באמצע החום אתמול, פרצה הפסקת חשמל שפגעה באלפי אנשים. בחברת החשמל מיהרו להרגיע את האזרחים ואמרו להם שזו היתה תקלה, אבל שבשבוע הבא יהיו הפסקות חשמל מתוכננות. עכשיו, כשאני שומע שיש תכנית, אני רגוע יותר.

ישראל מתיימרת – ואולי מדויק יותר יהיה לומר, מעמידה פנים לתצרוכת חוץ – להיות מדינת הייטק. ובכל זאת, בשיא החום, היא מודיעה רשמית שהיא לא מסוגלת לספק לאזרחיה את מצרך הבסיס של מדינה מודרנית, קרי חשמל.

המשבר הזה ידוע מראש: שר האנרגיה עוזי לנדאו הודיע לפני שנתיים שב-2013 ישראל צפויה ל"בצורת חשמל". הוא פיקשש בשנה, והיא מתחילה כבר עכשיו. וזה לא מקרה: האוצר מעכב כבר שנים את בנייתה של תחנת כוח נוספת, משום שהוא לא מוכן שהיא תהיה בבעלות ציבורית, ואחר כך הוא הודיע שהוא לא מוכן שהיא תמומן מכספי ציבור.

מעבר לכך, יש את השערוריה של התנהלותו של הטייקון הכושל יצחק תשובה. אחרי שזכה בזכיון שמן מאד על הגז שלנו, ואחרי שצץ לפתע קמפיין בזוי במיוחד נגד הנסיון לתת למדינה חלק גדול יותר מהרווחים ממה שהוא בסופו של דבר משאב לאומי שלה, החברות שלו ניצלו את משבר האנרגיה של ישראל כדי לסחוט יותר כסף מחברת החשמל – או, במילים אחרות, מהציבור הישראלי.

עכשיו אנחנו למדים שחיל הים דורש תוספת תקציב של שלושה מיליארדים כדי להגן על הגז של תשובה, זה שהוא מנסה למכור לנו במחיר מופקע, כדי לפצות את עצמו על תוצאות ועדת ששינסקי. וראה זה פלא: משרד האוצר, שהחליט שמי שיממן את ההגנה על האסדות הללו לא יהיה תשובה – ההוא שגורף את רוב הרווחים – אלא דווקא הציבור, טען קודם לקבלת חוק ששינסקי שהעלות תהיה 20 מיליוני שקלים בשנה בלבד. כלומר, האוצר נתן לתשובה בונוס של בערך 2.4 מיליארדי שקלים (בחישוב של 20 מיליונים כל שנה במשך שלושים שנה) מכספי הציבור. מבריק. הפקיד שהיה אחראי ל"טעות" הזו כנראה כבר ימצא ג'וב אצל תשובה, כשיפסיק לעשות סיבוב על הציבור.

אז מה היה לנו: קודם כל, העלאה חדה של תעריפי החשמל; אחר כך, שיבושים באספקת החשמל בגלל עיכוב בבניית תחנות הכוח מצד האוצר; אחר כך, חוזה נוח מאד עם אוליגרך, שמפיל את ההגנה על הרכוש שלו על הציבור אבל מבטיח לנו שמדובר בעלות זולה מאד, מה שלא נכון; ומעל לכל, ההודאה של בכיר באוצר – אילן לוין, מי ששלח את הרופאים לעבוד במשרה שניה בעודו מקבל משכורת נאה מאד של 32,140 ₪ בחודש – שמדי פעם, האוצר "מייבש" חברות ציבוריות, כלומר מונע מהן לעשות את תפקידן, כדי להביא להפרטתן.

אני מתקשה מאד להאמין שכל זה הוא צירוף מקרים – לא כשראש הממשלה הגדיר פעם את חברת החשמל כספינה נאצית שיש להטביע. כשיגיעו הפסקות החשמל המתוכננות – והן תגענה – הציבור יפנה נגד חברת החשמל, לא נגד האנשים שהיו אמורים לשרת את האינטרס הציבורי אבל בגדו בו לטובת מספר קטן של בעלי הון. את הצעקה הציבורית הזו ינצלו נתניהו ונערי האוצר כדי להפריט את חברת החשמל, שלכאורה לא מצליחה לעשות את תפקידה. הפרטה כזו כבר החלה, בחסות משבר החשמל.

