החברים של ג'ורג'

הכלב שלא נבח

בכל פארסת המעצרים של עזרא נאווי, הקפידה התקשורת לא לדווח על המציאות בגדה המערבית

שלשום (ב’) הסתיימה בקול נפיחה יבבנית פרשת המעצרים בעקבות ה”תחקיר” של עד כאן שפורסם בתכנית עובדה. אחרי ששורה של שופטים הורו על שחרורם למעצר בית של עזרא נאווי וגיא בוטביה, ואחרי שהמשטרה ערערה שוב ושוב על השחרור, הם שוחררו למעצר בית. הנקודה הקריטית פה היא שהמשטרה לא הצליחה להביא שום ראיות לכך שהאדם שנאווי כביכול הביא למותו, אבו חליל, אכן מת בצורה לא טבעית. במקרה של בוטביה המשטרה הצליחה תחילה לעצור את שחרורו במשך סוף השבוע, ואחר כך, ביום ראשון (לאחר שדרישתה להמשך מעצר נדחתה ובית המשפט השלום נעתר באופן חלקי בלבד לבקשתה לעיכוב ביצוע), ניתנו לה רק שעתיים – עד השעה 16:30 – להגיש ערר על ההחלטה. במקום זאת, הגישה המדינה בקשה חדשנית ומקורית לבית המשפט המחוזי ל"דחיית עיכוב ביצוע השחרור" שניתן לה, אך השופט זרק אותה מכל המדרגות.

כלומר, משטרת ישראל עצרה שלושה אנשים, והמשיכה להחזיק אותם במעצר, בגלל חשד לרצח – כשאין לה שום ראיות שהיה בכלל רצח. היא הסתמכה על אמירה אגבית של נאווי, שאותה היא לא הצליחה לגבות בכלום. בשביל זה היא עצרה אדם בנמל התעופה, החזיקה אותו בלי עורך דין, ועכשיו – כשאין לה כלום – היא מקפידה להודיע שהיא חושדת בו גם בהחזקת סכין והחזקת סמים. למה היא התנהלה כך? למה היא התבזתה כך בבתי המשפט, פעם אחר פעם? אולי בגלל שהיא רצתה להתנקם בנאווי ובבוטביה על כך ששבועיים (!) לפני המעצר, הם הגישו נגדה תביעה אזרחית בשל מעצרי שווא ורדיפה; אולי בגלל שהם קוץ בצידו של משטר הכיבוש כבר שנים; אולי בגלל שהגיעה הוראה מלמעלה לחזק את ה”תחקיר” של עד כאן באמצעות מעצר (ואחד מבכירי עד כאן, כבר ראינו, הוא יוצא המשרד לבטחון פנים); ואולי כל הסיבות יחדיו.

המקרה של העצור השלישי, נסר נוואג’ה, ראוי לעניין מיוחד. הוא פלסטיני, תושב הכפר סוסיא. החשד במקרה שלו היה שהוא דיווח למשטרה הפלסטינית על כך שמישהו מנסה למכור קרקעות, בין השאר קרקעות ששיכות למשפחתו; לכן בכלל לא ברור מה העבירה הפלילית שביצע. שני בתי משפט הורו על שחרורו מחוסר סמכות לדון בתיק; על כן עשתה המשטרה תרגיל מסריח וחטפה אותו לבית המשפט הצבאי, שהרי הוא פלסטיני ותמיד אפשר לשפוט אותו גם במסלול הזה. בית המשפט ביזה את עצמו וקבע שהעברתו לבית משפט צבאי לא היתה ביזוי של הצו שלו. בסופו של דבר, גם בית המשפט הצבאי נאלץ לשחרר אותו.

כלומר, אחרי כל מסך העשן הזה שפוזר בציבור באדיבות “עובדה,” שנכשלה כשל חמור בכך שלא טרחה לברר אם יש בכלל מת בסיפור הזה, אנחנו נשארים עם החשד שעזרא נאווי נשא סכין והחזיק סמים, ובשל כך החזיקו אותו לא פחות משבועיים ומנעו ממנו את זכותו הבסיסית להפגש עם עורך דין. יש לציין כי ההנחיה של הפרקליטות היא שלא להגיש כתבי אישום על החזקת כמויות לשימוש עצמי של סמים. סביר להניח שכמו כל ההתנהלות השערורייתית של מערכת המשפט בפרשת עד כאן, גם מההנחיה הזו יתעלמו.

ואחרי שעקבנו אחרי הפיכתה של מערכת המשפט לכלי רדיפה פוליטי, רצוי להתייחס לכלב שלא נבח: מה קורה בעצם בגדה.

[…]

הטענה שנרמזה, ולעתים נאמרה במפורש בתקשורת היהודית בשבועיים האחרונים, היא ש:

א. האיסור על פלסטינים למכירת קרקעות ליהודים איננו צודק.
ב. יש אי אכיפה של בניה בלתי חוקית פלסטינית בגדה.

שתי הטענות האלה לוקות בהנחת יסוד שגויה מן היסוד: שהמצב בגדה הוא מצב רגיל, שבו יש אדם שמעוניין לרכוש אדמה ויש מוכר שמעוניין למכור ואין שום סיבה לעמוד ביניהם. זה לגמרי לא המצב.

מדינת ישראל, באמצעות גורמים עלומים שהם תמיד שלישי – שמה של הימנותא הוזכר, אמנה ממומנת חלקית על ידי מדינת ישראל באמצעות העמותה הפרטית מועצת יש”ע, ויש סיבות לתהות למה יש חסיון מוחלט מצד הממשלה על הפעילות של העמותה הפרטית אלע”ד – עסוקה ברכישה של קרקעות בגדה. הסיבה היא שנגמרו לה הטריקים המשפטיים שבהם היא יכולה להשתלט על קרקע. היא לא יכולה יותר לתפוס שטחים לצורך צבאי ולבנות עליהם התנחלויות, והיכולת שלה להכריז על אדמות מדינה הופכת למוגבלת. טענות פלסטיניות, שמוכחשות בעקשנות על ידי הממסד, טוענות שגם השב”כ מעורב, באמצעות הפעלת לחץ על פלסטינים למכור אדמות; אי אפשר להוכיח את זה, אבל בהתחשב בכך שזו היתה הפרקטיקה בימי הממשל הצבאי בישראל, זה נשמע יותר מסביר.

מה קורה כשפלסטיני מוכר, מרצון או מאונס, קרקע בגדה המערבית? הוא מסכן את הקיום והפרנסה של כל שכניו. כך ממש. כשמתנחלים נכנסים לבית או משתלטים על חלקה, מתחיל מיד תהליך של נישול השכנים. הם, אחרי הכל, “סיכון בטחוני.” אם מדובר בבית, מתחיל הליך של הצקה והטרדה. פתאום אתה צריך לעבור מחסומים בדרך הביתה. פתאום יש חיפושים ופשיטות ליליות מצד השלטונות, ופשיטות פרטיזניות למטרות מירור חיים של המתנחלים. אם הקרקע היא בשטח חקלאי, קודם כל צה”ל מכריז על חלק מהאזור סביבה כאסור בכניסה לצרכי הגנת המתנחלים, אחר כך שטחים אחרים הופכים לשטחים שהכניסה אליהם מצריכה תיאום צבאי, ואחרי זה מגיע הטרור היומיומי השקט. התקפות מאורגנות של כנופיות מתנחלים על בתים, התקפות על חקלאים שיוצאים לאדמותיהם, חבלה ביבולים.

הכל נעשה בחסות צה”ל והמשטרה הישראלית. כשחמושים ישראלים נתקלים באלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים, הם עומדים מנגד או אף מסייעים לה. המטרה פשוטה: כמה שיותר אדמה עם כמה שפחות פלסטינים. זו לא טעות, לא מדובר באוזלת ידיים: זו מדיניות, גם אם מסיבות מובנות המדינה היהודית לא מצהירה עליה. בהתאם, רשויות אכיפת החוק “נכשלות” במציאת עבריינים מבין המיליציות הלא רשמיות, ואם הן איכשהו מצליחות, אז בתי המשפט כבר ידאגו לוודא שזה ייגמר באי-הרשעה.

מה יכול לעשות פלסטיני שמגלה ששכנו עומד למכור קרקע למשטר היהודי? המתנחלים, כזכור, הם בעיקר שלוחה. ובכן, אין לו הרבה מה לעשות. אם יפנה למשטר היהודי, הוא יידחה בבוז וכנראה יסבול מהתנכלויות או אף ממעצר. כל מה שנשאר לו הוא לפנות לבטחון המסכל הפלסטיני, שעשוי לנקוט בעינויים או ברצח כדי לסכל את המזימה. שזה מתועב, נפשע, מסריח, בלתי נסבל – ותוצאה ישירה של משטר הכיבוש היהודי.

שאלת ה”בניה הבלתי חוקית” הפלסטינית פשוטה אף יותר. משטר הכיבוש היהודי מקפיד לוודא שאין להם שום אפשרות בניה חוקית בשטחי סי, שהם רוב שטחי הגדה המערבית. במשך שנות הכיבוש, בנה משטר הכיבוש מאות התנחלויות ומאחזים והפנה אליהם את הרוב המוחלט של קרקעות מדינה שתפס. הוא התיר לפלסטינים לבנות עיר אחת, רוואבי. פרקטית, לפלסטינים אין יכולת לבנות בשטחי סי בניה חוקית. המטרה, שוב, היא לנשל אותם מאדמותיהם. להבהיר להם שהם לא יכולים לבנות, ושאם הם יבנו בכל זאת, תמיד אפשר יהיה להרוס שרירותית את הבתים שלהם ובתי המשפט יאמרו שזה בסדר.

בקצרה, הכיבוש היהודי של הגדה המערבית הוא הכל חוץ ממצב נורמלי. רוצים שעסקאות קרקע בין יהודים לפלסטינים יהיו אפשריות? הסירו את ההתנחלויות והפסיקו את הסיוע של המדינה היהודית לנישול פלסטינים.

[…]

ואחרי כל זה, שאלה קטנה, כזו שהתקשורת היהודית לעולם לא תשאל. האם יש לפלסטיני יכולת לקנות קרקע בהתנחלות?

התשובה היא לא. הכניסה של פלסטינים להתנחלויות אסורה בצו צבאי, וההיתר היחיד הוא לצרכי עבודה. אף פלסטיני לא יקבל לעולם אישור להתגורר בהתנחלות. אבל משום מה, הנקודה הזו – שמבהירה עד כמה צבוע השיח היבבני על “הפלסטינים לא מוכרים לנו קרקעות” – אף פעם לא עולה בתקשורת. היא אף פעם לא מצביעה על מדיניות ה”שלי שלי, שלך שלי” של המתנחלים ושולחיהם בממסד היהודי.

כלומר, התקשורת מתייצבת בצד של המקרבנים. וכשהקורבנות נוקטים באמצעי היחיד שהותיר להם המשטר – אלימות – היא צווחת בקול גדול. פתאום, כמו כל היהודים הימנים שנתקלים לפתע באלימות פלסטינית, היא מגלה את הפציפיזם. אלימות! כמה נורא!

ואף מילה על החיילים שחוטפים ילד בן 13 בנעלי בית סמוך לביתו. אף מילה על האלימות של המתנחלים לנגד עיניהם האדישות של החמושים הישראלים. אף מילה על “נוהל מיפוי,” שהוא פלישה מדי לילה לבתיהם של פלסטינים שלא עשו כלום כדי לוודא מי גר בבית ולצלם אותו. תמיכה רועשת בהריסת בתי משפחות של חשודים בטרור. כל זה, האלימות היומיומית שנדרשת כדי להחזיק את הכיבוש, איננו “אלימות”: זה הסדר. הוא טבעי, שקוף, בלתי מדווח. הסירוב של הפלסטינים להשלים עם המצב הזה, התגובה הטבעית שלהם לטרור היומיומי הישראלי, הוא זה שמעניין את התקשורת היהודית.

