החברים של ג'ורג'

מיט רומני, המועמד הרפובליקני לנשיאות ארצות הברית, חולל מהומה קטנה לאחרונה כשטען שהפער בין המצב הכלכלי של ישראל לזה של הפלסטינים נובע מהתרבות היהודית ו"אצבע אלוהים". הביקורת עליו התמקדה מן הסתם בהתעלמות מכמה עובדות, כמו למשל שבעוד ישראל היא מדינה ריבונית ועצמאית, הפלסטינים בשטחים עדיין חיים תחת צורה כזו או אחרת של שלטון צבאי.

אנחנו חשבנו שכדאי להזכיר בהקשר ×”×–×” שהכלכלה הפלסטינית הולכת ומתפצלת לשני חלקים שגם ביניהם שורר פער משמעותי. הפער ×”×–×” מוכיח, למי שצריך הוכחה, שמצב כלכלי משקף מציאות פוליטית וצבאית, ולא פחות מכך את מידת יכולתם של אנשים וסחורות לנוע. כך, למשל, בעקבות תקיפת מעבר כרם שלום אתמול נסגר היום המעבר – היחיד שמאפשר תנועת סחורות לעזה וממנה – ולצדו נסגרו גם מעבר רפיח והמנהרות עד להודעה חדשה. לאירועים כאלה יש השפעה דרמטית על המצב הכלכלי בעזה.

הגרף הזה מראה את השינויים בתמ"ג לנפש בשטחי הגדה וברצועת עזה מאז 1994 ועד 2011. אם הסנטור רומני צודק בהסבר שהוא נתן לפערים העצומים בין הכלכלה הישראלית לפלסטינית, השינויים בגרף משקפים תנודות בתרבות הפלסטינית וברצון אלוהים. אנחנו מעדיפים לחפש את ההסברים בשינויים שחלו בתנאים שבתוכם התנהלה הכלכלה. תנאים שהושפעו מתהליכים מדיניים, מאלימות, ומהגבלות תנועה. אנחנו רואים בגרף הזה ראייה לקשר הישיר, שמעטים מערערים עליו, בין חופש תנועה לפיתוח כלכלי.

ראו, למשל, את הצלילה החדה בתמ"ג שחלה בשנת 2000, לאחר פרוץ האינתיפאדה השניה. אז ישראל החמירה את מגבלות התנועה בעזה, בגדה וביניהן. מאז 2002 התמ"ג החל לעלות, אך בעוד הצמיחה בגדה המשיכה לעלות, ברצועת עזה היא החלה לצלול בסוף 2005, צלילה שנעשית חדה יותר עם השתלטות חמאס על הרצועה והטלת הסגר על עזה ב-2007. והנה, ב-2010, עם הסרת חלק מהסגר האזרחי על הרצועה, התמ"ג ברצועה התחיל בטיפוס איטי למעלה. אמנם ההשגחה האלוהית עדיין מונעת ממנו להתקרב לתמ"ג של הגדה, אבל אולי הסרת האיסור על שיווק סחורות מהרצועה בגדה ובישראל יפתרו את הבעיה הזו.

(הפוסט פורסם במקור בבלוג של עמותת “גישה” ומובא כאן בהסכמתם.)

הערה מנהלתית: אני ממשיך במרץ באריזה, ולא צופה פוסט לפני שישי-שבת, אם בכלל. עם זאת, כאן המקום להזכיר שמחר מתחיל פסטיבל הקומיקס בתל אביב, ובו תוכלו לרכוש – אם עוד לא רכשתם – את הקומיקס “איך נפלו גיבורים.” פרטים נוספים כאן.

(יוסי גורביץ)

שלומי אלדר, הכתב הוותיק של ערוץ 10, פרסם לפני מספר חודשים ספר חדש, "להכיר את חמאס." הספר, שהוא קריאה מומלצת מאד הוא שילוב של היסטוריה ועיתונאות – ובסקופים שלו, הוא מהווה את מה שהעיתונות אמורה להיות: הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה. הפוסט הזה הוא שילוב בין ביקורת על הספר ובין ראיון שערכתי עם אלדר שלשום (ג').

"להכיר את חמאס" הוא פרויקט שאלדר עבד עליו כבר ארבע שנים. ספרו הקודם, "עזה כמוות", דרש ממנו, לדבריו, רק ארבעה חודשים של עבודה. הוא עצמו לא נכנס לרצועת עזה כבר יותר מחמש שנים, מאז שחמאס תפס את השלטון שם.

הספר הוא מדריך חשוב לקורא ההדיוט, שהפוליטיקה הפלסטינית הפנימית איננה תחום התמחות שלו (זוכרים את התקופה שלכלי התקשורת היו כתבים לענייני פלסטינים?). הוא סוקר את חמאס מימיה הראשוניים כמרכז איסלמי, תוך שימת דגש נרחב על העשור האחרון. והתמונה שהוא מצייר מפתיעה מאד לעתים את הקורא הישראלי. (רשמים ראשוניים מהספר אפשר למצוא כאן.)

יוסי גורביץ: לעתים, נראה שאתה מעריך מאד את חמאס. אתה כותב "אין שום תנועת אופוזיציה בעולם שהעניקה בגלוי מזור כה רב לתחלואי השלטון וקורבנותיו כמו החמאס."

שלומי אלדר: וזו עובדה. כל חוקר חמאס נפעם מהתופעה הזו, של תנועה שצמחה מלמטה, על ידי אדם לכאורה לא כריזמטי, שבקושי ניתן להבין משפט מדבריו, ובכל זאת הוא מצליח מביתו הדל בשכונת שאטי לשנות סדרי עולם המזרח התיכון. אי אפשר שלא להתפעל ממנה. אבל ודאי שהיו לה טעויות: גם חאלד משעל אומר שהיו טעויות ושיש מקום לחשבונות נפש.

אני מתחיל את הספר בביוגרפיה קצרה של אחמד יאסין. הוא היה אדם נכה, שחי בצניעות, ועד היום החמאס מושפעת מאד מיאסין: תנועה צנועה, ששומרת על הכבוד האישי, שדואגת לפרט ולקהילה, שהיא בו זמנית דתית ופרגמטית.

יצ"ג: התזה המרכזית של הספר, אם הבנתי אותה נכון, היא שהחמאס החלה קודם כל כתנועת דעווה, ואחר כך יצרה זרוע צבאית כדי שלא להיות מואשמת בשיתוף פעולה, וסופה שהזרוע הצבאית השתלטה עליה.

ש.א.: חמאס הוקמה שישה ימים אחרי תחילת האינתיפאדה הראשונה, כדי שלא להיות מואשמת בשיתוף פעולה עם ישראל. עיקר הפעילות שלה היתה אכן דעווה, אם כי יאסין ניסה להקים זרוע צבאית קטנה עוד קודם לאינתיפאדה, שהתפקיד שלה היה לפעול נגד משת"פים וסכנות מוסר, כמו זנות, שכרות ופורנוגרפיה. אבל לפני שאנחנו מגיעים לתקופה הנוכחית, צריך לזכור את הסיפור של הקמת הלשכה המדינית, שמבחינתי הוא מרתק. מוסא אבו מרזוק מגיע ב-1989 לרצועה מווירג'יניה עם שני עוזרים, שאחר כך הוא גם שולח לגדה, והם בונים מחדש את חמאס, שצה"ל והשב"כ כבר שברו ברצועה. הוא ממנה נציגי אזורים, וחוזר לארה"ב, משם הוא שולח להם כסף – כל זה מתחת לאף של השב"כ. הלשכה המדינית, שאחראית לגיוס כספים, משתלטת בעצם על התנועה, שיש בה וואקום מנהיגותי. ב-1992, הוא שולח שוב את השניים, והם נתפסים והשב"כ עולה על קיומו של אבו מרזוק, שנמלט לעמאן. היום כבר אין צורך בלשכה המדינית. בעזה יש ראש ממשלה של חמאס, ואיסמעיל הניה יכול לגייס כספים בעצמו – מטורקיה, מאיראן, ממדינות המפרץ.

בספרו מתאר אלדר כיצד חטיפת גלעד שליט ביוני 2006 הפכה בעצם את הזרוע הצבאית לחלק הדומיננטי של חמאס והעניקה לה כוח-יתר על שאר התנועה. אבל הוא מזכיר שני דברים חשובים: "קודם כל, צריך לזכור את מסע החיסולים של ישראל כנגד ההנהגה המדינית של חמאס – יאסין עצמו, רנטיסי, אברהים מקאדמה. זה יצר ואקום במרכז הכוח, שסייע לזרוע הצבאית לנצל את המצב.

"כל מי ששייך לאיזושהי תנועה שואף לכוח. וזה מה שעשה אחמד ג'עברי. הוא לא תכנן אפילו לקחת אחריות על ההתקפה בכרם שלום, עד שנאמר לו שיש חייל חטוף, והוא הבין שהוא יכול לקבוע עובדות. הוא פחד, אבל בסופו של דבר הימר על כל הקופה.

"אני כמעט בטוח שחלקו של ג'עברי בפיגוע עצמו קטן. את שליט הוא רכש בכסף, בשלמונים, מוועדות ההתנגדות העממיות ומג'ש איסלם, שבסופו של דבר היתה משפחה של עבריינים, של גנבי רכב וסוחרי סמים מסג'עיה, חמולת דורמוש, שהונהגה על ידי מומתז (תרגום השם הוא "נפלא") דורמוש. ג'עברי אמר להם ש'אתם לא מסוגלים להתמודד עם חטוף בעזה'. בסופו של דבר הוא גם חיסל אותם.

"גם ההשתלטות על הרצועה, ההפיכה, לא היתה מתוכננת. חאלד משעל התפוצץ כשהוא שמע עליה. הוא רצה לשמור על הסכם מכה. ×’'עברי בסך הכל רצה קרב קטן עם האנשים של דחלאן, אבל אלה כל כך נבהלו – בעיקר נבהלו מעצמם, אחרי התעמולה שלהם – שהם פשוט זרקו את הנשק וברחו. כאן צריך לציין את העובדה שאנחנו עושים פעולות שאנחנו לא חושבים על ההשלכות שלהן: בדיוק כשהאנשים של הפתח היו צריכים את מירב הסיוע, הפסקנו את העברת הכספים לפתח. [בעקבות נצחון החמאס בבחירות 2006, הפסיקה ישראל להעביר לרשות את הכספים המגיעים לה כדי להעניש את הפלסטינים על בחירתם; התוצאה היתה שבבוא ההתנגשות עם חמאס, שהיו לו מקורות כסף משלו, ובין הכוחות של דחלאן, המוראל של האחרונים, שלא קיבלו משכורת והסתכלו בקנאה ורעב על "כוחות השווארמה" של החמאס, ×”×™×” בשפל – יצ"×’]."

