החברים של ג'ורג'

פוסט אורח: יקום מקביל

[הפוסט פורסם במקור בבלוג "ה(.)חיים" של חיים הר-זהב. מדובר באחד הפוסטים החשובים שנכתבו לאחרונה בבלוגוספירה הישראלית, והוא מובא כאן בהסכמתו – יצ"ג].

בואו נתחיל מגילוי נאות, כדי שלמגיבים יהיה קל יותר למקד את מטר הגידופים שבטח אחטוף בגלל הטקסט הזה: אני לא ימני. אני חושב שההתנחלויות הן טעות. אני גם לא שמאלני קיצוני. אני מתנגד לסרבנות, וחושב שצריך לשרת בכל מקום אליו ממשלת ישראל שולחת אותי ברשות ובסמכות, ואני חושב ששינויי מדיניות עושים דרך הקלפי ולא דרך פעולות פרטיזניות של יחידים.

יריתם את הקללות? כבר לחצתם על "הגב"? יופי. זה אומר שנשארנו רק עם אלה שבאמת רוצים לקרוא על החודש הכי הזוי שהיה לי אי פעם על מדים.

כשאני כותב את זה, אני נמצא כמה שעות לפני שחרור מ- 26 ימי תעסוקה מבצעית בגזרת בנימין. באמצע אוגוסט, שבועיים לפני סוף החופש הגדול- ימים בהם אין קייטנה ואין גן- השארתי את אשתי עם שתי הבנות הקטנות שלנו והלכתי למילואים.

הגזרה שלנו, אמרו לנו החבר'ה מהפלס"ר שהחלפנו, דווקא די שקטה מהצד הפלסטיני. אלו היו ימים של סוף רמדאן, כשצה"ל ממעט ככל האפשר את החיכוך עם המוסלמים בחודש הכי קדוש להם בשנה. "אז מה האיומים פה?" שאלתי את החמ"ליסט שהחלפתי. הוא הסתכל עליי במבט של אחד שיודע, מבט כזה של מקומי שמסתכל בשעשוע על התייר שלא מכיר מימינו ומשמאלו ואמר לי "האיום מספר אחד פה זה שאתה לא יודע מי האויב הגרוע יותר".

טוב, חשבתי ביני לביני, יאללה נו. נזרום. כמה גרוע זה כבר יכול להיות. רק תעסוקה מבצעית. אני עושה כאלה במילואים מאז שנת 1999. קטן עליי.

זה התחיל יום או יומיים אחרי שעלינו לקו. מאחד המאחזים הלא חוקיים פה עלו מולי במוטורולה וביקשו שנשלח דחוף את הסיור כי הם מרגישים מאויימים על ידי פלסטינים. חדשים בגזרה כמו שהיינו, לא שאלתי שאלות ומיד שלחתי – אז בסדר, זה מאחז לא חוקי, אבל הרי הם "משלנו", לא? יהודים וישראלים והכל. כשהסיור הגיע, המש"ק תיאר לי זאת כך: שתי פלסטיניות זקנות, כל כך זקנות שייתכן ונלחמו נגדנו כבר ב- 48, באו לקטוף שקדים מהמטע שלהן, שנושק למאחז שנמצא מעליו. המטע רשום על שמן בטאבו, לפי החטיבה המרחבית. ושתיהן מצאו עצמן מורחקות מהמטע על ידי שני גברים בני עשרים ומשהו, חמושים מכף רגל עד ראש ועם כלב עצבני.

והמתנחלים מספרים שהם המאויימים, כן?

כשהבהרתי לבחורה שהתקשרה מהביטחון של המועצה שזה השדה של הפלסטיניות ואין לנו שום כוונה להפריע להן אלא להיפך – לדאוג שלא יפריעו להן המתנחלים – היא זעמה. היא סיננה לעברי שהסדירים תמיד גירשו את הפלסטינים ולמה פתאום שינינו מדיניות ומי אנחנו בכלל. הזדעזעתי.

התחלנו להבין למה התכוון הבחור מהפלס"ר.

כשזאביק הרס"פ התקשר אליי אחרי כמה ימים, כבר ממש הבנו למה הוא התכוון.

זה היה ב- 4/9. הייתי בבית (יצאתי לחופש כדי לעזור לאשתי עם תחילת שנת הלימודים של הבנות בגן – לפחות את העזרה הזאת מגיע לגיבורה הזו לקבל). במגרון פינו והרסו שלושה מבנים.

