בעיתוני סוף השבוע אפשר היה לקרוא התקפות זועמות על ארה"ב, לאחר שפקיד אמריקאי בכיר אישר לאל ערביה שהתקפה על בסיסי טילים בסוריה שבוצעה לאחרונה היתה פעולה של ישראל – לא ברור אם מדובר בהתקפה מהאוויר או מהים. לא ברור את מייצגות ההתקפות האלה, כי ישראל הרשמית שומרת על שתיקה, אבל מאחר והן הגיעו בעיקר מכתבים צבאיים (במיוחד אלכס פישמן ב"ידיעות", שלידיעה שלו ניתנה הכותרת "מכרו אותנו" ושמאיים על "הסורי" – כך! – בשם מערכת הבטחון) יש להניח שהיא מגיעה ממערכת הבטחון הישראלית.

פישמן מציין שזו היתה הפעם השלישית השנה שבה ארה"ב הפרה את שתיקת האלחוט הישראלית והטילה את האחריות להתקפות בסוריה על ישראל. הוא מציין עוד שההתקפה היתה על בסיס טילי נ"מ שהיו אמורים להיות מועברים, כך מקורותיו, לחיזבאללה – מה שהיה מסכן את "חופש הטיסה" (המילים של 'ידיעות', לא שלי) של חיל האוויר בלבנון.

אם כן, חשוב לציין שההתקפה על סוריה לא היתה מיועדת להגן על בטחונה של ישראל – היא היתה מיועדת לשמר את ההגמוניה הצבאית שלה, את היכולת שלה להפר כאוות נפשה את הריבונות הלבנונית. הגמוניה ובטחון הם שני דברים שונים מאד. כדי לשמר את ההגמוניה הישראלית, צה"ל – והזרוע המדינית שלו, ממשלת ישראל – מוכנים לבצע פעולות צבאיות בסוריה, פעולות שהן לכל הפחות הפרה של הסכמי שביתת הנשק בין המדינות. טילי נ"מ, נזכיר, הם מטיבם נשק הגנתי, לא התקפי.

אלא שהמוכנות הזו לצאת לפעולות מלחמתיות בסוריה כדי לשמר את ההגמוניה הישראלית משבשות את האסטרטגיה של מדינה שולית בשם ארצות הברית שם. זה קורה בימים שבהם אובמה מתחייב להעלות את הסיוע הבטחוני האמריקאי משלושה ל-3.4 מיליארדים. לארה"ב יש אינטרס מובהק לשמור על כמה שיותר שקט בסוריה, במיוחד לאור העובדה שהיא כמעט ונגררה למלחמה שם.

ישראל, כמובן, התאכזבה מאד מכך שארה"ב לא יצאה למלחמה בסוריה. ההתקפה האחרונה שלנו שם התבצעה ביום שבו פקחי האו"ם הודיעו שכל מתקני הנשק הכימי שבהם הם ביקרו הושמדו. ישנה, כמובן, האפשרות שאסד החליט לשחק פוקר ולאבד את ההסכם שמעניק לו חסינות מתקיפה אמריקאית כדי לשמור על כמה פגזי נשק כימי, אבל אם כך – אף אחד לא הציג ראיות לכך עד כה. כזכור, כשסדאם חוסיין טען שהוא השמיד את הנשק שלו להשמדה המונית, זה אכן מה שקרה. יש מעט מאד רווח בשקר בתחום הזה והרבה מאד נזק.

ואז, בתוך כל המהלך העדין הזה, מגיעה ישראל ומפציצה את סוריה כדי לאפשר לחיל האוויר שלה לפעול בלבנון כאוות נפשו. בארה"ב רתחו, והחליטו ללמד את ישראל לקח עדין: שללו ממנה את ה-plausible deniability שלה והציגו אותה כתוקפן שהיא. זה הספיק לכת הקצינים שלנו להכנס להיסטריה ולדבר על "מכרו אותנו."

בוקר טוב, חברים. למדינות אחרות, גם מדינות ידידותיות, יש אינטרסים משלהן ותכניות משלהן. כשפעם אחר פעם אתה רומס את התכניות האלה ברגל גסה, תבוא תגובה. דוגמא נוספת לכך קיבלנו לפני מספר שבועות, כשהוושינגטון פוסט פרסם ידיעה – שהודלפה אליו מהמודיעין הישראלי – על כך שלאחר שישראל טבחה בתשעה אזרחים טורקים על המרמרה וסירבה להתנצל על כך או לשלם פיצויים, המודיעין הטורקי הסגיר מספר סוכנים איראנים של ישראל למודיעין האיראני.

אני לא יודע אם האירוע הזה קרה או לא קרה – המודיעין הישראלי לא מצטיין באמינות עדויותיו כלפי עצמו – אבל לגמרי לא אופתע אם אכן קרה. מה חשבתם שיקרה, חמושים יקרים שלנו? שתוכלו להרוג תשעה אזרחים של מעצמה זרה בלי לשלם שום מחיר? ברצינות חשבתם שהיא תתייחס לכך כאילו הרגתם סתם פלסטינים?

יש איזה ניתוק מהמציאות בקרב ישראלים, גם בקרב הנהגתם, שמזכיר לעתים התנהגות של חתול: הוא מפיל משהו, מופתע כשהוא נשבר ואז נעלב כשצועקים עליו. ישראל משחקת משחק של הגמון אזורי. היא פועלת כאוות נפשה כמעט במרחבים האוויריים של שכנותיה. היא ביצעה התנקשות מטומטמת להפליא בבירת ירדן זמן קצר ביחס לאחר הסכמי השלום. ואז היא, ואזרחיה – שכל כך אוהבים לשמוע את סיפורי ההצלחה שתמיד מלווים בקריצה ואף פעם לא רוצים לדעת מה עושים השושואיסטים שלהם – נורא נעלבים כשמישהו מגיב.

אחת מן השתיים: או שישראל תקטן חזרה לגודל הטבעי שלה ותפסיק לשחק בדומינו במזרח התיכון, או שהאזרחים שלה יפנימו את העובדה שהממשלה שלהם פועלת כהגמון אזורי, שהגמונים תמיד גוררים שנאה, ושעל פעולות של פגיעה באחרים תבוא תגובה. לא תגובה מיידית, לא בהכרח קשורה, אבל תבוא תגובה. התבגרו וקחו אחריות על עצמכם, לעזאזל.

(יוסי גורביץ)

השבוע נקט בנימין נתניהו בצעד תמוה על פניו: הוא הודיע לממשלה שיש להסיר מעל סדר היום את הצעת החוק של ח"כ אורית סטרוק (האחים היהודים), שדרשה להשוות בחקיקה את זכויות הנשים בתחום בגדה לאלה של ישראל. במקום זאת, אמר נתניהו לשרים, יש להסתפק בצו של אלוף פיקוד המרכז. האיש שהיה אחראי על הקומבינה היה אביחי מנדלבליט, כיום מזכיר הממשלה ולשעבר הפרקליט הצבאי הראשי. סטרוק היתה מאד לא מרוצה, וטענה שהצו ממשיך לפגוע בזכויותיהן של נשים ישראליות העובדות בגדה, ועל פניו נראה שהצדק איתה.

למה התערב נתניהו בנושא? או. הצעת החוק של סטרוק, לוחמת זכויות אתן קרויים אדם ואין הם קרויין אדם ידועה, היתה מחילה חלק מהחוק הישראלי על הגדה המערבית. אסור לחשוד בסטרוק שהיא לא היתה מודעת לכך. הצעת החוק שלה היתה סוג של סוס טרויאני. החלת החוק הישראלי בגדה היא ראשיתו הרשמית של סיפוח. רק זה היה חסר לנתניהו.

מאותה הסיבה, סירב נתניהו עד כה להציג לממשלה את דו"ח אדמונד לוי על המאחזים, דו"ח שהוא עצמו הזמין ושהוגש לו לפני יותר משנה. למה? כי הליצנים שחתומים על הדו"ח אימצו את ההלצה שנחשבת במועצת יש"ע לטיעון לגיטימי ואמרו שלישראל יש זכות מלאה להתנחל בגדה המערבית, שכן זו הובטחה לה על ידי פלוני לורד ארתור ג'יימס בלפור, לשעבר שר החוץ של בריטניה, וזאת בתוקף תפקידו כמחלק שלל קולוניאליסטי ומבלי להתייעץ עם תושבי המקום (על הבדיחה הגרועה הזו כתבתי בהרחבה כאן.) נתניהו ידע שאם יביא לממשלה את הדו"ח של לוי, או את הצעת החוק של סטרוק, עוד יכול לקרות אסון והממשלה הימנית ביותר בהיסטוריה של ישראל עוד תקבל אותם. ואז באמת יהיה צורך להפנות את כל תקציב הממשלה ל-hasbara, וגם זה לא יעזור.

אצל אדמונד לוי אין כיבוש. יש לכל היותר כל מיני אנשים שחיים לרוע מזלם בשטח שנשלט על ידי ישראל ושאין לה שום מחויבות כלפיהם. יש בעיה מרכזית אחת בטיעון הזה: כל הבסיס המשפטי של הנוכחות הישראלית בגדה המערבית נשענת על התפיסה שמדובר בשטחים שמוחזקים ב"תפיסה לוחמתית," קרי שהם כבושים. אם אין כיבוש בגדה המערבית, אז מה שיש שם הוא מצב של אפרטהייד: שתי אוכלוסיות שיושבות באותו המקום אבל נהנות מסוג שונה לגמרי של זכויות. האחת נשפטת בבתי דין צבאיים, ושהזכויות שלה נקבעות על פי שעטנז של חוקים עותומניים, בריטיים וצווי אלוף; השניה מורכבת מאזרחים ישראלים עם כל הזכויות של כאלה.