יצ"ג: אתה מציין מגעים בין חמאס ואריאל שרון, והצעה מדהימה שהוצעה לאולמרט. יש אפשרות למשא ומתן בין חמאס וישראל? יש על מה?

ש.א.: "מגעים לא רשמיים יש כל הזמן. מי שהציל בעצם את חמאס הוא אריק שרון: אחרי החיסול של רנטיסי, החמאס פנה אליו בהצעה להפסקת הפיגועים תמורת הפסקת החיסולים. הוא היה אז עסוק רובו ככולו בהתנתקות, ולא היה אכפת לו. אבל אם שרון היה ממשיך במלאכה, ומחסל את כל ההנהגה הפוליטית של התנועה, היא היתה קורסת. אין תנועה שיכולה לשרוד בלי הנהגה."

הסיפור המעניין באמת הוא זה שבפרשת המגעים בין אולמרט והחמאס. בתחילת 2006, כותב אלדר, קודם לחטיפת שליט וגם לאחריה, התנהלו מגעים בין ראש ממשלת ישראל ובין ראש הלשכה המדינית של חמאס, חאלד משעל, שמטרתם היתה להגיע להסכמה על מודוס וויוונדי אסטרטגי בין החמאס לישראל. החמאס העביר, באמצעות מתווך זר וראש השב"כ דאז יובל דיסקין, הצעות להסכמים כאלה שאלדר מצטט בהרחבה בספרו. החמאס הציע, מעבר לעסקה לשחרור שליט שהיתה טובה בהרבה מזו שבסופו של דבר אושרה (החמאס רצה רק את חברי הפרלמנט הכלואים שלו), גם הפסקת אש ל-25 שנה בין ישראל והחמאס. בסופו של דבר דחה אולמרט את ההצעות של משעל מבלי לבחון אותן כראוי ומבלי לדווח עליהן לממשלה או לראשי מערכת הבטחון, פרט לדיסקין. אולמרט ודובריו מכחישים נמרצות את עצם קיום המגעים הללו, מה שמכעיס את אלדר, שעומד על דבריו. "הם לא מתנהלים בצורה הגונה. לא מתנהלים ככה כשיש לך מידע."

יצ"ג: אבל האם יש בכלל על מה לדבר עם חמאס?

ש.א.: "על שלום? אני לא רואה את זה קורה. גם לא על סיום הסכסוך. רק על הסדרים בטחוניים הם מדברים כבר כמה זמן על "סוף הסכסוך המזוין," אבל מעבר לזה לא ברור שהם יכולים ללכת. הם ממולכדים על ידי אמנת חמאס, שמאד נוקשה. אני לא רואה את חמאס משנה אותה; זה ייחשב לכניעה, לאמירה שהם שינו את עורם. היא רואה בפלסטין אדמת וואקף שאף מאמין לא יכול לוותר עליה. ראשי החמאס לא יכולים לוותר עליה, כי זו תהיה כפירה.

"מצד שני, בעבר הם דיברו בצורה גמישה יותר, אמרו שאמנה היא לא דבר מקודש ושיהיו זמנים שבהם אפשר יהיה לדבר על שינוי האמנה. היום כולם כמעט מדברים על גבולות 67' כגבולות של הודנה. הניה אמר לי פעם שהוא לא יכול לוותר על אדמת הוואקף – ולכן, הוא אמר, בואו נשאיר את הסוגיה הזו לדורות הבאים.

"ברור לי שהציבור הישראלי רואה בעייתיות קשה בהצעה הזו. אנחנו ניסוג, ובתמורה נקבל הפסקת אש ל-25 שנה? ומה יקרה אחרי 25 שנים? אבל אני לא רואה את חמאס מסוגל לקבל הצעה אחרת. אני הייתי מנסה להגיע למצב שבו יש הסכם הודנה, שבו מובהר שאם יש קסאם אחד או פיגוע אחד, והמעברים נסגרים שוב. הם מסוגלים לדעתי לאכוף מצב כזה."

יצ"ג: בזמן האחרון יש לא מעט דיבורים על מדיניות בידול, שמטרתה להפריד בין הרצועה לגדה, לדחוף את הרצועה לכיוון של מצרים. מה אתה חושב על זה?

ש.א.: "הבידול עובד. אמנם, לא סתם מצרים לא רצתה לקבל חזרה את רצועת עזה. ויש מתח בין האחים המוסלמים במצרים תחת מורסי ובין החמאס. חמאס תמיד טענה שהיא סניף של האחים המוסלמים, ולשתיהן יש מאפיינים דומים – כמו הדגש על פיתוח קהילה ועל רווחה, ועל ניקוי החברה מבפנים. אבל האחים המוסלמים הם לא תנועה לאומית. בעבר הם דיברו על חליפ'ות, אבל הם התפתחו מאז. חמאס, מצד שני, היא תנועה לאומית. היא משרטטת גבולות. זה יוצר מתח בין שתי התנועות.

אבל האם חיבור של עזה למצרים לא יהיה מצב טוב יותר?"

הוא יפצל את הפלסטינים.

אלדר נאנח. "הפיצול קיים. אני רואה את אנשי הפתח שברחו מהרצועה לגדה אחרי השתלטות החמאס. הם סובלים שם. יש סטריאוטיפים איומים כלפיהם – כל אונס, כל גניבה, מיד מאשימים אותם. תושבי הגדה לא מתחתנים איתם.

"יש מה לדבר על הסכם בנושא הבידול. אני הייתי מעדיף שמצרים תהיה אחראית על עתידה של הרצועה."

יצ"ג: עד כמה חמאס עדיין חזק, אחרי שש שנות שלטון?

ש.א.: "הוא חזק, הוא יציב. אבל האם האנשים מרוצים? הייתי אומר שהגרעין הקשה של החמאס נשאר, בערך 25% אחוזי תמיכה. לשאר האוכלוסיה אין אלטרנטיבות: הפתח שנוא עליהם. האיש מהרחוב היה מעדיף ממשלת אחדות, אבל הוא יודע שזה לא מציאותי. לאיחוד יש מחיר מדיני, שלא חמאס ולא פתח מוכנים באמת לשלם. החמאס, במיוחד, יצטרך לוותר על הרבה – במיוחד עכשיו, לאור עליית האחים המוסלמים במצרים. כשחאלד משעל נאלץ לברוח מדמשק הם חשבו על זה, אבל מאז הלשכה המדינית התפרקה, ובעזה יש עכשיו ממשלה של חאמס, שלא ממהרת לוותר על כוח."

יצ"ג: אני חושב שאחד הרגעים המדהימים בקריירה שלך הוא שיחת הטלפון ההיא עם הרופא עז א דין אבו אל עייש, שניות אחרי שפגז הרג את בנותיו. מה חשבת על התגובה הישראלית, הנסיון לרציונליזציה של ההרג?

ש.א.: "זה היה אחד הרגעים הקשים ביותר במהלך המלחמה ההיא. ואני מתייחס לעופרת יצוקה כאל מלחמה, לא כאל מבצע. כשיש לך 1,400 הרוגים, זה לא מבצע. היתה לי תחושה שבעל הבית השתגע. פה ספרו גופות והשוויצו איך דפקנו אותם. לי זה היה מאד קשה.

"עכשיו, אמרתי בכל הזדמנות שהמלחמה היתה מוצדקת. אבל אם אנחנו צריכים לעצור את ירי הרקטות, אז אפשר לעשות את זה אחרת. תקיפה של הזרוע המדינית של החמאס, למשל. וידעו איפה הם: את סעיד סיאם, מהדרג השני של החמאס, הרגו אחרי שיצא מפגישה שבה השתתף גם הניה. אבל העדיפו לא להרוג את הניה. יש הסכמה בשתיקה מצד ישראל שלא להרוג את הדרג המדיני, כי מי יודע מי יחליף אותו.

"אבל הדהים אותי שכל התמונות מעזה לא קיבלו פה תשומת לב. עשו לניזאר רייאן הקש בגג – ואז הרגו אותו עם 15 מבני המשפחה שלו. אתה רואה את התמונות של הוצאת גופות ילדים. לא חשבתי שזו הדרך.

"בקשר לאל עייש, המקרה ההוא דווקא הדגיש לי את הצד החיובי של הישראלים. היתה הזו שצעקה עליו, לבנה [לבנה שטרן – יצ"ג], אבל אז הגיע הרוב הדומם, שהזדהה איתו והביע רחמים. ראיתי את זה על צג המחשב שלי, על הביפר, בפקסים."

(יוסי גורביץ)

דו"ח המבקר על פרשת המשט וחוסר ההתייחסות למטה לבטחון לאומי (מל"ל) הוגש בשבוע שעבר, עורר מהומה קצרת מועד, ונעלם. הפרשנים הפוליטיים הקדישו הרבה תשומת לב לביקורת האישית – המוצדקת ללא ספק – שנמתחה על נתניהו וברק, וכתבו שורות ארוכות של מלל פסיכולוגיסטי זול על כך שנתניהו שבוי בידיו של ברק משום שהלז היה מפקדו בסיירת המיתולוגית בשנות השבעים.

כשלעצמי, אני נוטה לפרשנות אחרת של היחסים בין השניים: ברק הוא (סליחה מראש על השנינה הדלוחה) כליא הברק של נתניהו. אם וכאשר ישתבש משהו בתחום הבטחוני, נתניהו יוכל לזרוק את כל התיק על "הגאון האנליטי", ובמידת הצורך גם להקריב אותו. אם ייראו סימנים לקריסה חברתית, נתניהו יוכל להצביע על כך ששר הבטחון הבהיר לו שאין כל אפשרות סבירה לקצץ בתקציב הבטחון. אחרי הכל, לברק אין כוח אלקטורלי מדיד – הוא נטל, לא נכס – ואם יקרב מר המוות אל כסאו של ראש הממשלה, לא יהיו לו שום עכבות בנושא. למעשה, פרשנים פוליטיים כנראה ימהרו להכתיר אותו כ"גבר-גבר" וכנחש חסר מצפון ועל כן ראוי להערצה – שהרי במשך שנים הם מפמפמים את המיתוס על כך שהציבור הישראלי מעריץ נוכלים ובעלי killer instinct.

אבל מערכת היחסים בין ברק ונתניהו, שוודאי תפרנס מתי שהוא רומן טיסות (הצעה לשם: "כנף המטוס ההיא"), היא לא הנושא, היא רק הסחת הדעת. הנושא הוא ההתעלמות מן המל"ל.

