החברים של ג'ורג'

הגאולה החסלנית של הימין היהודי

מה ההבדל בין ישראל הראל ובין כותבי “תורת המלך”? קטן הרבה, הרבה משחושבים

ישראל הראל, מיוצרי גוש אמונים, נחשב בדרך כלל לפן המתון, השפוי, של הימין המתנחל. עד שטורחים לקרוא את מה שהוא כותב בפועל. והוא כותב כבר הרבה זמן: עשרות שנים, כמדומני, ב”הארץ,” והוא היה העורך של “נקודה,” בטאון ההתנחלויות שאשכרה הציג בשעתו פן של ימין אינטלקטואלי (בניגוד, למשל, לחיקוי הזול שמוכרים לנו היום ב”מידה”.) לא, בקצרה, אדם שלא מבין מה הוא כותב. וזה מה שהיה לו לכתוב ב”הארץ” על מבצע “שובו בנים” ביום חמישי האחרון:

“מה שהכריע מלחמות, ניתן לומר את רוב המלחמות — בוודאי בעידן המודרני — היה שבירת האוכלוסייה האזרחית. מה ששבר משטרים אפלים, הוא גם מה שישבור, אם הממשלה לא תכרע תחת הלחצים מבפנים (בעולם, על רקע גל החטיפות ההמוניות הפוקד אותו והטבח האין סופי בארצות ערב הנאורות והאציליות, כמעט שאין התעניינות בחטיפה הזאת ובתוצאותיה), ותמשיך בלחץ, במיוחד על האוכלוסייה המטמיעה בקרבה את החטופים והחוטפים, ייתכן שנשיב את הבנים הביתה. ואם, חלילה, לא נמצאם, מי שחטף, מי שנתן לו מחסה, מי שתומך בו, יספוג מכה שממנה לא יתאושש לאורך שנים, בוודאי מבחינה צבאית. גם זו מטרה ראויה, מאוד ראויה.”

למעשה, אני מתקשה לחשוב על מלחמה שהוכרעה על ידי “שבירת האוכלוסיה האזרחית.” מלחמת העולם הראשונה הוכרעה לא ב”חורף הלפתות” של 1917, ולא על ידי ההרעבה של האוכלוסיה הבריטית, אלא בשבירת המתקפה הגרמנית של תחילת 1918. במזרח, היא הוכרעה על ידי תבוסה צבאית מהדהדת רוסית ב-1917 – תבוסה צבאית, שרק אחריה הגיעה מהפכת פברואר, ורק אחריה הגיעה (על ידי, צריך להזכיר, סוכן גרמני, שנשלח לרוסיה בקרון מיוחד) ההפיכה הבולשביקית. מלחמת העולם השניה הוכרעה בחזית המערבית כשהצבא הגרמני הושמד עד יחידותיו האחרונות; סבל האזרחים לא עניין את ההנהגה הנאצית כלל, באותה המידה שסבל האזרחים הרוסים לא עניין את הנהגת המפלגה הקומוניסטית הסובייטית. אפילו במקום שבו ניהלו הגרמנים מלחמה פראית בצורה יוצאת דופן כנגד האוכלוסיה – בלארוס, יוגוסלביה, יוון – המלחמה לא הוכרעה על ידי פגיעה באוכלוסיה אלא בפעולות צבאיות. יפן נכנעה אחרי שתי פצצות אטום, כן, אבל רק אחרי שהמנהיגות שלה הבינה שאין לה יכולת צבאית כלשהי.

ישראל הראל, 2011

מלחמת האזרחים הסינית הוכרעה בשדה הקרב, אם אפשר היה לקרוא לזה כך; שני הצדדים הרגו בפראות באוכלוסיה, אבל לא זה היה הגורם המכריע. מלחמת העצמאות הישראלית, למרות טיהור אתני, הוכרעה בסופו של דבר בשדה הקרב בין צבאות סדירים או סדירים למחצה. מלחמת קוריאה – התנגשות בין צבאות סדירים. מלחמת ויאטנם היתה, בעליל, מלחמה “עממית”, שבה הופנה חלק עיקרי מן הכוח הצבאי האמריקאי כנגד האוכלוסיה – אבל, כזכור, לא צפון ויאטנם ותומכיה בדרום המדינה הם שהובסו. מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים היו מלחמות קונבנציונליות לגמרי. במלחמת לבנון הראשונה, ניהלה ישראל אמנם מערכה נגד אוכלוסיה אזרחית – שבעצמה היתה עסוקה במלחמת אזרחים פרועה – אבל, איך לומר, לא ממש ניצחה בה.

אז על מה לעזאזל מדבר ישראל הראל? אה. הוא מהדהד לנו תפיסה שאומרת שמלחמה היא טוטאלית, ושכדי לנצח בה – צריך לשבור לא את צבא האויב אלא את העם שלו. זו תפיסה שאומרת שבמלחמה מותר הכל. והיא כבר צריכה להיות מוכרת לנו באופן לא נעים. אנחנו יודעים מי היו האידיאולוגים של תפיסה של “מלחמות בן עמים”, לא בין פרטים או צבאות. וזו תפיסה שאף פעם לא עמדה במבחן ההיסטוריה, מה שלא הפריע למי שדוגל בה להמשיך לדגול בה. כי המטרה, בסופו של דבר, היא לא נצחון צבאי – היא “שבירתו”, או במילים אחרות שעבודו או השמדתו, של עם אחר.

שימו לב למה שאומר הראל: הוא רוצה שננהל מלחמה נגד האוכלוסיה הפלסטינית גם אם זה לא יביא להחזרת החטופים. הוא רוצה להלחם לא רק נגד “מי שחטף”, אלא גם נגד “מי שנתן לו מחסה” ו”מי שתמך בו.” וזה בסדר, הוא אומר לנו: העולם יתעלם. אנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים.

אז זה הצד ה”מתון” של מועצת יש”ע: קורא לפשעי מלחמה כמדיניות. כי, כן: ניהול מלחמה נגד אוכלוסיה ולא כנגד אויב הוא, בהגדרה, פשע מלחמה. עכשיו בוא נראה מה יש למתנחלת-מחמד אחרת, קרני אלדד, לומר בנושא. היא צוטטה ככותבת ש

“אני רוצה נקמה. אני לא רוצה שראשי המדינה ומערכת ביטחון יתייחסו לחטיפה הזאת כאל אירוע כירורגי שיש לפתור אותו ולהכיל את ההתפרעויות. אני רוצה להשתגע. לקחת כפר ולגרש לירדן, לעצור את כל פעילי חמאס ביו"ש, להפגיז קני טרור בעזה, לא לאשר ניתוח לאשתו של אבו-מאזן, לסגור מסגדים, לנתק חשמל, לחקור עצורים בכל דרך שנמצא לנכון עד שיגלו לנו איפה הילדים שלנו. לגרום להם לסבול כמו שאנחנו סובלים. כי אחרת הם יחטפו שוב. צריך לשבור את הכלים.”

