מה אפשר ללמוד מפרשת עינויי דומא על תפיסת “הפצצה המתקתקת”

האינקוויזיציה הספרדית מסרה היום שהיא ארגון ממלכתי וכי כל פעולותיה מבוצעות על פי דין.

אה, רגע, לא. זה היה השב”כ.

וראש הממשלה גיבה אותו. הוא הודיע היום ש”כל פעולות השב”כ מתבצעות על פי חוק ובפיקוח צמוד של היועץ המשפטי לממשלה ושל משרד המשפטים, של בתי המשפט ובאישורם.” נתניהו אמר את הדברים באיחור וכמי שכפאו שד; אחד ממקורביו, יריב לוין – בעוונותינו הוא שר – זעק אתמול במליאת הכנסת כלפי הח”כים הערבים שהם לא מוחים על אמצעי החקירה שמפעיל השב”כ כלפי נערים יהודים. לוין, כרגיל, לא הבין מה הוא אומר.

הנושא, כמובן, הוא העינויים של עצורי פרשת דומא. אחד מהם התחנן בשבוע שעבר לסיועו של השופט שבפניו הובא, ארז נוריאלי מבית המשפט המאולף של השב”כ בפתח תקווה, ואמר לו “לילה שלם התעללו בי ולא התקדמנו כלום כי אני לא יכול לעזור להם, עכשיו ההתעללות רק תגבר ותגבר. אני צורח כמו מפגר, בוכה כמו תינוק, והם צוחקים ‘רוצח, רוצח’. איפה יש לי מפלט? משהו? […] אני מתחנן, כבוד השופט, אני לא יכול יותר. האם לבית המשפט יש דרך לשלוט על החקירה? עושים ממני קשת מהידיים ושמים אותי הפוך עד שנשרפות לי הידיים. אני מרגיש כאילו שורפים אותי עם מצית. כל יום זה עולה רמה ואני לא יודע מה יהיה מחר.”

שופט ששומע עדות כזו, אמור להעביר את הנחקר מיד לרשות אחרת לצרכי הגנה עליו ולהורות על חקירתם של האחראים, כי עינויים מנוגדים לחוק בישראל. אבל נוריאלי לא עשה אף אחד מאלה.

שימו לב טוב-טוב לדברים של נתניהו: הם מעידים על עומק הטיוח שעומד להיות כאן. כראש הממשלה, נתניהו הוא השר האחראי על השב”כ. הוא אחראי ישירות על העינויים. שימו לב למה הוא עושה. קודם כל, הוא לא מכחיש. שנית, הוא מקפיד להבהיר לכולם: אם תהיה פה חקירה, כולכם מופללים.

אני אחראי מיניסטריאלית, אומר נתניהו לפרקליטות ולבתי המשפט, אבל חבר’ה – אם תהיה פה חקירה אמיתית, אנחנו נחלוק את אותו התא. כי הפרקליט שאישר עינויים ביצע עבירה פלילית, והשופט שהתעלם מהעינויים ביצע עבירה פלילית. והם כולם על פניו מעורבים בפשע נגד האנושות, שלגמרי יתכן שיום אחד בית דין בחו”ל יחליט שיש לו סמכות לדון בו.

אז תקשיבו טוב, אומר נתניהו לפרקליטות ולבתי המשפט. פה לא תהיה שום חקירה. פה יהיה אם כל הטיוחים. כי לא רק אני ולא רק יורם כהן נתלה פה. אם תהיה חקירה נגדנו, אל תחשבו לרגע שאנחנו לא נפליל אתכם.

על פי חוק, כמובן, עינויים אסורים בישראל מאז החלטת בית המשפט העליון בנושא בשנת 1999. בפועל, מאז ימי ועדת לנדוי שחקרה את פרשת השב”כ בסוף שנות השמונים, יש פרצה בגודל די-9 בתפיסה הזו. היא נקראת בשם המקצועי “הגנת הצורך” ובשם הפופולרי “פצצה מתקתקת.”

מהי הגנת הצורך? היא אומרת שאם חוקר שב”כ השתכנע שא. עומד להתרחש פיגוע נוראי וב. אין שום דרך אחרת למנוע אותו, הוא רשאי להפעיל “אמצעים מיוחדים” – עינויים, בעברית – כלפי חשודים. לאחר מכן, הוא יצטרך להסביר את עצמו לפרקליטות. היה וזו תשתכנע שאכן עומדת לו הגנת הצורך, כלומר שאכן היה איום ממשי ואכן לא היתה דרך אחרת אלא לענות עציר, היא לא תעמיד אותו לדין.

שימו לב, יש כאן הבדל קריטי: הגנת הצורך היא בדיעבד והיא פסיבית. החוקר מענה ואחר כך מסביר שלא היתה לו ברירה. זה לא מה שקורה פה. פה, יש עינויים והם מלווים באופן צמוד על ידי הפרקליטים. העינויים מגיעים לידיעת השופט נוריאלי וזה לא עושה דבר.

חשוב מכך: אין פה שום פצצה מתקתקת. אני חושב שהסנאריו של פצצה מתוקתקת הוא מונפץ ומופרך. הוא דורש שהחוקר:

א. יידע בוודאות שאדם ספציפי מחזיק במידע קריטי על פיגוע שעומד להתרחש.
ב. יחזיק באותו אדם ספציפי.
ג. לא תהיה לו שום דרך אחרת להשיג את המידע.

זה תרחיש קולנוע שמיועד לגרום לנו לאהוד את המענה שמלכלך את הידיים בשבילנו, לא תרחיש מציאותי. במציאות אין ודאות. בפשטות, אתה לא יכול לדעת שאדם מסוים מחזיק במידע מסוים; אתה רק יכול להעריך שהוא עושה זאת. אבל, ברגע שאומרים לאדם הסביר שבכלל לא בטוח שמענים את האדם הנכון, הוא כנראה – אם האדם הסביר הוא גם אדם הגון – יירתע. אז משמיטים את הפרט הזה.

ולראיה, השב”כ מעולם לא הציג – ב-30 שנות קיומו של הסנאריו הזה – מקרה אחד מתועד של פצצה מתקתקת. הם חוקרים אלפי אנשים בשנה. אחד לא מצאתם?

אבל, שוב: במקרה של דומא, אין פצצה מתקתקת משום שהפצצה כבר התפוצצה ב-31 ביולי 2015, כשהוצת בית משפחת דוואבשה. אין פיגוע שעומדים למנוע; יש פשע שמנסים לפענח.

ואף על פי כן, מופעלים כאן הכללים של הסנאריו המפוברק של פצצה מתקתקת. ככה זה כשיש מדינה סודית: היא מרעילה את המדינה החוקית. היא מנצלת כל פרצה ומרחיבה אותה. עכשיו אומרים לנו – לא ליחוס, כמובן – שלא רק חשודים בביצוע הפיגוע בדומא הם חשודים שיש להפעיל נגדם “אמצעים מיוחדים”, אלא גם מי שיכולים לדעת עליהם דברים. כלומר, אנשים שנמצאים בדרגת ריחוק שניה מפצצה מתקתקת. פתאום, הכל מתקתק.

כי בסופו של דבר, פרשת דומא מעידה שהשב”כ הוא כלי שבור. הוא לא ארגון החקירות המבריק והמהולל שסיפרו לנו עליו. הוא פורר את החברה הפלסטינית באמצעות משטר ההיתרים שמאפשר לו להפוך ברצונו אנשים לחסרי פרנסה ובחסות משטר הטרור הצבאי שמאפשר לו להעלים אותם. כשאין לו גישה למשטר היתרים וכשאין לו יכולת להעלים אנשים – כמו בעזה, למשל – הוא מתעוור.

היכולת להעלים אנשים היא קריטית. המעונה מחזיק מעמד בתקווה שיום אחד העינויים יפסקו. אם הוא יודע שהם לא ייפסקו; שאפשר להחזיק אותו במעצר מנהלי עד סוף ימיו; שאף אחד לא יטרח לברר מה קורה לו – הוא יישבר. כולם נשברים בסוף.

אז זה עובד על פלסטינים. היכולת להעלים יהודים מוגבלת משמעותית. אני רוצה להחזיר אתכם אחורה חמש שנים, למקרה של חיים פרלמן. השב”כ טען שהוא רצח פלסטיני. פרלמן הביך אותם כשהוא פרסם הקלטות שלו עובד על איש השב”כ ששימש כמפעיל שלו. הם החזיקו אותו חודש כמעט בלי עורך דין, ופעם אחר פעם ביקשו הארכה למניעת עורך דין, כשהם טוענים שפרלמן הוא טרוריסט מסוכן. כמה מסוכן? ובכן, על פי הצ’יזבט שבית המשפט המאולף של פתח תקווה בלע, פרלמן היה שותף גם לברוך גולדשטיין וגם ליגאל עמיר – כשהוא היה בן 14 ו-15 בהתאמה (!). בן לאדן, מאחוריך.

