החברים של ג'ורג'

סתימת הפיות של מערכת הבטחון: המקרה של המצור על עזה

דו"ח המבקר על פרשת המשט וחוסר ההתייחסות למטה לבטחון לאומי (מל"ל) הוגש בשבוע שעבר, עורר מהומה קצרת מועד, ונעלם. הפרשנים הפוליטיים הקדישו הרבה תשומת לב לביקורת האישית – המוצדקת ללא ספק – שנמתחה על נתניהו וברק, וכתבו שורות ארוכות של מלל פסיכולוגיסטי זול על כך שנתניהו שבוי בידיו של ברק משום שהלז היה מפקדו בסיירת המיתולוגית בשנות השבעים.

כשלעצמי, אני נוטה לפרשנות אחרת של היחסים בין השניים: ברק הוא (סליחה מראש על השנינה הדלוחה) כליא הברק של נתניהו. אם וכאשר ישתבש משהו בתחום הבטחוני, נתניהו יוכל לזרוק את כל התיק על "הגאון האנליטי", ובמידת הצורך גם להקריב אותו. אם ייראו סימנים לקריסה חברתית, נתניהו יוכל להצביע על כך ששר הבטחון הבהיר לו שאין כל אפשרות סבירה לקצץ בתקציב הבטחון. אחרי הכל, לברק אין כוח אלקטורלי מדיד – הוא נטל, לא נכס – ואם יקרב מר המוות אל כסאו של ראש הממשלה, לא יהיו לו שום עכבות בנושא. למעשה, פרשנים פוליטיים כנראה ימהרו להכתיר אותו כ"גבר-גבר" וכנחש חסר מצפון ועל כן ראוי להערצה – שהרי במשך שנים הם מפמפמים את המיתוס על כך שהציבור הישראלי מעריץ נוכלים ובעלי killer instinct.

אבל מערכת היחסים בין ברק ונתניהו, שוודאי תפרנס מתי שהוא רומן טיסות (הצעה לשם: "כנף המטוס ההיא"), היא לא הנושא, היא רק הסחת הדעת. הנושא הוא ההתעלמות מן המל"ל.

למל"ל יש היסטוריה ארוכה וכאובה; להלן תקציר. לאחר התבוסה הישראלית במלחמת יום הכיפורים (כן, תבוסה; ישראל איבדה את רצונה להחזיק בסיני אחריה), המליצה ועדת אגרנט כי מול אמ"ן, בתוקף תפקידו כמעריך הלאומי של ישראל, יוצב גוף אזרחי, שיספק לממשלה הערכות אחרות. אם מישהו צריך דוגמא לכוחו העצום של צה"ל בישראל, הוא יוכל לקבל אותה בכך שלמרות שההמלצה ניתנה זמן קצר לאחר הפאשלה הקולוסאלית ביותר בתולדות אמ"ן, זו שהעניקה לביטוי "סבירות נמוכה" את הנופך האירוני-מריר שלו, גוף כזה לא הוקם להלכה עד 1999 ובפועל עד עצם היום הזה. ראש הממשלה שהחליף את גולדה מאיר, יצחק רבין, היה בעצמו איש צבא, ולא מי שיישם רפורמה כזו; שר הבטחון שלו, שמעון "חתרן בלתי נלאה" פרס, היה עסוק מדי בתככים. שניהם, על כל פנים, היו בשר מבשרו של הממסד הבטחוני. שרי הבטחון עזר ויצמן ואריק שרון לא היו שונים, מבחינה זו, מרבין ופרס, והם היו חזקים יותר, משום שהתמודדו עם ראש ממשלה בעל רקע אזרחי מובהק. רק ב-1992, כלומר 18 שנים אחרי ועדת אגרנט, עם תיקון חוק יסוד: הממשלה, נקבע בחוק שיש להקים גוף כזה.

אלא שראש הממשלה שנבחר ב-1992 היה שוב יצחק רבין (ששימש, יש לזכור, כשר בטחון גם בין 1984-1990), והפעם – למוד נסיון – הוא החזיק את תיק הבטחון בידיו. שום רפורמה לא קרתה. לשר הבטחון קצר הימים פרס (נובמבר 1995-יוני 1996) היו דאגות אחרות ומערכת בחירות לנהל. שר הבטחון שהחליף אותו, יצחק מרדכי, בא ממערכת הבטחון ושמר על האינטרסים שלה. רק כאשר הוחלף מרדכי לתקופה קצרה על ידי האזרחי שבשרי הבטחון של ישראל, משה ארנס, ב-1999 – כלומר, 25 שנה אחרי מסקנות אגרנט – קיבלה הממשלה החלטה שמימשה את מה שקבע החוק ב-1992.