ואז המחבלים יצאו מחוריהם.

זה התחיל עם הבערה של צמיגים על כביש 60, הכביש הראשי בגדה המערבית. בכל פעם שיש חסימה על הכביש יש חשש שמתנחלים ייתקעו בפקק האדיר שמיד נוצר (בכביש נעות עשרות אלפי מכוניות כל שעה) ויהוו מטרה נייחת וקלה למחבלים פלסטינים. הסיור הרכוב זינק לנקודה, ואיך שהגיע לשם, חטף מטר של בלוקים שנזרקו מהמבתרים שמעל הכביש, מהצד של ההתנחלות שאת שמה לא נזכיר פה, ותיכף אסביר למה.

החבר'ה זיהו בבירור את הצעירים עם מסכות הסקי זורקים עליהם את הבלוקים מגובה של כ- 10 מטרים מעליהם –להיפגע מבלוק שנזרק מגובה כזה, זה ריסוק גולגולת במקרה נס, או מוות במקרה הסביר יותר. הזורקים התחילו לרוץ בחזרה לעבר ההתנחלות. א' כבר התכוון לירות להם לרגליים, לפצוע את המחבלים ולתפוס אותם, אבל בגלל שהוראות הפתיחה באש מאפשרות ירי רק תוך כדי הזריקה ולא אחריה, הוא לא ירה והם נמלטו. העקבות, גילה הגשש מיד, הובילו למבנה שנמצא ליד שער ההתנחלות. עקבות נוספות הובילו לאחד המאחזים.

ואתם לא שמעתם על זה, או על בקבוק התבערה שנזרק ליד אחד הישובים היהודיים שבאזור צומת תפוח לעבר ג'יפ של מג"ב, או על זריקות האבנים לעבר רכבים צבאיים שהיו כמעט בכל הגזרה – והכל בוצע מתוך או בסמוך להתנחלויות ומאחזים.

לא שמעתם על זה כי צה"ל לא מדווח, מסתבר, על אירועי תג מחיר שמופנים לעבר חיילים. לא שמעתם על זה, כי רוב הזמן מי שיושבים פה הם חיילים סדירים שבטוחים שככה זה, ואין מה לעשות נגד זה.

לא שמעתם על זה, כי זה אחד הסודות הגדולים שיש. כי לא מספרים לכם שבארץ בנימין יש יקום מקביל שבו החוקים שאנחנו מכירים, של מי בעדנו ומי נגדנו לא עובדים. כי לא מספרים לכם שיש מחבלים יהודים, והם לא שונים מהמחבלים הערבים פרט לעובדה אחת – על המחבלים היהודים שומרים אלו שאותם המחבלים היהודים מנסים להרוג.

ולמחרת הגעתי לאותו ישוב, ממנו יצאו אלו שניסו לרצוח בזריקת בלוקים את החבר'ה מהפלוגה שלי, וכאילו כלום. הכל שקט, הכל נינוח – כלום לא קרה שם פחות מיממה קודם. הרבש"צ, שמקבל את משכורתו מהצבא, עדיין מסתובב עם הטנדר שלו. אנשים קונים במכולת. אז מה אם רק אתמול ניסו לרצוח שם חיילים? זה לא נוגע לתושבי היישוב ה"ממלכתי" הזה. הם הרי גאים באחוז הקצינים בקבע. באולפנא ובמכינה ועוד כל מיני דברים שכאילו הופכים אותם להיי סוסייטי של הגדה המערבית.

הם פשוט מעדיפים לא להיזכר שגדלים אצלם מחבלים.

ב- 7/9 היה הפיגוע של המתנחלים בסדנה בבית אל. אני לא רוצה להרחיב יותר מדי את הדיבור על סדרי האבטחה במחנה החטיבה המרחבית שם בוצע הפיגוע, אבל נאמר זאת כך: הוא תוכנן מתוך הנחת עבודה שהמתנחלים הם בעדנו והם לא האויב. לכן להיכנס לשם מהצד ה"ישראלי" זה קל יותר מאשר להיכנס לפארק הירקון, לצורך העניין.

