החברים של ג'ורג'

הם שולטים בעצמם באמצעות הכידונים שלנו

שר הבטחון יעלון פלט לאחרונה מידע שסותר את עמדת ה-hasbara הישראלית, ואף אחד לא שם לב

במציאות שבה נפתלי בנט ואיילת שקד הם שרים בכירים, וחברי הכנסת המובילים של הליכוד הם ענת “פה פה פה” ברקו ומיקי “המוח” זוהר, בוגי יעלון – מהאנשים המסוכנים ביותר בישראל – מתחיל להצטייר כאחד השפויים והמתונים שבהם. בשנים האחרונות, מקדם יעלון את התפיסה שהפלסטינים ממילא שולטים בעצמם ושאין בעצם בעיה של כיבוש ישראלי על הפלסטינים. הוא אמר את הדברים לראשונה ב-2010, עד כמה שידיעתי מגעת, ומאז הוא חוזר עליהם מדי פעם. אשפי hasbara כמו בן דרור ימיני כבר החלו להפוך את הטענה הזו – הפלסטינים שולטים בעצמם, אין כיבוש – למנטרה שהם חוזרים עליה בעקביות.

לא מסובך מדי להתמודד עם הטענה הזו. הפלסטינים כל כך שולטים בעצמם, עד שאין להם יכולת להחליט איזה דיפלומט ייכנס לגבולם. הם כל כך שולטים בעצמם, עד שאין להם שליטה על כספי המסים שלהם וישראל נהנית להתעלל במקבלי המשכורות הפלסטינים על ידי הקפאת משכורות – שיטה מובהקת לבניית האמון שלהם. הם כל כך שולטים בעצמם, שצה”ל חולש על רישום האוכלוסין של הפלסטינים וברצונו מגרש מהגדה פלסטינים בתואנה שהם בעצם גרים בעזה כי כך נכתב פעם – ומדי פעם, מואיל בטובו לעשות מחווה לפלסטינים ולהכיר בכמה מהם שמרכז חייהם בגדה למרות שפעם גרו בעזה ככאלה. הפלסטינים כל כך שולטים בעצמם, שהדווחים המיוחדים של האו”ם שעוסקים בעניינם לא יכולים להגיע לגדה המערבית ולדווח על המצב בעצמם. כל כך שולטים בעצמם, שגם נציגים של בית הדין הבינלאומי בהאג לא יכולים להגיע לגדה (ואחר כך, כמובן, כשהם נשענים על דו”חות של ארגוני זכויות אדם ישראלים, הללו מואשמים בבגידה.) כל כך שולטים בעצמם, שמדי לילה – שימו לב לדיווחי דובר צה”ל בנושא – עוצרים חמושים ישראלים עשרות פלסטינים ומעבירים אותם למתקני חקירה וכליאה ישראלים. כל כך שולטים בעצמם, שלפני מספר שבועות הטילה ישראל מצור על רמאללה וקבטיה.

בקיצור, אין לפלסטינים שליטה על הגבולות שלהם, על המסים שלהם, על פאקינג רישום האוכלוסין שלהם, על התחום האווירי שלהם, על התחום האלקטרו-מגנטי שלהם, על המים בגדה המערבית, והם חשופים לפשיטות ישראליות יומיומיות – ולזה קוראים התועמלנים הישראלים “שליטה עצמית.”

ואז בא בוגי ובלי לשים לב ירה לטיעון הזה בראש. “הפלסטינים ביהודה ושומרון תלויים בנו, הם לא יכולים לשרוד יום אחד בלי תיאום בטחוני,” הצהיר השר לפני כשבוע. הוא אמר עוד ש”אנחנו עושים 80% מהעבודה כדי למנוע מהחמאס והג’יהאד האיסלמי להשתלט על הגדה.”

מותר לפקפק באמינות ההצהרה הזו. יעלון הרי לא יוכל לאמת אותה: הוא יתחמק ויאמר שמדובר ב”סוד בטחוני.” אבל אם ניקח את דבריו של השר כפשוטם, אז אפילו אליבא דישראל הרשמית, הפלסטינים לא שולטים בעצמם.

לדברי יעלון, רוב הפלסטינים רוצים להפיל את המשטר שלהם. הם כל כך רוצים להפיל אותו, שבלי סיוע של חמושים ישראלים הוא לא ישרוד יממה. מדובר במשטר נעדר לגיטימיות, ששנוא על עמו, ושמוחזק בכוחם של כידונים ישראלים. אין “שליטה עצמית” פלסטינית: יש דיקטטורה פלסטינית חלשה, שנשענת לקיומה על בוגי וחמושיו.

בוגי אומר איפוא, כנראה בלי לחשוב על זה יותר מדי – אומרים שאריאל שרון אמר עליו ברשעות החיננית שלו שהוא ההוכחה שרמטכ”ל לא חייב להיות אינטליגנט – שבגדה יש דיקטטורה ישראלית, אבל כזו שמופעלת על ידי שליח, והיא ממש לא טובה בזה ולא תשרוד בלי תמיכה ישראלית.

כמובן, העובדה שהרש”פ היא משת”פ ישראלי היא בדיוק מה שמערער את הלגיטימיות שלה בעיני הפלסטינים. כאן המקום להזכיר שישראל טירפדה בעבר בחירות בגדה, כשלא הסכימה להשתתפותו של חמאס בהן – וצריך לתהות האם בכך היא לא עשתה בעצם את מה שרצה המשת”פ הפלסטיני שלה. יש לציין עוד את המקרה של שובת הרעב מוחמד אל קיק: הוא נעצר על ידי חמושים ישראלים ברמאללה (השטח שלכאורה נשלט על ידי הרשות הפלסטינית) ומקורות פלסטיניים ציינו שהמעצר שלו על ידי ישראל הגיע מיד אחרי מעצרו הרביעי על ידי הרשות. כלומר, נרמז שישראל מחזיקה אדם במעצר מנהלי כדי לרצות את המשת”פ שלה. כמובן, לעולם לא נראה את הראיות לכאן או לכאן, כי אנחנו חיים במדינה דמוקרטית ושקופה.

נקודה נוספת שיש לעיין בה בדברי בוגי הוא הטרוניה שלו על כך שאבו מאזן לא הסכים להעברת נפט קטארי לרצועת עזה, כי הוא רצה לקבל על כך מסים וישראל העדיפה שלא לתת לו אותם. אבו מאזן, האיש החולה מהמוקטעה, ניסה במילים אחרות להראות סממנים של עצמאות ולקחת אחריות על גביית מסים. ישראל העדיפה שלא לאפשר לו את זה – כי לישראל בסופו של דבר הרבה יותר נוח עם משטר חמאס בעזה.

למה? כי כל זמן שחמאס שולט בעזה, קשה הרבה יותר לדבר על מדינה פלסטינית וישראל יכולה להמשיך וללעוס את הגדה, ולהפוך את המצב שם למצב של סיפוח בפועל.

לישראלים כל כך לא אכפת ממה שנעשה בשמם, ששר הבטחון שלהם יכול להגיע בפומבי למצב של doublespeak, קרי לומר (וכנראה להאמין) לשני דברים סותרים בו זמנית: שהפלסטינים שולטים בעצמם ושהם לא יחזיקו יממה בלעדינו.

וכמובן, כשהישראלים תוקעים את הראש בחול ולא מתייחסים לסתירה בדבריו של בוגי או למצב בגדה בכלל, הם מקדמים את הפיצוץ שחייב לבוא. ובפיצוץ הזה, הם ולא בוגי יהיו הקורבנות.

לבוגי יש שומרי ראש ורכב משוריין. לכם אין.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כיצד מרקדים לפני

מה מטריד באמת בפרשת הרבצ”ר המרקד

הרב הצבאי הראשי לצה”ל, תא”ל רפי פרץ, עורר סערה בימים האחרונים לאחר שנחשף סרטון שבו הוא רוקד בחתונה יחד עם איציק שפירא, אחד משני הכותבים של “תורת המלך.” זה, כזכור, הוא המדריך ההלכתי לרצח לא יהודים שהיועמ”ש וינשטיין החליט שאיננו מהווה הסתה. שפירא נחשב לאחד הרבנים היותר קיצוניים בגדה המערבית ובשעתו אף פרסם פסק הלכה שמתיר ביצוע פעולות תגמול כנגד פלסטינים בשבת. המראה של פרץ רוקד עם שפירא ואף שם את כומתתו על ראשו של שפירא וחובש את מגבעתו של שפירא, עורר על כן עניין מוצדק.

צריך לומר מה אין פה: אין פה הזדהות של פרץ עם שפירא. השניים היו בחתונה, פרץ הוזמן על ידי אבי החתן, והם היו במעגל ריקוד. זה הכל. אבל.

בכל זאת יש סיבה להיות מוטרדים מהסרטון הזה. כשמדברים על אנשי תג מחיר ותורת המלך – שהיא הביסוס ההלכתי לפגיעה בחפים מפשע פלסטינים – מקפידים לומר לנו שמדובר בקיצונים, מה זה קיצונים, יש רק איזה 100 כאלה ואיכשהו הם בכל מקום. הם מוקצים מחמת מיאוס, אומרים לנו; לכל מחנה יש קיצונים; ושמענו שהקיצונים שלכם השחיתו פעם סטיקר של בנט, אז מה אתם רוצים.

מה שהריקוד המשותף מערער הוא את התפיסה שמדובר בשני מחנות שונים לגמרי, שבכלל לא מתערבבים. כמובן, התפיסה הזו אף פעם לא היתה הגיונית. מדובר במעגלים שמסתובבים זה בתוך זה. אבל מי שמביט במציאות דרך עיניו של יאיר לפיד, או מי שנותן לאנשים כמו נפתלי בנט לסמא את עיניו, היה משוכנע שיש כאן שני קטבים.

אז לא, תועבה כמו שפירא ודמות ממסדית כמו פרץ מגיעים לאותן החתונות ורוקדים באותם המעגלים. הם מכירים אותם אנשים, קוראים אותם עיתונים, מקשיבים לאותם רבנים (גם אם לא תמיד מסכימים איתם.) אין חציצה, זה אותו המחנה.

כמובן, זה לא אומר שפרץ בהכרח מאמץ את העמדות של שפירא. הוא, למשל, גינה התקפות של מתנחלים על בסיסי צה”ל. זה אמנם קצת מתבקש מהרב הצבאי הראשי, אבל לצערנו כיום זה לא לגמרי מובן מאליו. חשוב לציין שאני לא נטפל לפרץ: פרץ הוא לא הבעיה. אחרי הכל, הישיבה של שפירא – הישיבה ביצהר – מומנה על ידי משרד החינוך בשנים שבהן נכתב “תורת המלך” ושפירא משך אז משכורת ציבורית. וגם שפירא הוא רק חלק מהבעיה: מזכירות ההתנחבלות שבה הוא גר, יצהר, ערכה הצבעה בשאלה האם להסגיר לצה”ל את הפורעים שתקפו חיילי צה”ל. היא החליטה שלא.

