החברים של ג'ורג'

כיצד מרקדים לפני

מה מטריד באמת בפרשת הרבצ”ר המרקד

הרב הצבאי הראשי לצה”ל, תא”ל רפי פרץ, עורר סערה בימים האחרונים לאחר שנחשף סרטון שבו הוא רוקד בחתונה יחד עם איציק שפירא, אחד משני הכותבים של “תורת המלך.” זה, כזכור, הוא המדריך ההלכתי לרצח לא יהודים שהיועמ”ש וינשטיין החליט שאיננו מהווה הסתה. שפירא נחשב לאחד הרבנים היותר קיצוניים בגדה המערבית ובשעתו אף פרסם פסק הלכה שמתיר ביצוע פעולות תגמול כנגד פלסטינים בשבת. המראה של פרץ רוקד עם שפירא ואף שם את כומתתו על ראשו של שפירא וחובש את מגבעתו של שפירא, עורר על כן עניין מוצדק.

צריך לומר מה אין פה: אין פה הזדהות של פרץ עם שפירא. השניים היו בחתונה, פרץ הוזמן על ידי אבי החתן, והם היו במעגל ריקוד. זה הכל. אבל.

בכל זאת יש סיבה להיות מוטרדים מהסרטון הזה. כשמדברים על אנשי תג מחיר ותורת המלך – שהיא הביסוס ההלכתי לפגיעה בחפים מפשע פלסטינים – מקפידים לומר לנו שמדובר בקיצונים, מה זה קיצונים, יש רק איזה 100 כאלה ואיכשהו הם בכל מקום. הם מוקצים מחמת מיאוס, אומרים לנו; לכל מחנה יש קיצונים; ושמענו שהקיצונים שלכם השחיתו פעם סטיקר של בנט, אז מה אתם רוצים.

מה שהריקוד המשותף מערער הוא את התפיסה שמדובר בשני מחנות שונים לגמרי, שבכלל לא מתערבבים. כמובן, התפיסה הזו אף פעם לא היתה הגיונית. מדובר במעגלים שמסתובבים זה בתוך זה. אבל מי שמביט במציאות דרך עיניו של יאיר לפיד, או מי שנותן לאנשים כמו נפתלי בנט לסמא את עיניו, היה משוכנע שיש כאן שני קטבים.

אז לא, תועבה כמו שפירא ודמות ממסדית כמו פרץ מגיעים לאותן החתונות ורוקדים באותם המעגלים. הם מכירים אותם אנשים, קוראים אותם עיתונים, מקשיבים לאותם רבנים (גם אם לא תמיד מסכימים איתם.) אין חציצה, זה אותו המחנה.

כמובן, זה לא אומר שפרץ בהכרח מאמץ את העמדות של שפירא. הוא, למשל, גינה התקפות של מתנחלים על בסיסי צה”ל. זה אמנם קצת מתבקש מהרב הצבאי הראשי, אבל לצערנו כיום זה לא לגמרי מובן מאליו. חשוב לציין שאני לא נטפל לפרץ: פרץ הוא לא הבעיה. אחרי הכל, הישיבה של שפירא – הישיבה ביצהר – מומנה על ידי משרד החינוך בשנים שבהן נכתב “תורת המלך” ושפירא משך אז משכורת ציבורית. וגם שפירא הוא רק חלק מהבעיה: מזכירות ההתנחבלות שבה הוא גר, יצהר, ערכה הצבעה בשאלה האם להסגיר לצה”ל את הפורעים שתקפו חיילי צה”ל. היא החליטה שלא.

וזו הנקודה: יצהר ממומנת מכספי ציבור וממוגנת על ידי חיילי צה”ל. כותבי תורת המלך משכו משכורת ציבורית מהמדינה. הם אולי לא במרכז של הממסד, כמו פרץ, אבל הם לגמרי חלק מהממסד. אם הממסד הרבני האורתודוקסי “המתון” – בהנחה שיש כזה, הנחה שאני כופר בה – אכן היה מזדעזע מהדברים שכתב שפירא, ואם אכן היה רואה בהם חילול השם, היינו רואים חרם עליו ועל הישיבה שלו, או איסור על שיתוף פעולה איתו ואיתה. במילים אחרות, שפירא היה יכול לרקוד רק עם החסידים שלו וקיצונים דומים.

ומה שמטריד הרבה אנשים בפרשת הרבצ”ר המרקד הוא שהיא ממוטטת את הטענה כאילו יש הפרדה בין “הקיצונים” ובין “המתונים”; כאילו שיכולנו להבחין במבט בין שפירא ובין פרץ, אלמלא לבש האחרון מדים. בקצרה, שהקיצונים שתומכים בשריפת ילדים “אם ברור שיגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם” רוקדים עם ה”מתונים” שחושבים שצריך לשרוף ילדים אבל זה הג’וב של צה”ל, ולאף אחד מהצדדים אין בעיה עם זה.

ועוד דבר אחד: קצת קשה לגלות כבוד לבית המשפט, כשהשופט העליון והמשנה לנשיאה רובינשטיין מקיא על הגלימות. בפרשת שובת הרעב אל קיק התגלו שופטי בג”צ, כרגיל, כנושאי המים של הממסד הבטחוני.

runinstein

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter

13 תגובות על ”כיצד מרקדים לפני“

  1. בטטה הגיב:

    כשאדם בודד משתגע בצורה שעלולה לסכן את הזולת , ניתן עוד לאשפזו ולטפל בו בתקווה שיחלים.
    מה עושים כשמדינה שלמה משתגעת , ועוד מדינה שעפמ"ז יש לה נשק להשמדה המונית למכביר?