המתנחלים שעשו את הפיגוע ידעו מה עושים. הם ריססו כתובות "תג מחיר" על הרכבים שעדיין לא עברו טיפול, הרכבים המושבתים, והרכבים שכבר תוקנו אבל הושארו שם בלילה עברו טיפול שונה מסתם גרפיטי: המחבלים היהודים פתחו את מכסה המנוע וקרעו את החיווט של הרכבים הצבאיים (אלו שבהם צה"ל משתמש כדי להגן עליהם, כן?), ונכנסו מתחת לרכב כדי להשחית את הבלמים.

אני לא יודע איך זה בספר החוקים של היקום המקביל של ארץ בנימין, אבל במדינת ישראל ממנה באתי ליקום המקביל הזה, כשחותכים לרכב את הבלמים זה כמו לנסות לרצוח את הנהג.

ניסיון לרצח. כמה פשוט, ככה מזעזע.

והם לא הסתפקו בזה, המחבלים בני דת משה – הם גם שפכו סוכר לתוך מיכלי הדלק של ה- D9, הטרקטור העצום שמסיבות מובנות לא ארחיב פה מה תפקידו בסיטואציה של קרב עם מבוקש, אבל בלעדיו הסיכוי של הכוח לצאת בלי נפגעים מקרב עם מבוקש מבוצר יורדים דרמטית.

הבנתם? ניסו לרצוח את מי שינהג בכלים, ואם זה לא יצליח – לפחות הם מונעים מצב בו חלילה לא יהיו לצה"ל נפגעים בסיטואציה של קרב.

הם אשכרה ניסו לרצוח אותנו! על באמת!

וסביר שגם על זה לא הייתם שומעים אם לא היו מילואימניקים כמוני בגזרה. כאלו שמבינים שמה שקורה פה, מצב שבו אלו שנקראנו להגן עליהם מנסים לרצוח אותנו הוא מצב שהמילה הזוי לא מתחילה לתאר אותו.

וכך זה נמשך עד יום השחרור. ביום שישי האחרון, זה הגיע למצב בו בגזרה השכנה לנו השליכו יושבי מאחז אבנים על החיילים הסדירים שנמצאים שם כדי להוות פעולת הסחה לחברים שלהם מהמאחז שירדו לעמק כדי לעקור ולשרוף זיתים של פלסטינים. כן כן, מה ששמעתם –  יוצא שהפלסטינים הם אלה שצריכים את ההגנה של צה"ל ביקום המקביל הזה.

במוצ"ש הנערים של התנחלות אחרת בגזרה החליטו שמשעמם (סצינת המסיבות בבנימין לא ממש מתרוממת, מסתבר) אז הם שמו שלטי תג מחיר בכניסה לישוב, סתם, כדי שכל הכוחות שלנו יוקפצו. כשהחפ"ק הגיע לש"ג של הישוב הם נקרעו מצחוק. הנה, הם שוב דפקו את הצבא.

הצבא ששומר עליהם, ושבלעדיו אין להם שום יכולת להישאר לגור פה אפילו חמש דקות. לא בחיים, בכל מקרה.

כי ככה זה ביקום המקביל פה. אין פה טובים ורעים. יש פה רעים ורעים יותר. מחבלים יהודים ומחבלים ערבים ובאמצע חיילים אומללים שכולם כולל כולם הפכו לברווזים במטווח. למטרות לפיגוע.

ולפני שתתחילו לקלל אותי או את המתנחלים או גם וגם, חשוב לי להבהיר: לא, אני ממש לא מנסה להכתים פה את כל המתנחלים באשר הם. ברור לי שמדובר בקבוצה קטנה של מחבלים. הבעיה עם המתנחלים זה שהם פחדנים.

הרי רוב תושבי הגדה המערבית היהודים לא עוסקים בטרור נגד צה"ל. הרי הרבש"צים, ומזכירי הישובים, וחברי מליאת מועצת יש"ע והמדריכים של בני עקיבא וכל המי ומי שלעולם כנראה לא יצביעו כמוני, הם לא כולם מחבלים ממש כמו שלא כל הפלסטינים מחבלים.

אבל נדרש מכם אומץ, מתנחלים. אומץ!

אני לא מצליח להבין איך תושבי ההתנחלות ה"ממלכתית" שבניה זרקו עלינו בלוקים לא עמדו בש"ג של הפלוגה ששומרת על חייהם עם עוגות ומכתב עליו כתוב "סליחה". אני לא מבין איך ראש מועצת בית אל לא הוציא את כל תלמידי הגנים ובתי הספר באזור שלו למבצע "חבק חייל" אחרי הפיגוע שהיה שם.

