החברים של ג'ורג'

בעקבות תגובתו של בן דרור ימיני באתר "לא נסתום", מן הראוי לומר להגנתו שלא כל דבריו שקריים או מניפולטיביים. כפי שהוא טוען בלהט, הוא אכן מאפשר לשמאלנים להגיב מעת לעת בעמודי הדעות של מעריב. ירון טן-ברינק לא האשים אותו בכך. ירון טן-ברינק האשים את ימיני שהוא חוטא ב"מקרתיזם, גזענות, הסתה פרועה, סילוף עובדות מניפולטיבי, סתירות מהותיות, ומעל לכל, ניסיון ברור ומובהק לחסל את הדמוקרטיה הישראלית". ובכן, טן-ברינק צודק, וייתכן שהוא אף נוהג בעדינות במושא כתיבתו. הבה נעיין באבני יסוד של משנת ימיני.

הנכבה, הכיבוש ויחסי ישראלים-פלסטינים

השקפתו של ימיני בנושא פורסמה בהבלטה במאמר ארוך, שממנו אנו למדים רבות על טיבו של האיש (ציטוטים מדבריו- בירוק).

א. ימיני כמופת של יושרה אקדמית:

מזכיר הליגה הערבית, עבד אל-עזאם פחה, הודיע בהכרזת המלחמה על ישראל: "מלחמה זו תהיה מלחמת השמד, ועל הטבח שייערך עוד יסופר כעל מסעי המונגולים והצלבנים".

לחצו נא על הקישור הזה, המופיע במקור במאמרו של ימיני, כסימוכין לדבריו. מה תגלו שם בהמשך המשפט? ימיני מציג כהצהרה רשמית דברים שכלל לא ברור אם נאמרו:

“However, Joffe and Romirowsky report that this "cannot be confirmed from cited sources"

לעומת זאת, מי שימשיך לקרוא את הפסקה הרלבנטית יגלה שלפי המקור שעליו מסתמך ימיני, מזכיר הליגה הערבית הנ"ל אמר לעיתונאים, בהצהרה מתועדת, את הדברים הבאים (ההדגשה שלי – ע"נ):

"We are fighting for an Arab Palestine. Whatever the outcome the Arabs will stick to their offer of equal citizenship for Jews in Arab Palestine and let them be as Jewish as they like. In areas where they predominate they will have complete autonomy."

כלומר, ימיני אינו מפנה את קוראיו להתחייבות מצד ג'ינגיס חאן עזאם פחה, הקצב מקהיר, להקנות לאזרחי פלסטין היהודים יותר משמדינת ישראל מתחייבת להקנות לאזרחיה הפלסטינים.

מסקנה אפשרית: בן דרור ימיני חושב שקוראיו מטומטמים, או שהם עצלנים, או שאינם מבינים אנגלית ברמה מינימלית. שמישהו יספר את זה ל"שאבי מהעיריה", המעריץ מטוקבק 121.

ב. כשאתה אומר "נכבה", למה אתה מתכוון? ("אף פעם לא הכחשתי את הנכבה הפלסטינית" – ימיני לטן-ברינק, 16.9.10):

חילופי אוכלוסין ומעשי גירוש לצורך יצירת מדינות לאום היו הנורמה המקובלת. עשרות מיליונים עברו את החוויה. ורק הפלסטינים, והם לא לבד, הולכים ומנפחים את מיתוס ה"נכבה".

התלוננת על אונס? את/ה לא לבד, תפסיק/י להתקרבן. אסכולת ימיני.

עוד ממשנתו בעניין הנכבה (ההדגשה שלי – ע"נ):

…ערביי פלסטינה [שילמו] את המחיר על הכרזות המלחמה והשמד של מנהיגיהם", ובמאמר אחר: ×”"נכבה"- סיפורם של הפליטים הפלסטינים, הוא ההצלחה הגדולה ביותר בהיסטוריה של העת החדשה. הצלחה שכולה הונאה.

ישראל נושאת באחריות לנכבה? לא לפי ימיני. אם כך, האם עורך הדעות של מעריב אינו מכחיש נכבה, כפי שהסיק ירון טן-ברינק? מה פתאום, שקר וכזב, תעמולה של ה"בולשביקים מהשמאל".

ג. מי זה בכלל אחד העם? ימיני בונה על שטחיותו של המעריץ מטוקבק 121:

"הערבים טבחו ביהודים ללא שום עימות וללא כל תירוץ צבאי, רק משום היותם יהודים".

האומנם? לכולנו, תהא עמדתנו אשר תהא, צריך להיות ברור ששורשי הסכסוך בעימות פוליטי על השליטה בארץ ולא במלחמת דת. ואם הולכים אל המקורות, מגלים גם ראיות מובהקות לכך שהעימות הזה החל כאשר "עם ללא ארץ" הגיע לארץ שיש בה עַם, תוך התעקשות אלימה שמדובר ב"ארץ ללא עם", ועל כך התריע עוכר ישראל פוסט-ציוני כבר בשנת 1891 (בפסקה המתחילה במילים "אך לא זו בלבד" לקראת סוף המאמר). אבל ימיני יודע עד כמה קל למכור סחורה של מטיף אוונגליסטי בטקסס.

ד. טרור ופשעי מלחמה בהוראה מגבוה? רק אצל הפלסטינים!

מול כל פעולות הטרור שביצעו פלסטינים ביהודים תושבי פלסטינה המנדטורית, ימיני מזכיר אך ורק את טבח דיר יאסין. הוא כמובן כותב שעניין הטבח "מצוי במחלוקת", ושימו לב על מי הוא מסתמך (ימיני, מה עם הפניה לברי חמיש?). הוא אינו מזכיר שום מעשה טבח אחר שביצעו יהודים בפלסטינים. אך דא עקא, דיר יאסין איננו מקרה יחיד, ומעשי טרור יהודי בוצעו שנים קודם לכן, בתמיכת הנהגת היישוב, כפי שמעיד ד"ר יהודה לפידות, היסטוריון ואיש האצ"ל (תשומת לב לתיאור הטרור היהודי בחיפה בשנות ה-30 ותגובת הערבים אליו, ולתיאור העמדה האוהדת כלפי הטרור היהודי מצד מאיר יערי וזלמן ארן).

