גדי שמני מגלה, באיחור ניכר, שהוא לא אוהב את הכיבוש. כשהקריירה שלו היתה תלויה בכך, הוא אמר את ההיפך

אלוף פיקוד המרכז לשעבר, גדי שמני, יצר סערה-זוטא השבוע כשהודיע שהכיבוש פוגע בישראל ושישראל היא “אלופה בכיבוש.” רוגל אלפר עמד כאן על חלק אחד בבעיה של שמני – העובדה שהוא תירץ את מעשיו בכך שהוא מילא פקודות – ואני רוצה לעמוד על נקודה אחרת.

מבין המאוסות בתופעות שקשורות בקצינים בכירים, כנראה שהמאוסה שביניהן היא הנטיה שלהם להודיע – תמיד כמה שנים אחרי שהשתחררו – שהמשימה שהם ביצעו היתה בעצם מיותרת ושהם הרגו אנשים לשווא וסיכנו את חייליהם ללא כל סיבה. התופעה הזו הגיעה לשיאה בתקופה שקדמה לנסיגה מלבנון וזו שבאה מיד אחריה, שבה התייצבו שורה של קצינים בכירים והודיעו שבעצם לא היה טעם בכל זה. הבכיר שבהם היה עמירם לוין, אולי היחיד בהיסטוריה שקודם לדרגת גנרל אף שהוכיח כסרן שאיננו יודע לספור עד שתיים, ששימש אלוף פיקוד צפון. כמה שנים אחרי, נזכר לוין להודיע שבעצם, כל הבלגאן הזה היה סתם, בזבוז מוחלט של משאבים וחיי אדם.

לשם תזכורת, השהיה ברצועת הבטחון גבתה מישראל מחיר בהרוגים של כ-24 מדי שנה, עם כמה שנים חריגות במיוחד: 1997 היתה כנראה הגרועה שבהן, עם אסון המסוקים ואסון השייטת. שני האירועים הללו, שבהם ההרוגים לא היו בתפזורת אלא באו במספרים גדולים, הכריעו את דעת הקהל בעד נסיגה. מספר ההרוגים הלבנונים לא ידוע, אבל כנראה שמדובר באלפים. כולם מתו לשווא.

עמירם לוין, כמובן, לא אמר את זה לחיילים שלו. להיפך: הוא היה ידוע כאלוף מורעל במיוחד, כזה שבא לכל יחידה ומדגיש את חשיבות המשימה, לכאורה הגנה על ישובי הצפון. גם גדי שמני, כאלוף פיקוד מרכז, לא אמר לחיילים שלו – ובתקופתו, כבר רוב פעולות הצבא מתבצעות בפיקוד שלו – שאין כל טעם במה שהם עושים ולמעשה, יש בכך נזק אסטרטגי ניכר.

לא, הוא אמר להם שהמשימה – חטיפת ילדים וצעירים מדי לילה והעברתם לידי מענים, פריצה לבתים בלילות כדי להטיל אימה, שיבוש שגרת החיים של האוכלוסיה (”נוהל לבנת שיבוש”), פיזור אלים של הפגנות, חיפושי פתע, השתלטות על בתים לצרכים עאלק-צבאיים – היא קריטית. המטרה היתה לא פחות מהגנה על ישראל ועל ההתנחלויות. הוא שיכנע אלפי חיילים ומאות קצינים בדרגי ביניים שמה שהם עושים הוא לא פחות מחיוני, משהו ששווה לסכן עבורו את חייהם ולהרוג עבורו פלסטינים.

האם שמני האמין לדברים שהוא מכר להם? האם הוא לא הבין אז את מה שהוא טוען שהוא מבין היום? יכול להיות שהבין, אבל ודאי הבין שאם יאמר את זה, הוא לא יקודם. כשהוא שיקר לאלפי צעירים נלהבים, אולי הוא אטילו האמין לעצמו לכמה דקות. זה קורה, כשאתה נסחף. וזה הכרחי אם אתה רוצה להיות שקרן טוב. אתה צריך להיראות משוכנע במה שאתה אומר כדי שיאמינו לך, ובשביל זה, ובכן, רצוי שתשכנע את עצמך, ולו זמנית.

בסופו של דבר, כמו כל כך הרבה קצינים, שמני העדיף להקריב את מה שהאמין בו על מזבח הקריירה שלו. התוצאה מוכרת לעייפה: החיילים יודעים שהקצינים הבכירים משקרים להם, ובהתאם חוסר האמון שלהם בקצין עולה בקו אחד עם דרגתו. הבעיה היא, מבחינת שמני ודומיו, היא שהחיילים מאמינים שהקצין משקר כשהוא יוצא בפומבי נגד הדברים שאמר להם פעמים כה רבות אישית.

הבעיה עם גדי שמני – ושמני הוא כמובן רק דוגמא למספר הרב של קצינים מסוגו – היא שהם מרעילים אלפי חיילים. הם לוקחים אנשים צעירים, עמוסי אדרנלין, שולחים אותם לפרוק את האדרנלין הזה על אנשים אחרים ומסבירים להם שהחוקים של חיי האזרחות לא חלים עכשיו, כי יש משימה קריטית. האנשים הללו הולכים ומבצעים פעולות שהם מאמינים שמסכנות אותן למען מטרה עילאית. מבחינת הרבה מאד מהאנשים הללו, הלילות הללו שבהם הם התפרצו לבתים שבהם עשוי היה להיות מישהו חמוש יהיו אחר כך השנים היפות ביותר בחייהם.

זה האדרנלין, כמובן. וכמובן, החיילים הללו כמעט תמיד לא בשום סכנה. אלפי פשיטות כאלה מתבצעות מבלי שמישהו מגלה התנגדות כלשהי. והאיש שעצרת, לך אין שום מושג אם הוא אכן מפקד החמאס האגדי בכפר של 123 תושבים או סתם מישהו שהשב”כ רוצה לטלטל כדי להפוך אותו למשת”פ.

אבל לא כך אנשים בוחרים לזכור את השירות הצבאי שלהם. הם שרפו שלוש שנים מהחיים, היה גנרל שאמר שלפעילות שלהם יש משמעות, והם ייצמדו אליה. הרעות המפורסמת לא מחזיקה מעמד הרבה זמן; חברים מהיחידה נפרדים ולרוב לא נפגשים שוב, אבל הם נושאים איתם את הזכרון של לילות שבהם אמרו להם שלמה שהם עושים יש משמעות.

מהבחינה הזו, גדי שמני לא רק שיקר לאנשים; הוא גרם נזק לציבור הישראלי. הוא לקח אלפי אנשים, שאין להם את רוחב היריעה שלו ושלעולם לא יהיה, ושכנע אותם שהמשימה הכרחית, מוצדקת. בהתאם, הם תומכים ביורשיהם, באנשים הבאים ביחידה שמבצעים את אותה המשימה. מעטים מהם יחשבו על מה שהם עשו, שנים אחר כך, וייחרדו. חלק מהם יהפכו לשוברי שתיקה. אבל גדי שמני (גדי שמני כמשל) הוא מי שהזריק לכל חבריהם לנשק לשעבר את הרעל שמהווה התנגדות אוטומטית למחשבה מחדש.

כשהשמאל מחבק את הגדי שמנים, הוא מחזק את התפיסה שצמרת הצבא שמאלנית (היא לא), ואת התפיסה ששמאלנים משקרים כדי להשיג את מטרותיהם. את הנזק שהגדי שמנים עשו הם כבר לא יכולים לתקן. שיסתמו את הפה ושיצאו לנו מהווריד. ואם מצפונם המודחק מציק להם, שישלמו לפסיכולוג. גרמתם די נזק. לכו.

(יוסי גורביץ)

על הבלבול המכוון שעושים ציונים בין דרישה לשינוי המשטר בישראל ובין תמיכה בשלילת זכות קיומה

בן דרור ימיני, בטורו ב”ידיעות” שלשום (ו’) שצף וקצף. לטעמו, החוק נגד העמותות שהעבירה ממשלת הימין לא מספק משום שהוא מופנה כנגד עמותות שמקבלות תמיכה ממדינות זרות, אבל לא אוסר על עמותות שמקבלות תרומות פרטיות ששוללות, לדבריו, את “זכות קיומה” של מדינת ישראל. ב”שלילת זכות קיומה” הוא מכליל, למשל, את שוברים שתיקה, הקרן החדשה לדמוניזציה, ואת זוכרות. איך זוכרות בעסק? ובכן, הם תומכים בזכות השיבה. וזה נותן לנו את המפתח.