למל"ל יש היסטוריה ארוכה וכאובה; להלן תקציר. לאחר התבוסה הישראלית במלחמת יום הכיפורים (כן, תבוסה; ישראל איבדה את רצונה להחזיק בסיני אחריה), המליצה ועדת אגרנט כי מול אמ"ן, בתוקף תפקידו כמעריך הלאומי של ישראל, יוצב גוף אזרחי, שיספק לממשלה הערכות אחרות. אם מישהו צריך דוגמא לכוחו העצום של צה"ל בישראל, הוא יוכל לקבל אותה בכך שלמרות שההמלצה ניתנה זמן קצר לאחר הפאשלה הקולוסאלית ביותר בתולדות אמ"ן, זו שהעניקה לביטוי "סבירות נמוכה" את הנופך האירוני-מריר שלו, גוף כזה לא הוקם להלכה עד 1999 ובפועל עד עצם היום הזה. ראש הממשלה שהחליף את גולדה מאיר, יצחק רבין, היה בעצמו איש צבא, ולא מי שיישם רפורמה כזו; שר הבטחון שלו, שמעון "חתרן בלתי נלאה" פרס, היה עסוק מדי בתככים. שניהם, על כל פנים, היו בשר מבשרו של הממסד הבטחוני. שרי הבטחון עזר ויצמן ואריק שרון לא היו שונים, מבחינה זו, מרבין ופרס, והם היו חזקים יותר, משום שהתמודדו עם ראש ממשלה בעל רקע אזרחי מובהק. רק ב-1992, כלומר 18 שנים אחרי ועדת אגרנט, עם תיקון חוק יסוד: הממשלה, נקבע בחוק שיש להקים גוף כזה.

אלא שראש הממשלה שנבחר ב-1992 היה שוב יצחק רבין (ששימש, יש לזכור, כשר בטחון גם בין 1984-1990), והפעם – למוד נסיון – הוא החזיק את תיק הבטחון בידיו. שום רפורמה לא קרתה. לשר הבטחון קצר הימים פרס (נובמבר 1995-יוני 1996) היו דאגות אחרות ומערכת בחירות לנהל. שר הבטחון שהחליף אותו, יצחק מרדכי, בא ממערכת הבטחון ושמר על האינטרסים שלה. רק כאשר הוחלף מרדכי לתקופה קצרה על ידי האזרחי שבשרי הבטחון של ישראל, משה ארנס, ב-1999 – כלומר, 25 שנה אחרי מסקנות אגרנט – קיבלה הממשלה החלטה שמימשה את מה שקבע החוק ב-1992.

אלא ששר הבטחון הבא היה אהוד ברק, ואחריו שב לזירה הפוליטית אריאל שרון. המל"ל לא הצליח, בשל אדישותם של ראשי הממשלה ועוינותם של שרי הבטחון, לכבוש לעצמו את מעמדו. ראשי המל"ל היו ידועים בעיקר בהתפטרויותיהם, ברוב המקרים לאחר שהבינו שהם בובה חסרת כוח; שמונה מהם כיהנו בין 1999 ל-2012.

אחרי מסקנות ועדת וינוגרד, קיבל המל"ל מעמד מחייב יותר: ב-2008 נחקק חוק המל"ל. אבל, בישראל, חוקים לחוד ומציאות לחוד. מערכת הבטחון עמדה בהתנגדותה לגוף חיצוני לה, שיספק הערכות אסטרטגיות לממשלה.

עוזי ארד, בראיון החריג שהעניק לפני שלושה חודשים ל"ידיעות אחרונות", ציין שהוא שוב ושוב מצא את עצמו מתמודד עם הפרעות מצד המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, אז יוחנן לוקר. בדו"ח המבקר על המשט, מביא ארד מידע מפתיע: לדבריו, נתניהו ביקש ממנו כבר בשנת 2009 לגבש, כראש המל"ל, חלופות לסגר על רצועת עזה, שעמד אז במלוא עוזו. הבקשה של נתניהו הפכה להחלטה מס' ב/6 של ועדת השרים לבטחון לאומי.

המל"ל, ועל כך לא נראה שיש חולק, עמד במשימה. נתניהו ביקש ממנו את המסמך ב-10 ביוני 2009, ובספטמבר 2009 – שמונה חודשים ויותר קודם להגעת המשט – העביר המל"ל חוות דעת, שכלל סקירה על המצב ברצועת עזה, סקירה על התגברות הלחץ הבינלאומי ו"הצגת חלופות לשינוי במדיניות ובניתוחן." (דו"ח המבקר, עמ' 76) עותקים של המסמך הועברו למשרד הבטחון, השב"כ, משרד החוץ ולבקשתו של נתניהו, גם ללשכת ראש הממשלה.

כאן קרה משהו מוזר: ארד רצה להביא את הנושא לדיון בקבינט, אך נבלם. ארד עצמו לא אומר מה בדיוק קרה, אלא מסתפק בביטוי "בוצעה חסימה". מי חסם? אולי מי שבלם את התערבות המל"ל במשט עצמו.

כאשר ניסה המל"ל להשתלב בהכנות לקראת המשט, כותב המבקר (עמ' 71), הוא לא שולב בעבודת המטה, "וכאשר ביקש לעסוק בתחום, משרד הבטחון וצה"ל לא שיתפו איתו פעולה." במילים מנומסות פחות: מתוך רצון לשמור על מעמדם הבלעדי כיועצים בטחוניים לממשלה, צה"ל ומשרד הבטחון חיבלו בעבודת המטה של הממשלה.

כאן המקום להזכיר את הסיפור הקצר של מנהלת השלום, שהקים ברק עם הפיכתו לראש הממשלה. היא היתה אמורה לתאם את כל נושא השיחות מול הפלסטינים – אבל היא לא הצליחה לעשות הרבה, וזאת משום שצה"ל סירב להעביר לה את המפות המדויקות שברשותו. שר הבטחון, נזכיר, היה אז אהוד ברק.

איך בלמה מערכת הבטחון את הדיון בקבינט בהמלצת המל"ל? אנחנו עוד לא יודעים, אבל שיטות לא חסרות. תמיד אפשר לבקש דחיה בנושא – תמיד יש נושאים דחופים יותר. נציגי מערכת הבטחון תמיד יכולים לבקש עוד זמן כדי "לגבש את עמדתם" – כל מי שהתמודד מולם בבתי המשפט או ניסה להוציא מהם תגובה יודע שבכל מה שקשור למריחת זמן, צה"ל הוא הצבא הטוב ביותר בעולם. שיטה אחרת היא לטעון שהמל"ל עוד לא עיין בכל החומר ששלח לו צה"ל – ואז להפיל עליו 17,234,532 עמודים של חומר.

כך או כך, מערכת הבטחון הצליחה למנוע דיון בקבינט בנושא שכבר נכתב עליו מסמך ושעניין אישית את נתניהו. מי יכול להיות אחראי למהלך כזה? ובכן, בסוף כל פאשלה בטחונית שעליה כותבים בעברית, יושב עמוס גלעד עם טראומה. גלעד, אולי התוצר הכושל ביותר של אמ"ן לדורותיו, ניהל בשנים האחרונות את המדיניות הישראלית כלפי עזה. והוא לא אוהב שמתערבים לו במדיניות. המל"ל, נרמז, הציעה הקלות במצור על עזה. גלעד הוא האיש שבאותם ימים היה מחליט איזה מזון ייכנס לעזה ואיזה לא. התירוץ שלו אז היה "שהשובים של גלעד שליט לא יאכלו לו X מעל הראש." הוא עדיין אחראי על מדיניות עוועים מרושעת מהסוג שתואר כאן.

סופה של הטרגדיה מוכר. המל"ל לא היתה מעורבת בדיונים לקראת המשט, לא הציגה לממשלה חלופה לפעולה הצבאית שדחף אהוד ברק (ב. מיכאל עמד עוד באמצע שנות התשעים על האובססיה המשונה שיש לברק עם מבצעים שכוללים סנפלינג), והתוצאה היתה התנגשות אלימה בלב ים, במהלכה הרגו חמושי צה"ל תשעה טורקים ופצעו כ-60 מהם – ויש לומר שוב שבחלק מהמקרים, זה נראה הרבה יותר כמו רצח מאשר כמו הרג. בעקבות התבוסה המרשימה הזו – עוד הוכחה, אם מישהו היה זקוק לה, שפעילות צבאית שמגיעה במנותק ממטרה מדינית היא מתכון לאסון, ושנצחון צבאי בהחלט יכול להיות אסון מדיני – הסתלקה ישראל במהירות ממדיניות המצור שלה בעזה.

עד המרמרה, התעקש עמוס גלעד על הסכנה שיש בהכנסת שוקולד, חומוס מבושל, קיווי ועוד לרצועת עזה; עם שטף הדם על סיפוניה, הסכנה הצבאית הזו התפוגגה כאילו לא קבעה את סדרי החיים של רצועת עזה במשך שלוש שנים. מותר לחשוד שהמדיניות כלפי עזה אחרי המרמרה היתה זו שאליה שאף נתניהו מלכתחילה, שחלק ממנה הותווה במסמך של המל"ל, שכלל אליבא דארד הצעה לשורת הקלות במצור.

אז הנה, שילמנו עוד מחיר על סירובה העיקש של הבהמה הירוקה, סירוב שעוד מעט יחגוג 40 שנה, לאפשר לגוף אזרחי להעלות אלטרנטיבות משלו בפני הממשלה. ראוי, לסיום, לומר שאין זו אשמתה של מערכת הבטחון: זה טיבה. האשמה היא בשרים ובראשי הממשלה, שבמשך שנים נרתעו מפני יישום חובתם לרסן אותה, להזכיר לה שהיא כפופה למערכת האזרחית ולא להיפך. זאת, למרות שרבים מהם מכירים היטב את הצורה שבה היא פועלת: צה"ל נוהג להציע לקברניטים שלוש דרכי פעולה, ששתי הראשונות בהן בלתי סבירות במכוון והשלישית היא זו שהוא רוצה. דני מרידור נהג לומר לאנשי מערכת הבטחון שאיתם נפגש "עברו ישר לאפשרות השלישית."

אבל אחריותם של שרים לא כוללת הוצאת סיפורים מרירים לתקשורת. אחריותם היא ליישם מדיניות, לאלץ את הבהמה חסרת הרסן לסור למרותם. בכך הם נכשלים, בעקביות. בוועדת חקירה של מעלה הם יוכלו לטעון להגנתם שהציבור אשם, משום שהוא סוגד למערכת הבטחון, משום שהוא יעדיף תמיד את הגנרל על השר, וזו תהיה האמת; אבל אלה יהיו רק טיעונים לעונש. חובתם של מדינאים היא גם לומר לציבור שלהם אמיתות קשות. והאמת הזו לא מושמעת.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בבוקר יום רביעי שעבר, בדיון שארך פחות משעה, בית המשפט העליון דן בשאלה האם חמש נשים מעזה יורשו לנסוע ללימודיהן באוניברסיטת ביר-זית שבגדה המערבית. ארגון 'גישה', שהגיש לא פחות משלוש עתירות דומות לזו בשבע שנות קיומו, הגיע לנקודת מפנה – לראשונה מזה 12 שנים הורה בית המשפט למדינה לבחון מחדש את עמדתה. הווה אומר, לבחון את עמדתה במיוחד באשר לארבע מתוך חמש הנשים.