בהתכתבות אישיות עם ימיני, הוא התבקש שוב ושוב לציין מי (או האם מישהו) מבין בכירי הממשל והצבא בישראל חשוד בעיניו בפשעי מלחמה. הוא נמנע מלעשות זאת. ימיני התבקש גם לציין פשע מלחמה מערכתי אחד, אינהרנטי למדיניות ישראל (למשל: הנחיות לרצח אזרחים שאינם מסכנים אף אחד, עינויים קשים בהוראת ראשי השב"כ, שימוש בפצצות פלאשט וזרחן לבן כלפי שכונות מגורים, גזל אלים של אדמות פלסטיניות פרטיות לצורך בניית התנחלויות), ולכנות את המעשה בשמו, פשע מלחמה, ללא כחל וסרק. גם בנושא זה הוא בחר להחריש. השוו את החד-צדדיות הדוגמטית הגלומה בהשקפה כזו לעמדתו המכובדת של ארגון בצלם (שק חבטות חביב על ימיני) שמקפיד לתעד ולגנות פשעי מלחמה של ארגונים פלסטיניים.

ד. שיטת הקיזוזים של ימיני:

במאמרו המדובר, ימיני מרחיק אלפי שנים אחורה בנסותו ליצור מצג (שווא) של קיזוז: מעשי "שחיטה" (לפי עדויות חיילים) שביצעה מדינת ישראל בעבר הקרוב צריכים להיבחן על רקע פגיעות ביהודים בעולם המוסלמי. עד ל- 1011 הרחיק לכת בדיווח על רצח יהודים.

ובכן, אם הולכים אלפי שנים אחורה, אפשר להעמיד את מדינת ישראל למשפט ההיסטוריה על רצח עוללים ללא הבחנה במסגרת הג'נוסייד בעמלק, מעשה שמתואר בפירוט בספר שמקודש על ידי רוב הציבור היהודי. הג'נוסייד בעמלק בוודאי יקזז ויבטל את להג הכחשת הנכבה של העיתונאי הנכבד. ובכלל, אם טענותיו של פלסטיני בנוגע להפרות זכויותיו צריכות להיבחן על רקע מעשיו של מוסלמי אחר לפני אלפי שנים, הרי שלשיטתו של ימיני, מותר גם להטיל על יהודים ברחבי העולם אחריות מוסרית למעשי פשע של ישראל, או מעשי פשע של יהודים אחרים בעבר. האם זוהי התפיסה המוסרית שעלינו לאמץ? אגב, האם פלסטינים נוצרים קורבנות הנכבה ברמלה (למשל) או הכיבוש הישראלי בשטחים מקבלים הנחה מימיני, או שמולם נעלה למגרש את גזרות ת"ח ות"ט?

ה. שאלות "מתודיות", כלומר מתחסדות:

את תגובתו לטן-ברינק בעניין הפלסטיני מסיים ימיני במילים

ועכשיו שאלה מתודית: מיהו חסיד חופש הביטוי – מי שמבקש ללמד גם את הנכבה הפלסטינית וגם את הנכבה היהודית, או מי שמבקש ללמד רק את הנכבה הפלסטינית? אשמח לתשובה.

אוי ללימוד הנכבה על פי האינטגריטי של ימיני. ועוד, האם מישהי מכירה איש ציבור מן השמאל העקבי שמתנגד ללימוד ההיסטוריה היהודית בארצות ערב? אדרבא, נדמה כי דווקא הממסד הישראלי (המיינסטרים הלאומני) הוא שדחק את לימוד הפרק החשוב הזה לשולי הסילבוס.

תועמלן ביבים: ימיני על הקרן החדשה לישראל ועל דוח גולדסטון

את השופט ריצ'ארד גולדסטון מכנה בן דרור ימיני "פושע", ומאשים אותו ב"תעמולה שאפילו גבלס לא חשב עליה". לא פחות. האם ימיני יכה על חטא לאור העובדה שבחדרי חדרים מדינת ישראל כבר מכירה בכך שטענות יסוד בדוח גולדסטון מבוססות? האם יתנצל על ההסתה המחליאה הזו? מן הסתם לא, אך אולי יפתיע. הוא בוודאי ישמח להבהיר את עמדתו לפונות ולפונים.

ואם בגולדסטון הצורר עסקינן, בל נשכח את בת זוגו שתחיה, נעמי גולדסטון-חזן, ושאר בני המשפחה, הלא הם הקרן החדשה לישראל והארגונים הנתמכים על ידיה. ימיני , בדרכו לתהילת עולם כשל גדולי העיתונאים החוקרים, מביא את המסמך האנושי המזעזע שכתבה "שלומית", משתתפת באחד הסמינרים של הקרן. "שלומית" האלמונית מול ענת סרגוסטי, רון גרליץ ועוד אישי ציבור מוכרים שנכחו באירוע ולא מבינים על מה היא מדברת? שלומית צודקת, והם משקרים! אבל במטותא ממר ימיני, במה בדיוק היא צודקת? עיון מדוקדק ב"עדות" הזו מעלה שכולה אמוציות והצהרות כוללניות. אין בה מידע גולמי. אין בה ציטוט אחד לרפואה, ואין בה טענה אחת אישית כלפי מי ממשתתפי הסדנה. במילים פשוטות, ימיני פרסם כתב פלסתר שאין שום אפשרות להתגונן מפניו, וטענות שאי אפשר (מן הבחינה הלוגית) להפריך. מדען שיפרסם תיאוריה מדעית שלוקה בפגמים הללו יוקע כשרלטן. חזקה על ימיני שימשיך להפעיל לוגיקה אינקוויזיטורית באין מכלים: דברו אליו דברי טעם של ויליאם מבסקרוויל, ותקבלו בתגובה כתב אישום של ברנארדו גוּי ("כמה זמן עוד תסתתרו תחת המטרייה של זכויות אדם, כאשר המטרייה הגדולה היא שלילת זכויות?"). אגב, גם האינקוויזיטור גוּי אפשר לקורבנותיו לומר את דברם…