לגרום להם לסבול כמה שאנחנו סובלים. זה המשפט שבו פונה האופה בעל בית הלוויות אל דון קורליאונה בתחילת הסרט, כשהוא רוצה נקמה בצעירים שאנסו את בתו. זה המוסר של קרני אלדד.

עכשיו ניקח כותב שלישי. זה מה שהיה לו לומר:

“אם מוכרחים לפגוע בחפים מפשע, ובמלחמה ברשעות ובטרור מוכרחים לנהוג כך, מוטב לשנות את סולם הערכים ואת סדרי העדיפויות. אם כעת נוהגים לשלוח חיילים חפים מפשע למלחמות מסוכנות, נעדיף לפגוע במחפים על פשע, וגם באלה שעל הגבול בין להיות חפים מפשע לבין מחפים על פשע (כמו תינוקות בני משפחת הרשעים, שאמנם כעת חפים מפשע אבל כמעט בודאי יגדלו להיות מחפים על פשע). פגיעה בהם תביא לריווח לא רק בטווח המיידי – בו הכרח שתהיה פגיעה בחפים מפשע – אלא גם בטווח הרחוק.”

ההדגשות שלי. הדובר הוא יוסי אליצור, אחד מכותבי “תורת המלך.” הוא אומר את הדברים לאתר הפצת השנאה “הקול היהודי.” אז כן, לאליצור יש פטיש מסוים עם הרג תינוקות, אבל ההבדל בינו ובין הראל הוא בסך הכל טון טיפה יותר מכובד. ההבדל בינו ובין אלדד (”לחקור עצורים בכל דרך שנמצא לנכון”) לא קיים.

בסופו של דבר, כמסתבר, ההבדלים בין ה”ימין המתנחל המתון” ובין אנשי “תורת המלך” לא באמת קיים. בסופו של דבר, זה גם סביר לגמרי. בבסיס ההנחה של התיאולוגיה של המתנחלים, עומדת התפיסה שההתנחלות והקמת מדינה יהודית חדשה היא “ראשית תחילת גאולתנו,” ושמי שמתנגד לה הוא מי שתמיד מביא לכך ש”אין כס יה שלם”, זה ש”מלחמה ליהוה בו מדור דור” – עמלק. עצם הנסיון “לעכב את הגאולה” מעיד על כך. ואנחנו יודעים מה צריך לעשות בעמלק. אליצור כותב את זה במפורש, אלדד מפנטזת על עינויים ועל טיהור אתני, והראל – במשלב גבוה יותר, כמובן – כותב על “שבירת האוכלוסיה האזרחית.” הראל לא אומר מה יקרה הלאה: מה יקרה אחרי שהאוכלוסיה הפלסטינית תשבר. זו, הרי, הנקודה שבה המתנחלים לא נוגעים אף פעם: איך ייעלמו הפלסטינים, שהרי הגאולה מצריכה את היעלמותם. חלקם מפנטזים על מחנות השמדה, אבל הרוב מעדיפים לא לדבר או לחשוב על זה.

דניאל גולדהאגן, כשכתב את הספר השנוי מאד במחלוקת שלו, “תלייניו מרצון של היטלר,” טען שההבדל בין האנטישמיות הנאצית ובין האנטישמיות במקומות אחרים הוא שבגרמניה הנאצית התפתחה “אנטישמיות חסלנית” (eliminationist antisemitism). זו תיאוריה פשטנית מאד, שמתעלמת מהרבה גורמים חשובים – כמו, למשל, העובדה הקרדינלית שהרצח בוצע על ידי חיילים שביצעו פקודות – אבל יש בה יסוד בסיסי חשוב. כשחברה משכנעת את עצמה שהיא יכולה להגיע לגאולה (והאנטישמיות הנאצית בהחלט היה בה יסוד של גאולה) באמצעות הרג של אחרים, חלק ניכר מהחסמים הנפשיים להרג מוסרים. כשהאוכלוסיה המיועדת להשמדה נמצאת, בנוסף, במלחמה עם האוכלוסיה ששוקלת את ההשמדה, דברים נהיים קלים יותר.

לגזור ולשמור, לפעם הבאה שמתנחלים “מתונים” יאמרו לכם שרוב הציבור שלהם מזדעזע מ”תורת המלך.” הציבור הזה יודע להביע זעזוע. שאלו את יואל בן נון, שהעז לחשוף את הרבנים שקידמו את רצח רבין ונאלץ בשל אמירת האמת הזו להסתובב עם שומרי ראש. הוא לא הוקיע את אליצור והאחרים – ועכשיו ישראל הראל נותן להם כסות מהוגנת.

עוד דבר אחד: שי פירון אמר בו זמנית היום שהוא מתנצל על האמירות שלו על חוסר יכולתם של גאים לנהל זוגיות, ושזו אמונתו הדתית ומה אנחנו רוצים ממנו. ובכן, שר הפנים של ש”ס, יצחק פרץ, התפטר בשעתו מתפקידו אחרי שבג”צ אילץ את משרד הפנים לרשום גרים רפורמים כיהודים. אם פירון איננו מסוגל להיות בו זמנית גם השר של ילדיהם של גאים, שצריכים לשמוע את שר החינוך שלהם אומר על הוריהם שהם אינם זוג ושהם עצמם אינם חלק ממשפחה; אם הוא לא מסוגל למלא את שבועתו ולייצג את כל הציבור; אם הוא חייב לחשוב שגאים אינם כשאר בני האדם, ואינם יכולים להקים משפחה; אם, בקצרה, פירון מוצא פער עמוק מדי בין אמונתו ובין שבועתו – יואיל ויילך בעקבותיו של פרץ, ויתפטר.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הם מ פ ח ד י ם

המתנחלים וסייעניהם בממשלה ובתקשורת לחוצים מאד לאחרונה. תופי הטם-טם של החרם הבינלאומי עליה רועמים, ויש סימנים מעידים שמגן השואה של ישראל – זה שאפשר לה להפנות אצבע מאשימה לעבר עמים אחרים באיום שאם הם ידברו על הכיבוש והסיפוח, ישראל תכנס להתקף זעם ילדותי ותדבר על השואה – נסדק ושוב איננו מתפקד כבעבר. ישראל מוצאת את עצמה במקום שבו היתה צריכה להיות כבר ב-1982: כמדינה שנשפטת על פי פעולותיה, לא על פי פעולות של מדינות אחרות כלפי אנשים שלא היו אזרחיה בשנות השלושים והארבעים. באיחור ניכר אחרי משטר האחות, האפרטהייד הדרום אפריקני, יש סימנים שישראל תצטרך להתחיל לשלם את מחיר פשעיה.