וזו הנקודה: יצהר ממומנת מכספי ציבור וממוגנת על ידי חיילי צה”ל. כותבי תורת המלך משכו משכורת ציבורית מהמדינה. הם אולי לא במרכז של הממסד, כמו פרץ, אבל הם לגמרי חלק מהממסד. אם הממסד הרבני האורתודוקסי “המתון” – בהנחה שיש כזה, הנחה שאני כופר בה – אכן היה מזדעזע מהדברים שכתב שפירא, ואם אכן היה רואה בהם חילול השם, היינו רואים חרם עליו ועל הישיבה שלו, או איסור על שיתוף פעולה איתו ואיתה. במילים אחרות, שפירא היה יכול לרקוד רק עם החסידים שלו וקיצונים דומים.

ומה שמטריד הרבה אנשים בפרשת הרבצ”ר המרקד הוא שהיא ממוטטת את הטענה כאילו יש הפרדה בין “הקיצונים” ובין “המתונים”; כאילו שיכולנו להבחין במבט בין שפירא ובין פרץ, אלמלא לבש האחרון מדים. בקצרה, שהקיצונים שתומכים בשריפת ילדים “אם ברור שיגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם” רוקדים עם ה”מתונים” שחושבים שצריך לשרוף ילדים אבל זה הג’וב של צה”ל, ולאף אחד מהצדדים אין בעיה עם זה.

ועוד דבר אחד: קצת קשה לגלות כבוד לבית המשפט, כשהשופט העליון והמשנה לנשיאה רובינשטיין מקיא על הגלימות. בפרשת שובת הרעב אל קיק התגלו שופטי בג”צ, כרגיל, כנושאי המים של הממסד הבטחוני.

runinstein

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

החסר משוגעים אנוכי, כי הבאת גם את אלה לרייר עלי?

עיונים במשנתם התיאולוגית של ה”ה ענת ברקו ומיקי זוהר

מי שעוקב אחרי חברי הכנסת של הליכוד בחודשים האחרונים, מתקשה להשתחרר מן הרושם שהם נכנסו לחוזה חשאי שבמסגרתו הם מתחייבים, כל אחד ואחד מהם, להפוך למטורלל התורן מדי שבוע. הח”כ המצטיין הוא כמובן אורן חזן, אבל מיקי זוהר נותן לו פייט יפה, והשבוע עלתה ממצולות האלמוניות המוצדקת גם אחת ענת ברקו.

את הנאום הדי מבולבל של ברקו אפשר לראות כאן. אם לתמצת את דבריה הלא לגמרי סדורים, הרי ש:

א. מאחר ואין פ”א דגושה בערבית, אין דבר כזה עם פלסטיני, שהרי המילה Palestina היוונית-רומאית נהגית ב-P ולא ב-F.

ב. יש איזו ישות פלסטינית, אבל ברקו מתחמקת מלומר שהיא מייצגת עם.

ג. ישראל מושיטה את ידה לשלום לישות הזו.

ד. הקוראן מכיר בארץ ישראל כארצם של בני ישראל (עוד שלילה של הלגיטימיות של הקיום הפלסטיני כעם).

פרה-פרה.

א. ברקו לא מכירה באפשרות של שינוי היסטורי. לפלסטינה יש היסטוריה ארוכה ושמות רבים. שמות הם, היסטורית, הדבר האחרון שנמחק. העובדה שפלסטינים קוראים לעצמם פלסטינים, על אף הפ”א הרפויה, מעידה על העומק ההיסטורי של השם “פלסטין”, בניגוד לטענה הציונית הרווחת שמדובר בהמצאה רומאית שלא תפסה. אגב, את השם “פלסטיני” (על פניו, בפ”א רפויה) אפשר למצוא כבר במדרש רבא, מהמאה השישית; העיתון הפלסטיני פיליסטין (באנגלית הוא קרא לעצמו Palastin) יצא לאור ב-1911, שש שנים לפני שאיזה שר חוץ בריטי הרשה לעצמו לחרוץ את גורלה של פלסטינה בלי לשאול את תושביה.

ב. ברקו מכירה בישות פלסטינית, אבל לא בעם פלסטיני. הימין היהודי הרי מודע לכך שלגיטימיות שלטונית נובעת מהסכמה עממית; מכאן המצוקה שלו בכל פעם שדנים בשאלה הפלסטינית, שהרי ברור שהפלסטינים שוללים את הלגיטימיות של השליטה היהודית בהם.

ג. ישראל כל כך מושיטה את ידה לשלום לפלסטינים, שלפני כשבוע היא הטילה מצור חלקי על עיר הבירה של הישות הפלסטינית, רמאללה, ועל העיירה הפלסטינית קבטיה, זאת בשל אלימות שהפעילו מספר פלסטינים. אגב, הרמטכ”ל איזנקוט אמר לאחרונה ש”זו תהיה טעות מרה להטיל כתרים וסגרים – זה יפעל כנגד האינטרס הישראלי.” אז למה בכל זאת פעל צה”ל כנגד האינטרס הישראלי, כפי שמזהה אותו הרמטכ”ל”? כי זה מה שרצה הדרג המדיני. נתניהו ויעלון יודעים שאין תועלת בענישה הקולקטיבית הזו של עשרות אלפי בני אדם, יתכן שיש בכך אפילו נזק; אבל הם חוששים מהתגובה של האספסוף הימני, מהמצב שבו בנט ייראה יותר גבר-גבר מהם, יותר מאשר מכך שכמה ישראלים ייהרגו בפיגוע של אנשים שלא יכולים יותר. אחרי הכל, הפיגוע יהרוג ישראלים שלא מסתובבים עם מאבטחים 24 שעות ביממה. הסיכון שבפעולה נגד האינטרס הישראלי לא יחול על נתניהו ובוגי עצמם.

ד. סורה 5 של הקוראן אכן (פסוק 21) מתארת את אללה כנותן את “ארץ הקודש” לבני ישראל – אבל מיד לאחר מכן מגיע סירובם של בני ישראל לעשות זאת. זהו הד לסיפור שמכונה במסורת היהודית חטא המרגלים – ושהוביל לכך שכל אותו בני הדור מתו במדבר. משום מה, ברקו לא מתייחסת לנקודה הזו. כנראה שאינה נוחה לה.

יתר על כן, ברקו מתעלמת מכך שלאל המונותאיסטי יש נטיה ידועה לשמצה לשנות את דעתו. הוא מתחרט על יצירת בני האדם ואחר כך על המבול, הוא מתחרט על המלכת שאול, ובתלמוד הוא מתחרט ואפילו בוכה על החרבת בית המקדש. מהבחינה הזו, הטענה של המוסלמים שיהוה ההפכפך שינה את דעתו והעביר את ברכתו מהיהודים למוסלמים סבירה לגמרי.

כמובן, ישנה הבעיה הקשה מאד של קישור היהודים החיים היום עם “בני ישראל” המקראיים, אבל ברקו מדלגת בקלילות מן המיתולוגיה אל ההיסטוריה. אחרי הכל, מבחינתה – ומבחינת רבים מן הציונים – אין הבדל בין מיתולוגיה להיסטוריה. זכויות מיתיות (”הבטחת האל”) מקבלות בתפיסה ההזויה שלהם, שמערבבת בין מציאות ודמיון ללא היכר, מעמד של זכויות משפטיות מן המנין. ברקו הרי מכחישה את האפשרות של שינוי היסטורי, שבו בני הארץ מתחילים לראות את עצמם כפלסטינים.

ומיד אחרי ברקו, הגיע מיקי זוהר. הלז העלה הצעת חוק, וזו אף עברה בקריאה ראשונה, טרומית, על פיה יציינו מדי שנה את י’ בניסן כ”יום העליה,” משום שעל פי המיתולוגיה (המאוחרת מאד) זה היום שבו פלש יהושע בן נון לכנען. לטענת זוהר, “חוק יום העליה מנטרל את טענת הכיבוש […] אל מול הטוענים מבית ומחוץ, כאילו ישראל היא מדינה ‘כובשת’, אנחנו מזכירים דבר אחד. היינו כאן לפני כולם.”

אני מקבל את הרושם שזוהר לא טרח לקרוא את ספר יהושע. אילו קרא, כנראה שלא היה מעלה את הטענה הזו, כי היא גול עצמי יוצא דופן. יהושע פותח את כיבוש הארץ בהשמדת עם בעיר יריחו: “ויחרימו את כל אשר בעיר, מאיש ועד אשה, מנער ועג זקן, ועד שור ושה וחמור, לפי חרב.” מיד לאחר מכן, מבצעים חמושיו של יהושע רצח עם דומה בעיר עי: “וישובו כל ישראל העי, ויכו אותה לפי חרב; והיו כל הנופלים ביום ההוא, מאיש ועד אשה, שנים עשר אלף – כל אנשי העי. ויהושע לא השיב ידו אשר נטה בכידון, עד אשר החרים את כל יושבי העי.” כמה פרקים אחר כך, מבצעים חמושיו של בן נון רצח עם גם בערים לבונה, לכיש, עגלון וחברון.

הזכות ההיסטורית היהודית אליבא דכנסת ישראל, אם כן, מבוססת על רצח עם. כשזוהר אומר “היינו כאן לפני כולם,” הוא אמור לדעת שהוא לא מדייק. אם המקור שלו הוא ספר יהושע, ניסוח מדויק יותר יהיה “אנחנו כאן אחרי שרצחנו את כולם.”

אני ממליץ לתנועת ה-BDS להפנות תשומת לב לחוק של מיקי זוהר, כי הוא מדגיש את העובדה שהזכות הנטענת הציונית על הארץ לא נובעת מכוח ישיבה, מכוח עיבודה, מכוח הצמדות אליה גם בימי רעב ורעה, אלא מכוח רצח של נשים, ילדים וקשישים. כך היה אז וכך גם היום. מדינת ישראל מבוססת, הרי, על טיהור אתני של ילידי הארץ – טיהור אתני שנמשך עד עצם היום הזה. שאלו את הבדואים המיועדים לפינוי בדרום, או את תושבי הכפרים הלא מוכרים, או את תושבי דרום הר חברון.

וכאן משתלבים דבריה של ברקו בדבריו של זוהר: השלב הראשון ברצח עם הוא שלילת הלגיטימיות של קיומם של הקורבנות המיועדים. ברקו שוללת את הקיום שלהם כקבוצה לאומית. זוהר מבסס את הזכות היהודית על פלסטינה על רצח עם קדום – והעובדה שרצח עם כזה לא התרחש כי לא היו “בני ישראל” ולא היה יהושע בן נון ולא היתה פלישה לכנען היא שולית בימינו. יש לה חשיבות היסטורית, כן – אבל העובדות ההיסטוריות משחקות פה תפקיד מינורי. העובדה היא שזה הקטע מהמיתולוגיה היהודית שברקו וזוהר בוחרים להדגיש ולהחיות כיום. זו המאכלת הישנה והחלודה שהם ממרקים במרץ לקראת שימוש נוסף.

נו, תאמרו לי, החסרי משוגעים אנחנו כי הבאת גם את אלה לרייר עלינו? אלה רק חברי כנסת מהשורה השלישית. ואני אענה שלמיתוס יש חשיבות ושלמילים יש חשיבות, ושאם אתם רוצים מישהו בכיר יותר, בשמחה. בנימין נתניהו אמר השבוע שישראל מוקפת “חיות טרף.” כלומר שכניה של ישראל כלל אינם בגדר אדם. ונתניהו הוא לא ח”כ זוטר. הוא, למרבה האימה, ראש ממשלה של מדינה עם נשק גרעיני.