פעם היו לתקשורת היהודית כתבים לענייני שטחים. עכשיו יש לה כתבים לענייני התנחלויות. בשאלת ההתקרנפות שלה, השאלה מה קודם למה – האם הסירוב של הציבור להקשיב לדיווחים על המתרחש בגדה קדם להחלטה של התקשורת לא לדווח – היא מעניינת אבל משנית. בסופו של דבר, היא מעלה בתפקידה והפכה לעוד שמדברר את המשטר.

ואף על פי כן, יום אחד הכיבוש יסתיים. כשזה יקרה, התקשורת היהודית תצטרך לשאול את עצמה איך הפכה מכלב שמירה לצ’יוואווה של משטר בנט-נתניהו. סביר להניח שגם מהשאלה הזו היא תתחמק.

ועוד דבר אחד: מאיר אטינגר החל לפני תשעה ימים בשביתת רעב במחאה על מעצרו המנהלי. אטינגר הוחשד בכך שהוא מנהיג “המרד” של נערי הגבעות ובשעתו ניסו לקשור אותו גם לפיגוע בדומא, אם כי שמו לא מופיע בכתבי האישום שהוגשו בנושא. הבוקר (ד’) הודיעה עמותת חננו שהוא איבד את הכרתו. הנה עוד משהו שהתקשורת היהודית לא מדווחת עליו. הזכות לחירות היא הזכות הבסיסית ביותר. אם יש למשטר ראיות נגד אטינגר, יואיל ויעמיד אותו לדין. אם אין ראיות כאלה, ואין סיבה טובה להניח שיש, יש לשחרר אותו לאלתר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מוסר כנופיה

לדרישה “לא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ” יש שם: אומרטה. זה קוד המוסר הישראלי היום, וצריך לשבור אותו

האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, תקף את שוברים שתיקה בסוף השבוע, ובאותה הזדמנות גם את התנועה הקיבוצית על כך שנתנה לשוברים שתיקה זכות דיבור. כלי התקשורת שהתייחסו לכך נמנעו, כמקובל, מלציין את העובדה שלפיד הוא חשוד בפשעי מלחמה שתוקף את האנשים שאספו ראיות על הפשעים עליהם הוא אחראי. כחלק מהנסיון שלו לפנות לימין הקיצוני, כתב לפיד ש”כי זה התפריט שמציע הארגון המשמיץ הזה לצעירים לפני גיוס – עדויות שאין דרך לאמתן, שמאשימות את צה"ל בפשעי מלחמה שלא היו ולא נבראו.”

נניח עכשיו לעובדה שצה”ל כבר הודה שהוא פתח בחקירות על סמך חלק ניכר מהעדויות של שוברים שתיקה, ונניח עכשיו לעובדה שהאפס שהתגלם בבשר לא רוצה להכנס עם שוברים שתיקה לתחרות בנושא אמינות בדיווח על עובדות. מה שהיה מעניין לדעתי בכל הנושא היא כמות התגובות של אנשים שאמרו שכל זמן ששוברים שתיקה דיווחו על מה שמתרחש בצבא בתוך ישראל, לא היתה להם בעיה עם זה, אבל כשהם התחילו לדווח על מה שצה”ל עושה בעולם, הם הפכו לבוגדים. זה סנטימנט רווח מאד, והוא משתלב עם אמירה אחרת של לפיד לאחרונה, על פיה הוא יתקוף את הממשלה רק בעברית, אבל לא באנגלית.

מה אומרת התפיסה הזו? היא אומרת שאסור לדבר בחוץ על מה שקורה בבית. אנחנו כולנו חברים בכנופיה, יש לנו קוד שתיקה. אנחנו יכולים לדבר על מה שקורה בינינו ובין עצמנו, אבל לעולם, לעולם, אסור לנו לדבר על זה עם זרים. המאפיה קוראת לקוד הזה אומרטה; הורים פדופילים קוראים לו “הסוד שלנו”; וצה”ל קורא לו “רעות.”

וזה, כמובן, הקוד ששוברים שתיקה יוצאים נגדו – בעצם המהות של שמם. אבל מה רוצים האנשים שאומרים שאנחנו צריכים לסתום את הפה? הם טוענים – ספק אם הם מאמינים לעצמם – שאם הביקורת תושמע בעברית, גם יטפלו בה. וזה בולשיט.

זה בולשיט לא רק משום שאנחנו מכירים את צה”ל, לא רק משום שלפיד תוקף את שוברים שתיקה כאשר הם מדברים בעברית לקהל ישראלי, אלא משום שאת הכיבוש אי אפשר לסיים מתוך ישראל. הוא יסתיים רק באמצעות לחץ בינלאומי.

מי שרוצה דוגמא עדכנית, יוכל לקבל אותה בפרשת סוסיא. מדובר בכפר פלסטיני של פלאחים עניים, שיושבים במערות שם מאז ימי הטורקים. למרות שיש להם מסמכים המעידים על כך, ולמרות שאם ההתנחלויות פליאה אלבק הכירה ב-1982 בקיומו של הכפר, הם נושלו מאדמתם ב-1986. הקימו שם התנחבלות במסווה של “אתר ארכיאולוגי.” בשנים האחרונות מנסים אנשי רגבים, שהם עוד ארגון ימין שמבצע את הפעולות המזוהמות שממשלת ישראל לא רוצה להקשר אליהן ישירות, לפנות את התושבים שעדיין חיים באזור. המנהל האזרחי, קרי ממשלת ישראל, אמר לבתי המשפט שאין ישוב כזה, ובג”צ זיהה את תפקידו כחותמת גומי וחתם. הפינוי היה אמור להתבצע השבוע.

ואז הגיע הלחץ הבינלאומי. שרי החוץ של האיחוד האירופי כינו את גירוש תושבי סוסיא “טרנספר.” מחלקת המדינה הזהירה שלגירוש יהיו “השלכות.” ולמרות שהימין היהודי הקציף ריר וניסה להוכיח לכולם שהסטריאוטיפ עליו כשוטה משריש מדויק – בנט טען שהמחאה נגד פינוי סוסיא היא “התערבות בענייניה הפנימייים של ישראל,” נדב העצני חרחר שההתערבות הבינלאומית היא פגיעה ב”ריבונות” של ישראל – הלחץ עשה את שלו. מסמך של המנהל האזרחי, 30 שנה כמעט אחרי התרגיל של הקמת ה”אתר הארכיאולוגי,” אישר לראשונה שלמסמכים של תושבי סוסיא משנות ה-80 של המאה ה-19 יש תוקף. זה קורה, נציין, אחרי שהממשלה/המנהל האזרחי כבר הודיעו לבתי משפט כמה פעמים שלתושבי סוסיא אין זכות בקרקע שם.

כלומר, ממשלת ישראל הבינה שהיא עלתה על עץ, שאין הצער שווה בנזק המלך, והיא היתה צריכה סולם. מישהו במנהל האזרחי מיהר להושיט לה אותו: המסמכים הטורקיים של תושבי סוסיא.

אלמלא הלחץ הבינלאומי, יש להניח שכוחות הבטחון כבר היו מפנים את סוסיא עבור המתנחלים באותה ברוטליות שבה הם מפנים את אל עראקיב עבור מתנחלים דתיים. בתי המשפט הוכיחו את עצמם שוב כחותמת גומי של המפעל הציוני. רק דבר אחד בלם את מה שאפילו ממשלת ישראל נאלצה פתאום להודות שהוא עוול: לחץ בינלאומי.

ועל כן, מובן הפחד של חשודים בפשעי מלחמה כמו לפיד מפני שוברים שתיקה; מובן הזעם של פטריוטים יהודים שהתרגלו שהיפי נפש הארורים משתמשים בצינורות המקובלים ומפסידים באצילות: הבני זונות שינו את הכללים והם עברו לכלים שאשכרה עובדים.

וכך צריך. המאבק בכיבוש הוא לא משחק. יש אנשים שנפגעים בשטח כשמחאה או פעולה לא מצליחה. אז אם צריך לגרום לאלוף משנה במנהל האזרחי לשקשק מהרגע שהוא יצא מהארץ, זה מה שצריך לעשות. ואם צריך להעביר לבית הדין הבינלאומי את שמותיהם של חשודים בפשעי מלחמה, זה מה שצריך לעשות. ואם אפשר לפנות מאחז באמצעות לחץ אירופי – וכל מאחז הוא התנחלות, וכל התנחלות היא מוקד לפגיעה בזכויות אדם – ולא להסתבך שנים בבתי משפט ללא תועלת, אז מה שצריך לעשות.

הלחץ החיצוני הוא תמיד כלי במאבק. ג’ון קנדי הסכים לפגוש את מנהיגי התנועה לזכויות האזרח בארה”ב בתחילת שנות השישים, כי חשש מאד מהצורה שבה הגזענים הדרומיים נתפסים מחוץ לארה”ב, שהם מהווים נשק כבד במלחמת התעמולה של ברית המועצות. וכן, לפיד והאנשים שהוא מתחנף אליהם יקראו למי שעושה את זה בוגד.

שיהיה. זה לא כל כך שונה ממה שהם עושים עכשיו. נשרוד את זה.

ועוד דבר אחד: לפיד הוא לא היחיד שמבצע פניה חדה ימינה. חיליק בר, מזכ”ל מפלגת העבודה, הציג היום “תכנית מדינית” שמהווה בפועל נסיגה מפתרון שתי המדינות. התכנית של בר, שזכתה לגיבוי מצד ראש המחנ”צ בוז’י הרצוג, מדברת על סירוב לכל נסיגה בירושלים ועל השארת מתנחלים בגדה המערבית אחרי נסיגה ישראלית. לא היה פשוט יותר לחזור לתכנית אלון? הרי גם המטרה שלה היתה להעמיד פנים שישראל רוצה לשאת ולתת תוך שהיא מתעקשת על תכנית שברור לה שלא תוכל להתקבל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הגזלנים בפאניקה

הימין היהודי בהיסטריה מהאפשרות של סימון מוצרי התנחלויות, והוא יוצר ערבוב מכוון בין חרם על ההתנחלויות ובין חרם על ישראל

ההיסטוריון הרומאי טקיטוס היה ידוע בשנאתו לקיסרים, ואחת הדוגמאות המובהקות לכך היא התיאור שלו של נירון השורף את רומא ומנגן בנבל. אחרי שתי פסקאות ארוכות ומושכות לב, כותב טקיטוס בקצרה שלהד”מ, כי הקיסר לא היה בכלל בעיר באותו הזמן. אבל אם אתם בכלל מודעים לקיומו של נירון, מירב הסיכויים הם שתזכרו את תמונת הקיסר הפסיכי על הגג. היא הרבה יותר מוצלחת מאשר ההכחשה.