גרמניה הודיעה השבוע, במהלך שהלחיץ מאד את משרד החוץ, שהיא לא תעביר כסף לחברות הייטק ישראליות אם אלה תפעלנה גם בשטחים. היא גם לא מתכוונת לממן מחקר כלשהו של "אוניברסיטת" אריאל, ה"אוניברסיטה" היחידה בעולם שהוקמה בצו המפקד הצבאי. בשבוע שעבר, זומנו שגרירי ישראל במדינות האיחוד האירופי לשיחת נזיפה אחרי ההכרזה הישראלית השגרתית על המשך הבניה בשטחים. כשניסה משרד החוץ לארגן לשגריר האיחוד האירופי בישראל, לארס פאבורג-אנדרסן, את המקבילה הוורבאלית של הושבה על כסא נמוך, העז הערל להתחצף ולהבהיר למשרד החוץ שאם השיחות של קרי ייכשלו וישראל תמשיך לבנות בשטחים, היא תמצא את עצמה תחת חרם: זה יקרה, הוא אמר, לא בשל החלטה של ממשלות אירופה – אלה, יש לציין, מפגרות משמעותית אחרי דעת הקהל וחוששות מהצל הישן של האשמה ב"אנטישמיות" – אלא מלמטה, מהציבור הכללי באירופה, שנשבר לו.

ישראל כבר התחמקה, בקושי, מהתנגשות כזו עם אירופה לפני מספר חודשים, כשהסכימה – על אף הימין הקיצוני מהרגיל בממשלה – להכנע לדרישה האירופית שכסף מדעי אירופי שמוענק לישראל במסגרת הסכם הורייזון 2020 לא יחצה את גבולות הקו הירוק. זה היה מעט מאד ודי מאוחר. עכשיו מתחילים בממסד הישראלי לקלוט שזו היתה רק המנה הראשונה.

התוצאה, בשבוע האחרון, היא פאניקה כללית. "בכירים במשרד החוץ" – ניחוש: קוראים להם אביגדור ליברמן, תושב ההתנחלות המבודדת נוקדים – האשימו בחרם המתקרב על ישראל את… ציפי לבני. לטענתם, הקריאות לחרם הן חלקן של קבוצות מבודדות ולא חשובות, ובכך שלבני מזהירה מהסכנה, היא מחזקת אותן. וואלה. מסתבר שממשלת גרמניה ושגרירות האיחוד האירופי הן "קבוצות מבודדות ולא חשובות" ולא עדכנו אותן בנושא.

אחד הדוברים הוותיקים ביותר של ממסד המתנחלים, ישראל הראל, כתב מאמר שוצף שכותרתו היא "לא חרם ולא נעליים." הוא מאשים את קרי בכך שהידיעות על החרם המתקרב, בעגלא ובזמן קריב, הן תוצאה של מלחמה פסיכולוגית נגד הציבור הישראלי. בדרך הראל משקר שקר מעניין: הוא טוען ש

"איש אינו מזכיר, שהמשבר הכלכלי הגדול ביותר בעשורים האחרונים החל ב–1993, ימים ספורים לאחר צלצול פעמוני השלום והדפסת הצילומים וכותרות ההונאה העצמית מרחבת הבית הלבן, בדבר "השלום בימינו". למרות כמה שנות צמיחה, הטרור שהפלסטינים פתחו בו גרם ליותר מאלף נרצחים, וגם לשיתוק המשק ולמשבר כלכלי ממושך."

ההדגשה שלי. שמתם לב לתרגיל הזה? הראל רוצה לומר לנו שההסכם עם הפלסטינים ב-1993 הוביל למשבר כלכלי. מאחר ויש עדיין די הרבה אנשים שחיו אז ועדיין זוכרים ששנות רבין-פרס היו שנות פריחה כלכלית כמעט חסרת תקדים, צריך לסייג את השקר: צריך לומר ש"למרות כמה שנות פריחה" – שנבלמות באיבן ב-1997, כשהעולם קולט שנתניהו לא מתכוון ליישם את ההסכמים וחברה אחרי חברה יוצאת מכאן – בסוף חטפנו משבר כלכלי.

רק שבין 1993 ל-2000 קרו כמה דברים. קרו שלוש השנים של נתניהו, שבהן מזמז כמיטב יכולתו – כפי שכבר הודה – את הסכמי אוסלו; קרתה הקריסה של השיחות של ברק וערפאת. הוכפל מספר המתנחלים בגדה והפלסטינים קלטו, בלשון הדימוי של אבו נימה, שישראל נושאת ונותנת איתם על פיצה בעודה בולסת לתאבון פרוסה אחרי פרוסה; הפלסטינים קלטו שמשטר ההיתרים שהחלה ישראל להפעיל אחרי 1993, שיצר בפועל בין הים לירדן חמישה מעמדות של פלסטינים – פלסטינים ישראלים, שנומינלית יש להם זכויות אזרח; פלסטינים תושבי ירושלים המזרחית, שמחזיקים בתושבות ישראלית; פלסטינים בשטחי A ו-B, שיש להם אוטונומיה מוגבלת מאד; פלסטינים שמתגוררים בשטחי C, שחייהם אינם חיים ומתנחלים ואנשי ממשל ישראלים עושים כמיטב יכולתם לנשלם; ופלסטינים שחיים בעזה – ושההצעה של ברק לא הולכת לשנות את זה. השיחות התפוצצו ב-25 ביולי 2000; האינתיפאדה השניה התחילה בסוף ספטמבר, חודשיים אחר כך.