החלטת הביניים של בית המשפט נכתב:

"מששמענו את הטיעונים, נראה לנו נכון לקבוע כי המשיבים ישקלו מחדש את עמדתם, במיוחד באשר לעותרות 1-4 (בשל גילן)

במיוחד באשר לעותרות 1-4. מה באשר לעותרת מספר 5? איני עורכת דין, אבל אם נניח לרגע שהמדינה אכן תשקול מחדש את עמדתה גם באשר לעותרת זו, אולי כדאי שהיא תשקול גם את הדברים הבאים.

לעותרת מס' 5 יש שם, לוג'ין. היא בת 18. כרגע היא רשומה בתכנית למשפטים באוניברסיטת אל-אזהר שברצועת עזה, לאחר שהצבא דחה את בקשתה להיתר מעבר לגדה המערבית כדי ללמוד באוניברסיטת ביר-זית. לא משיקולי בטחון כי אם בשל האיסור הכללי על תנועת סטודנטים. לוג'ין התקבלה לביר-זית, שמציעה את תכנית לימודי המשפטים הטובה ביותר בשטחים הפלסטיניים, לאחר שקיבלה ציון מרשים של 97.8 בבחינות הבגרות הפלסטיניות.

כשעדיין היתה בת 17, פנתה לוג'ין ל'גישה' לעזרה, ביודעה שבעשותה כן היא מאתגרת איסור בן 12 שנים על מעבר לגדה. היא היתה נחושה ללמוד בתכנית הלימודים הטובה ביותר שתוכל, וללכת בעקבות אמה. לוג'ין הרשתה לנו להשתמש בשמה האמיתי בעת דיון עם עיתונאים ועם מי שעשויים להיות בעלי השפעה על תהליך קבלת ההחלטות בישראל, ואף הסכימה להופיע בכתבה ב"הארץ."

אף שנכון הוא שלוג'ין צעירה יותר ופחות יוצאת דופן מארבע העותרות האחרות, שלכולן כבר קריירה מבוססת והן מנהיגות בולטות בחברה האזרחית בעזה; ואף שנכון שיש תכנית ללימודי משפט בעזה; טרם שמעתי נימוק משכנע לאסור על לוג'ין להגיע לביר-זית. אחרי הכל, המדינה אישרה שהיא אינה מהווה סיכון בטחוני ובית המשפט אותת למדינה שיש מקום לשקול מחדש את האיסור הגורף. אני מזכירה שאיסור זה לא מתייחס למעבר הסטודנטית מעזה דרך שטח ישראל, אלא לעצם נוכחותה בגדה המערבית.

אף שטרם שמעתי טיעון משכנע, אני יודעת מדוע המדינה לא תשקול מחדש את עמדתה באשר ללוג'ין. היא לא תעשה זאת משום שיש בעזה צעירים רבים אחרים שירצו ללמוד בגדה המערבית, והענקת היתר לה תוביל אחרים לשאול "מה איתי?"; תוך זמן קצר נמצא את עצמנו עם אוניברסיטאות עמוסות להתפקע בסטודנטים שעסוקים… בלמידה. למעשה, לפני שנת 2000, כאלף סטודנטים לשנה היו נוסעים מעזה לגדה כל שנה… כדי ללמוד.

בלתי אפשרי ולא ראוי להכחיש את העובדה שיש אתגרי אבטחה מסובכים בחבל ארץ זה, או שאנשים צעירים, מבחינה סטטיסטית, הם הסיבה לחלק ניכר מאתגרים אלו. זה היה אחד הטיעונים שהוצגו בעבר על ידי המדינה. עם זאת, המדינה שוכחת כי הרוב הגדול של הצעירים, בעזה ובכל מקום אחר, אינם איום; להיפך, למעשה: הם מנהיגי המחר והנכס העיקרי של האזור לבניית עתיד טוב יותר. לוג'ין בנויה להיות מנהיגה כזו. היא אמיצה, מבריקה ומחויבת. ראוי שתקבל את החינוך הטוב ביותר שתוכל באוניברסיטה שבחרה. השקעה בלוג'ין ובצעירים כמוה היא השקעה למען כולנו.

אני מקווה שהמדינה תשקול מחדש את עמדתה גם באשר לעותרת מספר חמש.

(תניה הרי היא מנהלת המחלקה הבינלאומית בעמותת גישה. הטקסט המקורי פורסם כאן.)

גלעד ארדן, שבעוונותינו נבחר לתפקיד בכיר יותר מתופס כלבים, שלח בימים האחרונים מכתב לתקשורת ולשרי הממשלה. במכתב, שמיועד לכסת"ח את ארדן ואת המשרד שלו לקראת הפסקות החשמל הצפויות בקיץ, מציע ארדן פתרון שאם לא יפתור את בעיית חוסר החשמל, לפחות יאפשר לישראלים להרגיש שהם דפקו מישהו אחר: הוא מציע להפסיק את הזרמת החשמל לעזה. לא, גם בלי שום פרובוקציה מצד העזתים.

בואו נדבר על המשמעות של זה. כרגע, ישראל מספקת כשליש מתצרוכת החשמל של עזה. יישום ההצהרה של ארדן משמעו שבתי חולים יתקשו לתפקד, שמערכות טיהור שפכים ואספקת מים יפסיקו לתפקד, ושכל מיני אנשים שלא עשו שום דבר רע לאף אחד פרט לכך שהם נולדו לעם שחלק מבוחרי הפריימריז של ארדן רואים כעמלק, ימותו. סתם. כשתצטרכו לנפנף בידיים בחום של 39 מעלות ולקוות שהחשמל יחזור לפני שתצטרכו להשליך את תכולת המקרר שלכם, ארדן מקווה שלא תחשבו על המחדלים שלו ושל חבר מרעיו אלא על העובדה שהם דפקו עוד קצת את אחת האוכלוסיות היותר דפוקות גם ככה.

בצדקנות, ארדן מוסיף ש"לא מדובר בסנקציה נגד עזה ובטח שלא כנגד תושביה אלא צעד בסיסי הנדרש מתוך הכרה מלאה כי 'עניי עירך קודמים'". הוא אפילו הדגיש את הטקסט הזה במקור, אולי מתוך מחשבה לא נעימה שאיזה טריבונל עשוי, בעגלא ובזמן קריב, לשאול אותו שאלות קשות על המכתב. עוד נחזור לדאגה של ארדן לעניי עירו.

בינתיים, הבה נסתכל על העובדות. ישראל כבשה את רצועת עזה, בניגוד לרצון תושביה, ביוני 1967. זו היתה הפעם השניה שבה כבשה ישראל את הרצועה. היא שלטה בה במשך יותר מ-38 שנה, עד שעזבה אותה – ללא תיאום, ובכוונה ללא תיאום – בספטמבר 2005. במשך 38 השנים האלה, היא הקפידה לוודא שבעזה לא יתפתחו תשתיות כלשהן. העזתים נועדו להיות חוטבי עצים ושואבי מים, עובדים זולים בישראל. כמי ששירת בדיר אל בלאח, אני יכול להעיד שתשתיות מים מתוקים הגיעו למקום רק ב-1991, כלומר 24 שנים לאחר תחילת הכיבוש. הרמזור הראשון הועמד בחאן יונס ב-1990, והוא כל כך הפתיע את התושבים שהוא גרם מיד לתאונת דרכים.

ישראל שלחה קולוניסטים ("מתנחלים") לרצועה, והללו השתלטו תוך זמן קצר על כרבע מהקרקעות הראויות לעיבוד ברצועה ועל כשליש מהמים שלה. כשבאה השליטה הישירה הישראלית בעזה לקיצה, היו ברצועה כמיליון וחצי תושבים וכ-8,000 קולוניסטים, שרובם התקיימו לא מחקלאות – למרות האגדות שיספרו על עצמם אחר כך – אלא מעבודה במועצה המקומית. בגוש קטיף, נזכיר, היו 1,200 משפחות, כלומר כ-2,400 בגירים ברי תעסוקה. מתוך אלה, 1,800 עבדו במועצה המקומית – יחס של עובד אחד על כל ארבעה תושבים. לא פלא שהם רצו את המועצה המקומית שלהם בחזרה; לא פלא שבלעדיה הם לא מוצאים עבודה. הם התקיימו על חשבוננו.

ישראל, כמי ששלטה ברצועה במשך רוב שנות קיומה של זו כיחידה טריטוריאלית עצמאית, אחראית למצב התשתיות בה, במיוחד בהתחשב בכך שהיא הפציצה את תחנת הכוח שלה ומנעה במשך זמן רב את שיפוצה. ככזו, היא מחויבת לספק לעזה חשמל. זו לא אמירה שלי: זו עמדתה הרשמית של ממשלת ישראל בבג"צ, מלווה בהחלטה של היועץ המשפטי לממשלה, שאוסרת על הפסקת החשמל לרצועה. בג"צ קבע שכתוצאה "מהמצב שנוצר בין מדינת ישראל ובין שטח רצועת עזה אחרי שנות השלטון הצבאי באזור, אשר בעקבותיו נוצרה לעת הזו תלות כמעט מוחלטת של רצועת עזה באספקת החשמל מישראל." ככה זה: לכיבוש ונישול של אוכלוסיה גדולה, תוך דיכוי יכולת היצור שלה, יש מחיר. עכשיו ישראל משלמת פרומיל ממנו.

האם ארדן לא ידע על כך, קודם ששלח את המכתב שלו? האם ידע והתעלם, סמך על כך שאף אחד לא יבדוק את העובדות? כלומר, האם הוא היה רשע או בור? במקרה של ארדן, אני נוטה להאמין שהוא נבל, אבל זה פחות חשוב. השאלה המעניינת היא למה ארדן בכלל צריך לבזוז את החשמל שמדינת ישראל מחויבת לספק לעזתים.