בן דרור, כתועמלן ציוני מנוסה, יוצר ביד אמן בלבול מכוון בין כמה מושגים:

1. פירוקה של המסגרת המכונה מדינת ישראל.

2. שינוי המאזן הדמוגרפי בישראל (באמצעות זכות השיבה).

3. שינוי המשטר של מדינת ישראל, שהוא משטר ציוני.

כמו תועמלנים ציונים רבים, הוא רוצה שקוראיו יבלבלו בין מס’ 2 ו-3 ובין מס’ 1.

כדי לעשות את המהלך הזה, הוא נשען על המהלך הציוני השקוף ביותר: התפיסה שפירוק זהותה הציונית של המדינה הוא השמדתה או פירוקה של המדינה. מהי זהותה הציונית של המדינה? ובכן, לציונות התיאורטית יש המון משמעויות אפשרויות. חלקן עשויות להיראות חיוביות, כל זמן שאתה לא בוחן אותן על רקע המציאות.

אבל יש לנו מדינה ציונית – למרבה המזל, רק אחת – ואנחנו יכולים, במקום לתעות בין ערפילי התיאוריה שבין הציונות הסינתטית, הציונות הלאומית, הציונות הדתית וכל השאר, לבחון את הפרקטיקה כפי שהיא מתבטאת בפעולות המדינה הציונית בפועל, בכמעט 70 שנות קיומה.

והפרקטיקה הזו אומרת דבר אחד: ציונות היא מדינת האדונים היהודית. היא מדינה שבה ליהודים יש זכויות יתר. ימיני עצמו כתב זאת כמה וכמה פעמים: הוא אמר שלפלסטינים ומיעוטים אחרים צריכות להיות זכויות פרט, אבל לא זכויות לאומיות. אלו שמורות רק ליהודים. האפשרות שכל תושביה של המדינה יהיו בני אותו הלאום היא מבחינתו אסון: זו הרי מדינת כל אזרחיה המושמצת.

הציוני יאמר לכם שיהודים הם עם, שלכל עם מגיעה מדינה, ושהשלילה של זכות הלאום מיהודים בלבד היא אנטישמיות. ובכן, זה משמעותית יותר מסובך. יהודים הם עם, אתה אומר? איך נכנסים אליו? רק באמצעות טקס של המרת דת, כשהמדינה הציונית הקיימת כבר 68 מכירה רק בזן האורתודוקסי שלו? הממממ. איך יוצאים מהעם הזה? על ידי המרת דת, כפי שפסק הבג”ץ הציוני כבר 55 שנים בערך? אההה. אז בעצם אנחנו מדברים על קבוצה דתית, לא על עם? שימו לב: זו לא ההגדרה שלי. זו ההגדרה של המדינה הציונית.

לא, לא, יענה הציוני; אצלנו זה מעורבב. הדת היא העם. וואלה. אז בשם הגדרה מאד לא מקובלת של המושג “עם”, אתם דורשים את הזכויות שניתנות לעמים מוכרים? מעניין.

רגע, למה בעצם אתם פה? אם אני זוכר נכון, הציעו לכם בשעתו את אוגנדה. אה, אתה אומר, הקונגרס הציוני דחה את ההצעה ומי שקיבל אותה הפך בעצם ללא-ציוני, כי ארץ ישראל היא מצד אחד המולדת הקדומה של העם ומצד שני המקום שבו אמורה להתממש הגאולה? כלומר, אתם בעצם מנסים להגשים את הרעיון המשיחי על ידי הקמת מדינה מודרנית, תוך שימוש בכסות המודרנית של מושגים כמו “עם” ו”ריבונות”? ורגע, ארץ ישראל היא מולדתו של העם? כי רוב היהודים מעולם לא חיו בה. אז המיעוט הקטן שחי בה הוא בעצם החלק החשוב של העם? למה? זה נוגע, אולי, לעובדה שהם חיו במקומות קדושים?

עכשיו, המקום הזה שבאתם אליו, הוא היה נטוש, נכון? לא? אתה רוצה לומר לי שבמפקד הטורקי של 1890, שבע שנים לפני הקונגרס הציוני ושמונה שנים אחרי העליה הראשונה, חיו בפלסטינה 43 אלף יהודים, 57 אלף נוצרים, ו-432 אלף מוסלמים? מה קרה לרוב המוסלמי הזה?

אה, גירשתם אותם. אני מתחיל להבין. השתלטתם על המון שטחים וגירשתם את התושבים שלהם בכוח החרב או העט – הסיסמה היתה “מקסימום אדמה עם מינימום ערבים,” אני מצטט נכון? ואז בניתם מדינה שהתפקיד שלה הוא לשרת את הרוב החדש ולדרוס את המיעוט?

תשמע, אני יכול להבין למה אנשים יכולים להתנגד לחיות במשטר כזה. למה הם עשויים לרצות לפרק אותו. אתה מבין, בן דרור, התפיסה שלך – של זכויות יהודיות מעל לכל – היא לא בדיוק תפיסה דמוקרטית. זה הרי מקור האובססיה עם הדמוגרפיה, מפה החשש משיבת פליטים, מכאן הצורך הנואש לטעון שאין דבר מוסרי יותר מסטאלין במזרח אירופה ב-1946. הרי, בפועל, היהודים אינם רוב. כי הם שולטים על הפלסטינים בגדה וברצועה.

לא, לא, אל תתחיל עם הקשקוש הזה. זה לא “כיבוש”, כי במצב של כיבוש אסור להעביר אוכלוסיה לשטח הנכבש ואתם העברתם משהו כמו 400,000, והוא לא זמני. הוא יהיה בן 50 ביוני הקרוב, ארוך יותר מהשליטה האמריקאית בפיליפינים. כדי לחזור לכיבוש ארוך יותר, צריך באמת לעבור לתקופה הקולוניאליסטית. אתם מחזיקים מיליוני תושבים בלי זכויות בסיס, ואם הבנתי נכון את מה שאתה כותב בשנה האחרונה, ככה זה צריך גם להמשך כי “אין פתרון”, ומה לעשות – הפלסטינים יצטרכו לשלם את מחיר קיומה של המדינה הציונית.

כן, כן – אני יודע. מדי פעם אתה זורק איזה עצם לשמאל הישן ואומר כמה ההתנחלויות זה רע, ואיך הן הופכות אותנו למדינה דו לאומית. ב”מדינה דו לאומית”, אתה מתכוון לומר משטר אפרטהייד פורמלי במקום משטר האפרטהייד דה פקטו. אבל את הלהט והזעם שלך אתה מפנה כלפי האנשים שמנסים לפרק את משטר האפרטהייד הזה, שדורשים זכויות שוות לכל תושבי הארץ שבפועל נמצאת תחת שלטונה של ישראל. מהים עד הירדן, ומהגליל עד עזה.

אגב, שמתי לב לאי תאימות מסוימת מצידך. אתה טוען שישראל לא צריכה לפצות את הפליטים הפלסטינים, וודאי שלא לקבל אותם – אפילו לא את אותם ה-100,000 שישראל של בן גוריון התחייבה לקבל – אבל בו זמנית אתה דורש שיהודים שגורשו מארצות האיסלם יפוצו על כך. אני לא כל כך מבין את זה, כי אם המודל הנכון הוא סטאלין ב-1946, אז אף פולני שנעקר מאדמותיו, שלא לדבר על המזרח פרוסים או הגרמנים הסודטים, לא קיבל שום פיצוי. אתה הרי כותב שוב ושוב שטיהור אתני – סליחה, הומוגניה אתנית – היא המצב הנדרש, המתבקש. אז למה דווקא היהודים של ארצות האיסלם, שמבחינת מדינת ישראל הם תושביה בכוח ושהיא הפעילה מתוכם מרגלים ומחבלים, זכאים לפיצויים?