למה אני חוזר שוב לשם? כי מאמר אחר, של אורלי גולדקלנג – עורכת ב"מקור ראשון" – לוקח את השקר של הראל ויוצא איתו לריצת מרתון. "נסיון העבר מלמד שבכל פעם שיש מו"מ פורצת אינתיפאדה," מנסה גולדקלנג להונות את דעת הקהל כדי לחפות על המחנה שלה. אה, לא, זה שקר: לפני האינתיפאדה הראשונה לא היה שום משא ומתן, והאינתיפאדה השניה פרצה אחרי כשלון המשא ומתן.

למה צריכים המתנחלים לשקר? קודם כל, כי בטבעם הם שקרנים. אין התנחלות שלידתה איננה בכזב, הונאה או גזל. כשהם צריכים לעבוד על החוק, אז התנחלות היא "מאחז צבאי", "מאחז נח"ל", "אתר ארכיאולוגי" ושאר הונאות – אבל כשבאים לפנות אותן, הן הופכות מיד ל"הבית." ככה זה: האינסטינקט הראשון של המתנחלים הוא לשקר. הם והאמת לא מסתדרים, מימי מלון פארק והלאה.

ושנית, משום שהם יודעים שהציבור הישראלי מוכן לתמוך בהתנחלויות כל זמן שהוא לא צריך לשלם עליהן מחיר. או, אם לדייק, כל זמן שהוא לא מודע למחיר שהוא משלם עליהן. הם לא רוצים שנזכור, אז הם מנסים להעמיד פנים שההתנתקות לא זכתה לתמיכה ציבורית – למרות שבעקביות, 70% מהציבור תמכו בה. למה הציבור תמך בה? משום שהחמאס הצליח להעלות את מספר ההרוגים הישראלים ברצועה לבלתי נסבל. נקודות השבר הגיעו כשחמושים פלסטינים תקפו את מגורי החיילות בהתנחלות נצרים, ואחרי שחיילי צה"ל צולמו זוחלים בחולות של רפיח כשהם מחפשים את שרידי הגופות של חיילים שהנגמ"שים שלהם עלו על מטען – שני נגמ"שים שונים.

המתנחלים יצאו מהסרת גוש קטיף עם לקח חד משמעי: לא הצלחנו "להתנחל בלבבות." הציבור היה אדיש כלפיהם. כשהם התחילו לתקוף מטרות אזרחיות בישראל ואת צה"ל, חלק ניכר ממנו הפך עוין. הם יודעים שבאותה האדישות, יקבל הציבור הישראלי את הסרתן של התנחלויות בגדה – אם יצליח להתגבר על הרתיעה האוטומטית שלו מ"לצאת פראייר" מול הפלסטינים. כשהציבור הישראלי יצטרך לבחור בין זינוק ביוקר המחיה שלו יחד עם קריסה כלכלית ועליה באבטלה, יחד עם הפיכה למצורע בינלאומי וחיסול הטיסות לחופשה באירופה, ומן הצד השני בהסרת ההתנחלויות, די ברור במה הוא יתמוך.

וזה מה שמפחיד את השקרנים המקצועיים, שבנו לעצמם מדינת רווחה משלהם ממזרח לקו הירוק תוך שהם מצביעים עקבית בעד חיסול מדינת הרווחה בישראל גופא. אז הם צורחים כמיטב יכולתם שלא קורה שום דבר ושהכל בסדר. מה יקרה כשהציבור יתעורר? אז תהיה בעיה, אבל אולי אם לא נדבר על זה, זה לא יקרה.

אחרי הכל, אנחנו מדברים על אנשים שמאמינים ש"אין נסיגה בגאולה" ושיהוה עומד מאחוריהם כשהם גוזלים את אדמתו של דל, עושקים אלמנה, ומנשלים יתום. והם מריחים שהם שוב עומדים מול עוד איזו ימית, עוד הסרת גוש. השלב הראשון הוא הכחשה.

ואחריו בא הזעם. זה השלב שממנו אנחנו צריכים להזהר מאד.

ועוד דבר אחד: אתמול (ו') נפטרה שולמית אלוני. כתבתי כאן כמה דברים לזכרה. .

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כמה הערות על האנטישמיות של הימין היהודי

שני בעלי טור מובילים של הימין היהודי, אמנון לורד וישראל הראל, כתבו השבוע דברים שלמרבה הצער לא עוררו מספיק תשומת לב. התבוננות בהם יכולה לספק קווים מרתקים לדמותה של מחלת הנפש של הימין היהודי.

במאמר מוסגר, הבחירה בביטוי "הימין היהודי" איננה מקרית: רוב גדול בקרב הימין בישראל (וגם בקרב אנשי המרכז, וזו הסיבה שמפלגות מרכז קורסות תמיד ימינה) רואה את ציבור ההתייחסות שלו לא ככלל אזרחי ישראל, אלא כאוכלוסיה היהודית שחיה בישראל. ישראל, מבחינתו, אמורה לשרת קודם כל את יהודיה ורק אחר כך, אם בכלל, את שאר האזרחים. יש ימין ישראלי – בני בגין ורובי ריבלין הם הדוגמא המובהקת – אבל הוא נדיר. הפוליטיקה הימנית בישראל, ברובה המכריע, היא פוליטיקה של עליונות אתנית-דתית.

נתחיל עם לורד, זה ששמו מוזכר תמיד כאשר יש צורך לגרד אינטלקטואל ימני. השבוע הוא כתב מאמר ב"מקור ראשון", שפורסם גם בנרג. מדובר במאמר מביך למדי, כמעט נטול קוהרנטיות, אבל מה שברור בו לא רק מביך אלא גם מדאיג.

כותב לורד: "הגרמנים חזרו להיות אלופי העולם. כבר מזמן. הם היו פעם טובים בהפעלת הכוח הגס באמצעות כל שליחיהם, עוזריהם וסייעניהם, תוך שהם מראים דוגמה אישית. היום הם טובים בחיבוטי הנפש, בחשבון נפש, ובלהיות רוצחים לשעבר. הם הרבה יותר טובים בזה ממה שאנחנו טובים בלהיות קורבנות לשעבר." אוקיי, נזריק קצת עובדות לתוך ההיסטריה של לורד. מלחמת העולם השניה נגמרה רשמית בשמיני למאי 1945. כדי להיות נאצי פעיל, בהנחה שהיית בן 18 ב-1945, אתה צריך להיות בן 86. זה חתך זניח של האוכלוסיה הגרמנית. המלחמה נגמרה לפני 68 שנים; גיל הפרישה בגרמניה הוא 65. מותר להניח בוודאות שאין אף גרמני בתפקיד בכיר היום ששימש באיזשהו תפקיד במשטר הנאצי.