אני לא מבין איך כל המתנחלים מחרישים, ומקבלים בדומיה את הפיגועים האלה. איך הם מתחבאים מאחורי ההודעה של "מועצת יש"ע" ש"מגנה בחריפות", ולא עומדים – בעצמם! באומץ! – ואומרים :די. מספיק. אנחנו מוקיעים ומקיאים את המחבלים מקרבנו.

קודם אמרתי שלא אכתוב באיזו התנחלות מדובר. הסיבה פשוטה: הרי אף פעם לא יתפסו את אלו שזרקו את הבלוקים על הסיור של הפלוגה, וממש לא בא לי לחטוף תביעת דיבה מראש הכפר שם, שפחדן מכדי להוקיע את המחבלים שהישוב שלו גידל – אבל גיבור גדול על התשקורת העוינת. מה גם שכל המתנחלים יודעים בדיוק על מי אני מדבר.

אני את המילואים האלה מסיים עם תחושת בגידה. תחושה שירו בנו בגב. אני מסיים אותם עם השאלה שהחבר'ה שאלו אותי כל הזמן: למה, לכל הרוחות, אנחנו נמצאים במקום שבו שני הצדדים שונאים אותנו.

הגיע הזמן שתכירו גם אתם את היקום המקביל שנקרא ארץ בנימין. מקום שאין בו חוק, ואין בו חן, ואין בו חסד, ואין בו רחמים. מקום שבו אנשים שונאים את שכניהם, ושכניהם שונאים אותם, וכולם שונאים יחדיו ומנסים להרוג בצוותא או בנפרד את הנציג של מדינת ישראל – את חיילי צבא ההגנה שלה.

המקום הכי נורא שהייתי בו מימיי. היקום המקביל. תודה לאל שחוזרים ארצה. מקווה לא לחזור שוב ליקום המקביל הזה לעולם.

(חיים הר-זהב)

שגה בניסוח

במוסף השבת של ידיעות אחרונות התפרסם ראיון חם ועוטף עם אל"מ איתי וירוב. וירוב, למי שאינו זוכר, ניסה להגן על אחד מפקודיו, סגן אדם מלול, שהורשע בתקיפת פלסטיני, ואמר בבית דין צבאי שהפעלת אלימות היא "לא רק מותרת אלא לעיתים אף בגדר חובה". לאחר שהדברים עוררו סערה זוטא – לא אומרים דברים כאלה! – וירוב פנה להסביר את עצמו. ידיעות שמח להעניק את הבמה.

הראיון כמעט צפוי. וירוב מתנצל על הניסוח, אך לא על התוכן. בישראל זה שם קוד מקובל למדי ל"כולכם על הזין שלי". וירוב לא בא להתנצל, וירוב בא להסביר.

זו הפתעה קטנה מאוד שווירוב לא מבין במה פשע הפקוד שלו. כאשר חיילי צה"ל בעטו בפלסטינים ובפעילי שמאל בחירבת ספא, וירוב היה שם, ולא רק ברוחו. לא בכדי חיילי חטיבת כפיר מפורסמים בידם הקלה. ההפתעה היחידה היא שווירוב נתן לדברים ביטוי פומבי.

אבל הדבר המדהים באמת, המרתק, בראיון הזה היה עצם קיומו. אמנם, סגן מלול "לא מכיר דרך אחרת להשגת מידע ממבוקשים", כדבריו, אבל לפרקטיקת החקירה הספציפית הזו מקדיש המילון מילה מיוחדת – עינויים. והנה, על אחת הבמות הציבוריות המרכזיות בארץ, אל"מ בצה"ל מנסה להצדיק עינוי עצירים.

המראיין, יוסי יהושוע, עושה לאל"מ וירוב חיים קלים מאוד. עבורו, מה שחשוב באמת הוא כמה רחוק מוכן ללכת וירוב, איש ערכי שכמוהו, כדי להגן על חייליו. איכשהו, כשמתארים כך אישור מגבוה לשחרר "סטירה, לפעמים מכה בעורף או בחזה, לפעמים ברכיה או חניקה", זה נשמע כמעט בסדר.