פרלמן החזיק מעמד ואחרי חודש השב”כ נאלץ לשחרר אותו. לא היו לו ראיות מלבד הודאה – והודאה הוא לא הוציא. ככה הוא התרגל לעבוד.

בשב”כ אומרים לנו דרך דובריהם בתקשורת שאין מה לעשות, הנחקרים מכירים את שיטות החקירה שלהם ואין להם דרך אחרת להוציא הודאות. הם מתכוונים לחוברת שפרסם נועם פדרמן, “דע את זכויותיך.” על זה יש שתי תשובות:

א. החוברת הזו בת יותר מעשור. רבאק, פתחו שיטות חקירה חדשות. בשביל זה אנחנו משלמים לכם.

ב. השיגו ראיות שאינן הודאה.

שימו לב להישגים של המדינה החשאית על חשבון המדינה החוקית:

א. היא חיסלה את האפשרות לפענח את הרצח בדומא. כל ראיה תהיה מעתה חשודה – בצדק – כאילו הושגה בעינויים.

ב. היא הפלילה את כל המערכת, מראש הממשלה עבור בראש השב”כ עבור בבכירי הפרקליטות עבור בשופטים, במעורבות בעינויים.

ג. היא מכריחה עכשיו את כל אלה להשתתף בטיוח.

די לעינויים. די למשטרה החשאית. די לפרצות בחוק שמיועדות לאפשר את הפרתו. למדו לחקור והשיגו ראיות. ואולי, אולי, הציבור הכללי ילמד סוף סוף לפקפק בקשקושים על “פצצה מתקתקת.”

אחרי הכל, זה קורה לצעירים יהודים שיש להם הגנה פוליטית ניכרת, החל מהשר לוין וכלה בחבר הכנסת סמוטריץ’. אם אפשר לענות את האנשים האלה, אפשר גם לענות אתכם.

ואם אפשר לענות את האנשים האלה, אלוהים יודע מה עשו לעשרות אלפי פלסטינים שאין להם שום גישה למערכת הפוליטית הישראלית. אולי, כשכל זה ייגמר, נוכל לדבר גם עליהם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

כשמילה מכסה על מציאות, צריך לברר מה עומד מאחוריה. או, במילים פשוטות: שמרו על רוגע והמשיכו הלאה

(ארוך)

ח”כ בצלאל “בהמת הנפץ” סמוטריץ’ (האחים היהודים) פרסם בסוף השבוע מאמר (עמ’ 21) שעורר תהודה בבטאון “בשבע,” שבו טען סמוטריץ’ כי טרור יהודי כלל איננו טרור, וזאת משום שאלו שמבצעים אותו אינם אויבים. כולם התייחסו לקטע נטול המודעות העצמית שבו כתב סמוטריץ’ על המתנחלים ש”כשדוחקים ציבור שלם לקיר, מתייחסים אליו כאל טרוריסט, עושים לו דמוניזציה ורומסים את זכויותיו בלי כל עכבות, בסוף זה מתפוצץ.” מודעות עצמית אף פעם לא היתה הקטע החזק של האחים היהודים, אבל אני מעז לטעון שהפסקה החשובה במאמר של סמוטריץ’ היא אחרת לגמרי.

“איננו במלחמה מול יהודים! פשע הוא פשע, וחובה על מערכות האכיפה למגר אותו. אולם פשע איננו טרור, ופשע שמבצעים אזרחי המדינה אינו הופך אותם לאויבים ואינו מצדיק יציאה מן הסדר, כפי שאנחנו נאלצים לעשות מול אויבים.”

כלומר, אם נפרק את הטענה של סמוטריץ’,

א. יש הבדל בין פשיעה לטרור.

ב. טרור הוא אקט מלחמתי, הוא מבוצע על ידי אויבי המדינה שאינם אזרחיה.

ג. מהיותו של טרור אקט מלחמתי, הוא מצריך חריגה מגדר הדין הרגיל, שאינו הולם מצב מלחמתי.

רגע. מיד נחזור.

[…]

בתחילת החודש, יצאו שני אמריקאים – סעד ריזאן פארוק ותשפין מליכ – לטבח בסן ברנדינו שבקליפורניה. הם הרגו כ-14 בני אדם וכנראה שהיו הורגים יותר אלמלא חוסלו במקום; הם היו חמושים למשעי. ביממה הראשונה שלאחר הטבח, חל בלבול: האם מדובר בהתקפת טרור או לא? החשד הראשוני שמדובר בטרור נבע, כמובן, משמותיהם המוסלמיים מאד של בני הזוג. להוציא שמות אלה, לא היה שום דבר שיבדיל במובהק בין התקפת הירי שביצעו (במקום עבודתו של פארוק) ובין 352 התקפות הירי שקדמו לה באותה השנה בארה”ב – בממוצע, עד אותה התקפה, יותר מפיגוע ביום. בשנה שקדמה לה, 2014, היו 336 פיגועים כאלה.

רגע, אמרתי פיגועים? סליחה, טרמינולוגיה לא מדויקת. “פיגועים” הם, בעברית, התקפות טרור. אבל 352 ההתקפות שקדמו לאלה של פארוק ומליכ לא הוגדרו כטרור. ב-2015 היו 62 התקפות ירי על מוסדות חינוך (גנים, בתי ספר, אוניברסיטאות), ומאז הטבח בסנדי הוק ב-2012 היו 161 התקפות כאלה. הסיכוי של האמריקאי הממוצע למות בהתקפת טרור אפסי. הסיכוי שהוא יירה למוות על ידי פסיכי עם נשק – בדרך כלל (64%) לבן, והוא כמעט תמיד יהיה גבר. לעתים קרובות למדי הוא יחזיק באידיאולוגיה ימנית: ביוני 2015, זיהה מאגר המידע לטרור גלובלי של אוניברסיטת מרילנד 65 התקפות שבוצעו על אדמת ארה”ב על ידי פסיכים ימנים; פסיכים ג’יהאדיסטים ביצעו “רק” 24 התקפות. פארוק, אגב, הוא אזרח אמריקאי יליד ארה”ב (מליכ היתה מהגרת).

ואם זה לא היה מספיק, אז מסתבר שאחד מכל עשרה אמריקאים שנושאים נשק סובל מהתפרצויות זעם.

שיעור הרצח באמצעות נשק חם בארה”ב – סוג הנשק שמופיע כמעט בכל רצח המוני – חריג מאד. אף על פי כן, למרות שםארוק ומליכ לא עשו שום דבר יוצא דופן על רקע הנוף של הרג המוני, ארצות הברית נכנסה לפאניקת טרור שמזכירה את הרמות שלאחר ה-11 בספטמבר.

למה?

[…]

חזרה לסמוטריץ’. אם נשתמש בכללים שלו, הטבח בסן ברנדינו לא היה מעשה טרור: הוא בוצע על ידי אזרח אמריקאי, לא על ידי אויב של ארה”ב; ואי אפשר היה להבדיל בינו ובין פשע ירי המוני שגרתי. אף על פי כן, סביר שסמוטריץ’ יתחלחל מן המסקנה הזו. זה טרור מובהק, הוא יאמר, האזרחות פחות חשובה.

ואכן, סביר להניח שאם נשאל את החבר סמוטריץ’ האם להפעיל את חוקי הטרור כנגד פלסטינים ישראלים שנצפו אוגרים 700 ליטרים של דלק תוך שהם גומעים בצמא אידיאולוגיה קיצונית, התשובה צפויה להיות חיובית. על כל פנים, לא שמענו מילת התנגדות מסמוטריץ’ כשהשב”כ והמשטרה עצרו אזרחים ישראלים ממוצא לא יהודי בחשד לטרור והפעילו כלפיהם את כל ארגז הכלים שמיועד ללחימה בטרור.

אז אזרחות היא לא באמת קריטריון. היא שם כדי שסמוטריץ’ לא יצטרך להסביר דברים במקרה שייחקר על הטפה גזענית. הוא הרי לא יכול לומר ש”טרור זה משהו של ערבים,” לא בלי להסתבך, אז הוא מציב את הקו המפריד בין אויב לאזרח.

אבל, כפי שראינו במקרה של פארוק, אזרח לגמרי יכול להפוך לאויב. למעשה, רוב גדול של מקרי הטרור שאנחנו מכירים בוצעו על ידי אנשים שרשמית החזיקו באזרחות או בנתינות של המדינה שכנגדה פעלו. טרור הוא כלי שבדרך כלל מופעל על ידי אזרחים.

שאלה נוספת לחבר בהמת הנפץ: כשחמושי האצ”ל ירו למוות בחמושים בריטים, האם הם היו פושעים?

כנראה שלא. סמוטריץ’ ינסה לטעון שהם היו לוחמי חירות, אבל זה בדיוק מה שאומרים הפלסטינים על הטרוריסטים שלהם.