אז באיזה מובן אפשר לדבר על הגרמנים של היום בתור "רוצחים לשעבר"? הם כלל לא רוצחים. הם צאצאיהם של רוצחים, אולי, אבל הם לא רוצחים. לומר שהגרמנים, כולם, היום, הם "רוצחים לשעבר" משמעו לייחס לעם הגרמני, לנצח, תכונה של רצחנות. קשה לדמיין גזענות נקיה מזו. באותו המובן, הישראלים אינם "קורבנות לשעבר" אלא רק בתדמית שהממשלה שלהם שוקדת על טיפוחה: רוב מוחלט של הישראלים לא נולד באירופה ולא עבר את השואה.

אז מה בעצם רוצה מאיתנו לורד? "הישראלים חשים היום אל הכסף הגרמני, אל הכנסת האורחים והעורכים של ברלין המדליקה. הכסף הגרמני מחכה בהפקות סרטים על פשעי הכיבוש. הוא מחכה בפרויקטים של נכדי ניצולים הנפגשים עם נכדיהם של גרינג והימלר. הכסף הגרמני ממתין לכל מי שיעשה מחקר על ההתנגדות הגרמנית לנאצים בברלין בזמן השואה ועל יחסי יהודיםגרמנים." בהנחה שלורד לא מתנגד מי יודע מה למחקרים על ההתנגדות הגרמנית לנאצים (הקונסנסוס בקרב החוקרים: פחחחח, לזה אתם קוראים התנגדות?), ובהנחה שגם סרטים על יחסי גרמנים-יהודים לא מציקים לו יותר מדי, אנחנו נשארים עם נושא מציק במיוחד מבחינתו: סרטים על פשעי הכיבוש.

ראוי לציין שלורד, כאינטלקטואל, לא מכחיש את קיומם של פשעי הכיבוש. צריך להיות מטומטם קליני כדי להכחיש את קיומם. מה שמפריע לו הוא התיעוד שלהם, תיעוד שבעולם ההזיה שבו הוא חי נעשה ב"כסף גרמני." מי שיטרח להסתכל על שורות הקרדיטים של סרטים מובילים בתחום – "שומרי הסף" ו"שלטון החוק", למשל – יגלה שהכסף מגיע משורה של קרנות קולנוע תיעודי, רובן המכריע מחוץ לגרמניה. אבל אל תבלבלו את לורד עם העובדות.

מה רוצה לורד בעצם? הוא רוצה לומר לנו שישראלים שמתעדים את פשעי הכיבוש עושים זאת ב"כסף גרמני," כלומר מוכרים את נשמתם לשטן, כלומר שהם שכחו מה זה להיות יהודים, כלומר שהם מצדיקים את הסטריאוטיפ האנטישמי הישן, על כך שליהודים אין לאומיות ואין שום דבר שהם לא ימכרו עבור כסף.

את מה שלורד כותב במרומז, כותב הראל – המעודן הרבה פחות ממנו, אבל גם הרבה יותר קוהרנטי – במפורש. אתחיל ב"חלק מהגישה הרוויזיוניסטית היא נגזרת מזליגת מורשת השואה (לאחר שמרדנו בנאצים, אמרה אחת המשתתפות בעצרת בלוחמי הגטאות, עלינו לצאת למרד נוסף, בכיבוש) לשסע הפוליטי העכשווי" שלו מסיבה פרוזאית למדי: הראל מבצע שקר קטן. ה"משתתפת בעצרת בלוחמי הגטאות" שקראה למרד בכיבוש היא חווקה פולמן רבן, שהשתתפה לא רק בעצרת אלא גם בלחימה ההיא עצמה. העובדה שניצולת הגטאות היא זו שקוראת למרד בכיבוש מביכה מאד את הראל ואת המחנה שלו. בחלקים אחרים של המחנה הימני נפוצה בעקבות הדברים הברורים מאד של רבן הקריאה להתייחס אליה כסובלת מפוסט טראומה. כמובן, אם נעשה את זה ואם נתייחס לדבריהם של כל הניצולים כאל מי שסבלו מפוסט טראומה, מעמדם ייפגע משמעותית, אז הראל עוקף את המוקש באמצעות שקר קטן.

ישראל הראל, 2011 (יוסי גורביץ)

הלאה. הראל כותב ש"אך עיקרה היא תוצאה של השקעה רבת שנים שמשקיעה ממשלת גרמניה – כמו גם קרנות ציבוריות ופרטיות – במימון תפישה "מאוזנת" לשואה. אחדים מוותיקי החוקרים הישראלים, בהם גם כאלה שנגעו בברזל בעודו חם, סמוכים כל השנים לשולחן המענקים הללו. והמשווה בין דברים שכתבו ואמרו בעבר לבין מה שכתוב בספריהם האחרונים ובראיונות עמם, מבחין בנקל בשינויים משמעותיים. אחד העיקריים: שלילת העובדה שאינה טעונה עוד הוכחה בדבר מעורבותו – ועל כן אחריותו הגמורה של כלל העם הגרמני לשואה. חוקרים אלה מצווים עלינו לומר "הנאצים", ולא "העם הגרמני". כלומר, הראל מאשים את ההיסטוריונים של השואה בכך שהם מעוותים את המחקר שלהם על פי הגוף שמממן את המחקר. לא יודע איך לומר את זה, אבל אני לא מכיר חוקרים ישראלים שאומרים שאנחנו צריכים לדבר על "הנאצים" ולא על "העם הגרמני."

ככל שהמחקר מעמיק יותר, עולה ממנו בחדות העובדה שכלל הגרמנים – להוציא אלו שהוצאו מהכלל, כמו היהודים, צוענים וקתולים דתיים מדי – נהנו מהמשטר הנאצי. אם יש משהו שהמחקר המודרני עשה, הרי הוא לקעקע את התפיסה שרווחה פעם בגרמניה, אגדת סכין בגב שניה על כך שהיתה איזו קבוצה קטנה של נאצים שהשתלטה על גרמניה והכריחה את הגרמנים לעשות דברים שהם ממש לא רצו. שוב, הקונסנסוס של המחקר הוא שלמרות שרוב הגרמנים לא הסכימו עם כל הפרוגרמות של המשטר, ולמרות שהתחלת המלחמה היתה מאד לא פופולרית, הרי שהנצחונות של 1940 ו-1941 הפכו רוב מוחלט של הגרמנים לתומכים במשטר, תמיכה שהתחילה להתערער רק אחרי התבוסות הגדולות של 1943 והתמוטטה לגמרי בחודשים האחרונים של 1944 – כלומר, אחרי שהתברר שהמשטר עומד להוריד איתו את גרמניה לשאול. בקצרה, הראל מעמיד כאן איש קש. למותר לציין שהוא לא נוקב בשמותיהם של חוקרים: זה היה מסבך אותו מהר מאד בתביעת דיבה.