אלא ששר הבטחון הבא היה אהוד ברק, ואחריו שב לזירה הפוליטית אריאל שרון. המל"ל לא הצליח, בשל אדישותם של ראשי הממשלה ועוינותם של שרי הבטחון, לכבוש לעצמו את מעמדו. ראשי המל"ל היו ידועים בעיקר בהתפטרויותיהם, ברוב המקרים לאחר שהבינו שהם בובה חסרת כוח; שמונה מהם כיהנו בין 1999 ל-2012.

אחרי מסקנות ועדת וינוגרד, קיבל המל"ל מעמד מחייב יותר: ב-2008 נחקק חוק המל"ל. אבל, בישראל, חוקים לחוד ומציאות לחוד. מערכת הבטחון עמדה בהתנגדותה לגוף חיצוני לה, שיספק הערכות אסטרטגיות לממשלה.

עוזי ארד, בראיון החריג שהעניק לפני שלושה חודשים ל"ידיעות אחרונות", ציין שהוא שוב ושוב מצא את עצמו מתמודד עם הפרעות מצד המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, אז יוחנן לוקר. בדו"ח המבקר על המשט, מביא ארד מידע מפתיע: לדבריו, נתניהו ביקש ממנו כבר בשנת 2009 לגבש, כראש המל"ל, חלופות לסגר על רצועת עזה, שעמד אז במלוא עוזו. הבקשה של נתניהו הפכה להחלטה מס' ב/6 של ועדת השרים לבטחון לאומי.

המל"ל, ועל כך לא נראה שיש חולק, עמד במשימה. נתניהו ביקש ממנו את המסמך ב-10 ביוני 2009, ובספטמבר 2009 – שמונה חודשים ויותר קודם להגעת המשט – העביר המל"ל חוות דעת, שכלל סקירה על המצב ברצועת עזה, סקירה על התגברות הלחץ הבינלאומי ו"הצגת חלופות לשינוי במדיניות ובניתוחן." (דו"ח המבקר, עמ' 76) עותקים של המסמך הועברו למשרד הבטחון, השב"כ, משרד החוץ ולבקשתו של נתניהו, גם ללשכת ראש הממשלה.

כאן קרה משהו מוזר: ארד רצה להביא את הנושא לדיון בקבינט, אך נבלם. ארד עצמו לא אומר מה בדיוק קרה, אלא מסתפק בביטוי "בוצעה חסימה". מי חסם? אולי מי שבלם את התערבות המל"ל במשט עצמו.

כאשר ניסה המל"ל להשתלב בהכנות לקראת המשט, כותב המבקר (עמ' 71), הוא לא שולב בעבודת המטה, "וכאשר ביקש לעסוק בתחום, משרד הבטחון וצה"ל לא שיתפו איתו פעולה." במילים מנומסות פחות: מתוך רצון לשמור על מעמדם הבלעדי כיועצים בטחוניים לממשלה, צה"ל ומשרד הבטחון חיבלו בעבודת המטה של הממשלה.

כאן המקום להזכיר את הסיפור הקצר של מנהלת השלום, שהקים ברק עם הפיכתו לראש הממשלה. היא היתה אמורה לתאם את כל נושא השיחות מול הפלסטינים – אבל היא לא הצליחה לעשות הרבה, וזאת משום שצה"ל סירב להעביר לה את המפות המדויקות שברשותו. שר הבטחון, נזכיר, היה אז אהוד ברק.

איך בלמה מערכת הבטחון את הדיון בקבינט בהמלצת המל"ל? אנחנו עוד לא יודעים, אבל שיטות לא חסרות. תמיד אפשר לבקש דחיה בנושא – תמיד יש נושאים דחופים יותר. נציגי מערכת הבטחון תמיד יכולים לבקש עוד זמן כדי "לגבש את עמדתם" – כל מי שהתמודד מולם בבתי המשפט או ניסה להוציא מהם תגובה יודע שבכל מה שקשור למריחת זמן, צה"ל הוא הצבא הטוב ביותר בעולם. שיטה אחרת היא לטעון שהמל"ל עוד לא עיין בכל החומר ששלח לו צה"ל – ואז להפיל עליו 17,234,532 עמודים של חומר.