כיבוש אמור להיות זמני: השופט לוי ציין, בין השאר, שאין כיבוש משום שמה שישראל עושה בגדה הוא לגמרי לא זמני, והוא צדק לגמרי. מה שמתרחש בשטחים הוא אפרטהייד, או בעברית "משטר הפרדה." התואנה היא בטחונית באופן רשמי – כיבוש, אחרי הכל – ואתנית בפועל.

וככל שיותר אנשים קולטים את זה, ככל שהסיפוח הזוחל שמבצעת ישראל כבר 47 שנה הופך למשהו שאי אפשר להתעלם ממנו, כך חלקים מן הימין – הימין החילוני, בדרך כלל; הימין הדתי מתחיל לאמץ את הסיפוח בידיים פתוחות – נאחזים בכל כוחם באמירה "אבל זה כיבוש." מושג שלפני שני עשורים היה מסמן את המשתמש בו כשמאלן מסוכן הופך בעשור האחרון, מאז אריאל שרון, לתירוץ האולטימטיבי. לא, מה שאנחנו עושים הוא לא אפרטהייד; אסור להביא על ישראל את קצה הראוי של דרום אפריקה; לא, זה לא דומה, זה "רק" כיבוש. ואתם יודעים, הוא זמני, ואולי יום אחד אם הפלסטינים יסכימו אז נפסיק, אבל לא, לא – אל תדברו על אפרטהייד. זה רק "כיבוש."

אלא שכיבוש לא הולך עם סיפוח. והאנשים שמדברים על הכיבוש כתירוץ האחרון של ישראל הם גם אלה שאומרים בנשימה אחת ש"יש עובדות בשטח", שהרי איש לא חושב ש"נפנה יהודים מבתיהם," ושהפלסטינים יצטרכו לוותר על נתחים ניכרים מאדמות הגדה – בקעת הירדן, בתור התחלה. ו"גושי" ההתנחלויות. והרי לא יעלה על הדעת שנוותר על אריאל (ליצן הרודיאו של הפוליטיקה הישראלית, שמכהן בימים אלה כשר אוצר, אף אמר במהלך מערכת הבחירות ש"אין מפה של ישראל שבה אריאל איננה במדינת ישראל", כנראה משום שלא טרח לפתוח מפה). וכמובן, יש אזורי בטחון ו"גב ההר" וקש וגבבה אחרים. הם רוצים את הסיפוח שלהם, רוצים את משטר ההפרדה-אפרטהייד שלהם, אבל יודעים מה יקרה ברגע שישראל תצהיר פומבית על מה שהיא עושה בפועל: סוף הלגיטימציה של המדינה הציונית.

אז הימין – חלקו הפחות משיחי אם כי לא בהכרח פחות פסיכי – נדחק לדבר על "כיבוש." הוא מקבל סיוע משמאלנים טובים שלא איווררו את הדעות שלהם ב-20 השנים האחרונות. צריך לומר בגלוי: הבעיה היא לא כיבוש. הבעיה היא משטר ההפרדה והסיפוח הזוחל. כל זמן שנמשיך לחשוב שהבעיה היא כיבוש – קרי, שלטון צבאי על אוכלוסיה אזרחית עוינת – נשחק בסופו של דבר לידיו של הימין.

אז הפסיקו לדבר על כיבוש, והתחילו לדבר על אפרטהייד (הפרדה) וסיפוח. אלה הבעיות שבפנינו. ויוכיח בנימין נתניהו, גדול הפחדנים של הימין הישראלי: אלה המונחים שמדירים שינה מעיניו. בואו נהרוס לו את השלאפשטונדה.

הערה מנהלתית א': אתמול (ה') חצינו, עדי אלקין ואני, את קו היעד שקבענו לעצמנו בפרויקט גיוס הכספים של "איך נפלו גיבורים." אנחנו נרגשים ושמחים מאד – עשינו את זה תוך מעט יותר מיומיים. בקרוב נציב תמורות נוספות, ואנחנו רוצים להודות לכל מי שתמך בנו עד כה, ולקרוא למי שטרם עשה זאת להצטרף לפרויקט מנצח.

הערה מנהלתית ב': בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

במיתולוגיה היוונית, אסטיאנקס הוא בנם של הקטור, נסיך טרויה וראשון לוחמיה, ואנדרומאכה.. עם כיבוש העיר על ידי היוונים, מחליטים המפקדים היוונים לרצוח את הפעוט על ידי השלכתו מהחומה, כדי שלא יגדל יום אחד וינקום את חורבן העיר. המעשה הזה – הרג ילד משום החשש שמא יגדל לנקום – נראה בעיני רוב היוונים מפלצתי, ולא במקרה העצה הזו מושמת בפי אודיסאוס, שבשירה שאחרי האפוסים ובטרגדיות הוא דמות שלילית הרבה יותר מכפי שמתאר אותו הומרוס.

אסטיאנקס ומה שהוא מסמל נוכחים יותר מדי, לטעמי, בציבוריות הישראלית. נזכרתי בו לראשונה בהקשר ישראלי אחרי פרשת "תורת המלך", עם ההטפה שלה לפגיעה בילדי לא יהודים ודווקא במכוון, "אם יש חשש" שיגדלו לפגוע ביהודים. ואחרי קריאת הטור המשונה, שלא לומר ההזוי, של רונן שובל ב"סופהשבוע" האחרון, הוא חזר אלי שוב.

מה כותב שובל? הוא כותב ש"עלינו להיות מסוגלים לגייס את כל משאבי הנפש והחומר על מנת לסלק את האיום האיראני. אם איננו מסוגלים להניע את מדינות העולם לחסלו, ואם איננו מסוגלים לחסל את האיום האיראני באמצעות נשק קונבנציונלי, כדאי לנו להתחיל לבחון בשקידה, במתינות וברצינות את המשמעויות מרחיקות הלכת של הרעיון שאנחנו נהיה אלו המפעילים ראשונים נשק גרעיני טקטי (ולא אסטרטגי!) לחיסול תכנית הגרעין האיראנית. ברירת שמשון, שלפיה נהיה מוכנים להשתמש בנשק גרעיני רק לאחר שיתקיפו אותנו בנשק גרעיני, היא בחירה אנטי-מוסרית. מהי התועלת בהפעלת נשק גרעיני על ידי קומץ ניצולים יהודים אחרי שתושמד מדינת ישראל? מי שפוסל אפריורית את הרעיון, הופך את הנשק הגרעיני שלנו בהגדרה לנשק שתמיד יכול להיות מופעל רק כשיהיה מאוחר מדי."

וואו. אז אחרי שהתנערנו מהתחושה הראשונית של "החסר משוגעים אנוכי כי הבאת גם את זה לרייר עלי," צריך להתייחס לטקסט. צריך, כי הארגון שפרסם את שובל – "אם תרצו" – הוא בסופו של דבר כלי שרת של לשכת ראש הממשלה, וצריך לקחת בחשש אך ברצינות את האפשרות שנתניהו מדבר כאן מגרונו של שובל.

ממה נתחיל? נתחיל מעבירת הצנזורה, שמחזקת את הנקודה הקודמת. הח"מ נוהג, בבואו לכתוב על (מנטרה: על פי מקורות זרים) תכנית הגרעין של ישראל (סגור מנטרה) לציין את המנטרה המגוחכת אך ההכרחית חוקית שלישראל (פתח מנטרה: על פי מקורות זרים) יש נשק גרעיני (סגור מנטרה) רק על פי מקורות זרים. ישראלי שיכתוב במפורש שיש לישראל נשק גרעיני, מבלי לציין שמדובר במידע שקיים רק בדמיונם הקודח של מקורות זרים, צפוי למעצר כמעט מיידי. רונן שובל לקח לעצמו פטור מהחובה הזו, ומעניין למה. אולי הוא יודע שהשב"כ, שכפוף למשרד ראש הממשלה, לא ימהר לחקור מישהו שבעצם עובד עבור לשכת ראש הממשלה – במיוחד אם הטקסט הזה נכתב בידיעה, ברשות ובהסכמה, שלא לומר עידוד, של לשכת ראש הממשלה. יהיה מעניין לבחון את התיאוריה הזו על ידי הגשת תלונה כנגד שובל ולראות מה יקרה.

שנית, אני יודע ששובל חובב תיאוריות נאציונליסטיות רומנטיות, כפי שקבע בית המשפט, אבל לא ידעתי שיש לו חיבה לגנרלים ריאקציונרים מראשית המלחמה הקרה. כל הרעיון של נשק גרעיני הוא שלא ייעשה בו שימוש אלא לאחר התקפה גרעינית. זה הרציונל של קיומו. כל מי שדוגל בהתקפה גרעינית מוקדמת נחשב, אלא אם הוא גנרל בחיל האוויר האמריקאי עד אמצע שנות השישים או מקביל רוסי עד אותה תקופה בערך, למשוגע מסוכן. על פי הידוע לנו, לאיראן אין נשק גרעיני – על כל פנים, היא טרם הכריזה על כזה – אבל זה לא אומר שאין לה, זה רק אומר שהמודיעין שלנו (מוטו: מפשל בהבנת האויב מאז 1947) לא יודע על קיומו של כזה. בהחלט יתכן שאיראן רכשה איזו פצצה או שלוש מפקיסטן ובמיוחד מאבי תכנית הגרעין של האחרונה, עבדול קדיר חאן, שהאו"ם כבר מצא שהוא מכר לאיראן כמה צנטריפוגות שהוא המציא אישית ושנהג למכור טכנולוגיה גרעינית לכל המרבה במחיר, תוך התעלמות מהמדיניות הרשמית של ממשלתו.