כי, כמובן, התפיסה הציונית היא שליהודים יש זכויות-יתר. בפלסטינה, וגם מחוצה לה. זה הכל.

ואת המשטר הזה, את משטר ה”שלי שלי שלך שלי”, את משטר הגזל והליסטום ברשות החוק, אנחנו רוצים לפרק. כי אנחנו יודעים שמשטר כזה לעולם יצטרך לחיות על חרבו, לעולם יצטרך להקצין, ולעולם לא יוכל לאפשר לתושביו חיי רגיעה, רווחה ופיתוח. המשטר הציוני רע לא רק לפלסטינים, אם כי אין שום שאלה שלהם הוא רע הרבה יותר; הוא רע גם ליהודים שהם צאצאיהם של אלו שמתוקף אסון היסטורי הפכו מקורבנות למקרבנים. הוא מאלץ אותם להיות מעין רוסיה: לאומנות חמושה ואטומה, זעווה לכל רואיה.

אפשר גם אחרת. אבל כדי שזה יקרה, המשטר של סוס ורוכבו חייב לחלוף מן העולם, והרוכב יצטרך להכיר באנושיותו של הסוס. ולא, זו לא “שלילת קיומה של מדינת ישראל”: זו הדרישה שהיא תתקיים לרווחת כל תושביה. אלו שכיום מוכרים ככאלה ואלו שלא.

ולא, הסיכויים לכך לא רבים. מה הסיכויים של אלבמה מודל 1954 – עם העוני והבערות הנלווים – להתקיים בכוחות עצמה עוד 30 שנה? 50 שנה? כן, יש (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) נשק גרעיני – התגלמות הסיוט של טום לרר. אתה באמת חושב, בן דרור, שצפון קוריאה שלחופי הים התיכון היא חזון ציוני שיש לתמוך בו?

בואו נדבר על מציאות, לא על הזיות הפחדה. והמציאות היא מדינת אדונים, והאדון איננו יכול לישון מפחד העבד. שחרור תמיד קשה לאדון, ולא תמיד הוא קל לעבד. אבל, אחרי דור או שניים, ישנים טוב יותר.

ציפיות צנועות, אכן. עדיין עדיפות, לדעתי, על חזון נשגב של מלחמת נצח.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים הרבים מדי שחלפו מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אף אחד לא צריך להתפלא מההשוואה של ליברמן בין ההסכם עם איראן והסכם מינכן. הוא יודע, מנסיון, שהסמרטוט שעומד בראש הממשלה לא יעשה דבר

ביום שישי נשמע קול הרעם מהקריה: משרד הבטחון הוציא הודעה רשמית שבה הוא השווה את ההסכם בין המעצמות ובין איראן להסכם מינכן. ההודעה הגיעה בדיוק בימים שבהם פקידים ישראלים בכירים נמצאים בוושינגטון כדי לתאם את הסכם הסיוע הבטחוני החדש. אין ספק שלאחר ששר הבטחון השווה בין אובמה ובין צ’מברליין המו”מ יתנהל ביתר קלות.

ראש הממשלה נתניהו מיהר להודיע שהוא בכלל לא ידע על ההודעה של שר הבטחון שלו, ושזה כלל לא התייעץ איתו לפני שיצא עם ההודעה הזו. לשם שינוי, אפשר להאמין לנתניהו. ליברמן כבר שנים לא סופר אותו – ובצדק.

בשנת 2010, נאם ליברמן – אז הוא היה שר החוץ, המינוי המגוחך ביותר לתפקיד כזה עד בוריס ג’ונסון – באו”ם, והודיע שהתכנית המדינית שהממשלה שבה הוא חבר לא מציאותית. הוא נשאר בתפקידו, ונתניהו אמר שדבריו לא מייצגים את הממשלה. כמה חודשים אחר כך נשא ליברמן נאום נוסף, שבו קרא לבחירות ברשות שידיחו את אבו מאזן וקבע שראש הממשלה נתניהו לא מציאותי. בתגובה, הוא לא קיבל מכתב פיטורין, ונתניהו אמר ברפיון שהוא מייצג רק את עצמו.

אז פעם שלישית גלידה. וליברמן ידע היטב שהסמרטוט שעומד בראש הממשלה יאמר שהנוזל הצהבהב שמטפטף עליו הוא גשם. למה? כי עם כל הקשקשת על משילות, נתניהו לא מעוניין למשול. הוא מעוניין לשרוד בתפקידו. יש לו את כל הסמכויות שהוא צריך. לעזאזל, לא היה כאן ראש ממשלה עם כל כך הרבה סמכויות ועם כנסת רצועה כל כך מימי בן גוריון. שר שהיה מדבר כך על בן גוריון היה עף מהממשלה וספק אם היה שורד פוליטית. רבאק, אפילו פרס פיטר את שרון, ושרון לא היסס לפטר שרים – בין השאר, את ליברמן עצמו. בפעם היחידה שנתניהו פיטר שרים, הוא עשה זאת כדי ללכת לבחירות. אם אחרי מה שבנט אמר עליו לפני שבוע הוא לא פוטר, ליברמן יודע שאין לו ממה לחשוש.

העיקר שנתניהו מדבר שוב ושוב על משילות. משילות והשרדות הן לעתים ניגודים: כדי למשול צריך לקחת סיכוני השרדות. אם אתה רוצה לעשות משהו גדול, יהיה לזה מחיר פוליטי. כל מה שנתניהו רוצה הוא לשרוד, כי הוא יודע שברגע שהוא יפסיק לאחוז בקרנות המזבח, שלל הפרשיות הפליליות שלו יתפוצצו. ברגע שהוא לא יוכל להפחיד את מי שיודע את הפרטים המפלילים, הוא יהיה במסלול של אולמרט.

אז מקשקשים על “משילות” ונותנים לפר המועד לחרב את התחומים המרכזיים של המדינה. איך אמרה את זה אשתו? נעבור לחוץ לארץ, ושהמדינה תשרף.

ופה צריך לומר מילה על פרשנינו הפוליטיים. אלה אוהבים לצייר את ליברמן כמין יאנוס, מי שבפומבי הוא יואב אליאסי בחליפה וזקן אבל בדיונים סגורים מתבטא באופן שקול ומחושב. נראה שליברמן נהנה, פעם אחר פעם, להציג אותם כאידיוטים. בסופו של דבר מדובר באדם שנמצא בפוליטיקה הישראלית במשך 20 שנים, ושלא יכול להציג ולו הישג אחד. ספק אם יש לו דעות אמיתיות. מדובר ביאיר לפיד עם מבטא והתמחות בקשרים בעולם התחתון. זה הכל.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

המשפט של אלאור אזריה הוא משפטו של המפלט האחרון של הנבל במדים, “תחושת הסכנה”

אלאור אזריה, אחד הרוצחים של חטיבת כפיר, ניצב השבוע בבית המשפט הצבאי וייבב את עצמו לדעת. אכלו לו, שתו לו, היה לו ערפל בקיטבג, הוא “סיים את יום העבודה” (איזה חייל מתייחס כך ליומו?) בלי לדבר עם המשפחה והחברה, הוא היה צריך להזמין אוכל לבסיס. והחלק שבו אזריה הציג את עצמו כחייל שוקולד (הוא שלח את אבא לדבר עם המ”פ, כי היה קשה לו) היה עוד החלק הקל יותר של עדותו, היום הראשון.

היום השני והשלישי הוקדשו לחקירה הנגדית. התובע האזרחי ששכרה התביעה הצבאית לייצג אותה עשה את העבודה היטב. הוא ניהל חקירה נגדית צולבת. אפשר לעקוב אחריה כאן, בפיד של כתב וואלה שבתי בנדט (קראו אחורה בסדר כרונולוגי). שוב ושוב התעקש אזריה שהסרטון לא מייצג את המציאות וחזר ללא הרף על הסיסמה שפה, “במזגן”, אי אפשר להסביר מה היה “שם”, בשטח. הוא התעקש שהטמפרטורה היתה 30 מעלות, גם כשהתובע הביא נתונים מטרואלוגיים שמצביעים על כך שהיא היתה 18. לו זה הרגיש 30.