למה יש לנו משבר חשמל? כי האוכלוסיה גדלה בעקביות אבל אין לנו תחנת כוח חדשה. למה אין לנו תחנת כוח חדשה? הממשלה הרי אישרה הקמה של כזו ב-2003 והיא היתה אמורה לקום כבר ב-2008. מכמה סיבות. הראשונה שבהן היא התנגדותו של משרד האוצר לרעיון של תשתיות ציבוריות. האוצר השתמש בשיטה של דחיות, בתואנות שונות, כדי לעכב את בנייתה. אחר כך הוא גדע את רגלי חברת החשמל בכך שהודיע שהמדינה לא תשתתף בהוצאות של בניית תחנת הכוח – כאילו משרד האוצר היה מהאו"ם, כאילו המטרה שלו היא לדאוג לרווחת תושבי מדינת ישראל. האוצר דרש שחברת החשמל תממן את הקמת התחנה בעצמה; ומאחר והממשלה הזו לא מייצגת את האינטרסים של הציבור אלא של כת היד הנעלמה, זה בדיוק מה שקרה. וזו אחת הסיבות לעליית מחירי החשמל.

מותר לחשוד שהדחיה בבניית תחנת הכוח לא נובעת מרצון אמיתי כלשהו של האוצר לחסוך כמה זלוטס. כשהאוצר רוצה, הוא יודע להעלים עין מהוצאות: למשל, הכנסת אישרה העברת 850 מיליוני שקלים ל"קידום התיישבות" לפני שבוע והאוצר לא עשה רעש. חברת החשמל, עם ועד עובדים חזק ולעתים ברוטלי, הוא מטרה ישנה של נערי האוצר. בנימין נתניהו, כשהיה שר האוצר, השווה את חברת החשמל לספינת מלחמה נאצית. הממונה על השכר באוצר לשעבר, אילן לוין – מי ששלח את הרופאים לעבוד בשתי משמרות – הודה בראיון פרישה שנערך לאחרונה שלעתים האוצר "מייבש" את החברות הציבוריות עד שהעובדים נשברים ומשתפים פעולה.

זו הצהרה מדהימה. לוין הודה בעצם שהאוצר פועל נגד האינטרסים של הציבור הישראלי בשם האידיאולוגיה שלו. מה משמעו של "ייבוש"? משמעו שהאוצר לא מעביר לגוף הציבורי את התקציבים שהוא זקוק להם כדי לתפקד כראוי. תוך זמן לא רב, הוא מפסיק לתפקד כראוי – ואז עולה הזעקה שמדובר בגוף ציבורי עצל וכושל, שיש להפריט אותו. זה בדיוק מה שעשה משרד האוצר עם הכבאים, למשל. לוין הוא מחבל (Saboteur), שמועל בחובתו כעובד ציבור ופוגע בו במכוון כדי לקדם את האינטרסים של האנשים היחידים שמרוויחים מהפרטה: האוליגרכיה של בעלי ההון. ולווין לא לבד. כשיתחילו הפסקות החשמל בשיא החום, זכרו את לוין ואת חבר מרעיו במשרד האוצר. הם יהיו אחראים לאסון שלכם הרבה, הרבה יותר מהעזתים.

גם המשרד להגנת הסביבה (זוכרים איך קראו לו פעם המשרד לאיכות הסביבה? אז זה כנראה לא היה לוחמני מספיק) נושא באחריות מסוימת לעיכוב בניית תחנת הכוח. לשבחו ייאמר שהוא ניסה לעשות את תפקידו ולמנוע מתושבי ישראל זיהום שייגרם כתוצאה משימוש בפחם. ארדן יודע היטב שאף אחד לא יזכור את זה כשהמקררים יפסיקו לעבוד, הוא יודע היטב שמשרד האוצר הוא טפלון, והוא יודע שיש סיכוי טוב שהוא יהפוך לשעיר לעזאזל.

אבל כשזה יקרה, הוא יוכל לומר שהוא ניסה להציל את תושבי ישראל מספיגת עוד זיהום בכך ששלח פלסטינים בעזה אל מותם. והוא מקווה שהוא יוכל להפוך את הציבור הישראלי לאספסוף צמא דם, שישמח על העובדה הזו ויתנחם בה.

מה שהופך אותו לאחת מצורות החיים הפחות סימפטיות שמאכלסות את הממשלה הנוכחית. במחשבה שניה, אני מעדיף אדם הומני יותר כתופס כלבים.

הערה מנהלתית: ביום שישי האחרון אמרתי כמה מילים בפאנל בכנס השמאל הישראלי. מי שמעוניין יוכל לראות סרטון של הדברים כאן.

(יוסי גורביץ)

האם חזינו בניסוי כלים לקראת תקיפה באיראן?

הג'יהאד האיסלמי וצה"ל הגיעו הבוקר, בסיוע מתווכים מצרים, להפסקת אש. בצה"ל, כמובן, לא מוכנים להכיר בכך שמדובר בהפסקת אש ואומרים ש"אם הם ישמרו על השקט, גם אנחנו נשמור", כי הרי לא יעלה על הדעת שאיזה ארגון קקמייקה יקבל אותו היחס כמו צה"ל הגדול. הרמטכ"ל בנימין גנץ, שבכל פעם שהוא פותח את פיו אתה נאלץ להזכר מה עושה שירות צבאי ארוך למוח, השתחץ הבוקר ש"בסבב הנוכחי לא הפעלנו אפילו אלפית מכוחנו," ונשיא המדינה שמעון פרס אמר בשדרות ש"יש לנו הכוח הצבאי לעצור את הירי," והוסיף ש"העוצמה של צה"ל בל תתואר."

במדינה שבה הצבא כפוף לרשות האזרחית, גנץ היה מזומן הערב לוועדת חוץ ובטחון. מה זאת אומרת, לא הפעלתם "אפילו אלפית מכוחכם"? מיליון ישראלים היו תחת אש, שגרת החיים של חלק ניכר מהדרום שובשה, ואתה כרמטכ"ל לא חושב שזה מספיק להפעיל אפילו אחוז מהכוח שבידך? בשביל מה אנחנו משלמים לך משכורת?

אשר לאמירה של פרס, אוי. הוא בסביבה הרבה זמן – הרבה יותר מדי זמן, למעשה – והוא צריך לדעת שזו שטות מוחלטת. חיל האוויר לא הצליח לעצור את ירי הרקטות של אש"ף מלבנון ב-1981, והוא הסתיים רק אחרי שהוסכם על הפסקת אש. לאורך 18 שנים של לחימה ברצועת הבטחון, צה"ל לא הצליח למנוע ירי רקטות לעבר ישובי הגבול. מאז 2002, לצה"ל אין תשובה לירי הרקטות מרצועת עזה. במלחמת לבנון השניה ובעופרת יצוקה, החיזבאללה וחמאס בהתאמה המשיכו בירי רקטות בלתי פוסק, שחיל האוויר לא רק שלא הצליח להשתיק, אלא שהוא אף התגבר.

מותר לחשוד שצה"ל הסכים להגיע להפסקת האש שאין קוראים בשמה לא מטוב לבו אלא בשל העובדה שהג'יהאד הצליח לירות רקטות לא רק לאשקלון ואשדוד, שהחל מעופרת יצוקה הפכו למטרות קבועות, אלא בעדה בעדה גדרה. למעשה, העובדה שהקרבות מסתיימים כשהג'יהאד מוכיח יכולת שלא היתה לו קודם, בניגוד לצה"ל, צריכה להגדיר את המיני-מערכה הזו כתבוסה צה"לית. בכירים בצה"ל כבר אמרו אמש (ב') בדאגה שמדובר ב"סבב הסלמה חסר תקדים בהיקפו." "התפתחות דרמטית מבחינת כמות וקצב האש", לדברי צה"ל, וגורם צבאי אמר לטמקא ש"כבר בשלושת הימים הראשונים של הסבב הנוכחי ראינו כמות רקטות גדולה יותר מהכמות ששוגרה לעבר ישראל בשני הסבבים הקודמים, באוגוסט ובאוקטובר, שהיו ארוכים יותר." או, בלשון צבאית פחות, אופס! הם לא משחקים לפי הספר!

הטענה שכוח אוויר מסוגל להכריע מערכה בעייתית מאד, ודאי כשמדובר בלוחמה כה א-סימטרית. כדי למנוע ירי רקטות משטח מסוים, אין מנוס אלא להחזיק בו. תקיפה של המקום שממנו בוצע ירי לפני זמן קצר איננה מועילה ולעתים מזיקה. כמובן, כיבושה של רצועת עזה הוא בעייתי בפני עצמו ומעמיד את צה"ל במצב שבו הוא כבר לא רוצה להיות: במצב שבו חייליו משמשים מגן לאזרחים וסופגים אש במקומם. צה"ל התרגל שהמצב הפוך.

מותר וצריך לשאול, בהנתן שצה"ל ידע שאין לו אפשרות למנוע ירי על אזרחים ובהנתן שהצדקנות שלו ("אנחנו לא רוצים הסלמה") אחרי חיסול מנהיג ועדות ההתנגדות העממיות לא שכנעה אפילו את יאיר "אני תומך תמיד בעמדת מערכת הבטחון" לפיד, למה הוא גרר אותנו ל"סבב" הזה. על הטענה שאל קיסי היה מעורב בפיגוע סמוך לאילת כבר כתבתי. בינתיים מסתברות עוד כמה עובדות: ברק מכחיש בפומבי שאל קיסי היה מעורב בפיגוע עתידי או שהחיסול שלו סיכל את אותו הפיגוע, ואלכס פישמן כתב שלשום שצה"ל דחה את ההתנקשות באל קיסי בשבוע כדי לאפשר לנתניהו לחזור מארה"ב בלי בלגאן ולאפשר לצה"ל להציב עוד סוללה של כיפת ברזל – ורק אחר כך חיסל אותו.

כלומר, כל הרציונל שמכר לנו צה"ל לחיסולו של אל קיסי מתגלה, שוב, כשקר. גם הצדקנות של "אנחנו לא רוצים הסלמה" היא שקר גס, כי מי שמציב עוד סוללה – למעשה, את כולן – של כיפת ברזל יודע בוודאות שתהיה הסלמה. צה"ל גם צריך היה לדעת שסיבוב הירי הארטילרי הזה לא יכריע שום דבר ושאין לו יכולת הכרעה מהאוויר. אז למה לשלוח מיליון ישראלים למקלטים?

זו שאלה שהממשלה חייבת עליה תשובה לציבור – שכמובן, לא יטרח בכלל להעלות את השאלה. החשש שלי הוא שמדובר בניסוי כלים לקראת תקיפה באיראן – תקיפה שנתניהו כבר אמר לפני שבוע שהיא תגיע ולא תוך שנים, תקיפה שברק כבר אמר שתגרום ללא יותר מ-500 הרוגים בישראל, תקיפה שהציבור הישראלי מתנגד לה בתוקף בכל סקר שנערך. מותר לתהות אם המטרה היא לשכנע את הציבור שכיפת ברזל מסוגלת למנוע פגיעה נרחבת מצד איראן בישראל בעקבות התקיפה. אולי כן, אולי לא – אבל צריך לזכור שתי נקודות. ראשית, שבניגוד לאירועי הימים האחרונים צה"ל כבר אמר בפומבי שבמצב מלחמה, הסוללות הללו יגנו על צה"ל, לא על האוכלוסיה; שנית, שלאיראן יש הרבה יותר אורך רוח והרבה יותר טילים מאשר לג'יהאד האיסלמי, ושהיא מסוגלת לשגר לכאן טילים במשך חודשים, בעוד שמטוסי חיל האוויר יתקשו לצאת לגיחות חוזרות ונשנות באיראן.