הוא מזמזם, וברקו וזוהר שרים את המנגינה.

הערה מנהלתית: ווילי בוחן את עמוד הגירוד על שם הצנזורית הראשית, אל”מ אריאלה בן אברהם, שנקנה בתרומותיכם.

amud

בשבוע האחרון התקבל מספר ניכר של תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ואני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אנכרוניזם עם נגיעות קפקא

להפתעתי גיליתי שהצנזורה הצבאית דורשת שאאשר סטטוסים ופוסטים מראש. נראה מה יאמר בית המשפט

כשזה התחיל חשבתי שזו מתיחה.

ביום חמישי שעבר הבחנתי בהודעה בעמוד הפייסבוק שלי. הכותבת היתה לדבריה הצנזורית הראשית, אחת אל”מ אריאלה בן אברהם, שבו דרשה ממני לאשר את צו הצנזורה. כניסה לעמוד הפייסבוק של בן אברהם הראתה עמוד ריק כמעט לגמרי – רק השם והתמונה שלה (למעשה, נראה שבצנזורה התפדחו ממנו כל כך אחרי פרסומי הימים האחרונים, שכשניסיתי להכנס אליו היום לצרכי כתיבת הפוסט הזה הוא לא היה קיים יותר). ההנחה הראשונית שלי היתה שימני כלשהו מנסה להטריל אותי. בעצת ידידים, שלחתי מייל לצנזורה בכל זאת. סוג של שאלת קיטבג, כשחושבים על זה. התשובה שלהם היתה חיובית: על פי ההנחיות שהם שלחו, כל סטטוס בפייסבוק שעוסק פחות או יותר בכל נושא שקשור למערכת הבטחון ומספר נושאים שלא קשורים למערכת הבטחון בשיט, חייב אישור על ידיהם מראש.

עניתי להם שזה לא יקרה, פרסמתי את הנושא בטוויטר ופייסבוק, והלכתי לדבר עם עורכי דין. ובום. יומיים של עיסוק תקשורתי בלתי פוסק באירוע הזה. למדתי ממנו כמה דברים: שהם שלחו את הצו הזה לכ-30 כלי מדיה חדשה; ושהטענה שלהם היא שאני כלי תקשורת משום שעמוד הפייסבוק של הבלוג מוגדר כאתר מדיה.

נתחיל ממה שקל לפרק. הבלוג קיים מאז מאי 2006. העמוד בפייסבוק הוקם מאוחר משמעותית יותר, ב-2010 או 2011 אני חושב. כשהקמתי את העמוד, פייסבוק דרשה שאבחר קטגוריה לתחום שבו הוא יעסוק. אופנה לא התאימה לי, אז הלכתי על תקשורת. מספר האנשים שמורשים לעדכן את העמוד הוא אחד, אני. לבלוג הזה יש עוד שניים-שלושה אנשים בעלי הרשאות, אבל הם לא השתמשו בהן כבר כמה שנים. אם אדם אחד עם עמוד בפייסבוק נחשב כלי תקשורת בגלל הקטגוריות של פייסבוק, אז אולי כדאי שבצנזורה הצבאית לא יתעסקו במדיה חדשה. הם לא מבינים בזה מספיק. כמובן, הצנזורה יכולה להחליט – ויהיה בזה אפילו הגיון – שאם יש לך מספר גדול מספיק של עוקבים, אתה בעצם כלי תקשורת. עם זאת, הם לא הצליחו להגדיר את הנושא כך עד כה.

ויש פה מספר בעיות מהותיות נוספות. הצו שנשלח אלי מתייחס לסמכותה של הצנזורה על פי תקנות שעת חירום. אלה תקנות מ-1945 שמתייחסות לתקשורת כתובה ואלקטרונית, בתקופה שכלי תקשורת אכן היו ארגונים. הטענה של הצנזורה היא שפרסום ישראלי על נושא מסוים – הדוגמא הקלאסית היא כלי הנשק הגרעיניים שיש לישראל (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) – מאששת את החשדות של האויב על ישראל. קשה יהיה לטעון שבמצב שבו לכל אדם יש יכולת לכתוב כל דבר, הטענה הזו עדיין עומדת. יתר על כן, בכלל לא ברור מנין נטלה הצנזורה את הסמכות להפעיל את סמכויותיה על המדיה החברתית. זו פועלת כבר מספר שנים ללא הפרעה ואם הצנזורה רוצה להרחיב את סמכויותיה לשם, אז שתקושש חקיקה ראשית. לא מסיגים חירויות אלא בחקיקה.

צריך לציין שהדרישה איננה בלתי הגיונית כשלעצמה: מצב שבו הצנזורה מכריזה שהיא חלה בכל מקום פרט למדיה החברתית פשוט יזמין אנשים לבצע עבירות בטחון במדיה החברתית. מצד שני, הדרישה לצנזר כל סטטוס או ציוץ מראש (הם לא התייחסו לטוויטר, אבל למה לא בעצם?) מבהירה את האבסורד שבעצם מוסד הצנזורה בעידן הנוכחי. בפעם הבאה שמישהו ינסה לומר לכם שישראל היא מדינה דמוקרטית, זכרו שטכנית כל סטטוס בפייסבוק של ישראלי מצריך אישור צנזורה.

ולא, אני לא מגזים. הצנזורה אמנם אומרת שאין לה כוונה לדרוש מ”פרופילים פרטיים” להכפיף את הסטטוסים שלהם בפייסבוק לאישור מראש, אבל באותה הנשימה אומרת שהסמכויות שלה חלות על כל פרסום “בין אם מדובר בכלי התקשורת המסורתיים ובין אם מדובר בפרסום בדרך אחרת.” כלומר, יש לה את הסמכות אבל היא בוחרת שלא להפעיל אותה. זה יכול להשתנות, וכל מה שצריך כדי שזה יקרה הוא החלטה של הצנזורה – שלה כפופים כל תושבי ישראל, כפי שהם כפופים למפקד הצבאי שלהם, אלוף פיקוד העורף. חופש הדיבור והתנועה של תושבי ישראל – לכאורה דמוקרטיה, בפועל דיקטטורה צבאית לייט – תלוי במידה ניכרת ברצונם הטוב של הפקידים הצבאיים הללו.

יתר על כן, בחינה של צו הצנזורה מראה שיש לו מעט מאד קשר לבטחון המדינה בפני עצמו. בעצת עורכי דיני, אני לא יכול לצטט את הצו או לצלם חלקים מתוכו, אבל אבצע פרפרזות. כל ידיעה או ספק ידיעה שעשויה להזיק לצה”ל או למפקדיו צריכה אישור מראש של הרשויות הצבאיות. כך גם כל ידיעה על תקציב צה”ל. רוצים לכתוב על הטמטום שבפרויקט ה-F-35? זה יכול לפגוע בצה”ל, בקצין שאחראי על הפרויקט, ויש לזה השלכה על תקציב צה”ל. אז תשלחו בבקשה את הציוץ שלכם בנושא לצנזורה לאישור מראש. קשר כלשהו לבטחון הממשי של ישראל? פגיעה מהותית ומיידית בו? אין, אבל תשלחו בכל זאת. רוצים לכתוב על הצורה שבה האקדמיה הישראלית משרתת את מערכת הבטחון? צריך אישור מראש לכתוב על זה סטטוס. רוצים לכתוב על כך שפלסטיני נעצר? אישור מראש. על התיאום הבטחוני עם ארה”ב, לרבות מה שפורסם בחו”ל? אישור מראש. רוצים לדווח על כך שיש ישראלים בידי החמאס? אישור מראש, ובהצלחה עם זה. רוצים לדווח על המגעים של בנק ישראלי לקבלת הלוואה בחו”ל? כן, גם זה איכשהו נתפס כ”צורך בטחוני.”

אה, וכל זה (ועוד לא מעט נןשאים אחרים, חלקם אשכרה הגיוניים) – אם היה פרסום מוקדם בנושא, ואפילו אם היה אישור צבאי רשמי בנושא, אתם עדיין צריכים לבקש את אישור הצנזורה לפני שאתם כותבים על זה. במילים אחרות, המדיה החדשה בישראל, שנשמתה היא היכולת להגיב במהירות, מתבקשת שלא לכתוב יותר על צה”ל ומערכת הבטחון, גופים שוליים בנוף הציבורי הישראלי, אלא אם היא רוצה להכפיף את עצמה לצנזורה.

אה, וכן: אסור לכם לומר שהציוץ או הסטטוס שלכם עבר צנזורה. צריך לשמור על מראית עין של מדינה חופשית, אחרי הכל.

ועכשיו אנחנו מגיעים לנקודה הקפקאית: כל זה, קורא יקר, חל גם עליך. כזכור, הצנזורה אומרת שיש לה סמכות לצנזר את המדיה החברתית, היא פשוט עושה זאת בצורה מוגבלת מאד כעת. אבל אם אתה כותב על אחד מהנושאים שאני לא יכול לומר לך מה הם, אתה עשוי לבצע עבירת צנזורה. כלומר, אתה יכול לבצע פשע בלי שיהיה לך שום מושג שאתה מבצע פשע. יכול להיות שעוד שבועיים, הצנזורית הראשית תשנה את דעתה ותחליט שוואלה, גם סתם אנשים שכותבים בפייסבוק ולא טרחו להגדיר את העמוד שלהם כעמוד בנושאי מדיה כפופים לה. חלק מהנושאים, כאמור, לא קשורים בכלל לבטחון המדינה. למעשה, ידידה קרובה תהתה למראה הרשימה האם הדיון במתווה הגז לא נופל תחת ההגדרות האלה. לדעתי היא קצת הגזימה, אבל ממש לא בהרבה.

אז יש רשימה של נושאים שאם אתם מדברים עליהם, אתם יכולים להפוך לעבריינים. ואתם לא יודעים מה היא ולי, שיודע מה היא, אסור לומר לכם. כלומר, כל מה שתאמרו יכול לסבך אתכם. אז אולי עדיף פשוט לסתום את הפה?

ככה המשטר הצבאי אוהב את הנתינים שלו: מפוחדים תמיד, לא יודעים אף פעם מה הגבול. אז הגיע הזמן להפסיק לפחד. הפחד נותן להם כוח. הפחד מצנן את החופש של אזרחים במדינה שמתיימרת להיות חופשית לנהל דיון פתוח וציבורי. אני לא מתכוון לציית להנחיות הצנזורה. אני מקווה שכל מי שקיבל הנחיות דומות יתעלם מהם גם הוא. נפגש בבית המשפט.

ועוד דבר אחד: הצנזורה אומרת שהיא שלחה צווים כאלה ל-30 כלי מדיה חדשה, אבל לא אומרת מי הם. יהיה מעניין לבחון את הרשימה ולראות האם, למשל, גם יואב אליאסי ואנשי ימין אחרים קיבלו צווים כאלו. ואם הצנזורה רוצה למנוע את החשד שהיא פועלת בצורה פוליטית, תואיל ותחשוף את הרשימה.