ואם יש פצצה גרעינית איראנית – הסיכוי נמוך, אבל האם אתם מוכנים לקחת את ההימור? – הרי שהתקפה גרעינית ישראלית עליה, "טקטית" ככל שתהיה, תיתן לה את העילה המוצדקת ביותר להשיב בנשק דומה. בניגוד למה שכותב שובל, פגיעה של פצצה גרעינית בתל אביב תהרוג מאות אלפים, לא עשרות אלפים, ופצצה גרעינית שתפגע באיזור חיפה בהחלט עשויה – אם תהיה מספיק גדולה – להביא לרעידת אדמה שתשמוט חלק ניכר מאזור החוף הישראלי לתוך הים. אתם יודעים, השבר הסורי-אפריקאי וכל זה. זה סוג התרחישים שקראנו כילדים בתקופת המלחמה הקרה. כיף.

גם אם אין לאיראנים נשק גרעיני, ורוב הסיכויים הם שאין, הרי שהנזק לישראל – שתהפוך למדינה הראשונה אחרי ארה"ב להפעיל נשק גרעיני כנגד מדינת אויב – יהיה פנומנלי. במינימום, ישראל תהפוך מבחינת העולם לצפון קוריאה. במקסימום, העולם יבין שכאשר היא מונהגת על ידי טיפוסים כמו רונן שובל ונפתלי בנט, היא מסכנת את עצם קיומו. במיוחד לאור העובדה שישראל הפעילה נשק גרעיני לא כנגד סכנה ברורה ומיידית, כמו טיל איראני גרעיני באוויר, אלא כנגד סכנה ערטילאית עתידית.

אחרי הכל, מי שיפעיל נשק גרעיני בלי עילה ראויה, למרות הטאבו הנורא על שימוש בו, עשוי להשתמש בו גם למטרות אחרות – למשל, לסחיטה גרעינית כנגד מדינות שינסו להפסיק את הכיבוש הישראלי בגדה. בהנחה ששובל מהדהד את מקבלי ההחלטות של ישראל, או שהם מקשיבים לו, המעשה הרציונלי מבחינת העולם הוא להקדים תרופה למכה ולפרוק את ישראל מנשקה הגרעיני בכוח. למעשה, מאחר ופירוק של מדינה פסיכית מנשק גרעיני הוא לא פשוט, בלשון המעטה, שובל מספק כאן הצדקה להתקפה גרעינית מוקדמת על ישראל. ודאי מצד איראן, אבל גם מצד לא מעט מדינות אחרות. כלומר, הטקסט המטורף שלו מקדם את מה שהוא מנסה להרתיע מפניו. ואם לזה קורא שובל ציונות, הגיע הזמן שכולנו נאמץ, בדחיפות, זן תוקפני במיוחד של אנטי-ציונות – ואם הייתי ציוני, כבר הייתי תובע את שובל על הוצאת דיבה. בסכום של 2.6 מיליונים, נניח..

יתר על כן, גם ההבחנה בין פצצה גרעינית "טקטית" ובין פצצה "אסטרטגית," עד כמה שהתיאורטיקנים של המלחמה הקרה אהבו אותה, לא קיימת בפועל. ראש נפץ "טקטי" אמור להפיק כמה עשרות או מאות קילוטונים (אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להודות לשובל על כך שהחזיר אותי לתקופה שבה כולנו ידענו כמעט בוודאות שנמות בסוג כזה או אחר של שואה גרעינית); ראש נפץ "אסטרטגי" נמדד במאות קילוטונים או מגהטונים. לשם השוואה, הפצצה שהוטלה על הירושימה הפיקה 16 קילוטונים. כלומר, הפצצות ששובל מדבר עליהן חזקות, כנראה חזקות משמעותית, מהפצצה שהשמידה עיר יפנית. נראה לכם שמישהו יטרח להתייחס ברצינות לטענה שזו היתה "פצצה טקטית" אחרי שנשתמש בה?

ברירת שמשון ששובל מתאר בבוז עמוק כל כך היא דוקטרינת השימוש השפויה בנשק גרעיני, עד כמה ששימוש בו יכול להיות שפוי: הוא משמש להרתעה בלבד. מה ששובל מציע לנו הוא ברירת אסטיאנקס: להרוג את ילדי האויב מתוך חשש שמא בעתיד הם יפגעו בנו. שובל מאמץ את האתוס של "תורת המלך." אילו זה היה רק שובל, היינו מסובבים אצבע ליד הרקה ונאנחים על המחסור במתקני בריאות נפש בישראל. הבעיה היא שיש לא מעט בציבור הישראלי שהתנהלות כזו – תקיפה לפני שתותקף מחשש שתותקף, ועוד בנשק גרעיני – נשמעת להם סבירה לגמרי, ומתגנב החשד שיש כמה מהם ליד הגה השלטון.

וזה כבר צריך להדאיג באמת. שובל מקונן על התופעה של ישראלים שמחפשים דרכון זר; הוא מעדיף לא לדבר על כך שהוא ודומיו הם סיבה מרכזית לחיפוש הזה. יותר משישראלים נבונים חוששים מהתקפה גרעינית איראנית, הם חוששים מכך שהם יצטרכו לחיות תחת משטר טוטאליטרי ששובל ודומיו יהיו בין הארכיטקטים שלו. עכשיו הוא סיפק להם עוד סיבה לחפש, בדחיפות, כרטיס החוצה מספארטה שעל גיא בן הינום.

עוד דבר אחד: האם מישהו בלשכת ראש הממשלה חושב ברצינות שאנחנו נקנה את הלוקש על מרגל איראני שנתפס, לגמרי במקרה, דווקא ביום שבו ראש הממשלה טס לאו"ם כדי לשאת עוד נאום הפחדה נגד איראן? כלומר, ידעתי שהם חושבים שאנחנו מטומטמים, אבל עד כדי כך? לתשומת ליבם לאלו שחושבים שמודיעין הוא משהו שנקי ממשחקים פוליטיים.

(יוסי גורביץ)

קצין בכיר במודיעין הצ'כי התבקש בתחילת שנות השלושים לענות על התרגיל הצבאי הבא: באילו צעדים צבאיים צריכה הרפובליקה לנקוט במקרה שהיא מותקפת על ידי גרמניה בעוד אוסטריה מביעה עוינות, פולין מתכוננת גם היא למתקפה, וצרפת נסוגה מהברית שלה עם צ'כוסלובקיה. התשובה שלו היתה קצרה וחותכת: אין לנקוט בכל צעדים צבאיים. המצב אבוד. זו היתה התשובה הנכונה, והאיש קודם. חשבו על הדוגמא הזו: כך נראה מצבה של צ'כוסלובקיה בספטמבר 1938, בתוספת המרדה על ידי הנאצים של הגרמנים בחבל הסודטים, המרדה שגררה תקריות צבאיות של ממש.

בטור האחרון שלו, חזר ארי שביט – החלילן של התקיפה באיראן, משרתם של האדונים נתניהו ו"מקבל ההחלטות" ברק – על ההשוואה הנפוצה כל כך בימין הישראלי, כביכול ישראל היא צ'כוסלובקיה של 1938. בדרך כלל מביאים את ההשוואה המופרכת הזו כדי לטעון שנסיגה ישראלית מהשטחים הכבושים תהיה "הסכם מינכן" של ימינו. ראש הממשלה שרון אמר זאת במפורש לפני כתריסר שנים.

בואו נציב את הנתונים במשוואה. במקרה הפלסטיני, גרמניה הנאצית היא מדינה שטרם הוקמה, שגבולותיה נשלטים לחלוטין על ידי ישראל, נטולת כל נשק כבד, עם תעשיה שהיא יותר משאלת לב מאשר מציאות ושנמצאת בכל רגע נתון באיום השמדה מהאוויר; עם אוכלוסיה עניה ולא משכילה; עם כוחות צבאיים שההישג האחרון שהשיגו בשדה הקרב, וגם זה נטול בספק, היה ב-1968, ושלא הצליחו להביא לשדה הקרב כוח גדול מכיתה מאז 1982. צ'כוסלובקיה, במקרה הזה, היא מדינת ישראל – עם התל"ג הרביעי בגודלו במזרח התיכון (אחרי שלוש מעצמות נפט), עם הצבא החזק ביותר במזרח התיכון (והחברה המיליטריסטית ביותר בעולם על פי אינדקס המיליטריזציה העולמי), עם גיבוי של פזורה יהודית גדולה והמעצמה הבולטת ביותר בעולם, ו(פתח מנטרה) על פי מקורות זרים, בכלל זה צבא ארצות הברית (סגור מנטרה) גם נשק גרעיני.

יתר על כן, בהתחשב בכך שבמשוואה הזו, "צ'כוסלובקיה" נמצאת עם מגף מסומר על צווארה של "גרמניה," כשחמושיה של הראשונים פורצים דרך קבע לבתיהם של האחרונים, גם אלה מהם שאמורים להיות תחת אחריות בטחונית של "גרמניה", קשה להתנער מהמחשבה שההשוואה הפרוורטית הזו איננה אלא השלכה מעוותת במיוחד של הדמיון הישראלי על המציאות: אם רק ניאלץ להסיר את המגף מפרצופם של שכנינו, יתהפכו מיד יחסי הכוחות ונעמוד על סף השמדה.