לא שלברק ונתניהו יש ממה לחשוש. ההיסטוריה מראה שעמדות שהיו שנואות על הציבור קודם להתממשותן הפכו ללגיטימיות לגמרי מהרגע שאכן התרחשו. אם אכן נתקוף את איראן, בתנאי שאפשר יהיה לדבר על איזשהו סוג של הצלחה – וכאן למערכת הבטחון יש יתרון עצום, שכן היא מסוגלת להציג כמעט כל מהלך כהצלחה – הציבור יתמוך בה, יאמץ את עמדות הממשלה, וישכח שאי פעם התנגד.

ועוד דבר אחד: קלגסינו האמיצים בעוד יום של שגרה בנאבי סלאח. אל תאמרו שלא ידעתם.

(יוסי גורביץ)

נקמת דם ילדה קטנה: בתוך כל הטררם התקשורתי היום סביב נצחונה של אילנה דיין בערעורה בפרשת סרן ר', נשכחה עובדה קריטית אחת. במדינה שפויה, אילנה דיין והפסיקה המשונה של סולברג מעולם לא היו הופכים לסיפור העיקרי. זה נשאר והיה סביב הרוצח במדים, מפקד המוצב שאני נאלץ לקרוא לו ר'.

תזכורת: בשנת 2004, כשצה"ל עוד היה ברצועת עזה, ירו חמושיו של ר' לעבר ילדה בת 13 (ועשרה חודשים) שהתקרבה אל המוצב שלהם, איימאן אל המס, אף שזו לא היוותה כל סכנה להם, ונמלטה מהם תוך שהיא משליכה את התיק שלה. זמן קצר לאחר מכן, הסתער ר' בגבורה על הילדה הפצועה, ירה בה שני כדורים כדי לוודא הריגה – או, בשפה לא צבאית, רצח ילדה פצועה – ואחר כך הוסיף עוד צרור בכיוונה.

זו לא הטענה שלי. זו המסקנה של סולברג בפסק הדין: "בשעה 06:55 הודיע התובע בקשר כי "אני ועוד גפרור מתקרבים עוד יותר קדימה, לוודא את ההריגה", וביקש חיפוי. התובע לא ידע אז אם המנוחה, שבעיניו ובעיני הלוחמים שלצִדו היתה מחבלת, נהרגה מן הירי או שמא רק נפצעה. הוא יצא בליווי הקַשָּׁר שלו אל עבר המקום שבו שיער כי נפלה. התובע התקרב לעברה, ירה לעבר גופהּ שני כדורים ממרחק קצר, כדי לוודא שאין עוד ביכולתה לפעול נגדו ונגד חייליו בכל דרך ("וידוא ניטרול" בלשונו של התובע בחקירתו במצ"ח; נספח 4 לתצהירו, חקירה מיום 26.10.04, עמוד 10), ושב אל הקַשָּׁר, מטרים אחדים לאחור. אז נמלך בדעתו, סב אל עקביו, חזר לעבר המנוחה כדי לוודא שלא נשקפת סכנה מהגופה ומסביבתה, ותוך כדי כך ירה צרור לעבר המרחב שממזרח למקום שבו שכבה המנוחה, בתנועה סיבובית."

ובמדינה נורמלית, זה היה הסיפור: גבר חמוש ומשוריין שיוצא מהמוצב שלו לעבר ילדה פצועה, שאליבא דכולי עלמא לא מהווה לו סכנה ישירה, ואז, "ממרחק קצר" – כלומר, כשהוא רואה אותה – הוא יורה בה שני כדורים. כך נראה חייל ישראלי: בראותו ילדה פצועה, הוא לא מגיש לה סיוע. הוא יורה בה שוב. ובית משפט ישראלי מקבל את ההתנהגות הזו כנורמטיבית.

ואחר כך, כמובן, יש לו את החוצפה לטעון שהוציאו את דיבתו רעה. כאילו יש משהו שיכול לפגוע בשמו הטוב יותר מאשר המעשה הזה. הוא, כמובן, עדיין במדים ועדיין מושך משכורת ציבורית.

מילה על סולברג: בפסק דין בעייתי אחר שלו, זה של השוטר שמואל יחזקאל שירה בגבו של הפלסטיני סמיר דארי שעה שזה התרחק ממנו ואחר טען שהוא "חש סכנה." סולברג כתב ש"טעות איומה ונוראה טעה הנאשם, לחינם הרג את המנוח." ואז, כמובן, זיכה אותו. על ר' הוא אפילו אינו כותב "לחינם הרג את המנוחה."

מהי התייעלות? ידיעה ב"כלכליסט" היום מדווחת שחברת דואר ישראל נמצאת בהפסדים כבדים, ועל כן היא דורשת שהאוצר יזרים לה 350 מיליוני דולרים. כדי להוכיח שהיא רצינית, מסבירה החברה שהיא מתכוונת לפטר 500 עובדים, שהיא מתכוונת לסגור סניפי דואר שנמצאים קרוב יחסית זה לזה – בשלב ראשוני 15 מהם, אחר כך עוד עשרות – ושהיא רוצה, באותה הזדמנות, להפחית את תדירות חלוקת הדואר בישובים מרוחקים. לטענת החברה, ניתן לעשות זאת "מבלי לפגוע בצרכנים." אה, והיא רוצה להעלות את מחיר הבולים מ-1.7 ₪ לשני שקלים. לכל זה – האוצר, נמסר, שוקל את ההצעה בחיוב – קוראת החברה "התייעלות."

"התייעלות"? מה מתייעל פה? השירות לציבור ודאי נפגע. חברת הדואר – שבימים רחוקים יותר היתה רשות הדואר – מודיעה חד וחלק שמה שמעניין אותה הוא הקו התחתון שלה. וזה היה לגיטימי אם היא היתה סתם חברה. אבל דואר הוא בכל זאת עדיין שירות חיוני לציבור. הוא היה שירות חיוני, שמספקת הממשלה, בכל מדינה מסודרת, מהקיסרות הרומאית ועד ימינו. אפילו בארצות הברית עוד לא הפריטו את הדואר. למעשה, הוא היה כל כך חיוני ששירותי הדואר הפדרליים היו הדבר היחיד שעוד פעל משני צדי הקווים של מלחמת האזרחים, משהו כמו ארבעה חודשים לתוך המלחמה.

הפרטת הדואר, הבטיח לנו האוצר, תייעל את השירות לאזרח. את הרעיון האווילי הזה הוא שאב מתפיסת השוק החופשי הרעילה. בפועל, השירות הפך לגרוע יותר והמחיר שלו רק עלה. בול עלה לא כל כך מזמן רק שקל ועשרה. צריך להזכיר, באותה הזדמנות, שהאוצר עשה כמיטב יכולתו כדי להכשיל את החברה החדשה: ב-2008, הוא סירב לבקשת חברת הדואר להוריד את המחירים שלה. הנימוק שלו היה "רצון שלא לפגוע בתחרותיות." אתם הבנתם את זה? חברה ציבורית רוצה להוריד מחירים כדי לשרת את הציבור, והאוצר לא נותן לה. שוק חופשי? רק לאלה שזוכים לחסדו של האוצר.

אז מה קרה פה? נורא פשוט. לחברת הדואר עדיין יש עובדים מאוגדים. ב-2008, החברה חששה שהיא תצטרך לפטר חלק מהם. פיטורים מסיביים היו שוברים את כוחו של הוועד. ב-2008, החברה עדיין היתה מספיק חזקה כדי לפטר עובדים. עכשיו, ב-2012, היא כבר על ברכיה, אחרי שנים של הפסדים. הוועד כבר לא יכול להגן על העובדים – לך תגן עליהם כשהחברה על סף פשיטת רגל – ועכשיו האוצר מוכן להתחיל לדבר על פיטורים, צמצום שירותים, והעלאת המחירים. התייעלות, הם קוראים לזה.

וצריך להזכיר: הפרטת הדואר והפגיעה בו פוגעת בעיקר בחלשים יותר בחברה – קשישים שלא מספיקים להתמודד עם מהפכת המידע, ועניים שחסרים את הכלים להתמודד איתה. הם יצטרכו עכשיו לכתת רגליים לסניפים מרוחקים יותר, עמוסים יותר (זו המשמעות של פיטורי עובדים, אחרי הכל), שמספקים שירותים יקרים יותר.

אבל השירות הציבורי הוא רע, וההפרטה היא טובה, כן? זכרו את זה.

מלכוד 22, גרסת משרד הפנים: דוק דניקה הסביר, כידוע, את מלכוד 22 ליאסוריאן כך: כל מי שטס יותר מ-25 משימות, כפי שדורש הקולונל, הוא מטורף, משום שהוא איננו מפחד. כל שעליו לעשות כדי להפסיק לטוס, הוא להתייצב בפני רופא ולהכריז שהוא מטורף. אבל ברגע שיעשה זאת, הוא יוכיח שהוא מפחד, כלומר שהוא שפוי, כלומר שעליו להמשיך לטוס.

אלי ישי לא מסוגל להגיע לרמת האבסורדיות הצבאית, אבל אי אפשר לטעון שהוא לא מנסה. משרד הפנים מסרב לקבל בפקס יפויי כוח של תושבי עזה לעורכי דין ישראלים. יפויי הכוח האלה מיועדים כדי שעורכי הדין יוכלו לטפל בבקשותיהם של התושבים הללו להכנס לישראל. במשרד הפנים מתעקשים שכדי שיפויי הכוח יהיו בתוקף, התושבים ייפגשו עם עורכי דינם. לישראלים, כזכור, אסור להכנס לרצועת עזה. כלומר, כדי שהעזתים יוכלו להגיש בקשה להכנס לישראל, הם צריכים להכנס לישראל.

