החברים של ג'ורג'

"הארץ" פרסם היום (א') כתבה שנושאה היה אנטישמיות בספרד, שכותרתו היא "שליש מאזרחי ספרד מחזיקים בדעות שליליות על יהודים". בקטן צוין שעורכי הסקר, גוף שהוקם בין השאר על ידי משרד החוץ הספרדי ושנקרא Casa Sefarad-Israel (CSI), הגיעו למסקנה שהסיבות לעליה באנטישמיות הספרדית נובעות בעיקרן ממדיניותה של מדינת ישראל, ספציפית המתקפה בעזה והמלחמה בלבנון (הסקר נערך לפני המשט; יהיה מעניין לברר אם תוצאות המתקפה הכושלת ההיא אכן הגבירו את "האנטישמיות").

כמה אנטישמיות יש בספרד? על פי הנתונים של CSI, כפי שהופצו, לכ-34.6% מהספרדים יש "דעות שליליות" על יהודים, ול-46% "דעות חיוביות". מה זה אומר? לא ממש ברור. הליגה נגד השמצה, בדו"ח שהוציאה על אנטישמיות בספרד ב-2009, הציגה את הנתונים המפוקפקים הרגילים שלה (השוואה בין מדיניותה של ישראל בעזה ובין הגטאות הנאציים נחשבת שם לאנטישמיות, טענה שכנראה הופכת גם את ראש ממשלת בריטניה קאמרון ל"אנטישמי"), אבל נאלצה בחוסר רצון להודות שאשר לאירועים אנטישמיים, היא מצאה רק שלושה מהם במהלך 2009: שניים מהם, גם לדבריה-שלה, קשורים יותר למדיניותה של ישראל מאשר לאנטישמיות קלאסית. בספרד חיים כ-40 מיליוני תושבים. אם 34.6% מהם אכן אנטישמיים, יבול ההתקפות שלהם אומר שאנטישמיות היא כנראה משהו לא מסוכן.

(יצוין שבאופן משעשע, הליגה גם מציינת את העובדה שרק ל-18% מהספרדים היתה ב-2005 "דעה חיובית מאד" על יהודים כהוכחה לאנטישמיות, למרות שב-2002 רק 2% מהם החזיקו בדעה הזו. מסתבר שכשאייב פוקסמן רוצה, גם עליה של 900% בפילושמיות מעידה על אנטישמיות).

השגרירות הישראלית בספרד, מטבע הדברים, ממש לא אהבה את המסקנה שמדיניותה של של ישראל אחראית לעליה באנטישמיות, ולקחה אותה הרבה יותר ברצינות מהכתבה ב"הארץ". מעבר לטענה שהיתה אנטישמיות בספרד גם קודם להקמת מדינת ישראל (מה שנתון; כולם מדברים על האינקוויזיציה, אני חושב שחוקי ה-Limpieza de sangre הם הוכחה טובה הרבה יותר), ומעבר לטענה שמפלגות ספרדיות והתקשורת הספרדית מושפעות יתר על המידה מארגונים פרו-פלסטיניים, טוענת השגרירות שמדובר ב"בורות ובלבול בין ישראל והיהודים בקרב חלקים גדולים של האוכלוסיה הספרדית".

ועל זה כבר נאמר, אני חושבת שהגברת מוחה יותר מדי. מה זאת אומרת, בלבול? איך נוצר הבלבול הזה? מה המקור שלו? האם יכולה להיות אפשרות שמקור הבלבול הוא במדיניות מכוונת של ממשלת ישראל? מדיניות שהתבטאה, למשל, בקריאותיהם של אריאל שרון ובכירים אחרים בישראל ליהודים להגר אליה? אולי מקור הבלבול הוא במדיניותה הקבועה של ישראל, לדחוף את אפה לענייניהם של יהודים במדינות זרות – כמו, למשל, הנטיה הקבועה של ממשלת ישראל לגנות אנטישמיות במדינות אחרות, כפי שהדגימה ההיסטריה של ממשלת ישראל בפרשת השלט הגנוב באושוויץ.

ישראל הוקמה לא מעט בשל העובדה שמנהיגי התנועה הציונית הצליחו לשכנע מדינאים זרים, גם כאשר היה מדובר בשקר גס, שהם מייצגים את העם היהודי כולו. מנהיגים ציונים כמו מנחם אוסישקטין לא היססו גם לפרוט על תפיסות נוסח "הפרוטוקולים של זקני ציון" לקידום מטרותיהם. נחום גולדמן הסתובב שנים בעולם עם תואר ריק מתוכן של "נשיא הקונגרס היהודי העולמי", ששיחק יפה על התחושות הללו. הדגל הישראלי מכיל סמל יהודי מובהק, ומדינת ישראל מגדירה את עצמה כמדינה יהודית.

במשך דורות, פמפמו לנו את הטענה שהקמתה של ישראל פותרת את "הבעיה היהודית", ושכל פתרון אחר סופו בכשלון מוחלט. עכשיו אנחנו רואים כיצד ישראל לא רק שלא פתרה שום "בעיה יהודית", אלא היא בעצם הופכת לבעייתם של יהודים: היא האחראית, כמעט לבדה, ליצירתה של אגדה אנטישמית על "נאמנות כפולה". האגדה הזו צמחה לא מעט בשל נטייתה של ישראל להשתמש בסוכנים יהודים: ג'ונתן פולארד הוא המוכר מהם כיום, אבל דור לפני פולארד היו משה מרזוק ושמואל עזר ("קדושי קהיר", כפי שהם מוכרים כיום, בשל הוצאתם להורג) ושאר חברי חוליית הטרור היהודית שהפעילה ישראל במצרים במה שכונה "עסק הביש".

יש להניח שהשימוש בסוכנים יהודים לווה לעיתים – ודאי בארצות המזרח – בתפיסה צינית שאם לכידתם תעורר אנטישמיות – מה טוב. הציונות היא טפיל המתקיים על אנטישמיות; בלעדי אנטישמיות, אין לה קיום. רק צריך לראות באיזו שקיקה כותבים כאן על אירועים אנטישמיים ואנטישמיים למחצה; אולי עכשיו כל היהודים בעולם – אלה שנהנים מהחיים הטובים – יבינו שצדקנו לאורך כל הדרך. במקרה של פולארד, העסק השתבש והביא לפניית המנהיגות היהודית נגד ישראל; במקרה של הפעילים הציונים שביצעו פיגועים בבגדאד בשנות החמישים, ×–×” דווקא הצליח.