הערה מנהלתית: לאור החשיפה התקשורתית, סביר להניח שיש כאן לא מעט קוראים חדשים. ברוכים הבאים. הבלוג הזה כנראה לא יהיה קל לעיכול לרבים ממכם, אבל אלה החיים. כאן אפשר לקרוא קצת עלי, כאן אפשר למצוא טקסט עתיק יחסית שבכל זאת מהווה את המניפסט של הבלוג, פה מדיניות התגובות וכאן אפשר לתרום לרווחת הכותב. מסיבות היסטוריות הפניה היא לתרומות למימון האלכוהול והטבק שלי, אבל יש להודות שבחודשים האחרונים התרומות מממנות בעיקר את החתולים של זוגתי ושלי, ווילי וצ’ארלי.

לקוראים הוותיקים: שוב סליחה על מיעוט הכתיבה בבלוג, ותודה לכל אלה מכם שתרמו בשבוע האחרון.

(יוסי גורביץ)

הכלב שלא נבח

בכל פארסת המעצרים של עזרא נאווי, הקפידה התקשורת לא לדווח על המציאות בגדה המערבית

שלשום (ב’) הסתיימה בקול נפיחה יבבנית פרשת המעצרים בעקבות ה”תחקיר” של עד כאן שפורסם בתכנית עובדה. אחרי ששורה של שופטים הורו על שחרורם למעצר בית של עזרא נאווי וגיא בוטביה, ואחרי שהמשטרה ערערה שוב ושוב על השחרור, הם שוחררו למעצר בית. הנקודה הקריטית פה היא שהמשטרה לא הצליחה להביא שום ראיות לכך שהאדם שנאווי כביכול הביא למותו, אבו חליל, אכן מת בצורה לא טבעית. במקרה של בוטביה המשטרה הצליחה תחילה לעצור את שחרורו במשך סוף השבוע, ואחר כך, ביום ראשון (לאחר שדרישתה להמשך מעצר נדחתה ובית המשפט השלום נעתר באופן חלקי בלבד לבקשתה לעיכוב ביצוע), ניתנו לה רק שעתיים – עד השעה 16:30 – להגיש ערר על ההחלטה. במקום זאת, הגישה המדינה בקשה חדשנית ומקורית לבית המשפט המחוזי ל"דחיית עיכוב ביצוע השחרור" שניתן לה, אך השופט זרק אותה מכל המדרגות.

כלומר, משטרת ישראל עצרה שלושה אנשים, והמשיכה להחזיק אותם במעצר, בגלל חשד לרצח – כשאין לה שום ראיות שהיה בכלל רצח. היא הסתמכה על אמירה אגבית של נאווי, שאותה היא לא הצליחה לגבות בכלום. בשביל זה היא עצרה אדם בנמל התעופה, החזיקה אותו בלי עורך דין, ועכשיו – כשאין לה כלום – היא מקפידה להודיע שהיא חושדת בו גם בהחזקת סכין והחזקת סמים. למה היא התנהלה כך? למה היא התבזתה כך בבתי המשפט, פעם אחר פעם? אולי בגלל שהיא רצתה להתנקם בנאווי ובבוטביה על כך ששבועיים (!) לפני המעצר, הם הגישו נגדה תביעה אזרחית בשל מעצרי שווא ורדיפה; אולי בגלל שהם קוץ בצידו של משטר הכיבוש כבר שנים; אולי בגלל שהגיעה הוראה מלמעלה לחזק את ה”תחקיר” של עד כאן באמצעות מעצר (ואחד מבכירי עד כאן, כבר ראינו, הוא יוצא המשרד לבטחון פנים); ואולי כל הסיבות יחדיו.

המקרה של העצור השלישי, נסר נוואג’ה, ראוי לעניין מיוחד. הוא פלסטיני, תושב הכפר סוסיא. החשד במקרה שלו היה שהוא דיווח למשטרה הפלסטינית על כך שמישהו מנסה למכור קרקעות, בין השאר קרקעות ששיכות למשפחתו; לכן בכלל לא ברור מה העבירה הפלילית שביצע. שני בתי משפט הורו על שחרורו מחוסר סמכות לדון בתיק; על כן עשתה המשטרה תרגיל מסריח וחטפה אותו לבית המשפט הצבאי, שהרי הוא פלסטיני ותמיד אפשר לשפוט אותו גם במסלול הזה. בית המשפט ביזה את עצמו וקבע שהעברתו לבית משפט צבאי לא היתה ביזוי של הצו שלו. בסופו של דבר, גם בית המשפט הצבאי נאלץ לשחרר אותו.

כלומר, אחרי כל מסך העשן הזה שפוזר בציבור באדיבות “עובדה,” שנכשלה כשל חמור בכך שלא טרחה לברר אם יש בכלל מת בסיפור הזה, אנחנו נשארים עם החשד שעזרא נאווי נשא סכין והחזיק סמים, ובשל כך החזיקו אותו לא פחות משבועיים ומנעו ממנו את זכותו הבסיסית להפגש עם עורך דין. יש לציין כי ההנחיה של הפרקליטות היא שלא להגיש כתבי אישום על החזקת כמויות לשימוש עצמי של סמים. סביר להניח שכמו כל ההתנהלות השערורייתית של מערכת המשפט בפרשת עד כאן, גם מההנחיה הזו יתעלמו.

ואחרי שעקבנו אחרי הפיכתה של מערכת המשפט לכלי רדיפה פוליטי, רצוי להתייחס לכלב שלא נבח: מה קורה בעצם בגדה.

[…]

הטענה שנרמזה, ולעתים נאמרה במפורש בתקשורת היהודית בשבועיים האחרונים, היא ש:

א. האיסור על פלסטינים למכירת קרקעות ליהודים איננו צודק.
ב. יש אי אכיפה של בניה בלתי חוקית פלסטינית בגדה.

שתי הטענות האלה לוקות בהנחת יסוד שגויה מן היסוד: שהמצב בגדה הוא מצב רגיל, שבו יש אדם שמעוניין לרכוש אדמה ויש מוכר שמעוניין למכור ואין שום סיבה לעמוד ביניהם. זה לגמרי לא המצב.

מדינת ישראל, באמצעות גורמים עלומים שהם תמיד שלישי – שמה של הימנותא הוזכר, אמנה ממומנת חלקית על ידי מדינת ישראל באמצעות העמותה הפרטית מועצת יש”ע, ויש סיבות לתהות למה יש חסיון מוחלט מצד הממשלה על הפעילות של העמותה הפרטית אלע”ד – עסוקה ברכישה של קרקעות בגדה. הסיבה היא שנגמרו לה הטריקים המשפטיים שבהם היא יכולה להשתלט על קרקע. היא לא יכולה יותר לתפוס שטחים לצורך צבאי ולבנות עליהם התנחלויות, והיכולת שלה להכריז על אדמות מדינה הופכת למוגבלת. טענות פלסטיניות, שמוכחשות בעקשנות על ידי הממסד, טוענות שגם השב”כ מעורב, באמצעות הפעלת לחץ על פלסטינים למכור אדמות; אי אפשר להוכיח את זה, אבל בהתחשב בכך שזו היתה הפרקטיקה בימי הממשל הצבאי בישראל, זה נשמע יותר מסביר.

מה קורה כשפלסטיני מוכר, מרצון או מאונס, קרקע בגדה המערבית? הוא מסכן את הקיום והפרנסה של כל שכניו. כך ממש. כשמתנחלים נכנסים לבית או משתלטים על חלקה, מתחיל מיד תהליך של נישול השכנים. הם, אחרי הכל, “סיכון בטחוני.” אם מדובר בבית, מתחיל הליך של הצקה והטרדה. פתאום אתה צריך לעבור מחסומים בדרך הביתה. פתאום יש חיפושים ופשיטות ליליות מצד השלטונות, ופשיטות פרטיזניות למטרות מירור חיים של המתנחלים. אם הקרקע היא בשטח חקלאי, קודם כל צה”ל מכריז על חלק מהאזור סביבה כאסור בכניסה לצרכי הגנת המתנחלים, אחר כך שטחים אחרים הופכים לשטחים שהכניסה אליהם מצריכה תיאום צבאי, ואחרי זה מגיע הטרור היומיומי השקט. התקפות מאורגנות של כנופיות מתנחלים על בתים, התקפות על חקלאים שיוצאים לאדמותיהם, חבלה ביבולים.

הכל נעשה בחסות צה”ל והמשטרה הישראלית. כשחמושים ישראלים נתקלים באלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים, הם עומדים מנגד או אף מסייעים לה. המטרה פשוטה: כמה שיותר אדמה עם כמה שפחות פלסטינים. זו לא טעות, לא מדובר באוזלת ידיים: זו מדיניות, גם אם מסיבות מובנות המדינה היהודית לא מצהירה עליה. בהתאם, רשויות אכיפת החוק “נכשלות” במציאת עבריינים מבין המיליציות הלא רשמיות, ואם הן איכשהו מצליחות, אז בתי המשפט כבר ידאגו לוודא שזה ייגמר באי-הרשעה.

מה יכול לעשות פלסטיני שמגלה ששכנו עומד למכור קרקע למשטר היהודי? המתנחלים, כזכור, הם בעיקר שלוחה. ובכן, אין לו הרבה מה לעשות. אם יפנה למשטר היהודי, הוא יידחה בבוז וכנראה יסבול מהתנכלויות או אף ממעצר. כל מה שנשאר לו הוא לפנות לבטחון המסכל הפלסטיני, שעשוי לנקוט בעינויים או ברצח כדי לסכל את המזימה. שזה מתועב, נפשע, מסריח, בלתי נסבל – ותוצאה ישירה של משטר הכיבוש היהודי.

שאלת ה”בניה הבלתי חוקית” הפלסטינית פשוטה אף יותר. משטר הכיבוש היהודי מקפיד לוודא שאין להם שום אפשרות בניה חוקית בשטחי סי, שהם רוב שטחי הגדה המערבית. במשך שנות הכיבוש, בנה משטר הכיבוש מאות התנחלויות ומאחזים והפנה אליהם את הרוב המוחלט של קרקעות מדינה שתפס. הוא התיר לפלסטינים לבנות עיר אחת, רוואבי. פרקטית, לפלסטינים אין יכולת לבנות בשטחי סי בניה חוקית. המטרה, שוב, היא לנשל אותם מאדמותיהם. להבהיר להם שהם לא יכולים לבנות, ושאם הם יבנו בכל זאת, תמיד אפשר יהיה להרוס שרירותית את הבתים שלהם ובתי המשפט יאמרו שזה בסדר.

בקצרה, הכיבוש היהודי של הגדה המערבית הוא הכל חוץ ממצב נורמלי. רוצים שעסקאות קרקע בין יהודים לפלסטינים יהיו אפשריות? הסירו את ההתנחלויות והפסיקו את הסיוע של המדינה היהודית לנישול פלסטינים.

[…]

ואחרי כל זה, שאלה קטנה, כזו שהתקשורת היהודית לעולם לא תשאל. האם יש לפלסטיני יכולת לקנות קרקע בהתנחלות?

