החברים של ג'ורג'

המכיר את היהדות האורתודוקסית, יודע שהיחס השלילי של בני הקהילה לנשים איננו חדש, בלשון המעטה. התלמוד מלא באמרות מבזות ('מרבה נשים מרבה כשפים', 'אל תרבה שיחה עם האשה' [והכוונה, על פי רוב הפרשנים, היא לאשתו של אדם – יצ"×’], 'כל המלמד את בתו תורה, מלמדה תפלות' ועוד ועוד), והפסיקה ההלכתית – פסיקה, לא מנהג – רואה בהן מנודות-למחצה.

יוסף קארו כותב ב'שולחן ערוך' (א"×¢ סימן כא' א' – תמיד יש מי שמבקש מקור, אז ×”× ×”) ש"צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד, ואסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאחד מהעריות. ואסור לשחוק עמה, להקל ראש כנגדה או להביט ביופיה. ואפילו להריח בבשמים שעליה אסור. ואסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה. ואסור להסתכל בבגדי צבעונים של אשה שהוא מכירה, אפילו אינם עליה, שמא יבוא להרהר בה. פגע אשה בשוק, אסור להלך אחריה, אלא רץ ומסלקה לצדדיו או לאחוריו. ולא יעבור בפתח אשה זונה, אפילו ברחוק ארבע אמות. והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות ממנה, כאילו הסתכל בבית התורף שלה. ואסור לשמוע קול ערווה או לראות שערה. והמתכווין לאחד מאלו הדברים, מכים אותו מכת מרדות…"

אסור ואסור ואסור: הפחד מן האשה, השדה המפתה ומרבת הכשפים, ומכוחו המאגי של דם הנידה, מהדהד בכתיבתו של הקבליסט מצפת. ספרו של קארו, שנכתב במאה ×”-16 – תקופת השיא של ציד המכשפות, והעולם היהודי לא ×”×™×” מנותק מהעולם הנוצרי – הוא אבן היסוד של הפסיקה ההלכתית בתקופה המודרנית.

הרבנית פנינה מילר השוותה את היחס לילדים וילדות בקהילות חסידיות בין שתי המלחמות: "לילדה שנולדה נקבה – רחמנא ליצלן – התייחסו בזלזול ובבוז, וראו בה מפלצת מועדת לפורענות שאין לה תקנה לעולמים… ומה עשו כשנולדה, חס ושלום, בת? שום דבר שבעולם. לא ביקור אורחים ולא כיבוד, לא זמירות של זקנים ולא "קריאת שמע" של ילדים. אפילו מחיצת סדינים לא הקימו סביב מיטת היולדת [למניעת 'עין רעה' – יצ"×’], ×›×™ מי ייתן 'עין רעה' לאשה שילדה מפלצת?! גם לקבל את פני הנשמה ×”×™×” מיותר. משל למה הדבר דומה – לחתול… אם יש נשמה בכלל לחתול!".

מילר נולדה בבית השחי של אירופה, בקרפטים. אין ספק שהקהילות במערב אירופה – שוב, תחת השפעה זרה – התייחסו טוב יותר לנשים. אבל בישראל מנסים החרדים להקים מחדש את מזרח אירופה שאבדה.

* * * * *

החרדים והחרד"לים התנגשו עם הציונים החילונים סביב נושא זכויות הנשים, אך בדרך כלל הניחו החילונים לריאקציונרים – ותפיסת 'חדש אסור מן התורה' של החרדים היא ריאקציה טהורה, לא שמרנות – לנהל את חייהם כרצונם. הוענקה להם אוטונומיה תרבותית, ובהסכמה בשתיקה נמנעה מן הנוער החרדי (ובמיוחד הנערות החרדיות) היכולת לקבל חינוך מודרני, שיאפשר להם להתמודד עם העולם המודרני.

העומס על הנשים היה כבד במיוחד, משום שהרבנים הפכו את סדר העולם החרדי המקובל. בקהילות היהודיות במזרח אירופה רוב היהודים עבדו. אפשר שהמלאכות לא כיבדו את בעליהן, אפשר שהיו 'עסקי אוויר' כפי שטענו הציונים בעלי פטיש החקלאות הרומנטית – אבל עבדו. בחורי ישיבה היו מעט מזעיר. ומשהוקמה 'חברת הלומדים', העול על הנשים החרדיות הוכפל: הן נאלצו לא רק לדאוג לניהול הבית, אלא גם לפרנסתו.

העול, והנטל הכלכלי. הפכו לכבדים מנשוא. לזה התלוו שורה בלתי פוסקת של 'חומרות', שפגעו בחיי היום-יום של הנשים, ושנועדו למנוע מהן להרים ראש. בבני ברק התחוללה בשנות השמונים מלחמה זוטא סביב פיאות; נשים חרדיות מחויבות בכיסוי ראש, ומסתבר שיש יותר מדי בחורי ישיבה שפאות מגרות אותם, או לפחות מעמידים פנים כאילו כך הדבר. הרבנים אסרו על פיאות שנראות כשיער אמיתי – היינו, הפיאות הנחשקות ביותר. כמה מבעלי החנויות סירבו לציית לגזירה, וקבוצת בריונים הציתו כמה חנויות. המשטרה, כמובן, לא התערבה. מלחמת הפאות התחדשה בעשור הנוכחי, הפעם בתואנה שחלק מהשיער ממנו עשויות הפיאות הוקדש על ידי נשים הודיות לאלילים המקומיים, ועל כן אסור משום עבודה זרה.

אבל התוצאות היו הפוכות מהצפוי: האשה החרדית הממוצעת, שאמורה לפרנס ולנהל את ביתה, אסורה בלימוד תורה אבל משכילה משמעותית מבעלה, שעוסק בהבלי אביי ורבא. מכאן התסיסה שניכרת בשנים האחרונות בקרב הנשים החרדיות, שדוגמא לה ניתן למצוא בשירה של לאה מייזל, 'קינה לאשה החרדית העובדת':

'אם לעבודה פני אשימה
מה יאמרו? – בת מלך פנימה
וכי אצטנע בתוך האוהל
יאמרו – הלוא בגללך הוא עזב את הכוילל…

'לו סוחרת פאות אהיה ואקום
יאמרו חשש עכו"ם
ואם אמכור מטפחות בכמות הגונה
יתחילו ההודים להשתחוות לכותנה.'

מעבר לכך, על נשים חרדיות חלים איסורים נוספים, כגון איסור נהיגה ברכב שנהוג בחצרות חסידיות רבות. כל סטיה מן השורה, כל אמירה חריגה, נענשת מיד – והענישה היא תמיד קולקטיבית. אם שמעיזה לרצות יותר מהמקובל, נענשת באמצעות פגיעה בילדיה ובבעלה.

הדימוי השלילי של האשה חלחל גם אל הנשים עצמן. לאחרונה, הופנתה תשומת הלב התקשורתית לתופעה שאפילו הרבנים מגנים: כמה עשרות נשים החלו להסתובב ברעלות, מתוך הפנמה קיצונית של תפיסת טומאתן.

* * * * *

כל זמן שההגמוניה החילונית במדינה נראתה יציבה, הדיכוי היה כלפי פנים בלבד. הרבנים חששו להכנס לעימותים עם ציבור גדול מהם, שתיעב אותם ובצדק. אלא שלאחרונה נראה שהרבנים, כמו הפוליטיקאים הישראלים, בודקים היטב את נפש בהמתם לפני שהם פוסקים. וציבור החרדים הגברים הוא אספסוף מובטל ובער, שעימותים מספקים לו ריגושים. והמדינה החילונית נראתה חלשה.

התוצאה היא נסיון כפיה של הערכים החרדיים על החברה החילונית. לאחר חמש שנים של התנהלות שקטה של מצעד הגאווה בירושלים, הוא הפך פתאום למצעד תועבה – ובזכרון הישראלי הקצר, אף אחד לא זוכר שלא כל כך מזמן זו לא היתה פרובוקציה בוטה.

החרדים לא אוהבים לדבר על הומוסקסואליות – היה מי שטען שכל העיסוק במצעד הגאווה הוביל לכך שילדים חרדים התחילו לשאול שאלות מציקות – אבל נשים הן מטרה כשרה תמיד.