אדם שהיה מחזיק בתיאוריות קונספירציה היה אומר שככל שיהיה ליהודים מחוץ לישראל יותר טוב, כך הם יתרחקו מישראל. זה המהלך ההיסטורי: קבלתם של יהודים מובילה לנטישת היהדות. על כן יש לישראל אינטרס מובהק בעידודה של אנטישמיות: זו גורמת לפרץ לאומנות יהודי – הגיוני לגמרי, בהתחשב – שהפתרון המתבקש שלו הוא הגירה לישראל, מה שיעלה את מספר היהודים בארץ ואת מספר המתגייסים הכשרים לשורות צה"ל.

בהינתן שישראל לא מסוגלת לארגן רכבת תחתית במשך יותר מ-70 שנה (כפי שציין באכזבה כבר אלתרמן), התפיסה שלמעלה לוקה בשני הכשלים הקלאסיים של תיאוריות קונספירציה: ייחוס אירועים לזדון מכוון ולא לטמטום, וייחוס אומניפוטנטיות לקושרים. לישראל לא באמת אכפת מיהודי העולם. את מלחמותיה ומבצעיה היא מתכננת בלי להשקיע מחשבה במה שהללו יעוללו להם, שאינם צד בלחימה.

וזה לגיטימי לגמרי: יהודי העולם אינם אזרחים ישראלים. אבל אם זה המצב, ישראל צריכה להפסיק לסכן אותם. היא צריכה לומר שאין קשר בינה ובין יהודים המתגוררים מחוץ לגבולותיה, שאין לה כל תביעות כלפי יהודים אלו, שהיא לא מתיימרת לייצג אותם ושהיא לא מצפה מהם שיזדהו איתה או יעלו לה תרומות, ובהתאם היא מפסיקה לתת להם זכויות יתר – כמו אזרחות אוטומטית ברגע שיעלה הרצון מלפניהם.

אבל מהלך כזה יקרב את ישראל באופן מסוכן למצב של מדינת לאום מן השורה, ל"מדינת כל אזרחיה" – היכולת של כל שמנדריק מברוקלין לקבל בהבל פה אזרחות ומעמד העולה על זה של פלסטיני ישראלי שמשפחתו יושבת כאן דורות היא מרכיב מרכזי בהיותה של ישראל מדינה מפלה. הוא גם יאלץ את המוסדות הציונים לוותר על הפנטזיה של הגירה יהודית מסיבית מן המערב, שתשמש כנשק יום הדין במלחמת הדמוגרפיה. על כן זה לא יקרה – והמדינה שהקמתה היתה אמורה לפתור את בעיותיהם של יהודי העולם תמשיך להיות אחת העילות הבולטות לאנטישמיות.

(יוסי גורביץ)

המגזין טיים פרסם מאמר, שגם זכה לשער, בשם "למה לישראלים לא אכפת מהשלום", ובו תיאור מדויק מאד של האווירה הציבורית. התיאור הזה, עם זאת, העלה את חמתם של כותבי גלובס: מתי גולן הסתפק בנפנופי הידיים הרגילים על הפלסטינים שלא מהווים פרטנר ראוי, אבל לילך סיגן – שאני מודה שלא שמעתי את שמעה קודם לכן – לא היססה לומר שמדובר "באנטישמיות במאה ה-21".

ההוכחה לכך שמדובר באנטישמיות, לדבריה: ישראלים אוהבים שירי שלום ואת גלעד שליט. הטיעון האחרון עקום למדי: מסתבר שהעובדה שלרוב הישראלים היה מספיק אכפת מגלעד שליט כדי שהם יטרחו לשלוח SMS אומרת גם שהם לא אדישים "כלפי המצב מול הפלסטינים וכלפי השלום". היא גם טוענת שכל ראש ממשלה ישראלי בעשור האחרון הציג לפלסטינים תוכנית שלום נדיבה; כנראה שפספסתי את תכנית השלום של אריאל שרון ובנימין נתניהו.

גולן מנסה לנפנף את הסקר שבו השתמש המאמר, שהראה במארס שרוב הישראלים הציבו את המלחמה השקטה עם פלסטין במקום החמישי ברשימת הדאגות שלהם (עם 8% שאמרו שזה חשוב), אבל היום פורסם סקר שמעלה תוצאות דומות: רק 11.3% הגדירו את השלום עם הפלסטינים כנושא החשוב ביותר על סדר היום.

אם נתעלם לרגע מסיגן, שמוכיחה יותר מכל עד כמה נלעג בלוף "האנטישמיות החדשה", ועד כמה התווית הזו משמשת בעצם כאמצעי לסתימת פיות מול כל מידע לא נעים, אנחנו נשארים עם השאלה המקורית: למה, בעצם, לרוב הישראלים הפסיק להיות אכפת מהסכסוך עם הפלסטינים?

ישנה, כמובן, התחושה הרחבה של יאוש, שאומרת שממילא אין מה לעשות ועל כן אין טעם לבזבז על זה זמן. ישנה התחושה המחלחלת שאולי כבר מאוחר מדי. ישנה התחושה שארגוני הטרור הפלסטינים ושותפיהם מן הימין היהודי – אלה שמנפפים בגוויותיהם ויוצאים לפוגרומים תחת הכותרת "תג מחיר", פוגרומים שהם מעשה טרור לכל דבר ועניין – ממילא יטביעו כל נסיון להסכם בדם ואש.

ומעבר לכל אלה, ישנם חוקי חמה.

* * * * *

תומאס פרידמן הוא שטבע אותם, ב"מביירות לירושלים" שלו. מעמדו של פרידמן צלל עמוקות מאז תמיכתו הנלהבת במלחמת עיראק, במידה רבה בצדק. אבל הכללים, כללי ההתנהגות במזרח התיכון, נשארו זהים: "אם אני חזק, למה לי לוותר? אם אני חלש, איך אוכל לוותר?"

