בכל פארסת המעצרים של עזרא נאווי, הקפידה התקשורת לא לדווח על המציאות בגדה המערבית

שלשום (ב’) הסתיימה בקול נפיחה יבבנית פרשת המעצרים בעקבות ה”תחקיר” של עד כאן שפורסם בתכנית עובדה. אחרי ששורה של שופטים הורו על שחרורם למעצר בית של עזרא נאווי וגיא בוטביה, ואחרי שהמשטרה ערערה שוב ושוב על השחרור, הם שוחררו למעצר בית. הנקודה הקריטית פה היא שהמשטרה לא הצליחה להביא שום ראיות לכך שהאדם שנאווי כביכול הביא למותו, אבו חליל, אכן מת בצורה לא טבעית. במקרה של בוטביה המשטרה הצליחה תחילה לעצור את שחרורו במשך סוף השבוע, ואחר כך, ביום ראשון (לאחר שדרישתה להמשך מעצר נדחתה ובית המשפט השלום נעתר באופן חלקי בלבד לבקשתה לעיכוב ביצוע), ניתנו לה רק שעתיים – עד השעה 16:30 – להגיש ערר על ההחלטה. במקום זאת, הגישה המדינה בקשה חדשנית ומקורית לבית המשפט המחוזי ל"דחיית עיכוב ביצוע השחרור" שניתן לה, אך השופט זרק אותה מכל המדרגות.

כלומר, משטרת ישראל עצרה שלושה אנשים, והמשיכה להחזיק אותם במעצר, בגלל חשד לרצח – כשאין לה שום ראיות שהיה בכלל רצח. היא הסתמכה על אמירה אגבית של נאווי, שאותה היא לא הצליחה לגבות בכלום. בשביל זה היא עצרה אדם בנמל התעופה, החזיקה אותו בלי עורך דין, ועכשיו – כשאין לה כלום – היא מקפידה להודיע שהיא חושדת בו גם בהחזקת סכין והחזקת סמים. למה היא התנהלה כך? למה היא התבזתה כך בבתי המשפט, פעם אחר פעם? אולי בגלל שהיא רצתה להתנקם בנאווי ובבוטביה על כך ששבועיים (!) לפני המעצר, הם הגישו נגדה תביעה אזרחית בשל מעצרי שווא ורדיפה; אולי בגלל שהם קוץ בצידו של משטר הכיבוש כבר שנים; אולי בגלל שהגיעה הוראה מלמעלה לחזק את ה”תחקיר” של עד כאן באמצעות מעצר (ואחד מבכירי עד כאן, כבר ראינו, הוא יוצא המשרד לבטחון פנים); ואולי כל הסיבות יחדיו.

המקרה של העצור השלישי, נסר נוואג’ה, ראוי לעניין מיוחד. הוא פלסטיני, תושב הכפר סוסיא. החשד במקרה שלו היה שהוא דיווח למשטרה הפלסטינית על כך שמישהו מנסה למכור קרקעות, בין השאר קרקעות ששיכות למשפחתו; לכן בכלל לא ברור מה העבירה הפלילית שביצע. שני בתי משפט הורו על שחרורו מחוסר סמכות לדון בתיק; על כן עשתה המשטרה תרגיל מסריח וחטפה אותו לבית המשפט הצבאי, שהרי הוא פלסטיני ותמיד אפשר לשפוט אותו גם במסלול הזה. בית המשפט ביזה את עצמו וקבע שהעברתו לבית משפט צבאי לא היתה ביזוי של הצו שלו. בסופו של דבר, גם בית המשפט הצבאי נאלץ לשחרר אותו.

כלומר, אחרי כל מסך העשן הזה שפוזר בציבור באדיבות “עובדה,” שנכשלה כשל חמור בכך שלא טרחה לברר אם יש בכלל מת בסיפור הזה, אנחנו נשארים עם החשד שעזרא נאווי נשא סכין והחזיק סמים, ובשל כך החזיקו אותו לא פחות משבועיים ומנעו ממנו את זכותו הבסיסית להפגש עם עורך דין. יש לציין כי ההנחיה של הפרקליטות היא שלא להגיש כתבי אישום על החזקת כמויות לשימוש עצמי של סמים. סביר להניח שכמו כל ההתנהלות השערורייתית של מערכת המשפט בפרשת עד כאן, גם מההנחיה הזו יתעלמו.

ואחרי שעקבנו אחרי הפיכתה של מערכת המשפט לכלי רדיפה פוליטי, רצוי להתייחס לכלב שלא נבח: מה קורה בעצם בגדה.