ישראל הראל, תועמלן ימני, ביצע שטיק דומה לפני מספר ימים: הוא פרסם מאמר ב”הארץ” ל, ובו תיאר מצב נוסח “הפרוטקולים של זקני ציון,” בו בכירי BDS נפגשים ומציינים בסיפוק שדווקא בישראל רושם ה-BDS הישגים. אחרי שתי פסקאות, הראל מציין שלהד”מ. מה הטריד את הראל? מה שהטריד את אביגדור ליברמן: הצעת חוק של מרצ, שקובעת שעל כל מוצר שמופץ בישראל, יצוין הישוב שבו הוא מיוצר. הסיבה לכך פשוטה: הנוכלים מההתנחלויות – ועצם קיומם של המתנחלים נשען על נוכלות ושקר – מודעים לכך שיש ציבור ניכר שלא מוכן לרכוש את המוצרים שנוצרו באמצעות גזל, ועל כן הם מסתירים את מקום היצור. אחד הבולטים שבין הנוכלים הללו הוא העבריין הידוע לשמצה אברי רן, שמשווק את המוצרים של המאחז הבלתי חוקי שלו, גבעות עולם, באמצעות חברת ל.י.ב. שיושבת בכלל במושב עדנים, ובאמצעות חברת הרדוף.

במילים אחרות, הצעת החוק של מרצ היא שוות ערך להצעת חוק שאוסרת על הונאה בכשרות: לציבור שלא מוכן לקנות מוצרי עוול מותר לדעת איפה מיוצרת התוצרת שהוא קונה. כפי שנחשף בדו”ח שמשרד האוצר ניסה להסתיר, 350,000 הישראלים שהתנחלו בשטחים הכבושים אחראים בסך הכל ל-1.47% מהיצוא הישראלי לאיחוד האירופי, שותף הסחר הגדול של ישראל. את המעט שהם מייצרים שם – רובם הם עובדי ציבור, כי המגזר הציבורי שם גדול משמעותית מזה שיש בישראל גופא; ממשלה רזה זה בשבילכם, לא בשבילם – הם משווקים פה.

זכותם של ישראלים בעלי מצפון לא לקנות מוצרים של גזלנים לא צריכה להיות שנויה במחלוקת. אז איך משווק הימין את ההתנגדות שלו להצעת החוק הזו? הוא מבלבל, במכוון, בינה ובין חרם על מוצרים ישראלים בכלל, ומאשים את התומכים בחרם על ההתנחלויות בכך שהם תומכי BDS.

מה שמעלה גיחוך מריר על פיו של מי שמכיר את הוויכוחים האינסופיים עם פעילי BDS, שפעם אחר פעם טענו בזעם קדוש שאין טעם בחרם על התנחלויות אלא שיש צורך בחרם על ישראל כולה, ושכל מי שתומך בחרם על התנחלויות בלבד פוגע במאבק. סביב החרם על מוצרי ההתנחלויות יש קונסנסוס בינלאומי – עד כדי כך שישראל מפצה את המתנחלים על כך שהתוצרת שלהם איננה זוכה לפטור ממכס באירופה. הממשלה העדיפה לפצות את המתנחלים – או, במילים אחרות, לסבסד אותן עוד קצת בכספי המסים שלנו – משום שהיא ידעה איך תסתיים התנגשות עם האירופים סביב השאלה הזו. הבלגאן האמיתי יגיע, והוא יגיע, כשיתחיל החרם לא רק על מוצרי ההתנחלויות, אלא על כל החברות הישראליות שפעילות בהתנחלויות. פתאום בנקים ישראלים יצטרכו להסביר למה הם מעניקים משכנתאות בשטחים כבושים.

כלומר, ממשלת ישראל אומרת דבר אחד לעולם – היא מכירה בשתיקה בכך שההתנחלויות אינן חלק מישראל ובהתאם מוצריהן לא זכאים לפטור ממכס – ודבר אחר לתושבי המדינה. פה, הממשלה צווחת בקול גדול שחרם על מוצרי ההתנחלויות הוא חרם על ישראל, מה שהיא יודעת שהוא שקר.

למה זה קורה עכשיו? אולי כי בקרוב, צפוי האיחוד האירופי להכריז על סימון מוצרי ההתנחלויות. כשזה יקרה, יהיו שני תהליכים מקבילים: הנוכלים מהגדה יגבירו את מאמצי הזיוף שלהם, וכתוצאה מכך יתחיל חרם אמיתי על מוצרים ישראלים, פשוט כי לבעלי עסקים באירופה לא יהיה כוח לברר מאיפה באמת מגיע מוצר. שניים-שלושה מקרים מתוקשרים של זיוף יעשו את זה. כלומר, אם ממשלת ישראל רוצה למנוע חרם על מוצרים ישראלים, היא דווקא צריכה לתמוך בסימון מוצרי התנחלויות – אבל אין לה את האומץ הפוליטי לעשות את זה. היא מעדיפה להעלות את הישראלים לעולה על מזבח טובת המתנחלים. בנוהל.

הצעת החוק של מרצ הוציאה מהחורים את האוטו-אנטישמים של ועד מתנחבלי השומרון, שמיהרו לשלוח מכתב איום לח”כ זהבה גלאון, יו”ר מרצ, ובו ביצעו נסיון סחיטה: הם הודיעו לגלאון שאם מרצ לא תמשוך את הצעת החוק שלה, הוועד ושורה של מפעלים בגדה יפטרו את העובדים הפלסטינים שלהם. כלומר, העובדים הפלסטינים הפכו לבני ערובה של ועד מתנחבלי השומרון; הכל נהיה הגיוני יותר כשזוכרים שהוועד הוקם על ידי גרשון מסיקה, האיש שהמציא את הרעיון של “תג מחיר”, כלומר הפעלת טרור כלפי פלסטינים כדי להעניש על םעולות ישראליות נגד מתנחלים.

skhita

הסחטנים, כמובן, משקרים כשהם אומרים שהפלסטינים שעובדים שם מקבלים זכויות שוות תנאים סוציאליים מלאים, והם משקרים כשהם אומרים שהם יפטרו אותם. הם לא ימצאו עובדים אחרים בקות. בני עם האדונים שמעבר לקו הירוק לא אוהבים לעבוד, ועל כל פנים הם דורשים שכר הולם. על כל פנים, צריך לזכור את האיום הזה בפעם הבאה שהמתנחלים מייללים שהם מקדמים “דו קיום.”

מה שאנחנו רואים בהיסטריה הזו הוא פשוט: המתנחלים וגרורותיהם בממשלה צריכים לרוץ מהר יותר כדי להשאר במקום, כדי להשאר איפה שהיו לפני שנתיים. וזה לא מחזיק. לא לאבד תקווה.

ועוד דבר אחד: בימים האחרונים יש לא מעט רעש סביב ספרו החדש של מייקל אורן, שמאשים את ממשל אובמה בכל מיני האשמות משונות. משום מה מתייחסים אל אורן כאל אדם בעל משקל ולא כאל המינוי האישי של נתניהו בוושינגטון, שמעולם לא היה נטול פניות ותמיד היה איש hasbara שהאמת לא היתה נר לרגליו. לרוע מזלו של אורן, תשומת הלב שהוא מושך גורמת לכך שאנשים בודקים את מה שהוא כותב – ותופסים אותו בקלות בשקר מטומטם. אורן טוען בספרו שהניו יורק טיימס פרסם מאמר של אבו מאזן, שבו כתב אבו מאזן שהפלסטינים קיבלו את הצעת החלוקה של 1947 אבל סירבו לתת לאורן זכות תגובה. בדיקה של המאמר של אבו מאזן מגלה שאין בו שום התייחסות להצעת החלוקה; בדיקה נוספת העלתה שימים ספורים לאחר מכן אמר אבו מאזן שדחיית הצעת החלוקה היתה טעות הסטורית. איך יודעים שאיש hasbara משקר? הוא פותח את הפה. (אני רוצה להודות לליסה גולדמן על ההפניה.)

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כן, להחרים את פרטנר

חיים סבן ופרטנר בונים מאחזים בלתי חוקיים. הם לגמרי מטרה לגיטימית לחרם

בימים האחרונים, היתה סערה ציבורית ניכרת סביב ההצהרה של מנכ”ל אורנג’ העולמית – שבינתיים נראה שהוא מנסה לחזור ממנה למחצה, או על כל פנים לומר שהוא לא התכוון להעליב, כי סר אליו מר המוות של הלובי היהודי – שהוא מתכוון לנתק מגע עם החברה הישראלית פרטנר. זו האחרונה, יחד עם האוליגרך חיים סבן שמשמש כבעלים שלה, קרעה את בגדיה, שמה אפר על ראשה, והשמיעה זעקה גדולה ומרה: למה מחרימים אותנו. סבן אף השתתף בסוף השבוע בכנס הסגור של שלדון אדלסון למלחמה ב-BDS, ואמר שהחרם נובע מאנטישמיות גרידא.

רק שיש סיבה טובה מאד להחרים את פרטנר ואת סבן: הם שותפים לעבירה חמורה על המשפט הבינלאומי, והם מסייעים לבניית לפחות מאחז בלתי חוקי אחד, מגרון.

ראו נא את דו”ח טליה ששון, סעיף 5.7.1. הוא מתאר את בנייתו של המאחז הבלתי חוקי מגרון. תחילה, הודיעו המתנחלים למח”ט בנימין שיש צורך דוחק לבנות אנטנה סלולרית על גבעה, כדי “ליצור קשר דחוף עם נפגעים” במקרי פיגוע. האדמה היתה אדמה פלסטינית פרטית, אבל המח”ט אישר את הבניה. המתנחלים הציבו שם אנטנת דמה – לימים יגדיר זאת המח”ט כ”עמוד עם תחפושת.” אחר כך ביקשו לגדר את האנטנה, כדי שלא יפגעו בה. הגיוני.

ואז מגיעה הדרישה לחבר את האנטנה לרשת החשמל. פה אתה מתחיל לחשוד שהמח”ט הוא לא בדיוק הכפית החדה במגירה של צה”ל, או משת”פ שקט של המאחז, כי מה הטעם באנטנה מגודרת אם היא לא מחוברת לחשמל. חברת חשמל חיברה את האנטנה. משהוצבה האנטנה, היה צריך להציב עליה שומר. תוך כמה זמן, הוא קיבל גם הוא חיבור לחשמל. ואז מישהו פרץ דרך אל האנטנה. ותוך כמה זמן, מישהו הציב שם חמישה קרוואנים. המח”ט מתקשר למנהל האזרחי, שם אמרו לו שההצבה של הקרוואנים בלתי חוקית אבל שאין לו אישור לפנות אותם. הפינוי של המסמר בלי ראש הזה הצריך יותר מעשור של הליכים משפטיים. שטיק דומה, של הצבת אנטנה סלולרית (במקור אנטנת דמה) ואחר כך פלישה מלאה לשטח, בוצע גם במאחז פני חבר.

מגרון פונה ב0סטמבר 2012. אבל, כפי שפרסם שבתי בנדט, חברות סלולר – ביניהן פרטנר – עדיין מנהלות הליך נגד המדינה בנסיון עקשני למנוע את פינוי האנטנות שלהן. במאי 2011 הוצא צו הפסקת עבודה לאנטנה של פרטנר, ובתגובה זו בנתה עליה הרחבה של חברת סלקום. ב-2013 הוצאו לאנטנה ולמתקן שלה צווי הריסה, אבל פרטנר כאמור ממשיכה להלחם נגדו. על כך אמר עו”ד מיכאל ספרד ש”אין מגזר של החברה הישראלית שלא הושחת עד העצם מהכיבוש, אבל דומה שקשה לחשוב על ניצול מקומם יותר מזה של חברות סלולר עשירות וחזקות המנצלות את כבשת הרש של חקלאים פלסטינים שמתנחלים גזלו את אדמתם. במקום להסתלק בבושת פנים כשנחשף קלונם, תוך התנצלות ותשלום פיצויים לבעלי הקרקע, בחרו החברות לעשות שימוש בממונם הרב ובמשרדי עורכי הדין המסחריים הנוצצים העומדים לרשותם ולהיאבק על המשך הגזל.”