המקרה של איראן פחות מובהק – ישראל לא שולטת בה – אבל גם פה, ההשוואה מופרכת. "גרמניה" במשוואה היא מדינה חלשה כלכלית, תחת סנקציות בינלאומיות, שאמנם עשירה בנפט אבל (התעלמו לרגע משקרי ראש הממשלה בנושא) איננה מסוגלת לספק את צרכיה בדלק משום שאיננה יכולה לזקק אותו ושעל כן צריכה לערוך קיצוב דלק לתושביה (מה שלפני מספר שנים גרר מהומות שם), עם תקציב צבאי קטן ביחס, שיש צבא עוין על שניים מגבולותיה (אפגניסטן ועיראק), ושלא יצאה למלחמה ב-200 השנים האחרונות; "צ'כוסלובקיה" מחזיקה בתקציב צבאי גדול הרבה יותר, בחיל אוויר משוכלל למשעי שמתאמן על תקיפתה של "גרמניה" כבר עשור וחצי, ב(שוב, פתח מנטרה) נשק גרעיני, כולל יכולת מכה שניה מצוללות גרמניות (!) (שוב, סגור מנטרה), שיש הסכמה כללית שהיא ביצעה פיגועים כנגד מדענים "גרמנים" בתוך שטח "גרמניה", שדיברה במרומז על שימוש בנשק גרעיני טקטי נגד "גרמניה" ושהמנהיג שלה חושב שהאיראנים הם "עמלק" ואף אמר זאת כמעט במפורש. למי ששכח את לימודי התנ"ך שלו, דינו של עמלק הוא השמדה עד האחרון. כלומר, במשוואה הזו "צ'כוסלובקיה" מאיימת ברצח עם על "גרמניה." לא ברור אם ההשוואה יותר מגוחכת או יותר מעוררת קבס. השנה היא 1938? יכול להיות, אבל ישראל היא גרמניה, לא איראן.

אז למה שולף עכשיו תועמלן המלחמה הבכיר של ישראל את נשק יום הדין, ההשוואה לצ'כוסלובקיה של הסכם מינכן? כי עומדים לקחת למפחידן הלאומי, ראש הממשלה, את הצעצוע הקבוע שלו, מלחמה עם איראן. נתניהו נכנס בשבוע האחרון להיסטריה. הוא הורה למשלחת הישראלית באו"ם לצאת מהמליאה בעת נאומו של הנשיא האיראני הטרי, רוחאני. פתאום ישראל – ועוד בהנהגת "אשף ההסברה" נתניהו – מעתיקה את מיטב הלהיטים של הליגה הערבית.

ובהתחשב במה שיש לשביט לומר במאמר מוקדם יותר, זה לא לגמרי מפתיע: שביט הזה שם ש"באין להם הורה אמריקאי אחראי, נתניהו, א־סיסי ובתי המלוכה הערביים מתרפקים אלה על אלה. ברית היתומים הערבית־ישראלית החדשה הופכת כעת להיות הכוח החשוב ביותר במזרח התיכון." אז אלה בעלי הברית של ה"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון": מי שדרס בטנקים את הדמוקרטיה הצעירה בארצו ומי שמעולם לא חלמו לאפשר שלטון דמוקרטי בארצותיהם. כמה צפוי. אגב, ממתי יש משהו "מתון" בבית המלוכה הסעודי? מדובר, אחרי הכל, ביצואן העיקרי של אידיאולוגיה סלאפיסטית בעולם. מאחורי כמעט כל קבוצה ג'יהאדיסטית תמצאו מימון סעודי. אז באיזה יקום מקביל בית סעוד הוא מתון? כמובן, בזה שהוא מפמפם כבר עשורים, זה שבו השיעים הם הקיצונים תמיד שאסור לתת להם להגיע לשלטון – מה שרוחאני כינה בנאומו באו"ם "שיעופוביה." לשיעופוביה הסעודית יש, כמסתבר, תלמידים שקדנים גם בממסד הבטחוני הישראלי, ובקרב שופריו. החכמה של השושואיסטים שלנו היא שאיפת אדי שנאת הסונים את השיעה. מבריק.

לשביט יש את החוצפה לדרוש שהאיראנים יתחייבו להפסקת העשרת אורניום. רגע, חבר, עצור שניה. ישראל כבר התחייבה להפסיק לייצר נשק גרעיני? היא התחייבה להכניס אותו לפיקוח? מה, לא? אתה אומר לי שהיא אפילו סירבה להשתתף בוועידה לפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני? מי היה מאמין. ולרוע מזלם של השושואיסטים, ברגע שרוחאני מתחיל להשמיע זמירות אחרות מאלה של קודמו, אנשים נזכרים בעובדה המעיקה הזו, ורוב העולם לא מקבל את התפיסה הישראלית שליהודים מותר יותר מלאחרים.

נתניהו מדבר על איראן כעל גרמניה הנאצית כבר עשור. ישראל מדברת על הסכנה האיראנית כבר יותר משני עשורים. אלה היו שני עשורים שבהם היא העמיקה את הסיפוח הזוחל שלה של הגדה המערבית ושבהם נתניהו הפעיל כלי נשק להשמדה המונית במלחמת המעמדות הישראלית (או, אם להשתמש בדימוי החביב כל כך על הימין, עשה ניסויים המוניים בבני אדם.) איראן, מבחינת הממסד הבטחוני ונתניהו, היא דחליל מועיל מאד. היא מאפשרת העלמת עין ממה שהממסד הבטחוני עושה בגדה ומהעובדה שנתניהו מחסל את מעמד הביניים הישראלי כדי להעשיר את חבריו למילייה.

עכשיו עומדים לקחת מהם את הצעצוע הזה, ולנתניהו ברור שאם הוא ייצא למלחמה באיראן מול נשיא שרוצה דיפלומטיה מול איראן, כשהציבור האמריקאי לא מוכן יותר לשמוע על מלחמות במזרח התיכון, זה יהיה הסוף של הברית הישראלית-אמריקאית וכנראה צעד ניכר לקראת חיסולה של ישראל עצמה. מצד שני, לתת לארה"ב להגיע להסכם עם איראן בלי שום מהלומה צבאית יחסל את שאריות האמינות של נתניהו עצמו. עכשיו תלוי גורלה של ישראל בשאלה מה חשוב יותר לנתניהו, ישראל או הקריירה שלו.

למזלנו, הוא פחדן גדול, ואשתו כבר הבהירה שמבחינתם "נרד מהארץ ושהמדינה תישרף." עם קצת מזל, נתניהו יהפוך למוקיון גדול מכפי שהוא בנאומו הקרוב באו"ם, והציבור הישראלי יתחיל להתעורר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מישהו, ככל הנראה חמוש פלסטיני, הרג אמש (א') חמוש ישראלי בחברון, והחברה הישראלית נכנסה מיד למצב החביב עליה, קרי התנוחה העוברית. חיות האדם האלה, נשמעו הקינות מכל עבר, איך הם העזו. "מעריב," שמנהל פייט יפה עם "ישראל היום" על תואר מדמנת התקשורת הישראלית, הודיע בכותרתו הראשית ש"צה"ל מכתר את חברון," ובכותרת הגג שלו שהחיסול בוצע "בעיצומן של חגיגות חול המועד עם עשרות אלפי מבקרים."

אני לא יודע איפה למד עורך "מעליב" (כפי שנהגו עובדיו לקרוא לו בחשאי ולא לגמרי בחשאי) עברית; אני יודע שכיתור הוא לא מהלך שמבוצע כלפי עיר. הוא מהלך שמבוצע כלפי כוח לוחם אחר. על ערים אתה צר, אתה מביא אותן במצור, אתה מטיל עליהן מצור. כש"מעריב" מדבר על "כיתור" – מהלך מגוחך במיוחד לאור העובדה שצה"ל יושב בתוך חברון – יש לכך סיבה: הוא מנסה לתת לפעולות של ענישה קולקטיבית (מעצר של מאות, פגיעה קשה עוד יותר מהרגיל ביכולת התנועה של עשרות אלפים, שיבוש אורחות החיים) נופך צבאי. אנחנו לא מבצעים פשעי מלחמה; אנחנו לא צרים על עיר ובה עשרות אלפי אזרחים כבושים גם כך; אנחנו "מכתרים."

ראוי לשים גם לכותרת הגג ההיא, על "חגיגות חול המועד." אולי כדאי שהעורך יוציא, במחילה, את הראש מפי הטבעת, ואז אולי יקלוט שמבחינת הרוב המכריע של תושבי חברון, הם לא חווים "חגיגות חול המועד": הם חווים את הכיבוש בצורתו הבהמית ביותר. אבל אם הוא היה כותב כותרת בהתאם – נניח, "בעיצומו של כיבוש משפיל בן יותר מ-46 שנים" – הוא היה מאבד את הקהל המועט שנשאר לו, כי הציבור הישראלי לא מוכן יותר לשמוע על התנגדות פלסטינית לכיבוש. בשום צורה שהיא. הוא גם לא רוצה לשמוע על הכיבוש.

הציבור הישראלי מתנגד להרג חיילים ישראלים, למעשה עוד יותר מכפי שהוא מתנגד להרג אזרחים ישראלים – זו מחלה נפשית שכבר כתבתי עליה לא מעט ולא כאן המקום להרחיב. אבל הוא מתנגד לא רק למחאה אלימה, אלא גם למחאה לא אלימה: הוא תומך בהתלהבות בפיזור אלים של הפגנות לא אלימות ורעיון כמו חרם, מחאה שאין שלווה ממנה, מוציא ממנו צווחות 'אנטישמיות!" ואין אחות שתתקע לו זריקת הרגעה בווריד. אין, בעצם, שום צורה של התנגדות פלסטינית שהיא לגיטימית מבחינת הציבור הישראלי.

בשבועות האחרונים עבר הציבור הישראלי בשתיקה על היורצייט להסכמי אוסלו, שציינו 20 שנה לחתימתם. ויש לומר שהסירוב הזה להכיר בלגיטימיות של התנגדות פלסטינית ובעצם בלגיטימיות של קיום פלסטיני היא, בסופו של דבר, התוצאה העיקרית של הסכמי אוסלו. בזמן האינתיפאדה הראשונה, התנגדות פלסטינית, גם הרג חמושים, זכתה אמנם להתנגדות ניכרת אבל גם להכרה בלגיטימיות שלה. היתה הבנה רחבה שאם אתה שם על עצמך מדים ולוקח נשק, הכנסת את עצמך למשחק שבו פגיעה בך היא לגיטימית. התפיסה שהנחיל אהוד ברק – השקר של "ניסינו שלום, הם פתחו במלחמה" – אפשרה, מבחינת הישראלי הממוצע, פשוט למחוק את הפלסטינים מהתודעה אלא כ"רסיס בישבן", שמכאיב מדי פעם.