יהודים אינם יכולים להיות טרוריסטים, אומר סמוטריץ’ – אבל החשודים הנוכחיים בטרור יהודי (ודוק: חשודים) מחזיקים, כך טוען המשטר, באידיאולוגיה שאומרת שיש להפיל אותו; שהוא מלכות הרשעה שיש להכות בכל נקודות התורפה שלה, עד שתקרוס. הם לא לבד: הימין היהודי כולו אכול בגידה, ושני שרים של ממשלת נתניהו – אורי אריאל וזאב אלקין – הם בוגדים שדיווחו על פעולות הצבא לאנשים שהיום עצורים בחשד לטרור יהודי. סמוטריץ’ עצמו, כידוע, נתפס במהלך ההתנתקות עם 700 ליטר דלק שלא ברור איך הגיעו אליו ושעל פי טענות המשטרה החשאית, היו מיועדים לשמש לפיגוע נגד מטרות משטר כדי לסכל את ההתנתקות. כמקובל ביחס לטרוריסטים יהודים, התיק של סמוטריץ’ לא הגיע לבית משפט. כלומר, האנשים שחשודים בטרור יהודי – הפעלת אלימות שמטרתה הסופית היא הפלת המשטר הנוכחי והקמת מדינה יהודית באמת – נראים דומים מאד לאנשים שניסו לחסל את המשטר הצארי באמצעות טרור. ואלה, אין שום ספק שהיו טרוריסטים.

[…]

סמוטריץ’, כמובן, רק רוצה להמנע מכך שיתייחסו אל הציבור שלו – בצדק! – כאל ציבור שמעודד טרור; הוא פוחד פחד מוות מכך שאולי הפעם יגיע הפוגרום המשטרתי נגד הציבור שלו, הפוגרום שכל כך פחדו ממנו שם אחרי שהם רצחו ראש ממשלה. לשם כך הוא מעוות את ההגדרות של “מהו טרור.” אבל הוא לא היה יכול לעשות את זה אלמלא הדיבור הכללי ביחס לטרור היה מעוות.

מהו טרור? טרור הוא פעילות אלימה, או למצער מלווה באיומים אמינים של שימוש באלימות, שמטרתה היא השגת מטרות פוליטיות. הצתת בית ספר דו לשוני היא טרור; המטרה שלו היא איום על אנשים שמעיזים להפר את טוהר הדם היהודי. אלימות כלפי חקלאים פלסטינים על אדמותיהם או בתוך כפריהם – מעשים של יומיום עד שגל האלימות הנוכחי הפך את זה למסוכן – הם טרור, שכן המטרה שלהם היא שכנוע הפלסטינים לנטוש את אדמותיהם. הפצצה של בתי משפחות של פעילי חמאס, טקטיקה אהובה מאד על כנופיית הטרור המכונה חיל האוויר הישראלי, היא טרור של מדינה.

האם יש קשר בין טרור ובין פעילות אויב? לא בהכרח. רוב מה שמכונה “פעולות אויב” הן פעולות לחימה קונבנציונליות, שאינן מופנות כלפי אזרחים אלא כלפי חמושים אחרים. אבל, ב-30 השנים האחרונות, להרבה יותר מדי ממשלות היה נוח להשוות בין טרור ובין אקט מלחמתי.

בעולם הראשון, לא היו כמעט פעולות מלחמתיות מאז מלחמת העולם השניה. כמעט כולן התרחשו בעולם השלישי, שבו השתמשו העולם הראשון והשני (ברה”מ וגרורותיה) כ-proxies. טרור הגיע בדרך כלל מבפנים: באדר-מיינהוף בגרמניה, הוות’רמן בארה”ב, הטרור הימני המובהק שזעזע את איטליה בשנות השבעים והשמונים (”אסטרטגיית המתחים”). מספרם של הטרוריסטים תמיד היה קטן, והיכולות שלהם מוגבלות ביחס.

אף על פי כן, ב-30 השנים האחרונות אנחנו מדברים על טרוריסטים/מחבלים לא כעל פושעים – אלה המבצעים פשע של חתרנות אלימה, שמטרתה הפלת המשטר או שינויו בדרכי אלימות – אלא כאל אויבים. למה? כי זה מאפשר למדינה להפעיל את סך הכוחות החריג מאד שהיא מחזיקה למצב מלחמה. אם אתה חשוד לא בפשע – רצח, חטיפה, הצתה – על רקע אידיאולוגי אלא ביציאה למלחמה כנגד המדינה, אפשר לעשות לך הרבה מאד. אפשר, בפועל, לחסל את רוב הזכויות שלך אם אתה חשוד בפעילות כזו. אפשר, וממשלות תמיד אוהבות את זה, לדבר על איום שגרתי כעל איום קיומי.

דוגמא היסטורית בעלת חשיבות: בשנים 68-67 שכנע גנאיוס פומפיוס מאגנוס את העם הרומאי שבעיית הפיראטיות חריפה כל כך, עד כדי שאין מנוס אלא מלהעניק לו פיקוד מיוחד, בניגוד לחוק ולנוהג. עכשיו, היו פיראטים והם היו מטרד לא קטן: בין השאר הם שבו את יוליוס קיסר הצעיר. אבל כנראה שהם לא היו סכנה חריפה למשטר הרומאי, כי משעה שקיבל פומפיוס את הפיקוד, הוא השמיד אותם תוך 40 יום.

[…]

יש טרוריסטים בעולם. אין ויכוח. אבל הם לא מאיימים על המשטרים הדמוקרטיים, לא באמת. הם מסוגלים להרוג כמה עשרות או מאות בני אדם, אבל בציניות המתבקשת צריך לומר שהם יצטרכו לעבוד קשה כדי שמישהו ישים אליהם לב בארה”ב, עם כל מקרי הטבח שלה. כשאנחנו מתייחסים אליהם כאויב, אנחנו עושים שורה של דברים, כולם לא בריאים.

קודם כל, אנחנו מאדירים קבוצות קטנות לכדי איום קיומי. שנית, וזו בעיה של ממש, אנחנו מפעילים את חוק המלחמה כנגד איומים שהם לא איום צבאי. חוק המלחמה מאפשר שימוש דרקוני כל כך, משום שהוא מיועד לאיום שאשכרה מאיים על המדינה עצמה: מצב שבו היא מושמדת או נכבשת. להוציא, אולי, דאע”ש בסוריה ועיראק, שום ארגון לא מתקרב או התקרב למצב הזה – וכאן צריך לומר שסוריה ועיראק היו failed states לפני העליה של דאע”ש ושלצד מעשי האימה של דאע”ש יש גם נסיון לבנות מדינת-נגד. כלומר, הצורה הנכונה להתייחס אל דאע”ש היא לא כאל ארגון טרור אלא כאל מדינה שהטרור הוא טקטיקה מרכזית שלה. ואיך לומר, מדינה שבית המשפט שלה קבע שוב ושוב שמותר לכוחות המזויינים שלה לבצע ענישה קולקטיבית כהריסת בתים לשם “הרתעה” (=הטלת טרור) לא נמצאת במצב טוב לידות אבנים.

שלישית, אנחנו יוצרים שתי בעיות. הראשונה היא שאנחנו יוצרים מיליטריזציה הן של החשיבה הפוליטית והן של המשטרה. פתאום, הפתרון הראשון לכל בעיה הוא אמצעי צבאי, מחימוש לא שפוי של שוטרים עבור בהעלמת עין מהפעלת אלימות קטלנית מצידם (אנחנו במלחמה!) כנגד האוכלוסיה, וכלה במעצרים מנהליים.

השניה היא יצירתה של מדינת-נגד חשאית, עם משטרה חשאית ומעקב אחרי חלקים ניכרים של האוכלוסיה. המדינה הזו, בהגדרתה, לא יכולה להיות תחת פיקוח הולם של הרשות המחוקקת, פשוט כי היא רגילה ליצור עוד ועוד חלקים יותר ויותר סודיים מעצמה. ובשלב מסוים, המדינה הסודית תמצא את עצמה במצב עימות עם המדינה הרגילה. אחרי הכל, אם כל האזרחים הם חשודים בפעילות עוינת (”טרור”), ואם אין צורך להביא ראיות לפעילות כזו (שהרי היא עוינת ולא כפופה לחוק), זו רק שאלה של זמן עד שבתי המשפט יצטרכו לדון בפעולותיה של המדינה החשאית. כשזה קורה, מופעל עליהם לחץ בלתי נתפס לסגת אחורה, לא לגעת. וכשזה קורה, נוצר מצב שבו יש ארגונים של המדינה, שפועלים על אדמתה וכנגד תושביה או אזרחיה, ושאין עליהם פיקוח מעשי של בתי המשפט. נוצר מצב שבו יש אקס-טריטוריה שרשמית היא בידי המדינה, אבל בפועל היא בידי המדינה החשאית. מכאן, ההבדל בין מדינה חופשית ובין דיקטטורה הופך במהירות לשאלה של מידה: כמה חלקים מהמדינה שלך כבר ננגסו על ידי המדינה החשאית?