אלאור אזריה הוא אשפה אנושית שחשבה שתוכל, במיטב המסורת של חטיבת כפיר, להגניב רצח ולהסוות אותו כפעולה מבצעית, רק שלרוע מזלו היו שם מצלמות, המצלמות שהוא התעקש שאינן קשורות למציאות גם כשבית המשפט שב והזכיר לו שעורכי הדין שלו קיבלו את הסרטונים שלהן כראיה.

הרצח שביצע אזריה, רצח יומיומי כמעט מבחינת כוחות צה”ל, הפך לסמל משום שבאופן חריג כל כך הוא הועמד לדין. והסיבה להעמדה לדין היו, שוב, המצלמות של ארגון בצלם. כן, כן – הצבא מיהר להודיע שחקירת מצ”ח נפתחה לפני שבצלם פרסמו את הסרטון. זה כנראה נכון, למרות שאסור להאמין לצה”ל בלי בדיקה. אבל העובדה שנפתחה חקירת מצ”ח לא אומרת כלום. חקירות מצ”ח יכולות, כשצריך, להמרח שנים. ראו, למשל, את המקרה של הריגתו של מחמוד בדראן בן ה-15 לפני כחודש על ידי כוח כפיר שירה לעבר המכונית שבה נסע והרג אותו לשווא; הדיווח הראשוני של שקרני דובר צה”ל היה שהחמושים שלהם הרגו “מחבל”. רק שהתחוור שיש יותר מדי עובדות סותרות, נפתחה חקירה. מי היורה? אנחנו לא יודעים. למה הוא ירה? אנחנו לא יודעים. האם הוא יעמוד לדין? אל תבנו על זה. אין מצלמות, אין סרטון מביך, ובמצב הזה לצה”ל יש כבר נוהל – ממזמזים את הזמן עד שהחייל יוצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי.

במקרה של אזריה, עומד לדין המגן הקבוע של החמושים הרצחניים: “תחושת הסכנה.” הרגת מישהו בלי סיבה? אמור שחשת בסכנה, וזה יוציא אותך. מצ”ח לא תתאמץ לחקור והפרקליטות תקבור את התיק. זוכרים את בני הדוד קוואריק? לא? ובכן, הם שני הפלסטינים שרצחו חמושי כפיר במארס 2010. תחילה הודיע דובר צה”ל ש”סוכל פיגוע קלשון”, אחר כך הוא שונמך ל”פיגוע מזרק”, וזה נגמר בכך שהוחלט לא להעמיד לדין את המפקד שעצר אותם, כי הוא “חש בסכנה.” צה”ל לא האמין לו, וצה”ל לא אוהב מפקדים שמשקרים לו, אז הוא הודח; אבל הוא לא הועמד לדין.

פעם אחר פעם, לאורך השנים, חיילים רוצחים פלסטינים ללא סיבה, ואחר כך אומרים לחוקרים שלהם שהם “חשו בסכנה.” ברוב גדול של המקרים, זה מספיק כדי להוציא אותם מזה. זוכרים את המקרה של השופט הירדני שנורה כי חייל “חש סכנה”? התיק נקבר. כזכור, במקרה ההוא “המצלמות לא עבדו.” זוכרים את הרצח הכפול בביתוניא? ובכן, יש חמוש שמועמד עליו לדין, בן דרי ממג”ב. מה היה מיוחד במקרה ההוא? נכון, הוא תועד בשתי מצלמות. יש לציין שבשני המקרים הנדירים האלה, זה של דרי וזה של אזריה, שבהם חמוש צה”ל (ובגדה, נזכיר, מג”ב הוא כוח שכפוף לצה”ל) הועמד לדין על הריגה, הוא צריך היה להיות מועמד לדין על רצח. דרי שיחק עם מחסניות כדי להסזות את הירי החי שלו כירי גומי; אזריה ניגש לאדם שאליבא דכולי עלמא לא היווה סכנה וירה בראשו.

ובמשפט שלו, אנחנו רואים מה שווה “תחושת הסכנה”: הגנה שמטרתה לחלץ את החייל מאישום. ממה חששת, שואל התובע. מהסכין, אומר אזריה. אבל הסכין בכלל לא היתה בסביבה. ממה חששת? חששתי ממטען. אז למה החשש ממטען לא עולה בכלל בדברים שלך עד אחרי חקירת מצ”ח? אם חששת ממטען, למה הזזת את הגופה אחר כך, למרות שאמרו לך שיש חבלן בדרך? מתי חשת סכנה? לא יודע, אי אפשר לדעת, לא היה מזגן.

כשמציבים, פעם אחת לרפואה, את “תחושת הסכגה” מול תובע נחוש, לא נשאר ממנה אלא ערפל של שקרים, ולא שקרים מוצלחים במיוחד. ובמשפט רב הסמליות הזה, מאד סמלית היא העובדה שמי שחושף כך את השקרים הוא עורך דין אזרחי. התובעים הצבאיים הרגילים, איך לומר, לא להוטים כל כך בתפקידם וגם לא טובים בו במיוחד. הם רגילים לסגור תיקים, לא לרדת לחקר האמת.

וכמובן, מעל לכל השקרים של אזריה ריחף אחד השקרים הגדולים מכולם, זה שמקובל על כמעט כל החברה היהודית: שאזריה הוא “לוחם” או “חייל.” הוא לא. הוא שוטר שמבצע תפקיד של דיכוי אוכלוסיה. הפעילות שלו היא פעילות שיטור גרידא. ישראל מעדיפה להתייחס אליו כאל חייל הן משום שהתדמית הנמוכה של המשטרה תקשה מאד על גיוס המוני אליה, הן משום שנוח לה להתייחס לפעולות שלה בגדה כאילו הן פעולות צבאיות, בעוד שאין להן דבר עם פעילות צבאית. תחת חוקי המלחמה, אפשר לדחוף הרבה מאד פשעים. אבל אםנדבר על אזריה כעל שוטר, אנחנו בבעיה. את החוקים של מי הוא אוכף? האם הוא עושה זאת בהסכמת הנשלטים? מי העניק לו לגיטימציה?

התשובה – שהוא שוטר של דיקטטורה צבאית, חלק מיחידה שתפקיד מרכזי מהפעילות שלה הוא לעצור מתנגדי משטר ולהעביר אותם לידי המשטרה החשאית – לא נוחה. אבל אחרי 50 שנים, אולי כדאי שנישיר אליה מבט.

המשפט של אזריה הוא במידה מסוימת משפט ראווה. הוא בא בתקופה שבה הפיקוד חש שהוא מאבד שליטה על החיילים והמטרה של המשפט היא להחזיר לעצמו שליטה, ולכוחותיו – סוג של משמעת. אבל אם התוצאה שלו תהיה שהחמושים של צה”ל בגדה יחששו לפני שהם יורים בחפים מפשע; יחששו שמא יש מצלמה שהם לא זיהו ולא כיבו; יחששו שמא דווקא עליהם יחליט סגן הרמטכ”ל שהוא מבצע יעף קמיקזה – אז יש סיכוי שמספר הנרצחים הפלסטינים ירד. טוב הדבר.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

בשבוע שעבר, הדגים לנו צה”ל במי הוא בוחר ומה המוסר שהוא מעדיף

לפני שבוע, צפה ועלתה לכותרות שוב פרשת הרב מקדם האונס, אל”מ אייל קרים, שנחשפה במקור בבלוג הזה. לרוע המזל, היא לוותה בציטוטים שהושמו בפיו של קרים אף שזה לא אמר אותם מעולם; הדברים שאמר חמורים דיים. עיונים במשנתו של קרים העלו לא רק תמיכה באונס בזמן מלחמה (ושוב, כן – על זה הוא נשאל, על אונס מצד חיילי צה”ל בימינו, ועל זה הוא ענה בחיוב), אלא גם בעינוי שבויים, קבע שמחבלים אינם בני אדם אלא חיות, ושיש מקום לשקול פגיעה בבני ערובה – אם הם אינם יהודים.