בבית שמש, תוקפים החרדים נשים בלבוש "בלתי צנוע". תגובת המשטרה? יוק. חרדים תוקפים אוטובוסים "לא למהדרין" – היינו, אוטובוסים שבהם אין הפרדה בין גברים ונשים – והמשטרה לא מגיבה. לאט לאט, בשיטות מוסלמיות, כופים החרדים את שיקוץ תפיסתם על חפים מפשע.

כל פרשת 'קווי המהדרין' לא זכתה לתשומת לב ראויה. חברות האוטובוסים החלו לפרוס קווים, שהשם הנכון יותר להם יהיה קווי האפרטהייד, בהם יש הפרדה בין גברים ונשים. נשים מתבקשות לשבת בחלק האחורי של האוטובוס; אלו שאינן ממהרות לעשות כן זוכות לגידופים ולעיתים אלימות מצד האספסוף הקדוש, שבטלתו אמנותו. את מעשה הנבלה שביטל אומץ לבה הנדיר של רוזה פרקס בדרום האמריקני בשנות החמישים, מחזירות עכשיו חברות ציבוריות ישראליות.

הכניעה של דן ואגד ללחץ הכלכלי החרדי לא צריכה להפתיע אף אחד. אבל בג"צ מאכזב מאד: כשדן בנושא לאחרונה, לא קנס את החברות ולא הורה להן להפסיק את השפלתן של 51% מהאוכלוסיה; למרבה התדהמה, ואף שציינו כי נשים העולות לאוטובוסים הללו מופלות לרעה, קבעו השופטים ש'אין פסול ברעיון של אוטובוסים עם הפרדה בין גברים לנשים, אבל הפרדה שאיננה מוסדרת, טומנת בחובה בעיות'. על כן הורו למדינה להקים פורום מיוחד שידון בנושא – ושיקפיד על שילוט התחנות.

משנפרץ הסכר הזה, נשברו כל הקווים. החרדים הבינו שאם ימשיכו לנקוט בשיטה המקובלת עליהם – אלימות – הם יצליחו להפוך עוד ועוד קווי אוטובוס לקווי אפרטהייד. סביר להניח שהם לא ינסו זאת בקרוב בתל אביב, כי אלימות נגדית היא תמיד אפשרות, אבל אפשר להניח במידה ברורה של ודאות שקווים שיעברו בבני ברק יפלו נשים לרעה, ונשים חילוניות שיהיו עליהן – למשל, בנסיעה מפתח תקווה לרמת גן – יהיו חשופות עוד יותר לאלימות ואיומים.

התפיסה הזו איננה מוגבלת רק לחרדים. הציבור החרד"לי, שגם הוא עסוק לאחרונה במרץ בבדיקת גבולות המעטפת, לא טומן את ידו בצלחת. לפני כחודשיים, התחוללה שערורייה כאשר הארגון החרד"לי האמון על הפיכת ישראל למדינת הלכה, "מעייני הישועה", פרסם כרזה ובה תמונות פעיליו הבכירים – כשפני הנשים שבהן מושחרות. שמואל אליהו, בן ראוי לאביו – הטרוריסט המורשע מרדכי 'היה לא תהיה' אליהו – פסק שמכיוון שהכרוז חולק בבתי הכנסת, הדבר הכרחי כדי להגיע לריכוז מלא בשעת התפילה.

בשבוע שעבר ניסו החרד"לים למתוח את הגבול עוד קצת. שלושה תלמידי הסדר הגיעו לקורס מודיעין, והסתבר להם שהמדריכות בקורס, וכן מפקדתו, הנן נשים. השלושה סירבו להשתתף בקורס משום ש"העובדה שנחשף לבנות במהלך הקורס… נוגדת את הערכים הדתיים שגדלנו עליהם". שלושת המורדים נכלאו ל-21 יום, והם בתהליך של הפיכה לגיבורי המגזר. רבם של השלושה, אליעזר מלמד, שיבח אותם על מעשיהם – והם זכו לתמיכה בלתי צפויה מצד חבר הכנסת החרדי מאיר פורוש.

עד ×›×”, טענו החרד"לים שיש להם בעיה עם שהות לצד נשים בתנאי קרב; עכשיו מסתבר שהם גם לא יכולים להכנס איתן לכיתה אחת. הצד הסמוי, שלא הוזכר – ושהוא כנראה אותם 'ערכים' עליהם הם מדברים – הוא שאסור להם הלכתית לקבל את מרותה של אשה. כזכור, כל גבר אורתודוקסי מתחיל את היום באמירת 'ברוך שלא עשני אשה'.

בטוקבקים הם נשאלו איך, בדיוק, הם מקבלים שירות בבנק או בסופר. התשובה היא שבעולם שהם רוצים, נשים לא תעבודנה מחוץ לבית. הסירוס המכוון של הפסוק "כל כבודה בת מלך פנימה" – שבמקור מדבר על מטען ולא על כבוד – מיועד למנוע מנשים כל תפקיד ציבורי באצטלה שאין זה מכבודן להתלכלך במציאות.

מי שרצה לדעת איך ייראה עולם ההלכה, אותה מפלצת שאנו מכנים בטעות 'בית ישראל סבא', היה צריך רק להביט בעיתונות החרדית לאחר דו"ח וינוגרד. אי אפשר היה שלא לדווח על הדו"ח, ואי אפשר היה להראות לצאן הקדוש אשה, ועוד בתפקיד ממלכתי. אבל לא אלמן ישראל, ופתרון נמצא: כסא ריק במקום שבו ישבה פרופ' רות גביזון. היא פשוט נמחקה מן הצילום.

זה מקומה הציבורי של האשה האורתודוקסית, וזה המקום שאנחנו צועדים אליו, כשאנחנו מכפיפים את ערכי הליברליזם ל'רב-תרבותיות'. כל כך אנחנו נזהרים שלא לפגוע ברגשות של 'אחרים', ששכחנו מזמן שיש די הרבה ערכים ולא מעט רגשות שפגיעה היא בדיוק מה שהם צריכים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

הישורת האחרונה: מחר יתפרסם דו"×— וינוגרד, וכולם נכנסים לכוננות ספיגה. אביר מסדר האתרוגים ובכיר משת"פיו של אולמרט בתקשורת הישראלית, יואל מרקוס, כתב הבוקר – כמנהגו – עוד טור שמטרתו לשכנע אותנו להסיר את מר המוות מעל חביבו. הטיעון העיקרי שלו הוא שהדחתו של אולמרט תביא ל"תוהו ובוהו פוליטי", ושיציבות המשטר היא מעל לכל.

את הטיעון על "תוהו ובוהו" ריסק יפה – גם הוא מעל דפי "הארץ" – משה נגבי. הטענה שהדחת אולמרט תביא לבחירות היא ספין; שינוי החוק לאחר ביטול הבחירה הישירה איננו מאפשר זאת. ואם על יציבות המשטר דיברנו, אין דבר שיערער יותר את המשטר הדמוקרטי בישראל מאשר ראש ממשלה שנוא, הנאחז בציפורניים בקרנות המזבח תוך שימוש בכל שטיק פוליטי אפשרי.

מרקוס זוכה בנקודה כשהוא מציין – עובדה מאד לא פופולרית – שהאחראי הראשי לכשלון המלחמה הוא דן שחצן. אבל תפקידה של הממשלה איננו להיות חותמת גומי של הצבא, תפקידה הוא למשול בשום שכל. בהסתערות קדימה למלחמה בעקבות חלוץ, שקדם לה דיון קצרצר, נכשל אולמרט במבחן העליון הזה: הוא הוציא את ישראל למלחמה כשהיא בלתי מוכנה, מבלי שיהיו למלחמה יעדים הניתנים להשגה. אילו היתה המלחמה נצחון פנומנלי, אילו הצליחו כוחות צה"ל במבצע מרשים לחלץ את החטופים או למצער לחסל את נסראללה ולהביס את החיזבאללה בשדה הקרב, אולמרט היה תובע – בצדק – את חלקו בתהילה. ראוי שישא גם במחיר הכשלון.