לב הבעיה פה היא שמלחמה רגילה נגמרת בשלב כלשהו: בירת האויב נופלת ומה שנשאר מכוחותיו נכנע, או ששני הצדדים מותשים ומבקשים הפסקת אש. מה שמכונה “המלחמה בטרור” לא יכול להגמר. רעיונות לא מתים בשדה הקרב. התוצאה היא שמצב מלחמה, שאמור להיות זמני, הופך לקבוע. ומשטרים מתקשים מאד, בלשון המעטה, להשאר דמוקרטיים במצב של מלחמה וגיוס תמידי.

ועל כן, ייטב לכולנו אם נוציא את המונח “טרור” לגמלאות. הוא לא מועיל לדבר אלא לערפול. אם אנחנו מתייצבים מול אויב, כלומר גוף שמהווה איום ממשי על קיום המדינה עצמה, אז את הטיפול בו יש להשאיר לכוחות הצבא, שלא יורשו לפעול בתחום המדינה. כוחות עוינים שיוכלו לפעול בתחום המדינה – ושמטבעם, לא מאיימים על המדינה אלא על פרטים בתוכה – הם בהכרח קטנים מאד; את אלה יש להשאיר למשטרה, שתתייחס אליהם כאל פושעים לאומניים ותו לא. שזה אומר כל דקדוקי הדין: איסוף ראיות, זכויות נחקרים, העמדה לדין בבית משפט פתוח, הכל.

כי הערפול של שני המצבים האלה מאפשר לממשלות להפחיד את הציבור, הוא מאפשר לאלמנטים שלה שרוצים לבנות מדינה חשאית להתפשט, והוא חותר תחת קיומה של המדינה החופשית. די לטשטוש: טרור איננו מלחמה ואין להתייחס אליו בכלים של מלחמה.

טרור הוא בסך הכל שם שמיועד להתיר אלימות כלפי אנשים לא רצויים. שימו לב כמה שנים לקח עד שישראל העזה לדבר על “טרור יהודי”: אריאל שרון היה ראש הממשלה הראשון שדיבר (ביחס לבוגד עדן נתן-זאדה) על “מחבל יהודי.” טרור הוא שם שמודבק של מי שנמצא בחוץ: לא פסיכי ימני לבן בארה”ב, אלא מוסלמי; לא מישהו מהמרכז-הימני-הבולע-כל של ישראל, אלא “קיצוני.” והשם הזה מפריע לנו להתמודד עם המהות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

האם יאיר לפיד מסוגל לחבר משפט קוהרנטי אחד על סוגיית המלחמה בטרור? כנראה שלא

(כי לא אומרים “לא” לסילבי קשת)

יאיר לפיד פרסם אתמול (א’) סטטוס בעמוד הפייסבוק שלו, שבו הוא ניסה להתוות את התכנית שלו למלחמה בטרור ולהסכם עם הפלסטינים. לרוע המזל, אבל לגמרי כצפוי כשמדובר באפס שהתגלם בבשר, הטקסט מכיל סתירות פנימיות חמורות. נתחיל.

“מאמר בעיתון הפינגטון פוסט” – הפינגטון פוסט איננו עיתון. הוא אגרגטור חדשות ובלוגים. לא שזה צריך להפתיע, ממישהו שההבנה הטכנולוגית שלו מתמצה בתפיסה שיש בגוגל אגף בינג.

“העקרון שישראל מנסה להסביר כבר לא מעט שנים” – ושככל הנראה מופיע כאן לראשונה.

“שם למד המערב שלא מספיק לנצח את האויב, צריך גם להחליט מה יבוא במקומו ביום שאחרי.” פה ליבת הטמטום המובהקת של כל הסטטוס של לפיד. כביכול, לא רק הנצחון של המערב בקרב מובטח, אלא גם יש לו את הזכות והיכולת לקבוע “מה יבוא במקומו.” לתפיסה הזו קוראים קולוניאליזם. אולי כדאי שלפיד יבקש ממישהו באגף בינג לגגל לו את זה.

בעיראק, הנצחון על הצבא של סדאם חוסיין היה רק יריית הפתיחה הראשונה של המלחמה. לפיד יוצא כאן מנקודת הנחה כאילו צילום “המשימה הושלמה” הידוע לשמצה של בוש אכן סימל משהו. עוד קודם למהלך הקרבות, חוסיין החל להפוך את צבאו ליחידות גרילה. ההרוג הראשון של האמריקאים היה מיחידת גרילה כזו. לא היה נצחון, פר סה; המשטר הופל – אבל נצחון לא הושג.

למה? כי מה לעשות, אי אפשר לבנות את ההיסטוריה של עמים אחרים באמצעות כוח כידונים. אם אתה מנסה, אתה מגלה שהמקומיים מתנגדים. לא ברור למה, אבל הם עושים את זה בכל מקום שבו לפידים למיניהם הורגים את בני משפחותיהם, משפילים את הנשים שלהם, וצועקים עליהם בשפה זרה ולאט שהם לא מבינים אותם ושהנה המשטר החדש והנוצץ שהביאו להם.

“בכל פעם שכורתים ראש, צומחים להם שניים” – זה, יאיר’קה, לא הידרה על סטרואידים. זו סתם הידרה.

“כל עוד לא תחליף את המדינה האיסלמית ישות מדינתית סונית מתונה, יציבה ופרו מערבית” – ליבת טמטום מס’ 2. מה זו “ישות מדינתית סונית מתונה, יציבה ופרו מערבית”? ההאם לפיד יכול להצביע על אחת כזו? האם הוא באמת חושב שמה שחלקים של על עיראק צריכים הוא “מדינה סונית מתונה”? איך מייצרים ישות מדינתית סונית מתונה? אם התושבים המקומיים רוצים ישות מדינתית סונית מתונה, למה אין שם כזו? האם היתה שם כזו קודם? האם הישות המדינתית הסונית המתונה תשען על רצון הבוחרים? כי, כאמור, לא בטוח שזה מה שהם רוצים. אם לא, על מה היא אמורה להשען? על דיקטטורה צבאית נוסח סדאם חוסיין או אסד? על תיאוקרטיה רצחנית נוסח ערב הסעודית?

על מה תשען היציבות של המדינה הסונית הזו? האם היא תשען על רצון הנשלטים? כי, כאמור, לא נראה שהם רוצים כזו. האם היא תעמוד על סיוע זר (היא הרי “פרו מערבית”) כנגד רצון העם, באמצעות משטרה חשאית וצבא? אם כן, באיזה מובן היא תהיה יציבה? ואם לפיד חושב שהפתרון לטרור הוא דיכוי צבאי נצחי, למה הוא לא אומר את זה?

אה!

כי בחלק של פתרון הבעיה הפלסטינית, לפיד אומר דברים מעניינים מאד. החמאס, הוא טוען, ודאי יעלה לשלטון בגדה המערבית. למה? כי הם עלו לשלטון בעזה. רגע, אין הבדלים ניכרים בין הגדה המערבית ועזה? עזה לא הרבה יותר דתית? האם האחים המוסלמים לא היו גורם דומיננטי ברצועת עזה עוד בימי השלטון המצרי? לא משנה.

על כן, מה שלפיד מציע כפתרון לשאלת המדינה הפלסטינית הוא המשך הכיבוש. הוא קורא לזה “התיאום הבטחוני המתקיים היום – במסגרתו יכול לפעול צה”ל בכל מקום בגדה – יצטרך להמשך.” הסיבה לכך, לדבריו, היא שאם צה”ל לא יפעל בחופשיות בגדה, הרשות הפלסטינית תקרוס לידי חמאס.

כלומר, צה”ל ימשיך לפעול בגדה כדי לוודא שמשטר נטול תמיכה עממית ימשיך לשלוט שם ןלשרת את האינטרסים הישראליים. שזה נשמע באופן חשוד כמו “ישות מדינתית סונית מתונה, יציבה ופרו מערבית”, גם אם נטולת לגיטימציה.

לפיד משוכנע שהפלסטינים יסכימו למצב שבו הם לעולם לא יהיו חופשיים מישראל: “הרשות הפלסטינית תצעק קצת אמנם שמדובר בהפרה של הריבונות שלה, אבל גם הם יודעים שמדובר באינטרס מובהק שלהם. לחמאס יש תמיכה עממית רחבה גם בגדה המערבית.” ואיכשהו לפיד חושב שהתמיכה העממית הרחבה תעבור לרשות הפלסטינית כי זו משתפת פעולה באופן כנוע עם ישראל נגד רצון העם.