לסיכום

בן דרור ימיני, בעל השכלה משפטית, מיטיב ללכת על הקו הדק בין דברי בלע, סילוף והסתה לבין הוצאת דיבה. על פעילי תנועת יש גבול, בעלי זכויות רבות על מחאה נגד פשעי מלחמה ונגד מלחמות בררה כתב בעורמה פתלתלה:

אנשי "יש גבול" ואחרים, שרודפים אחרי קציני צה"ל, אינם ניאו-נאצים. אבל הם באותה סירה של עיוות מוסרי.

ימיני אינו טיפש. את זממו הפובליציסטי ואת נכלולי ההסתה והסילוף הוא מבצע בשׂוֹם שכל. בשל כך האחריות הציבורית והמוסרית המוטלת עליו כבדה מאד. אפשר לסכם כך: בן דרור ימיני אינו מיכאל בן ארי או ברוך מרזל, אך הכשרת הלבבות מצידו לפאשיזציה, לאלימות פוליטית ואף לפשעי מלחמה מציבה אותו באותה סירה של עיוות מוסרי. נחמה פורתא: הוא לעולם לא יתעשר כמו מקביליו בתקשורת האמריקנית.

(עופר ניימן הוא אחד מעורכי מגזין הכיבוש)

(הקדמה: את הטקסט הזה כתבתי עבור אתר חופש בשנת 1994 1998, ואני חושב שעדיין יש בו עניין; ערכתי שינויים מסוימים, אבל הטקסט ברובו נשאר כפי שהוא. אני מודה לאסף ברטוב שהצליח לשחזר אותו, מאחר והעותק שלי אבד. – יצ"ג)

כמו כל בני גילי, ידעתי בסוף כתה ו' שאמשיך ללמוד בישיבה תיכונית. אופציה אחרת פשוט לא היתה קיימת: זבולון המר, שטיפח את הישיבות התיכוניות, דאג היטב לכך שהרמה הממוצעת של התיכון הדתי הרגיל תהיה נמוכה מאד, ושהתיכונים הדתיים יהפכו לערי מפלט לכל אלו שנכשלו בכניסה לישיבות תיכוניות, או שנפלטו מהן.

הישיבה שאליה הלכתי הייתה ישיבת "נחל יצחק – נחלים", או בקיצור נחלים, בניהולו של יוסף בא-גד, רב בעיני עצמו, שהתפרסם לפני שנים מספר כחבר כנסת מבדר במיוחד. היו מספר סיבות לכך שנחלים נבחרה: היא קרובה למקום מגורי משפחתי, בפתח תקווה, אחד מדודי שימש שם בעבר כמחנך ואימי שמשה בעבר כמזכירה במקום. מעבר לכך, הם היו מוכנים לקבל אותי למרות שציוני לא היו מבריקים.

במשך שנתיים, למדתי בחטיבת הביניים של הישיבה, ובכיתה ט' התקבלתי לישיבה עצמה – ישיבה עם פנימיה. אני חושב שהמגזר הדתי הלאומני הוא היחיד השולח את בניו, בגיל 14 בערך, מן הבית. ההורים מאבדים כל שליטה על חינוך הילדים, ולשם הגברת שליטת המוסד בחניכיו, היציאות הביתה מצומצמות עד למינימום – במשך רוב שנותי בישיבה יצאתי הביתה פעם בשלשה שבועות. בצבא היו לי יציאות יותר טובות.

כמה מילים על סדר היום. ההשכמה הייתה ב-06:30 בערך, לעתים מוקדם יותר ולעתים מאוחר יותר, בהתאם לעונה. תפילת שחרית התחילה ב-07:15 – נוכחות חובה, כמובן. לאחר מכן – ארוחת בוקר וסידור חדרים. בשעה 08:45 התחילו לימודי הקודש, שנמשכו עד 12:55. אז באה תפילת מנחה, ארוחת צהרים, ומנוחה עד 13:55, עת התחילו לימודי החול. הללו נמשכו עד 18:30 או 19:30, אז הלכנו לארוחת הערב, ובין 20:10 ל-21:10 היה “סדר ערב" – שני תלמידים לומדים גמרא לקראת השיעור של יום המחרת, בצוותא. לאחר מכן, עד כיבוי אורות (משתנה עם הגיל – בין 22:30 לחצות) – זמן חופשי. ראוי לציין שכשאני מדבר על לימודי קודש, אני מתכוון ללימוד גמרא.

אני לא יודע כמה מבין קוראי העמוד הזה ניסו אי פעם לקרוא דף גמרא, אבל אני יכול להבטיחכם שמדובר באחת הפעולות המייגעות, חסרות העניין והתוחלת שאפשר להעלות על הדעת. מעולם לא הורגלתי בלימוד כה אינטנסיבי של דברי ההבל הללו, ודחיסה של שש שעות מהם ביום הייתה עינוי שקשה לתארו. מעולם לא הצטיינתי בלימודי התלמוד. תחושה של אי נוחות התחילה לחלחל בי. הדבר המעצבן ביותר בלימודי התלמוד הוא שהגיון בכלל לא נכנס למשוואה: כל פתרון של בעיה חייב להשען על פתרון של בעיות קודמות או של ציטוטי פסוקים שהוצאו מהקשרם מהתנ"ך. על סיוע חיצוני – למשל, עדויות הסטוריות – אין בכלל על מה לדבר. (יש מחלוקת ידועה בין רש"י ורבנו תם, שניהם מימי הביניים העיליים, על סדר הפרשיות בתפילין; בתחילת שנות ה-80 מצאו ארכיאולוגים תפילין ששרדו מהתקופה הקלאסית, שיכלו לשפוך אור על הסוגיה. העולם האורתודוקסי הגיב בפיהוק).