אלאור אזריה לא היה מנסח את זה טוב יותר. ואף על פי כן, הרמטכ”ל אישר את מינויו  של קרים לתפקיד הרב הראשי לצה”ל, אחרי האחרון פרסם מכתב מביך שבו לכאורה הוא חוזר בו מדבריו. אף אחד לא יוצא טוב מהסיפור הזה: לא קרים, שלהיטותו לדרגה גורמת לו לחזור בו מדברים שבהם הוא לכאורה מאמין, אבל גם לא צה”ל.

מילא קרים; אישית, אני מעדיף את אנשי הדת שלי מושחתים על הגונים. הגינות אצל אנשי דת מובילה לעתים רבות מדי לשפיכות דמים. תנו לי תאווי בצע וכבוד על פני מאמינים נחושים. וכמובן, הוויתורים שעשה קרים מסירים חלק מהסכנה שבו. הוא התמסד והתוצאה היא שהוא יתקשה לתת הנחיות לקנאים.

הבעיה היא יותר עם צה”ל. קרים, כזכור, לא רק הסתבך בפרשת אישור האונס; הוא גם כתב, בחוברת הלכות של הרבנות הצבאית שאחר כך נאלץ לגנוז, ש”ממילא התפיסה שרואה את הגויים כשקולים לישראל בזכויותיהם במדינה נוגדת את דעת התורה, ואין תןקף הלכתי לנציגי המדינה לפעול בניגוד לרצון התורה.” באותה חוברת הלכות, הוא גם כתב שרצוי למנוע מקצינות לתקוע מזוזות. יחסו לנשים כמפקדות היה ברור יותר בשו”תים שלו:

השו”תים, חשוב לציין, נכתבו כשקרים היה אזרח. הם נכתבו כמסיח לפי תומו: הוא לא חשב שמישהו יחפור אותם ושהם יהפכו לו לרועץ בדרכו אל הדרגה הנכספת. הוא אפילו לא ידע שהוא יוחזר לצבא. הם מציינים את דעתו האמיתית, נקיה משיקולי קריירה והצורך לא להביך את הממונים עליו.

אבל למרות הכל, צה”ל בחר בו לתפקיד הרב הצבאי הראשי.

חשוב להבהיר כאן שתי נקודות. קודם כל, הפסיקה בנושא האונס איננה טעות. היא עומדת קודם כל על הנקודה המרכזית של קרים כרב צבאי: שמלחמות ישראל אינן כמלחמות הגויים והן כולן מלחמות מצווה ושעל כן מותר לחיילים היהודים לעשות דברים שאינם מותרים לחיילים גויים. כך הוא פותח את התשובה שלו. זו בדיוק התפיסה של הרבנות הצבאית בעשור האחרון, שבו לא במקרה שימש בה קרים בתפקיד בכיר. היא לקחה על עצמה ליצור “חיילים יהודים” עם “מוסר יהודי.”

שנית, צה”ל בחר בקרים כרב הראשי. יש המון רבנים צבאיים. חלקם, יש להניח (לקוות?) לא השפריצו פסקי דין שבהם הם אומרים שצריך לענות שבויים (במילים האלה ממש), לירות בבני ערובה אם הם לא יהודים, לאנוס את נשות האויב ושיש בעיה עם נשים כקצינות. ואף על פי כן, צה”ל קידם את הרב שקידם את כל זה.

יכול להיות שבצה”ל פחדו לצאת מטומטמים שלא טרחו לבדוק את הרב שהם בחרו; יכול להיות שיש כאן שטיק ערמומי, נסיון לעשות פה תרגיל תומאס בקט – למנות איש דת מקורב כדי שירגיע את אנשי הדת ויתאים אותם לקו של הרמטכ”ל. כאן צריך לזכור שתרגיל בקט המקורי התפוצץ להנרי השני בפרצוף. יכול להיות שהגיעו עם קרים לדיל שקט – אנחנו ניתן לך את הדרגה ואתה תיתן לנו את פסקי ההלכה המתונים ביותר שבאפשר ואז ננפנף בהם מול הפסיכים. וכפי הראה לנו השבוע האחרון, צה”ל צריך להתמודד עם הרבה רבנים פסיכים.

יכול להיות. אבל, בשורה התחתונה, הצבא שמתיימר להיות הצבא המוסרי בגלקסיה מינה רב שתומך באונס בזמן מלחמה, בעינויים, ביחס של “חיות” ל”מחבלים”, ובכך שיש בעיה הלכתית עם מינוי אשה לתפקיד קצין. שלוש העמדות הראשונות מנוגדות לפקודות הצבא; האחרונה הופכת את השירות של נשים בו לבעייתי, בלשון המעטה. יכול להיות, אבל בסופו של דבר זה הרב שצה"ל רוצה. מעתה, הדימוי המוסרי של צה”ל הוא זה של קרים.

ובמקביל, קרה עוד משהו. בשבוע שעבר, הפסיק צה”ל את ההתעללות שלו בסרבנית הגיוס תאיר קמינר, ואחרי 155 ימים בכלא הצבאי הוא המשיך לסרב להכיר בה כסרבנית מצפון – אבל גירש אותה משורותיו בשל “התנהגות רעה וחמורה.”

אמור מעתה, תמכת אונס בזמן מלחמה – גנרל תהיה לנו; תמכת בעינויים? קבל קידום; פסלת את כל הנשים מתפקיד פיקוד? הנה, תן לי להדק לך את הדרגות החדשות. אבל שמרת על מצפונך וסרבת לשרת? איכס! זו התנהגות רעה וחמורה. מגורשת, מגורשת, מגורשת!

זה צה”ל. לאנשים בעלי מצפון אין מה לחפש בו. לכל היותר הם יהיו עלה התאנה שיכסה על מבושיו של קרים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הטמבל שבחרו הליכודניקים החדשים מוכיח את האמת הבסיסית של הציונות: שהיא לא מסתדרת עם עקרון הסכמת הנשלטים

זוכרים את הליכודניקים החדשים? החבר’ה שבהפוך על הפוך קלאסי אמרו לנו שאנחנו צריכים להתפקד לליכוד, כדי לבצע בו הפיכה מבפנים ולבחור לו חברי כנסת שמאלנים? אז הם נורא התגאו לפני שנה ומשהו, כשהם הצליחו לדחוף לכנסת את יואב קיש. כמו התא הגאה בליכוד, שלא יודע איפה לקבור את עצמו מאז אמיר אוחנה, גם הליכודניקים החדשים לא יודעים מה לעשות עם עצמם אחרי קיש.

לאחר שורה של דברי הבל, הציג קיש “תכנית מדינית” אתמול (ב’): כדי להפגין את הנאמנות האמיתית שלו, הוא עשה את זה בכנס של מועצת יש”ע. מה כוללת התכנית המדינית? ובכן, תופתעו לשמוע שהיא כוללת את סיפוח הגדה המערבית. מה ביחס לתושבים הפלסטינים שם? קיש אומר שהם לא יקבלו זכות הצבעה, ואומר שאולי הם יוכלו להצביע בירדן. הוא מתעקש שהתכנית שלו תיצור “מדינה יהודית ודמוקרטית” בין הים והנהר.

מה פתאום ירדן? ובכן, זו פנטזיה ימנית עתיקה. איך פותרים את הבעיה המציקה של העדר ממשל עצמי פלסטיני? אנחנו הרי לא יכולים לתת להם זכות הצבעה, כי זה יהיה סוף המדינה הציונית. אז מישהו עלה פעם על פטנט: זוכרים שפעם, מזמן, הפלסטינים בגדה הצביעו לפרלמנט הדמה הירדני? אז ניתן להם את האפשרות לעשות זאת שוב.

רגע, יאמר האדם העירני, רגע. אתם לא אותם האנשים שצווחים כל הזמן שהעולם היה צבוע כי הוא לא גינה את הכיבוש הירדני בגדה המערבית ושהכיבוש הזה לא היה חוקי בכלל? וואלה, הנה שופט המחמד שלכם, אדמונד לוי, מתייחס לנושא כמה פעמים ומדגיש שאף אחד לא הכיר בסיפוח הירדני של הגדה ושזו אף נסוגה מתביעותיה לגדה ב-1988. אז אם הסיפוח הירדני לא היה חוקי (ואין מחלוקת שהוא לא היה חוקי), איך לעזאזל אתם רוצים לשלוח את הפלסטינים להצביע בירדן? אפילו אדמונד לוי שם לב שהיא נסוגה מכל התביעות שלה בגדה ב-1988. זה, אגב, לפני כמעט 30 שנים.