רשות פלסטינית כזו אולי תהיה סונית, וכנראה תהיה פרו מערבית – אחרי הכל, היא תוחזק בכידונים מערביים – ואולי תהיה מתונה ולא תוציא להורג אנשים בשריפה, אבל יציבה היא לא תהיה. כי משטר שלא נשען על תמיכה עממית לא יכול להיות יציב. הוא חייב להיות עסוק כל הזמן בדיכוי. ויום אחד בא פיצוץ.

מה יקרה כאשר ההמונים ברמאללה יחליטו לעשות במחליפו של אבו מאזן מעשה המצרים במובארק? מה יקרה כאשר הכוחות המזוינים ייזכרו שהם קודם כל בני העם? אז יצטרך לפיד להפיל את המדינה החדשה – שוודאי תהיה סונית, אבל לא תהיה לה שום סיבה עלי אדמות להיות מתונה או פרו מערבית – בכוח הנשק. כלומר, להחליף שוב את המוחבראת’ הפלסטיני בשב”כ.

מה שפחות ברור הוא למה לפיד בכלל רוצה את הרשות הפלסטינית. זו לדבריו הרי תומכת בטרור הסכינים. אבל זה בסדר, אתם לא אמורים לזכור את הפסקה הזו בעוד שש פסקאות.

רגע, למה היא עושה את זה, יאיר’קה? יכול להיות שכל הפרענק… אה, סליחה, פרגמנטים האלה הם לא איזו קריקטורה מזרחית? יכול להיות שהם בני אדם? האין להם עיניים? האין להם ידיים, איברים, מידות, חושים, חיבות, תשוקות? אם תדקור אותם, כלום לא ידממו? אם תרעיל אותם, כלום לא ימותו? אם תפגע בהם, כלום לא ינקמו?

יכול להיות שהם בכל זאת בני אדם, לא כלי משחק? יכול להיות שהם רוצים להשלט על ידי ממשלה שבכל זאת קצת מקשיבה להם, לא משרתת נרצעת של כובש זר? יכול להיות שזו בעצם הבעיה של כל תפיסת הקולוניאליזם? יכול להיות שלפיד מנסה למכור לנו את אותה הסחורה המצחינה של הניאו-קונים שהיתה ליבת הבעיה בעיראק?

מילא זה. יכול להיות שמישהו עוד לוקח את האפס שהתגלם בבשר הזה ברצינות?

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ועל אובדן תקווה

יוסי שריד נפטר אמש. התגובה הראשונה שלי היתה שלפחות הוא לא יהיה פה כדי לראות את הסוף.

כי די ברור שהסוף מגיע. יוסי שריד ופלח מסוים של דורו ייצגו משהו שכבר כמעט ולא קיים בציבוריות הישראלית: תקווה לישראליות על-שבטית, על-אתנית, דמוקרטית עם נגיעות של חברת מופת. כמובן, המסר הזה נישא על ידי המחנה ההגמוני אז בחברה הישראלית: יוצאי השמאל הישן, החילוני והאשכנזי. רק מחנה כזה יכול לנסות לדלג על עצמו, לראות את המוצא האתני שלו-עצמו כשקוף, כמובן מאליו עד כדי כך שאין לייחס לו חשיבות. הישראל של יוסי שריד (ובאופן מובהק יותר, של שולמית אלוני) היתה שתל מובהק באדמת המזרח התיכון, נסיון לבנות מדינה על בסיס אזרחות בחלק של העולם שלא הכיר את המושג מאז שהאימפריה הרומאית  התנצרה בימי תיאודוסיוס.

והשתל הזה לא נקלט. בכל רחבי המזרח התיכון, אליטות חילוניות שמביטות לאירופה מחרחרות את נשימותיהן האחרונות. המחנה החילוני הטורקי מרוסק, והיריבים הדתיים שלו נשמעים באופן חשוד כמו האחים היהודים שלנו. הליברלים המצרים איבדו כל אמינות כאשר מכרו את ההמונים, שוב, לדיקטטורה הצבאית. סוריה ועיראק, לשעבר מדינות בעת’ – גרסה מזרח תיכונית של סוציאליזם לאומני, אידיאולוגיה מערבית מובהקת – התרסקו לגרוטסקה רוויית דמים, שאין בה דבר שאיננו אתני או דתי.

המשברים שהקנו לשריד את שמו – ההתרפסות של העבודה בפני ממשלת הליכוד במלחמת השולל של לבנון הראשונה, פרשת השב”כ, המחתרות היהודיות, עליית ההתנחלויות, פרשת עיזאת נאפסו – היו משברים שעוררו הד ציבורי חזק כל כך משום שהם עסקו בשאלה איזו מדינה תהיה פה: האם תהיה פה מדינה אזרחית או מדינת כל יהודיה, מדינה שיש בה שלטון אזרחי או מדינת קסרקטין עם משטרה חשאית דומיננטית, או בקיצור האם תהיה פה מדינת ישראל או מדינת יהודה. שריד הגיע לשיאו בימי אוסלו, בסוף ימיו של רבין ובכהונה הקצרה והתמוהה של אהוד ברק; תקופות שבהן נראה היה שאפשר לפתור, במאמץ, את המשבר. שאפשר להגיע לאיזושהי הפרדות לא טראומטית עם הפלסטינים, לרסן את מדינת המוחבראת’ ואת האחים היהודים.

אנחנו לא בשנות התשעים יותר. ודאי לא בשנות השמונים, תקופת הזוהר של כמעט-נורמליות ישראלית, שבה נראה היה לזמן קצר שעברנו שורה של משברים שהותירו אחריהם רפובליקה בריאה יותר. ההלם הראשוני היה ב-1996, כשתחת הסיסמה שהפיץ מיליארדר זר במימון זר (”ביבי טוב ליהודים”) הצליח נתניהו לנצח את פרס. האחרון הגדיר אחר כך את התבוסה ההיא כנצחון היהודים על הישראלים.

הרגע ההוא יהיה בן 20 בעוד חצי שנה, ולא נראה שישראל פוסעת בכיוון “ישראלי” אלא, בכל הכוח, בכיוון ה”יהודי.” היסטוריונים יוכלו, אם יהיה אכפת להם, למנות את הסיבות לשקיעתה של ישראל לתיאוקרטיה יהודית רצחנית, אבל ספק אם תהיה בכך נחמה למי שנידונו לחיות בה – או לישראלים שיברחו בזמן ויחיו כגולים תלושי שורשים בארץ ניכר כלשהי.

בחודשים האחרונים, כמות הכתיבה שלי בבלוג ירדה משמעותית. אם פעם הקפדתי על שלושה או ארבעה פוסטים בשבוע, ומדי פעם פרץ של חודש של כתיבה מדי יום, אין לי עוד את הכוחות לכך. אני מסתפק בהערות ארסיות ומרירות בטוויטר או בעמוד הפייסבוק של הבלוג. אני כועס הרבה יותר, מבועת הרבה יותר, ואין בי עוד תקווה לשינוי בדרכי שלום. השינוי לא יבוא מבפנים, משום שהרעיון הבסיסי שלה מורעל, משום שמפלגות המרכז בגדו בדמוקרטיה כפי שהן בוגדות תמיד במצבים כאלה, ומשום שרבאק – אם לא הצלחנו להביא שינוי פנימי ב-20 השנים האחרונות, אין שום סיבה טובה לחשוב שנצליח בכך בעתיד.

אם יהיה שינוי לטובה, הוא יצטרך לבוא אחרי נהרות של דם; את המדינה היהודית יהיה צורך להחריב בדם ואש, כדי שאפשר יהיה לבנות אותה מחדש כמדינה דמוקרטית. אבל אנחנו לא גרמניה וספק אם למישהו יהיה אכפת מספיק. יתר על כן, יש לנו (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) נשק גרעיני, כך שהעתיד שלנו יכול לגמרי להיראות כמו שילוב דוחה של טורקיה הארדואנית וצפון קוריאה. והיית לזעווה לכל ממלכות הארץ.

אז מה נשאר לכתוב? את מה שהבלוג הזה עושה בתשע וחצי השנים האחרונות: מעקב אחרי קריסתה של ישראל. רק שאת זה, למדתי בדרך הקשה, הרבה יותר מדכא לעשות כשאתה מפוכח ומבין שמה שהיה הוא שיהיה, רק רע יותר. צריך לחשוב מחדש על הדרך ולהתארגן מחדש כמיעוט נרדף ששומר על מה שהוא יכול לשמור, וזה יצריך הרבה מחשבה ומאמץ.

ועד שזה יקרה, לצערי, תדירות הכתיבה בבלוג הזה תרד משמעותית – לבערך פעם בשבוע. הסליחה עם יוסי שריד, שמותו שחרר אצלי את חסם הכתיבה שאיתו נאבקתי שבועות; וגם עמכם הסליחה, ונתראה במקום שבו לעולם אין חשיכה.