ארגון "גישה" פנה לישי בבקשה לטפל בנושא כבר בספטמבר, ועד כה לא זכה לתשובה עניינית. עכשיו מצטרפת לבקשה גם בכירה בלשכת עוכרי הדין. אולי אליה, וללחץ תקשורתי, ישי דווקא יתייחס.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בתשיעי ביוני 2011 פנתה חברת הכנסת זהבה גלאון (מרצ) בשאילתה לשר הבטחון, אהוד ברק. היא רצתה לדעת מדוע מנעה ישראל את יציאתן של נשים מעזה לטול כרם להשתלמות מקצועית של האיגוד המקצועי הפלסטיני למעצבי שיער, ומה מדיניותה של ישראל כלפי נשים ברצועה בכלל. גלאון ציינה את העובדה שמאחר וישראל מאשרת רק את יציאתם של סוחרים גדולים מהרצועה לגדה, ומאחר ואין בעזה סוחרות בהיקף דומה, ישראל מבצעת דה פקטו אפליה של נשים פלסטיניות. היא שאלה את השאלות הבאות:

1. מדוע ממשיך הצבא ליישם מדיניות המפלה נשים פלסטיניות ומיישרת קו עם המדיניות שנוקט החמאס נגד נשים ברצועה?

2. מדוע לא יאמץ צה"ל מדיניות אחידה לפיה יותר לנשים מעזה לצאת לגדה לטובת פעילות עסקית או מסיבות אחרות המקדמות את מעמדן בחברה הפלסטינית?

3. כיצד משררת המדיניות הנוכחית את הצהרת ישראל שברצונה להחליש את שלטון החמאס ברצועה?

4. מה מספר אישורי הכניסה שניתנו לנשים מעזה לעומת גברים בשנה החולפת לטובת פעילות עסקית?

על פי נהלי הכנסת, השר חייב להשיב לשאילתה בתוך 21 יום, או לבקש דחיה ל-21 ימים נוספים. השאילתה של גלאון הוגשה, כזכור, בתחילת יוני. בשיחה עמה היא אומרת שלמשרד הבטחון – ולא רק לו – יש מדיניות של מסמוס השאילתות. לגלאון יש ביקורת חריפה במיוחד על התנהלותו של משרד הבטחון בבקשות דחופות של חברי הכנסת: לעתים קרובות התשובה מגיעה כאשר היא כבר לא רלוונטית.

במקרה הנוכחי, גלאון דווקא קיבלה תשובה. אמנם, היא ×”×’×™×¢×” בראשון בינואר 2012, כלומר חצי שנה כמעט לאחר הגשת השאילתה, ואמנם החתום עליה לא ×”×™×” שר הבטחון אלא מתן וילנאי, הסרח העודף שמחזיק בתפקיד שאיש לא החזיק בו לפניו – ×–×” של "השר להגנת העורף" – ושבעליל נוצר כדי לספק לו ×’'וב, אבל ×”×’×™×¢×” תשובה.

דא עקא, שהיא סותרת את מדיניותה המוצהרת של הממשלה. וילנאי, בכותבו כלבלר לענייני אין-לי-כוח-לדברים-האלה של ברק, כתב ש"ביום 19.9.2007 קבע הקבינט המדיני […] ×›×™ רצועת ×¢×–×” היא "שטח עוין", וכי תוטלנה מגבלות מחמירות בתחום האזרחי, לרבות לתנועת אנשים מן הרצועה ואליה. בהתאם להחלטה זו, אשר בבסיסה טעמים בטחונים ומדיניים, כיום לא מתאפשת כניסת פלסטינים מתחומי רצועת ×¢×–×” לשטחי מדינת ישראל אלא במקרים הומניטריים דחופים […] עם זאת יודגש ×›×™ לצה"ל בכלל ולמתפ"ש [מתאם פעולות הממשלה בשטחים – יצ"×’] בפרט אין מדיניות המפלה יציאת נשים מרצועת ×¢×–×”, לצרכי עסקים או לצרכים אחרים, הכל בכפוף למדיניות הנהוגה באותה העת." ההדגשה שלי.

וואלה. ההצהרה הזו של וילנאי, השר לענייני קבלת משכורת שר במשרד הבטחון, עומדת בסתירה להצהרה פומבית של המנהיג היקר בנימין נתניהו: ביולי 2010, כלומר כחודש וחצי אחרי פרשת המרמרה, הצהיר נתניהו ש"הסגר האזרחי פוגע בסגר הבטחוני" ואמר ×›×™ הוא הסיר אותו. נתניהו גם הודה שהוא חשב שהיה מקום להסיר את הסגר האזרחי – שאותו הוא מייחס להחלטה של ממשלת אולמרט מ-2007, שאליה מתייחס וילנאי – עוד קודם למשט. אבל, איכשהו, ×–×” לא יצא.

נתניהו מתלונן באותו ראיון שהעולם מתייחס בספקנות לטענת ממשלתו שהיא הסירה את הסגר האזרחי על הרצועה. באמת, קשה להבין למה: אולי הספקנות הזו נובעת מהמדיניות בפועל של משרד הבטחון ושל השרים המיותרים בשנקל שלו.

גלאון שאלה את ברק על מעבר מהרצועה לגדה; וילנאי ענה לה בנושא כניסה לשטחי ישראל. זה לא נובע מכך שוילנאי אף פעם לא ההרינג החד במגירה: ה"כניסה לשטחי ישראל", שהיא הכרחית לצורך מעבר מהרצועה לגדה אלא אם הפלסטיני מתכוון לעבור למצרים, משם לירדן ואז לגדה, היא התירוץ החדש של ישראל למדיניות הבידול שלה, שמנתקת בין הגדה לרצועה. כל מי שנכנס מהרצועה לישראל ממילא עובר בידוק בטחוני קפדני. כל מה שצה"ל צריך לעשות הוא למלא כל בוקר אוטובוס או שניים במחסום ארז בעזתים, להעלות עליו שניים-שלושה חיילים לשמור עליהם, ולהסיע אותו לגדה. הוא לא עושה את זה. התירוץ של "איסור כניסה לישראל" נוח מדי.

ואם מישהו חשב שיש הגיון במדיניות היתרי המעבר מהרצועה לגדה, הוא מוזמן להתבונן בטבלה הבאה, שמופיעה כאן באדיבות עמותת גישה.

לגזור ולשמור, לפעם הבאה שנציג ישראלי כלשהו יטען באזניכם ש"ישראל לא שולטת ברצועה." ישראל וההנהלה של רצועת עזה מסוכסכים, כן, ושני הצדדים מחליפים לעתים רחוקות מהלומות, אבל באופן כללי ישראל די מרוצה מהנציגים שלה ברצועת עזה. היא מעולם לא עשתה נסיון רציני להחליף אותם. הם נוחים לה. הם עושים את תפקידם.

מי שמשלם את המחיר של מדיניות ישראל בעזה הם יתומים שנמצאים בעזה ויש להם דוד ברצועה, אבל אב או אם בגדה. אם יש לילד לפחות קרוב משפחה אחד ברצועה, לא ינום ולא ישן שומר ישראל: הוא לא יניח לילד להתאחד עם ההורה היחיד שנותר לו. מי שמשלם את המחיר הם קרובי משפחה שרוצים לנחם את אחיהם על מות בנו. מי שמשלם את המחיר הן סוחרות קטנות, שנמעכות בין סקילה של החמאס וכריבדיס של ישראל. מי שמשלם את המחיר הם משוררים, בניגוד לכדורגלנים. ופה יש מידה של הגיון: גורו לכם מן המשוררים. הם יארגו את היאוש והזעם למטווה שסופו שיתגבר על הפחד.

עם התועבה הזו אנחנו מסכינים מדי יום בשתיקה. אנחנו המממנים אותה. אנחנו המספקים את השומרים עליה. אנחנו המניחים לאוכלי חינם כמו וילנאי לחפות עליה באשד של מילים בטחוניות בלתי ניתנות ללעיסה. ואנחנו, יש לקוות – אם יש צדק בעולם – גם ניתן את הדין.

ועוד דבר אחד: טקסט הזוי למדי הופיע בעמוד הפייסבוק של פיקוד דרום של המשטרה, שמוכיח שבמשטרה עוסקים הרבה יותר מדי בקבלה והרבה פחות מדי בהבלי העולם הזה. לאחר כמה קיתונות של ביקורת, המשטרה הסירה את הטקסט. הנה הוא כאן, בכל זאת.

הערה מנהלתית: מספר תרומות קטנות התקבלו ביממה האחרונה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים ולאחל להם שלא יפלו לעולם לידיו של אדם כמו מתן וילנאי.

(יוסי גורביץ)

צאר החוץ, אביגדור ליברמן (ברה"מ ביתנו), הודיע שהוא ממשיך להתנגד להעביר לפלסטינים את הכספים שישראל חייבת להם. בנדיבותו, הודיע שהוא לא יפרק את הממשלה על הנושא הזה – את זה הוא שומר לרגע שבו הממשלה תציית לצו בג"צ ותפנה את מאחז מגרון – אבל הוא התחייב שסיעתו תעשה הכל כדי למנוע את העברת הכספים.

הכספים שבמחלוקת הם כספי המסים שגובה ישראל עבור הרשות הפלסטינית, על פי הסכמי פאריס. מאחר ולפלסטינים אין עדיין גבולות, שלא לדבר על תחנות גבול, ישראל גובה עבורם את הכספים המגיעים להם על יצוא. כלומר, ישראל אמורה להיות בסך הכל בנקאי, צינור להעברת כספים.

בפועל, למרות תחינותיהם של פוליטיקאים מרחבי העולם – ממזכירת המדינה קלינטון ועד מנכ"ל האו"ם – ישראל מתייחסת לכסף ×”×–×” כאילו הוא שלה, כאילו בכך שהיא מעבירה אותו לפלסטינים היא עושה עמם חסד. הפעם העילה היא הצטרפותם של הפלסטינים לאונסק"ו; קודם היו עילות אחרות. שטייניץ התבקש לפני כחודש להקדים את העברת הכספים ביומיים, כדי לאפשר לפקידי הרשות לעשות קניות לפני ×”×—×’; הוא עשה שרירים על חשבונם, וסירב.

על אלה אפשר להוסיף את הווייזתא הדיפלומטי שלנו, דני "כסא נמוך" איילון. הלז אמר שלשום כי ישראל שוקלת "לנתק לחלוטין" את התשתיות לרצועת עזה – מים וחשמל. כלומר, איילון רוצה שישראל תטיל עונש קבוצתי על אוכלוסיה של כמיליון וחצי איש, שכ-43.9% מהם מתחת לגיל 14, ותמנע מהם את הגישה לתשתיות הבסיסיות ביותר. גבר-גבר, אין מה לומר.