ב-6 בספטמבר, 1999, לאחר שמונה שנים של מזמוז זמן, אסר בג"ץ על עינויים בישראל. טוב, לא בדיוק אסר. הוא אפשר עינויים במקרה הצורך. חוקר יכול לענות עציר, אם הוא רוצה. אם העציר מתלונן, היועץ המשפטי לממשלה מורה על בדיקה מקדימה של התלונה, כדי לברר אם התקיימה "הגנת הצורך". עד עתה, כמעט עשור לאחר מכן, הגנת הצורך לא נפרצה אפילו פעם אחת. חוקרים המשיכו לענות, תלונות הגיעו, אבל איכשהו תמיד היה צורך.

כמעט עשור לאחר מכן, הראיון עם וירוב לא מעורר שום הד. וירוב טוען שיש "אבסורד בלעצור קצין לוחם עד תום ההליכים, כאחרון הפושעים, ולהוביל אותו באזיקים אל בית המשפט כמי שחשוד באלימות בנסיבות מחמירות", והמראיין לא רואה צורך לשאול על איזה אבסורד, בעצם, הוא מדבר.

כי זה העניין בעינויים – אם הם שם, הם אפשריים. אם הם אפשריים, השאלה היא רק מתי והיכן. וזה כל הוויכוח שיש בין וירוב לבין הציבור הישראלי, אם ויכוח כזה קיים בכלל. לא האם, אלא מתי.

אי אפשר לאפשר עינויים, ולחשוב שנוכל לשמור עליהם בפינה צדדית וחשוכה. המענים לומדים כיצד לענות, וילמדו מאוחר יותר אחרים; האחראים עליהם חותמים על טפסים שמאשרים זאת, והטפסים מודפסים, משוכפלים, עוברים ליועץ המשפטי לממשלה, מאושרים שנית. זה לא רק וירוב, לא רק הראיון בידיעות.

בחודשים האחרונים נחשפות בארצות הברית יותר ויותר מפרקטיקות העינויים של ממשל בוש. כל ההצדקות המשפטיות, כל האנשים שאישרו, מובאים עכשיו לצליבה תקשורתית. בישראל מדברים על זה מעט, בלי טורי דעה, עם כמה שפחות נתונים. כמו וירוב, גם אלו שאישרו את עינויי העצירים בארה"ב מנסים להגן על עצמם. גם הם יכולים ללכת לתקשורת. אבל שם יכול המנחה לומר בפסקנות, בזעם, "We Don’t Torture". לא כאן.

(איתמר שאלתיאל)

שלוש הערות על התקשורת

אחרון הדודואים

מביך לראות את קרוביו של דודו טופז מאשימים את התקשורת בהתאבדותו. אלו קרוביו של זה שזרק כדורי שוקולד לפה של חלי, חלי השמנה, ועתה הם מאשימים את התקשורת בהתבהמות. לא פחות מביך היה לראות אותם מוסרים את טענותיהם לתקשורת, שאימצה אותן בחיבה לא מוסתרת, משום שזה אפשר לה לינוק עוד קצת מהמיץ של ההתאבדות הזו, לחוג ל"זווית הנוספת", לכתוב בעד ונגד.

ומביך יותר מכל היה לשמוע את כל הדיבורים על תוכניות ההבל של האיש. טופז, מאיזו סיבה שלא תהיה, היה אחראי לאחת מהתוכניות הוולגריות ביותר בטלוויזיה. האיש שנכווה בצ'חצ'חים, רכב על גבם למלכות רייטינג זמנית. אבל כאשר טופז שבר את המשקפיים של שניצר, כשהוא הפך אישה שמנה לפריק-שואו, כשהוא העלה חצי עם לגגות כדי להמתין לחייזרים, הוא לא עשה זאת לבדו. מאחוריו עמדו אותם "קברניטים", החובלים של ערוץ 2 דאז. הם ראו ואישרו. הוא ראה והמשיך. הם גם, כנראה, המשיכו הלאה, לעמדות בכירות יותר. טופז מעולם לא היה מלך הרייטינג, הוא היה רק נציגם של מלכים אחרים, כוכב לשעה. הם עדיין שם, מאשרים ודאי סרט דוקומנטרי על חייו של הדודו.

התקשורת אשמה

לפני שבועיים הייתי בבלעין. בכל יום שישי מתרחשת הפגנה כזו, ואני הייתי רק בשתיים מהן. הפעם השניה, איכשהו, מרגישה כמו שגרה. הדברים שהפתיעו אותך בפעם הראשונה – הדגלים של הרשות; כתובות "מחיר מיוחד לאברכים" בכניסה לאחד הכפרים; המרחק של הגדר מבתי הכפר – נראים עתה חלק מובן מאליו של הסיטואציה.