התשובה היא לא. הכניסה של פלסטינים להתנחלויות אסורה בצו צבאי, וההיתר היחיד הוא לצרכי עבודה. אף פלסטיני לא יקבל לעולם אישור להתגורר בהתנחלות. אבל משום מה, הנקודה הזו – שמבהירה עד כמה צבוע השיח היבבני על “הפלסטינים לא מוכרים לנו קרקעות” – אף פעם לא עולה בתקשורת. היא אף פעם לא מצביעה על מדיניות ה”שלי שלי, שלך שלי” של המתנחלים ושולחיהם בממסד היהודי.

כלומר, התקשורת מתייצבת בצד של המקרבנים. וכשהקורבנות נוקטים באמצעי היחיד שהותיר להם המשטר – אלימות – היא צווחת בקול גדול. פתאום, כמו כל היהודים הימנים שנתקלים לפתע באלימות פלסטינית, היא מגלה את הפציפיזם. אלימות! כמה נורא!

ואף מילה על החיילים שחוטפים ילד בן 13 בנעלי בית סמוך לביתו. אף מילה על האלימות של המתנחלים לנגד עיניהם האדישות של החמושים הישראלים. אף מילה על “נוהל מיפוי,” שהוא פלישה מדי לילה לבתיהם של פלסטינים שלא עשו כלום כדי לוודא מי גר בבית ולצלם אותו. תמיכה רועשת בהריסת בתי משפחות של חשודים בטרור. כל זה, האלימות היומיומית שנדרשת כדי להחזיק את הכיבוש, איננו “אלימות”: זה הסדר. הוא טבעי, שקוף, בלתי מדווח. הסירוב של הפלסטינים להשלים עם המצב הזה, התגובה הטבעית שלהם לטרור היומיומי הישראלי, הוא זה שמעניין את התקשורת היהודית.

פעם היו לתקשורת היהודית כתבים לענייני שטחים. עכשיו יש לה כתבים לענייני התנחלויות. בשאלת ההתקרנפות שלה, השאלה מה קודם למה – האם הסירוב של הציבור להקשיב לדיווחים על המתרחש בגדה קדם להחלטה של התקשורת לא לדווח – היא מעניינת אבל משנית. בסופו של דבר, היא מעלה בתפקידה והפכה לעוד שמדברר את המשטר.

ואף על פי כן, יום אחד הכיבוש יסתיים. כשזה יקרה, התקשורת היהודית תצטרך לשאול את עצמה איך הפכה מכלב שמירה לצ’יוואווה של משטר בנט-נתניהו. סביר להניח שגם מהשאלה הזו היא תתחמק.

ועוד דבר אחד: מאיר אטינגר החל לפני תשעה ימים בשביתת רעב במחאה על מעצרו המנהלי. אטינגר הוחשד בכך שהוא מנהיג “המרד” של נערי הגבעות ובשעתו ניסו לקשור אותו גם לפיגוע בדומא, אם כי שמו לא מופיע בכתבי האישום שהוגשו בנושא. הבוקר (ד’) הודיעה עמותת חננו שהוא איבד את הכרתו. הנה עוד משהו שהתקשורת היהודית לא מדווחת עליו. הזכות לחירות היא הזכות הבסיסית ביותר. אם יש למשטר ראיות נגד אטינגר, יואיל ויעמיד אותו לדין. אם אין ראיות כאלה, ואין סיבה טובה להניח שיש, יש לשחרר אותו לאלתר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

סימפטיה לשטן

כוח-העל של ממשלת ישראל הוא להפוך נבלים לקדושים

המשטרה עצרה בסוף השבוע שעבר את עזרא נאווי, שכיכב בסרטון של השתולים מהימין שהוקרן ב”עובדה”, והיא מחזיקה אותו ללא גישה לעורך דין. בית משפט הורה על המשך מעצרו של נאווי לעשרה ימים.

אפשר, בדוחק, להגן על מעצרו של נאווי. אחרי הכל, המשטרה עצרה אותו בנמל התעופה בן גוריון בדרכו החוצה מישראל, לדברי עורכת דינו לאה צמל משום שהוא עבר ימים מחרידים ורווי איומים והחליט שהגיע הזמן לצאת קצת מהמדינה שמעודדת את כל האזרחים לרגל אחרי אחרים. אפשר לטעון – אני לא מאמין בטיעון הזה, אבל אפשר להעלות אותו – שנאווי מתכוון להמלט מישראל ועל כן יש לעצור אותו כדי לא לשבש את החקירה בפרשת קשירת הקשר להסגרת אדם לעינויים. יש, כזכור, שתי סיבות עיקריות למעצר, שהוא סנקציה חמורה של הפרת זכותו של אדם לחירות: מסוכנות, מה שנראה לי שאפילו שונאיו של נאווי יודו שאין פה, וחשש לשיבוש חקירה.

נניח שהחשש לשיבוש חקירה אכן קיים והמעצר אכן מוצדק. כאן עולות שתי שאלות: כמה לעזאזל מסובכת חקירה שבה אדם מוקלט כשהוא אומר שהוא מתכנן להסגיר מישהו? כמה זמן צריך כדי לחקור דבר כזה? יופ? יומיים? כי כשהמשטרה הביאה את נאווי להארכת מעצר, הוא כבר היה יומיים במעצר.

ונניח שצריך להחזיק אותו ליותר מיומיים, למה לעזאזל מונעים ממנו עורך דין? אפילו אם נקבל את הטענה – ושוב, למען הסר ספק, אני דוחה אותה – שיש מדי פעם, במקרים חריגים, צורך למנוע עורך דין מחשוד כדי שהמשטרה תוכל לשבור אותו (והרי אין משמעות אחרת למניעת עורך דין מעצור), איך לעזאזל התיק של נאווי הופך לתיק כזה? מעצר בלי עורך דין הוא מעצר מנהלי לייט. בשנים האחרונות, שבו התופעה הזו התרחבה, הוא היה שמור בדרך כלל לחשודים בטרור עם ניחוח קל של פצצה מתקתקת. המעשה שביצע נאווי, נזכיר, התרחש בדצמבר 2014. נניח עכשיו לשאלה האם ארגון השתולים עד כאן ביצע עבירה של שיבוש חקירה בכך ששמר על הקלטת במשך שנה – הטענה שאירוע מדצמבר 2014 הוא פצצה מתקתקת מרחיבה את הגבולות של המושג הזה, שרחב מדי גם כך, לעבר האבסורד.

[…]

כוחותינו האמיצים חיסלו בשבוע שעבר את נשאת מלחם, שממשלת ישראל טענה שביצע את הפיגוע בדיזינגוף לפני שבועיים. כוחותינו האמיצים טוענים גם שהוא פתח עליהם באש ושמשום כך הם לא טרחו לנסות לקחת אזרח ישראלי בחיים, מה שעד שתצוץ קלטת שמראה אחרת נשמע סביר למדי.

ואז נקטה ממשלת ישראל, בדמותו של הנער לעניינים מלוכלכים של ליברמן, גלעד ארדן, את השטיק הדוחה הרגיל שלה: היא הודיעה שהיא משהה את מסירת גופתו של מלחם לקבורה עד שיובטח לה ש”לא תהיה הסתה בהלוויה.”

התרגיל הזה חוזר על עצמו כבר שנים. ממשלת ישראל – לארדן אין זכויות יוצרים על השטיק הזה, ספק אם היתה לו מחשבה מקורית אי פעם – מנהלת מלחמה כנגד גופות ומתים כבר שנים רבות. מי שזוכר את האינתיפאדה הראשונה, יזכור איך כבר שר הבטחון יצחק רבין נקט במהלך הזה.

לכל אדם יש זכות לקבורה. בהחזקת גופתו של מלחם, ממשלת ישראל אפילו לא יכולה לטעון שהיא משמרת אותה לצרכי מיקוח – וזה אפילו אם נניח שמיקוח כזה בכלל לגיטימי. ממשלת ישראל וגלעד ארדן מנעו במשך חמישה ימים את הבאת גופתו של אזרח ישראלי לקבורה.

אני לא יודע, אבל אם הייתי אזרח פלסטיני ישראלי, והייתי רואה איך מתנהלת הממשלה במקרה הזה, הייתי מתחיל לתהות מה בעצם ההבדל ביני ובין פלסטיני מהגדה, ולמה בעצם אני לא אמור לראות את הממשלה הזו כממשלת כיבוש. אני לא יודע איזו “הסתה” יכלה להיות בלוויית מלחם; ספק אם יש משהו ש”יסית” יותר מאשר ההתנהלות הזו. כל זה, מעבר לנקודה הטריוויאלית שאם אכן ממשלת ישראל חוששת מ”הסתה” בהלוויה הזו, היא יכולה לעקוב אחריה ובמידת הצורך להעמיד אנשים לדין. אבל לא: היא התעקשה לסכל סיכון עתידי ולא ברור על ידי עוול מיידי ומובהק.

[…]

בסוף השבוע, הודיע שר הפנים החדש אריה מכלוף דרעי על כך ש”חתמתי על צו יציאה מהארץ לראאד סלאח מהפלג הצפוני, לסגנו כמאל חטיב ולפעילים נוספים. רוצים ללכלך? תשארו בארץ! בטחון מדינת ישראל חשוב קצת יותר מהזכויות שלכם.”

ציטטתי את ההודעה של דרעי כלשונה משום שהיא מעידה על כמה נקודות. קודם כל, ביקורת על ממשלת ישראל היא היום “ללכלך” על המדינה. זה מהלך כל כך חמור, ששר הפנים – שמחזיק בסמכויות של הפחה הטורקי והנציב העליון הבריטי – מונע מאזרחים ישראלים זכות בסיס של יציאה מהארץ.

שימו לב: דרעי משווה פה בין “לכלוך” ובין פגיעה ב”בטחון מדינת ישראל”, ואז אומר שהבטחון חשוב “קצת יותר” מהזכויות ששלל. כאן אנחנו משלימים את המהלך שהתחיל בן דרור ימיני: הטענה שמילים מסוכנות כמו מעשים, אם לא יותר, ושמותר “בשם הבטחון” לסתום לאנשים את הפה. אני אפילו כבר לא מדבר על ההחלפה בין ממשלת ישראל ומדינת ישראל, שהיא כל כך שגרתית ושקופה עד שכבר לא מבחינים בה. אפשר, ואפילו רצוי, להתנגד לממשלת ישראל ולמדיניותה; אין זו התנגדות ל”מדינת ישראל”, משום שהמתנגד הוא בדרך כלל חלק ממנה.

אגב, אני לא רוצה להרוס לרב אריה את החגיגה, אבל יש משהו כזה שנקרא אינטרנט. אולי שמעת עליו. הוא מאפשר לראאד סלאח להפיץ את תורתו מחוץ לישראל מבלי לצאת ממנה. רק אומר.

[…]

משטרת ישראל ניהלה בשנה האחרונה חקירה מסועפת כנגד האמנית נטלי כהן וקסברג, ואף עצרה אותה פעם אחת. כהן וקסברג נחקרה חמש פעמים במשטרה ובקרוב היא צפויה לעמוד לדין. סעיף האישום: כהן וקסברג חירבנה על דגל ישראל. זו עבירה על החוק.

שוב, כמו במקרה של נאווי וקשירת הקשר לחטיפה, די ברור מלשון החוק שכהן וקסברג ביצעה עבירה. יש סעיף בחוק שאומר שמי שמבזה את הדגל יכול ללכת למאסר. החוק הוא מ-1949. אני אגלה לפרקליטות סוד קטן: עד 1988 יחסים הומוסקסואליים היו אסורים בחוק ולמרות זאת, במשך יותר מ-30 שנה אף אחד לא הועמד לדין על העבירה הזו.