הישראלי הממוצע מרגיש חזק כרגע. כן, ישראל מבודדת מכפי שהיתה אי פעם והיא מאבדת במהירות את שאריות אחיזתה בעולם הנאור – אבל הישראלי הממוצע ממילא סבר תמיד ש"כל העולם נגדנו", ככה שפה אין שום חדש. בארבע השנים האחרונות, מחירו של הכיבוש הפך לסמוי מן העין. לא היו פיגועים ראויים לשמם, רוב הישראלים לא סופרים מתנחלים מתים – אלא אם מדובר בנשים או ילדים – ופיגועים מוצלחים בתוך ישראל לא היו.

יכול להיות שגל הטרור יחזור: יכול להיות, כפי שהדגים לנו החמאס בשבוע שעבר, שהשקט הוא שקט מיוצר. אם זה יקרה, יכול להיות שדעת הקהל תשתנה ותזכר שלכיבוש יש מחיר. אבל כרגע המחיר שקט, והישראלים מוכנים לשלם אותו. הם חזקים; למה להם לוותר? יתר על כן, לא ברור מה יהיה האפקט הבטחוני של נסיגה מן הגדה: האם הכוחות של אבו מאזן יוכלו וירצו להמשיך ולדכא התקפות נגד ישראל, או, כאשר יעלה צורך בהפניית הזעם העממי, יותרו כמה פיגועים כנגד ישראל. יש לנו הרי נסיון. אבל דבר אחד בטוח: נסיון להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים ייאלץ את ישראל להכנס לעימות פנימי חריף במיוחד. ההתנתקות היתה קרובה מאד למוטט את השלטון בישראל – מרד כפר מימון היה נקודת השבר – ובכלל לא בטוח, חמש שנים וקדנציה של אהוד אולמרט אחרי, שישראל תעמוד במבחן כזה ואכן תצליח ליישם פינוי. מה שברור הוא שבדרך לפינוי תהיה שנה נוראית, על סף מלחמת אזרחים.

ישראל תמיד נסוגה אחרי תבוסות. השלום עם מצרים נעשה אחרי שהמחיר של אחזקת סיני התברר כגבוה מדי באוקטובר 1973. הנסיגה מרצועת הבטחון בלבנון הגיעה אחרי אסון המסוקים ב-1997, שאז פנתה דעת הקהל נגד המשך הישיבה שם והמחיר הקבוע של 24 הרוגים בשביל הישג לא ברור. הנסיגה מהרצועה הגיעה אחרי שורה של התקפות קטלניות על חיילי צה"ל שם – ההתקפות בציר פילדלפי וההתקפה על מגורי החיילות בנצרים – והתחושה שאין לנו בעצם מה לחפש שם.

אבל עכשיו, כאמור, ישראל לא מרגישה את מחיר הכיבוש. בגלל זה כל פגיעה בשגרה – כל תזכורת שיש כיבוש, כל אמן שמבטל הופעה, כל חרם – גוררים תגובה ציבורית חריפה. אחרי הכל, אם "העולם כולנו נגדנו", חרם הוא בעצם דבר מתבקש שמשונה שטרם קרה, והוא לא אמור לגרור סערת נפש. לא: הבעיה עם האזכורים הבלתי פוסקים האלה היא שהם שבים ומציפים על פני השטח את העובדה שהדברים אינם בסדר, שאנחנו במלחמה בעצימות נמוכה שלא נגמרה, שכל השלווה הזו והאובססיה לעיסוק ב"חינוך" – בדרך כלל, דרישה ל"חינוך לערכים", קרי לשמרנות ולסתגרנות – מסתירים את העובדה שמדובר לא בשלום אלא בהפסקת אש, שבירה במיוחד, ושכדי לשמור עליה אנחנו הופכים דומים יותר ויותר לשכנים שלנו.

לכאורה, אנחנו חזקים ועל כן למה לנו לוותר; אבל, בפועל, מורגשת חולשה – ועולה השאלה "איך נוכל לוותר". ועל כן עדיף לא לדבר על זה בכלל. בואו, כמו האמירה ההיא משנות השמונים, לא נדבר על המצב.

שנות השמונים הסתיימו בבום, באינתיפאדה הראשונה. אם ישראל תמשיך להעמיד פנים שהכל בסדר ושאין כיבוש, כל חגיגת הצמיחה שמכרו לנו בעיתוני החג יכולה להתהפך, במהירות ובאופן בלתי צפוי. הדחקה היא חלק מהקיום הישראלי; והתוצאה היא מחירים גבוהים יותר ויותר. בשנות ה-70, עוד אפשר היה לדבר על החזרת השטחים לירדן, או על אוטונומיה; בשנות ה-80 וה-90, דיברו על שתי מדינות לשני עמים; ועכשיו הפתרון הזה נפרם. אם ישראל לא תתעורר במהירות, היא תקיץ למצב של מדינה דו לאומית. ויכול להיות שכבר מאוחר מדי.

(יוסי גורביץ)

אשכנזי, הביתה: קצת קשה לעשות את זה, זה דורש חריקת שיניים, אבל צריך להודות שאהוד ברק, כאשר הורה על חקירה של פרשת מסמך אשכנזי – שם מדויק הרבה יותר מאשר "מסמך גלנט" – צדק מאד. גם אם היועמ"ש הקפיא את החקירה.

בכלל, כל הפרשה הציגה את הכת הצבאית השלטת באור מביך מהמקובל. אז מה היה לנו: קצין מודיעין מצטיין שהוא גם נוכל שמודח מצה"ל, אבל שומר על קשרים עם לשכת הרמטכ"ל, ויודע איך להחניף לו באמצעות מסמכים מזויפים שאומרים לו בדיוק מה שהוא רוצה לשמוע; ראש לשכת רמטכ"ל שמניח למסמך על קנוניה כנגד הבוס שלו וקצינים בכירים אחרים לצאת מהצבא, ומנסה להעמיד פנים שהוא לא יודע למה המסמך הוצא (אותו ראש לשכה, אגב, שבמשמרתו התרחשה הפרשה המוזרה ההיא, של האקדח שנגנב והוחזר, פרשה שהורדה בזריזות מסדר היום); מקורבים במילואים, שיודעים שמה שהרמטכ"ל צריך הוא הדלפה של המסמך, ומדליפים; רמטכ"ל מכהן שמחזיק את המסמך שאומר שפקוד שלו חותר לתפוס את תפקידו בשקט במשך ארבעה חודשים, ולא מדבר לא עם הפקוד, לא עם הבוס הישיר שלו, ולא עם ראש הממשלה – והכי חשוב, לא מנסה בכלל לערב את רשויות החוק (הוא טען שכן, ונאלץ לחזור בו תוך פחות מיממה; עוד פרשה שהושכחה); רמטכ"ל מיועד שמחקה את משה דיין ושודד אדמות ציבור עוד לפני שזכה בתואר הנכסף; לשכות עמוסות קצינים מיותרים, מלחכי פנכה, שעיקר תפקידם לבחוש בקדרות שונות עבור הבוס, שעתידם תלוי בעתידו – תמונה שהיתה מצמררת גם גנרל אוסטרו-הונגרי.