במהלך כיתה ט' אירעו שני דברים שהתחילו את הדחיפה שלי החוצה. הראשון היה מלחמות השבת בפתח תקווה – המלחמה על פתיחת קולנוע היכל (1984-1985). הישיבה ארגנה את כל התלמידים להליכה לפתח תקווה ולהפגנות נגד פתיחת הקולנוע. לא הבנתי מדוע העובדה שאנשים זרים מעדיפים לבלות בשבת בבית קולנוע ולא בבית מדרש (ואלוהים, אם הוא אכן קיים, יודע שתיעבתי את בית המדרש) צריכה להפריע לי. ראיתי בעצמי אדם דתי, אבל לא הבנתי מדוע אני אמור לכפות את דעתי על החילוני. נרתעתי עוד יותר לאחר שקיבלתי הסברים לא ממש רציונליים: "תבורי הוא אנטישמי ושונא דתיים", "תבורי הוא שליח של הסיטרא אחרא" וכיוצא בכך. הייתי היחיד מבין בני מחזורי שלא יצא להפגנות.

אותה שנה היא גם שנת עלייתו של הרב כהנא, זו השנה בה הצליח להבחר לכנסת. באותו זמן הייתי ימני – שימשתי כפעיל ליכוד מתנדב בבחירות של 1984 – אבל רעיונותיו של האיש החרידו אותי. חלק גדול ממשפחתי נספה בשואה, ולא האמנתי שתאום אידיאולוגי שלו נבחר לכנסת במדינת ישראל. יתר על כן, כהנא טען שכל רעיונותיו נשענים על ההלכה – ובדיקה של דבריו העלתה שהוא צודק. זו הייתה הדחיפה החזקה הראשונה החוצה. באותה שנה, בא-גד נשא נאום מבולבל בנושא זה, שממנו עלה כי "כהנא צודק, אבל הוא מטורף." היום הייתי מפרש את דבריו כך: כהנא צדק, אבל העובדה שהוא חושף לעיני כל את מה שצריך להשאר במרתפים הצואים של המחשבה היהודית ולעבור מרב לתלמיד היא טירוף למי ששכח, בא-גד נבחר לכנסת בשנת 1992 מטעם סיעת מולדת, ואם היו חילוקי דעות בינו ובין כהנא, הם לא בלטו.

באותה שנה, או בתחילת השנה שלאחר מכן, ירה דוד בן שימול טיל לתוך אוטובוס ערבי, והרג כמה נוסעים. סדר הערב, ששימש כשעון שוויצרי ושהיה אפשר לקבוע על פיו את מהלך היממה, נדחה בחצי שעה. . . כדי שהתלמידים יסיימו לרקוד. הבטתי מזועזע במעגלי הרוקדים, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

פחות או יותר באותו הזמן, ×”×’×™×¢ איזשהו רב מהתנחלות כלשהי, להסביר לנו על דין רודף, שלטענתו משמש צידוק לירות במפגעים גם לאחר שנמלטו או נכנעו – בקיצור, משמש עילה לרצח כל מי שפעל כנגד ישראל או צה"ל, ולו ×”×™×” כל זממו כתיבת סיסמא. המחנך שלי, שכדי לא לפגוע באפשרויות קידומו לא אציין את שמו (שכן הוא ×”×™×” מחנך דגול, הדמות החינוכית היחידה שהכרתי שם) נחרד עד עמקי נשמתו. לאחר ההרצאה, הוא כינס את הכיתה והבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים – הוא ×”×™×” נרגש מאד, וצעק עלינו, דבר שלא ×”×™×” ממנהגו – שדין רודף מיועד אך ורק למניעת הרג אדם על ידי רוצח. משעה שרצח, שוב אין על הרוצח דין רודף, וודאי שאין עליו דין רודף אם השליך את נשקו או × ×›× ×¢. ראוי לציין שרב ×–×”, שהתנגד עמוקות לרוח הלאומנית ששרתה בישיבה, בא מקרב חוגים חרדיים יותר.

בראשית כיתה י', אם כן, מצאתי את עצמי מבולבל ואכול תהיות. שני אנשים שמו אותי על הדרך הנכונה: אוהד (שם בדוי) ואייל (שם בדוי). אוהד היה קנדי, והגיע אלינו ישירות מטורונטו. הוא היה המום מהמשטר ששרר בישיבה, ולאחר שהתחברתי איתו, שמעתי על כל מיני דברים שלא שמעתי עליהם קודם. המילים "דמוקרטיה", "זכויות אדם”, “חירות" הושמעו בפעם הראשונה שלא מתוך לעג ובוז; התחלתי להבין שיש גם חשיבה שאיננה יהודית, והתחלתי ללמוד באינטנסיביות את ההסטוריה האמריקנית.