בתוך כך, הבהמה הירוקה כבר מתכוננת לחטוף את השטוזה, ומתחילה לילל שאמירת האמת אודותיה תפגע במוראל. צה"ל, כהרגלו, רוצה למנוע דיווח-אמת. נראה שהפעם זה לא ילך לו. עם זאת, הוא יכול להתנחם בכך שבעוד יומיים הישראלי הממוצע לא יזכור מה כתבה ועדת וינוגרד על צה"ל; ככל שהבהמה נכשלת, כך היא הופכת לפופולרית יותר.

מצעד הבהמות: בכנסת דנו היום באחת מהצעות החוק האוויליות ביותר שעלו בה אי פעם: ההצעה לאסור בחוק על מצעדי גאווה בירושלים. על החוק עצמו מיותר להכביר מילים; יש רק לציין שהוא שומט את הקרקע מתחת לטענה שירושלים היא בירתה הלאומית של ישראל. אילו אכן היתה ירושלים בירת ישראל, איש לא היה מעלה על דעתו לאסור עריכת הפגנה בעיר שהיא מרכז הלאום.

וכמובן, הדיון הזה הוציא את הרע ביותר מאחינו חובשי הכיפה. חבר הכנסת אלי גבאי (מפד"ל) דרש לערוך את המצעד "בסדום"; ההומופוב הבולט בכנסת, נסים זאב (ש"ס) קרא לטפל בהומוסקסואליות "כמו בשפעת העופות". עוד יום מוצלח לדמוקרטיה הישראלית.

אין דומה לה: חברת הכנסת אסתרינה "דוקטורט בגזענות" טרטמן (ישראל ביתנו) עושה כל מאמץ אפשרי להפוך לנלעגת שבין חברי המשכן, ואין מה לומר – לפחות בתחום הזה היא מצליחה, ובגדול.

טרטמן העלתה בקריאה טרומית חוק שסוגר פרצה נוראה: היא תובעת שמשרד הפנים יחיל את התאריך העברי החל משקיעת החמה ולא משעת חצות. אין ספק שזה נושא חשוב ביותר, שצריך לגזול זמן יקר מחברי הכנסת.

החלק המשעשע – והנלעג – הוא התגובות לכתבה. נרשם מבול חשוד של תגובות אוהדות לטרטמן, רובן בנוסח "כל הכבוד". עכשיו צריך הקורא הנבון להכריע האם נתקף העם בגל אהדה לטרטמן ולחוק הטיפשי שלה, או שמא היא ואנשיה עסוקים בכתיבת טוקבקים. היא לא תהיה הראשונה – עמיר פרץ, נמסר, שקל להעסיק חיילות בכתיבת טוקבקים התומכים בו במהלך המלחמה. מי ששיקרה באשר לתארים שלה, שקר שלקח יומיים לפרק, ולאחר מכן לא התפטרה אלא תקפה את התקשורת – ובכן, בואו נאמר שיותר מדי בושה כנראה אין לה.

ואם אנחנו כבר בעניין ×–×”, ראוי לציין שמסע ההפחדה – שעליו כבר כתבתי כאן – של טרטמן נמשך: באמצעות איום בתביעת דיבה, היא הצליחה לאחרונה לסתום ליהונתן קלינגר את הפה. אין ספק, היא שווה כל שקל שאנחנו משלמים לה.

קשר נגד הציבור: רני "רעה, רעה" רהב, קונסול הכבוד של איי מרשל, שלח אתמול מכתב (ולווט מגישה עוד שירות לציבור ומפרסמת את תוכנו) לנשיא המדינה, שמעון פרס. במכתב, מפציר הקונסול הטרי בפרס לחון את עמרי שרון, שבית המשפט סיים לאחרונה את המשחקים שלו וקבע כי ירצה את עונשו.

המכתב של רהב רצוף פירכות והטעיות. "בהחלטה היום", כותב רהב, "נשאר עונשו של עמרי שרון על כנו למרות שהודה במיוחס לו". טעות – או שקר – ראשונה: העונש המקורי שנגזר על עמרי שרון היה תשעה חודשים. הוא הופחת בערעור לשבעה חודשים. יתר על כן, ההודאה של שרון באה כחלק מעסקת טיעון; אילו לא היה מודה, היה צפוי לעונש כבד יותר. האם סבור רהב – אם אכן יש לו מחשבה עצמאית משלו, שכן הוא שכיר דעה – שמי שמודה בפשעו פטור מעונש?

הלאה. רהב כותב ש"מדובר בתקדים במסגרתו נקבע לראשונה עונש מאסר בשל עבירה זו". טעות – או שקר – שניה: שרון הורשע לא רק ברישום כוזב במסמכי תאגיד (ואגב, אני לא משפטן אבל אני סבור שהיו מי שישבו בכלא בשל עבירה זו), אלא גם בעדות שקר. האם רהב לא מכיר את העובדות, או שהוא מנסה לייפות אותן עבור לקוח?

רהב כותב עוד ש"שני בניו [של שרון – יצ"×’] סועדים אותו יומם וליל… עמרי שרון מטפל באביו 24 שעות ביממה". גוזמא: אין להניח ששרון ×’'וניור נמצא לצד מיטת אביו 24 שעות ביממה. יתר על כן, הטיפול בשרון מתבצע על ידי רופאים, על חשבון הציבור, וספק אם נוכחותם של עמרי וגלעד מועילה במשהו. יתר על כן, השופטת שגזרה את דינו של שרון אמרה במפורש ×›×™ היא מתחשבת במצבו של אביו.

לא הייתי מתייחס למכתבו של רהב – האיש חי בבועה נלעגת משלו – אלמלא עובדה קריטית שאיש לא התייחס אליה: הפשע של עמרי לא היה "סתם" רישום כוזב במסמכי תאגיד, ולא עדות שקר מן השורה. מה שביצע עמרי היה הזרמת כסף בלתי חוקי לקמפיין של אביו. היינו, קשר נגד הציבור וקשר נגד הדמוקרטיה הישראלית. על כך, הוא ראוי לעונש חמור פי כמה.

לשמעון פרס יש עבר מוכתם בתחום זה: הוא המתיק את עונשה של נעמי בלומנטל, שביצעה עבירה דומה מאד לזו שביצע עמרי שרון, והסיר מעליה את מר הכלא. אם יחנון, או ימתיק את עונשו, של שרון, הוא יקבע שוב נורמה פסולה בתכלית: שיש חוק אחד לאזרח הקטן, שמשחד פקיד עיריה, וחוק אחר לחבר הכנסת שמשחד את בוחריו ומביא לבחירה פסולה בפוליטיקאי. לפרס יצא שם רע גם כך; מוטב שלא יוסיף עליו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

אופס: כתב 'הארץ' ברק רביד פרסם אתמול ידיעה, ממנה עולה שבכיר בטחוני ישראלי מסר לאמריקנים כמה עצות אחיתופל באשר ליחסים עם איראן. עד כאן, הכל כרגיל. אלא שבפסקה לאחר מכן, מתואר הבכיר כ'דגן' – ככל הנראה ראש מוסדנו ומפקד יחידת החיסול 'רימון' לשעבר, מאיר דגן.

איך זה קרה? זו כנראה ידיעה שלא לציטוט, שאיכשהו, באיזה קצר תקשורת בין הכתב ובין המשכתב, מרחה את שם הבכיר בגדול. יש להניח שהאחראי לכך משכתב כרגע את קורות החיים שלו, ושרביד יתקשה לקבל סקופים נוספים מדגן, אפילו עייפים כמו זה.

דגן, אחרי הכל, בסך הכל חזר לתפיסה שימיה כימי המוסד – 'האסטרטגיה המרחבית' – על פיה יש להשתמש במתחים אתניים ודתיים במדינות הסובבות אותנו כדי לגרום להם להתעסק בעצמם ולא בנו. עד כה, היא לא מי יודע מה הוכיחה את עצמה, והרעיון לשסות פרסים באזרים הוא לא בדיוק מה שיפיל את השלטון האיראני – ודאי לא כשהשיסוי מגיע באמצעות יחידות לוחמת התעמולה שיעילותן יצאה לשמצה של ארה"ב. דוברי אזרית, משום מה, לא ממהרים להתגייס למודיעין האמריקני.