הכיבוש מעולם לא פסק, ולמעשה רוב הפלסטינים חיים היום רע יותר מכפי שחיו קודם להסכמי אוסלו. בגין ייסר אותם בשוטים ונתניהו מייסר אותם בעקרבים. הציבור הישראלי מעדיף לא לדעת. חמושינו העוקצניים הרגו 18 פלסטינים השנה, שאף אחד מהם לא היווה סכנה למישהו – לכל היותר פוטנציאל לסכנה – וזה בסדר. מה הם רוצים. ומה זה משנה שמספר המתנחלים הוכפל ושישראל נוקטת בטרור שיטתי אך שקט של בניית מאחזים. קודם כל אנחנו לא נפנה שום דבר וחוץ מזה, יש משא ומתן, לא? אז מה הם רוצים?

אבל דיכוי פראי להתנגדות לא אלימה רק מעודד את ההתנגדות האלימה – וזה, בסופו של דבר, בדיוק מה שצה"ל רוצה, ולכן בדיוק את זה אסור לתת לו. מצד שני, הפלסטינים צריכים להבהיר לישראלים שאין כיבוש בלי מחיר ושהם ישלמו את המחיר על בסיס יומי.

הפתרון המתבקש הוא לבטל רשמית את הסכמי אוסלו, שכזכור היו הסכמי מסגרת שאמורים היו לפקוע במאי 1999, להודיע על פירוק הרשות הפלסטינית ולהבהיר לישראל שאין עוד יותר כיבוש נוח. רוצים כיבוש? תצטרכו לעשות אותו בעצמכם, בלי קבלני משנה. אין טעם עוד בממשלת-סרק שאין לה שמץ של ריבונות ושאנשים המתקראים שריה זקוקים לאישורו של הכובש כדי לנוע בתוך הטריטוריה שלכאורה היא שלהם ואל מחוצה לה.

רוב הישראלים סבורים שהסכמי אוסלו היו שגיאה. אז הנה, הבה נבטל אותם, הבה נאלץ ממשלה ימנית לאמץ, סוף סוף, סוג כלשהו של מדיניות.

הערה מנהלתית: אני רוצה להודות לאנשים שבאו לבקר בדוכן שלנו בפסטיבל אייקון אמש (א'), לאלו מהם שניהלו ויכוחים ערים ובמיוחד לאלו מהם שתרמו לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

צה"ל הודיע בתחילת השבוע – או אמצע השבוע, או חלק כלשהו אחר של השבוע, ואולי זה היה בכלל בשבוע אחר; החגים שיבשו לגמרי את תחושת הזמן שלי – שהוא מפסיק את אבטחתם של 22 ישובים בדרום ובצפון. עם זאת, הבהירו כוחותינו המזוינים שהאבטחה של ההתנחלויות תמשך כסדרה.

בצה"ל טוענים, ואתם בהחלט רשאים להאמין להם, שלהחלטה אין שום קשר לקיצוצי התקציב ושבכלל לא מדובר ב"תג מחיר" נגד משרד האוצר; ההחלטה, כך טוענים גורמים רשמיים עלומים, נובעת מכך שאין תועלת טקטית בהקצאת החיילים הזו. מותר לתהות, בהתחשב בכך שהצבא אומר היום שהאבטחה הזו היתה חסרת תועלת לאורך כל השנים – מדובר בחיילים חסרי כל הכשרה קרבית; כאחד כזה בתחילת האינתיפאדה, הסיסמה הצינית שלנו היתה "עצור או שאני עורק" – למה היא נמשכה כל כך הרבה זמן ולמה נזכרו באיחור כזה. התשובה, יש להניח, היא שכוח אדם הוא הדבר הזול ביותר בצבא שמבוסס על עבודת כפייה. מה שמעלה, שוב, את השאלה מדוע הדליף הצבא את הידיעה הזו בכלל, אם המטרה היא לא להביע את מורת רוחו מהקיצוץ המיועד בתקציב. אבל נניח שלשם שינוי צה"ל לא עובד עלינו.

אפשר בכל זאת ללמוד כמה דברים מההחלטה הזו. קודם כל, שההתנחלויות הן חתיכת נטל צבאי על צה"ל: קצין בכיר אמר ל"הארץ" שהאבטחה על ההתנחלויות (והוא לא אמר, אבל אני אוסיף, גם ובמיוחד על המאחזים) נובעת מכך שב"של פריסת הישובים היהודים בשטח, היקף האיומים עליהם גדול יותר ופחות צפוי."

בכך מאשש בעצם צה"ל את מה שבטחוניסטים אנשי שמאל – יש חיה כזו, אם כי היא בסכנת הכחדה – אמרו מאז שנות השמונים: שאין כל הגיון בטחוני בפריסה של ההתנחלויות. המטרה היא לא בטחונית, היא מעולם לא היתה בטחונית: המטרה היא סיפוח.

מקרה המאחזים יעיד. כל מאחז תוכנן ואויש בהסכמת הצבא. עדי מינץ, לשעבר מנכ"ל מועצת יש"ע, אמר ל"הארץ" ב-2004 שאין דבר כזה, מאחז פיראטי: "המאחזים אינם נוער גבעות. מדובר בתכנון מדוקדק. בתפיסה של מקומות אסטרטגיים." כל מאחז מקבל, אוטומטית, עם הקמתו שמירה צבאית; אחר כך דואגים החמושים לאפשר את משטר הטרור היומי של המתנחלים, שמטרתו היא הרחקה של הפלסטינים המתגוררים במקום מאדמותיהם. על כל זה כתבתי בהרחבה כאן. למעשה, כשכמה נערי גבעות ניסו באפריל האחרון להקים מאחז – “נצח בנימין,” הם קראו לו – בלי תיאום עם צה"ל, ופרעו בפלסטינים הסמוכים, הפלסטינים עלו על המאחז והציתו אותו בעוד הפוגרומצ'יקים נסים על נפשם.

ועכשיו צה"ל אומר לנו שהוא אישר את כל זה למרות ש"בשל פריסת הישובים היהודים בשטח, היקף האיומים עליהם גדול יותר ופחות צפוי." כלומר, צה"ל ביודעין השקיע משאבים עצומים בהקמה והגנה על מאחזים שלא רק שהם מדגרות טרור ובלתי חוקיים למשעי, גם אין בהם שום הגיון צבאי. הם מאלצים את צה"ל להשקיע כוחות עצומים בהגנה לא על קו, אלא על שורה של נקודות מנומרות בשטח. כל תריסר משפחות של מתנחלים זוכות להגנה על השטח שהן גוזלות, וכל מאחז הוא גזל, למרות שאם הצבא היה אומר "לא" – כמו שהוא אומר עכשיו 'לא' לישובי הצפון והדרום – המאחזים הללו לא היו קיימים כלל.

אז מה ההגיון? מה האסטרטגיה שעליה דיבר מינץ? לא מדובר בהגיון צבאי כלשהו, שאמור למנוע תקיפה מצד ה"החזית המזרחית" המיתולוגית, שמתה עם הסכם השלום עם ירדן ב-1994 והמסמר האחרון בארון הקבורה שלה ננעץ אחרי הכיבוש האמריקאי של עיראק ופירוק הצבא העיראקי. ההגיון איננו צבאי: הוא הגיון של סיפוח. הוא הגיון שמיועד לאפשר את המשך אחיזתה של ישראל בגדה המערבית גם אם הדבר מנוגד להגיון הצבאי. ההגיון היהודי גובר כאן על ההגיון הצבאי – האחרון היה דורש את פירוקן של רוב ההתנחלויות ורוב המאחזים, ואחיזה בקו הגנה, הראשון דורש את סיפוח "נחלת אבותינו."

וצריך לזכור: התפיסה הזו מדריכה את צה"ל כבר יותר משנות דור. צה"ל היה השותף העיקרי של המתנחלים מתחילת שנות השבעים, כשהתנחלויות הוקמו במסווה של "בסיסים צבאיים." חלק ניכר מההתנחלויות בגדה קיימות מכוח צווי תפיסה שמוציא אלוף הפיקו, ואחרות מוקמות באמצעות התרגיל המסריח של הכרזה על אדמות כ”אדמות מדינה” – לרוב המאחזים, חשוב לציין, אין אפילו את זה, וגם התנחלות הדגל עפרה היא בעצם, מבחינה משפטית, מאחז בלתי חוקי גדול.

הכיבוש משחית, אמרו שמאלנים מרחיקי ראות בשנות השמונים. הוא השחית לא רק את המתנחלים, לא רק את החיילים והקצינים, אלא את עצם התפיסה של צה"ל את עצמו: באופן איטי אך בטוח, צה"ל הפך מארגון שהתפקיד שלו הוא הגנה על ישראל לארגון שהמטרה העיקרית שלו, זו שגוזלת את מירב כוח האדם הלוחם שלו, היא הבטחת הסיפוח בגדה המערבית. ההתנהלות הזו מבטיחה שאם יצטרך צה"ל אי פעם להתמודד עם כוח שאשכרה יודע להלחם בסד"כ שגדול מכיתה, הוא לא יידע איך להתמודד איתו. ראינו דוגמית לכך במלחמת לבנון השניה. היא מבטיחה דור שני של קצינים נטולי כל תפיסה טקטית, כל מושג אסטרטגי, שהם לא אנשי צבא – צבא הוא מקצוע – אלא אנשי בט"ש, מי שיודעים איך להפעיל פלוגה בסיוע אווירי כדי לעצור מבוקש חמוש למחצה, אבל מאבדים את העשתונות מול אתגר טיפה רציני יותר; מי שנטולים כל יכולת חשיבה טקטית או אסטרטגית.