  2. צבי הגיב:

    לא כל כך הבנתי את המובאה מבית המשפט העליון, איך היא מתקשרת לנושא הפוסט, ולא איך היא מדגימה שהשופט רובינשטיין "מקיא על הגלימות". הוא קורא למנהיגי הציבור הערבי לעשות משהו ביחס לרציחות בתוך המשפחה. מה פסול בזה?

  3. ימין הגיב:

    זה הרבה פחות גרוע מפסטיבל אנשי השמאל שעולים לרגל לאבו מאזן שהוא הראש של רשות שמבצעת טרור או לפחות מסיתה לביצוע טרור, או שפגשו פעמים רבות את ערפת בזמן שהוא הורה על פיגועי טרור, או חברי כנסת ערבים שנפגשו עם אסד וקדאפי? במקרה הזה היתה פגישה לא מתוכננת כשבצד השני הכל היה מתוכנן ובמעמד הפגידות הביעו תמיכה באותם מרצחים.

  4. סמולן הגיב:

    אני לא מבין. לפני שנה בערך גיליתי שנפתלי בנט שירת באותה יחידה עצמה עם דוד זונשיין. הם אכלו מאותו מסטינג, הרגו את אותם לוחמים אנטי קולוניאליסטים, ואם יצא להם להתבודד תחת עץ, אולי גם עשו ילד. הקשר ביניהם, בקיצור, נראה לי צמוד פי מאה ממה שאומץ לסרב, או בצלם, זה ממש כמו הבית היהודי?

    נמשיך: פעם הסתובבו ברשת צילומים שתיעדו את בכירי המפלגה המשותפת כשהם מחבקים רוצחי-עם, דיקטטורים, ובדרך כלל את שניהם ביחד. שוב, מדובר ברמת אינטימיות גבוהה פי מאה משהופגנה בחתונה הזו. האם אנחנו צריכים להאמין שזועבי מחויבת לעקרונות הדמוקרטיה והשלום שמאפיינים את הגברים לבית אסד? אפילו אני לא חושב ככה.

    ואם נמשיך עוד: דנה ועליזה אומרט, והקשר שלהן לאהוד. הן סוג של ימין? מרכז?

    עכשיו, יכול להיות בהחלט שלציונות הדתית יש קודים תרבותיים משלה, קסומים ושונים מאלו של אנשים שונים. יכול להיות שלמרות שהם נראים אחרים זה מזה, היהודים בעצם מקיימים מעגלי ריקוד שבהם הקיצונים והמתונים מתערבבים, תוך שההשפעה היא דווקא הקצנת המתונים ולעולם לא ההיפך. אבל זה נשמע לי מופרך. לא בלי הרבה יותר עבודה.

  5. סמולן הגיב:

    אופס.. הקשר בין זונשיין ובנט – פי מאה ממה שהודגם בפוסט בין הרבצד ובין איציק שפירא

  6. סמולן הגיב:

    פינת הננו

    http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2533985

    שמי דוד זונשיין, אני סרן במילואים ויו"ר הנהלת בצלם. בשירותי הסדיר הייתי קצין ביחידת מגלן. שירתתי ביחידה עם קצינים נוספים תחת פיקודו של נפתלי בנט, ובמבצע ענבי זעם, לפני 18 שנה, נמניתי עם כוח של היחידה שעליו פיקד בנט. אגש לעניין: כל השמועות, הטענות והבחישות כנגד התנהלות בנט בענבי זעם הן עורבא פרח. אם קיימות טענות מבוססות ייצאו נא הקצינים הבכירים החוסים בצל ויעידו על התקלות בשמם ובקולם. כמי שהיה בעמדה קרובה מאות מטרים לבנט אני אומר לכם: הוא פעל לפי הכללים, לא סטה מההוראות והגיע ליעדים שתוכננו מראש. העמדה שעליה ירה חיזבאללה היתה זו שאני הייתי בה ולא זו שבנט היה בה. מפקד העמדה סגן ג' הוא שדיווח שאנחנו תחת אש, ובנט הוא שהעביר את המידע אחורה בקשר.

    "נשמע היסטרי בקשר", כתב אחד העיתונאים? ובכן, ירו על חיילים שלו. סביר בהחלט שאדרנלין דומה לזה שזרם לנו בין האוזניים כשפגזים ניתכו על העמדה שלנו ממש, זרם גם לו. אין בזה כל פגם. וחשוב עוד יותר, בנט לא ידע ולא יכול היה לדעת מה מקור הירי שנחת עלינו ובוודאי לא יכול היה לדעת, שליד מקור הירי נמצאים אזרחים. כל זה קרה מעל לראש שלנו, ועל האסון הנורא שאירע בכפר כנא שמענו רק יומיים מאוחר יותר, כשהוטסנו חזרה לארץ. בכלל, להטיל את האחריות על קצין צעיר בן 22, משמעו לירות בש"ג ישר בין העיניים.

    נכון שהמנהיגות הישראלית אוהבת להיתלות במה שהיא מכנה "התמונה הגדולה", על מנת להצדיק כל מחיר בחיי אדם — הן של חיילי צה"ל והן של אזרחי הצד השני — מה שמגביר את האחריות של הקצין בשטח, זה שרואה בעיניים מה קורה ויכול למנוע דברים. אולם במקרה הזה, בתוך התמונה הגדולה המעוותת, לא היתה לבנט אפשרות כלשהי לפעול אחרת. למעט לסרב לשרת במלחמה הנבזית והמיותרת ההיא, ואת זה, יש לשער, הוא לא היה עושה גם היום.