טוב לדעת שזו רמת העצות של ראש מה שמתואר כארגון מודיעין מתוחכם.

החיפוש הנואש אחר המוסלמי המתון: יש, כמסתבר, חברת מועצה ברוטרדם בשם בוכרה איסמאילי. הנ"ל, ממוצא מרוקני, חברה במפלגת העבודה ההולנדית. לפני כמה ימים קיבלה איסמאילי מכתב מתושב רוטרדם שמחה על תמיכתה בארגון האיסלמיסטי חיזב אוט-תחריר, שנחשב לארגון ג'יהאדיסטי. איסמאילי שלחה לו בתגובה את הטקסט הזה. הוא שווה קריאה.

לאחר מעשה, טענה איסמאילי כי כתבה אותו בהתקף של זעם, משום שהדואר שקיבלה היה 'דואר שנאה'. נניח, לצורך הדיון, שהיא צודקת ושהמכתב הוגש לה על ידי איש קו קלוקס קלאן בגלימות לבנות. נתעלם, אם כן, מהטון הפרוע והלא ראוי (הטוקבקיסיטי, הייתי אומר) של התגובה ונתייחס לשתי נקודות.

האחת, היא מכנה את הנמען – פעמיים – 'עובד שטן'. זהו כינוי מקובל בקרב איסלמיסטים למי שאינם מוסלמים. הכינוי השני, המדאיג יותר, הוא 'בונה חופשי… ×—×—×—×—…. אתה לא חופשי, אתה עבד של השטן".

תיאוריית הקונספירציה הכלל-מוסלמית נתקעה אי שם בשנות השלושים, והושפעה קשות מתיאוריות קונספירציה קתוליות (ופאשיסטיות, והיתה חפיפה בין השניים) של התקופה. האזכור של הבונים החופשיים מופיע גם באמנת החמאס, שנכתבה במקומות שספק אם עין בונה חופשי שזפה מימיה. זה לא חשוב: 'בונה חופשי' מתמזג יפה מאד – גם בחשיבה הקתולית וגם בחשיבה המוסלמית, אם ניתן לקרוא להן כך – עם 'יהודי', 'בולשביק', ו'בעל הון'. זה שם קוד כולל ל'ההם' ששולטים בעולם ודופקים את האנשים הישרים למען מטרה מרושעת כלשהי. האנטישמיות היא בת לוויה קבועה של התיאוריה הזו.

כלומר, יש לנו 'מוסלמית מתונה', חברה במפלגת העבודה, מודל של השתלבות בחברה האירופית – שבו זמנית היא תומכת של ארגון קיצוני במיוחד וברגע הראשון שנשרף לה פיוז היא נסוגה אוטומטית לתיאורית קונספירציה אנטישמית. נהדר.

הרבנים להגנת הפדופיל: ארה"ב דורשת את הסגרתו של יהודי המתגורר בישראל, החשוד כי ביצע שורה של מעשים מגונים בקטינים. לעזרתו נחלצו שורה של רבנים ישראלים, הדורשים למנוע את ההסגרה.

הסיבה (או התירוץ) הוא שהשרץ הקטן מסרב לתת גט לאשתו, והיא מעריכה – בצדק, ככל הנראה – שברגע שהוא יהיה מאחורי הסורגים באיזה כלא פדרלי, גט היא כבר לא תראה ממנו. אז כדי לארגן את הגט, דורשים הרבנים לעכב את ההסגרה – בנימוק שהאשה תהיה 'עגונה'.

כל החוליים של המערכת הרבנית נמצאים בסיפור הזה: יכולתו של גבר להפוך את אשתו לשפחתו ובו זמנית לחמוק מצדק בעזרת כמה מזוקנים ומערכת חוקים שונאת-נשים; הנימוק השקט שמאחורי הסיפור, והוא הנימוק ההלכתי שאין מסגירים יהודים לידי לא יהודים; והפחד הרבני מחידושים. הרי בקלות ניתן היה להכריז שקידושיו של פדופיל בטלים, משום שהאשה לא היתה מתחתנת איתו אילו ידעה את סודו. בקלות – אבל היה צורך באומץ לעמוד מול האספסוף המחמיר, והיה צריך גם להסביר איך הוסגר יהודי כשר לידי ערלים.

וזה קורה כאן, לא בריאד.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

עוד נסיגה צרפתית של יולי: הכותרת כמעט היתה "געגועי ללימור לבנת", אבל יש גבול. עם זאת, ראוי לציין שתמיר מתקרבת אליו במהירות מסוכנת.

אחרי שבמשמרת שלה התנהלו שתי שביתות ענק, האחת בתיכונים והשניה באוניברסיטאות, ושבהן לא שיחקה הפרופסור לחינוך תמיר שום תפקיד מועיל; אחרי שהחלה בביטול לימודי הליבה בבתי הספר החרדים, ודנה בכך את צעיריהם לחיי עוני; עכשיו מודיע משרד החינוך של תמיר שהוא מוציא את הערבית מלימודי החובה.

לשפה הערבית יש מעמד רשמי השווה לזה של העברית על פי חוק. בפועל, כמובן, החוק לא מיושם. כשמשרד החינוך מורה להפסיק ללמד ערבית – ובמספר השעות המקוצץ שנותרו לתלמידים, זו המשמעות המעשית של ההוראה לא לכלל אותה בלימודי הליבה – הוא מתייצב בצד הגזענים, שרוצים לדחוק את האזרחים הערבים לשוליים.

האירוניה המרה היא שתמיר ניסתה ככל הנראה להגיע לעסקת-ליבה עם החרדים, ללטף את הגזענות המובנית שלהם, ולשם כך הורתה להוציא את לימודי הערבית. החרדים, כפי שהיה ברור מראש לכל מי שעיניו בראשו, דחו את העסקה – והתוצאה של נסיון ההתחנפות לחרדים היא ביטול לימודי הערבית במגזר היהודי כולו. מבריק.

מאבד עשתונות: "אין דבר בזוי יותר," צווח יואל מרקוס בטורו השבועי, "מחייל העורק מיחידתו בעיצומה של מלחמה. אין דבר פחדני ושפל יותר מחייל המפקיר את חבריו כדי להציל את עורו".

אני לא בטוח שאני מסכים. פחד הוא רגש חזק מאד, ויש די הרבה אנשים שריח אבק השריפה על הבוקר לא עושה להם את זה, וששמרו על מידה בריאה של ציניות וסקפטיות כלפי שטיפת המוח של "הרעות" הצבאית, אותה מידה משחיתה כל יסוד בריא בנפש האדם.

וברשימת הדברים בזויים יותר מחייל העורק מיחידתו, כותב טורים שמשתמש במילים ×›×” טעונות, ×›×” בלתי שקולות, כדי לתאר מהלך פוליטי שגרתי למדי (פרישתו של אביגדור ליברמן מהקואליציה) נמצא בוודאי במקום בולט מאד. ליברמן קלקל את שורת האתרוגנות של מרקוס, וערער את כסאו של אולמרט; ×–×” לא הופך אותו לבוגד. זונה פוליטית? ודאי, ואפילו זונה לא חכמה במיוחד, שפורשת ערב החקירה המשטרתית של בתה, וחושבת שאף אחד לא ישים לב – אבל בוגד?

ואם ליברמן הוא זונה פוליטית, מה נאמר על בעל טור שמגייס את "מערכת הדמים בעזה" לסיבות שבשלן צריך ×”×™×” ליברמן להשאר בממשלה (אין ספק, המ"פ שיוביל מחר חיילים לרצועה ודאי יאבד את עשתונותיו כשישמע על פרישת ליברמן) – ומיד לאחר מכן עובר ל"אינני יודע מה בדיוק ×”×™×” תפקידו של ליברמן בממשלה, חוץ מנסיעותיו הרבות לרוסיה"? 'אנוכי', 'פחדני' ו'מכוער' הם חלק מהביטויים שעולים בדעתי.