עבור מי שמהבעיות של צה"ל כארגון – הארגון הגדול ביותר והיקר ביותר של מדינת ישראל – מטרידות אותו פחות, ומוטרד יותר מתפקידו-שלו, המסקנה צריכה להיות חד משמעית: לסרב לשרת במה שהפך השבוע רשמית להיות צבא ההגנה לסיפוח.

עוד דבר אחד: כתבתי פוסט קצר, תזכורת עונתית, על התמונה המעוותת שמציגים כלי התקשורת הישראלים של איראן בעמוד של הבלוג. אפשר לקרוא אותו כאן.

(יוסי גורביץ)

לא 2003, יותר כמו 1991: בימים האחרונים, אומרים לנו, מוטרדים בצה"ל ומערכת הבטחון מן ההיסטוריה הפושה בציבור לקראת המלחמה הממשמשת ובאה בסוריה. כדי להוכיח לנו שהוא מחובר לרחשי לב ההמון, הודיע אתמול (ד') דובר צה"ל שהסבירות לירי סורי לעבר ישראל "נמוכה." בטוב הטעם והמודעות העצמית המפורסמת של דו"צ, הוא יצא בהצהרה הזו שבועיים לפני יום השנה הארבעים למלחמת יום הכיפורים. זה, איך לומר, לא סייע.

התומכים בתיאוריית חכמת ההמונים יכולים להצביע על כך שבזמן שמערכת הבטחון היתה שאננה לגמרי ב-1991 ושלחה מומחים להודיע לנו שלא יקרה כלום כתוצאה ממלחמת המפרץ, הציבור היה הרבה יותר חשדן וטרח אשכרה להתארגן לקראת מלחמה. ב-2003, כשהאמריקאים עמדו לפלוש לעיראק ולסלק סופית את סדאם, המערכת יצאה בשלל התראות אימה ושר הבטחון הצטלם פעם אחר פעם עם ערכת המגן שלו. הוא היה פחות או יותר היחיד שעשה את זה. עד כה, ההמון הישראלי מוכיח שהערכת המודיעין הפרטית שלו מוצלחת יותר מזו של מערכת הבטחון. זו, להגנתה, יכולה לומר שהיא צריכה להשען על אמ"ן.

אז כשאנחנו צריכים לבחור בין המומחים של מערכת הבטחון, שאומרים שלא יקרה כלום, ובין ההמון, אולי כדאי להקשיב לאחרון. כשלעצמי, נכנסתי אתמול להתערבות פומבית שאומרת שאם ההתקפה האמריקאית בסוריה תמשך יותר מיממה, סוריה תירה לעבר ישראל.

על פי עקרון דומה, אולי הגיע הזמן להפסיק את המשחק המגוחך של נסיון להסתיר היכן פגעו הרקטות. רקטות אינן ארטילריה מקובעת, הן אינן ניתנות לאיכון בקלות – אם בכלל – משום שאם הן רוצות לשרוד הן צריכות להיות בתנועה, והן הרבה יותר מדויקות. ממילא המידע המדויק יעבור תוך זמן קצר במדיה החברתית. אולי כדאי שהפעם יחסכו מאיתנו פאניקה וקונספירציות ופשוט יפרסמו את המידע כמה שיותר מהר.

מה יהיה: רע מאד, ככל הנראה. למרבה הפאדיחה, האתר הפארודי האניון מספק תמונה מדויקת יותר של חוסר יכולת הפעולה בסוריה מכפי שמספקים כל כלי התקשורת הישראלים.

אשמח להתבדות, אבל אסד לא יוכל להערכתי להבליג על התקפה אמריקאית, והדרך שלו – כמו של סדאם ב-1991 – לקושש קצת סימפטיה בעולם הערבי תהיה ירי לכאן. צריך לזכור שבתפיסת הקונספירציה הרווחת בעולם הערבי, זו שישראל עושה הכל כדי לאושש, אין הבדל מהותי בין ישראל וארה"ב; האחרונה נתפסת כמופעלת על ידי הראשונה. חיילים אמריקאים בבגדאד שמעו ב-2003 את התושבים מתייחסים לפטרול אמריקאי שעבר קודם לכן כאל ה"יהודים." מהבחינה הזו, אם ננסה לקרוא לרגע את מוחו של אסד, ירי על ישראל לא יהיה גרירה של מדינה לא מעורבת למלחמה, אלא ענישה של מי שהתחילה את כל הבלגאן נגדו מלכתחילה. העובדה שישראל הרשתה לעצמה לנצל את החולשה של אסד בשנים האחרונות כדי לתקוף את סוריה מספר פעמים כנראה לא תועיל.

כשסדאם עשה את זה ב-1991, הוא רצה לפרק את הקואליציה הערבית שהתייצבה מולו. ראש הממשלה אז היה, למרבה המזל – כנראה הנקודה היחידה בכל הכהונה שלו שבה הביטוי הזה היה במקומו – יצחק שמיר, שבעורקיו זרמו מי קרח. עם קצת עזרה מאריה דרעי, הוא הצליח לבלום את הנסיון של צה"ל לגרור אותנו גם למלחמה הזו, תכנית שכללה הנחתת כוחות במערב עיראק ופלישה לירדן (!) כדי לחבור אליהם. הגאון האנליטי שמאחורי התכנית ההיא היה, איך לא, אהוד ברק.

ראש הממשלה כיום הוא בנימין נתניהו, שלא נודע ביכולתו לעמוד בלחצים ושבעורקיו זורמת בעיקר זיעה. יש לו צבא שמזמן לא עשה משהו מעניין ושר בטחון שכבר הגדיר את החברה האזרחית כחוליה החלשה. היכולת של נתניהו למנוע פעולה צבאית, אם בכלל ירצה, אחרי כמה טילים על מרכזי האוכלוסיה של ישראל, מוגבלת. ואם ישראל תגיב, זו תהיה הזמנה להתערבות של החיזבאללה, ומכאן הדרך לפתיחת שערי הגיהנום בדמות מלחמה אזורית קצרה למדי.

בהתחשב שהפטרון של אסד, פוטין, ישמח מאד לחרוך את זקנו של הדוד סם על ידי פגיעה בווסאל שלו, יש לכל זה פוטנציאל נפיץ מאד. ואף על פי כן, אני מסרב לאסוף ערכת מגן.

לא מטרה מותרת: מדי פעם אני נזכר בגעגוע בדוד לוי, אחד הפוליטיקאים המתונים והשפויים שחיו כאן, דמות שונה משמעותית מהקריקטורות הגזעניות שציירו יריביו, בוודאי במערכת הבחירות המחרידה של 1981 (לא ניתן לתאר, הייתם צריכים לחיות אז.) מלחמת המפרץ של 1991 היתה אחד מרגעי הנפילה של לוי: הוא דחק אז בממשלה לחלק בציבור מסכות גז.

הכוונה היתה כנראה טובה, אבל המסר היה אסוני. הוא אמר בעצם שישראל נערכת לכך שאזרחיה יהיו מטרות להתקפה בנשק להשמדה המונית. אני מסרב לראות את עצמי ככזה ואני מסרב, כאמור, לשאת ערכת מגן.

המסר הישראלי צריך להיות הפוך לגמרי: האזרחים שלנו הם לא מטרה, ומי שיפעיל נשק להשמדה המונית נגדנו יגלה על בשרו שיש לנו נשק להשמדה המונית, רק הרבה, הרבה יותר יעיל. האיומים הסוריים – המובנים כשלעצמם, בהתחשב – יכלו להיות תואנה מצוינת לסיום מדיניות העמימות הגרעינית של ישראל. לנשק גרעיני, אחרי הכל, יש רק תפקיד אחד: הרתעה.

והערה לסיום על דו"צ: אתמול (ד') הותקפו חמושי צה"ל על ידי הקוזאקים של יצהר. הסיבה: הצבא העז להביא עובדים לא יהודים ךמקום, מה שלא מצא חן בעיני המקומיים. מזכירות ההתנחבלות הודיעה לצה"ל, על פי הדיווחים, שהיא לא מסכימה לעובדים פלסטינים בשטחה. בצה"ל, ייאמר לשבחם, התעלמו. פרצו מהומות. הפורעים השליכו אבנים על החיילים והשחיתו כלי רכב. בתגובה, אמרו בצה"ל בשעות הערב בשם "גורם צבאי בכיר" ש"רעולי פנים תקפו באבנים הבוקר ביצהר רכב ובו ישב קצין צה"ל, ניפצו את השמשות וניקבו את הצמיגים. רואים זאת בחומרה."

וואלה. אני זוכר במעומעם שכשבתחילת השבוע, הותקפו חמושים בקלנדיה באבנים, הם לא "ראו זאת בחומרה", אלא פתחו באש, הרגו שלושה אנשים – ביניהם עובד אונר"א שהיה בכלל בדרך לעבודה – ופצעו יותר מתריסר אחרים, ביניהם שישה פצועים קשה. מסתבר שאבנים יהודיות מסוכנות פחות מאבנים פלסטיניות. צה"ל, יש לציין, פועל כאן ברוח הדברים של דובר צה"ל, תא"ל יואב מרדכי, שאמר בשעתו לכרמלה מנשה, אחרי התקפה על מח"ט על ידי קוזאק יהוה חמוש באבנים, ש"אני מניח, כרמלה, שאת לא היית מצפה שהמח"ט היה פותח בירי לעבר יהודי שעמד ממולו, אני בטוח שלא לזה את מתכוונת."

ככה זה.