אה, יגמגמו בימין, פעם הם הצביעו בירדן. ובכן, זה היה פעם; לפני 50 שנים כמעט. רוב תושבי הגדה המערבית אינם ולא היו מעולם אזרחי ירדן. אגב, כאשר הם יכלו להצביע לפרלמנט, היתה להם השפעה מסוימת על השולט בהם. הם יכלו להעלות את טענותיהם בפני השלטון, שאם כי היה מושחת ואכזר השכיל להפנים כי אם יתעלם מהתושבים לחלוטין הוא מסתכן בהתקוממות, שהרי לגיטימציה אחרת אין לו. המשמעות של הענקת זכות הצבעה בירדן לפלסטינים – אפילו אם נקבל לרגע את הפנטזיה שירדן תסכים לכך, ואין שום סיבה שתסכים לכך – היא ניטרול של שארית יכולתם של הפלסטינים להשפיע על השולט בהם. למה שהמפקד בשטח יתחשב באיזה חבר פרלמנט ירדני?

בקיצור, יש פה תרגיל ציוני רגיל: לטשטש איכשהו את העובדה שהשלטון איננו זוכה להסכמת הנשלטים. אם אתה רוצה לחרפן ציוני, שאל אותו בשקט איך מסתדרת התפיסה שלו עם הסכמת הנשלטים וראה את הראש שלו מתפוצץ. הוא יצווח משהו על בלפור, ואתה תשאל אותו בנימוס האם בלפור טרח לשאול את תושבי הארץ לפני שהבטיח אותה לפולשים מזרח אירופאים; לא, לא, אבל סן רמו… תגיד, בסן רמו, הם טרחו לשאול את הפלסטינים? אה, לא? המממ. אז אתה אומר שלהחלטות של קולוניאליסטים מ-1920 יש יותר תוקף היום מרצונם של מיליוני פלסטינים? עד מתי ההחלטות הללו יהיו תקפות יותר? באיזה שלב ההתעלמות מהסכמת הנשלטים ושליטה עליהם למרות זאת מתוקף איזה צטאלע הופכת לשעבוד ועבדות? מתי יזכו צאצאיהם של המשועבדים על ידי המדינה הציונית להשתחרר ולקבל יצוג?

כשקיש מדבר על הפנטזיה של הצבעה לירדן, הוא מדבר על טיוח העובדה שישראל, כמדינה ציונית, היא משטר עוול; ועל כך שהיא איננה יכולה אלא להיות משטר עוול.

וכמובן, קיש מדבר על תושבי הגדה המערבית, ואף אחד לא שואל אותו על רצועת עזה. מבחינת רוב הציונים – משטר עוול שהעוול הכרחי לו, כבר אמרנו? – העזתים יכולים להמשיך להתקיים על סף רעב וקריסה לנצח. שאם לא כן, נצטרך להכיר בקיומם וכל מגדלי הקלפים הדמוגרפיים שלנו יקרסו. אז בואו לא נדבר על עזה, ותן לי עוד מהחומר הירדני החזק הזה. רק לא להסתכל במציאות.

ובכל זאת, מילה חיובית על קיש: הוא חש צורך לדבר על התכניות שלו. זה עדיף על המצב שבו ראש הממשלה יוצא לשתי מערכות בחירות בלי בכלל להציג מצע.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

לימין היהודי אוזלים האשמים, לבוא לעצמו בטענות הוא לא מסוגל, אז הוא תוקף את פייסבוק

הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן, היה לחוץ מאד בסוף השבוע. מתקוממים פלסטינים רצחו שני מתנחלים ביומיים, אחת מהם ילדה בת 13 שנדקרה בחדרה. ארדן ידע שאין לו שום פתרון, כי אין פתרון, אז הוא עשה מה שהימין תמיד עושה: הפיל את התיק על מישהו אחר. המישהו הזה היה מארק צוקרברג, כי לדברי ארדן הרוצח כתב על כך שהוא רוצה למות בחשבון שלו בפייסבוק כמה ימים לפני הרצח וצוקרברג לא עשה עם זה כלום. כיממה קודם לכן, הציע נפתלי בנט לסגור את האינטרנט, בדגש על פייסבוק, לכל תושבי דרום הר חברון, שהם כ-300,000 איש. פה פירטתי למה זה כנראה לא רעיון מוצלח כל כך.

נתחיל מהגינויים, כדי לגמור עם זה מהר. אני חושב שמארק צוקרברג הוא נבל-על ואני די משוכנע שפייסבוק גורמת נזק ניכר למין האנושי; לגמרי לא אתפלא אם בעוד כמה עשרות שנים עלילות קומיקס יתארו איך מישהו חוזר בזמן כדי לבלום את לידתו של צוקרברג (וכתוצאה מהסיבוך הבלתי נמנע במצבים כאלה, מביא לנו את סנאפצ’אט.) יש הרבה דברים שמארק צוקרברג אשם בהם; הפיגועים של הפלסטינים ושל דאע”ש (כן, כרגיל הימין גונב את הסיסמאות שלו מארה”ב) אינם חלק מקטלוג הזוועות של צוקרברג.

ומשאמרנו את זה: צריך להיות מטומטם מושלם כדי לחשוב שהבעיה במקרה הזה היא בפייסבוק. יש מיליוני פלסטינים זועמים, כי הם נטולי זכויות בסיס. אם תסגור להם את פייסבוק, הם כנראה לא יפסיקו להיות זועמים. יכול להיות שהם יתחילו לתקשר ברדיו חובבים, יכול להיות שהם יעברו ליוני דואר, יתכן שמדפסות הסטנסיל שנתנו לנו את הכרוזים של שנות השמונים יחזרו לאופנה, ויתכן שהם ידברו זה עם זה באיתותי עשן – אבל הם ימשיכו לדבר על אותם הדברים. על כך שהם נטולי לאומיות מאז שישראל חיסלה את המדינה-בדרך שלהם ב-1948 וזרקה אותם למחנות עקורים, על כך שהם נתונים להשפלות שרירותיות, על כך שכל זב ומצורע יכול לירות בהם ושום דבר לא יקרה לו, על כך שישראל גונבת להם את המים באמצע הקיץ, על האב שמושפל לעיני ילדיו ועל הילדים שמתעוררים בלילה כדי לראות חייל מרוצה מעצמו מאיר בפניהם בפנס.

צריך להיות מטומטם מושלם, ומי היה מאמין – אנחנו מדברים על גלעד ארדן ועל הימין היהודי.

הרי, בסופו של דבר, ארדן צריך להפנות את הטענות אליו-עצמו. הוא השר לבטחון פנים. המערכת שלו מנטרת את הפייסבוק הפלסטיני (ומבצעת לא מעט מעצרים בגלל דברים שיהודי לעולם לא היה נעצר עליהם.) פייסבוק, עם כל הכבוד, היא לא כוח שיטור. היא לא אמורה לעבוד עבור כל דיקטטורה צבאית בעולם ולנטר עבורה את מה שאנשים כותבים. זה הג’וב המסריח של ארדן ומקביליו במשרד הבטחון (ומקביליהם האזרחיים בחברות “מודיעין אזרחי”.)

החמושים של ארדן לא הצליחו בתפקידם, אז הוא מגלגל את האחריות על צוקרברג. זה קל, זה זול (מה צוקרברג יעשה לו?), ובציבור היהודי שהשתכנע שהבעיה היא לא הכיבוש אלא “ההסתה” הפלסטינית, זה גם עשוי לתפוס. העובדה שצוקרברג בגד באידיאלים היהודיים של התיאוקרטיה היהודית היחידה במזרח התיכון והוא משחית את הזרע שלו עם גויה, טפו, בלי לחשוב על הדורות הבאים של העם היהודי, כנראה גם היא צפויה לסייע. זו כנראה רק שאלה של זמן עד שמישהו ימצא את התמונות של צוקרברג עם פרס וינופף בהן כהוכחה ל…משהו.