ככה זה נראה. חשוב מכל: ככה זה נראה תמיד. החצר של דיין לא היתה שונה בהרבה מחצרו של אשכנזי, והווסאלים של בנימין "עסק הביש" ג'יבלי, ראש אמ"ן בשנות החמישים, ידעו כבר אז את רזי זיוף המסמכים. אז היתה צנזורה ותרבות של שתיקה, היום היא כבר לא קיימת. היום כבר כולם יודעים כיצד מעבירים בכירי צה"ל את זמנם.

הנקודה הקריטית היא העובדה שאשכנזי החזיק את המסמך כל כך הרבה זמן מבלי להעביר אותו לרשויות, אבל הראה אותו לכל זב ומצורע בלשכה; אחר כך גם הניח לו לדלוף, באופן שהיה מיועד לפגוע בגלנט ובברק; ואחר כך שיחק אותה מופתע במשך שבוע, כאילו לא ידע במה מדובר, עד שהעקבות הובילו חזרה ללשכתו והוא נאלץ להגיב. התגובה הראשונה שלו, נזכיר, היתה שקר: שהוא פנה לפצ"ר. הוא נאלץ לחזור בו מהשקר הזה אחרי שהפצ"ר הכחיש בתוקף. התנהלות כזו מסריחה מקנוניה, ולא משנה כל כך אם זו קנוניה שבוצעה על ידי עובדי לשכתו של אשכנזי מבלי שהוא יתן להם הנחיות מדויקות; הוא אחראי להם. גם העובדה שהמדליפים פעלו כי חשבו שבכך הם מסייעים לו אומרת דרשני. אשכנזי אחראי גם על האווירה בלשכתו, וזו היתה מורעלת.

אשכנזי הוא פקיד ממונה. אהוד ברק, למרבה האסון, הוא השר ונבחר הציבור. אבל, אף שהוא כנראה האדם המאוס ביותר בציבוריות הישראלית – במידה ניכרת של צדק – הוא עדיין השר ונבחר הציבור. קצינים, בכירים ככל שיהיו, שקושרים כנגד השר שלהם, צריכים להיות מודחים, רצוי באופן פומבי ומשפיל.

לא שהאופן שבו פעל ברק למינויו של גלנט היה ראוי; וגלנט כבר מתחיל לטעום את המגיע לו, כשלראשונה בהרבה מאד זמן – למעשה, אני לא זוכר תקדים – שר, מיכאל איתן הישר מאד, הצביע כנגד מינויו ואף הודיע על כך בפומבי. אבל מעשים לא ראויים של ברק לא צריכים להסיח את דעתנו מהעובדה שהפיקוד של צה"ל מתנהל באופן מבהיל כמו חונטה. לכדי מרד הם עוד לא הגיעו, אבל לכדי קשר נגד הבכירים מהם – הגיעו גם הגיעו.

מה קורה בפרקליטות: משהו משונה קרה היום בבג"צ. נציגת הפרקליטות, יוכי גינסין, הודיעה שמבחינת משרד המשפטים, כל הגיורים שמבצע צה"ל אינם בתוקף, משום שהם אינם מתבצעים על ידי דיינים מוסמכים אלא על ידי רבנים צבאיים.

התוצאה היתה מחול תרנגולת ערופה משעשע למדי בקרב חובשי כיפות לא-חרדיים למיניהם, שזעקו שבהבל פה בוטלו אלפי גיורים. כמי שלא אכפת לו אם אדם גויר או לא, זה בעיקר מצחיק. לפחות במחשבה ראשונה.

במחשבה שניה, זה משונה עד מטריד. הפרקליטות אימצה למעשה עמדה שהיא קיצונית יותר מזו של הרבנות הראשית; זו גילתה שיש לה רבני ערים בעייתיים בנושאי גיור והיא מתכוונת להקים בתי דין שיעקפו אותם, כי כידוע ממשרת רב משחרר רק המוות. והנה באה הפרקליטות, ומתיישרת לצד קיצוני הרבנים החרדים. וכמובן, אמירתה של גינסין תשמש כתחמושת בידי קיצוני הרבנים. היא, ומי ששלח אותה, ודאי ידע זאת.

אז מה קורה פה? נזכיר שזו הפעם השניה בתוך ארבעה ימים, שבה נציגי הפרקליטות מאמצים, אחד לאחד, את עמדתם של הרבנים החרדים. בפעם שעברה, הם קיבלו עליהם את ההיסטוריוגרפיה החרדית, שבמרכזה עומד המאבק נגד ההשכלה, והפכו אותה לעמדת המדינה. צריך לתהות – צריך לברר, אם יש אפשרות להשיג מסמכים כאלה – עד כמה עומד מאחורי ההחלטה יעקב נאמן, שכבר התחייב בפומבי להשכנת חוק ההלכה בישראל.

גם זה יהיה משונה, כי לפני כעשור עמד נאמן בראש ועדה שניסתה להביא לליברליזציה מסוימת בתנאי הגיור; אבל קשה מאד להאמין שהפרקליטות אימצה עמדה שהיא בו זמנית קיצונית מזו של הרבנים הראשיים ומנוגדת לעמדתו של שר המשפטים. מצד שלישי, נאמן עמד בשעתו על העקרון שכל גיור בישראל יתבצע בבית דין רבני, ורבנים צבאיים אינם דיינים. צריך עיון.

(יוסי גורביץ)

שר החינוך גדעון סער – שהוא חלק מקואליציה נסתרת למחצה של רדיקלים ימניים, שמזינים אלה את אלה – פתח עוד שלב במלחמה נגד לימודי האזרחות. יד ימינו, צבי צמרת, הורה להעביר את רוב התקציבים המיועדים לחינוך מוגבר באזרחות ללימודי יהדות. רק שליש מבתי הספר שיבקשו תקציב ללימודי אזרחות מורחבים גם יקבלו אותו.