מנהג היה בנחלים, שהתלמידים הבוגרים יותר – תלמידי יא'-יב' – יוצאים מדי שנה מספר פעמים ל"ישיבות גבוהות", ישיבות שאינן תיכוניות, לרוב ישיבות הסדר. אייל גר איתי באותו החדר. לקראת סוף השנה, המחנך שלו החליט שהוא יכול לצאת לישיבה גבוהה, למרות שהוא רק בסוף כיתה י', כמוני. חלף שבוע, חלפו שבועיים – והבנאדם לא חוזר. ההורים שלו, מודאגים, יצאו לבקר אותו בישיבה שאליה נשלח – ישיבת קרית מלאכי, ישיבה לחוזרים בתשובה. הוא סירב לראות אותם, טען שהם "מחטיאים" אותו (במובן של גרימת חטאים, לא במובן של ירי בלתי מדויק). לאחר כשבוע, אחרי צעקות של ההורים ואיומים בתביעה מצידם כלפי הישיבה, אייל חזר.

כאמור, חלקתי איתו חדר. אדם נוסף שגר איתנו באותו החדר היה אשר. אייל חזר, והתחיל לשבש קשות את סדר החיים שלנו. הוא נהג לערוך תיקוני חצות, שלאחריהם היה חוזר אל החדר בסביבות 00:30 ומתחיל להתארגן לשנה – כשעה וחצי לאחר כיבוי האורות. אז הוא החל בתיאורי יסורי הגיהנום המצפים לאשר ולי, שאיננו הולכים בדרכי הצדיקות, כמוהו. תוך זמן קצר, הסתבר לי שאני חייב למצוא כמה טיעונים כדי לסתום לו את הפה, כדי שנוכל לישון קצת. התחלתי לבלוע ספרי פילוסופיה, מפני שבאותה עת, לא יכולתי להתמודד עמו מתוך היהדות.

ועם כל ספר פילוסופיה שקראתי – ניטשה, אבוי, היה ההשפעה העיקרית – הרגשתי כיצד אמונתי הדתית הולכת ונעלמת. עד תחילת כתה יא', הייתי דתי רק בשם. את ההלכה דחיתי כגזענית ופרוטו-נאצית; כעת דחיתי גם את האמונה בישות מכוונת.

השנתיים האחרונות היו נוראיות. הסתבכתי בקטטות עם תלמידים אחרים, עם מחנכים; שלחו אותי פעמים רבות מהרגיל לישיבות גבוהות, כמעט כולן לישיבות של מחזירים בתשובה. זה אפילו עבד, פעם אחת, אחרי שהייתי סגור במקום כזה במשך שבועיים; עד שאשר, שמצא אותי ממלמל דברי הבל של הרב קוק, נתן לי סטירה ואמר לי "תזכור מה נהגת לחשוב". גם אשר חזר בשאלה. החיפוש העצמי נמשך; את השמינית הקדשתי ללימוד הנצרות, אבל זה היה פלירט קצר.

נהוג היה בנחלים להכריז שכל בוגרי המחזור ממשיכים לישיבות הסדר. זה לא היה נכון; רבים מבני המחזור היו נרשמים לישיבת הסדר, ועם סיום הבגרויות – כולנו ידענו שהציונים של מי שלא הולך לישיבה נפגעים – מבטלים את הרישום והולכים לצבא. אני, מתוך תמימות או טיפשות, ולמרות שכבר הייתי "מסומן" כמיועד להעפה מהישיבה, סירבתי להרשם לישיבה. לידיעה: הסדרניקים משרתים בסה"כ 16 חודשים בצה"ל. שלוש שנים נוספות הם מעבירים בלימודים בישיבה. אני למדתי מספיק גמרא לשארית ימי; עמדתי אפילו, מתוך משובת נעורים, לשרוף את ספר הגמרא שלי. אייל מנע זאת ממני; הסתפקתי בכתיבת "אמונה תפלה יהודית" על כל עמוד. לקראת סוף השנה, כינס בא-גד את כל תלמידי השמינית באודיטוריום, ועבר שם אחר שם. "ישיבת הגולן", "ישיבת ימית", ושמות ישיבות אחרות עלו באוויר. "יוסי גורביץ?" , "צה"ל", "גש אלי אחר כך”.

בשיחה פרטית לאחר מכן, הוא שאל אותי מדוע אני לא מתכוון להמשיך לישיבה. עניתי לו שדרך החיים הזו אינה מתאימה לי. הוא התעקש ושאל "תורה מה יהיה עליה?", ואני עניתי "יהיה בסדר." "אומרים לי שהצטרפת לרצ", "זה לא נכון" (הצטרפתי לרצ רק לאחר עזיבת הישיבה). בזאת תמה השיחה.

כחודשיים לאחר מכן התגייסתי לצה"ל. הקפדתי שלא יחשבו אותי בטעות לדתי (לפני הטירונות, ניסה הרב של הבקו"ם, שכינס את כל בוגרי הישיבות, לנתב אותנו לרבנות; אמרתי לו מה אני חושב על הדת שלו). באורח פרדוקסלי, הצבא – הגוף המדכא ביותר – השלים את תהליך היציאה שלי אל החופש.

(יוסי גורביץ)

לפני הרבה – הרבה יותר מדי – שנים, היה עבדכם חלק מהמחזור הראשון של מגמת התקשורת בישיבת נחלים. היינו כתריסר תלמידים, מרכז המגמה היה העיתונאי הוותיק מיכאל טוכפלד, והמטרה היתה מוצהרת מלכתחילה: להכשיר אנשי תקשורת שיחדירו את הקול הדתי לתקשורת הישראלית. הימים היו ימי הארבה של יצחק שמיר, הימים שטרם ומיד אחרי פריצת האינתיפאדה הראשונה. התפיסה היתה של תקשורת עוינת, מבצר שיש להחדיר אליו סוכנים.

זה לא כל כך עבד. עד כמה שידיעתי מגעת, אני היחיד מבני המחזור שאכן עוסק, בסופו של מסלול מפותל למדי, בתקשורת. אבל כמו שאפשר להבין מהבלוג הזה, ספק אם הנוכל הוותיק שעמד בראש הישיבה, יוסף בא-גד, היה מגדיר את זה כהצלחה. לגמרי לא במקרה, אני – שוב, עד כמה שידיעתי מגעת – גם היחיד שלא המשיך את המסלול המיועד, ולא הגעתי לישיבת הסדר.