כך או כך, מערכת הבטחון הצליחה למנוע דיון בקבינט בנושא שכבר נכתב עליו מסמך ושעניין אישית את נתניהו. מי יכול להיות אחראי למהלך כזה? ובכן, בסוף כל פאשלה בטחונית שעליה כותבים בעברית, יושב עמוס גלעד עם טראומה. גלעד, אולי התוצר הכושל ביותר של אמ"ן לדורותיו, ניהל בשנים האחרונות את המדיניות הישראלית כלפי עזה. והוא לא אוהב שמתערבים לו במדיניות. המל"ל, נרמז, הציעה הקלות במצור על עזה. גלעד הוא האיש שבאותם ימים היה מחליט איזה מזון ייכנס לעזה ואיזה לא. התירוץ שלו אז היה "שהשובים של גלעד שליט לא יאכלו לו X מעל הראש." הוא עדיין אחראי על מדיניות עוועים מרושעת מהסוג שתואר כאן.

סופה של הטרגדיה מוכר. המל"ל לא היתה מעורבת בדיונים לקראת המשט, לא הציגה לממשלה חלופה לפעולה הצבאית שדחף אהוד ברק (ב. מיכאל עמד עוד באמצע שנות התשעים על האובססיה המשונה שיש לברק עם מבצעים שכוללים סנפלינג), והתוצאה היתה התנגשות אלימה בלב ים, במהלכה הרגו חמושי צה"ל תשעה טורקים ופצעו כ-60 מהם – ויש לומר שוב שבחלק מהמקרים, זה נראה הרבה יותר כמו רצח מאשר כמו הרג. בעקבות התבוסה המרשימה הזו – עוד הוכחה, אם מישהו היה זקוק לה, שפעילות צבאית שמגיעה במנותק ממטרה מדינית היא מתכון לאסון, ושנצחון צבאי בהחלט יכול להיות אסון מדיני – הסתלקה ישראל במהירות ממדיניות המצור שלה בעזה.

עד המרמרה, התעקש עמוס גלעד על הסכנה שיש בהכנסת שוקולד, חומוס מבושל, קיווי ועוד לרצועת עזה; עם שטף הדם על סיפוניה, הסכנה הצבאית הזו התפוגגה כאילו לא קבעה את סדרי החיים של רצועת עזה במשך שלוש שנים. מותר לחשוד שהמדיניות כלפי עזה אחרי המרמרה היתה זו שאליה שאף נתניהו מלכתחילה, שחלק ממנה הותווה במסמך של המל"ל, שכלל אליבא דארד הצעה לשורת הקלות במצור.

אז הנה, שילמנו עוד מחיר על סירובה העיקש של הבהמה הירוקה, סירוב שעוד מעט יחגוג 40 שנה, לאפשר לגוף אזרחי להעלות אלטרנטיבות משלו בפני הממשלה. ראוי, לסיום, לומר שאין זו אשמתה של מערכת הבטחון: זה טיבה. האשמה היא בשרים ובראשי הממשלה, שבמשך שנים נרתעו מפני יישום חובתם לרסן אותה, להזכיר לה שהיא כפופה למערכת האזרחית ולא להיפך. זאת, למרות שרבים מהם מכירים היטב את הצורה שבה היא פועלת: צה"ל נוהג להציע לקברניטים שלוש דרכי פעולה, ששתי הראשונות בהן בלתי סבירות במכוון והשלישית היא זו שהוא רוצה. דני מרידור נהג לומר לאנשי מערכת הבטחון שאיתם נפגש "עברו ישר לאפשרות השלישית."

אבל אחריותם של שרים לא כוללת הוצאת סיפורים מרירים לתקשורת. אחריותם היא ליישם מדיניות, לאלץ את הבהמה חסרת הרסן לסור למרותם. בכך הם נכשלים, בעקביות. בוועדת חקירה של מעלה הם יוכלו לטעון להגנתם שהציבור אשם, משום שהוא סוגד למערכת הבטחון, משום שהוא יעדיף תמיד את הגנרל על השר, וזו תהיה האמת; אבל אלה יהיו רק טיעונים לעונש. חובתם של מדינאים היא גם לומר לציבור שלהם אמיתות קשות. והאמת הזו לא מושמעת.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)