לימודי האזרחות נחשבים לדבר מאיים על הרוב היהודי-פולקיסטי. הם מזכירים שבמדינה מודרנית, יש חשיבות לאזרחותך, לא לקבוצה הדתית שממנה אתה בא. הם מתעקשים באופן מעיק לדבר על תפיסות של שוויון, ומתקרבים קרבה מסוכנת לתפיסה של מדינת כל אזרחיה. הם מדגישים את המתח בין שני הקטבים של "יהודית ודמוקרטית". והנה, מוכיח לנו שוב שר חינוך מן הימין שהשניים אינם דרים בכפיפה אחת: או יהודית, או דמוקרטית. ועכשיו אנחנו יודעים מה עמדת הממשלה בנושא.

הממשלה איננה רוצה אזרחים טובים; יצורים שכאלה, אבוי, עוד עשויים לטעון שעל ישראל להתנהל על פי מסמכי היסוד שלה ו"לשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה… לקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, ×’×–×¢ ומין;  להבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות". ואת העקרונות האלה, כזכור, דחתה ממשלת נתניהו בתחילת השנה.

לא, הממשלה רוצה יהודים טובים. כאלה שברור להם שהם "בני מלך", אבל בו זמנית אכולים רגשות אשמה כלפי היהודים הטובים באמת, אלה המקיימים את ההלכה, כאלה שעליונותם נובעת מהרחם שממנו באו.

מרבים לדבר על סכנת הפאשיזם העולה עלינו; אבל זה, כפי שכבר נכתב, איננו פאשיזם. זהו פולקיזם. משמעו שהמדינה לא מנסה לטפח אזרחים הנאמנים לה; היא רוצה יהודים טובים. ההחלטה הזו אומרת כל מה שצריך לומר על מקומם של האזרחים הלא יהודים במדינה האידיאלית של צמרת, סער, ואנשי "אם תרצו".

סער ושות' לא התחילו את ההתנכלות ללימודי האזרחות; בימיה של לימור לבנת, קומיסרית התרבות הנוכחית, ההתנכלות היתה שיטתית. היא אפילו ניסתה לבטל את בחינות הבגרות באזרחות. אז עדיין קמה זעקה. היום, כבר בכלל לא בטוח. כבר לא ברור מי צריך בעצם את המקצוע הזה, שהפך למקצוע של שמאלנים. צמרת לא אוהב את תכנית הלימודים: היא מציירת את ישראל באופן שלילי. יותר מדי ביקורת על המדינה. התלמידים צריכים לחשוב, כמו שמציע שירם של הבילויים, שנפלא פה. אסור, למשל, אסור לדבר על אפליית הערבים – אפליה שקיומה תועד בוועדת חקירה רשמית, ועדת אור. התלמידים לא אמורים לדעת עליה. זה יפריע לתפיסת עולמם, יגרום להם דיסוננס קוגניטיבי. ממילא הם לא בדיוק סגורים על השאלה למה יש בעצם אזרחים ערבים. מוטב לחסוך מהם מלהעסיק את מוחם הפעוט בשאלות טורדות מנוחה. כך, כשנגיע לשלב שבו נאלץ – לצורך הגנה עצמית, כמובן – לשלול את זכויותיהם של האזרחים הערבים, יהיו הרבה פחות אזרחים (סליחה, יהודים) שיבינו למה יש להם אזרחות מלכתחילה.

והספינה שטה.

הערה מנהלתית א’: בשבוע האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב’: ביום שישי האחרון התארחתי בתכניתן של חנה בית הלחמי ואסתי סגל, “במחשבה שניה”. אפשר להאזין לה כאן. תמונות ותיאורים אפשר לראות בבלוג של חנה בית הלחמי, פה.

(יוסי גורביץ)

הצעה צנועה: במשרד המשפטים שוקלים הצעת חוק מהפכנית, "חוק חיסיון חומר מודיעיני והגדרת חומר חקירה" שמה, שמיועדת לצמצם את העברת חומר החקירה לידי נאשמים. כפי שהדברים עומדים כעת, כאשר מוגש כתב אישום כנגד אדם, הוא זכאי לקבל את כל החומר נגדו, כדי שיוכל להתגונן.

הצעת החוק החדשה מצמצמת משמעותית את היכולת הזו. מעתה, הנאשם יקבל לרשותו רק את החומר שמשמש את הפרקליטות בכתב האישום הספציפי נגדו; חומר אחר שיש ברשותה כנגדו – למשל, חומר מחקירות קודמות שהובילו לחקירה הנוכחית – לא יועבר לידי הנאשם, למרות שהמידע שם עשוי לסייע להגנתו.

הצעת החוק נכנסת לטריטוריות קפקאיות, כאשר היא קובעת שנאשם לא יהיה זכאי, כפי שהמצב כעת, לקבל את החומר המודיעיני ששימש נגדו. כדי לעשות זאת, הוא יצטרך להוכיח שהחומר המודיעיני רלוונטי להגנה שלו. כלומר, אדם שלא יודע שנאסף נגדו חומר מודיעיני, ולא יודע מהי מהותו של אותו חומר, יצטרך לנמק מדוע הוא צריך לקבל חומר שבכלל לא ידוע אם הוא קיים. יוסף ק. היה מהנהן.

ואם זה לא היה מספיק, אז מגיע הסעיף הבל יאמן הבא: "המשטרה מבקשת להוריד מעליה את החובה לקיים חקירה מעמיקה ולטרוח להשיג עבור ההגנה ובית המשפט מידע נוסף וחיוני שהיא לא מצאה צורך לקבלו במסגרת החקירה הראשונית שנעשתה לפי צרכיה שלה." ההדגשות שלי. המשטרה, בקיצור, לא רוצה שיאלצו אותה לחשוב מחוץ למסגרת החקירה הראשונית שלה. תבינו אותה, קשה לה.

כנראה שבפרקליטות לא מרוצים מהמצב הנוכחי, שבו אחד מכל אלף נאשמים מצליח לחמוק ממלתעותיה, והיא עושה הכל כדי להגיע למאה אחוזי הרשעה. נזכיר שהפרקליטות היא זו שבשורה של מקרים לאחרונה כרסמה משמעותית בזכויות הנאשם, כאשר הגישה בקשה אחרי בקשה למניעת פגישה בין עורכי דין ובין עצורים – שלפחות במקרה של חיים פרלמן התברר כי לא היה לבקשה כזו כל בסיס. נזכיר גם את המנהג המגונה של הצגה, במקרים של חשד לעבירות בטחון, של "חומר סודי".