אחרי מות, קדושים אמור: עוזי כהן נפטר בגיל צעיר יחסית. כל שלושת העיתונים המקוונים התייחסו לכך, איש איש בדרכו. וראה זה פלא: נער הפוסטר של סחי מרכז הליכוד, ששמו היה למשל ולשנינה, הפך ל"עסקן נמרץ", הוא "נחשב לבולדוזר", ועל פי נרג, הוא ייזכר בכלל בגלל החיקוי שלו ב'ארץ נהדרת'.

כנראה שאם אתה רוצה שיפסיקו לכתוב עליך את האמת המכוערת, אתה צריך למות.

בזאר מזרח תיכוני: מזכ"ל החיזבאללה, חסן נסראללה, כנראה במצוקה. סביר להניח שאודי גולדווסר ואלדד רגב נהרגו עוד בעת חטיפתם. אחרי הכל, ישראל כבר הוכיחה בעבר שהיא תשלם מחיר מלא – מופקע, למעשה – גם עבור בשר רקוב. במצב כזה, לחיזבאללה לא היתה סיבה להשתדל ולתפוס שבויים חיים; זה מסובך, מסוכן ואין בזה רווח ניכר.

אז היום הודיע נסראללה שיש בידיו "חלקי גופות" והוא דורש לנהל משא ומתן עליהן. התשובה הישראלית צריכה להיות שלילה נחרצת. אנחנו מנהלים משא ומתן על שבויים. חלקי גוויות לא מעניינים אותנו; אנחנו לא שיעים.

הלוואי שאפשר היה לומר שישראל התעלתה מעל הברבריות המזרח תיכונית הזו, שמנהלת מלחמה באמצעות חלקי אנשים מתים, אבל יש יותר מסיכוי סביר שמשא ומתן כזה בדיוק התנהל סביב גופתו של בנו של נסראללה. לא עוד, על כל פנים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

הלך האיום האסטרטגי: הבריון המורשע מכה הילדים, אביגדור "טהרן ואסואן" ליברמן, עזב היום את הממשלה. הגוויה שנתפרה למידותיו של "המשרד לאיומים אסטרטגיים", יש לקוות, תתפורר יחד עם הקריירה של ליברמן.

הוא עזב את התפקיד תוך השטיק הרגיל שלו, התקפה על הציבור הערבי-ישראלי. מה הקשר בין אחמד טיבי וממשלת אולמרט? אין שום קשר, זה פשוט שטיק רטורי שהוא משתמש בו כדי לשכנע את בוחריו שהוא נשאר שונא האדם שהיה קודם. זה כל מה שנשאר ממנו.

לפרישתו, מעבר לעובדה שהוסר כתם מעל מדינת ישראל הנמצאת עכשיו תחת גל פאשיסטי-מיליטריסטי גואה כך, יש שתי תוצאות חיוביות, וגם השתמעות חיובית. ראשית, תפיסת "המומחה הביצועיסט" שלו ספגה חבטה קשה: הוא הציל את ממשלת אולמרט מנפילה מיידית, ולא הצליח לעשות בה שום דבר. פרשת אסתרינה טרטמן הנחיתה עוד מכה על התפיסה ששומר הבארים לשעבר יצליח להקים "ממשלת מומחים". אף אחת מההבטחות שנתן לקהל מצביעיו לא קוימה.

שנית, פרישתו הציגה ככלי ריק את התפיסה המסוכנת, הבזה לדעת הקהל, שפשטה בשמאל, על פיה יש לאתרג את אולמרט כדי ש"יעשה שלום". אולמרט לא יכול, הוא לא יכול להסיר אפילו מאחזים, ופרישתו של ליברמן הוכיחה עד כמה רעועה תהיה הקואליציה שלו אם ינסה. ממשלת אולמרט לא יכולה לעשות דבר, אין אג'נדה שהיא יכולה לקדם; מוטב שתלך הביתה בהקדם.

הפן המשמח באמת בפרישה הוא שככל הנראה, למרות כל הרהב והצווחות, ישראל לא תתקוף את איראן בשנה הקרובה. ליברמן לא היה פורש מהתפקיד הריק שלו, אילו חשב שיתכן שמישהו אחר יתפוס את מקומו ואת התהילה שתבוא עם תקיפה כזו – כמובן, מתוך הפנטזיה הקבועה על כוחו ועוצם ידו של צה"ל. תודה לאל; נראה שממשלת אולמרט לא תצא למלחמה שניה.

השקר שמאחורי 'מרד הילדות': קבוצה של תינוקות שנשבו, נערות מבנות "הנוער הנהדר" שנעצרו בעקבות איזו התפרעות לאומנית, מאכלסת את תאי הכלא – משום שהן מסרבות להזדהות. את השטיק הזה, כמובן, גנבו המתנחבלים מהמחתרות שטרם הקמת המדינה.

המטרה היא להביך את מערכת החוק, וזה עובד נהדר. ילדות בכלא מצטלמות רע מאד. מצד שני, לשחרר אותן פירושו לתת לפורעי חוק סדרתיים ללכת לחופשי. הוריהן של המורדות הקטנות ממררים בבכי: מה הן כבר עשו.

וכל זה שקר גס מאד. ההורים יודעים היכן בנותיהם. הם יכולים להביא לשחרורן בשניות; כל שעליהם לעשות הוא לזהות אותן. הם מסרבים לעשות זאת, משום שהם משתמשים בבנותיהם ככלי במאבק פוליטי. המתנחלים, כמו הפלסטינים, תמיד ניהלו מאבקים תוך שימוש בילדים ובקורבניותם, וזה הגיע לשיאו בהתנתקות.

הפתרון צריך להיות פשוט למדי: להכניס את הילדות למוסד לעברייניות צעירות – כי זה בדיוק מה שהן – ולאחר מכן להוציא אותן מרשות הוריהם, ולשפוט את ההורים על הזנחה נפשעת של קטין. זה מה שמערכת חוק שלא היתה מוכנה להכיר במרד היתה עושה. אבל סביר להניח שהיא גם תאכל את הדגים, גם תולקה וגם תגורש מן העיר: סביר שתחת לחץ, שטופות המוח ישוחררו בקרוב, ישובו לדרכן הרעה – ומערכת החוק תתגלה, שוב, כחסרת שיניים מול החותרים תחת הרפובליקה הישראלית להמיתה.

אגב…: אם כבר דיברנו על מרד, ראוי להציץ פעם נוספת בנרג יהדות, הזרוע הלגיטימית-למחצה של מחנה המורדים. הטרוריסט המורשע ×—×’×™ סגל הפך לסלבריטי של ממש שם, אחרי שגילח את שפמו. × × ×™×— לשגיאות ההיסטוריות (צ'פלין לא גידל שפם כחיקוי להיטלר); האם יש מערכת עיתון שפויה, שהיתה מצליחה לא לאזכר את העובדה הפשוטה של מעורבותו במחתרת היהודית של ראשית שנות השמונים?

וזה עוד כלום. בהתייחסות לפינוי עמונה, שמכונה כמובן "הפוגרום הגדול" (נרצחי קיליצה וקישינב, כידוע, תפסו שטח פרטי, סירבו לפנות אותו, ואז תקפו את כוחות המשטרה), מציג הערוץ את סרט הווידאו המחליא של וולפא, מקיצוני חב"ד. הסרט מציג אלימות בלתי פוסקת מצד המשטרה, על רקע שיר מטאל גרמני שמיועד להבהיר למי שלא הבין שהשוטרים הם נאצים.

כלומר, המערכת – באקט פחדני שקוראי הערוץ הורגלו אליו, אף אחד לא חתום על האייטם – מאמצת את הנראטיב של וולפא. פינוי עמונה מכונה "יארצייט", יום השנה לפטירה. ואחרי כל זה, כמובן, הערוץ ימשיך לילל על 'הטיה של התקשורת'.

למה השביתה מצומצמת: דרך קבע עולה טרוניה כנגד המרצים השובתים: הם שובתים רק למען שכרם, הם לא פועלים למען החברה בכללותה ולא נלחמים על שלמות האוניברסיטה. אז אם זה רק מאבק על שכר, למה שיהיה אכפת לישראלי מהשורה ממנו?