ואם מישהו חושב שאוליגרכים שכל מה שמעניין אותם הוא השורה התחתונה שלהם ושההתמחות שלהם היא התחמקות מתשלום חובות לציבור (הם מעדיפים לקרוא לזה "תספורת") יעניקו לציבור אספקת חשמל טובה יותר מזו הקיימת כעת, יש לי מילה אחת בשבילו: אנרון. את הפרטת חברת החשמל צריך לעצור, ולמחאה הציבורית צריכה להיות דרישה מרכזית: הלאמת משרד האוצר.

ועוד דבר אחד: לפני כשנה וחצי כתבתי כאן על העוול בפרשת רצח חוסאם רווידי, שהותקף על ידי ארבעה חובשי כיפות, אחד מהם חמוש בסכין, ונדקר למוות. הפרקליטות העדיפה אז להעמיד לדין את הדוקר על הריגה, ולא על רצח. אתמול (ה') פורסם גזר הדין בפרשה: הדוקר נידון לשמונה שנות מאסר ולפיצוי של 5,000 ₪, שישולמו בחמישה תשלומים. השופט התחשב ב"נסיבות חייו הקשות" של הרוצח ונמנע מלגזור עליו את העונש המירבי על הריגה, שהוא 20 שנה. רוצחיו של אריק קרפ, לשם השוואה, נידונו ל-26 שנות מאסר ולקנס של 300,000 ₪ – והם הורשעו ברצח, למרות שבמקרה שלהם לא היתה מעורבת כל סכין. הפרקליטות טענה בתגובה ש"לא ניתן היה להוכיח כי לא' (הדוקר – יצ"ג) היתה כוונה להרוג, או שאפילו יכול היה לצפות כי הנפת הסכין תסתיים במוות." וואלה! מי היה מעלה על דעתו שהנפת סכין יכולה להסתיים במוות? אבל אסור להשוות: אריק קרפ היה יהודי, חוסאם רווידי לא.

(יוסי גורביץ)

גלעד ארדן, שבעוונותינו נבחר לתפקיד בכיר יותר מתופס כלבים, שלח בימים האחרונים מכתב לתקשורת ולשרי הממשלה. במכתב, שמיועד לכסת"ח את ארדן ואת המשרד שלו לקראת הפסקות החשמל הצפויות בקיץ, מציע ארדן פתרון שאם לא יפתור את בעיית חוסר החשמל, לפחות יאפשר לישראלים להרגיש שהם דפקו מישהו אחר: הוא מציע להפסיק את הזרמת החשמל לעזה. לא, גם בלי שום פרובוקציה מצד העזתים.

בואו נדבר על המשמעות של זה. כרגע, ישראל מספקת כשליש מתצרוכת החשמל של עזה. יישום ההצהרה של ארדן משמעו שבתי חולים יתקשו לתפקד, שמערכות טיהור שפכים ואספקת מים יפסיקו לתפקד, ושכל מיני אנשים שלא עשו שום דבר רע לאף אחד פרט לכך שהם נולדו לעם שחלק מבוחרי הפריימריז של ארדן רואים כעמלק, ימותו. סתם. כשתצטרכו לנפנף בידיים בחום של 39 מעלות ולקוות שהחשמל יחזור לפני שתצטרכו להשליך את תכולת המקרר שלכם, ארדן מקווה שלא תחשבו על המחדלים שלו ושל חבר מרעיו אלא על העובדה שהם דפקו עוד קצת את אחת האוכלוסיות היותר דפוקות גם ככה.

בצדקנות, ארדן מוסיף ש"לא מדובר בסנקציה נגד עזה ובטח שלא כנגד תושביה אלא צעד בסיסי הנדרש מתוך הכרה מלאה כי 'עניי עירך קודמים'". הוא אפילו הדגיש את הטקסט הזה במקור, אולי מתוך מחשבה לא נעימה שאיזה טריבונל עשוי, בעגלא ובזמן קריב, לשאול אותו שאלות קשות על המכתב. עוד נחזור לדאגה של ארדן לעניי עירו.