עוד דבר אחד: זוכרים את אגדת הסכין בגב של חמושי צה"ל, על כך שמשפטנים ופוליטיקאים מרושעים כובלים את ידיהם והם לא יכולים להרוג פלסטינים במידת הצורך, ושהם נאלצים לצאת לשטח עם עורך דין צמוד? אז מדובר בשקר מוחלט, וזה מוכח אמפירית.

(יוסי גורביץ)

או: למה ממשלת ישראל מתעקשת לשחק לידי האנטישמים?

אחת מתיאוריות הקונספירציה היותר מצליחות בהיסטוריה היא זו של הפרוטוקולים של זקני ציון. המדובר בזיוף שבוצע להזמנת השירות החשאי של הצאר, האוחרנה, ושהתבסס על ספר שכתב באמצעה המאה ה-19 ברנש בשם אז'ן סי (Eugene Sue), שתיאר בכלל קונספירציה של הישועים נגד העולם החופשי. הספר של סי עבר אחר כך עיבוד על ידי עיתונאי מוריס ז'ולי (Joly), שהשתמש בו כדי לתקוף את נפוליאון השלישי. הספר של סי היה להיט קצר ימים בקרב שונאי הישועים (שנאה שבניגוד לכל דבר אחר, הישועים הרוויחו ביושר); הספר של ז'ולי הצליח לעניין בעיקר את המשטרה החשאית של נפוליאון השלישי, והוא ישב בעטיו בכלא. ה"פרוטוקולים" בגרסת האוכרנה, מצד שני, הם אחד מרבי המכר של כל הזמנים. הם עדיין יוצאים במהדורות חדשות, בעיקר בעולם הערבי ובאסיה (שם, כך נטען, הספר נקרא לא ככלי פרנואידי-אנטישמי אלא כמדריך לסודות ההצלחה היהודית.)

הפרוטוקולים היו זיוף כל כך מוצלח, שהטיימס הלונדוני – בשעתו, כשופר הממסד הבריטי, כנראה העיתון החשוב בעולם – תהה אם יש בהם משהו במאמר ידוע לשמצה ב-1920, שבו קישר אותם למהפכה הבולשביקית, שרבים ממנהיגיה נולדו יהודים. שנה אחר כך, היהודי האנגלי האנטי ציוני לוסיאן וולף (שכבר הוזכר בבלוג הזה) פרסם בטיימס את הראיות הראשונות לכך שמדובר בזיוף, ובסוף 1921 הטיימס כבר פרסם ראיות חד משמעיות לכך שמדובר בזיוף. כמובן, העובדה שזיוף מוכח כזיוף לא שוללת את הכוח שלו; ראו את הדוגמא של התנ"ך. מי שרצה להאמין בתיאוריית הקונספירציה – או, במילים אחרות, מי שרצה למצוא אחרים אפלים ונסתרים שאשמים בחוסר ההצלחה שלו – מיהר, כמובן, להצביע על עצם חשיפת הקונספירציה כחלק בסיסי שלה.

מנהיגי הציונות, בהיותה דמות ראי של האנטישמיות, דווקא ראו בפרוטוקולים לא פעם כלי מועיל: הם ניצלו את החשש הבריטי העמום מפני קנוניה יהודית עולמית (עם שלוחות בברה"מ המהפכנית) כדי לרמוז שהם-הם נציגיהם של "זקני ציון" ושהם נושאים ונותנים עם הבריטים כשווים אל שווים, בהיותם נציגיה של מעצמת סתרים. לימים, אחרי מלחמת העולם השניה והקמת ישראל, ינסה נחום גולדמן – ראש הארגון הריק מתוכן, הקונגרס היהודי העולמי, שלא ייצג איש פרט לגולדמן – לרכב גם הוא על הגל הזה ולקושש ממנו קצת פרסטיז'ה.

זה לא באמת נגמר. הגרסה המודרנית של הפרוטוקולים טוענת שישראל שולטת בעולם באמצעות שליטתה בארה"ב. הניאו-נאצים בארה"ב מדברים על ZOG, Zionist Occupied Government, כתיאור למצב שבו הקונגרס שרוע פרקדן בפני הלובי הישראלי שם. כבר דנתי באופן שבו ההתנהלות הישראלית בארה"ב, במיוחד ההתנהלות של ממשלת נתניהו, גורמת לביטוי הזה להשמע לגיטימי.

הבוקר קיבלנו עוד דוגמא. מקורות בארה"ב מדווחים שישראל הודיעה למשטר סיסי במצרים, שעסוק בטבח באזרחים מצריים שמתנגדים להפיכה הצבאית שהוא ביצע, שאין לו ממה לדאוג: למרות הקולות שנשמעים בארה"ב, היא לא תפסיק את הסיוע הצבאי למשטר סיסי.

על פי החוק האמריקאי, אסור לממשל לספק סיוע צבאי למדינה שבוצעה בה הפיכה צבאית, ואף אחד לא יכול לטעון מבלי להקרע מצחוק שמה שקרה במצרים – הדחתו של נשיא נבחר ומעצרו על ידי כוחות הצבא; האשמה שלו בקשר מופרך עם חמאס; והרג סיטוני של תומכיו המפגינים ברחובות – לא היה הפיכה צבאית. לארה"ב יש כמובן בעיה פה: אין לה מנופי לחץ על הצבא, ומאחר והסיוע הצבאי למצרים הוא חלק מהסכמי קמפ דיוויד, אפשר לסמוך על תומכי ישראל בארה"ב שייעמדו על הרגליים האחוריות כדי למנוע את הפסקת הסיוע הזה, שישמיט סיבה חשובה מבחינת הצבא המצרי לקיום הסכם השלום.

מה קרה פה? פשוט מאד. ישראל אמרה למשטר סיסי, בשחצנות אופיינית, שאין לו מה לחשוש מהליברלים בארה"ב שדורשים את הפסקת הסיוע הצבאי למבצעי ההפיכה, כי לארה"ב אין מדיניות חוץ עצמאית במזרח התיכון; המדיניות שלה שם מוכתבת על ידי ישראל. איפא"ק התייצבה נגד הצעה להפסקת הסיוע והסנאט דחה אותה ברוב גדול. למה בעצם איפא"ק מנהלת דיונים על סיוע למצרים? כי הוא מקרין על ישראל. תומכי תיאוריית הקשר של ZOG לא יכלו לכתוב זאת טוב יותר. פלא שהאחים המוסלמים במצרים טוענים שהמצב שם הוא תוצאה של קשר של ישראל וארה"ב?

הרושם המתקבל, כשעוקבים אחרי התגובות בישראל ובמיוחד בממשלתה על האביב הערבי, הוא שישראל איננה יכולה להתקיים אלא אם כל שכנותיה יהיו תחת שלטון צבאי. ישראל קיבלה באנחת רווחה את הפלת משטרו של מורסי, היא מקוננת על היעלמותו האיטית מהמפה של משטר אסד (תוך שהוא כמובן משמש אותה לצקצוק לשון שבע רצון, נוסח "תראו את הברברים האלה"), והיא אחוזת אימה ממה שיקרה אם וכאשר המשטר ההאשמי בירדן יקרוס. לא די לה בדיכויים של הפלסטינים; היא צריכה לדכא את הערבים כולם. אם אלה אכן התנאים לקיומה, ספק אם יש איזושהי אפשרות להצדיק אותו מבחינה מוסרית.

אז למה מתעקשת ישראל לשחק את המשחק המטומטם הזה? למה היא נופלת לבור הזה פעם אחר פעם? למה היא מתעקשת לתדלק את התחושות האנטישמיות? חלק אחד הוא שחצנות. הגנרלים והפוליטיקאים שלנו אוהבים להרגיש שיש להם הרבה יותר כוח משיש להם בפועל. זו בעיה רווחת ולא ייחודית לישראל. גם על טיפשות אין לפוליטיקאים שלנו מונופול, למרות שלפעמים קשה לזכור את זה כשרואים את יאיר לפיד.

אבל חלק אחר, אפל יותר, הוא התפיסה שככל שיהיה רע ליהודים, כך יהיה טוב יותר למפעל הציוני. זה זקוק לאנטישמיות כאוויר לנשימה. היא ממלאת שתי פונקציות: הראשונה היא hasbara שמאפשרת לשכנע ישראלים להשאר במה שהופכת יותר ויותר להיות מדינת קסרקטין שבמקביל לכך שהיא מנהלת מלחמה בלתי פוסקת ומפעילה גיוס חובה, מפרקת את מדינת הרווחה שלה והופכת 99% מתושביה לעניים יותר. במקביל, היא גורמת ליהודים הישראלים לא להסתכל החוצה ולראות צורות רעננות ופתוחות יותר של יהדות. הפונקציה השניה היא הגברת מספר היהודים שמהגרים לישראל ומחזקים בכך את המאזן הדמוגרפי הרופף לקראת הפיכתה של ישראל רשמית למדינה דו לאומית (בפועל, היא כבר כזו.) ח"כ ציפי חוטובלי דיברה, כחלק מתכניתה להקמת מדינה דו לאומית, על יבוא של מיליוני יהודים. איך היא תעשה את זה? המדינה היהודית, כרגע, היא לא בדיוק אטרקציה. צריך שיהיה רע יותר. רוב יהודי העולם, אחרי הכל, לא היו מוכנים מעולם להפוך את עצמם לחלק מהמדינה היהודית. אז נצטרך לשכנע אותם בניגוד לרצונם.

איך אמרה הבדיחה הישנה? אלפיים שנה חיכו היהודים למדינה, ודווקא לי זה היה חייב לקרות.

עוד דבר אחד: זוכרים את הפעלת הטייזר לצרכי עינויים כנגד מתנחל מיצהר, שתועדה בווידאו? אז מפכ"ל המשטרה הורה היום (א') על השעיית השימוש בטייזר עד לבדיקת הנושא. מצלמות, כמסתבר, הן הקריפטונייט לא רק של חמושי צה"ל, אלא גם של קלגסי המשטרה. כמעט לכל אחד מכם יש מצלמה בכיס; למדו להשתמש בה, ואל תפחדו כלל.