[…]

הטענה שנרמזה, ולעתים נאמרה במפורש בתקשורת היהודית בשבועיים האחרונים, היא ש:

א. האיסור על פלסטינים למכירת קרקעות ליהודים איננו צודק.
ב. יש אי אכיפה של בניה בלתי חוקית פלסטינית בגדה.

שתי הטענות האלה לוקות בהנחת יסוד שגויה מן היסוד: שהמצב בגדה הוא מצב רגיל, שבו יש אדם שמעוניין לרכוש אדמה ויש מוכר שמעוניין למכור ואין שום סיבה לעמוד ביניהם. זה לגמרי לא המצב.

מדינת ישראל, באמצעות גורמים עלומים שהם תמיד שלישי – שמה של הימנותא הוזכר, אמנה ממומנת חלקית על ידי מדינת ישראל באמצעות העמותה הפרטית מועצת יש”ע, ויש סיבות לתהות למה יש חסיון מוחלט מצד הממשלה על הפעילות של העמותה הפרטית אלע”ד – עסוקה ברכישה של קרקעות בגדה. הסיבה היא שנגמרו לה הטריקים המשפטיים שבהם היא יכולה להשתלט על קרקע. היא לא יכולה יותר לתפוס שטחים לצורך צבאי ולבנות עליהם התנחלויות, והיכולת שלה להכריז על אדמות מדינה הופכת למוגבלת. טענות פלסטיניות, שמוכחשות בעקשנות על ידי הממסד, טוענות שגם השב”כ מעורב, באמצעות הפעלת לחץ על פלסטינים למכור אדמות; אי אפשר להוכיח את זה, אבל בהתחשב בכך שזו היתה הפרקטיקה בימי הממשל הצבאי בישראל, זה נשמע יותר מסביר.

מה קורה כשפלסטיני מוכר, מרצון או מאונס, קרקע בגדה המערבית? הוא מסכן את הקיום והפרנסה של כל שכניו. כך ממש. כשמתנחלים נכנסים לבית או משתלטים על חלקה, מתחיל מיד תהליך של נישול השכנים. הם, אחרי הכל, “סיכון בטחוני.” אם מדובר בבית, מתחיל הליך של הצקה והטרדה. פתאום אתה צריך לעבור מחסומים בדרך הביתה. פתאום יש חיפושים ופשיטות ליליות מצד השלטונות, ופשיטות פרטיזניות למטרות מירור חיים של המתנחלים. אם הקרקע היא בשטח חקלאי, קודם כל צה”ל מכריז על חלק מהאזור סביבה כאסור בכניסה לצרכי הגנת המתנחלים, אחר כך שטחים אחרים הופכים לשטחים שהכניסה אליהם מצריכה תיאום צבאי, ואחרי זה מגיע הטרור היומיומי השקט. התקפות מאורגנות של כנופיות מתנחלים על בתים, התקפות על חקלאים שיוצאים לאדמותיהם, חבלה ביבולים.

הכל נעשה בחסות צה”ל והמשטרה הישראלית. כשחמושים ישראלים נתקלים באלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים, הם עומדים מנגד או אף מסייעים לה. המטרה פשוטה: כמה שיותר אדמה עם כמה שפחות פלסטינים. זו לא טעות, לא מדובר באוזלת ידיים: זו מדיניות, גם אם מסיבות מובנות המדינה היהודית לא מצהירה עליה. בהתאם, רשויות אכיפת החוק “נכשלות” במציאת עבריינים מבין המיליציות הלא רשמיות, ואם הן איכשהו מצליחות, אז בתי המשפט כבר ידאגו לוודא שזה ייגמר באי-הרשעה.

מה יכול לעשות פלסטיני שמגלה ששכנו עומד למכור קרקע למשטר היהודי? המתנחלים, כזכור, הם בעיקר שלוחה. ובכן, אין לו הרבה מה לעשות. אם יפנה למשטר היהודי, הוא יידחה בבוז וכנראה יסבול מהתנכלויות או אף ממעצר. כל מה שנשאר לו הוא לפנות לבטחון המסכל הפלסטיני, שעשוי לנקוט בעינויים או ברצח כדי לסכל את המזימה. שזה מתועב, נפשע, מסריח, בלתי נסבל – ותוצאה ישירה של משטר הכיבוש היהודי.