פרטנר והבעלים שלה סבן, במילים אחרות, מהווים חלק בלתי נפרד מבניה של לפחות מאחז בלתי חוקי אחד. אין לדעת עוד כמה אנטנות של פרטנר נמצאות במאחזים ובהתנחלויות. בניה בהתנחלויות היא עבירה על המשפט הבינלאומי אליבא דכולי עלמא פרט לימין היהודי, ובניה במאחזים בלתי חוקיים היא עבירה גם על פי מדינת ישראל ובג”צ. פרטנר וסבן מצפצפים על כל זה. בניה בהתנחלויות ומאחזים היא סיבה מאין כמוה לחרם על פרטנר וסבן.

שלחתי לפני מספר שעות את הפניה הבאה לדוברת פרטנר:

partner

אם וכאשר תתקבל תגובה, אפרסם אותה. בינתיים, לאותם חלקים בשמאל הציוני שהוזים שהאוליגרך סבן יציל אותם וישמש משקולת-נגד לאוליגרך אדלסון, צריך להזכיר: האיש תומך בבניה של מאחזים בלתי חוקיים – ומרוויח מהם. קשה לחשוב על קנה רצוץ יותר.

תגובת פרטנר: “פרטנר מחויבת לספק תקשורת, על פי רשיונה, גם לשטחי יו”ש לרווחת כל האזרחים המתגוררים באזורים אלו. פרטנר קיבלה רשיון להקמת המתקן האזרחי האמון על התקשורת בשטח זה.”

שתי הערות. קודם כל, פרטנר מאששת את טענת הצורך להחרים אותה: היא פועלת בגדה המערבית בניגוד לחוק הבינלאומי וזה חלק מדרישות הרשיון שלה. שנית, פרטנר – בניגוד לטענתה – לא קיבלה רשיון ואף הוצאו צווי הריסה כנגד המתקן שלה. טרם התקבלה תגובת אורנג’ על הנקודה הזו.

תגובת פרטנר 2: “המדינה מבקשת מבג”צ להותיר את המתקנים עד סוף השנה, מועד בו יוקם מתקן חלופי.” יש לשים לב שהתגובה הזו סותרת את התגובה הקודמת, על פיה פרטנר קיבלה רשיון להקים את המתקן במגרון.

גילוי נאות: כמו מאות אלפי ישראלים אחרים, גם אני נעקצתי על ידי חברת פרטנר וגם את כספי היא גנבה. שיהיה למנהליה ולסבן לתרופות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

לא עיוורים, רשעים

בשנת 1979, קשר אדם בשם רב סרן אמנון שאשא קנוניה כנגד הפלסטינים, או “מקומיים” בלשונו, תושבי הכפר דורא אל קרע. שאשא קיבל צו תפיסת קרקע שעליו היה חתום תת אלוף בנימין “פואד” בן אליעזר, והוא היה אחראי ליישומו. הוא הוציא את המסמך הבא:

החלקים המעניינים מבחינתנו במסמך הם סעיף 6א’ וסעיף 8. בסעיף 6א’ נכתב “אין לפרסם את תיקון הצו בפני מקומיים.” בסעיף 8, תחת הכותרת “פרסום,” כותב שאשא ש”לא יינתן פרסום לצו.” למה אסר שאשא, פעמיים, על פרסום הצו? משום שאם היו הפלסטינים מודעים לצו, הם היו יכולים לעתור נגדו לבג”צ, והצו של שאשא, שיצא בתאריך 19.7.1979, נכתב בתקופה רגישה מאד.

ב-20 ביוני 1979, הוציא בג”צ צו ביניים בבג”צ דויקאת ואח’ נגד ממשלת ישראל, שלימים יהיה מוכר יותר כבג”צ אלון מורה; צו הביניים אסר על הפקעת קרקע משום שלא באמת היה בה צורך צבאי. כארבע חודשים לאחר צו הביניים, ב-22.10.1979, קיבל בג”צ פסיקה בתיק, שאסרה על הפקעת קרקע אלא לצורך צבאי. הצו של שאשא, מה-19.7.1979, יוצא בין צו הביניים ובין פסק הדין. שאשא היה מודע לאפשרות שבג”צ דן בנושא, ידע שעתירה יכולה לחסל את הצו שלו, ועל כן קשר להסתיר את הצו מפני האנשים שנפגעו ממנו. שאשא ידע היטב שלצו שלו אין כל תכלית צבאית: הכותרת של הצו היא “צו תפיסה 23/79 הרחבת בית אל.” הוא יודע היטב שמדובר בשטח פרטי: “בעלות השטח הנתפס פרטית.” הוא מבין היטב שבאמתלה של צו לצורך צבאי, הוא מעביר שטח פרטי פלסטיני לידי תושבים יהודים.

למה אני מטריח אתכם באירועים שסטטיסטית, אירעו לפני שרובכם נולדתם ומתקופה שבה רוב האנשים היו משוכנעים שימותו בשואה גרעינית? כי השבוע העניק בג”צ גושפנקא לקנוניה העתיקה של שאשא. בג”צ פסק השבוע בעתירה שהוגשה על ידי ארגון יש דין, עליה כתבתי כאן. (כאן יש להביא את הגילוי הנאות הרגיל: אני כותב עבור יש דין ומקבל על כך תשלום. הפוסט הזה איננו מייצג את ארגון יש דין.) הוא קיבל את הדרישה הפרטית – הריסת המבנים שבנו המתנחלים שם – אבל דחה את הדרישה הכללית, שהיא ביטול צו התפיסה השקרי של שאשא.

צו תפיסה צבאי מיועד לצרכים בטחוניים מיידיים: אם יש צורך לתפוס עמדת הגנה, להקים מגדל שמירה, וכו’, כוח כובש יכול להוציא צו תפיסה. אבל רשמית, מדינת ישראל לא עשתה כל שימוש בשטח שגנב שאשא בכוח סמכותו במשך יותר מ-30 שנה. רק ב-2010, אחרי שבנימין נתניהו הבטיח לשחד את המתנחלים בשל פינוי ג’בל ארטיס (”גבעת האולפנה,” וראו הפוסט שעסק בה), החלה הבניה שם. וגם עליה אין מחלוקת שהיתה בלתי חוקית. איך יכולה להיות תפיסה צבאית שאיננה מיידית? פרקליטות המדינה, שתמיד מזדרזת להגן על כל דבר תועבה, הגיעה לבית המשפט עם הביטוי האומלל “צורך צבאי שקפא”: היא טענה שאמנם, הצבא לא עשה שום דבר עם השטח שתפס במשך 34 שנים, אבל אין משמעות הדבר שאין בתפיסת השטח “צורך צבאי.” לכל היותר הוא “קפא.”

אז בג”צ, כהרגלו, החליט להקטין ראש ולהעלים עין. הנשיא גרוניס הורה על הריסת המבנים הבלתי חוקיים – ובו זמנית כתב ש

”יחד עם זאת, כפי שצוין לעיל, נראה כי אין הכרח לדון בעניין המרכזי שהועלה בעתירה זו, והוא תוקפו של צו התפיסה השני. בהקשר זה יוער כי העותר התייחס בבקשתו לביטול צו התפיסה גם לעובדה שצו התפיסה השני לא פורסם מעולם. לצו התפיסה השני צורף מכתב מיום 19.7.1979 בו צוין, בין היתר, כי "אין לפרסם את תיקון הצו בפני מקומיים" (סעיף 6(א)), וכי "לא יינתן פרסום לצו" (סעיף 8). אין מחלוקת בין בעלי הדין כי בהנחיה זו נפל פגם.”

אתם הבנתם מה קרה פה? גרוניס לקח את הקנוניה של שאשא, את ההוראה האקטיבית שלו להמנע מפרסום הצו (עליה חזר, כזכור, פעמיים), והפך אותה ל”פגם.” לא עוול; פגם. מין משהו לא תקין כזה, באמת לא נעים, אבל אין מה לעשות. לא פשע מכוון, שמיועד לסמא את עיני בית המשפט, אלא פגם מנהלי. בכך מצטרך גרוניס, 35 שנים אחרי הצו של שאשא, אל הקנוניה שלו: הוא עוצם את עיניו מרצון.

עוד כותב גרוניס ש

“מקובלת עליי עמדת המשיבים כי בנסיבות המקרה יש להבחין בין הפגם לבין תוצאתו. זאת, בהתחשב בכך שהעותר ידע, לדבריו, על התפיסה של אדמותיו ובשים לב להשלכות הרוחב הנובעות מביטול צו התפיסה השני, עשרות שנים לאחר הוצאתו. “

אין שום מחלוקת על כך שהעותר ידע שגנבו את אדמותיו: הרי נאסר עליו להכנס אליהן. אבל הוא לא יכול היה להוכיח את זה. הוא לא יכול היה להציג את המסמכים שהובילו לתפיסת האדמות, ובהתאם לא יכול היה לערער על התפיסה, כי המסמכים היו סודיים.

ולגרוניס, כמסתבר, אין עם זה בעיה מיוחדת.

שימו לב מה עוד קורה פה: בגלל “השלכות הרוחב” שנובעות מביטול צו התפיסה, גרוניס לא מבטל אותו – אף שהוא יודע שמדובר בצו לא חוקי. הוא מאשר גזל של המדינה מחשש שמא המדינה תצטרך להחזיר את הגזל. כי הפסיקה של גרוניס, כלל אין משמעה שהאדמות שנגזלו מתושבי דורא אל קרע תחזורנה לבעליהן: כל מה שהיא קובעת הוא שאסור לבנות עליהן בניה פרטית, ושמותר לבצע בהן רק צורך צבאי. כלומר, האדמות ישארו בחזקתה של ההתנחלות בית אל – עד שיבוא הרכב בית משפט נוח יותר למתנחלים.

גרוניס נחשב לשופט שמרן, שזכות הקניין עומדת אצלו מעל הכל – אלא אם, כמסתבר, זה קניין של פלסטינים. אז, צו מזויף ולא חוקי גובר. הרי אם זכות הקניין היתה גוברת, גרוניס היה צריך להורות על ביטול צו התפיסה המזויף, ולהחזיר את השטח לבעליו החוקיים – ואם זה יוצר בעיות להתנחלות בית אל, אז שתפתור אותן על חשבונה.

אבל בית המשפט העליון בחר לשלוח, בפרשת דורא אל קרע, מסר אחר לגמרי לפקידי משטר הכיבוש: רמו, שקרו, גזלו, קשרו קנוניות, זייפו מסמכים. אם וכאשר נאלץ לדון בנושא, שנים רבות לאחר מעשה, נקבע שמדובר היה ב”פגם” ונסב ממנו מעדנות את מבטנו. לכם, כמובן, לא יקרה דבר.

זה לא שלטון חוק, זה ישראבלוף.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

והסיפוח זוחל

בצל המלחמה ברצועת עזה, ממשיכה ישראל לספח דה פאקטו את הגדה המערבית. במילים אחרות, ליצור מדינת אפרטהייד

ממשלת ישראל, בדמות מתאם הפעולות בשטחים (המתפ”ש), האלוף יואב “את לא היית מצפה שהמח”ט היה פותח בירי לעבר יהודי שעמד מולו, אני בטוח שלא לזה את מתכוונת” מרדכי, הודיע היום (א’) על סיפוח של 4,000 דונמים בגבעות גוש עציון; כך דיווח אתר מאקו.