אני זוכר שחשבתי שם, בגז המדמיע, איך הם סובלים את זה. המאבק הזה החל בינואר 2005. ארבע שנים. בספטמבר 2007 בג"ץ קבע שיש לשנות את תוואי הגדר באזור. שנתיים, והגדר עדיין שם. ארבע שנים, התעלמות מהחלטת בג"ץ, והם ממשיכים להפגין כל יום שישי. אני לא יכול לדמיין כמה זה מתסכל, וכמה איפוק דרוש כדי לא לחפש רובה ולהתחיל לרסס.

בתקשורת לא תמצאו את התסכול הזה, כמובן. למעשה, לא תמצאו בידיעות על בלעין אף לא דבר מלבד החדשה האחרונה. ההקשר, אותה פסקה אחרונה שמסבירה מדוע אנשים מפגינים שם, מה הסטטוס של הגדר, כמה אנשים נפגעו עד כה בהפגנות הללו – ההקשר הזה אינו שם. עבור העיתונות, בלעין היא בועה קטנה שצומחת בשישי בצהריים ומתפוגגת כעבור מספר שעות. בלעין היא ארץ שעלתה מן הים, ומסביבה – כלום.

וזו לא רק בלעין. כעיתונאי מתחיל מלמדים אותך להתייחס לקורא כאילו הוא נחת ממאדים. לפני "בנימין נתניהו" תמיד יכתב "ראש הממשלה". עיתונאים ממלאים אחר הכלל הזה באדיקות, אבל הם עוצרים בו. זה ההקשר היחיד שהעיתונות בישראל מוכנה לספק לקוראים שלה, הקשר שאין להם בו כל צורך. לגבי בלעין, מניחים משום מה שהעובדות כולן כבר ידועות. כך גם לגבי העניין השוודי ההוא, כך גם לגבי התקציב. בעיתונות המודפסת אפשר עוד להצדיק זאת במגבלות המקום. אבל באינטרנט?

מעשה מגונה

"הסדרה התיעודית 'הבובלילים' היא מעשה טלוויזיוני מגונה". כך מתחיל הטור המעולה של נועם יורן בעין השביעית. זה משפט עצוב, ולא בגלל שהוא מוטעה. רוב ההפקות בטלוויזיה הן "מעשה טלוויזיוני מגונה", וזה נכתב ונאמר כבר עשרות פעמים. וכפי שעשה טופז את מעשיו המגונים בפומבי ובאישור, נעשים כיום מעשים מגונים אחרים. המשפט הזה עצוב משום חוסר התוחלת שבו. וינבחו הכלבים כרצונם.

הפוסט פורסם גם בסיפור האמיתי והמזעזע של

(איתמר שאלתיאל)

האמת היא גדולה, והיא תנצח

אילנה דיין יכולה להרשות לעצמה חיוך קטן בימים האחרונים: הסערה סביב מכתבי האזהרה של ועדת זיילר החזירה לכותרות, ובגדול, את התחקיר שערכה על נצ"מ יורם לוי. התחקיר שלה על לוי הביא לפתיחת ועדת חקירה משטרתית, שמצאה את לוי זכאי – בהסתמכה על בדיקת הפוליגרף המפורסמת ביותר בהיסטוריה של המדינה. ועדת זיילר הבהירה היטב מה היא חושבת על לוי, על החברים שלו, על האופן בו מונה ועל האופן בו מתנהלת המשטרה בכלל. דיין, שחשפה את הפרשה העגומה ביותר בתולדות המשטרה, יכולה לסמן עוד איקס על המצלמה שלה.

אבל העיתונאית האמיצה הזו, שנכנסה ראש-בראש באהוד ברק ערב בחירות 2001, והעבירה אותו זובור מתבקש מאד, מתמודדת בקרב נוסף; והפעם היא נערכת מול כל צה"ל. סרן ר' הודיע לפני כשבוע כי יתבע את דיין על הוצאת שם רע. הוא תובע שלושה מיליוני שקלים.

סרן ר', כזכור, היה מפקד הפלוגה שחייליה ירו למוות באימאן אל המס, ילדה בת 13 מרפיח שכל חטאה היה שהתקרבה, בלתי חמושה, למוצב שלהם. דיין שידרה תחקיר על הפרשה שריכז את האשמה בר', שנשמע אומר בהקלטה "הרגנו אותה. אני גם וידאתי את ההריגה".