(יוסי גורביץ)

בחודשים האחרונים, טוענת ממשלת ישראל שהיא שומרת על הסטטוס קוו בחראם אל שריף ושכל אמירה אחרת היא הסתה. אז למה השירות הלאומי מסייע למכון המקדש?

כל מי שעקב בחודשים האחרונים אחרי ההתנהלות של ממשלת ישראל בנושא חראם אל שריף (”הר הבית”), שם לב לכפילות מסויימת. מצד אחד, מאז בחירתו מחדש של נתניהו בשנת 2009 והתגברות כוחה של שדולת המתנחלים בליכוד, יותר ויותר שרים וחברי כנסת של הליכוד מדברים על הקמת מקדש ומצדדים בעליה להר הבית. נתניהו לא מנע משר שלו, הבוגד אורי אריאל, לעלות להר הבית ואף להתפלל שם; הוא גם נמנע מלהעניש אותו אחר כך. בקדנציה הקודמת, שרת התרבות הנוכחית של נתניהו, מירי רגב, הציקה למשטרה שוב ושוב בדרישה להקלות לפעילי החרבת המסגדים בעלותם להר, וסגנית שר החוץ הנוכחית, ציפי חוטובלי, התוודתה לאחרונה על השתוקקותה למקדש שם בהקדם. חוטובלי פועלת בתחום כבר כמה שנים. השר אלקין גם הוא תומך בבניית מקדש, כמו גם יושב ראש הכנסת ולשעבר השר של נתניהו, יולי אדלשטיין (ראו כאן). גם השגריר באו”ם, דני דנון, תומך במקדש וכחבר כנסת הפר את הסטטוס קוו והתפלל על ההר. המועמד (על כל פנים, לדבריו-שלו) לתפקיד ראש לשכת ראש הממשלה, רונן שובל, הביע תמיכה בהקמת מקדש ורואה בכך צורך לאומי; כך עשה גם המועמד-לדקה לתפקיד המסבירן הלאומי, רן ברץ.

מצד שני, אם אתה מעז לומר שאל אקצה בסכנה – ומה לעשות, 100% מתומכי בניית המקדש מוציאים שם רע לכל השאר כשהם אומרים שאת בית המקדש צריך יהיה לבנות במקום “השיקוץ המשומם” שנמצא שם – אתה מוגדר על ידי ממשלת ישראל כמסית מסוכן.

לאחרונה הופתעה בת זוגי, גלינה ווקס, לגלות שאחד הגופים שפעילים יותר בתחום בניית המקדש – מכון המקדש – מקבל סיוע ממדינת ישראל בדמות צעירות המשרתות שם בשירות לאומי. למעשה, שני גופים של מכון המקדש – המכון עצמו וגוף התעמולה שלו, “המדרשה לידע המקדש” – זוכים לתמיכה של השירות הלאומי. הביקורת החיובית שמשאירות המשרתות ראויה לתשומת לב.

מכון המקדש מונהג על ידי הרב ישראל אריאל, שהיה פעמיים מועמד מטעם רשימת כ”ך לכנסת (בבחירות לכנסת התשיעית והעשירית.) הדמות היותר מוכרת היום המזוהה איתו היא יהודה גליק, יו”ר מכון המקדש, חבר חטיבת מנהיגות יהודית של הליכוד, המוצב במקום ה-33 ברשימת הליכוד לכנסת.

מבחינת מדינת ישראל, אם כן, הסיוע להקמת מקדש, או על כל פנים להפצת הרעיון של הקמת מקדש, הוא לא איזה רעיון זניח של כמה משוגעים – הוא שירות לאומי שראוי לסיוע ממשלתי.

כפי שהראה המחקר המשותף למכון קשב ול”עיר עמים” בשנת 2013 (עמ’ 39) מכון המקדש מקבל סיוע ממשלתי – מצד משרד החינוך. המטרה היא להציג בפני תלמידים ישראלים, בכלל זה הלומדים במערכת החינוך המסורתית (”ממלכתית”) נראטיב שאומר להם שמטרתו הלאומית של העם היא בניית המקדש. העובדות המציקות האחרות – למשל, שבהר הבית יש פולחן מוסלמי רצוף במשך תקופה ארוכה יותר משעמד שם מקדש יהודי – לא מוצגות לתלמידים. מותר לנחש שגם העובדה שרוב מוחלט של הרבנים האורתודוקסים אוסר על עליה להר הבית גם היא מוצנעת.

התמיכה של משרד החינוך במכון המקדש מתחילה ככל הנראה בשנת 2008. למה אז? ככל הנראה, כחלק ממסע הנקמה של המחנה הכתום במדינה שהחריבה את גוש קטיף. על כל פנים, המסע – שמתרחש במידה ניכרת מתחת לרדאר של התקשורת היהודית – נוחל הצלחה: כשליש מהיהודים שנשאלו ב-2013 אמרו שהם רוצים להקים בית מקדש בהר הבית. 31% מהתומכים בהקמת מקדש הגדירו את עצמם כחילונים.

45% מהנשאלים בסקר ההוא אמרו שהם מתנגדים להקמת מקדש, אבל סביר להניח שאם הם יישאלו מדוע, הם לא יוכלו לתת הסבר אידיאולוגי לכך: המשמעות תהיה בהכרה בזכויות של מוסלמים ופלסטינים במקום שחינכו אותם שהוא הקדוש ביותר ליהודים. הם כנראה יאמרו שזה כנראה יגרור תוצאות בטחוניות לא רצויות ובוודאי פגיעה בערך המקודש האחרון שנותר ליהודים ציונים – “השקט” שמתאפשר כתוצאה מדיכוי ישראלי כבד בגדה המערבית. נסיון להקמת מקדש אכן צפוי להפר את השלאפשטונדה של המחנה הפוליטי הזה בצורה בלתי הפיכה.

ראש הממשלה שלכם, אגב, נתפס לאחרונה אומר באירוע שחשב שהוא סגור ש”אם היהודים היו רוצים להשמיד את אל אקצה, זה לא מאמץ כזה גדול.” זה כנראה נכון. הנדסית זה כנראה לא מסובך מדי. השאלה היא מה יקרה אחר כך. כמו תמיד, נתניהו לא מוכן לענות על שאלות כאלה – אולי כדאי שיתייעץ עם רן ברץ.

על כל פנים, הכיוון שאליו הולכת מדינת ישראל די ברור: אדנות יהודית בהר הבית. זכרו את זה בפעם הבאה שהממשלה שלכם תאמר לכם שמי שאומר שאל אקצה בסכנה הוא מסית מסוכן ש”דמוקרטיה מתגוננת” צריכה לסתום לו את הפה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

יועז הנדל, הימין המתון לכאורה, כמעט מרייר על הרצח העתידי של חברת הכנסת חנין זועבי. הפתרון שלו: לסתום לה את הפה

גם מי שמורגל בכתיבה האיומה של היאיר לפיד הבא בעיני עצמו, יועז הנדל – כתיבה טרחנית, חסרת מטרה, עמומה, לעתים קרובות חסרת משמעות מרוב הנסיון של הכותב שלא להפוך את הסאב-טקסט לטקסט – שמט את הכוס מידו ביום שישי האחרון. הטור מוקדש כמעט כולו לפנטזיה מוסווית למחצה על הרצח העתידי של חברת הכנסת חנין זועבי. הסיבה לרצח: זועבי פרובוקטורית. זה נאמר במפורש: “שעון העצר החל לפעול. בסוף תיעשה עוד פרובוקציה מצד זועבי שאחריה עלול רוצח קיצוני שצמח בלהב”ה או במקום אחר לעשות מעשה. הקש ישבור את גב הגמל, את הגב של הדו-קיום.”

לכאורה, אזהרה. בפועל, משהו שנע בין משאלה לאיום. שווה לבחון את הדרך בה כותב הנדל על זועבי: היא “חבית חומר נפץ לדו קיום במדינת ישראל […] מתעלמים מכך שהיא הפכה לחומר נפץ שמסכן את הדו קיום כאן ומסכן את עצמה.” מה עושים עם חומר נפץ, עם מטען לא יציב? בדרך כלל החבלן לוקח אותו למקום בטוח ומפוצץ אותו כך שלא יפגע באחרים. זה, כפי שנראה, מה שהנדל רוצה לעשות בזועבי.