אז הנה הצעה צנועה לפרקליטות: מספיק עם החצי קפה חצי תה הזה. הראו עמוד שדרה: העבירו חוק חדש – אפשר לקרוא לו "חוק ייעול וזירוז ההליך המשפטי" – שפשוט יבטל את מערכת המשפט הפלילית. הו, השאירו את בתי המשפט, עם שופט או שניים וחותמת גומי, אבל בטלו את כל השאר. בלי עורכי דין, בלי דיונים מעיקים, בלי כל בזבוז הזמן, הכסף והתסכול כאשר הטרף נמלט. השופט יהיה שם, כמובן, כדי שאפשר יהיה להודיע לטריבונלים בינלאומיים שיש אצלנו "פיקוח משפטי".

סביר להניח שרוב העצורים לא ירגישו בהבדל.

מדינת ישראל נ. השכלה: הפרקליטות הגישה היום תשובה שאין להגדיר אותה אלא כמחפירה לבית המשפט העליון, בעתירה שמבקשת לבטל את החוק שפוטר את תלמידי "הישיבות הקטנות" מלימודי ליבה.

הפרקליטות טוענת שאין כל צורך בלימודי ליבה לתלמידי הישיבות הקטנות – 23,280 מהם – משום שהן "לוז החיים הייחודי של החברה החרדית" מזה 200 שנה, וכי משום שהישיבה משמשת ×›"טריז בפני המודרניות ואיומי ההשכלה". כלומר, וזה מדהים – מדהים כמעט כמו העובדה שאלי ישי מאמין שהמרת דת גורמת לשינוי פיזיולוגי – בפרקליטות הפנימו את העמדה האידיאולוגית של רבני החרדים עצמם.

מדינת ישראל טוענת, רשמית, שמודרניות והשכלה הם משהו שצריך להגן מפניו, לפחות על חלק מהתלמידים. בהמשך היא תסתור את עצמה ותטען שהחוק איננו פוגע בכבוד האדם ובזכות לחינוך. החליטו, רבותי: זכות לחינוך, או הגנה מהשכלה? השניים אינם דרים בכפיפה אחת.

מעבר לפלצות שהוא מעורר, יש לא מעט רשעות בטיעון הזה. עומד לו פרקליט מלומד, מצויד במיטב ההשכלה שיכלה מדינת ישראל להעניק לו, וביוקרה הנובעת ממנה, ובאמצעות אותה השכלה עצמה הוא מנסה לשלול את זכותם של אחרים – 23,280 אחרים, שלא נשאלו לדעתם – לזכות יום אחד ביוקרה שהוא נהנה ממנה. הוא עומד על זכותם לחיות בעוני מנוול, על זכותם לבזבז חייהם על תפלות מנוונת, על זכותם לצמצם את דעתם, על זכותם להמשיך ולהיות אסיריהם של ראשי הישיבות, על זכותם שלא לצאת מחושך לאור.

הפרקליט מוסיף חטא על פשע כאשר הוא מנסה לאחז את עיני בית המשפט – שיותר ויותר מתחוור כחכם לא הרבה יותר ממלאך המוות במסורת היהודית; כל כך קל לרמותו – ואומר לו שאין סיבה לקבל את העתירה, כי ממילא יש הצעת חוק פרטית בכנסת בנושא. צחוק מר: מי לא יודע מה גורלן של הצעות חוק פרטיות, כאשר הקואליציה מתנגדת להן?

מותר גם לתהות אם תשובה כזו מצד הפרקליטות היתה מוגשת, אם שר המשפטים היה אדם שאיננו חובש כיפה – נניח, טומי לפיד. אני מניח שהעובדה שהיא מגיעה בימיו של יעקב "יש להפוך את משפט התורה למחייב במדינת ישראל" נאמן איננה בהכרח מקרית.

(יוסי גורביץ)

הארץ רעשה קלות, לא לגמרי בלי צדק, כשהתברר שאמנון יצחק, מחשוכי המטיפים הכריזמטיים בישראל, גזר על זמר כלשהו, ארז יחיאל, 39 מלקות ("ארבעים חסר אחת", בלשון התלמוד). יחיאל קיבל על עצמו בהכנעה את גזר הדין, בין השאר משום שפרנסתו היא על זמרה לציבור החסידי; עוונו היה שהוא הופיע בפני קהל מעורב, ואם היה מסרב לקבל את גזר הדין, היה צריך כנראה לבחור בקריירה אחרת או לרעוב. לאחר שכפף עצמו יחיאל לבית דינו של אמנון יצחק, התירו הרבנים ברוב חסדם לשוב ולשמוע את המוזיקה שלו, כלומר התירו לו להתפרנס.

רעש נוסף נרשם כאשר התברר שרב העיר חולון, אברהם יוסף – בן של – פסק שאסור לאפשר לעובדי מערכת המשפט הישראלית להשתתף במניין, אפילו אם הם דתיים ושומרי מצוות. אמנם, יחסית לאביו התבטאויותיו של אברהם יוסף מתונות משהו – הוא לא קרא לסקול את עורכי הדין, לא השווה איתם לעיזים עיוורות, לא טען שהם נחשים – אבל האמירה הזו משמעה נידוי, ועורכי דין דתיים חסודים (ביניהם ח"כ דוד רותם, שמקדם שבע תועבות לפני ארוחת הבוקר) נזעקו.

אני מודה שמצאתי את הזעקות צדקניות משהו. נתחיל מהמקרה הפשוט יותר של פסק ההלכה של יוסף. הלז הוא רב. הוא לא סתם רב, הוא רב בתשלום ומשכורת מטעם מדינת ישראל. משלמים לו כדי שיפסוק הלכות על פי מיטב שיקול דעתו, הבנתו וידיעתו. הוא ענה על שאלה של מאמין – אמנם, אפשר שזו היתה שאלה מוזמנת מראש – ואין לנו, בינתיים, יסוד להניח שהוא עשה שקר בנפשו, כלומר פסק ביודעין הלכה שהוא יודע שאין לה בסיס.