צה"ל נאלץ לערוך לר' משפט. כאשר הסתבר שחייליו של ר' שנאו אותו, ושכמה מהם העידו עדויות שקר נגדו, הוא זוכה. הוא נתפס כמנצח הגדול, דיין כשטן הגדול.

אבל ר' לא נתן תשובה לנקודות הבאות:

א. מדוע פתחו חייליו באש לעבר אימאן אל המס?

ב. מדוע המשיכו החיילים לירות לעברה, גם לאחר שהשליכה את תיקה, וגם לאחר שנמלטה מן המקום, תפסה מחסה ותוארה בקשר כ"ילדה בת עשר, מתה מפחד"?

ג. מדוע ניהלו החיילים מרדף, בהנהגת ר', אחרי אימאן אל המס? אם, כפי שטענו לאחר מכן, חשבו כי היא "פתיון" של ארגוני טרור, מדוע יצאו מן המוצב המוגן אל המלכודת?

ד. מדוע היא נורתה למוות?

ה. מי, בדיוק, ירה בה?

ו. בהוראתו של מי?

ז. מדוע ירה ר' צרור מנשקו לעבר מה שתואר כגופתה של אל המס?

ח. מדוע אמר בקשר "הרגנו אותה, אני גם וידאתי את ההריגה", אם לא וידא הריגה?

ט. מדוע הורה, דקות ספורות לאחר מכן, "לירות בכל אחד, גם בילדה בת שלוש"?

עדים מסוגלים לשקר. הקלטות – קצת פחות. ראוי לזכור שבמשפטו של ר', הוא לא הואשם בוידוא הריגה – הוא הואשם בירי לעבר הגופה. הצבא עשה כאן שטיק מאד מעניין – ר' לא זוכה מווידוא ההריגה בילדה בת 13, משום שלכתחילה לא הואשם בכך. הוא הואשם, אם כבר, רק בחילול הגופה. מסך העשן של שקרי החיילים איפשר לצבא להסתתר מאחוריו, לטהר את ר' ואף לקדמו.

אבל האמת היא גדולה, והיא תנצח.

(יוסי גורביץ)

מל"טים תמיד ישנים טוב בלילה

לפי ynet, "צה"ל הרג מחבל, שתי נשים וילד". טיל ששוגר מכלי טייס פגע במכונית המחבל, וכתוצאה מכך נהרגו סבתא, בתה, ונכדה בן החמש, שעברו באזור.

ונשאלת השאלה, האם הכוונות המותקנות במטוסים אינן יכולות לכסות שטח גדול יותר ממכונית אחת? האם אמנו את הטייס או מפעיל המל"ט להתעלם משלושת הכתמים שנראים באופן חשוד כמו שלושה דורות של משפחה שכל פשעם היה ללכת קרוב למכונית של מומחה לרקטות?

ידברו בתקשורת על פצצות מתקתקות. יסבירו לנו כי בסיכול ממוקד לפעמים יש טעות, ולא יתהו על כך שלמרות המיקוד נגרם נזק נלווה של 300%. אם יקרה משהו מאוד יוצא דופן אפילו ישאלו קצת שאלות קשות. אף אחד לא יגיד שכאשר יש ילד בן חמש ליד המכונית, והטיל עדיין משוגר, אז אולי הרגנו מחבל, אבל רצחנו בדם קר שלושה אנשים אחרים?

וכאשר מישהו יעיז לעשות את הקישור בין מפקדים שישנים היטב בלילה לבין ה"הצלחה" הנוכחית, נזכה להתרעמות על הפגיעה בחיילנו הקדושים וברמטכ"ל המהולל, שיש לנשק את נעלו ללחוץ את ידו, פן יבולע לך, וכתבים צבאיים חמורי סבר יסבירו לנו כי לא הייתה ברירה וכי פיגוע הנקמה (שיבוא תוך מספר ימים) היה מתוכנן בכל מקרה, ורק במקרה אביו של אותו הילד הוא זה שבא לפגע.

כל מה שנשאר לתהות עליו הוא אם הטייסים הפכו למחוסנים למכות קלות בגוף המטוס, או שפשוט עברו לשימוש במל"טים כדי להקטין עגמת נפש.
(עופר רון)