לשם מה? או. "אין ספק: חלק חשוב בעם הגרמני של היום כואב באמת ובתמים את כאב העם היהודי ובוש במעשי אבותיו. אך כדי לשוב ולזקוף את קומתו הוא זקוק לתיקון זה – של הסרת ההכללה – בכתב האישום היהודי. גם ההתנפלות הישראלית על תרבותה של גרמניה החדשה – ובראשה, כמובן, הפיכת ברלין למוקד של עלייה לרגל – ממרקת עוונות. וכל מארק ומארק שהושקע בישראל וביהודים הניב דיווידנדים שלא שוערו. בעצם כן. בהיסטוריה האירופית, ובמיוחד הגרמנית, נשמעה הרי תמיד הטענה שכאשר מדובר בכסף, היהודים הם חסרי חוש טעם וריח." זה כבר מדהים. יש קשר עתיק וחובק כל – נקרא לו הפרוטוקולים של זקני ברלין – שבמסגרתו הגרמנים ממרקים את עברם על ידי המטרת כסף על עם שידוע שכסף זה כל מה שהוא רוצה. אני חושב שכל הגרמנים שאני מכיר היו נרתעים בפלצות מהתיאור הזה, הן של עצמם והן של היהודים. חשוב להביט האופן הערמומי שבו מאמץ הראל את התפיסה האנטישמית: הוא כביכול משליך אותה על הגרמנים ("בהיסטוריה האירופית, ובמיוחד הגרמנית, נשמעה הרי תמיד הטענה…"), אבל השורות שקודמות להתחמקות ("כל מארק ומארק שהושקע בישראל וביהודים הניב דיווידנדים שלא ישוערו") מעידות על כך שהראל אימץ אותה בעצמו.

כלומר, שני כותבים מובילים של הימין היהודי מאמצים, במובלע או במפורש, טענה מרכזית של האנטישמים: ליהודים אין כבוד עצמי, הם יעשו הכל בשביל כסף. זה היה יכול להפתיע אותנו, אלמלא ידענו כבר שנים שהימין היהודי הוא אנטישמי לכל דבר ועניין. רק מושא השנאה שלו משתנה: הוא לא יהודים בכלל, אלא יהודים שלא חושבים כמוהו. קרי, שמאלנים.

אחרי הכל, האנשים שנוסעים לברלין והאנשים שעושים סרטים על הכיבוש, הם לא יהודים טובים. הם רק יהודים למראית עין. ערב רב, אם להשתמש בביטוי ההלכתי. כלפיהם, שולף הימין – כפי שכתבתי לפני כמה וכמה שנים – את כל הארסנל האנטישמי. אנשי השמאל מתוארים כמי ש"מנותקים מהעם"; כ"חסרי שורשים"; כשונאי עצמם; הם נתפסים כמי שהם, במקביל ובו זמנית, קומוניסטים ובעלי בריתם של בעלי ההון; כמי שלא מאמינים בדבריהם או שאין להם כל אמונה, ושמעשיהם ואמונותיהם מוכתבים על פי מי שחותם על הצ'ק שלהם; כערמומיים או כמשכילים, אבל השכלה שמנותקת מ"רוח העם"; וכמובן, כמושחתים מינית – כמי ששטופים בזימה או בהומוסקסואליות.

ההאשמות האלה מעידות בעיקר על המאשים. הכסף שאנשי ימין מחו"ל שולחים לישראל, ושמסייע לארגוני הימין, גדול משמעותית מהכסף שמקבלים אנשי השמאל. הכסף הזה גם מוסתר הרבה, הרבה יותר. "אם תרצו", למשל, שעשתה קריירה מלצווח "מי מממן אתכם" ולהציג בצורת דו"חות את מה שמופיע בעמודי הקרדיטים של ארגוני זכויות האדם, עושה מאמצים עילאיים כדי להסתיר את מקורות המימון שלה.

אימוץ הדפוסים האנטישמיים הקלאסיים משתלב בימין עם אימוץ של דפוסים גזעניים יהודים מקוריים, כמו התפיסה של "ערב רב." האגדה הזו, שעד לעשורים האחרונים רווחה רק בכמה חוגים קבליים וכעת היא נפוצה בכל מקום, אומרת שיש זן של יהודים שהם בעצם לא יהודים אלא מקבילה של עמלק, ושהם לא מודעים לכך. מטרתם של היהודים-לכאורה האלה – צאצאיהם של "הערב רב" של מצרים – היא להשמיד את היהודים. חלק מהתפיסות הקבליסטיות מדברות אפילו על כך שהגלות האחרונה של היהודים תהיה בקרב הערב רב.

העליה של האגדה הזו לא מקרית: היא מגיעה כאשר לימין היהודי יש צורך להצדיק את השנאה שלו כלפי ישראלים ויהודים שחושבים אחרת מכפי שיהודים אמורים, לשיטתו, לחשוב. אז זה פשוט: הם לא באמת חושבים אחרת. או שהם שכירים של רוצחים-לשעבר שכותבים את מה שמצפים מהם שוכריהם, או שהם אפילו לא מודעים לכך שהם משרתים של כוח קוסמי אפל שמנסה להרחיק את היקום מיעודו האלוהי. ובכל מקרה הם מושחתים ואין מה לדבר איתם. זה, אחרי הכל, הרבה יותר פשוט פסיכולוגית מאשר להודות בכך שיש יהודים שחושבים אחרת ממך; כפי שראינו אצל לורד, התפיסה הימנית של יהדות היא אחדותית. כל העם הוא יחידה אחת, שמתפקדת באמצעות מוח-כוורת. מי שסוטה מקו המחשבה לא אומר בכך שצריך לחשוב שוב על הנושא; הוא פשוט מוציא את עצמו מהעם.