סיפוח? פורמלית, לא. פורמלית, מרדכי בסך הכל הודיע על “הכרזה” על 4,000 דונמים כעל “אדמות ציבור,” המכונות בטעות “אדמות מדינה.” בפועל, עם זאת, הכותרת של מאקו היתה מדויקת: כשצה”ל מכריז על קרקע כעל “אדמות ציבור,” היא כמעט אף פעם לא משרתת את הציבור שלכאורה עבורו היא מוחרמת, האוכלוסיה הכבושה והמוגדרת כאוכלוסיה מוגנת של הגדה המערבית; בפועל, רובן המוחלט של האדמות המוכרזות כ”אדמות ציבור” עוברות הישר לידיהן החמדניות של מתנחלים. בפועל, “הכרזה” על אדמה כאדמת ציבור משמעה גניבת האדמה מבעליה והעברתה לפולשים יהודים. ומשהפכה קרקע להתנחלות, כמעט ואין שום דרך להחזיר אותה לבעליה – אפילו במקרה הנדיר מכל נדיר, כאשר ישראל מפנה התנחלות, כמו במקרה של חומש, היא עושה הכל כדי שלא להשיב את האדמה הגזולה לבעליה. מנתוני בצלם עולה ש-94% מאדמות הציבור בשטח סי, נמצאות בשטחי שיפוט של התנחלויות והמועצות האזוריות שלהן.

ישראל כבר הודיעה שהיא מתכוונת לשמור על “גושי התנחלויות,” וגוש עציון הוא בהחלט אחד מהם, בכל הסכם עתידי; ברק התעקש על גוש עציון ב-2000, אולמרט כלל אותו בין השטחים שיסופחו לישראל בהסכמה ב”תכנית ההתכנסות” שלו ב-2006. נתניהו מעולם לא הציג מפה, כיוון שאם יציג כזו הוא יהיה מחוסל פוליטית. אז, כן: פורמלית, גניבת האדמה שביצע יואב מרדכי איננה סיפוח; בפועל, היא בדיוק זה. אגב, מאחר והעברת אוכלוסיה לשטח כבוש היא פשע מלחמה, רצוי שהאלוף מרדכי לא ייסע בקרוב לאירופה, או מקומות מתורבתים אחרים.

מרדכי אמר שההחלטה התקבלה “בהמשך להנחיית הדרג המדיני עם תום מבצע ‘שובו אחים’” – או, במילים אחרות, זו תגובה ציונית הולמת לרצח של שלושת הנערים. כלומר, ממשלת ישראל אימצה כאן רשמית את המדיניות של “תג מחיר,” פגיעה בפלסטינים בלתי מעורבים בתגובה למעשי הטרור/לחימה של פלסטינים אחרים. זו אותה המדינה, נזכיר, שכבר הרסה את בתיהם של שלושה חשודים בביצוע הרצח – כשבית המשפט העליון שלה מאפשר את המהלך הבלתי חוקי הזה אף שנגד שניים מן השלושה לא הוגש כתב אישום.

במקביל, עצרה המשטרה בסוף השבוע את זאהדה סוהייב, תושב חברון בן 32. זה כתב שורה של סטטוסים בפייסבוק שמדינת ישראל לא אהבה, ביניהם הגדרה של פלסטינים המשרתים בכוחותיה המזוינים של ישראל כבוגדים, ואיחול למח”ט גולני, רסאן עליאן, שיגיע לגיהנום. סוהייב כתב את הדברים כאשר נפוצה שמועת השווא על מותו של עליאן בקרבות בעזה.

עכשיו, הח”מ לא מאמין בקיומו של גיהנום, או בקיומו של אל – מלבד, כמובן, מפלצת הספגטי המעופפת בהתגלמותה כחתולו של תקרה – אבל מדי פעם הוא חושב לכמה שניות שאולי, בכל זאת, היה רצוי שיהיה כזה. למשל, במקרה של מח”ט גבעתי, עופר וינטר, שהרג 120 מתושבי רפיח כדי למנוע את חטיפת גופתו של אחד מחמושיו. העניין הוא שמהיותי אזרח ישראלי מהקבוצה האתנית הנכונה, אף אחד לא יעלה על דעתו לעצור אותי רק בגלל שאני חושב שחבל שנשמתו הלא-קיימת של עופר וינטר לא תסתובב על שיפוד בלתי קיים.

את סוהייב דווקא עצרו. זה לא היה חדש או מעניין במיוחד – מאז שכבשה אותה, ישראל תמיד דיכאה את חופש הביטוי בגדה המערבית – אלמלא שני דברים. קודם כל, סוהייב הוא תושב חברון. זוכרים את הקשקוש של מערכת ה-hasbara על כך שרוב הפלסטינים חיים תחת שלטון עצמי? אז תשכחו ממנו. כשישראל רוצה, היא עוצרת פלסטינים על מה שבא לה – את סוהייב, אומר עורך דינו נרי רמתי בשיחת טלפון, עצרו שוטרי מג”ב במחסום. בסופו של דבר, אם פלסטיני איננו בוחר לרדת למחתרת, הוא צריך לעבור באחד מהמחסומים הרבים שהציבה ישראל בגדה, ושם הוא נוחת תחת אחיזתה של המשטרה הישראלית.

הדבר השני המעניין הוא שלישראל כבר יש צו צבאי שפועל בגדה בתחום, צו 101 הידוע לשמצה – “צו בדבר איסור פעולות הסתה ותעמולה עוינת” – שאוסר על הסתה. נאמר בו (סעיף 7) ש”כל אדם אשר מנסה, בין בעל פה בין באופן אחר, להשפיע על דעת הקהל באזור באופן העלול לפגוע בשלום הציבור או בסדר הציבורי, או העושה כל מעשה או יש בהחזקתו חפץ כלשהו מתוך כוונה לעשות או להקל ביצוע נסיון כאמור, ייאשם בעבירה על צו זה.” כלומר, אם מח”ט גולני ממש נפגע מהאיחול של סוהייב, הוא יכול היה להביא למעצרו על פי הצו הדרקוני הזה רק על עצם אחזת מחשב – “יש בהחזקתו חפץ כלשהו מתוך כוונה לעשות נסיון כאמור.”

אבל לא, סוהייב לא נעצר על פי צו 101, למרות שהוא הופעל ללא רחם עשרות אלפי אם לא מאות אלפי פעמים במהלך שלטונה של ישראל לגדה. הוא נעצר על ידי משטרת ישראל, בהוראת היועץ המשפטי לממשלה, במקרה הראשון המתועד של חשד הסתה. עו”ד רמתי מסביר שסוהייב חשוד בביצוע “עבירת חוץ” – עבירה שמתבצעת מחוץ לישראל, ושעשויה להשפיע על אזרחים ישראלים. זה המקרה הראשון מסוגו שהוא מכיר, ובו הסעיף הנדיר הזה מופעל על עבירה כמו הסתה; בדרך כלל, הוא שמור לעבירות חמורות, כמו ריגול או עבירות בטחוניות אחרות.

אז, שוב, למה להשתמש בו כלפי סוהייב? זה איננו חייב לישראל כל חובת נאמנות; היא המדינה הכובשת שלו. אפשר היה באותה המידה לעצור כל פלסטיני אחר.

מתגנב החשד שמשטרת ישראל ווינשטיין הפכו את סוהייב לדוגמא, משום שעליאן הוא דרוזי, ומשום שחלקים בחברה הדרוזית קולטים במהירות שהעסקה של הדרוזים עם ישראל – אתם תתגייסו, תהרגו ותמותו למען המדינה היהודית, וזו בתמורה תקרא לכם ערבים ברגע שתשתחררו ותקפח אתכם בהתאם – לא רק היתה מקח טעות; היא גם איפשרה לישראל ליצור הפרד ומשול בין הדרוזים ובין הפלסטינים האחרים. על כן, לא נעצר סוהייב בצו צבאי; אף אחד לא היה שם לב. כאן יש מסר ברור לפלסטינים: אל תנסו לערער את הנאמנות הדרוזית לישראל. יש לנו מספיק צרות על הראש.

אלא שכאשר וינשטיין מורה על מעצרו של פלסטיני בשטח פלסטיני על ידי משטרה ישראלית בשל עבירה שאיננה עבירה בטחונית על החוק הישראלי, הוא מחיל בפועל את החוק הישראלי על חברון. לא לגמרי, לא רשמית, אבל בפועל. וזה תקדים, ותקדימים נוטים לחזור על עצמם.

אז ישראל מספחת אדמות, וטוענת לזכותה לשפוט פלסטינים על פי החוק הישראלי משום שהם העליבו קצין ישראלי. לזה קוראים סיפוח זוחל. לעובדה שאדם ממוצאו האתני של סוהייב עומד לדין על כך שהוא מאחל לקצין ישראלי שיפוד וירטואלי בעולם מדומיין בעוד שאדם ממוצאי-שלי איננו עומד על כך לדין, קוראים אפרטהייד. וכשווינשטיין מעמיד לדין את סוהייב על פי דיני מדינת ישראל בעוד שלא ביצע עבירה בישראל, הוא מייבא את האפרטהייד לתוך ישראל גופא.

ככה זה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

צה”ל משקר לך, מותק (והוא ממש גרוע בזה)

כל מה שרציתם לדעת על מה שקרה בחומש ולא שמעתם מכתבי הצבא וההתנחלויות

אם לשפוט על פי התקשורת הישראלית, הרי שאמש (ד’), במפתיע, הודיע צה”ל למתנחלים שבניגוד למנהגו בשנים האחרונות, הוא לא יאשר ולא יאבטח את העליה לשרידי ההתנחלות חומש במהלך חול המועד, זאת למרות שהמועצה המקומית שומרון – זו שהביאה לכם את “תג מחיר” – כבר פרסמה מודעות שבהן מובטח בדיוק סיוע צבאי כזה. מדוע נקט הצבא בצעד הזה? ובכן, אם תשאלו את התקשורת הממסדית הישראלית, זו שניזונה מדוברי הצבא, התשובה שתקבלו תהיה פשוטה למדי: זו פעולת תגמול על פשיטת המתנחלים על מוצב צה”ל ביצהר. לא, לא, אומרים אחרים: זו פעולת תגמול על פעולות המתנחלים בחומש עצמה, והתמיכה שלה זכו פעולות אלה מגרשון מסיקה, המוח שמאחורי יוזמת “תג מחיר.”

או שלא. ארגון “יש דין” (גילוי נאות: אני כותב עבורו בלוג. הפוסט הזה איננו נכתב מטעם “יש דין”) הבחין במודעה של המועצה המקומית שומרון, והתריע בפני הצבא שאבטחה של העליה לחומש היא עבירה על החוק. כשהצבא לא הגיב, שלחנו להם איום בפניה לבג”צ. אז הם התקפלו במהירות – ורצו לעשות ספין. ספין מטומטם, ואל זה נגיע מיד, אבל ספין.

ממה היה לצבא לפחד? לשם כך אנחנו זקוקים לכרונולוגיה קצרה של ההתנחלות חומש. השארו איתנו: זה יתן לכם מבט לא שגרתי על ההיסטוריה של ההתנחלויות.

* * *

השנה היא 1978. הממשל הצבאי מוציא צווי תפיסה, צו ת/78/4, כדי להחרים חלק מאדמותיו של הכפר הפלסטיני בורקה. מאחר והחרמת קרקע לצרכים שאינם צרכים צבאיים דוחקים אסורה באמנת ז’נבה הרביעית – במילים מנומסות פחות, היא פשע מלחמה – שיקר הצבא, כמקובל באותן שנים (הימים שלפני פסיקת בג”צ אלון מורה), וטען שהוא זקוק לקרקע המוחרמת לצרכים צבאיים.

