המגזין טיים פרסם מאמר, שגם זכה לשער, בשם "למה לישראלים לא אכפת מהשלום", ובו תיאור מדויק מאד של האווירה הציבורית. התיאור הזה, עם זאת, העלה את חמתם של כותבי גלובס: מתי גולן הסתפק בנפנופי הידיים הרגילים על הפלסטינים שלא מהווים פרטנר ראוי, אבל לילך סיגן – שאני מודה שלא שמעתי את שמעה קודם לכן – לא היססה לומר שמדובר "באנטישמיות במאה ה-21".

ההוכחה לכך שמדובר באנטישמיות, לדבריה: ישראלים אוהבים שירי שלום ואת גלעד שליט. הטיעון האחרון עקום למדי: מסתבר שהעובדה שלרוב הישראלים היה מספיק אכפת מגלעד שליט כדי שהם יטרחו לשלוח SMS אומרת גם שהם לא אדישים "כלפי המצב מול הפלסטינים וכלפי השלום". היא גם טוענת שכל ראש ממשלה ישראלי בעשור האחרון הציג לפלסטינים תוכנית שלום נדיבה; כנראה שפספסתי את תכנית השלום של אריאל שרון ובנימין נתניהו.

גולן מנסה לנפנף את הסקר שבו השתמש המאמר, שהראה במארס שרוב הישראלים הציבו את המלחמה השקטה עם פלסטין במקום החמישי ברשימת הדאגות שלהם (עם 8% שאמרו שזה חשוב), אבל היום פורסם סקר שמעלה תוצאות דומות: רק 11.3% הגדירו את השלום עם הפלסטינים כנושא החשוב ביותר על סדר היום.

אם נתעלם לרגע מסיגן, שמוכיחה יותר מכל עד כמה נלעג בלוף "האנטישמיות החדשה", ועד כמה התווית הזו משמשת בעצם כאמצעי לסתימת פיות מול כל מידע לא נעים, אנחנו נשארים עם השאלה המקורית: למה, בעצם, לרוב הישראלים הפסיק להיות אכפת מהסכסוך עם הפלסטינים?

ישנה, כמובן, התחושה הרחבה של יאוש, שאומרת שממילא אין מה לעשות ועל כן אין טעם לבזבז על זה זמן. ישנה התחושה המחלחלת שאולי כבר מאוחר מדי. ישנה התחושה שארגוני הטרור הפלסטינים ושותפיהם מן הימין היהודי – אלה שמנפפים בגוויותיהם ויוצאים לפוגרומים תחת הכותרת "תג מחיר", פוגרומים שהם מעשה טרור לכל דבר ועניין – ממילא יטביעו כל נסיון להסכם בדם ואש.

ומעבר לכל אלה, ישנם חוקי חמה.

* * * * *

תומאס פרידמן הוא שטבע אותם, ב"מביירות לירושלים" שלו. מעמדו של פרידמן צלל עמוקות מאז תמיכתו הנלהבת במלחמת עיראק, במידה רבה בצדק. אבל הכללים, כללי ההתנהגות במזרח התיכון, נשארו זהים: "אם אני חזק, למה לי לוותר? אם אני חלש, איך אוכל לוותר?"

הישראלי הממוצע מרגיש חזק כרגע. כן, ישראל מבודדת מכפי שהיתה אי פעם והיא מאבדת במהירות את שאריות אחיזתה בעולם הנאור – אבל הישראלי הממוצע ממילא סבר תמיד ש"כל העולם נגדנו", ככה שפה אין שום חדש. בארבע השנים האחרונות, מחירו של הכיבוש הפך לסמוי מן העין. לא היו פיגועים ראויים לשמם, רוב הישראלים לא סופרים מתנחלים מתים – אלא אם מדובר בנשים או ילדים – ופיגועים מוצלחים בתוך ישראל לא היו.