בינתיים, הבה נסתכל על העובדות. ישראל כבשה את רצועת עזה, בניגוד לרצון תושביה, ביוני 1967. זו היתה הפעם השניה שבה כבשה ישראל את הרצועה. היא שלטה בה במשך יותר מ-38 שנה, עד שעזבה אותה – ללא תיאום, ובכוונה ללא תיאום – בספטמבר 2005. במשך 38 השנים האלה, היא הקפידה לוודא שבעזה לא יתפתחו תשתיות כלשהן. העזתים נועדו להיות חוטבי עצים ושואבי מים, עובדים זולים בישראל. כמי ששירת בדיר אל בלאח, אני יכול להעיד שתשתיות מים מתוקים הגיעו למקום רק ב-1991, כלומר 24 שנים לאחר תחילת הכיבוש. הרמזור הראשון הועמד בחאן יונס ב-1990, והוא כל כך הפתיע את התושבים שהוא גרם מיד לתאונת דרכים.

ישראל שלחה קולוניסטים ("מתנחלים") לרצועה, והללו השתלטו תוך זמן קצר על כרבע מהקרקעות הראויות לעיבוד ברצועה ועל כשליש מהמים שלה. כשבאה השליטה הישירה הישראלית בעזה לקיצה, היו ברצועה כמיליון וחצי תושבים וכ-8,000 קולוניסטים, שרובם התקיימו לא מחקלאות – למרות האגדות שיספרו על עצמם אחר כך – אלא מעבודה במועצה המקומית. בגוש קטיף, נזכיר, היו 1,200 משפחות, כלומר כ-2,400 בגירים ברי תעסוקה. מתוך אלה, 1,800 עבדו במועצה המקומית – יחס של עובד אחד על כל ארבעה תושבים. לא פלא שהם רצו את המועצה המקומית שלהם בחזרה; לא פלא שבלעדיה הם לא מוצאים עבודה. הם התקיימו על חשבוננו.

ישראל, כמי ששלטה ברצועה במשך רוב שנות קיומה של זו כיחידה טריטוריאלית עצמאית, אחראית למצב התשתיות בה, במיוחד בהתחשב בכך שהיא הפציצה את תחנת הכוח שלה ומנעה במשך זמן רב את שיפוצה. ככזו, היא מחויבת לספק לעזה חשמל. זו לא אמירה שלי: זו עמדתה הרשמית של ממשלת ישראל בבג"צ, מלווה בהחלטה של היועץ המשפטי לממשלה, שאוסרת על הפסקת החשמל לרצועה. בג"צ קבע שכתוצאה "מהמצב שנוצר בין מדינת ישראל ובין שטח רצועת עזה אחרי שנות השלטון הצבאי באזור, אשר בעקבותיו נוצרה לעת הזו תלות כמעט מוחלטת של רצועת עזה באספקת החשמל מישראל." ככה זה: לכיבוש ונישול של אוכלוסיה גדולה, תוך דיכוי יכולת היצור שלה, יש מחיר. עכשיו ישראל משלמת פרומיל ממנו.

האם ארדן לא ידע על כך, קודם ששלח את המכתב שלו? האם ידע והתעלם, סמך על כך שאף אחד לא יבדוק את העובדות? כלומר, האם הוא היה רשע או בור? במקרה של ארדן, אני נוטה להאמין שהוא נבל, אבל זה פחות חשוב. השאלה המעניינת היא למה ארדן בכלל צריך לבזוז את החשמל שמדינת ישראל מחויבת לספק לעזתים.