ראשית, כי מאבק על שכר הוא חשוב. הגיע הזמן להשתחרר מהתפיסה שאומרת שכל מה שקשור לכסף הוא מלוכלך. משכורת היא אמצעי קיום, פשוטו כמשמעו, ומשרד האוצר מפרק את כל החברה הישראלית, סקטור אחרי סקטור, כשכל סקטור נלחם לבדו.

שנית, וחשוב יותר, כי כפי שמציין איציק ספורטא, למרצים אסור לשבות על כל דבר אחר: אם ינסו לשבות על משהו שאיננו תנאי עבודתם, בית המשפט ישבור מיד את השביתה בצווי מניעה. לשביתה פוליטית אין הגנה משפטית בישראל, רק לשביתה מקצועית.

צריך לשנות את התפיסה הזו ולהרחיב את זכות השביתה. צריך לומר שתנאי עבודתו של מורה נפגעים כאשר יש יותר מדי ילדים בכיתה, ששחיקת מעמדו של תואר אקדמי פוגעת ישירות במעמדו של מרצה. אבל יהיה מוגזם לדרוש שדווקא המרצים השובתים הם שיעשו זאת, ודאי תחת הממשלה המזיקה ביותר לעובדים, ששברה בהצלחה שורה של שביתות באמצעות הטקטיקה של סירוב למשא ומתן עד לקריסתם של השובתים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

מזכ"ל "שלום עכשיו", שמתנועה עממית התדרדרה לשדולה שעיקר כוחה בבתי המשפט, קורא לאהוד ברק שלא לפרוש מן הממשלה עם הגשת דו"ח וינוגרד. ברק התחייב בפומבי לפרוש במידה ודו"ח וינוגרד יטיל אשם באהוד "זה מקום העבודה שלי" אולמרט. אופנהיימר רואה בעמידה בהתחייבות שנתן מנהיג נבחר לבוחריו "כניעה לפופוליזם".

אין לי כוח לנתח את ההבלים השבועיים של יואל מרקוס, אז אגש ישר לשורה התחתונה שלו: אולמרט חייב להשאר. גם אהוד אשרי, מהישרים והבהירים שבכותבי הדעות שלנו, מגיע לאותה המסקנה: השארותו של אולמרט בתפקידו היא "אחריות לאומית". אופנהיימר, מרקוס, אשרי ורבים אחרים אומרים בגלוי: אולמרט מקדם את השלום, הפלתו תעלה את נתניהו שיחסל את התהליך, ועל כן יש לסתום את האף ולהניח לאולמרט.

התפיסה הזו היא למעשה חזרה לשלהי תקופת פרס, לאחר גל הפיגועים של 1996. בשבוע הנורא ההוא של פורים קרסו למעשה הסכמי אוסלו ומעולם לא קמו לתחיה. הקונספציה של פרס וביילין כשלה; הם היו צריכים ללכת הביתה. אבל התקשורת התגייסה להגנתו של פרס; כששתה קצת יותר מדי, ודיבר אחרי טבח כפר קנא על "הערבים הדפוקים האלה, שלא יודעים מה טוב להם", התקשורת העלימה את האמירה הזו. השלום – או, ליתר דיוק, אשליית השלום – גבר על חובת הציבור לדעת.

התמיכה של אולמרט בציבור אפסית. זה נתון קבוע. היא אפסית מאז המלחמה. ברגעי השפל שלו, ירד אולמרט לשני אחוזי תמיכה; נסראללה היה יותר פופולארי ממנו. הסקרים השבוע מראים שכ-75% מהציבור סבור שעל אולמרט להתפטר בעקבות דו"ח וינוגרט, אם יצביע עליו כאחראי לכשלון – ולפי הצו שמונה שהוצא לגווארדיה הוותיקה, כנראה שזה יהיה דו"ח חמור מאד. אומרים שהוא יתמקד ב-60 השעות האחרונות למלחמה, נקודת השפל של אולמרט.

המלחמה נתפסת, בישראל ומחוצה לה, ככשלון. האוגדונרים שהיו אחראים לברבור התפטרו (הירש תוך יבבות ונסיון חזרה), אלוף הפיקוד התפטר, הרמטכ"ל התפטר, שר הבטחון התפטר. רק ראש הממשלה נשאר על מקומו, והוא לא מתכוון ללכת. אי הנכונות הזו לשלם את המחיר המתבקש היא חלק ניכר מהזעם העממי כלפיו – לדעתי, עוד יותר מהכשלון עצמו. האיש פשוט משתין עלינו מהמקפצה.

וכעת באים פרשני השמאל ומפצירים בנו להשאיר אותו, כי הוא יגיע להסכמים עם הרשות. נניח שכך הדבר. נניח שאולמרט מסוגל להגיע להסכם סופי עם אבו מאזן, במסגרתו תיסוג ישראל מהגדה המערבית ויפונו התנחלויות. מה יקרה רגע לאחר החתימה?

מה שיקרה הוא שההסכמים יוכתמו, לדורות, באי-הלגיטימציה של אולמרט. הם ייתפסו כהמצאה של ראש ממשלה נואש, שמנסה בכל כוח להשאר על כסאו. השמאל, שיתמוך בהם, ייתפס כמי שעקף את רצון העם, כסייען של תופס-שלטון. יקרה לו מה שקרה למפלגה הדמוקרטית בארה"ב אחרי מלחמת האזרחים: הוא יוקע כבוגד.

עד כאן באשר לחזון התעתועים שאולמרט מאכיל בו את השמאל (הוא ביקר במרכז מרצ לאחרונה). עכשיו הבה נסתכל על המציאות. להסכם כזה אין סיכוי בכנסת הנוכחית. אם אולמרט ישחד כמה חברי כנסת בכיבודים ויעביר את ההסכם כך, יש סיכוי משמעותי למלחמת אזרחים.

אפילו אם לא תפרוץ מלחמת אזרחים, עם מי יחתום אולמרט על ההסכם? עם אבו מאזן, שכפי שראינו בפרשת הסיכול הממוקד של המתנחלים לפני שבועיים, גם על אנשיו אין לו שליטה? האם אבו מאזן בכלל יהיה מסוגל לחתום על הסכמים כאלה מבלי שיחוסל? האם ירצה?

ומה חושבים התומכים באולמרט? שבחירות לא יגיעו? שאולמרט ישאר על כסאו לנצח? שנתניהו לא יעלה בסופו של דבר? שהוא לא יבטל את ההסכמים האלה, כמנוגדים לרצון העם? הם חושבים, כנראה, כמו יוסי ביילין: שיש למהר ולבצע הסכמים עם הפלסטינים בטרם בחירות, משום שאין להסכמים האלה תמיכה עממית.

וזה אנטי דמוקרטי. זה גם קרוב מאד לבגידה. אנחנו חוזרים לימי אוסלו: חותמים על הסכמים שאנחנו לא יכולים למלא עם אנשים שלא יכולים למלא את חלקם-שלהם בהסכם, תוך הפצת שקרים לכל עבר וכיפוף ההליך הדמוקרטי. אלא שלאנשי ההסכם המקורי יש לפחות תירוץ: השבר בקרב הפלסטינים, בין פלסטינים ואיסלמיסטים, לא היה ברור כל כך בזמנו, והם האמינו שלערפאת היתה יכולת ביצוע. רק שוטה יאמין בכך לגבי אבו מאזן.