יכול להיות שגל הטרור יחזור: יכול להיות, כפי שהדגים לנו החמאס בשבוע שעבר, שהשקט הוא שקט מיוצר. אם זה יקרה, יכול להיות שדעת הקהל תשתנה ותזכר שלכיבוש יש מחיר. אבל כרגע המחיר שקט, והישראלים מוכנים לשלם אותו. הם חזקים; למה להם לוותר? יתר על כן, לא ברור מה יהיה האפקט הבטחוני של נסיגה מן הגדה: האם הכוחות של אבו מאזן יוכלו וירצו להמשיך ולדכא התקפות נגד ישראל, או, כאשר יעלה צורך בהפניית הזעם העממי, יותרו כמה פיגועים כנגד ישראל. יש לנו הרי נסיון. אבל דבר אחד בטוח: נסיון להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים ייאלץ את ישראל להכנס לעימות פנימי חריף במיוחד. ההתנתקות היתה קרובה מאד למוטט את השלטון בישראל – מרד כפר מימון היה נקודת השבר – ובכלל לא בטוח, חמש שנים וקדנציה של אהוד אולמרט אחרי, שישראל תעמוד במבחן כזה ואכן תצליח ליישם פינוי. מה שברור הוא שבדרך לפינוי תהיה שנה נוראית, על סף מלחמת אזרחים.

ישראל תמיד נסוגה אחרי תבוסות. השלום עם מצרים נעשה אחרי שהמחיר של אחזקת סיני התברר כגבוה מדי באוקטובר 1973. הנסיגה מרצועת הבטחון בלבנון הגיעה אחרי אסון המסוקים ב-1997, שאז פנתה דעת הקהל נגד המשך הישיבה שם והמחיר הקבוע של 24 הרוגים בשביל הישג לא ברור. הנסיגה מהרצועה הגיעה אחרי שורה של התקפות קטלניות על חיילי צה"ל שם – ההתקפות בציר פילדלפי וההתקפה על מגורי החיילות בנצרים – והתחושה שאין לנו בעצם מה לחפש שם.

אבל עכשיו, כאמור, ישראל לא מרגישה את מחיר הכיבוש. בגלל זה כל פגיעה בשגרה – כל תזכורת שיש כיבוש, כל אמן שמבטל הופעה, כל חרם – גוררים תגובה ציבורית חריפה. אחרי הכל, אם "העולם כולנו נגדנו", חרם הוא בעצם דבר מתבקש שמשונה שטרם קרה, והוא לא אמור לגרור סערת נפש. לא: הבעיה עם האזכורים הבלתי פוסקים האלה היא שהם שבים ומציפים על פני השטח את העובדה שהדברים אינם בסדר, שאנחנו במלחמה בעצימות נמוכה שלא נגמרה, שכל השלווה הזו והאובססיה לעיסוק ב"חינוך" – בדרך כלל, דרישה ל"חינוך לערכים", קרי לשמרנות ולסתגרנות – מסתירים את העובדה שמדובר לא בשלום אלא בהפסקת אש, שבירה במיוחד, ושכדי לשמור עליה אנחנו הופכים דומים יותר ויותר לשכנים שלנו.

לכאורה, אנחנו חזקים ועל כן למה לנו לוותר; אבל, בפועל, מורגשת חולשה – ועולה השאלה "איך נוכל לוותר". ועל כן עדיף לא לדבר על זה בכלל. בואו, כמו האמירה ההיא משנות השמונים, לא נדבר על המצב.

שנות השמונים הסתיימו בבום, באינתיפאדה הראשונה. אם ישראל תמשיך להעמיד פנים שהכל בסדר ושאין כיבוש, כל חגיגת הצמיחה שמכרו לנו בעיתוני החג יכולה להתהפך, במהירות ובאופן בלתי צפוי. הדחקה היא חלק מהקיום הישראלי; והתוצאה היא מחירים גבוהים יותר ויותר. בשנות ה-70, עוד אפשר היה לדבר על החזרת השטחים לירדן, או על אוטונומיה; בשנות ה-80 וה-90, דיברו על שתי מדינות לשני עמים; ועכשיו הפתרון הזה נפרם. אם ישראל לא תתעורר במהירות, היא תקיץ למצב של מדינה דו לאומית. ויכול להיות שכבר מאוחר מדי.

(יוסי גורביץ)