כשהמשטרה רוצה לסגור תיק, יש לה כמה עילות לכך. אחת מהן היא חוסר עניין לציבור. המשמעות שלו איננה, כנהוג לחשוב, שהנושא לא מעניין את הציבור; לעתים קרובות הוא דווקא מעניין אותו מאד. המשמעות שלו היא שאין עניין לציבור בהוצאות ובבלגאן הנלווים להעמדה לדין ולמשפט. אני מתקשה לחשוב על מקרה שהוא בעליל יותר “חוסר עניין לציבור” מאשר הסרטונים של כהן וקסברג. על החקירה המסובכת הזו – כהן וקסברג תיעדה את עצמה בווידאו – ישבו מיטב החוקרים של משטרת ישראל והיא לוותה על יד המשנה לפרקליט המדינה.

[…]

להוציא נטלי כהן וקסברג, שהיא אמנית שבדרך כלל אני מוצא מעצבנת (אם כי “איך הייתם מסתדרים בלי השואה” שלה מאד שווה צפיה) והתואר “נבל” לא הולם אותה, ממשלת ישראל אילצה אותי להתייצב השבוע בצד שלושה נבלים. אני צריך להגן על עזרא נאווי למרות שאני חושב שהמעשה שהוא עשה מנוול. אני צריך להגן על אדם שחשוד בצורה חריפה בשלושה מעשי רצח בתל אביב ושלגמרי יש סיכוי שביצע פיגוע אסטרטגי כדי לדחוף את כולנו למלחמת אזרחים. אני צריך, לעזאזל, להגן על ראאד סלאח, אדם שמאמין בעלילות הדם. ואני צריך להגן על אמנית שמחרבנת על דגלים, כאילו שיש בזה משהו מקורי או מסעיר ב-2016.

למעשה, מדינת ישראל העמידה אותי השבוע במצב שבו היא מעמידה אותי בכל פעם שהיא עוצרת איזה נער גבעות: אני צריך להגן על אנשים שמתועבים בעיני, ושמטרותיהם הן החרבת מה שנשאר מהדמוקרטיה פה.

למה הממשלה עושה את זה? כי דרך קבע, היא מפריזה בשימוש בכוח. היא לא מסתפקת במעצר של נאווי; היא מחזיקה אותו בלי עורך דין. היא לא מסתפקת בהריגתו של מלחם; היא צריכה גם להלחם בגופתו. לא די לה בהליכים שהיא מנהלת נגד ראאד סלאח; היא צריכה למנוע ממנו יציאה מהארץ בתירוץ שהוא “מלכלך” על המדינה. ורבאק ערס, היא משחיתה זמן יקר וכסף ציבורי על תביעה נגד כהן וקסברג. את זה היא עושה אחרי שהיא מענה נערי גבעות ומונעת, גם מהם, עורך דין.

החולשה הגדולה ביותר של ממשלות היא שימוש-יתר בכוח. אויביהן של מדינות חלשים מהן בדרך כלל. הכלי העיקרי שבידיהם הוא לגרום למדינה להגיב בעוצמת-יתר, שתשכנע את המהססים שיש להתייצב נגד הענק השיכור. דווקא במדינה שמקדשת כל כך את “המרכז”, הממשלה עושה מאמצים ניכרים לדחוק יותר ויותר אנשים לקצוות.

והדבר היחיד שנותר להתנחם בו הוא שעם שרים כמו גלעד ארדן, קשה לחשוד בממשלה שיש לה מדיניות מחושבת ומתוכננת.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הצעה צנועה ל”עובדה”

מה הקשר של הממסד הבטחוני הישראלי לתחקיר שהוגש ל”עובדה”?

“עובדה” של אילנה דיין פרסמה אתמול תחקיר, שהתבסס ברובו המוחלט על מידע שהגיע אליה מארגון ימין בשם “עד כאן.” התחקיר הכיל פרט אחד מרכזי ועטף אותו בהרבה רוח וצלצולים: שעזרא נאווי, פעיל תעאיוש, התרברב בכך שבעבר הסגיר סוחר קרקעות לבטחון המסכל הפלסטיני, שם אדם זה עונה ונרצח; ושנית, שהוא תכנן לעשות זאת לאדם נוסף, גם הוא סוחר קרקעות. המידע הושג על ידי הקלטות על ידי שתול שהתלווה לנאווי במשך תקופה ארוכה וצילם אותו במצלמה נסתרת.

צריך לומר כמה דברים. קודם כל, שעצם התחקיר הוא ראוי. אם יש ל”עובדה” מידע על כך שפעילי שמאל מסגירים אנשים למודיעין המסכל, זה מידע שחיוני שיהיה ברשות הציבור. שנית, שאם נאווי אכן הסגיר אדם לעינויים ומתרברב על כך, אז הוא קודם כל חלאה שאיבדה את כל עולמה, ושנית צריך להיחקר ולעמוד לדין על כך, ואם יורשע לקבל עונש חמור.

ואחרי זה, הבעיות. הבולטת שבהן, כמובן, היא שאין שום ראיה לכך שנאווי אכן הסגיר מישהו לבטחון המסכל. יש לנו רק את ההתרברבות שלו. תכנית חקירות ראויה היתה בודקת אם אכן נעלם סוחר קרקעות, אם אכן נרצח כזה, ואם אכן היה לו קשר לעזרא נאווי. “עובדה” לא ערכה את הבדיקה הבסיסית הזו.

אבל רגע, תאמרו, נאווי רצה להסגיר לרשות סוחר קרקעות נוסף. הוא בעליל רצה, אבל “עובדה” לא הציגה שום ראיה שהאיש הזה אכן קיים ואיננו שתול של “עד כאן” שנמצא שם כחלק ממבצע עוקץ שמטרתו להפיל את נאווי.

נזכיר: יש לנו פה קבוצה של אנשים שמרגלת אחרי ארגוני שמאל וזכויות אדם במשך שלוש שנים, על פי עדותם, וכל מה שיש להם אחרי כל העבודה הזו הוא כמה שיחות התרברבות של עזרא נאווי. זה יבול די דל. ולגמרי במקרה, אדם שמציג את עצמו כסוחר קרקעות יוצר קשר עם נאווי בדיוק כשזה מלווה על ידי שתול של “עד כאן.”

אם אני הייתי תחקירן “עובדה,” הייתי מנסה לברר מי הם אנשי “עד כאן.” באופן לגמרי לא מפתיע, אין עליהם כמעט פרטים. השתול של “עד כאן” מקליט את נאווי בדצמבר 2014. הוא מסתובב איתו חצי שנה לפני זה לפחות: הוא נעלם מהשטח במהלך “צוק איתן”, יולי-אוגוסט, וההיעדרות שלו מעוררת חשד.

אבל העמותה עצמה נרשמת כארגון רק בספטמבר 2015. היא מאושרת בנובמבר 2015. וכאן מגיע פרט מעניין: אחד מאנשי החוד שלה, אחד משני אנשים שבכלל מופיעים במסמכי העמותה, הוא אבירם זאבי. מי זה? מה הוא עושה בחיים? לא אומרים לנו, אבל חיטוט של כמה שעות מצא שלפחות ב-2011, זאבי היה עובד המשרד לבטחון פנים. הנה מודעת האבל של המשרד על אביו.

המידע שתמונה למעלה הוצא מרישומי העמותה כפי שהם מופיעים ברשם העמותות. מס’ הטלפון ותעודות הזהות של מייסדי העמותה טושטשו על ידי. אפשר להקליק עליה כדי להגדילה.

אני לא יודע איך לומר את זה, אבל הסמיכות של הקמת העמותה לפרסום של "עובדה" חשודה. האם העמותה – שמשום מה, יש לה רק שני מייסדים במקום שבעה – הוקמה כדי להלבין את החומר שיימסר ל"עובדה"? לתת לו בית וכתובת?

יש פה עוד נקודה: במהלך השידור, נאמר בחטף שהשתול שמקליט את נאווי קיבל צל”ש אלוף, אבל כדי להגן עליו וכדי שיוכל להמשיך את פעילותו כנגד תעאיוש, הפרטים של הצל”ש טושטשו. ובכן, הנה כנראה הצל”ש המדובר. זה הצל”ש היחיד מסג’עיה שהפרטים שלו מוסתרים.

אז, לסיכום:

א. יש ארגון חשאי שפועל במשך שלוש שנים לפחות ומפעיל אמצעי הקלטה יקרים כנגד ארגון תעאיוש.
ב. הוא מפעיל שתול שצמוד לנאווי במשך חודשים.
ג. מקורות המימון של הארגון לא ידועים (ב”עובדה” הקפידו לא לשאול.)
ד. אחד ממייסדי העמותה, שעליו אין לנו פרטים נוספים, היה בעברו עובד של המשרד לבטחון פנים. מה הוא עושה היום, לא ברור.
ה. צה”ל משתף פעולה, לפחות על פי עדות השתול, בטשטוש המידע עליו כדי שלא ייחשף.

אז הנה הצעה צנועה לתכנית ה-601 של “עובדה”: האם שירותי הבטחון של ישראל מנהלים מבצע כנגד ארגוני זכויות אדם, בשיתוף פעולה של צה”ל? האם הם עושים זאת באמצעות עמותות קש? זה כנראה יצריך קצת יותר מלקבל הקלטות ישנות של עזרא נאווי ולנפח אותן לכלל האשמות כנגד “פעילי השמאל,” וכנראה יהפוך את אילנה דיין שוב לאויבת העם, אבל יספק שירות חשוב לא פחות לדמוקרטיה הישראלית.

אני רוצה להודות לגלינה ווקס ולנ.ר. על הסיוע.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות, בכלל זה תרומה גדולה מאד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

האם שרת המשפטים היא ניאו נאצית?

אני מניח שעל “חלאה” אין כל כך ויכוח. אבל האם איילת שקד היא ניאו-נאצית?

אתמול (ב’) רעשה הארץ: מרצה באוניברסיטה העברית, עופר כסיף, פרסם סטטוס שבו כינה את מי שבעוונותינו מכהנת כשרת המשפטים, איילת שקד, “חלאה ניאו-נאצית.” כסיף, ייאמר לשבחו, סירב לחזור בו מאמירותיו. ועל כן עלינו לבחון אותן: האם איילת שקד היא חלאה ניאו-נאצית?

החלק של ה”חלאה” פשוט למדי. התשובה היא בעליל כן. שקד מתקיימת מהפצת שנאה. בשנת 2014, בעודה סתם חברת כנסת, היא פרסמה סטטוס שבו טענה שמוסלמים הציתו בית קברות יהודי. זה היה שקר מוחלט, כמקובל אצל שקד, ותוך זמן קצר היא נאלצה למחוק את הפוסט ולפרסם הכחשה מגומגמת, שהעלימה את עלילת הדם שלה. שימו לב לזמן: תחילת יולי 2014, לפני צוק איתן אבל אחרי רצח שלושת הנערים ורצח אבו ח’דיר. הכל רותח, ולאיילת “ישראל שלי” שקד בוער לשפוך דלק על המדורה.