היסטורית, זה לא חדש. כך תפקדה היהדות הרבנית לאורך ההיסטוריה: כמעט בכל פעם שקם ערעור על התפיסה ההגמונית, המערערים הורחקו מן הקהילה. היכולת להגדיר מישהו שחושב אחרת – נניח, מי שלא מאמין בביאת המשיח – כ"לא יהודי" היא אבן היסוד של היהדות הרבנית. הראל חובש כיפה; לורד לא; ושניהם צאצאים של התפיסה הזו. וברגע שמישהו כבר מוגדר כלא יהודי, קל הרבה יותר להחיל עליו את התפיסות הקלאסיות על גויים.

האנטישמיות המודרנית היא תיאוריית קונספירציה שמטרתה להסביר מדוע האוחזים בה לא הצליחו להתמודד עם המודרנה. מדוע הם – חנוונים קטנים, בעלי חנויות לא מצליחים, פקידים זוטרים, איכרים קשי יום – נדחקו אחורה בעוד שאחרים זינקו קדימה. כפי שמראים לנו לורד והראל, וכפי שמראים לנו מדי יום ימנים ברשת, תפיסת הימין היהודי גם היא במהותה תיאוריית קונספירציה: הכל מגיע לנו וכולם מנסים לדפוק אותנו או שונאים אותנו על לא עוול בכפנו.

כתוצאה מעיקול בדרך ההיסטורית, תיאוריית הקונספירציה ההיא סללה את הדרך למחנות השמדה. מותר לתהות אם, לאור לקחי ההיסטוריה ולאור העובדה שאנחנו יודעים איפה עצרה הרכבת ההיא, הבחירה של הימין היהודי בתיאוריית הקונספירציה הזו היא לא פיתול לא צפוי בדרך אלא השתוקקות, מודעת או לא, אל התחנה הסופית המסוימת הזו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הלוחש לשכחנים

המחלקה היהודית של השב"כ הזהירה השבוע כי בימין הקיצוני מתחילות להסתמן התארגנויות שמזכירות תאי טרור יותר מאשר קבוצות פוגרום ("תג מחיר"). האזהרה לא מצאה חן בעיני ישראל הראל, דובר מתנחלים ותיק, והוא הזדרז לכתוב טור שבו טען שמדובר בפרובוקציה והחזיר אותנו לימי אבישי רביב העליזים.

יש כמה בעיות בגלגול העיניים לשמיים של הראל. הראשונה בהן, כמובן, שבאותה התקופה בדיוק הזהיר השב"כ מהתארגנויות טרוריסטיות של הימין הדתי – והותקף על ידי אנשי הימין, במיוחד אריאל שרון. דא עקא, שהתארגנות טרוריסטית כזו היתה גם היתה: יגאל עמיר, נזכיר, לא פעל לבד. אחיו חגי היה שותף לקשר שלו. איש ישיבת הסדר שלישי, דרור עדני, השתתף בתכניות לרצח רבין. שלושה בחורי ישיבות הסדר אחרים – אריק שוורץ, שהעביר ליגאל עמיר לבנת חבלה; מיכאל אפשטיין; ואוהד סקורניק – היו שותפים למעגל השני של החוליה של עמיר, וידעו על כוונותיהם של האחים עמיר לבצע פיגועים כנגד פלסטינים. מרגלית הר שפי, הקדושה המעונה של הימין הדתי, ביררה עבור עמיר את סידורי האבטחה שבנשקיה של ההתנחלות שלה, כדי שזה יוכל לגנוב משם נשק.

על פניו, יש אבחנה ברורה בין פגיעה ביהודים ובין פלסטינים מצד חובשי כיפות: אלה נחשבים לבני הגזע העליון, ניצוץ אלוה ממעל, ואלה סתם לצאצאי שדים וליליות. בפועל, ההפרדה הזו הרבה יותר חמקנית. התפיסה של "ערב רב" – אנשים שנראים כמו יהודים, שהנם אפילו יהודים מבחינה הלכתית, אבל בפועל הם צאצאים רוחניים של אויבי העם היהודי – מאפשרת להעמיד אותם בשורה אחת. בימי רצח רבין, שלמה אבינר היה כל כך מוטרד ממספר השאלות שקיבל בנושא, שהוא פרסם פסק הלכה שקובע ש"ראש הממשלה איננו ערב רב." יגאל עמיר התהלך אז באוניברסיטת בר אילן כששורת הפיק-אפ שלו היא "מה את חושבת על ברוך גולדשטיין." יגאל עמיר היה שליח ציבור לכל דבר ועניין: הצעירה שניסתה לחשוף את הקשר של עמיר, הילה פרנק, נאלצה לעזוב לאחר מכן את בר אילן.

האווירה בהתנחלויות ובגרורותיהן בתחומי ישראל היתה לחוצה מאד בסוף 1995. כשהמתנחלים לחוצים, הם מולידים רוצחים. כך קמה המחתרת הראשונה, כתגובה לפינוי סיני והחשש שמשהו דומה יקרה בגדה. במקרה של המחתרת, אי אפשר היה לטעון שמדובר בקבוצה של קיצוני שוליים; הם הכילו, בין השאר, את קמב"ץ ההתנחלויות זאב חבר ("זמביש"). אחרי הסכמי אוסלו, צץ ברוך גולדשטיין, ולמרות שלאחר מכן המתנחלים ניסו בקריצה להתנער ממנו, אבי ההתנחלויות חנן פורת נתפס אז בקריאות "פורים שמח, יהודים". מאוחר יותר, בהתעלמו מההערה התלמודית ש"נכנס יין, יצא סוד", טען פורת שהוא פשוט היה שיכור, כמצוות החג. בנסיון לשבש את ההתנתקות, רצח תומך מתנחלים אחד, עדן נתן-זאדה – עריק מצה"ל – ארבעה מתושבי שפרעם; אחר, אשר וייזגן, רצח ביריות ארבעה פועלים פלסטינים סמוך להתנחלות שילה. הממסד של המתנחלים, שהופתע מהגינוי הנחרץ – שרון קרא לנתן-זאדה "מחבל יהודי", וזו כמדומני הפעם הראשונה שהביטוי הזה הושמע – מיהר לרחוץ את ידיו מנתן-זאדה ו-ווייזגן; אחרי הכל, הם לא היו מאצולת ההתנחלויות, כמו הר שפי ואנשי המחתרת הראשונה. וייזגן פטר את העולם מעונשו בתליה מאוחר יותר, וכמו נתן-זאדה (וכמו שני המתנחלים שהציתו את עצמם במחאה על ההתנתקות) שקע בתהום הנשיה.