כדי לשמור על העמדת הפנים הצבאית, הוקמה במקום היאחזות נח”ל, שנקראה בשם היצירתי “מעלה נח”ל”. שנתיים לאחר מכן, אחרי שכולם – חוץ מהפלסטינים – שכחו מהתירוץ הבטחוני, “מעלה נח”ל” הפכה לישוב אזרחי בשם חומש. והצורך הצבאי? זה שבשמו הופקעו האדמות? הוא התפוגג אל האוויר הריק שממנו בא.

ב-26 באוקטובר 2004, העבירה הכנסת את חוק ההתנתקות. הוא קבע שישראל נסוגה מחומש, ושהחל מביצוע תהליך ההתנתקות, כניסת ישראלים למקום אסורה. קבוצה של מתנחלים, לא מתושבי המקום, פלשה אליו אחרי שהתושבים אספו את הפיצויים שלהם ונסעו. הם ניהלו התנגדות בלתי אפקטיבית מול כוחות צה”ל והמשטרה.

ההתנתקות הפכה את הגישה להתנחלויות לשעבר ברצועת עזה לבלתי אפשרית לפטישיסטים של רגבי אדמה שחיים בגדה. במקומן, הם הפכו את חומש לסמל להתנגדות. הם הקימו במקום ישיבה בלתי חוקית, וצה”ל לא עשה יותר מדי כדי לפנות אותה. מדי שנה, בפסח, הפטישיסטים ארגנו צעדה גדולה למקום. היא אובטחה על ידי צה”ל. היא נערכה לעתים קרובות בנוכחות פוליטיקאים בכירים. לפני ארבע שנים, למשל, נכח במקום אחד בוגי “משה” יעלון. האבטחה הזו, למותר לציין, היתה בניגוד לא רק לפקודות הצבא עצמו, אלא גם בניגוד לחוק ההתנתקות, כלומר לחקיקה ראשית של הכנסת. בבחירה בין המתנחלים ובין שמירה על החוק בחר הצבא, כמו תמיד, במתנחלים.

בשנת 2011, היינו שש שנים אחרי ההתנתקות, פנו עורכי הדין של “יש דין” – מיכאל ספרד, שלומי זכריה, מוחמד שקיר, ואנו לוסקי – בשם הבעלים המקוריים של אדמת חומש, ודרשו שהמדינה תבטל את צו התפיסה ההוא מ-1978. הנימוק היה פשוט: התפיסה התבצעה לצרכים צבאיים. צורך צבאי הוא זמני. הצורך הזמני חלף מזמן. הדיונים התנהלו בקצב המקובל בבג”צ, כי בסך הכל אנחנו מדברים על אדמות של כמה פלסטינים, ושנתיים אחר כך, במאי 2013, הודיעה המדינה במפתיע שהיא מבטלת את צו ת/78/4. זו היתה הפעם הראשונה ב-30 שנים ויותר, שבה אולצה ממשלת ישראל לירוק את טרפה. היא העדיפה לוותר עליו מרצונה כביכול, מאשר שבג”צ ייאלץ אותה לוותר עליו.

אבל הסיפור לא נגמר שם. העובדה שממשלת ישראל נאלצה להחזיר לחקלאים הפלסטינים את אדמתם הגזולה בתואנות שווא, אין משמעה שמותר להם להכנס אליה. המדינה ויתרה על צו התפיסה, אבל הצו שסוגר את תחומי חומש – תחומי התנחלות הרפאים חומש, שלא עמדה על תילה כבר שמונה שנים – נותר בתוקפו גם אחרי החלטת המדינה במאי 2013. היה צורך בעוד חמישה חודשים מייגעים ובאיום נוסף בבג”צ, לפני שהמדינה נסוגה מהעמדה האבסורדית – משמעה היה שהקרקע חוזרת לבעליה אבל נאסר עליהם לגשת אליה – והסירה גם את צו הסגירה. בשלישי באוקטובר 2013, עלו עובדי “יש דין” עם חקלאי חומש אל האדמות האבודות, וצפינו כאשר הם גאלו אותן.

אדמת חומש נגאלת, 3.10.2013

* * *

ההיסטוריה הקצרה הזו מבהירה את פשר ההודעות המשונות של צה”ל. מה שקרה פשוט למדי: צה”ל התרגל לתת את האישורים לעלייה לחומש אוטומטית מדי שנה (כזכור, בניגוד לחוק ובניגוד לפקודותיו), והלמך שהיה אחראי למתן האישורים הללו לא ידע, או שכח, שבניגוד לשנה שעברה, השנה האדמה כבר הוחזרה לבעליה.

משהוחזרה האדמה לבעליה, לצה”ל אין שום סמכות ללוות אליה אף אחד. הוא לא מוסמך לאבטח פלישה של מתנחלים לאדמה פלסטינית פרטית יותר משהוא מוסמך לפלוש לגינה הפרטית שלכם. כש”יש דין” איים בבג”צ דחוף בנושא, התוצאה היתה ברורה לצבא מראש.

אבל הוא בחר שלא לומר את האמת. הוא בחר לצאת לספין. במקום לומר “האדמה פרטית, אתם לא יכולים לעלות עליה, המשחק נגמר,” הוא ניסה לצאת גבר-גבר ולומר שהוא דווקא היה מאשר למתנחלים לצאת לחינגה השנתית שלהם, אבל הם התנהגו לא יפה אז הוא מקרקע אותם בבית.

זו היתה החלטה אומללה מבחינת יחסי ציבור. צה”ל נתפס כעת כשווה ערך לאנשי “תג מחיר”: הוא ביצע פעולת תגמול כנגד מבצעי פעולות התגמול. הוא נתן להם קובלנה לגיטימית נגדו.

צריך לזכור: המריבה בין הצבא למתנחלים, כפי שמראה ההיסטוריה של חומש, היא בסך הכל מריבה בין שותפים לפשע. אין כאן אידיאולוגיה. הצבא דיבר אתמול גבוהה-גבוהה על חשיבות השמירה על החוק, אבל כפי שמעידה ההיסטוריה של חומש, הוא רימה את החוק בתהליך הקמתה והיה אדיש להפרת החוק בשנים שלאחר הסרתה. שני חלקי הכנופיה זקוקים זה לזה: בלי המתנחלים, הצבא היה נותר ללא רוב המשימות שלו, ובלי הצבא, טרור המתנחלים לא היה יכול להמשך. אלמלא החשש מתגובת נגד פראית של צה”ל, הפוגרומצ’יקים חובשי הכיפות היו חוטפים מכות רצח או מחוסלים בעת הפוגרום. הם גיבורים גדולים, כי מאחוריהם ניצבים חמושי המיליציה החזקה ביותר במזרח התיכון. מה הם שווים בלי חיפוי צבאי, ראינו בקוסרא. (הצעת שיפור צנועה לצה”ל: נראה שתושבי קוסרא יודעים להתמודד עם המתנחלים. אולי תשכרו אותם ככוח שמירה על בסיסים מפניהם?)

הספין של צה”ל, בקצרה, הוציא אותו טיפש. כנראה שזה המצב העדיף מבחינת הצבא: אחרת, הוא היה צריך לצייר את עצמו כעבריין וכחלש, כמי שמצד אחד עובר על החוק ומצד שני מפחד לעבור עליו כשהשופטים מסתכלים.

לתפארת מדינת ישראל.

ועוד דבר אחד: ארגון “גישה” מחזיק בתפקיד כפוי טובה במיוחד: להסביר לישראלים מה דפוק במדיניות של ממשלתם כלפי רצועת עזה, זאת בזמן שרוב הישראלים היו מעדיפים, בלשון הזהב של יצחק “לשבור להם את הידיים ואת הרגליים” רבין, שעזה תטבע בים. הסרטון הקצר והמרטיט הזה מדגים את משמעות “מדיניות הבידול” היטב. מי שמעוניין בעוד פרטים בנושא, יוכל לקבל אותם כאן.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מסך בועות

יש, כמסתבר, שחקנית בשם סקרלט ג'והנסון. זו הפכה לאחרונה לדוגמנית של מפעל סודה סטרים, ופרסומת בכיכובה צפויה להיות משודרת בעת משחק הסופרבול הקרוב, שהפך לטקס כלל-אמריקאי. ואז סודה סטרים מצאה את עצמה בלב סערה.

פעילי BDS – החרמה, משיכת השקעות וסנקציות כנגד ישראל – תקפו את ג'והנסון מכיוון לא צפוי: ג'והנסון היא שגרירת רצון טוב של ארגון Oxfam העולמי, שרוצה לשפר את העולם על ידי פתרון בעיית העוני וחיסול העוול. לאוקספם יש עמדה חד משמעית כלפי התנחלויות, קרי הוא רואה בהן גורם לעוול. ב-2012, אוקספם קרא לממשלות אירופה להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות משהו בנושא ההתנחלויות. ב-2009, הפסיק אוקספם את קשריו עם שגרירה אחרת שלו, השחקנית קריסטין דיוויס, לאחר שזו פרסמה את מוצרי Ahava, המיוצרים בהתנחלות. פעילי ה-BDS הצביעו על כך שחלק ממוצריה של סודה סטרים מיוצרים סמוך להתנחלות מעלה אדומים. אוקספם העמיד את ג'ונסון בפני אולטימטום: או סודה סטרים או אוקספם. ג'והנסון, שמתפרנסת בין השאר מפרסומות, ושלא תראה שנקל מאף אחד אם היא תחרים התנחלויות, בחרה בסודה סטרים. זכותה.

וטראח, ה-BDS הגיע לכותרות כמו שאף פעם לא הגיע אליהן. מסתבר ששחקנית יפה עושה יותר עבודת יח"צ משנים של עבודה שקדנית. מאמר של עומר ברגותי, אחד הפעילים המרכזיים בתנועה, התפרסם היום (ו') בניו יורק טיימס. מותר לתהות אם זה היה קורה אלמלא תקרית ג'והנסון.

מערכת ה-Hasbara נכנסה להתקף קל. מצד אחד, הם אומרים לנו שאנשי ה-BDS הם מיעוט קטן ושולי, ומצד שני מנפחים אותם כאילו היו הביאה השניה של הרייך השלישי. הם בו זמנית זניחים ולא חשובים והיד הנעלמה שמטלטלת את העריסה. מצד אחד, משרד החוץ טען השבוע שאין שום בעיה בכלל ושהבעיה היא עצם הדיבור על הבעיה; מצד שני, ראש הממשלה עמד לערוך דיון "אסטרטגי" בשאלה – אבל דחה אותו כדי לריב עם נפתלי בנט, רק כדי שיהיה ברור מה סדר העדיפויות שלו. מצד אחד, בנט אמר לפני חודשים שאין בעיה, מצד שני השבוע הוא כבר אומר שזו בעיה אסטרטגית. אם השילוב הזה של דבר והיפוכו נשמע לכם מוכר, זה בגלל שזו צורת המחשבה של אנטישמים. והימין היהודי, בסופו של דבר, הוא אנטישמי.

מיד העלו התועמלנים המתוחכמים של המשטר הציוני טענת נגד: אוקספם, שאמורה להלחם בעוני, מסכנת בעצם את מטה לחמם של העובדים הפלסטינים של המפעל של סודה סטרים. (הם העלו טענה נוספת, שמעלה אדומים "אמורה להיות בישראל בכל מפה של הסדר," אבל לטענת ה"גזלתי, זה שלי" הזו אין לי כוח להתייחס).