השבוע התפרסם מחקר שמעלה ששיעור קציני ×”×—×™"ר שמגיע ממוסדות דתיים זינק בחדות: אם ב-1990 הוא עמד על 2.5% בלבד, עד לשיא של 31.4% – כעשרה אחוזים יותר משיעורם באוכלוסיה – באחת השנים האחרונות (הכתבה לא מציינת את השנה המדויקת). הכתבה לוותה בקריאות שבר ובחשש מהפיכה צבאית. אני מעיז לומר שזה כנראה חשש מוגזם.

מצד אחד, בהחלט נראה שיש כאן יד מכוונת: הזינוק בשיעור ההולכים לקצונה מתחיל בקרבה חשודה להסכם אוסלו, ומהיכרותי את העולם הדתי-לאומי אני כלל לא אתפלא אם שורה של רבני ישיבות תיכוניות הגיעו להכרה שקטה שיש לכבוש את הצבא כדי למנוע פינוי, וביצעו את השינוי שנראה להם מתבקש (ועל כך מיד). אליקים לבנון, מדבר בגלוי על "הפיכה אמונית" שתושג, בין השאר, על ידי השתלת מספר גדול של סוסים טרוייאנים חובשי כיפות סרוגות בדרגים הבכירים של צה"ל.

עם זאת, המידע האמפירי שבידינו אומר שאם זו היתה התוכנית, היא כנראה נכשלה. ההתנתקות היתה רוויה בסירובי פקודה, גלויים ושקטים, אבל אלו היו סירובי פקודה של חוגרים, לא קצינים. יתר על כן, רוב סירובי הפקודה מגיעים מתלמידי ישיבות הסדר או פלוגות "נח"ל חרדי" שהם בעצם נח"ל חרד"לניקי, והקצינים מגיעים מהמכינות הצבאיות.

עד לשנים האחרונות, מסלול חייו של צעיר מבית "נחשב" בציונות הדתית – שהיא בעיקרה תופעה בורגנית לעילא – ×”×™×” מיועד להעביר אותו דרך חממה. הוא ×”×™×” לומד בבית ספר ממלכתי דתי, נפרד מהאוכלוסיה החילונית; משם ×”×™×” עובר לישיבה תיכונית (ומי שלא הצליח בכך, נחשב לכשלון והעטה חרפה על המשפחה), שהיא בעצם פנימיה; משם ×”×™×” עובר לישיבת הסדר, עוד פנימיה, שבמסגרתה ×”×™×” משרת בסך הכל 16 חודשים בצבא, ושלוש שנים נוספות בישיבה עצמה. את השירות הצבאי הוא ×”×™×” מבצע עם החברים מהישיבה, כדי למנוע נשירה ולהשאיר אותו בתוך החממה. מאז ההפיכה השקטה שביצע הרב נריה, שתיאר יפה רכלבסקי ב"חמורו של משיח", החממה הזו – שקיימת מאז שנות החמישים – הפכה ליותר ויותר אידיאולוגית וקיצונית.

כיום, סך תלמידי ישיבות ההסדר עומד רק על כ-1,300, שהם (על פי וויקיפדיה) מעט יותר מ-20% מצעירי הכיפות הסרוגות בגיל הסדר. חלק ניכר מהאחרים מגיעים לצה"ל אחרי שנת הכנה במכינה צבאית. זהו מוסד חדש ביחס, בן 20 שנים בערך, ורשמית הוא הוקם כדי לספק מסגרת לצעירים חובשי כיפות שבזבוז עוד חמש שנים בישיבה הוא מעבר לכוחותיהם; ב-15 השנים האחרונות חל גידול ניכר במספרן. בפועל, אם יצוצו אי פעם הפרוטוקולים של מזוקני ציון שיראו שמטרה נוספת שלהן היתה ליצור קאדר של קצינים שיבצעו יום אחד פוטש אמוני, לא אופתע בכלל.

אבל ספק אם הפוטש יגיע מהקצינים הדתיים. בוגר ישיבת הסדר מגיע לצבא עם חבריו; הוא תחת משמעת כפולה, של המפקדים שלו ושל הרבנים שלו. הלחץ, הקיים גם כך בצבא, לא "לצאת מהשורות", לא לחרוג, לא לפקפק, לא לחשוב, מופעל עליו הרבה יותר. הישיבה שומרת על קשר רציף עם ההסדרניקים, והם שייכים לה גם כאשר הם מושאלים לצבא.

ההומוגניות של יחידות ההסדר לא מאפשרת להם להגיע למגע ישיר עם חלקים אחרים של החברה הישראלית. ראיתי חיילי הסדר שבאופן חריג שירתו ביחידה "רגילה", שלא יכלו להבין את נוכחותם של חיילים דרוזים, שלא לדבר על קצינים דרוזים. אנשי מכינות משרתים ביחידות רגילות, הם נאלצים להכיר שיש אנשים שחושבים אחרת מהם, ועם זה שהם כנראה בזים להם – הם חונכו, אחרי הכל, להאמין שהם אנשי אליטה, אפילו אנשי אליטה מהפכנית – הם נאלצים להסתיר את הבוז הזה. אלה מהם שהופכים לקצינים לומדים במהירות את האופן שבו פועלת הביורוקרטיה של צה"ל, מטבע הדברים הם רוצים קידום, והנאמנות שלהם מועברת באיטיות לצה"ל והרחק מהמכינה, שהופכת לזכרון רחוק, הם מאמצים את האתוס הצבאי-מיליטריסטי של "יהדות הדגמ"ח", והופכים למעין רפליקות קטנות של אליעזר שטרן. שזו לא בדיוק הצלחה גדולה מבחינה דמוקרטית, אבל מהאנשים האלה לא יצא פוטש. הם חלק מהמערכת, וכקצינים מה שחשוב להם הוא ציות.