ובסופו של דבר אנחנו נשארים עם שני צעירים מתים: הילדה שנרצחה בחדרה והכמעט-ילד שרצח אותה, מי שכתב שהוא הולך למות אבל ידע שבחברה שלו אין לגיטימציה להתאבדות, ולא מצא מוצא מחייו אלא בשפיכת דמו של אדם אחר.

אבל רגע, שניים? לא, לא ממש. לפני כתריסר ימים ירו חמושי צה”ל ללא כל סיבה לעבר רכב פלסטיני שנסע בכביש 443. הרכב הכיל מספר צעירים פלסטינים: חמוש צה”ל ירה עליהם מגשר אל הכביש, מלמעלה למטה. הוא רצח את מחמוד ראפת בדראן, ופצע עוד ארבעה אחרים. הם היו בדרכם חזרה הביתה משחיה בבריכה.

הרוצח שהרג את בדראן לא חוסל במקום. ספק אם יועמד בכלל לדין. צה”ל הודיע תחילה שבדראן הוא “מחבל” שיידה אבנים, ואחר כך נאלץ לחזור בו. עכשיו הדיווח הוא שמדובר ב”ירי בשוגג.”

אף אחד לא יורה “בשוגג” ברכב שנע מתחתיו. הוא לא יורה מעל לעשרה קליעים “בשוגג.” הוא יורה בכוונה. ספק אם יש תובע צבאי שיהיה לו האומץ להעמיד אותו לדין על רצח, אבל רצח זה מה שזה היה: נסיון לגרום מוות לאדם בשל מוצאו. היורה לא ידע מיהו בדראן, אבל כמו הרוצח מקרית ארבע, גם לא היה אכפת לו.

רק שבניגוד לרוצח מקרית ארבע, הרוצח שלנו – כמו בכל כך הרבה מקרים – זוכה להגנה אוטומטית בגלל שהוא לובש מדים. אנחנו מדחיקים את התקרית, במקרה הטוב, או מספקים לה תירוצים במקרה הרע; אנחנו שכחנו את בדראן חמש דקות אחרי הירי.

הפלסטינים לא. והידיעה שהם מתים כבני בקר כי כך עלה ברצונו של חמוש כלשהו, היא אחד הגורמים שמאפשרים להפוך את המעשה הנתעב של רצח ילדה למעשה של התנגדות לאומית ראויה להערכה. המאבק הלאומי מושך תמיד טיפוסים שכמהים לאלימות, ומעניק למעשי הזוועה שלהם אצטלת קדושה. דברים שהיו בלתי נתפסים בחיים הרגילים נתפסים כאפשריים, סבירים, קשים אך הכרחיים, כשהפסיכוזה הלאומית גורמת לצעיר לתפוס סכין ולהתגנב להתנחלות או לבן גילו לעמוד על גשר ולירות ברכב שעובר מתחתיו.

מלחמה בפייסבוק לא תועיל כאן. האינתיפאדה הראשונה, נזכיר לטמבל הבכיר מהליכוד, התחילה כשפרצה שמועה על כך שתאונת משאית לא היתה תאונת משאית אלא פיגוע נקמה של יהודי. לא תהיה פייסבוק? יהיו טלפונים, סמסים, שמועות נלחשות – ולא תהיה שום דרך לדעת מה הן בכלל, ובהתאם לא תהיה יכולת להתמודד איתן.

יש בפנינו שלוש ברירות, אף אחת מהן לא תהיה זולה. לסגת מהגדה המערבית ולהוציא משם את המתנחלים; להכיר במציאות ולהקים מדינת כל אזרחיה על כל שטחי פלסטינה המנדטורית; או להמשיך את המצב הנוכחי. המשך המצב הנוכחי יגרור מעשי זוועה, משני הצדדים. אבל ארדן הרי לא יכול לומר לתומכיו שהילדים המתים שלנו הם קורבנות מפעל ההתנחלות, ושכל הקשקשת של הליכוד והימין על כך ש”אנחנו נדע איך להלחם בטרור” היא בדיוק זה – קשקשת; אז הוא מעדיף להפיל את התיק על צוקרברג.

מה שהופך אותו לאפס הבולט של הימים האחרונים. אשר לצוקרברג עצמו, קשה להניח שהוא מתרגש. התאומה הרוחנית של ישראל, התיאוקרטיה המוסלמית היחידה בתת היבשת ההודית, איימה להוציא אותו להורג לפני כמה שנים בגלל שפייסבוק מקדמת "כפירה." גלעד ארדן? זה בקטנה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שוב משתפת התקשורת פעולה עם מניפולציה, כביכול אנשים מתים הם “בנים” חיים

אחד מרגעי השפל בהיסטוריה של ישראל, ובפרט של התקשורת שלה, היה הרגע בשנת 2008 שבו השיב החיזבאללה את גופותיהם של אודי גולדווסר ואלדד רגב. עד הרגע האחרון, ממשלת אולמרט והתקשורת פמפמו את התקווה השקרית ש”הבנים” שבים הביתה – כלומר, שמה שמגיע הוא לא ארון עם שרידי גופה מג’יפ שחטף פגיעה ישירה מטיל, אלא שבויים שאיכשהו שרדו.

אנחנו יודעים היום שאולמרט ידע, שבוע לתוך מלחמת לבנון, את מה שצה”ל הסתיר ממנו אף שידע זאת מיום החטיפה עצמו: שגולדווסר ורגב נהרגו במקום. מובן מאליו למה אולמרט תמך בהצגה הדוחה הזו – הוא היה צריך לקושש איכשהו תמיכה ציבורית ובציבור הנקרופילי הישראלי, החזרת גופות היא איכשהו שווה ערך להחזרת אנשים חיים.

הגבולות בין חיים ומוות התטשטשו כל כך, הסגידה לחלקי גופות עלתה כל כך, שבשניים מאירועי הדמים בציר פילדלפי (זוכרים אותו? לא? מצוין. מתנגדי ההתנתקות מעדיפים את זה כך) חמושי צה”ל זחלו בחול של רפיח, כשהם נוברים בו במסרקות, בחיפוש אחרי חתיכות בשר אדם. כלומר, סיכנו את חייהם הממשיים, האמיתיים, כדי להציל פיסות בשר נטולות חיים. ולציבור הישראלי זו נראתה משימה סבירה לחלוטין.

עכשיו אנחנו זוכים לחזרה גנרלית על גרוטסקת הגופות של אולמרט. משפחותיהם של חללי צה”ל שמקום קבורתם לא נודע, אורון שאול והדר גולדין, האשימו אמש (ב’) את נתניהו בכך שהוא הפר את הבטחתו להם ביחס להסכם הטורקי ודרשו את השבת “הבנים” הביתה, גם במחיר עיכוב או שיבוש ההסכם.

אם מישהו אומר שנתניהו שיקר לו, אני אקבל את הטענה בלי חקירה ודרישה. ואף על פי כן, שתי המשפחות מבצעות מניפולציה בדעת הקהל – כרגיל, בסיוע מתמסר של התקשורת המסחרית. שאול וגולדין מתים. אין שום ראיה לכך שהם בחיים, ובמקרה גלעד שליט (למשל), החמאס שיחרר כל כמה חודשים הוכחות לכך שהוא אכן חי. גם ההיסטריה סביב שליט היתה מוגזמת, אבל מה שהולך פה פורץ גבולות.

חיילים הם רכוש הציבור. הם נשלחים למות ולהרוג כדי לקדם את המטרות שבהם בחר הציבור. בלובשם מדים הם מקבלים על עצמם את הסיכונים הללו. הם מקבלים על עצמם גם סיכונים אחרים, שאנחנו מעדיפים לא לדבר עליהם בפומבי: את הסיכון שיהפכו לנכים לשארית ימי חייהם, את הסיכון שיסבלו מפוסט טראומה ולא יצאו לעולם מהקרבות שאליהם שלחנו אותם, את הסיכון שהם יישבו ואת הסיכון שהם ייעדרו. כלומר, את הסיכון שמשפחתם לעולם לא תדע מה גורלם.