שקד לא למדה את הלקח, ובאוגוסט 2015 – בשלב הזה היא כבר שרת המשפטים, צריך להזכיר – היא פרסמה סרטון שבו, לטענתה, רואים “פליט סודני תוקף נערה בלב תל אביב.” גם כאן, הזמן חשוב: יום לפני שבג”צ – השפיץ של הפירמידה המשפטית ששקד לכאורה אמונה על הגנה עליה – פרסם את החלטתו בגרסה השלישית של חוק מחנות הריכוז לפליטים. וגם הפעם, שקד פרסמה עלילת דם: הסרטון שלכאורה נלקח מ”לב תל אביב” צולם בכלל בטורקיה. שקד העלימה אותו, אבל לא מסרה דין וחשבון על ההתנהלות הזו.

את הקריירה שלה, נזכיר, התחילה שקד בהפצת תמונות הסנאף של משפחת פוגל. מועצת יש”ע לא רצתה ללכלך את הידיים שלה בחומר הזה, אז הזרוע למבצעים מלוכלכים שלה – “ישראל שלי” של איילת שקד – לקחה על עצמה את המשימה.

בקיצור, איילת שקד היא מפיצת שנאה סדרתית, וככזו הכינוי “חלאה” בהחלט במקומו. אבל האם שרת המשפטים של ישראל היא ניאו נאצית?

זו שאלה לא פשוטה שהגיע הזמן לנהל בה דיון פומבי. אני סבור שכן, אבל יכול להיות שאנשים הגונים יחשבו אחרת. הבה נציג את מיצג התביעה מס’ 1.

בראשון ביולי 2014 פרסמה שקד סטטוס בחשבון הפייסבוק שלה. הזמן – יום לפני רצח אבו ח’דיר. שקד מחליטה לפרסם מאמר שאורי אליצור – התומך בטרור יהודי שנשכר על ידי בנימין נתניהו לכתיבת נאומים – גנז, לדבריה, תריסר שנים קודם לכן. אפשר היה לטעות ולחשוב ששקד רוצה לחלוק כבוד אחרון לאליצור, שאכן מת מוקדם יותר באותה השנה, אבל אליצור מת ב—22 במאי, כמעט חודש וחצי לפני ששקד העלתה באוב מאמר גנוז שלו והפכה אותו לשלה.

למה עורר הפוסט הזה של שקד סערה? כי הוא כלל את הטקסט הבא:

“ובמלחמה שלנו זה נכון שבעתיים, כי חיילי האוייב מסתתרים בתוך האוכלוסיה ורק בגלל תמיכתה הם יכולים להלחם. מאחורי כל מחבל עומדים עשרות אנשים ונשים, שבלעדיהם הוא לא היה יכול לחבל. […] עכשיו זה כבר כולל גם את האמהות של השאהידים, ששולחות אותם לגיהינום בפרחים ונשיקות. הן צריכות ללכת בעקבות בניהן, אין דבר צודק מזה. הן צריכות ללכת, וגם הבית הפיזי שבו הן גידלו את הנחש. אחרת יגדלו שם נחשים קטנים נוספים.”

יש כאן מה שנראה בעליל כמו קריאה לרצח עם. לאורי אליצור היה מספיק שכל לגנוז את המאמר הזה. לשקד בער משהו לפרסם אותו דווקא בתחילת יולי 2014.

כמובן שכרגיל, כאשר פרצה הסערה שקד מחקה את הפוסט. אבל הוא נשמר.

אז, שוב: בשיא המתח, כשכל אדם שפוי היה מנסה להוריד את הלהבות, איילת שקד מפרסמת קריאה שנשמעת מאד כמו קריאה לרצח עם. היא תולה את הקריאה הזו באורי אליצור, אבל נאלצת להודות שהוא עצמו גנז את המאמר ובכל מקרה, מדובר במשהו ש(לא) פורסם לפני 12 שנים.

אז האם איילת שקד היא ניאו נאצית? לא יודע, אבל אם המשמעות של “ניאו נאצי” היא “אדם שמחזיק בדעות כמו-נאציות לאחר הוצאתה אל מחוץ לחוק של המפלגה הנאצית”, אז איילת שקד דומה באופן חשוד להגדרה הזו. זה ודאי לא נעים, אפילו מביך, אבל אם זו המציאות, צריך להצביע עליה.

אגב, יש עוד נקודה שראוי לציון. לאחרונה, הביעה שקד תרעומת על כך שסרטון חתונת הדמים של נערי הגבעות שודר בכלל. זה לא עושה לנו טוב בעולם, אמרה שרת המשפטים.

את יודעת מה, איילת? יש עוד דברים שעושים לנו לא טוב בעולם. למשל, נאום בפרלמנט האירי שבו מצטטים את שרת המשפטים הישראלית קוראת למה שנשמע באופן חשוד כמו רצח עם. הנה, כאן, תראי. דקה 4:24 והלאה.



ספרי לי עוד, איילת, על גרימת נזק בחו”ל. אבל לפני זה, ברשותך, רק תשובה לשאלה אחת: האם את ניאו נאצית?

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הבדאי

לתופעת השקר ללא הכרה של יאיר לפיד אין אח ורע בפוליטיקה הישראלית, וכשהתקשורת לא מתעמתת איתו היא מועלת בתפקידה

בסופו של דבר, יש תופעות הרבה יותר מזיקות מיאיר לפיד בפוליטיקה הישראלית. למשל, הזליגה הסופית של ממשלת ישראל לממשלת יהודה. הממשלה הודיעה אמש (א’) שהיא תצא למלחמה דיפלומטית נגד ברזיל על זכותה למנות מתנחל לתפקיד השגריר שם. ברזיל הודיעה חצי רשמית שדני דיין לא יהיה השגריר. בתגובה הבהירה סגנית שר החוץ חוטובלי בראיון אמש לירון לונדון שהממשלה “תפעיל את הקהילה היהודית” בברזיל במאבקה למען המינוי.

וואלה. אולי כדאי שמישהו יסמן את הקהילה היהודית שם כסוכנים זרים. אולי באיזה טלאי. אה, זה לא מה שחוטובלי התכוונה אליו? אופס. אולי היתה צריכה לחשוב לפני שפתחה את הפה.

אבל לפיד בכל זאת מפוצץ את הפיוזים, והסיבה לכך פשוטה למדי| בכל פעם שהוא פוער את לועו, הוא מעליב את האינטליגנציה של הבוחרים. הנה דוגמא מאתמול.

למעלה – לפיד אתמול, תוקף את חוק העמותות של הממשלה; למטה, לפיד לפני שבוע מציע חוק עמותות משל עצמו. אותו חוק בפועל. מה השתנה? חלף שבוע, ולפיד בזחיחותו חושב שאף אחד לא יזכור שהוא החליף עמדות בתוך שבוע. ואם יזכור, אפשר יהיה ללעוג לו כתרח שוטה עם זכרון פעיל מדי.

למעשה, זה לא מדויק. בכתבה שבה צוטט לפיד, הוא אומר שהוא רוצה למנוע משוברים שתיקה וארגונים דומים לקבל מימון “מה-BDS.” לפיד חזר על השקר הזה גם במסיבת העיתונאים שלו עם כל מיני קצינים וחיילים. הוא גם טען שה-BDS הוא “זרוע של הג’יהאד העולמי” ושיש לו קשרים לחמאס. מאחר והוא משקר בלי הכרה, הוא כמובן לא טרח להביא הוכחות לכך.

וזו הנקודה: אם תנועת ה-BDS היתה פועלת בישראל, ולו באמצעות שלוחות, היא היתה תובעת את לפיד על הוצאת הדיבה הזו. אבל הוא יודע שאף אחד לא יתמודד עם השקרים. אז הנה העובדות:

א. תנועת ה-BDS לא מממנת אף ארגון ישראלי משום שהיא מתנגדת להכרה כלשהי בישראל ורואה ארגונים ישראלים כחלק מהבעיה.
ב. לפיד יודע שלא שוברים שתיקה ולא שום ארגון ישראלי אחר מקבל כסף מתנועת ה-BDS, ואף על פי כן משקר ביודעין בנושא.

מהבחינה הזו – השקרים הבלתי פוסקים, שלעתים סותרים את עצמם במהירות מביכה – אין אח ורע ללפיד בפוליטיקה הישראלית. כדי להגיע לתופעה דומה בעולם המערבי, צריך כנראה ללכת עד דונלד טראמפ. לבנימין נתניהו יצא, בצדק, שם של שקרן, אבל בנוכחות הקצרה ביחס שלו בפוליטיקה הישראלית, לפיד פלט הרבה יותר שקרים. הראשון שבהם, כמובן, היה השקר – כשעוד שימש קריין – שאין לו שאיפות פוליטיות.

בשעתו, כשלפיד היה שר, הבלוג הזה תיעד לעייפה את השקרים שלו, שהיו כמעט יומיומיים. הבעיה היא שכמעט אף אחד אחר לא עשה את זה. לפיד מתראיין בתקשורת דרך קבע, ופעם אחר פעם הוא לא מעומת עם השקרים שלו.

השקרים הללו, כמובן, מטרתם למצב את לפיד כאיש ימין בתודעה של מה שמכונה המרכז. בגלל זה ה-BDS – תנועה שלישראלי הממוצע אין מושג עליה – ושוברים שתיקה הם מטרות קלות כל כך מבחינתו. אחרי הכל, ה”מרכז” במדינה הדמוקרטית בעיני עצמה במזרח התיכון מתלכד סביב הצבא, המשטרה החשאית והעינויים. לפיד תמך לאחרונה בכולם.

ובלי לשים לב, לפיד הופך מסתם אידיוט לאידיוט מועיל. הקצינים שהקיפו אותו, למשל, באותה מסיבת עיתונאים? לכאורה “א-פוליטיים”, ובפועל שתולים של אם תרצו וקלוגהפט.

או שלפיד לא ידע, ואז צריך לשאול שאלות על הכשירות שלו לשמש כפוליטיקאי, או שהוא ידע ובכל זאת השתתף – ואז מדובר בעוד חלק ממסע ההונאה שלו כלפי הציבור הישראלי.

אז כן, בטווח הקצר חוטובלי ודומיה מזיקים יותר. בטווח הארוך, בטווח שבו אנחנו צריכים דמוקרטיה מתפקדת וזה אומר שיהיה אמון בסיסי בנבחרי הציבור, לפיד שומט את הקרקע מתחת לאפשרות של משטר דמוקרטי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הפלנגות שלנו

אין להתפתות לנסיון לצייר את נערי הגבעות כנמצאים מחוץ למחנה. הם ליבת המחנה הימני והם שלוחה של הממסד

מחנה ההפיכה האמונית ספג אמש (ד’) פיגוע תדמיתי: רועי שרון פרסם בערוץ 10 סרטון שצולם בחתונתו של נער גבעות לפני שבוע, שבו נראו המשתתפים חוגגים את רציחתו של עלי דוואבשה באמצעות הנפת בקבוק תבערה (כלי הרצח) ודקירת התמונה של התינוק.