הם עשויים להסחף בפוטש: אם יופעל עליהם לחץ כבד, למשל של יחידות שלמות שמתמרדות כנגד דרג מדיני שנתפס רופס או בוגדני, הם עשויים להשבר ולהצטרף אליו. בדיוק מהסיבה הזו צריך לפרק את ישיבות ההסדר, או למצער להפסיק את המנהג שלהן לשלוח את חייליהן לצבא כגוש אחד. את זה, אגב, הבין כבר אליעזר שטרן. אם יפרוץ מרד בצה"ל, הוא יגיע מן הקאדרים המהפכניים האלה – ודווקא משום שיש קצינים דתיים בשלל תפקידים בצבא, שהם מצד אחד אנשי קריירה ומצד שני מחזיקים באותן עמדות כמו אנשי ישיבות ההסדר בכל מה שקשור לכיבוש, הוא עשוי להיות מסוכן במיוחד.

אבל הסכנה איננה מגיעה מהקצינים הדתיים והמכינות. היא מגיעה, כמו תמיד, מהישיבות – ומגדודי הנח"ל החרדי, שמייצגים אותה בעיה עצמה, רק בפחות מעצורים. את אלה הגיע הזמן לפרק. אבל, כרגיל, ספק אם יש מישהו בישראל שיש לו את הכוח ואת האומץ.

(יוסי גורביץ)

טענה שחוזרת שוב ושוב בבלוג הזה היא שהיהדות איננה עם; היא כת דתית, שהיציאה והכניסה אליה כרוכות בטקס דתי, של גיור. לאחרונה, אני שמח להודיע, קיבל גם בית המשפט העליון את דעתי.

בתחילת אוגוסט האחרון (אני רוצה להודות לעופר מאתר Kibush.co.il על ההפניה), דחה בית המשפט העליון פה אחת את עתירתה של הניה זבידובסקי, אזרחית ישראלית ויהודיה לשעבר, לשוב ולהכיר בה כיהודיה ועל כן להעניק לה כנדרש אזרחות ישראלית. את הפסיקה אפשר לקרוא כאן (זהירות, PDF).

המקרה לא פושט: זבידובסקי גדלה כיהודיה ובסוף שנות השבעים התנצרה (היא ניסתה להכחיש זאת, ללא הועיל) כדי להנשא לאזרח גרמני. היא עברה עמו לחו"ל, ויתרה על אזרחותה הישראלית לצרכי מס, ולאחר כ-20 שנה, שבהן היתה מוכרת כחברה בכנסיות בגרמניה, חזרה לישראל משום שנישואיה כשלו. היא ביקשה לקבל מעמד של יהודיה, הביאה לצורך כך הסכמה של שני בתי דין רבניים (האחד ישראלי, השני בריטי, שבפניו גם טבלה) – וסורבה על ידי משרד הפנים. משרד הפנים קבע שמאחר והיא המירה את דתה, היא איבדה את זכותה לקבל אזרחות. מי שולט במשרד הפנים, אנחנו יודעים; ועכשיו אנחנו גם רואים שהעמדה שלו מחמירה מאלה של בתי הדין הרבניים.

שלושת השופטים התחבטו ארוכות בסוגיה הנדירה יחסית – מה מעמדו לצורך חוק השבות של יהודי שהתנצר ועכשיו הודיע שהוא חוזר בו מהמרת דתו; לרוב המומרים היה מספיק שכל להשאר מומרים – ובסופו של דבר הגיעו למסקנה שעל זבידובסקי להצהיר בפני משרד הפנים ששוב איננה בת דת אחרת. חלק מהם (רובינשטיין, חובש הכיפה בהרכב) החמירו ברמת הדרישות מזבידובסקי, אחרים הקלו, אבל כולם הגיעו לאותה המסקנה: המרת דתו של אדם מוציאה אותו מגדר יהודי, וכדי שיוכר שוב כיהודי עליו להוכיח את נאמנותו לדת היהודית. רובינשטיין, שיחסו לזבידובסקי עוין במיוחד, מביא שלל מובאות הלכתיות שאומרות שמומרים לתיאבון חשודים במיוחד, מבהיר שיש מעשים שעליהם הכלל "ישראל שחטא, ישראל הוא" לא חל, ורומז בגסות שאין לזבידוסקי חלק בעולם הבא, דבר שאני חושד שלא מטריד אותה במיוחד.

אז מה קרה פה? קרה ערבוב בין דת ולאום, זה מה שקרה. אילו היהדות היתה לאום, לאף אחד לא היה צריך להיות אכפת לאיזו אמונה תפלה סוגדת זבידובסקי, או אם אינה סוגדת לכזו כלל. מאחר והיהדות היא דת, העסק היה צריך להגמר ברמת בית הדין הרבני – ושני בתי דין רבניים, אחד מחמיר יותר (זה הלונדוני) קיבלו את זבידובסקי חזרה לחיק היהדות.

אז למה בית המשפט פוסק שהיא צריכה להוכיח את יהדותה? למה הופכים השופטים לאינקוויזיטורים, ולא מסתפקים במלאכה שעשו הרבנים? כי הציונות, משבלבלה בין דת ולאום, הפכה את המרת הדת למקבילה של בגידה בלאום. נטישת הדת היתה המבחן העליון של חוסר נאמנות ליהדות. יהודים מומרים "נשפטו מול ההיסטוריה של האומה" ונמצאו אשמים, בעוד שבסתם בית דין הם היו יוצאים, לכל היותר, בכמה מלקות.