למה זועבי היא חומר נפץ? משום “חיבתה לפרובוקציות.” הנדל לא אוהב פרובוקציות. הוא אוהב את המדינה שלו שקטה, את הפלסטינים הישראלים שלו – סליחה, ערביי ישראל – כנועים ומערבבים את הטיח ואת החומוס. זועבי לא משחקת לפי הכללים. מה עשתה זועבי הפעם? ובכן, היא נשאה נאום לרגל ליל הבדולח, ובו אמרה שרוב הגרמנים התנגדו לליל הבדולח (נכון, היתה הסכמה כללית שזה היה מוגזם ושלא עושים דברים כאלה בפומבי, ושזה פגע ב-hasbara), אבל לא עשו כלום כי הם פחדו (גם נכון), ושהיא מדברת כצאצאית של ציבור שבוצע בו טיהור אתני. זה הביא לישראלים הטובים מסוגו של יועז הנדל ויאיר לפיד את הסעיף. טיהור אתני? אנחנו? כן, חברים. זוכרים משהו קטן שנקרא הנכבה? שבו, על פי הגרסה הישראלית, גורשו 700,000 פלסטינים (מאה אלף יותר ממספר היהודים שהיו במדינה שזה עתה הוכרזה)? זוכרים משטר צבאי? כפר קאסם? יום האדמה? וואלה, לא זוכרים? זה בסדר, זועבי והמצביעים שלה זוכרים. התקשורת היהודית קראה לנאום של זועבי “נאום הסתה”, למרות שהוא לא הסית לשום דבר (הסתה היא קריאה לפעולה), זאת משום שבתקשורת היהודית כל הצהרה שלא מסתדרת עם דף המסרים היומי של ה-hasbara היא “הסתה.”

הנדל טוען שזועבי התמכרה לפרובוקציות. יכול להיות. אני יכול לחשוב על עוד כמה פוליטיקאים כאלה. הבוס לשעבר של הנדל, למשל, שהיה ידוע במנהגו להגיע לאתרי פיגוע ולרקוד על הדם בזמן שמנגבים אותו, ואחר כך הפך לליצן עולמי כשכולם מנסים לחשוף איזה שטיק יביא איתו הפעם לאו”ם – שרטוט פצצה? שרטוטים של מחנה השמדה? אולי סתם 44 שניות קצרות מדי של שתקה? נפתלי בנט, שידוע בגניבת מוצגים ארכיאולוגיים כדי לנופף בהם מול מראיינים זרים עוינים. פרובוקציה היא דרך של אנשי ציבור למשוך תשומת לב אליהם ואל הנושאים שהם רוצים להעלות, במיוחד מול תקשורת עוינת – ואין פוליטיקאי שמתמודד עם תקשורת יותר עוינת מזועבי. כש”גב האומה” רוצים לעשות סיבוב על ינון מגל, הם משתמשים בזועבי כשכפ”צ: הנה, תראו, אנחנו לא באמת בוגדים, אנחנו נכנסים גם בה.

אם זועבי היא חבית חומר נפץ, אז לשיטתו של הנדל יש מרעום. קוראים לו בנצי גופשטיין והבריונים הלאומנים שסביבו. משום מה, אליהם הנדל מתייחס די בסלחנות: הוא אמנם כותב “שם טמונה הסכנה. הגופשטיינים מסוכנים וזועבי מסוכנת בפעילותה ומסוכנת בפוטנציאל הפגיעה בה […] הגופשטיינים הם תקלה שאנחנו לא מתמודדים איתה מספיק טוב והזועבים הם תקלה שאנחנו לא מתמודדים איתה.” כלומר, הסכנה שבזועבי ובפרובוקציות שלה כפולה מהסכנה הטמונה באלו שירצחו אותה; כלומר, עם הגופשטיינים אנחנו מתמודדים “לא מספיק טוב”, אבל עם הזועבים (איך היא התרבתה?) אנחנו לא מתמודדים, נקודה.

וכאן חוצה הנדל את כל הקווים המותרים בדמוקרטיה. הוא משווה בין דיבור מכעיס (פרובוקציה) של חבר כנסת ובין רצח של חבר כנסת, ומעמיד אותם באותו המישור. בשום מקום הוא לא אומר “לזועבי מותר לעשות פרובוקציות, יש לה חופש ביטוי, ולכם אסור לפגוע בה.” בשום מקום הוא לא אומר שצריך לפעול אך ורק כלפי המאיימים על זועבי. הוא מקדיש לפרובוקציות – חופש הביטוי – שלה הרבה, הרבה יותר מקום מאשר לרצח שלה. ברור מה באמת מביא לו את הסעיף.

אבל, בעיה. רצח של זועבי, למרות שהנדל מעמיד פנים שהיא לא מייצגת אף אחד, יוביל פה כנראה למלחמת אזרחים. הנדל לא רוצה לשלם את המחיר הזה, הוא גם לא רוצה שהגופשטיינים ישלמו אותו – לחופש הביטוי שלהם הוא דווקא דואג – ועל כן הוא רוצה שמי שתשלם אותו תהיה זועבי. “אם הר הבית דורש פיקוח מצולם וכוחות משטרה, אז חבית חומר הנפץ האנושית [פעם רביעית שהביטוי מופיע במאמר – יצ”ג] זועבי דורשת התייחסות דומה. הרחקה ואבטחה כדי שחלילה רצח לא יהיה. בג”צ טעה, הוא היה צריך להבין זאת לפני שאיפשר לה להתמודד לכנסת, ועכשיו המשטרה חייבת להבין. דמוקרטיה משמעותה איזון ערכים. חופש הביטוי של זועבי לא קדוש יותר ממניעת שפיכות דמים.”

מהדברים של הנדל משתמע שלמרבה הצער, בג”צ נתן לזועבי זכות ביטוי, ועכשיו תפקידה של המשטרה למנוע אותו. “הרחקה ואבטחה” – מה זה? לא ברור, אבל נשמע מאד כמו סוג של מעצר בית או למצער מניעה של המשטרה מזועבי לבצע “פרובוקציות” נוספות.

רגע, שניה, לא הבנתי משהו. יש פה חברת כנסת. היא מדברת. אמנם, מביאה לעיתים את הסעיף. גם לי. מצד שני, יש לנו רוצחים, מאיימים ברצח, ומשתוקקים לרצח. איך לעזאזל זועבי יוצאת פה חבית חומר הנפץ? אם הנדל חושש שרוצחים מן הימין הקיצוני ירצחו חברת כנסת, מה שיפוצץ את הדו קיום הכל כך יפה שלנו, לא כדאי שהוא ידרוש מהמשטרה לטפל קודם כל בערוגות הרעל של תומכי הרצח?

הוא יוכל לעשות מעשה אזרחי מועיל ולהסגיר את עצמו מראש. שהרי מה המסר שלו לזועבי? או שתסתמי את הפה, או שמישהו מאיתנו ירצח אותך. צוואר יפה יש לך, לא חראם?

אני רוצה לכתוב כאן מילים שיש לקרוא אותן בזהירות, חיים ומוות ביד המקלדת: אם וכאשר ירצח אזרח יהודי את חנין זועבי, הוא יעשה זאת לא רק בגלל שהוא קורא את גופשטיין ואליאסי, אלא בגלל שהוא יודע שיש אנשי ממסד מכובדים כמו יועז הנדל ויאיר לפיד שמצדיקים את המעשה שלו במשתמע; הם אולי יגנו אותו אחר כך, אבל זה יהיה גינוי מהסוג של "הוא הגזים קצת."

הרוצח לא יבקש לגיטימציה מגופשטיין; הוא יבקש אותה מהגוש האמורפי של “עם ישראל.” וכשראש הממשלה תוקף את זועבי אישית; כשאיש “מרכז ימין” כמו יועז הנדל כותב מאמר שבו הוא משווה אותה ארבע פעמים לחבית חומר נפץ; כאשר יאיר לפיד אומר שהוא לא “יישב עם הזועבי’ז” ואחר כך שותף להעברת חוק שמטרתו לחסל את היצוג הפוליטי של זועבי – כשכל זה קורה, המתנקש העתידי יודע ש”העם איתו.” לא רק “הקיצונים”, הלא מגולחים, אלא האנשים שיושבים בתוכניות מכובדות עם תספורת מושקעת ובחליפה יקרה ואומרים כלפי זועבי אותם הדברים עצמם: שאין סיבה שנסבול אותה, שצריך להוציא אותה אל מחוץ לגדר.

אם יש כאן חבית חומר נפץ, הרי היא התפיסה שלפלסטיני בישראל מותר לומר פחות ממה שמותר ליהודי. אם יש מרעום לחבית הנפץ הזו, הרי אלה ה”מתונים” בעיני עצמם כמו יועז הנדל. רצוי קודם כל לפרק אותם; לשם כך הפוסט הזה.