יתר על כן, יש יסוד לסברה שפסק הדין של יוסף עומד על קרקע מוצקה. ליהדות הרבנית, לאורך ההיסטוריה, לא היתה שליטה בזרוע המבצעת, המגעים שלה עם הזרוע המחוקקת של תקופת היווצרות – הסנהדרין – היו טראומטיים בתקופה שלזרוע הזו היו סמכויות, וכל מה שנשאר לה היתה הזרוע השיפוטית. על זו היא לא היתה מוכנה לוותר בשום פנים. העקרון של משפט הלכתי, על ידי רבנים, הוא דבר שהרבנים לא ויתרו עליו מעולם, ושמי שערער עליו – למשל, על ידי הטלת ספק בדברי כותבי התלמוד – בעט את עצמו החוצה מהיהדות.

לאורך כל הדורות, אסרה ההלכה על יהודים להשתמש ב"ערכאות" – בתי דין זרים – אלא אם אולצו לכך על ידי כוח זר, ויהודי שפנה לערכאות נחשב למוסר, שדמו מותר. המצב שבו יהודים עצמם שימשו כשופטי או באי כוח של ערכאות (אלא אם היו מומרים, ומכאן זרים) לא היה מוכר עד להקמת מדינת ישראל. הרעיון שדווקא יהודים הם אלו שירימו ידם, מרצונם וללא כפיה, בקודשי ישראל הוא רעיון מזעזע מבחינה הלכתית. אביו של יוסף, עובדיה, התייחס במשך שנים ארוכות למערכת המשפט הישראלית כאל "ערכאות", והוא אף קבע שאסור לעורכי דין דתיים להשתמש במערכת המשפט הישראלית אלא אם הם מייצגים אדם שנתבע, כלומר מי שנכפה על ידי כוח זר ואין לו ברירה ויש להושיט לו את מירב הסיוע האפשרי. מהבחינה הזו, הפסיקה של יוסף ג'וניור לא צריכה להפתיע אף אחד.

אומרים שאברהם יוסף עושה שקר בנפשו כשהוא מקבל משכורת מהמדינה ובו זמנית תוקף את מוסדותיה. סביר שהוא לא רואה זאת כך: הוא משמש כרב, ורבנים תמיד נסמכו על תמיכת הציבור. יתר על כן, בעולם העות'ומני – שממנה באה משפחת יוסף – לרבנים היה מעמד מוכר על ידי השלטונות. הציפיה שיוסף יעשה שקר בנפשו ויפסוק הלכות כרצונה של הרשות היא דרישה בלתי קבילה שיוותר על חופש הדת שלו. הבעיה היא לא ביוסף, או בפסיקות שלו: לעקרב אין ברירה אלא להיות עקרב. הבעיה היא בכך שקיימת רבנות אורתודוקסית רשמית בישראל. מי שמסכים עם קיומו של מוסד הרבנות, לא יכול להתלונן אחר כך שהרבנים פוסקים על פי ההלכה, שמטבעה מנוגדת למוסר האנושי. מי שהעניק להם סמכות, לא יכול להתלונן על כך שהם משתמשים בה. ישנה שאלה נוספת, של נפוטיזם – קרוביו של עובדיה יוסף ממלאים מספר גדול באופן חשוד של משרות רבניות – אבל היא לא רלוונטית כרגע, וההתנגדות לנפוטיזם היא ממילא תפיסה מערבית במובהק, שרבנים מעולם לא לקו בה.

נעבור לנושא הסבוך יותר, ×–×” של אמנון יצחק. הצד המטריד בנושא הוא עצם חזרתן של המלקות לחיינו. היהדות מלאה בעונשי גוף מבעיתים – בין השאר, היא דנה אנשים למוות באמצעות שפיכת מתכת מותכת לתוך גרונם – והצד החיובי של דיכויה על ידי זרים לאורך השנים ×”×™×” חוסר יכולתה להפעיל אותם, כמו גם חוסר יכולת לבטא בפועל את שנאת המין האנושי שלה. העובדה שכותבי התלמוד הקפיאו את היהדות, כשהפכו את עצמם לבני אלים שעל פסיקתם אין עוררין, והתפיסה הממארת והמטמטמת של "שקיעת הדורות", הפכו שינוי של ממש – ביטול הלכות שעבר זמנן – לבלתי אפשרי. התוצאה היתה, בין השאר, שרידתם של העונשים הברבריים שביהדות, שלידתם בממלכות ההלניסטיות המזרחיות.

עכשיו, משחזרה ההלכה וקיבלה מעמד חיובי בקרב הישראלים – עם שקיעתה של הישראליות ועלייתה של היהדות – הם חוזרים. יצוין שיהודי אמסטרדם, במאה ה-17, הלקו את אוריאל א קוסטה 39 מלקות; אמנון יצחק לא המציא שום דבר חדש. בינתיים, מדובר רק מלקות, ובינתיים רק מרצון ולא מכפיה; אבל אפשר לחשוב על מצב שבו רב בבית דין רבני ידרוש להוציא להורג אשה נואפת, מתוך ידיעה שמערכת המשפט הישראלית תמנע את ביצוע העונש אבל הוא ייצא תותח בקרב קהל מעריציו. ואחרי שדרישה עולה פעם אחר פעם, היא גם מקבלת לגיטימיות. (מעניין גם לראות, אחרי כמה עשרות שנים שבהן ניסו לומר לנו שהרבנות ה"ספרדית" היא מתונה יותר מהאשכנזית, לראות איך עונשי מלקות חוזרים דווקא על ידי מטיף אנטי-אשכנזי במובהק).