הפסיקה איננה חדשה, למעשה: מקורה בבג"צ רופאייזן מתחילת שנות השישים, שבו ניסה האח דניאל – יהודי שהמיר את דתו לנצרות במהלך השואה והפך לנזיר – לקבל מעמד של יהודי ולכן אזרח. אין ספק שבבית דין רבני הוא היה מקבל את שלו (ובבית דין בעל סמכות כנראה גם נסקל, אבל זה סיפור אחר). אבל כשהופיע בפני בית משפט ציוני לעילא, הוא היה בוגד, ונידון ככזה.

הצורך הדוחק של שופטים לדון בפרטי אמונתה או כפירתה של זבידובסקי, הצורך לשלוף פוסקים מהמאה ×”-14 כדי לדון בשאלה שבמדינה נורמלית היתה פשוטה לגמרי – מה לעשות באזרח שוויתר על אזרחותו לצרכי מס ועכשיו רוצה אותה חזרה – מעיד על האופן שבו הסתבכו הדברים עד אין קץ. חסכו מאיתנו את המראה הנלעג של שופט חילוני המהגג בהלכות תשובה ומצטט את איגרת השמד של הרמב"ם. יש להניח לרבנים לקבוע מיהו יהודי – הם הגדירו את הנושא 2,000 שנה, אין סיבה טובה להתערב עכשיו בעבודה שלהם – והניחו למדינה להגדיר מיהו אזרח. אין צורך להפוך את בית המשפט לאינקוויזיציה שעוסקת בדיני נשמות.

(יוסי גורביץ)

משרד החוץ הישראלי שלח השבוע מברקים לשגרירים ברחבי אירופה, והמריץ בהם לנסות ולקדם שוב את שדרוג היחסים בין ישראל לאיחוד האירופי. מו"מ בנושא, שמטרתו מבחינת ישראל הוא הפיכתה לשותפת סחר מועדפת של האיחוד, נקטע באיבו לפני כשנה וחצי, כשסירב בנימין נתניהו להמשיך במשא ומתן עם הפלסטינים. עכשיו, חושבים במשרד החוץ, כשיש העמדת פנים של משא ומתן – פסאדה ששר החוץ ליברמן מחבל בה כמיטב יכולתו – שאם לא יהיה הסכם עם הפלסטינים בדורות הקרובים, לפחות נוכל להשתמש במו"מ-דמיקולו לצרכי שדרוג מעמדה של ישראל באירופה. (יצוין אגב שההצהרה האחרונה, אליבא דאייב פוקסמן וחבר מרעיו, הופכת אותי לאנטישמי, משום שהיא מרמזת שישראל מעדיפה שלמונים על שלום. אני אחיה עם זה.)

נו. כשהחיים נותנים לך לימונים, הכן לימונצ'לו; אי אפשר להאשים את עובדי משרד החוץ, מהמשרדים האומללים ביותר בממשלה. הם מנסים לעשות את תפקידם ולהוציא את ישראל במינימום נזק מעידן ליברמן. אלא ש…

הידיעה על תכניות השדרוג של משרד החוץ התפרסמה ב"הארץ", ליל אמש (א', ה-12 בספטמבר). מוקדם יותר, פרסם "הארץ" ידיעה על כך שישראל סירבה לביקורה של משלחת של חמישה משרי החוץ של האיחוד האירופי.

רשמית, הסיבה לסירוב היתה לוח זמנים צפוף וקרבה לערב יום כיפור. בפועל, הודה "פקיד בכיר" שהסיבה היתה שהיה ברור שהאירופים יעלו לסדר היום את הצורך בהמשך הקפאת הבניה בגדה המערבית. ישראל של נתניהו, ומשרד החוץ של ליברמן, צריכים את הדרישה הזו כמו חור בראש. אז שרי החוץ של האיחוד לא יוכלו לקפוץ לביקור.

שתי ידיעות, הפרש של 14 שעות. מישהו במשרד החוץ כנראה חושב ששרי החוץ של האיחוד האירופי מטומטמים: שהם לא יודעים מה משמעה של דחיה "בגלל לו"ז דחוף". ושהם לא רק מטומטמים, אלא גם פראיירים: שאחרי שהם יספגו דחיה כזו, הם גם יטרחו ללכת ולשדרג את מעמדה של ישראל באירופה, רק בגלל שנתניהו הסכים להזדמנות צילום עם עבאס.

יכול להיות שזה המקסימום שאפשר לעשות במשרד החוץ כשליברמן הוא השר. צריך לקוות מאד שזו לא הדיפלומטיה הישראלית במיטבה. ויש לקוות שהדיפלומטים האירופאים יבינו את הרמז, ויודיעו בעדינות שהם יהיו עסוקים מכדי לבקר את ליברמן בעתיד הקרוב, משום שהם צריכים להתווכח עם הקהל בארצם, שבמקום להרחיב את הסחר עם ישראל מעדיף דווקא להחרים אותו.

לא שהם תומכים בחרם, חס וחלילה, הם אנשים מיושבים; אבל יש מי שכן, ככה שבינתיים – עד שישראל לא תודיע רשמית אם היא נסוגה מהשטחים שכבשה – אין מה לדבר על שדרוג היחסים. ישראל מבינה רק כוח; היא כבר הסכימה לסמן את התוצרת המיוצרת בשטחים ככזו, כי האירופים איימו להחרים את כל התוצרת הישראלית אם זה לא יקרה (כן, נחמה, משרד התמ"ת הישראלי הסכים להחרים את אריאל). הגיע הזמן שהאיחוד האירופי יודיע לה שהוא מודע לכך שהזרזוף הזה עליו מלשכת ליברמן הוא לא גשם.

הודעה מנהלתית: לבקשתם של כמה קוראים, נוספה לבלוג אפשרות רישום לקבלת עדכון על פוסטים במייל, מתחת לבאנר על גירוש הילדים. אני רוצה להודות לאיתמר שאלתיאל, שטיפל בכך.

(יוסי גורביץ)