(יוסי גורביץ)

ראש ממשלתנו היקר, בנימין נתניהו, מוצא את עצמו שוב במצב השנוא עליו ביותר: זה שבו עליו לקבל החלטה. עד כה הוא לא ממש הצטיין בכך. וגרוע מכל, אף שההחלטה היא כנראה הגורלית ביותר שנאלץ לקבל עד כה, הוא לא יכול בשום צורה לצאת ממנה ברווח פוליטי, רק להפסיד.

זוכרים את ההחלטה של האיחוד האירופי להפסיק לאפשר לישראל ללכת עם ולהרגיש בלי ההתנחלויות? ההחלטה שקבעה שמעתה, כל הסכם חדש עם ישראל צריך לכלול סעיף שבו ייכתב במפורש שהשטחים הכבושים אינם חלק מישראל? אז יום הדין מגיע הרבה יותר מהר ממה שמישהו שיער. בקרוב תצטרך ישראל להכנס לדיונים על הסכמים מחודשים בתחום הסיוע המדעי האירופי לישראל, פרויקט שמכונה "הורייזון 2020."

על פי התכנית, על כל יורו שישראל תשקיע, היא תקבל מהאיחוד האירופי יורו וחצי. ישראל אמורה להשקיע 600 מיליוני יורו ולקבל בתמורה 900 מיליונים. הכסף הזה יושקע בפרוייקטים מדעיים. ישראל היא המדינה היחידה מחוץ לאירופה שרשאית בכלל להצטרף לתכנית הזו.

הבעיה, כמובן, היא שכדי לקבל את הכסף – 300 מיליון יורו הם לא כסף קטן בכלל, ויש גם יוקרה מדעית שנלווית לזכאים להשקעה הזו – ישראל תצטרך להודיע שהשטחים הם לא שלה. שר הכלכלה, נפתלי בנט, אוהב להעמיד פנים שהוא איש הייטק, כי זה מושך קולות; אבל המסיכה נשרה מיד עם תחילת הדיון. כשזה מגיע לגדה המערבית הכבושה, בנט הוא קודם כל יו"ר מועצת יש"ע לשעבר – התואר שהוא מקפיד להחביא – וכל דבר אחר בא אחר כך. בנט הודיע שהוא מתנגד. בכירים במשרד שלו פכרו את ידיהם ואמרו שהם "יציגו את העמדה המקצועית" של המשרד, אבל אין מה לעשות: השר הוא הקובע.

שרים אחרים שצפויים להיות מעורבים בדיון הם לימור לבנת (שרת התרבות), שי פירון (שר החינוך ונציג האחים היהודים ב"יש עתיד"), ושר המדע יעקב פרי. האחרון כבר הודיע על כך שהוא מתנגד למשחקי אגו מטומטמים בנושא "הורייזון 2020." לבנת זקוקה למתנחלים לצרכי השרדות בפריימריז, ופירון הוא מתנחל בעצמו, ועל כל פנים יהיה מפתיע מאד לראות אותו מצביע נגד האחים היקרים. אפשר היה לצפות, אולי, שראש הפוליטבירו של "יש עתיד" יפעיל עליו לחץ, אבל הרקורד של המנהיג היקר לפיד בתחום ההתנחלויות לא משהו. יותר מדי הוא מתרפס בפני האח בנט. השבוע הסתבר, למשל, שהוא הצביע בעד הכנסת התנחלויות מבודדות – שעד לפני שנה היו מאחזים בלתי חוקיים – לאזור עדיפות לאומי א'. גם פירון הצביע בעד, כמובן.

אז נתניהו יצטרך להחליט. אבל אוי לו מיצרו ואוי לו מיוצרו: אם הוא יצא נגד המתנחלים ויאשר את תכנית "הורייזון 2020," הוא יאבד הרבה מהרצון הטוב של המתנחלים כלפיו ויסייע לאנשים במפלגתו שכבר מודדים במרץ את השטיח בלשכתו לקראת פרישתו; הבולטים שבהם הם שר הבטחון בוגי "משה" יעלון ו, עד כמה שזה נשמע מופרך, שר התחבורה הכושל ישראל כץ. אם הוא יטרפד את "הורייזון 2020," מצד שני, הוא יקומם עליו חלקים ניכרים מהציבור הלא מתנחל, וזה יכול לגרור משבר קואליציוני מול התנועה המגונה של ציפי לבני. אבל אין לו שום רווח פוליטי מאישור "הורייזון 2020": הציבור הכללי יחשוב שזה מובן מאליו.

קשה לדעת לאן יפנה נתניהו. ההיסטוריה לא מלמדת טובות: נתניהו, אף שהצביע פעם אחר פעם עבור תכנית ההתנתקות בכנסת, עשה זאת כמי שכפאו שד, הוא היה מבוהל מאד מהאלימות של אנשי חב"ד נגדו – באירוע מסוים הם תקפו את הרכב שלו והמאבטחים הבריחו אותו מהמקום – והוא התפטר מהממשלה שבוע לפני ההתנתקות. ביסודו, נתניהו הוא איש ארץ ישראל השלמה. כל האינסטינקטים שלו אומרים לו לשאת קוממיות איזה נאום גאה שיסוקר בצורה אוהדת ב"ישראל היום", אם לא בשום מקום אחר, ולשלוח את האירופאים לחפש את החברים שלהם. אבל המחיר, המחיר!

חשוב לציין שאנחנו כבר משלמים חלק מהמחיר. בשנת 2005, חתם שר התמ"ס אולמרט על הסכם סחר חופשי עם האיחוד האירופי. כחלק מההסכם, הוחלט שסחורות שמיוצאות מההתנחלויות לאירופה לא יהיו כלולות בהסכם הסחר החופשי. המתנחלים נעמדו על הרגליים האחוריות. המשמעות היתה סימון סחורות, ולזה הם לא היו מוכנים.

למה? כי מטיבם, המתנחלים הם שקרנים. הם התרגלו לקרוא לבתים שלהם בשמות משונים כמו "בסיס צבאי" ו"אתר ארכיאולוגי," כדי לעקוף את החוק האוסר על עצם קיומם. זה לא מפריע להם להעמיד פנים בפני הציבור הישראלי שהבית שלהם, המתנחלים, הוא הרבה יותר בית מאשר זה של הציבור הכללי. כשצריך לשלם מסים או לשמור על חוקי העבודה, המתנחלים כבר מורגלים להעלות את הטענה שאנחנו בכלל לא חיים בישראל והחוק לא צריך לחול עלינו. המתנחלים ידעו היטב שאם המוצרים שלהם יסומנו, אף אדם מצפוני לא יקנה אותם, ועל כן הם ניסו לרמות את הציבור האירופי ולגרום לו לרכוש מוצרי התנחלויות כשהם מוסווים כמוצרים ישראלים.

אבל האירופאים התעקשו, והמוצרים סומנו. אז מה עשתה ממשלת ישראל? שילמה למתנחלים פיצוי. כן, כן. יש סעיף בתקציב שמכונה "שיפוי יצואנים," ומשמעותו היא העברת כספים למתנחלים על כך שמאחר והם לא גרים בישראל, הם לא זכאים להטבות הסכם הסחר החופשי. כלומר, אזרחים ישראלים צריכים לשלם מסים כדי לתת כסף לעבריינים שהחליטו לגור מחוץ לגבולות ישראל.

למרבה השמחה, הסכומים האלה לא גבוהים במיוחד: 11.165 מיליוני ₪ בשנת 2011 ו-10.83 מיליוני ₪ בשנת 2012. זה מה ששווה היצוא מההתנחלויות לאירופה. מבחינת כלל היצוא של ישראל, נזכיר, שליש ממנו הולך לאירופה. המתנחלים, אחרי כל הרעש של "יש"ע זה פאן," לא מייצרים הרבה. אמנם, עברו הימים שבהם אפשר היה לומר שאת כל החקלאות היהודית בגדה אפשר להכניס לגג של מגדל שלום, אבל עדיין מדובר באוכלוסיה שעיקר פרנסתה מגיעה ממשרות ציבור.

הדיון ב"הורייזון 2020" מעמיד בפני ישראל ברירה חדה: האם היא רוצה להיות ספארטה, או שהיא רוצה להיות מדינה מערבית מפותחת (בחלקה), סילי-קון ואדי כפי שהיא אוהבת לכנות את עצמה. חשוב, על כן, להפעיל כמה שיותר לחץ על ראש הממשלה נתניהו. הוא לא טוב בעמידה בו, והמתנחלים כבר מפעילים לחץ.

עוד דבר אחד: זוכרים איזה זובור עשה יאיר לפיד לעדי קול בגלל ההצבעה המצפונית שלה בנושא חוק המשילות? אז מסתבר שיש כמה וכמה סוגי מצפון. תוך כדי נבירה בטקסטים ישנים לקראת הכנת הפוסט הזה, מצאתי את ההצהרה הזו של שי פירון: שלפיד הבטיח לו חופש מצפון בענייני דת ומדינה, כמו גם לכל חברי "יש עתיד." אז מסתבר שיש נושאים שבהם יש חופש מצפון ונושאים שבהם הצבעה על פי המצפון גוררת ענישה. באופן לגמרי לא מפתיע, מסתבר שלפיד אימץ את התפיסה החרדית, על פיה רק בנושאי דת יש רגשות ורק שם יש מצפון. אם אתה חושב שההצבעה שאתה נדרש אליה תקדם את ישראל לעבר משטר סמכותני יותר, מסתבר שאין לך חופש מצפון.

הערה מנהלתית: אתמול התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)