וואלה. על פניו, נשמעת כמו טענה סבירה. עד שאתה שואל את עצמך: מה, בעצם, מונע מבעלי סודה סטרים, שהתייפחו השבוע על מר גורלם העתידי של עובדיהם הפלסטיניים, להעתיק את המפעל שלהם כמה קילומטרים, למקום שבו הוא לא צפוי להיות מוחרם?

יש לשאלה הזו שתי תשובות. הראשונה, והחשובה יותר, היא שכאשר בעלי סודה סטרים מעסיקים עובדים בשטחים, הם לא חייבים לשלם להם משכורת מינימום ישראלית, והם לא צריכים להפריש להם תשלומים סוציאליים. יש לא מעט אנשים שמרוויחים כך מהכיבוש הישראלי: מנצלים את מצב הביניים, שבו יש אנשים שנמצאים תחת שליטה ישראלית אך נטולי זכויות, כדי לעשוק אותם. עיריית אריאל, למשל, ניסתה להתחמק מתשלום מסים על העובדים שהיא מעסיקה בטענה שהיא לא בישראל. התנחלויות אחרות משלמות פחות לעובדיהן, בעיקר עובדיהן הפלסטיניים, מתוך ידיעה שכנראה לא יקרה להן שום דבר.

חשוב לציין: עמותת "קו לעובד," שעושה עבודת קודש, הצליחה באוקטובר 2007 להביא לכך שבג"צ קבע שאפליה בין עובדים ישראלים ופלסטינים, בהתחשב במצב השורר בגדה, היא בלתי חוקית. עם זאת, הרשויות לא ממהרות לאכוף את הפסיקה: מבקר המדינה מצא ב-2011 שעבודת המטה בנושא "רק בתחילתה." המשמעות היא שעובדים צריכים להתאגד, ורק אז לתבוע את המעסיקים שלהם. בהנתן האבטלה הגבוהה בגדה – היא עומדת על 20.1% – ובהנתן שלמעסיקים ישראלים יש הרבה יותר יכולת התעללות בעובד פלסטיני, החשש מפני התאגדות ותביעות מובן. יש מאות אלפים כמוך. אירונית, מצאו ב"קו לעובד," חלק ניכר מהחברות שנתבעו על ידי עובדיהן הפלסטיניים זוכות לדירוג גבוה ב"מוסר תשלומים." מוסר תשלומים לספקים וחברות אחרות, כמובן; מוסר תשלומים לעובדים, זה סיפור אחר לגמרי.

ולמה יש אבטלה ברמה הזו? בין השאר, כי ישראל מונעת כמיטב יכולתה כל פיתוח של שטחי סי. פשוט לא מעניקה אישורים. שטחי סי, או על כל פנים נתחים גדולים כמידת האפשר שלהם, מיועדים לסיפוח. בין השאר, כי יזמים לא יכולים לדעת מתי יוטל עליהם סגר או עוצר, או אם חייל משועמם יחליט לעכב את העובד שלהם במחסום סתם כי בא לו.

התשובה השניה לשאלה למה סודה סטרים לא מעסיקה את העובדים הפלסטינים שלה בישראל נובעת לא מתאוות הבצע והניצול של מנהליה, אלא מטיבו של הכיבוש. כמו היזם הפלסטיני, היא לא יכולה לסמוך על כך שהעובדים שלה יצליחו להגיע לעבודה. גם היא, במידה מסוימת, תלויה בשרירות ליבו של הצבא.

סודה סטרים, כמובן, יכולה להשיג הרבה יותר מול רשויות הכיבוש. זו חברה ישראלית מצליחה שמייצאת לחו"ל, היא יכולה להשיג אישורי עבודה בקלות יחסית. אבל כאן עולה השאלה – למה לה? כל זמן שלא מאלצים אותה לעשות זאת – וכמה חברות ישראליות כבר העבירו את פעילותן מהגדה לישראל – למה לה להפסיק לעשוק את עובדיה? מה האינטרס שלה?

ובסופו של דבר, זה מה שסקרלט ג'והנסון מגינה עליו: הקו התחתון של חברות עושק. גם כך משחית הכיבוש את כל המעורבים בו.

העיקר שאפשר להאשים את אוקספם בפגיעה בזכויות עובדים. כלומר, בצביעות. כלומר, לומר "לא חשוב מה אתה אומר, חשוב שאני יכול להאשים אותך בסתירה עצמית." כלומר, לבצע הסחת דעת.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הם מ פ ח ד י ם

המתנחלים וסייעניהם בממשלה ובתקשורת לחוצים מאד לאחרונה. תופי הטם-טם של החרם הבינלאומי עליה רועמים, ויש סימנים מעידים שמגן השואה של ישראל – זה שאפשר לה להפנות אצבע מאשימה לעבר עמים אחרים באיום שאם הם ידברו על הכיבוש והסיפוח, ישראל תכנס להתקף זעם ילדותי ותדבר על השואה – נסדק ושוב איננו מתפקד כבעבר. ישראל מוצאת את עצמה במקום שבו היתה צריכה להיות כבר ב-1982: כמדינה שנשפטת על פי פעולותיה, לא על פי פעולות של מדינות אחרות כלפי אנשים שלא היו אזרחיה בשנות השלושים והארבעים. באיחור ניכר אחרי משטר האחות, האפרטהייד הדרום אפריקני, יש סימנים שישראל תצטרך להתחיל לשלם את מחיר פשעיה.

גרמניה הודיעה השבוע, במהלך שהלחיץ מאד את משרד החוץ, שהיא לא תעביר כסף לחברות הייטק ישראליות אם אלה תפעלנה גם בשטחים. היא גם לא מתכוונת לממן מחקר כלשהו של "אוניברסיטת" אריאל, ה"אוניברסיטה" היחידה בעולם שהוקמה בצו המפקד הצבאי. בשבוע שעבר, זומנו שגרירי ישראל במדינות האיחוד האירופי לשיחת נזיפה אחרי ההכרזה הישראלית השגרתית על המשך הבניה בשטחים. כשניסה משרד החוץ לארגן לשגריר האיחוד האירופי בישראל, לארס פאבורג-אנדרסן, את המקבילה הוורבאלית של הושבה על כסא נמוך, העז הערל להתחצף ולהבהיר למשרד החוץ שאם השיחות של קרי ייכשלו וישראל תמשיך לבנות בשטחים, היא תמצא את עצמה תחת חרם: זה יקרה, הוא אמר, לא בשל החלטה של ממשלות אירופה – אלה, יש לציין, מפגרות משמעותית אחרי דעת הקהל וחוששות מהצל הישן של האשמה ב"אנטישמיות" – אלא מלמטה, מהציבור הכללי באירופה, שנשבר לו.

ישראל כבר התחמקה, בקושי, מהתנגשות כזו עם אירופה לפני מספר חודשים, כשהסכימה – על אף הימין הקיצוני מהרגיל בממשלה – להכנע לדרישה האירופית שכסף מדעי אירופי שמוענק לישראל במסגרת הסכם הורייזון 2020 לא יחצה את גבולות הקו הירוק. זה היה מעט מאד ודי מאוחר. עכשיו מתחילים בממסד הישראלי לקלוט שזו היתה רק המנה הראשונה.

התוצאה, בשבוע האחרון, היא פאניקה כללית. "בכירים במשרד החוץ" – ניחוש: קוראים להם אביגדור ליברמן, תושב ההתנחלות המבודדת נוקדים – האשימו בחרם המתקרב על ישראל את… ציפי לבני. לטענתם, הקריאות לחרם הן חלקן של קבוצות מבודדות ולא חשובות, ובכך שלבני מזהירה מהסכנה, היא מחזקת אותן. וואלה. מסתבר שממשלת גרמניה ושגרירות האיחוד האירופי הן "קבוצות מבודדות ולא חשובות" ולא עדכנו אותן בנושא.

אחד הדוברים הוותיקים ביותר של ממסד המתנחלים, ישראל הראל, כתב מאמר שוצף שכותרתו היא "לא חרם ולא נעליים." הוא מאשים את קרי בכך שהידיעות על החרם המתקרב, בעגלא ובזמן קריב, הן תוצאה של מלחמה פסיכולוגית נגד הציבור הישראלי. בדרך הראל משקר שקר מעניין: הוא טוען ש

"איש אינו מזכיר, שהמשבר הכלכלי הגדול ביותר בעשורים האחרונים החל ב–1993, ימים ספורים לאחר צלצול פעמוני השלום והדפסת הצילומים וכותרות ההונאה העצמית מרחבת הבית הלבן, בדבר "השלום בימינו". למרות כמה שנות צמיחה, הטרור שהפלסטינים פתחו בו גרם ליותר מאלף נרצחים, וגם לשיתוק המשק ולמשבר כלכלי ממושך."

ההדגשה שלי. שמתם לב לתרגיל הזה? הראל רוצה לומר לנו שההסכם עם הפלסטינים ב-1993 הוביל למשבר כלכלי. מאחר ויש עדיין די הרבה אנשים שחיו אז ועדיין זוכרים ששנות רבין-פרס היו שנות פריחה כלכלית כמעט חסרת תקדים, צריך לסייג את השקר: צריך לומר ש"למרות כמה שנות פריחה" – שנבלמות באיבן ב-1997, כשהעולם קולט שנתניהו לא מתכוון ליישם את ההסכמים וחברה אחרי חברה יוצאת מכאן – בסוף חטפנו משבר כלכלי.

רק שבין 1993 ל-2000 קרו כמה דברים. קרו שלוש השנים של נתניהו, שבהן מזמז כמיטב יכולתו – כפי שכבר הודה – את הסכמי אוסלו; קרתה הקריסה של השיחות של ברק וערפאת. הוכפל מספר המתנחלים בגדה והפלסטינים קלטו, בלשון הדימוי של אבו נימה, שישראל נושאת ונותנת איתם על פיצה בעודה בולסת לתאבון פרוסה אחרי פרוסה; הפלסטינים קלטו שמשטר ההיתרים שהחלה ישראל להפעיל אחרי 1993, שיצר בפועל בין הים לירדן חמישה מעמדות של פלסטינים – פלסטינים ישראלים, שנומינלית יש להם זכויות אזרח; פלסטינים תושבי ירושלים המזרחית, שמחזיקים בתושבות ישראלית; פלסטינים בשטחי A ו-B, שיש להם אוטונומיה מוגבלת מאד; פלסטינים שמתגוררים בשטחי C, שחייהם אינם חיים ומתנחלים ואנשי ממשל ישראלים עושים כמיטב יכולתם לנשלם; ופלסטינים שחיים בעזה – ושההצעה של ברק לא הולכת לשנות את זה. השיחות התפוצצו ב-25 ביולי 2000; האינתיפאדה השניה התחילה בסוף ספטמבר, חודשיים אחר כך.

למה אני חוזר שוב לשם? כי מאמר אחר, של אורלי גולדקלנג – עורכת ב"מקור ראשון" – לוקח את השקר של הראל ויוצא איתו לריצת מרתון. "נסיון העבר מלמד שבכל פעם שיש מו"מ פורצת אינתיפאדה," מנסה גולדקלנג להונות את דעת הקהל כדי לחפות על המחנה שלה. אה, לא, זה שקר: לפני האינתיפאדה הראשונה לא היה שום משא ומתן, והאינתיפאדה השניה פרצה אחרי כשלון המשא ומתן.

למה צריכים המתנחלים לשקר? קודם כל, כי בטבעם הם שקרנים. אין התנחלות שלידתה איננה בכזב, הונאה או גזל. כשהם צריכים לעבוד על החוק, אז התנחלות היא "מאחז צבאי", "מאחז נח"ל", "אתר ארכיאולוגי" ושאר הונאות – אבל כשבאים לפנות אותן, הן הופכות מיד ל"הבית." ככה זה: האינסטינקט הראשון של המתנחלים הוא לשקר. הם והאמת לא מסתדרים, מימי מלון פארק והלאה.