הבעיה הן של הישראלים והן של הפלסטינים היא שעל פי הנראטיבים של שתי הקבוצות, הקיצונים הימניים נתפסים כאותנטיים יותר מאשר הפרגמטים שרוצים שלום. שני הנראטיבים טבולים עמוקות בסמלים דתיים – בית אל וחברון, אל אקצה והקדש פלסטין – והחלקים הלאומיים שלהם נפרמים במהירות. שני הנראטיבים מתרפקים על עבר מיתולוגי ותבוסות איומות. כתוצאה מכך, קבוצות המרכז בשני העמים אינם מעיזים להתעמת ישירות עם הקנאים הדתיים, ולהעמיד נראטיב עתידי מול נראטיב העבר. כל זמן שזה לא יקרה, כל זמן שההתבטלות בפני הקנאים תמשך, כל זמן שהמרכז לא יהיה מוכן להפעיל אלימות כנגד קנאיו-שלו כדי למנוע מהם להפעיל אלימות, אין מה לדבר על שלום. ולא נראה שיש מישהו, בישראל או בפלסטין, שמסוגל לעשות את זה. כל זמן שזה לא יקרה, המחוות של אולמרטים ואבו מאזנים למיניהן תשארה ריקות. ומי שיתמוך בהן, יאבד את עולמו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

המתבכיינים המפונקים: המתנחלים שפונו מרצועת עזה ממשיכים להתבכיין תחת כל עץ רענן ומול כל מקרופון. היום הוגש לכנסת דו"ח-מטעם, הקובע שרבים מהם נזקקים לטיפול נפשי ולסיוע מרשויות הרווחה. יצוין שרבים מהם היו מוכרים לרשויות הרווחה עוד קודם לכן.

אולי זה קשור לכך שהמועצה המקומית המנופחת של גוש קטיף, שסיפקה לרבים מהם מקום עבודה פיקטיווי, בין השאר באמצעות מספר חריג של בתי ספר, חדלה להתקיים. המועצה, רצוי להזכיר, העסיקה (זהירות, מסמך אקסל) 1,865 בני אדם – כרבע ממספר המתנחלים שחיו ברצועה, וכמעט כל הבגירים בה – בשנת 2004. הטענה שאנשי גוש קטיף היו חקלאים היא מיתוס. אך מיעוטם עסקו בחקלאות, ואלו שעשו זאת היו בעלי לטיפונדיות, שהתקיימו על עבודת עבדים.

אולי זה קשור לאבטלה מרצון שרבים מהם בחרו בה בשנתיים האחרונות, כשהם שורצים באתרי קראווילות ומסרבים לכל הצעה שלא תיתן להם להקים בדיוק, אבל בדיוק, את אותה הקהילה.

אולי זה קשור בצורך של עסקנים לייצר טראומה, מלאכותית ככל שתהיה, ממעבר דירה – כדי להקשות עוד יותר על מעבר הדירה של מאות אלפי המתנחלים בגדה. מצטער, לא קונה. שירתתי שנתיים בדיר אל בלאח. ראיתי היטב את המעבר החד, הבלתי נתפס, שעשו חמש דקות נסיעה מלב העיירה אל כפר דרום. ראיתי איך חיו בני עם האדונים, ראיתי איך חיו מי שנועדו להיות חוטבי עצים ושואבי מים בארצם-שלהם. אשר לקובעת המררה של שלושים שנות התעמרות – לפושעי המלחמה לשעבר יש עוד הרבה מאד לשתות, בטרם יגיעו למה שהיה מנת חלקם היומית של מעוניהם לשעבר.

הסוציאל-דארוויניסטית בהתקף: רבים מתחרים על תואר "הכותב השפל בעיתונות העברית", אבל מירב ארלוזרוב נמצאת בליגה משלה. יש שפלים ממנה, אבל אין שפלים כמוה. לאורך כל שביתות המורים והמרצים, תקפה ארלוזרוב – לעיתים מדי יום – את השובתים מעל דפי "דה מארקר", והאשימה אותם פחות או יותר בשתיית דמו של העם. כל הוצאה ציבורית, להוציא כמובן משכורות נערי האוצר, זוכה להתקפה מצידה. (גילוי נאות: אני מועסק כעת כפרילאנסר במיזם המתחרה ב"דה מארקר").

לפני כשבועיים, פרסם פרופ' ירון אזרחי מאמר, בו הוא מבכה את קוצר ראייתם וצרות אופקיהם של הכלכלנים המושלים בנו, והעז לומר שהם מודעים היטב לכך שקיצוצי השירותים שהם מבצעים מבטיחים להם תפקיד טוב אחר כך.

התגובה של ארלוזרוב – כלכלנית, אלא מה – היתה היסטרית. היא טענה שאזרחי האשים את הכלכלנים בבורות (הוא לא, הוא דיבר על צרות אופקים), ובכך שהם פסולים מוסרית – וכאן היא כבר ראתה מהרהורי ליבה. מפה הפליגה ארלוזרוב לטענה שאזרחי אמר שכלכלנים מוקצים מחמת מיאוס, ומכאן שהם פסולים לדיון.

משהציתה את איש הקש הזה, הודיעה ארלוזרוב בגאווה שהיא אמונה על מסורתו של וולטר, שאמר ש"אני לא מסכים עם הטענות שלך, אבל אהיה מוכן להלחם על זכותך לומר אותן" – ושאזרחי אשם באי סובלנות (!), המשולה לשנאת החינם שהחריבה את בית המקדש (!!).

כמה הערות. אילו היתה ארלוזרוב משכילה מעט יותר, היא היתה יודעת שוולטר כנראה לא אמר את המיוחס לו. אילו היתה משכילה טיפה יותר, למשל אילו למדה היסטוריה, היתה יודעת שהאמירה ששנאת חינם החריבה את בית המקדש היא בולשיט, ושהוא נחרב באמצעות כמה לגיונות רומאיים, ושנאת החינם המפורסמת ההיא בסך הכל הקדימה את החורבן בכמה חודשים. אילו היתה משכילה יותר במדע, היה לה כנראה יותר שכל מלהביא דווקא את הדוגמא של פופר כעמוד תמיכה לטענה הבעייתית שכלכלה היא מדע. אחרי הכל, פופר קבע שמדע הוא דבר הניתן להפרכה בניסוי – ובכלכלה אי אפשר לבצע ניסויים החוזרים על עצמם (אלא אם רואים את מדיניות הקיצוצים של נערי האוצר, החוזרת על עצמה הן במצב שפל הן במצב רווחה, כאילו היתה ניסוי בבני אדם). ואילו היתה משכילה לחשוב רגע לפני ההתלהמות, היא היתה מבינה שהיא פועלת בדיוק ההיפך מוולטר. היא נלחמה על זכותה לסתום לאזרחי את הפה ולעשות לו דמוניזציה.

הטענה של ארלוזרוב, שאזרחי אמר שכלכלנים הם רשעים ובורים, לא נובעת ממה שהוא אמר; היא השלכה. במקרה האישי של ארלוזרוב, אין מנוס מלקבוע שהטענה בהחלט נכונה.

הנה דרכי האחרונה: הוועדה לביקורת המדינה הורתה היום על הקמת ועדת חקירה לטיפול המדינה בניצולי השואה. ועדת חקירה היא בהחלט רעיון טוב – אבל היא באה באיחור של כמה שנים. מדי שנה מתים כ-1,000 ניצולי שואה, ופשוט אין לנו את הזמן הזה.

אגב, החברים הטובים מהאוצר, שהבינו שכסף הם כבר לא יראו יותר מניצולי השואה, הודיעו היום שקצבאות ניצולי השואה שעליהן דיבר אולמרט לפני כחצי שנה, ישולמו החל מחודש פברואר – מה שיכניס לקופות המדינה חסכון של כ-664 ניצולים, שהלכו לעולמם מרגע ההכרזה ועד רגע ביצועה.

אבל ועדת חקירה, רצוי להזכיר, כבר היתה לנו. לפני שלוש שנים פרסמה ח"כ קולט אביטל (עבודה) את מסקנות ועדת החקירה בראשותה, שתיעדה כיצד בזזו הבנקים הישראלים את כספיהם של הניצולים. הכסף שחייב בנק לאומי, למשל, היה מכסה יפה מאד את הסכומים הנדרשים לעשור לפחות, אבל בנק לאומי הודיע שהוא לא ישלם שקל. היה לו גם תירוץ נהדר: החשש שבעלי המניות יתבעו את הבנק אם ישלם.

דו"ח אביטל צלל כאבן במים אדירים. חבל על העצים שייכרתו כדי לכתוב את דו"ח הוועדה הבא. המדיניות הישראלית כלפי ניצולי השואה נשארה כשהיתה: להשתמש ולזרוק. הם מזכירים עולם שהיה ואיננו, עולם מפחיד משהו.