ועוד דבר אחד: המאמר של הנדל הביא לי את הסעיף כל כך כשקראתי אותו, שהעלתי את הציוץ הבא: “יום אחד יקום אדם שלא יוכל לסבול יותר את היעדר המשמעות ואת דו הפרצופיות וירצח את יועז הנדל. וזו תהיה אשמתו המלאה של הנדל.” חשבתי שהפרודיה הזו מובנת, אבל מסתבר שלא: אתמול החליט יריב אופנהיימר לקחת ברצינות את האפשרות של רצח על רקע חוסר משמעות והגדיר את הציוץ כ”מזוויע, מסית, ומכוער. בושה וחרפה.” על הטקסט של הנדל עצמו לא היה לו מה לומר. וגם זו עוד הערה על מה שנותר מחופש הביטוי בישראל.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

בג”צ קובע שאם אתה פלסטיני, המשפחה שלך היא בת ערובה לפעולותיך

בג”צ דחה ביום חמישי האחרון שורה של עתירות כנגד הריסות בתים (את פסק הדין, שממנו אצטט בהמשך, אפשר לקרוא כאן.) כמו באלפי מקרים קודמים – קשה למצוא ולו מקרה אחד שבו בג”צ מנע הריסת בית; לכל היותר עיכב את ההריסה או דרש אטימה במקומה – השופטים קיבלו את עמדת מערכת הבטחון.

עם יוצא דופן אחד: בעוד שהשופטים אישרו את ההריסה של רוב הבתים אותם דרשה מערכת הבטחון להרוס (וזו אכן החריבה ארבעה מהם אתמול) הם הסכימו, פה אחד, למנוע את ההריסה של דירה בבית דירות, שהחשוד בפיגוע שהתגורר בה גר בה בשכירות ושלא היה לו קשר משפחתי עם בעל הבניין – אבל התנו את ההמנעות מהריסת הבית של אדם שלישי בכך שהוא יפנה את משפחת החשוד בתוך 48 שעות.

מהפסיקה של שלושת השופטים – לידיעת התביעה בהאג, מדובר בנשיאה מרים נאור ובשופטים חנן מלצר ונועם סולברג – עולה מסקנה חדה: בעוד שיהודי יישפט על ידי מערכת המשפט הישראלית כאילו היה פרט, כאילו לפעולותיו-שלו אין השלכה פלילית בפני עצמן על אנשים אחרים, הרי שפלסטיני יישפט כחלק מקולקטיב. אם הוא יבצע פשע, כל הקולקטיב יישא בעונש. גבולות הקולקטיב הזה לא מוחלטים, אבל בפסיקה הנוכחית הם מוגדרים כמשפחתו של החשוד.

כלומר, אם אצא מחר מביתי ואדקור אדם, אני אועמד לדין ככל הנראה באשמת נסיון לרצח בנסיבות מחמירות. יתכן שבני המשפחה שלי יתושאלו, כדי לנסות להבין מה לעזאזל הלך פה, אבל אף אחד לא יודיע להם שהם צריכים לעזוב את הבית שלהם תוך 48 שעות, כי כוחותינו האמיצים יגיעו כדי להרוס אותו. אם פלסטיני תושב הגדה, מזרח ירושלים ואולי גם יפו יעשה את אותו הדבר, משפחתו תשא בעוונו.

השופט מלצר כותב זאת במפורש (סעיף 4ב’): “הדגישה ב-בג"צ 8091/14 (31.12.2014) כי לשיטתה אם יהיה בידי בני משפחת המחבל שביתם עומד להיהרס לשכנע בראיות מינהליות מספיקות כי טרם ביצוע הפיגוע הם  ניסו להניא את המפגע מהביצוע, כי אז מן הראוי לייחס לנתון זה משקל משמעותי ביותר, העשוי, במקרים מתאימים, לשלול החלטה להריסת ביתם של אותם בני משפחה. גישה זו מקובלת עלי.” ההדגשה שלי.

כלומר, כל המשפחה כולה משמשת כבת ערובה לפעולתו של המפגע; אם היא לא מסוגלת להוכיח שהיא ניסתה למנוע את הפיגוע, היא תשלם את המחיר. כאן יש לציין שאם תגיע נרעש לתחנת המשטרה ותאמר לשוטר שאתה ידעת שאחיך עומד לדקור מישהו, ניסית לשכנע אותו ולא הצלחת – אתה מפליל את עצמך. מעניינת גם התפיסה, שחוזרת גם אצל נאור, שעל פיה המשפחה הפלסטינית היא בעצם סוג של מוח כוורת: אין אפשרות שאחד מבני המשפחה לא יידע על כוונותיו של אחר. ומכאן עולה מסקנה נוספת: שמבחינת בני המשפחה הפלסטינית, כפי שהם נתפסים על ידי השופטים הנכבדים, מותו של בן המשפחה הוא אבידה נסבלת – מה שאין כן בהריסת ביתם. בשונה מכל בני האדם, אומרים לנו השופטים, האם הפלסטינית מעדיפה את הנדל”ן על חיי בנה. האם השופטים לא שמים לב כיצד הם מיישמים סטריאוטיפ אנטישמי מובהק על הפלסטינים?

השופטים אומרים שוב ושוב שהמטרה של הריסת הבתים איננה “ענישתית” אלא “הרתעתית.” מדוע, אם כן, לא ייהרסו בתיהם של מפגעים יהודים? הרתעה היא דבר חשוב מאד, אחרי הכל. נאור, כהרגלה, מתחמקת: “בעתירות שלפנינו הועלתה טענת ההפליה באופן כללי בלבד, מבלי שהובאו תימוכין רציניים לה. העותרים לא הציגו אפוא תשתית עובדתית מספקת לתמיכה בטענתם, ומשכך אינה מצדיקה את התערבותנו.”

הלו, החברה נאור! נרדמת תוך כדי כתיבה או משהו? הנה התימוכין שלך: מדינת ישראל ביצעה כך וכך אלפי הריסות בתים. כולן בלי יוצא מן הכלל היו בתים של פלסטינים. כולן נשענו על אותן תקנות שעות חירום שחלות עד לרגע זה ממש בישראל ושמתוקפן, למשל, אתם ממשיכים לאשר את הרדיפה של ג’ון קרוסמן (”מרדכי ואנונו”). למרות שורה של פיגועי טרור מצד יהודים (עייני בערך “טרור יהודי” בוויקיפדיה לרשימה חלקית), אף בית של מחבל יהודי לא נהרס. הנה האפליה, החברה נאור: הושיטי היד וגעי בה.

ואל המקום שבו לנאור יש מספיק שכל להתחמק ולא להגיע אל המסקנה המפורשת, מתפרץ סולברג ופולט את האמת: “הטעם לכך שלא נעשה שימוש בתקנה 119 כלפי יהודים נעוץ בכך שבמגזר היהודי אין צורך באותה הרתעה סביבתית שהיא תכליתה של הריסת הבתים. הציבור היהודי, ככלל, מוּרתע ועומד, ואינו מוּסת. אמנם אין לכחד: יש ויש מעשים של תקיפה מצד יהודים כלפי ערבים. לבטח מחוייבוֹת רשויות האכיפה, ונדרשים בתי המשפט, למצות גם במקרים הללו את הדין הפלילי עד תום. להוותנו אף לכדי הרצח הנורא של מוחמד אבו-ח'דיר הגענו, שלא לדבר על הרצח המזעזע של בני משפחת דוואבשה, שלא כל פרטיו ידועים. אך השוני עולה על הדמיון בכמה וכמה היבטים, ובעיקר לצורך ענייננו – ביחס הסביבה: גינוי תקיף והחלטי מקיר לקיר במגזר היהודי, מה שאין כן בצד שכנגד.” אמור מעתה, יש לנו חוק אחד – תקנות שעת חירום – אבל אנחנו נפעיל אותו בצורה שונה על שני ציבורים שונים. אדם יישפט לא על פי העבירה שביצע, אלא על פי הציבור שאליו הוא משתייך.

למרבה הצער, אי אפשר לומר שמדובר בחידוש משפטי. שופטי בג”צ מיישרים קו עם ליצני הגיהנום של לאטמה, ועם, בלשון המעטה, תקדימים משפטיים בעייתיים מתקופות אפלות (TM).

אבל רגע, “אדם יישפט”? אין ולא היה פה שום משפט. העבירה שבה מואשמים הפלסטינים – היותם בני משפחה של חשודים בטרור – היא לא עבירה שאפשר להתגונן מפניה. החשודים עצמם – כן, חשודים! – מתים ברוב גדול של המקרים. הם כבר באו על עונשם, אם בכלל עשו משהו. בבואם לאפשר את הריסת בתי קרוביהם, השופטים לא דורשים אפילו הליך משפטי שיוכיח שהאיש שלכאורה ביצע פשע שבעטיו יענישו את קרוביו יורשע למצער בעבירה שבה נחשד. די בכך שהרשויות אומרות שהוא ביצע את העבירה, כדי להעניש את קרוביו. הללו לא יכולים אפילו להעלות טענות לחפות בן משפחתם.

זה, רבותי, איננו משפט. זו תיאודיציאה בלשון משפטית על מעשי נבלה ופשע, שמטרתם המשך דיכויו של עם אחר. וזכרו, החברים נאור, מלצר וסולברג, את ימי שפוט השופטים: גם שופטים יכולים להשפט. יש תקדימים. מוטב שתהרהרו בהם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)