המצב הנוכחי, ערב הכרזת המדינה הפלסטינית, מעורר חששות דומים. כך שההערכה של המחלקה היהודית, שיש כעת התארגנות לקראת הקמת תאי טרור, למרות ההשתלחות של הראל, היא סבירה. פעולות תג מחיר הן פעולות טרור לכל דבר. בואו נאמר שאם צעיר פלסטיני היה מואשם בחברות ב"התארגנות בלתי מותרת", בהצתת רכוש יהודי ובתקיפת רכבים ישראלים באבנים, הוא היה נשלח לתקופה ארוכה לכלא.

הראל מנסה לאחז את עיני קוראיו בטענה ש"כיצד יוסבר, כי גוף היודע היכן ומתי בדיוק נמצאת בעזה מחט בערימה של שחת – ומכוון אליה מסוקים – אינו מצליח זה שנים לזהות ולהעמיד לדין את פורעי "תג מחיר", ועתה אף ממתג אותם, כבימים החשוכים ההם, כ"תאי טרור"?". ובכן, ישראל יקירי, טוב ששאלת. התשובה פשוטה, אם גם מדכאת.

כשהשב"כ בא לחדור להתארגנות פלסטינית, יש לו שורה ארוכה של כלים. בגלל משטר ההיתרים הישראלי, שמצריך בשטחים שבשליטת ישראל גם רשיון לנהיגה בעגלה רתומה לחמור, ובגלל שכל אחד מההיתרים הללו מצריך את אישור השב"כ, רכש לו הארגון יכולת השפעה חריגה על חייהם של כל הפלסטינים, בהיקף שכמעט ואין לו אח ורע בתולדות ארגוני הביון. באמצעים הללו, השב"כ חדר אל החברה הפלסטינית ובמידה רבה פורר אותה מבפנים.

אמצעי אחר הוא, כמובן, העלמה ועינויים. פלסטינים אפשר לעצור במעצר מנהלי לחצי שנה, ולהאריך את המעצר פעם אחר פעם, כמעט ללא כל ביקורת שיפוטית. כשאנשים מוחזקים במעצר, אפשר לענות אותם – במישרין, או על ידי משת"פים שגויסו לצורך כך והוכנסו לתאיהם של העצורים, כדי שהשירות יוכל לרחוץ בנקיון כפיו – ואפשר להפעיל עליהם עינויים "נקיים" יותר, כאלה שאינם משאירים סימנים אבל יעילים לא פחות, כמו מניעת שינה, אולי היעיל שבעינויים. את הכלים הללו אפשר, אמנם, להפעיל גם על יהודים – כפי שמעיד המקרים של טלי פחימה וחיים פרלמן – אבל השימוש בהם הוא במשורה. כשזה מגיע ליהודים שהם גם אזרחים ישראלים, התקשורת הרבה יותר עירנית. במקרה הקיצוני ביותר, אם השב"כ הגיע למסקנה שמישהו מסוכן ואין לו יכולת השפעה אחרת עליו, תמיד אפשר לחסל אותו מהאוויר. הכלי הזה מעולם לא הופעל על יהודים.

במקומות שבהם הכלים המגושמים האלה אינם זמינים, או זמינים חלקית בלבד – רצועת עזה שלאחר נסיגת צה"ל, רצועת הבטחון במשך רוב זמן שהותו של צה"ל שם – איכות המודיעין שהשב"כ מסוגל לספק נופלת תלולות. מטבע הדברים, גם יכולת הזיהוי שלו של אנשים הפועלים לבדם, או במסגרות הדוקות, מוגבלת למדי. יכולת החדירה שלו לארגונים הדוקים אידיאולוגית, בין אם מדובר בחיזבאללה ובין אם מדובר בארגוני האחים היהודים, מוגבלת מאד. בקרב החמאס, הוא יכול לגייס סוכנים כי יש לו מגוון אמצעי לחץ עליהם ועל הסביבה שלהם – השב"כ לא בוחל בלקיחת בני ערובה; הנסיונות שלו לגייס מקורות בקרב האחים היהודים כושלים הרבה יותר, והיכולת שלו להחדיר אליהם סוכן – אף פעם לא האמצעי המועדף של ארגון ביון, בשל הסכנה ובשל הבעיות הפסיכולוגיות העצומות שהסוכן נחשף להן – היא לעתים קרובות פאתטית. קציני השב"כ של המחלקה הערבית מתהדרים בערבית הפלסטינית שלהם; אנשי המחלקה היהודית, למרבה הצער, עוד לא למדו לדבר יהודית שוטפת.

השענות של 44 שנים על כלים מגושמים כל כך, שלא דורשים חשיבה יתרה מצד החוקרים, מנוונות את יכולת החקירה. כשאתה מתרגל לכך שיש לך יכולות כמעט בלתי מוגבלות, ופתאום – כשזה מגיע לציבור היהודי – הן מוגבלות, במקרים רבים התוצאה היא כשלון. בחלק ניכר מהמקרים של המעצרים שעורכת המחלקה היהודית, התוצאה היא זיכוי חלקי או זיכוי מלא. מותר גם להניח שהעובדה שהמודיעין הממשי שעומד לרשותה של המחלקה היהודית גורם לה לעיתים לזנק מוקדם מדי – למשל, בכל מה שקשור לאיומים על המסגדים בעיר העתיקה, שם המחיר של היסוס עשוי להיות יקר משאת.

זו, ישראל הראל, היא הסיבה לכך שההצלחות של המחלקה היהודית מוגבלות כל כך, זו ולא איזו קונספירציה נגד מתנחלים. אגב, המתנחלים יללו מרה לאחרונה על עונש מאסר עולם שהוטל על הפלסטיני שהורשע בבית דין צבאי בטבח באיתמר – אבל לא שמענו קולות כאלה כאשר הצליח השב"כ להרשיע שלושה מתנחלים בנסיון לבצע טבח גדול משמעותית באמצעות עגלת תופת בבית ספר לבנות.

נו, טוב, אי אפשר להשוות: שם מדובר ביהודים חמים.

ועוד דבר אחד: היתה הרבה ברברת בשבוע האחרון על החבלה שביצעו מתנחלים בכלי רכב של צה"ל בגדה המערבית, וטענה שמדובר ב"עליית מדרגה". מי שאומר את זה, כנראה שכח איך התנהלו המתנחלים בזמן ההתנתקות – ושכח איך התנהגו המתנחלים סמוך לקוצרה לפני חצי שנה בלבד.

(יוסי גורביץ)