ושנית, משום שהם יודעים שהציבור הישראלי מוכן לתמוך בהתנחלויות כל זמן שהוא לא צריך לשלם עליהן מחיר. או, אם לדייק, כל זמן שהוא לא מודע למחיר שהוא משלם עליהן. הם לא רוצים שנזכור, אז הם מנסים להעמיד פנים שההתנתקות לא זכתה לתמיכה ציבורית – למרות שבעקביות, 70% מהציבור תמכו בה. למה הציבור תמך בה? משום שהחמאס הצליח להעלות את מספר ההרוגים הישראלים ברצועה לבלתי נסבל. נקודות השבר הגיעו כשחמושים פלסטינים תקפו את מגורי החיילות בהתנחלות נצרים, ואחרי שחיילי צה"ל צולמו זוחלים בחולות של רפיח כשהם מחפשים את שרידי הגופות של חיילים שהנגמ"שים שלהם עלו על מטען – שני נגמ"שים שונים.

המתנחלים יצאו מהסרת גוש קטיף עם לקח חד משמעי: לא הצלחנו "להתנחל בלבבות." הציבור היה אדיש כלפיהם. כשהם התחילו לתקוף מטרות אזרחיות בישראל ואת צה"ל, חלק ניכר ממנו הפך עוין. הם יודעים שבאותה האדישות, יקבל הציבור הישראלי את הסרתן של התנחלויות בגדה – אם יצליח להתגבר על הרתיעה האוטומטית שלו מ"לצאת פראייר" מול הפלסטינים. כשהציבור הישראלי יצטרך לבחור בין זינוק ביוקר המחיה שלו יחד עם קריסה כלכלית ועליה באבטלה, יחד עם הפיכה למצורע בינלאומי וחיסול הטיסות לחופשה באירופה, ומן הצד השני בהסרת ההתנחלויות, די ברור במה הוא יתמוך.

וזה מה שמפחיד את השקרנים המקצועיים, שבנו לעצמם מדינת רווחה משלהם ממזרח לקו הירוק תוך שהם מצביעים עקבית בעד חיסול מדינת הרווחה בישראל גופא. אז הם צורחים כמיטב יכולתם שלא קורה שום דבר ושהכל בסדר. מה יקרה כשהציבור יתעורר? אז תהיה בעיה, אבל אולי אם לא נדבר על זה, זה לא יקרה.

אחרי הכל, אנחנו מדברים על אנשים שמאמינים ש"אין נסיגה בגאולה" ושיהוה עומד מאחוריהם כשהם גוזלים את אדמתו של דל, עושקים אלמנה, ומנשלים יתום. והם מריחים שהם שוב עומדים מול עוד איזו ימית, עוד הסרת גוש. השלב הראשון הוא הכחשה.

ואחריו בא הזעם. זה השלב שממנו אנחנו צריכים להזהר מאד.

ועוד דבר אחד: אתמול (ו') נפטרה שולמית אלוני. כתבתי כאן כמה דברים לזכרה. .

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פילגש בגבעה

או: יד רוחצת יד

הביצה של הציונות הדתית כמרקחה: בסוף השבוע שעבר, גנז הבטאון "בשבע" מאמר של הבדרן ידידיה מאיר, שתקף את זאב חבר על כך שהעז לספוד לאריאל שרון. לא סתם גנז: אסף 100,000 עותקים של המאמר וגרס אותם. חבר נולד בשם פרידמן; בשם זה היה חבר במחתרת היהודית וניסה לרצוח את ד"ר אחמד נתשה; הוא מוכר יותר לציבור בשם זמביש, האיש שידו בכל ויד כל בו בגדה המערבית. חבר הוא מנכ"ל אמנה, אחד הארגונים הגדולים לגזילת קרקעות של המתנחלים, והוא ממסד המתנחלים בהתגלמותו.

בניגוד לכמה אנשים אחרים, כלל לא הופתעתי מכך ש"בשבע" גנז את המאמר של מאיר, משום שמעולם לא חשבתי ש"בשבע" הוא עיתון, או שיש סבירות בציפיה ליושרה ממתנחלים – אנשים שכל קיומם מושתת על שקר לעצמם ולאחרים. אבל המהלך של "בשבע" יצר רעש, ורעש משך סקרנים. ביניהם, חיים לוינסון מ"הארץ", שיושב על הצוואר של מקורבי "בשבע" כבר די הרבה זמן.

בואו נסביר מה הולך כאן. "בשבע" הוא בטאון של זלמן מלמד, מאבות ההתנחלויות, והוא מנהל את העיתון יחד עם ברנש בשם יואל צור. כפי שחשף לוינסון אתמול (ב'), שתי עמותות שחבר יושב בדירקטוריון שלהן – "בנייני בר אמונה" ו"הקרן לטיפוח הרעיון הציוני" – העבירו בשנת 2012 663,000 ₪ לעמותה שנקראת "סוכת עובדיה." המנהלים של "סוכת עובדיה" הם ה"ה זלמן מלמד ויואל צור. במילים אחרות, כשמלמד (שכנראה לא מהדר ב"ושוחד לא תקח") וצור גרסו את המאמר שתקף את חבר, הם יצאו להגנת מי שהעמיס על הצלחת שלהם לא מעט כסף.

ושניה, רק התחלנו. לצור ומלמד היתה עוד סיבה טובה שלא לאפשר התקפה בעיתון שלהם כנגד חבר: אם הוא יפתח את הפה, צור ומלמד יכולים למצוא את עצמם בחדר החקירות. "בשבע" מנוהל על ידי החברה לפיתוח קרית הישיבה בבית אל, כשרב הישיבה הוא מלמד. המנהל של החברה לפיתוח קרית הישיבה בבית אל הוא (ניחשתם?) יואל צור.

סביר להניח שהפרויקט המפורסם ביותר של החברה לפיתוח קריית הישיבה בבית אל הוא הבניה הבלתי חוקית בג'בל ארטיס, או כפי שכונתה על ידי גוזלי האדמות "גבעת האולפנה." כפי שמצא לוינסון לפני שנתיים, צור הודה בחקירתו במשטרה שידע שהאדמות שעליהן בנה בג'בל ארטיס היו אדמות פלסטיניות פרטיות. צור עדיין לא הועמד לדין על כך. הוא טען במהלך חקירתו ש"אמנה" ניסתה לרכוש את הקרקעות הרלוונטיות. באופן משונה למדי, צור טען בחקירתו שהוא לא יודע מיהו מנכ"ל "אמנה." אתם ודאי זוכרים: זאב חבר. או שצור שיקר בחקירתו, או שהוא לקה בשטיון זמני, כי חבר מנהל את "אמנה" מאז 1989 ואין ילד בגדה שלא יודע את זה. וכפי שראינו, לצור – יותר מסתם אנשים – יש סיבות טובות מאד לדעת מיהו זאב חבר: האיש הטוב שמעביר לעמותה שלו מאות אלפי שקלים.

סיפור ג'בל ארטיס לא נגמר שם: לפני כשלושה חודשים חשף לוינסון שמשפחות המתנחלים שרכשו או שכרו דירות ב"גבעת האולפנה" סבלו מהונאה. מישהו זייף את המסמכים כדי לגרום לחלקות שבג'בל ארטיס להיראות כאילו הן חלקות במקומות אחרים, כשרים. החלקות הכשרות ("כשרות" במסגרת שלטון הכיבוש, הכוונה) נמצאות בשכונת מעוז צור, שנקראת על שם אשתו ובנו של יואל צור, שנרצחו. בדיקה לגבי 250 מבנים בבית אל, חלקם הניכר בשטח שנשלט על ידי קריית הישיבה (שכזכור, מנוהלת על ידי צור), העלתה שנקשרו אליהם מסמכים מזויפים.

חבר נחקר על ידי המשטרה בעקבות ההודאה של צור ביחס לג'בל ארטיס, אבל למרבה התמיהה המשטרה חקרה אותו כעד, לא כחשוד – אף שבעליל היה צריך להתייחס אליו כחשוד. המשטרה, בהתאם, נמנעה מחיפוש במשרדי "אמנה" או במחשבים שלה. יש להניח שיש הרבה מאד אנשים שמתאמצים מאד לא לדעת מה יש על המחשבים האלה. חבר נחקר כעד, למרות שמסמכי הרכישה של "אמנה" בג'בל ארטיס התגלו כמזויפים – הזיוף היה כל כך מפוקפק, שעורך הדין שערך את החוזה הוסיף לו סעיף חריג, שקבע שהמכירה תושלם כאשר המוכר יגיע עם ראיות שהוא אכן הבעלים החוקי של הקרקע. שמו של עורך הדין? דוד רותם. אתם עשויים לזכור אותו כיו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט מטעם "ישראל ביתנו."

היו לא מעט מתנחלים בבית אל שהתרעמו על ההונאה שבוצעה כלפיהם, והתרעומת הזו כמעט שפרצה במהלך הבחירות האחרונות בהתנחלות, בחירות שבהן התמודדו מקורבים לחברת פיתוח קרית הישיבה בבית אל. נמצא פתרון: העיתון "מקור ראשון" ערך תחקיר נוקב בנושא – אבל אז החליט העורך המתנחל של המוסף המשפטי, יהודה יפרח, לגנוז את התחקיר. ככה זה עם עיתונאים מתנחלים: אלא במקרים יוצאים מן הכלל (רועי שרון, למשל) הנאמנות לאידיאולוגיה עולה על הנאמנות לאמת.

אגב, החברה שמחזיקה בבעלות על החברה לפיתוח קרית הישיבה בבית אל? קוראים לה הולילנד הולדינגס, והיא יושבת באיי מרשל. הולילנד הולדינגס היא גם הבעלים של "בשבע". למה ציונים טובים צריכים להפעיל חברה בארצות ניכר? נורא פשוט: החוק באיי מרשל מאפשר להסתיר את זהות בעלי החברה והדירקטורים שלה, כמו גם חלק ניכר מהפעילות של החברה. ככה קל יותר לגנוב, לשקר ולזייף. זכרו את זה בפעם הבאה שהקונספירציה הימנית תנסה לומר לכם שארגוני זכויות האדם מסתירים את התרומות שלהם.

ואם חשבתם שהפירמידה המורכבת של שמור לי ואשמור לך של ה"ה מלמד, צור וחבר מסריחה עד השמיים, עוד לא ראיתם כלום. בתחילת השבוע חשף לוינסון את העובדה שהמועצה המקומית בנימין מממנת את המאחזים, נכנסת לגרעונות – ואז הממשלה סוגרת לה את הגרעון. כלומר, כספי המסים שלכם מממנים את הפוגרומצ'קים של "אש קודש," את גוזלי האדמות של עדי עד, ואת שאר פרחי הרעל.

ועוד דבר אחד: שלשום (א') עצרו שוטרי מפלג הפשיעה הלאומנית (שם מוצע: פשל"א) של משטרת ש"י מתנחל מחוות גלעד בשם יהודה לנדסברג. הם הסתירו את דבר מעצרו של לנדסברג במשך יממה, ואחר כך הצליחו לשכנע שופט מאולף לאסור על לנדסברג להפגש עם עורך הדין שלו, עדי קידר. בדרך, הם דרדרו את חירויות הפרט של כולנו. פוסט קצר בנושא, כאן.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם. כמו כן, שבתי מן החופשה ואני זקוק בדחיפות לעוד אחת.

(יוסי גורביץ)