אבל, בניגוד לבית דינו של אברהם יוסף, לבית דינו של אמנון יצחק אין כל תוקף חוקי בישראל. מי שמכפיף את עצמו אליו, עושה זאת מרצונו. אולי לא מרצונו הטוב; אין ספק שיחיאל היה מעדיף לוותר על ההשפלה הפומבית. אבל הוא מוכר מוצר לקהילה החרדית, ולקהילה הזו יש דרישות כשרות קפדניות. אחת מהן – חדשה יחסית, אמנם, אבל רוב החומרות החרדיות הן חדשות יחסית – היא מניעת היווצרותו של קהל מעורב. על הנזקים שבתפיסת ה"צניעות" כבר דיברתי לא מעט, ואף אחד לא צריך להיות מופתע מכך שדווקא בגלל הנושא הזה שבות המלקות למדינת ישראל – אבל יחיאל יכול להאשים רק את עצמו. אם הוא רוצה לשווק מוצרים לקהל החרדי, הוא צריך לעמוד בדרישות שלו. אם הוא לא מוכן לעמוד בדרישות הללו, שיפנה לקהל אחר. לחילופין, שיגלה עמוד שדרה וייצא למאבק ציבורי נגד הרבנים. עלו קריאות לפעולה כנגד אמנון יצחק; באיזו אשמה? הפעלת מועדון סאדו-מאזו ללא רשיון הולם? (ויש לציין בעניין את התפיסה של דיין בית הדין של אמנון יצחק, על פיה המלקות, יש בהן "גם סודות, כל מיני דברים עמוקים מאוד", וכי מי שעובר אותן "זוכה לאורות גדולים ומקבל נשמה חדשה". המרקיז דה סאד ודאי היה מהנהן).

אם יש בעיה בסיפור של יחיאל ויצחק, הבעיה היא ביחיאל: בכך שכפף את עצמו לדין ברברי, הוא השיב אותו לחיינו, ומה שהתחיל ככפיה למחצה בהחלט יכול להתגלגל לכפיה מלאה. אבל האשמה לא תהיה ביצחק; אי אפשר, כאמור, לצפות מעקרב שלא יהיה עקרב. הבעיה היא בלגיטימיזציה הרחבה שזוכה לה ההלכה היהודית. ונגד זה, כמעט שאיש איננו מדבר.

(יוסי גורביץ)

יובל שטייניץ הוא אוויל משריש, שלא ראוי לשמש בתפקיד ציבורי.

כלומר, אם למישהו היה ספק בנושא, שטייניץ הפיג אותו היום (א'): במהלך ישיבת ממשלה מתלהמת במיוחד, הוא אמר ש"אריאל הוא ישוב בישראל". אוי. ולחשוב שזה האיש שצריך להחליט בסוגיות מדיניות וכלכליות סבוכות.

אריאל איננה בישראל. היא נמצאת בגדה המערבית, שטח שישראל מחזיקה בו – על פי הצהרותיה הרשמיות – כשטח המוחזק בתפיסה מלחמתית ושהריבון בו הוא אלוף הפיקוד, קרי החוק החל בו הוא החוק הצבאי. נחזור על זה שוב: אריאל איננה עיר ישראלית (למעשה, כשנוח לה, היא אומרת את זה בעצמה). קצרין, למשל, היא עיר ישראלית על פי החוק הישראלי. אף אחד בעולם לא מכיר בלגיטימיות של סיפוח הגולן, אבל הוא פורמלית הוא סופח. הגדה המערבית מעולם לא סופחה.

וזה, הכיבוש, הוא מה שעומד במרכז כל המהומה סביב מחאת השחקנים. קיומה של אריאל הוא פשע מלחמה. תושביה הם פושעי מלחמה. החיילים המגינים עליה מבצעים פשע מלחמה. עכשיו דורש הקונסנסוס הישראלי – כפי שהבחין כבר סוקרטס מול משטר השלושים באתונה, משטרי פשע תמיד ניסו לחלק את האשמה בין כמה שיותר אזרחים – שגם האמנים יתרמו את שלהם לפשע הקולקטיבי.

רגע, רגע, אומרים לי, מה אתה קופץ? על פי כל מתווה של הסדר קבע, אריאל תסופח לישראל. על הבולשיט הזה יש שלוש תשובות. ראשית, המשחקים שממשלות ישראל משחקות עם עצמן לא מחייבים אף אחד אחר – ומסתבר, אם נבחן את סוגיית פינוי המאחזים שישראל התחייבה לה כמה וכמה פעמים מאז 2001, שהם גם לא מחייבים את ממשלות ישראל עצמן. שנית, אם ישראל תגיע להסכמה עם ממשלה פלסטינית נבחרת ולגיטימית על סיפוח אריאל לישראל, המצב ישתנה. דברו איתי כשזה יקרה; בינתיים זה לא קרה.

ושלישית, אין שום אפשרות מעשית לספח את אריאל לישראל. היא לא חלק מגושי ההתנחלויות. היא נמצאת 20 קילומטרים ממזרח לקו הירוק. ספח אותה, ואין מה לדבר על מדינה פלסטינית. זו, אחרי הכל, תכלית קיומה של אריאל: לקבור את האפשרות של הקמת מדינה פלסטינית. לא במקרה, זכתה אריאל – שאין בה 20,000 תושב, כנדרש בדרך כלל להכרה כעיר – בסטטוס הנחשק הזה: היא קוץ מיוחד מאד, שטופח באהבה במשך שנים על ידי אריאל שרון וחבר מרעיו.

ב-1860, ערב הבחירות הגורליות לנשיאות בארה"ב, התפלגה המפלגה הדמוקרטית בין צפוניים ודרומיים. וויליאם יאנסי מאלבמה דרש מהוועידה המפלגתית לקבל החלטה שתומכת בעבדות לא רק כמוסד קיים ונסבל, אלא כמוסד ראוי לתמיכה. נציג מאוהיו קם על רגליו ואמר "יאנסי אומר לנו שאנחנו חייבים להסכים שהעבדות צודקת. הוא מורה לנו להסתיר את פנינו ולאכול עפר. ג'נטלמנים מן הדרום, אתם טועים בנו, אתם טועים בנו – לא נעשה זאת." המתנחלים וסייעניהם דורשים מאיתנו כעת לא רק להכיר בקיומן של ההתנחלויות, אלא גם להכיר בהן כדבר צודק, להכיר במתנחלים כסתם ישראלים מן השורה, שבסך הכל "מגיע להם לצרוך תרבות". אנחנו מתבקשים להכיר בקיומה של אריאל, לוותר בכך על המדינה הפלסטינית, ועל ידי כך להעניק גושפנקא להמשך שעבודם של הפלסטינים.

אתם טועים בנו, ג'נטלמנים מן המזרח, אתם טועים בנו: לא נעשה זאת.

הערה מנהלתית: שבתי בחוסר רצון מסוים מן הגולה הדוויה. אני רוצה להודות באותה הזדמנות לאנשים שהעלו את תרומתם לקרן הטבק והאלכוהול.

(יוסי גורביץ)