כשמגיע, מגיע: כבר החמאתי לאורי אורבך בעבר על אומץ הלב, הנדיר במיוחד במגזר שופע חרמות ואיומים, בו הוא מטיח בקהל הבית שלו אמיתות קשות. השבוע הוא עשה זאת שוב. שאפו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(כתיבה: יוסי גורביץ, איור: עדי גינת)

המדינה הלא יציבה ביותר: הכותרת העלובה של היום שייכת, ללא עוררין, לנרג, שהכתירו את רציחתה של ראש האופוזיציה הפקיסטנית בנזיר בוטו כ"חיסול". נו, היא – טוב, לא בדיוק ערביה, אבל מוסלמית, ולכן זה חיסול.

יש עדיין ויכוח אם במקום הפיגוע היו מחבל מתאבד ויורה, או שהיורה גם פוצץ את עצמו לאחר מכן. יש גם דיווח על מחבל מתאבד בן 15 שנתפס כשהוא מנסה להכנס לעצרת של בוטו – אבל לא ברור מהתאריך האם מדובר בעצרת שנערכה היום או כזו שנערכה אתמול. כך או כך, שני מחבלים מתאבדים, גם ביומיים – זה לא מקרה וכנראה לא פעולה של איזה ארגון חאפלאפי. רצוי לזכור שגם חזרתה של בוטו לארצה לוותה בפיגוע המוני.

אין צורך לקשור לבוטו כתרים שלא הגיעו לה: בניגוד לאביה, דמוקרטית גדולה היא לא היתה. היא בלטה בשחיתותה במדינה רקובה עד העצם, ובשנות שלטונה היא פלירטטה עם האיסלמיסטים ואיפשרה להם גישה לשירותי הבטחון – אירונית, זה בדיוק השילוב שהביא למותה היום.

החיסול עצמו בוצע, להערכתי הזהירה, על ידי שירותי הבטחון הפאקיסטניים – האנשים שכבר נתנו לנו את הטאליבאן ואת רשת הברחת הנשק הגרעיני של א.ג. חאן, האנשים שיתכן שעמדו מאחורי רצח דניאל פרל, האנשים שכרגע נוח להם לעמוד מאחורי פרווז מושארף. מושארף עוד עשוי להתגלות כרע במיעוטו, במיוחד אם ממשלתו תקרוס והסלפיסטים הסונים ישימו יד על הנשק הגרעיני הפקיסטני.

עוד יום מוצלח, מהסוג שהורגלנו בו, למדיניות החוץ של ממשל בוש. ימים יגידו אם הוא יהיה גרוע מהרגיל.

משיח פרובוקטור: נרג ניו-אייג' חשף היום קשר מעניין בין "המשיח" מן המודעות ובין אחד, דוד גולדנר. גולדנר, שהתחרפן עוד בשנות השמונים ונפל ברשתה של הקבלה, מצא שיטת פעולה מעניינת מאד.

בשנות השמונים, הוא ואדם אחר חיללו בית קברות יהודי, וגרמו לדבר להיראות כאילו בוצע על ידי ערבים. מאוחר יותר, הוא נחשד – אם כי לא הורשע – בהצתת יערות הכרמל. מי שהיה חי ומודע בשנות התשעים, יזכור ודאי היטב שבדמיון העממי הצתת היערות נתפסה כפעולת חבלה של ערביי ישראל.

כמו ברוך גולדשטיין, כמו אלירן גולן, כמו אשר וייזגן, כמו הבוגד עדן נתן-זאדה, כמו רבים אחרים מדגם "המשוגע התורן", ניסה גולדנר להביא את המשיח על ידי ארגון איזה ארמגדון קטן. ומאחר והוא לא היה מאושיות המתנחלים, כמו זמביש והטרוריסט המורשע חגי סגל, ומאחר ולא היה ציבור שהתגייס מאחוריו, הוא נשאר בתודעתנו כ"משוגע". ההבדל העיקרי בינו ובינם הוא שהם משתמשים בפחות סימני פיסוק, ומשתמשים בהם נכון. המשיחיות והתפיסות – הפריצות והדקדנטיות של הציבור החילוני, הצורך להשמיד או לגרש את הערבים – זהות למדי.

הפרובוקטורים של המשיח: בית דין רבני עשה את הדבר הנכון, מבחינתו, וסירב לקבל את גיורו של חב"דניק מן הזרם המשיחיסטי, היינו חב"דניק שנחשב מטורלל מהרגיל, כלומר חב"דניק שמוכן לומר שמנחם מנדל היה המשיח גם לכלי התקשורת ולא רק בבית הכנסת, אחרי התפילה.

אפשר להתפלפל על הרבה דברים, אבל התפיסה שיכול להיות משיח מת פשוט מוציאה אדם מכלל היהדות. לא פשוט להפוך למין יהודי, אבל הסתירה הזו של י"ג העיקרים של הרמב"ם עושה את זה – במיוחד על רקע ההיסטוריה הטעונה של המונחים הללו.

הדר' הרב דיוויד ברגר קרא, מאז אמצע שנות התשעים, לנידויה של תנועת חב"ד בשל סירובה לענות באופן חד משמעי על השאלה האם הם רואים בפגר מברוקלין משיח. עד עכשיו, קולו היה קול אמיץ ובודד, וראוי בית הדין לברכה על החלטתו.

לעזרתו של המטורלל הדחוי יצא – ראו זה פלא – ח"כ יולי אדלשטיין (ליכוד), שהודיע שאם בית הדין לא יחזור בו מהחלטתו, הוא יעתור לבג"צ. מה לבג"צ ולדיון הלכתי בנושאי מינות, אלוהים יודע.

מותר לחשוד שההתערבות הזו של אדלשטיין נובעת מפוליטיקה רוסית ולאו דווקא פוליטיקה ישראלית: שליט רוסיה, ולדימיר פוטין, נוקט במפגיע בקו של העדפת חב"ד על פני יהודים אחרים. החב"דניקים גמלו לו: לאחרונה, התבטא הרב הראשי של רוסיה, החב"דניק ברל לזר, בעד הכתרתו של פוטין כראש ממשלה.

הבגידה הגדולה: אם היה הישג כלשהו למלחמת עיראק, הרי זה כורדיסטאן הדמוקרטית-ביחס, הנטולה השפעות איסלמיסטיות. עכשיו ישראל – ויתכן שגם ארה"ב – פועלות כנגד הישג זה.

"הארץ" דיווח הבוקר כי ישראל מספקת לטורקיה מל"טים, שהשימוש המפורש המיועד להם הוא כנגד הכורדים שבצפון עיראק. מסתבר שלא רק מל"טים: עקב עיכוב במשלוחי המל"טים, צוותים ישראליים מפעילים את כלי הטיס, המשמשים לציד מורדים.

טורקיה מנהלת מדיניות רשמית של דיכוי כנגד הכורדים שבשטחה, והיא אוכלת את לוחמת הגרילה שבישלה. פעם, יש ביננו הזוכרים זאת, ישראל היתה בצד השני וסיפקה ציוד ואימון דווקא ללוחמים הכורדים – אלו שנלחמו בסדאם חוסיין. אחר כך בגדה בהם, בהוראה אמריקנית.

ויתכן שהוראה אמריקנית ניתנה גם הפעם: תת מזכיר ההגנה לענייני מדיניות, אריק אדלמן, אמר בתדרוך חשאי בחודש יולי כי לכוחות המיוחדים האמריקניים יש תכנית "לערוף" את הנהגת הפק"ק, ארגון הגרילה הכורדי. האם ארה"ב מוכנה להקריב את כורדיסטאן למען שמירה על יחסים טובים עם טורקיה? יכול להיות שמל"טים ישראלים המכוונים את תקיפות חיל האוויר הטורקי הם התשובה. אפשר, כמובן, לשאול למה אנחנו דוחפים ראש לא בריא ממילא למיטת המגפה הזו, אבל כנראה שאין טעם: אחרי הכל, עבור ידידותנו עם טורקיה, אנחנו מוכנים גם להכחיש שואה.

מה תהיה תגובתה של כורדיסטאן, של עם נרדף, נטול מדינה, שחש שבגדו בו בפעם המי-יודע-כמה? ימים יגידו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)