גלי מחאה הגיעו מכל עבר, והמון אנשים טובים במובן הרע של המילה מיהרו להביע הסתייגות מ ז ו ע ז ע ת. נפתלי בנט, שכנראה ידע שהסרטון הזה עומד להגיע – על פי הדיווחים, בוגי יעלון מסתובב איתו ומראה אותו לעוברי אורח כבר שבוע – התחיל בימים האחרונים להעמיד פנים שהוא בכלל לא קשור לטרור היהודי ושטרור יהודי זה דבר מגונה.

הוא קיווה שנשכח שהיועץ הפוליטי שלו הוא המחבל היהודי המורשע נתן נתנזון ושרק לפני שלוש שנים הוא לא רק סירב לגנות מועמד במפלגה שלו שהביע רצון לפוצץ את מסגדי הר הבית, הוא אף הודיע שהוא גאה בו. בנט גם היה מעדיף שנשכח שהוא זכה לתמיכתו של בכיר המחבלים היהודים, יגאל עמיר. אמנם, ההסתייגות של בנט מהמחבלים היהודים גוררת נאצות כלפיו בציבור הקבוע של מפלגתו, אבל אין להזיל דמעה: מי שישן עם צפעים, אל לו להתפלא כשיוכש.

הפרויקט הגדול של בנט הוא להפוך את הבית היהודי למפלגה כלל-יהודית, תחליף ליש עתיד של יאיר לפיד. הוא לא יכול לעשות את זה כשברקע יש פסיכים שדוקרים תמונות של ילד שנרצח. רצח בסכין ובבקבוק תבערה? זו לא דרכנו, אומר הישראלי הממוצע, אנחנו הורגים רק בפצצה חכמה, ומורידים את כל המשפחה בדרך. סכין ובקת”ב? זה פלסטינים, זה ברברי.

בנט עשוי לחוש שהוא בודד בצמרת. 12 שעות פונקטליש אחרי הפרסום של הסרטון, בצלאל סמוטריץ’ כבר הודיע שיש לו בעיה עם עצם הפרסום כי הוא “יגרום נזק בחו”ל.” זה בפני עצמו לא מפתיע, אבל פחות או יותר באותו הזמן אמרה גם שרת המשפטים שקד דברים דומים מאד. שקד היא לכל דבר ועניין גולם שבנה בנט בעצמו, אבל נראה שהגולם מתחיל לשקול לקום על יוצרו.

אבל רגע. הסרטון הזה, חבר’ה שרוקדים עם סכינים תוך כדי שירת שיר “נקם נא נקמת אחת משתי עיני מפלסטין,” מאיפה הוא מוכר לי? אה, כן. היה כזה לפני שנתיים. אז אבי החתן הכלה הגאה היה בנצי גופשטיין.

אותו גופשטיין שהוזמן לכנסת על ידי בצלאל סמוטריץ’ לפני חודש וחצי. אותו גופשטיין שהוזמן לפני מספר שנים לכנסת על ידי ציפי חוטובלי, כיום סגנית שר החוץ, כדי לדון בסכנת ההתבוללות. המממ. הוא מוזמן לכנסת על ידי חברי ליכוד והבית היהודי. כנראה שהוא במיינסטרים או משהו.

שירי הנקמה עצמם, כפי שציין שלום בוגוסלבסקי, הם מזמן מיינסטרים בציונות הדתית – שרים אותם בכל יום ירושלים ובכל "סיבוב שערים." יום ירושלים הוא אירוע דגל של המגזר (למעשה, הוא נוטה להתלונן על כך שאף אחד אחר לא מצטרף אליו שם.)

אגב, לפני מספר שנים ישב אחד בנימין נתניהו על במה בישיבת מרכז הרב והקשיב לרב דב ליאור נואם. דב ליאור היה מבוקש אז לחקירה. הוא היה חשוד בעידוד לכתיבת הספר “תורת המלך,” שבו נכתב ש”יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך כדי פגיעה בגדולים…. גם תינוקות שאינם עוברים על שבע מצוות יש שיקול להורגם בגלל הסכנה העתידית שתיגרם אם הם מוחזקים לגדול להיות רשעים כמו הוריהם.”

הפרקליטות בישראל החליטה שלא להעמיד לדין כותבי “תורת המלך” בעוון הסתה.

יאיר לפיד מיהר לגנות אתמול את תמונות החתונה. ובכן, יאיר’קה, כשאתה מחבק את נפתלי בנט ודורש להכניס אותו לממשלה, אתה מחבק גם את החבר שלו אורי אריאל שהעביר מידע לנוער הגבעות על תנועות צה”ל, ואתה מחבק את החבר של אורי אריאל, בצלאל “בהמת הנפץ” סמוטריץ’, ואתה מחבק גם את החבר של סמוטריץ’, בנצי גופשטיין. רבאק, אל תעמיד פני מופתע.

[…]

אבל לסיפור הזה יש עוד צד.

כולם, חוץ מסמוטריץ’, מיהרו להתגולל אמש על נערי הגבעות. אבל מי הם בעצם נערי הגבעות? פה אנחנו צריכים לחזור 17 שנה אחורה. שר החוץ דאז של ישראל הוא אריאל שרון. והוא מצהיר בפומבי שעל המתנחלים לתפוס כל גבעה פנויה, כי “מה שתתפסו יהיה שלנו. מה שלא תתפסו לא יהיה שלנו.”

מכאן נולד נוער הגבעות: צעירים לא ממוסדים, שעיקר כוחם בכך שהם לא ממוסדים. הממסד יכול להתנער מהם כשאין לו ברירה, אבל רוב הזמן הוא משתמש בהם לצרכיו. שני הצדדים נהנים: הבריונים מקבלים לגיטימציה לפרוק את האלימות שלהם על אנשים חפים מפשע, והמדינה משתלטת באמצעות פלנגה על עוד שטחים בגדה.

שימו לב: המאחזים האלה לא חוקיים, והמדינה מודה בכך פעם אחר פעם, אבל הם נהנים מתמיכה ממסדית מרגע הקמתם. קודם כל, בוגי יעלון מציב שם שמירה. אחר כך, מגיעות תשתיות אחרות: סלולר, מים, חשמל.

מאחז שלממסד אין עניין בו, לא שורד. כמה נערי גבעות ניסו להקים מאחז בשם “נצח בנימין” לפני כמה שנים. המאחז לא תואם עם נציגי בוגי, הצבא לא הגן על המאחז, והפלסטינים שרפו את המאחז תוך כמה ימים. נערי הגבעות נמלטו משם.

כשהמאחז מוקם באישור בקריצה מטעם המדינה, היא נלחמת עליו בשיניים ובציפורניים. היא מצליחה לדחות את הפינוי שלהם פעם אחר פעם. קחו, למשל, את המקרה האחרון שהגיע לכותרות.

מתנחל בשם צבי סטרוק פלש בשנת 2010 לאדמות פלסטיניות פרטיות ונטע שם כרם. בדצמבר 2012 הורה המנהל האזרחי על פינוי הכרם. בדצמבר 2014, ועדת עררים של צה”ל דחתה את ההתנגדות של סטרוק. אתמול, הורה בג”צ על פינוי הכרם – עוד שנה. למה עוד שנה? סטרוק אמר, באיום מרומז, שאם יתנו לו שנה, הפינוי יהיה בדרכי שלום. המדינה הסכימה בהתלהבות: הצורך בדחיה, היא אמרה, לא נובע מצורך מקצועי (סטרוק רוצה לפנות את הגפנים שלו) אלא “מבחינת דרכי שלום.” השופטים סולברג והנדל, חובשי כיפה, התייצבו לצד המדינה ולצד סטרוק; השופט פוגלמן רצה לאכוף את החוק עכשיו.

אם השם צבי סטרוק נשמע לכם מוכר, זה לא מקרה. “צביקי” סטרוק הורשע בחטיפה ותקיפה של ילד פלסטיני, ובכך שהרג בבעיטה גדי שהיה שייך לפלסטיני. על החטיפה, התקיפה והעינויים של קטין ישב סטרוק, תושב המאחז הבלתי חוקי אש קודש, שנתיים וחצי. עכשיו הוא חופשי ומאושר, וממשיך במלאכתו – היותו חבר בפלנגה של נוער הגבעות. סטרוק, תשמחו לשמוע, קיבל סבסוד כשהיה אסיר מעמותת חננו, העמותה שמייצגת מחבלים יהודים ושמקבלת פטור ממסים מממשלת ישראל. סטרוק הוא בנה של חברת הכנסת לשעבר אורית סטרוק, שלא התנערה מבנה. כשסטרוק עמד להכנס לכלא, נערכה לו מסיבת פרידה. השתתפו בה בין השאר חבר הכנסת דאז אריה אלדד, הרב חיים דרוקמן והרב דב ליאור.

כן, אותו דב ליאור שנתניהו ישב לידו כשהיה מבוקש. דרוקמן, אגב, הוא לב הממסד הציוני-דתי. גם הוא בא כדי לנחם נער גבעות שחטף ועינה קטין.

עמותת חננו מקושרת, דרך אלחנן גרונר, גם ל”קול היהודי,” אתר הפצת השנאה של ישיבת “עוד יוסף חי.” הישיבה הזו סובסדה על ידי ממשלת ישראל עד שהיא הגזימה קצת.

מאחר ונוער הגבעות הוא לא זרוע רשמית של הממשלה, אלא זרוע שלה לביצוע פעולות לא רשמיות, יש מדי פעם מתח בין השניים. נוער הגבעות יוצא לפעמים לפעולות שבממשלה באמת לא מתלהבים מהן, כמו הרצח בדומא. ההגזמה הזו גרמה נזק ניכר.

אבל זו עדיין זרוע מועילה לשלטון, עם כל זה שהיא מתחילה לגלות יותר ויותר התנכרות כלפיו, ועל כן הוא עדיין משתמש בה. יכול להיות שזה ישתנה, ויכול להיות שאנחנו נכנסים עכשיו בסך הכל לתקופת הקפאה ביחסים בין שני הצדדים. אבל צריך לזכור: עם כל הקשיים ביניהם, נוער הגבעות והזרוע האזרחית שלו, ממשלת ישראל, הם רוב הזמן בעלי ברית. בעלי ברית שמתקוטטים לפעמים, אבל בעלי ברית. לפעמים נוח להתנער מהם, אבל בבוקר אחר כך תמיד חוזרים אליהם.

אין מה לעשות: הממסד צריך צעירים פסיכים שילכו לדפוק את החיים שלהם על אדמת טרשים שאף אחד לא רוצה ויטילו אימה על המקומיים. רוב המתנחלים התברגנו מזמן, ומישהו צריך לתפוס את הגבעות.

אילו היה הממסד הבטחוני רוצה להתנער מהם באמת, הסיפור היה נגמר תוך כמה ימים. פשוט צריך לסלק את השמירה של צה”ל מהמקום. אילו הממסד של המתנחלים היה רוצה להתנער מהם, הוא לא היה מחבר אותם למים וחשמל, והוא היה מטיל עליהם נידוי. נערי הגבעות נוחים לכל למי שעוסק בגזל ונישול של הפלסטינים. מדי פעם צץ סרטון מעיק, כן, אבל אחרי כמה ימים הוא נשכח.

והסיפור הוא לא הפלנגות, אלא האנשים שמשתמשים בהן.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)