שאלת ה”בניה הבלתי חוקית” הפלסטינית פשוטה אף יותר. משטר הכיבוש היהודי מקפיד לוודא שאין להם שום אפשרות בניה חוקית בשטחי סי, שהם רוב שטחי הגדה המערבית. במשך שנות הכיבוש, בנה משטר הכיבוש מאות התנחלויות ומאחזים והפנה אליהם את הרוב המוחלט של קרקעות מדינה שתפס. הוא התיר לפלסטינים לבנות עיר אחת, רוואבי. פרקטית, לפלסטינים אין יכולת לבנות בשטחי סי בניה חוקית. המטרה, שוב, היא לנשל אותם מאדמותיהם. להבהיר להם שהם לא יכולים לבנות, ושאם הם יבנו בכל זאת, תמיד אפשר יהיה להרוס שרירותית את הבתים שלהם ובתי המשפט יאמרו שזה בסדר.

בקצרה, הכיבוש היהודי של הגדה המערבית הוא הכל חוץ ממצב נורמלי. רוצים שעסקאות קרקע בין יהודים לפלסטינים יהיו אפשריות? הסירו את ההתנחלויות והפסיקו את הסיוע של המדינה היהודית לנישול פלסטינים.

[…]

ואחרי כל זה, שאלה קטנה, כזו שהתקשורת היהודית לעולם לא תשאל. האם יש לפלסטיני יכולת לקנות קרקע בהתנחלות?

התשובה היא לא. הכניסה של פלסטינים להתנחלויות אסורה בצו צבאי, וההיתר היחיד הוא לצרכי עבודה. אף פלסטיני לא יקבל לעולם אישור להתגורר בהתנחלות. אבל משום מה, הנקודה הזו – שמבהירה עד כמה צבוע השיח היבבני על “הפלסטינים לא מוכרים לנו קרקעות” – אף פעם לא עולה בתקשורת. היא אף פעם לא מצביעה על מדיניות ה”שלי שלי, שלך שלי” של המתנחלים ושולחיהם בממסד היהודי.

כלומר, התקשורת מתייצבת בצד של המקרבנים. וכשהקורבנות נוקטים באמצעי היחיד שהותיר להם המשטר – אלימות – היא צווחת בקול גדול. פתאום, כמו כל היהודים הימנים שנתקלים לפתע באלימות פלסטינית, היא מגלה את הפציפיזם. אלימות! כמה נורא!

ואף מילה על החיילים שחוטפים ילד בן 13 בנעלי בית סמוך לביתו. אף מילה על האלימות של המתנחלים לנגד עיניהם האדישות של החמושים הישראלים. אף מילה על “נוהל מיפוי,” שהוא פלישה מדי לילה לבתיהם של פלסטינים שלא עשו כלום כדי לוודא מי גר בבית ולצלם אותו. תמיכה רועשת בהריסת בתי משפחות של חשודים בטרור. כל זה, האלימות היומיומית שנדרשת כדי להחזיק את הכיבוש, איננו “אלימות”: זה הסדר. הוא טבעי, שקוף, בלתי מדווח. הסירוב של הפלסטינים להשלים עם המצב הזה, התגובה הטבעית שלהם לטרור היומיומי הישראלי, הוא זה שמעניין את התקשורת היהודית.

פעם היו לתקשורת היהודית כתבים לענייני שטחים. עכשיו יש לה כתבים לענייני התנחלויות. בשאלת ההתקרנפות שלה, השאלה מה קודם למה – האם הסירוב של הציבור להקשיב לדיווחים על המתרחש בגדה קדם להחלטה של התקשורת לא לדווח – היא מעניינת אבל משנית. בסופו של דבר, היא מעלה בתפקידה והפכה לעוד שמדברר את המשטר.

ואף על פי כן, יום אחד הכיבוש יסתיים. כשזה יקרה, התקשורת היהודית תצטרך לשאול את עצמה איך הפכה מכלב שמירה לצ’יוואווה של משטר בנט-נתניהו. סביר להניח שגם מהשאלה הזו היא תתחמק.

ועוד דבר אחד: מאיר אטינגר החל לפני תשעה ימים בשביתת רעב במחאה על מעצרו המנהלי. אטינגר הוחשד בכך שהוא מנהיג “המרד” של נערי הגבעות ובשעתו ניסו לקשור אותו גם לפיגוע בדומא, אם כי שמו לא מופיע בכתבי האישום שהוגשו בנושא. הבוקר (ד’) הודיעה עמותת חננו שהוא איבד את הכרתו. הנה עוד משהו שהתקשורת היהודית לא מדווחת עליו. הזכות לחירות היא הזכות הבסיסית ביותר. אם יש למשטר ראיות נגד אטינגר, יואיל ויעמיד אותו לדין. אם אין ראיות כאלה, ואין סיבה טובה להניח שיש, יש לשחרר אותו לאלתר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)