אני כבר שומע את הקריאה – "שיקחו ממצרים." צואת פרים. ישראל כבשה את הרצועה במשך 38 שנה, פי שתיים ממשך הזמן שהרצועה הוחזקה על ידי המצרים. במשך כל התקופה הזו, ישראל עשתה כמיטב יכולתה הניכרת לוודא שהעזתים לא יוכלו לספק את צרכיהם בעצמם והקפידה שלא תתפתח תעשיה ברצועה. אחרי נסיגת הכוחות הקרקעיים של צה"ל והוצאת המתנחלים מהרצועה ב-2005, דאגה ישראל עונתית לפגוע בתשתיות העזתיות, גרמה להן נזק עצום ומכוון במהלך "עופרת יצוקה", ומאז היא מקפידה לחבל בנסיונות לשקם אותם. מי ששולח את העזתים לקבל תשתיות ממצרים, יואיל נא להסביר מדוע לא החזירה ישראל את הרצועה למצרים במסגרת הסכמי קמפ דיוויד ומדוע המשיכה לכבוש אותה 27 שנים אחריהם. שברת? שילמת.

אגב, זוכרים איך שימש גלעד שליט תירוץ למצור על הרצועה? הוא שוחרר, המצור נמשך. השבוע יצאה משאית עמוסת תותים ליצוא מהרצועה לאירופה. זו המשאית הראשונה שיוצאת מרצועת עזה מאז חודש מאי. ההסכמים המקוריים בין ישראל לאש"ף העריכו את יכולת היצוא של רצועת עזה בכ-400 משאיות מדי יום. מדיניות ישראלית רציונלית היתה עושה כמיטב יכולתה כדי לוודא שהיצוא מרצועת עזה היה דווקא עולה, כי אנשים שיש להם מה להפסיד הם אנשים רציונליים יותר, ואנשים כאלה – למשל, מעמד ביניים מתפתח – יכלו לשמש משקל נגד לחמאס. אבל ישראל מונעת יצוא כדי להעניש את האוכלוסיה. בייחוד היא מונעת יצוא לגדה המערבית, בניגוד להסכמי אוסלו שראו ברצועה ובגדה חטיבה אחת; את הגדה הופכת ישראל לאזור סחר משלה. סיפוח כלכלי, אם תרצו. צרפו לכך את העובדה שעל המתנחלים חל החוק הישראלי, לא החוק המקומי, ואת הצעת החוק המטומטמת החדשה, שעל פיה חוק המוזיאונים הישראלי יחול גם על הגדה, ונהיה מסובך מאד לטעון שישראל לא סיפחה את הגדה.

עכשיו, אין ספק שהתחבולה של דפיקת הפלסטינים הועילה לשטייניץ במרכז הליכוד – משה פייגלין, הסוס הטרויאני, מרוצה מהמרכז הזה, וזה אומר הכל – ואין ספק שהפוזה של ליברמן מועילה לו בקרב קהל מצביעיו, וגם ווייזתא הדיפלומטי זכור שם לטוב. השאלה היא איך כל ההתלהמות הזו מועילה לישראל.

היא לא קונה לה ידידים בפלסטין. היא מחלישה את הפלסטינים שעדיין מאמינים בפתרון שתי המדינות ומקדמת את פתרון המדינה האחת. היא מציגה את ראש ממשלתנו, בנימין נתניהו, כחתלתול של נייר שמעדיף את שמירת הקואליציה שלו על פני האינטרסים של ארצו – אפילו שהוא עצמו טוען שהוא מאמין בהם. וכמובן, היא מערערת את בולשיט ההסברה של ישראל, כביכול אין לה אחריות למצב בעזה וכביכול היא איננה שולטת על הפלסטינים בגדה. כל כך היא לא שולטת בהם, שהם לא יכולים לשלם משכורות אלא אם יכרעו וישתחוו בפניה.

וזה לא יוכל להחזיק. עם האדונים האחר שכבש לעצמו ארץ בהשענו על התנ"ך, האפריקנרים – לא במקרה היו ישראל ודרום אפריקה של האפרטהייד חברות בברית מצורעים – יכול היה לשמור לעצמו חלק מהארץ, אילו היה מסכין להתפשר. הוא סירב, וסופה של דרום אפריקה שהלכה בדרכה של רודזיה. כאן זה יהיה, יש להניח, מדמם יותר.

ועוד דבר אחד: ח"כ דוד "אפילו לא בהמה" רותם (ברה"מ ביתנו, אלא מה) החליט להעביר את חוק גרוניס בוועדה במהירות שיא. הוא מצא שיטה: הוא פשוט קשר עם חברי הקואליציה לערוך הצבעה בשעה מוקדמת מזו שעליה הודיע לחברי האופוזיציהו הוא פשוט לא המתין לחברי האופוזיציה וניהל את ההצבעה בהיעדרם, וזה לקח לו שלוש דקות בדיוק. היה לו אפילו נימוק: חברי האופוזיציה עמדו, שבוע קודם לכן, על זכותם החוקית להגיש הסתייגויות לחוק. על מחטף כזה, בדרך כלל שוברים את הכלים. בישראל, פסוודו-דמוקרטיה שאפילו מהותית היא כבר לא, אף אחד לא ישים לב.

(יוסי גורביץ)

לפני מספר שנים, לא הרבה אחרי "עופרת יצוקה", שמעתי הרצאה של תושב שדרות. איש מבוגר, גוץ, עם כרס הולמת ומצגת פאוור-פוינט מחורבנת. "עופרת יצוקה לא נועדה להגן על שדרות," הוא טען. "אתם יודעים איך אני יודע את זה? אהוד ברק אמר זאת במפורש – מבצע עופרת יצוקה נועד להוציא את אשקלון מטווח הקסאמים. אשקלון, לא שדרות".

אני לא יודע אם הוא צדק בנוגע למטרות המבצע. אני לא יודע מה רצו ברק או אולמרט. אבל הוא צדק בנוגע למסקנה הסופית – עופרת יצוקה לא הגנה על שדרות. היא גם לא הגנה על אשקלון. ועכשיו גם באר שבע. רק עוד סיבוב לחימה.

ואני זוכר עוד משהו מההרצאה הזו – תמונה של גן משחקים ולידו בטונדה. במקרה של "צבע אדום" ההורה צריך לתפוס את הילד ולרוץ לבטונדה. יש לו 30 שניות לעשות זאת. "ואם יש לך שני ילדים?" הוא שאל. זו לא שאלה היפותטית, לדבריו. הוא הכיר מישהי שעזבה את שדרות בדיוק אחרי שהיא נאלצה לבחור.

[]

אני לא יודע איך זה לחיות בשדרות או אשקלון או באר שבע. אני מכיר כמה אנשים שגרו באזור, כמה אנשים שגרים עדיין. כשמאלני, ועוד אחד שעובד ב"גישה", ארגון שעזה היא עיקר עיסוקו, יצא לי לשמוע לא פעם על הניתוק שלי. למה לא הפגנתי עבור שדרות. מה עם זכויות האדם של תושבי שדרות?

וזו שאלה טובה, בסך הכל, ואולי הייתי מוכן לקבל אותה לו המדיניות הנוכחית היתה מסייעת במשהו. "עופרת יצוקה" לא הצילה את שדרות. גם המבצע המתוכנן הבא לא יעזור. למעשה, והגיע הזמן לומר זאת במפורש – ישראל הקריבה את שדרות ואשקלון. בין אם מאין-אונים ובין אם בכוונת מכוון, שדרות היא הצדקת המדיניות באמצעים אחרים.

כי הנה, יעקב עמידרור, האיש שמינה ראש הממשלה לראש המועצה לביטחון לאומי, כמעט ואומר זאת במפורש. במאמר ארוך (PDF) למרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה הוא מסביר שניתן לנצח בלוחמת גרילה. הניצחון שאותו ניתן להשיג, לדבריו, הוא "ניצחון מספיק". מלים אחרות לעימות מתמשך בעצימות נמוכה. יהיו הרוגים, יהיו פצועים, אבל אפשר לחיות עם זה. זה האיש שבחר נתניהו, וזו המדיניות.

עם כל יום שבו אני עובד ב"גישה" כך אני נעשה יותר משוכנע שצריך לדבר על עזה. אז כן, יש לי אינטרס – העבודה שלי היא לדבר על עזה – אבל יש משהו מתמיה בהיעדר כמעט מוחלט של שיח רציני אודות הרצועה. אז עזה היא קסאמים ועזה היא חמאס ועזה היא גלעד שליט; אז עזה היא פצע. ועכשיו, אחרי שקיבלנו את זה, מה עכשיו?

עוד מאותו הדבר, כנראה. עזה היא נכס אסטרטגי. היא איום מתמיד ותזכורת נאה למה עלולה להוביל "מסירת שטחים". עם עזה ברקע, ניתן להמשיך לבנות בגדה; עם עזה ניתן לנפנף באו"ם. עזה והגדה הופרדו, וכל עוד הפלסטינים לא יהיו פינלנדים, ניתן לדחות בקש כל הסכם. אז הרגעו נא, אנשי שדרות, אתם קורבנות הניצחון. קורבנכם – לא לשווא נעשה.

[]

על מה יצאו כאן אנשים לרחובות בחודשים האחרונים אם לא על השאלה כיצד יראו החיים שלהם בעוד חמש שנים? כל מחאת האוהלים כולה היא מחאה על עתיד, על האפשרות שלנו לדמיין את עצמנו חיים כאן גם עוד עשור. יריב גוטליב ניסח זאת היטב בזמנו: "יום אחד אספר לנכדיי על ההפגנה הזאת והם יארחו אותי בדירתם היפה, יגישו מטעמים שלא ×”×™×” צריך לפתוח חיסכון עבורם וישאלו – איזו מחאה? ואני אחייך".

זה נכון לגבי המחאה, זה צריך להיות נכון גם לגבי הפלסטינים. אני לא יודע איזה עתיד ניתן לדמיין משדרות, למעט אולי מעבר דירה, אבל אני יודע שכך זה לא יכול להמשיך. גם בימין יש מי שאומר שכך זה לא יכול להמשיך, בדרך כלל כהקדמה להצעה לכבוש את עזה. אבל אם מסתכלים לרגע קדימה ברצינות מבינים שגם זה לא עתיד, לא באמת.

אני לא יודע מה הפיתרון. אני יודע רק מה לא עבד. אני נוטה להאמין בפתרונות קטנים – להנמיך את האש, להתקדם מרגיעה לרגיעה. בשביל זה, אני מאמין, צריך לחשוב על החברה האזרחית, להקים גשרים. יכול להיות שישנם פתרונות אחרים. אני לא יודע. אבל הייתי שמח לשמוע עליהם, לראות דיון ציבורי אמיתי בשאלה הזו. דיון ציבורי, מהסוג שבו פוליטיקאים נשאלים איך הם רואים את העתיד שלנו כאן, שלנו עם הפלסטינים. הם הרי לא הולכים לשום מקום; דיון מהסוג שבו התחמקויות נענות במבט קר. דיון. כי בינתיים כולם מנפנפים בשדרות, ואף אחד לא עושה דבר למענה.

(איתמר שאלתיאל)