למה יש לנו משבר חשמל? כי האוכלוסיה גדלה בעקביות אבל אין לנו תחנת כוח חדשה. למה אין לנו תחנת כוח חדשה? הממשלה הרי אישרה הקמה של כזו ב-2003 והיא היתה אמורה לקום כבר ב-2008. מכמה סיבות. הראשונה שבהן היא התנגדותו של משרד האוצר לרעיון של תשתיות ציבוריות. האוצר השתמש בשיטה של דחיות, בתואנות שונות, כדי לעכב את בנייתה. אחר כך הוא גדע את רגלי חברת החשמל בכך שהודיע שהמדינה לא תשתתף בהוצאות של בניית תחנת הכוח – כאילו משרד האוצר היה מהאו"ם, כאילו המטרה שלו היא לדאוג לרווחת תושבי מדינת ישראל. האוצר דרש שחברת החשמל תממן את הקמת התחנה בעצמה; ומאחר והממשלה הזו לא מייצגת את האינטרסים של הציבור אלא של כת היד הנעלמה, זה בדיוק מה שקרה. וזו אחת הסיבות לעליית מחירי החשמל.

מותר לחשוד שהדחיה בבניית תחנת הכוח לא נובעת מרצון אמיתי כלשהו של האוצר לחסוך כמה זלוטס. כשהאוצר רוצה, הוא יודע להעלים עין מהוצאות: למשל, הכנסת אישרה העברת 850 מיליוני שקלים ל"קידום התיישבות" לפני שבוע והאוצר לא עשה רעש. חברת החשמל, עם ועד עובדים חזק ולעתים ברוטלי, הוא מטרה ישנה של נערי האוצר. בנימין נתניהו, כשהיה שר האוצר, השווה את חברת החשמל לספינת מלחמה נאצית. הממונה על השכר באוצר לשעבר, אילן לוין – מי ששלח את הרופאים לעבוד בשתי משמרות – הודה בראיון פרישה שנערך לאחרונה שלעתים האוצר "מייבש" את החברות הציבוריות עד שהעובדים נשברים ומשתפים פעולה.

זו הצהרה מדהימה. לוין הודה בעצם שהאוצר פועל נגד האינטרסים של הציבור הישראלי בשם האידיאולוגיה שלו. מה משמעו של "ייבוש"? משמעו שהאוצר לא מעביר לגוף הציבורי את התקציבים שהוא זקוק להם כדי לתפקד כראוי. תוך זמן לא רב, הוא מפסיק לתפקד כראוי – ואז עולה הזעקה שמדובר בגוף ציבורי עצל וכושל, שיש להפריט אותו. זה בדיוק מה שעשה משרד האוצר עם הכבאים, למשל. לוין הוא מחבל (Saboteur), שמועל בחובתו כעובד ציבור ופוגע בו במכוון כדי לקדם את האינטרסים של האנשים היחידים שמרוויחים מהפרטה: האוליגרכיה של בעלי ההון. ולווין לא לבד. כשיתחילו הפסקות החשמל בשיא החום, זכרו את לוין ואת חבר מרעיו במשרד האוצר. הם יהיו אחראים לאסון שלכם הרבה, הרבה יותר מהעזתים.

גם המשרד להגנת הסביבה (זוכרים איך קראו לו פעם המשרד לאיכות הסביבה? אז זה כנראה לא היה לוחמני מספיק) נושא באחריות מסוימת לעיכוב בניית תחנת הכוח. לשבחו ייאמר שהוא ניסה לעשות את תפקידו ולמנוע מתושבי ישראל זיהום שייגרם כתוצאה משימוש בפחם. ארדן יודע היטב שאף אחד לא יזכור את זה כשהמקררים יפסיקו לעבוד, הוא יודע היטב שמשרד האוצר הוא טפלון, והוא יודע שיש סיכוי טוב שהוא יהפוך לשעיר לעזאזל.

אבל כשזה יקרה, הוא יוכל לומר שהוא ניסה להציל את תושבי ישראל מספיגת עוד זיהום בכך ששלח פלסטינים בעזה אל מותם. והוא מקווה שהוא יוכל להפוך את הציבור הישראלי לאספסוף צמא דם, שישמח על העובדה הזו ויתנחם בה.

מה שהופך אותו לאחת מצורות החיים הפחות סימפטיות שמאכלסות את הממשלה הנוכחית. במחשבה שניה, אני מעדיף אדם הומני יותר כתופס כלבים.

הערה מנהלתית: ביום שישי האחרון אמרתי כמה מילים בפאנל בכנס השמאל הישראלי. מי שמעוניין יוכל לראות סרטון של הדברים כאן.

(יוסי גורביץ)