זה המחיר של החזקת צבא. מי שלא רוצה לשלם אותו, ואני לגמרי מבין את הרצון הזה, מוזמן לפעול לביטולו של גיוס החובה ולשכנע את ילדיו לא להתגייס. אבל הוא לא יכול לכפוף את כל הציבור לצורך הפרטי שלו.

אילו אלו היו אכן שבויים, ניחא. יש אנשים, הם בחיים, אפשר להחזיר אותם והם יוכלו להשתקם. ממשלה צריכה לעשות הרבה – לא הכל, אבל הרבה – כדי להשיב שבויים. גולדין ושאול אינם שבויים. הם פיסות בשר.

והקלות שבה מחליקים פה מהמצב ששרידי גופה מקבלים מעמד של חיים, היא גם הקלות שבה עוברים לקיצוניות ההפוכה: מצב שבו אנחנו רוצחים, בנוהל קרונוס, את החיילים שלנו-עצמנו כדי שלא יהפכו לשבויים. בימים אלה יש דיווחים על כך שהרמטכ”ל מבטל בשקט את הנוהל, ויש לקוות שהם נכונים. בינתיים, צריך להחזיר סוג של שפיות: אנחנו נעשה הרבה עבור אנשים חיים ולא ניתן דבר תמורות גופות.

רק שספק אם הציבור היהודי מסומם הדת, או ליתר דיוק אדי השמועות על הדת, שמשוכנע שאם לא נאספו כל חלקי הגופה אז האל היוצמח שלו – זה שעובדים עליו כל פסח ומשכנעים אותו שאם הקפנו עיר בחוט, אז היא בית אחד – יהיה בכלל מסוגל להבין מהי שפיות.

אגב, על פי הדיווחים מוחזקים בעזה שני ישראלים: הישאם א סייד ואברה מנגיסטו. אנחנו לא מדברים עליהם מכמה סיבות: הם לא חיילים, והם משתייכים לשתי קבוצות שוליים כל אחד – מנגיסטו הוא יוצא אתיופיה הלוקה בנפשו וא סייד הוא בדואי הלוקה בנפשו. החברה הישראלית כבר התרגלה לזרוק את האנשים האלה לכלבים, אז לא אכפת לה יותר מדי. אבל גופות של חיילים? זה משהו אחר לגמרי. זה מביא את התקשורת.

ועוד דבר אחד: אני לגמרי בעד השינוי שביצע נתניהו בנהלי הקבינט, ועל כך שהוא אשכרה מעדכן את השרים שלו לפני הסכם (בניגוד, למשל, להסכם הפסקת האש אחרי צוק איתן) כך שהם יוכלו להתייחס אליו ברצינות. אבל, אם יורשה לי, שאלה: מה עם לעדכן את הציבור? יכול להיות שגם לו יש משהו לומר על הסכם בין ישראל וטורקיה. אולי כדאי שגם הוא יידע על מה הקבינט יצביע, כדי שיוכל להביע את דעתו בפני הקבינט כל זמן שיש לה ערך? אתם יודעים, התפיסה הזו שהציבור משתתף בדמוקרטיה? מצד שני, נתניהו הוביל את הליכוד לשתי מערכות בחירות ללא מצע ועדיין ניצח, אז כנראה שאני מגזים בתפיסה שהציבור רוצה לדעת – על כל פנים, ציבור מצביעיו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

המיליונים שהולכים לפיצוי קורבנות הטבח על המרמרה הם תוצאה של צבא שיצא משליטה ותקשורת רצועה

בנימין נתניהו, גאון אסטרטגי, שוב הצליח להגיע לעסקה אחרי שקנה את הדגים הבאושים, הולקה וגורש מהעיר: הוא הודיע היום (ב’) על חתימת הסכם עם טורקיה, במסגרתו התחייבה ישראל לפצות את קורבנות הטבח על המרמרה ב-21 מיליוני דולרים. הציבור הישראלי, שהוטעה על ידי הצבא, הממשלה והתקשורת שלו בפרשה, לא מבין איך זה קרה. אז הנה תזכורת.

עד מאי 2010, ניהלה ישראל מדיניות של כמעט-הרעבה של רצועת עזה. עמוס גלעד ספר את הקלוריות שיכלו תושבי רצועת עזה לקבל, ואסר עליהם לייבא שוקולד או צעצועים. המדיניות הזו לוותה בשתיקה מתמדת של התקשורת היהודית, וכאשר העזה עמותת גישה לדרוש את המידע על מדיניות הכמעט-רעב באמצעות בתי המשפט, התועמלן הלאומי בן דרור ימיני הגדיר את המידע כמשמש ל”תעמולת זוועה נגד המדינה.”

שורה של משטי הזדהות עם תושבי רצועת עזה, אחד האזורים האומללים בעולם, נועדו להעלות את התודעה העולמית לנסיבות המצור על עזה. ישראל הניחה לחלק מהם להכנס. את המשט שהספינה המרכזית בו היתה המאווי מרמרה החליטו צה”ל והממשלה לעצור.

ימים ספורים קודם למשט, הודיע “קצין בכיר” בצה”ל שיש לצה”ל “חשש גדול מפעולת טרור שתתבצע מהספינות […] אנחנו רוצים להמנע מהפעלת כוח אבל ברגע שתהיה סכנת חיים לכוחות ניאלץ להשתמש באש חיה כמוצא אחרון.”

בלילה של ה-31 במאי, הסתער הקומנדו הימי על המשט שהמרמרה היתה הספינה המרכזית בו. כפי שמצא דו”ח האו”ם בנושא של ועדת פאלמר (כאן המסמך עצמו, כאן ההתייחסות המפורטת שלי אליו), חמושי צה”ל ירו על הספינה אש חיה ממסוקים ומספינות לפני שניסו להסתער עליה; ה”מוצא האחרון” שתיאר צה”ל היה בפועל המוצא הראשון. חמושי צה”ל ירו על הספינה 308 קליעים חיים – ואלה הנתונים של ישראל.

כשהכל נגמר, היו תשעה הרוגים על הסיפון של המאווי מרמרה וכ-50 פצועים מירי צה”ל – זאת, כשגם לטענת צה”ל מספר האנשים שהיו מעורבים בתקיפה של חמושים היה כמחצית מכך, כ-30. חמישה מן ההרוגים נורו מגבם ובטטח קצר; שלושה מהם נורו בעורפם; אחד מהם נורה על ידי ספינה של צה”ל, כשהחזיק נשק להשמדה המונית בדמות צינור כיבוי אש; אחד מהם, פורקם דוגאן, נורה בעורפו, כשהוא שוכב על הסיפון, מטווח אפס, במה שהוועדה היתה קרובה מאד לומר שהוא רצח בסנגון הוצאה להורג (סעיף 128 לדו”ח שלה.) נציג צה”ל לא הצליח להסביר את הפגיעות (סעיף 127) או לספק כל הוכחות שהאנשים הללו היו חמושים (סעיף 128).

אבל דו”ח פאלמר יצא בספטמבר 2011, שנה וחצי אחרי האירועים. בינתיים, יצא צה”ל במהירות למתקפה פסיכולוגית על הציבור הישראלי. השלב הראשון שלה היה האפלה. ישראל נמנעה מלמסור גרסה ראשונית במשך כ-12 שעות. אחר כך, יצאה הגרסה שאמרה שחיילי צה”ל הותקפו על ידי טרוריסטים בזמן שהם ניסו להשתלט על הספינה בדרכי שלום; החלו להפיץ את הגרסה השקרית על פיה החמושים הישראלים הגיעו לספינה כשהם מצוידים באקדחי פיינטבול בלבד ושהם הפכו לקורבן ללינץ’. דובר צה”ל העלים או השמיד את כל המידע העצמאי שצולם על הספינה ומעולם לא שחרר את המידע שהוא עצמו צילם, פרט לכמה עשרות שניות. אירוע ההשתלטות נמשך שעות.

מה קרה שם? לפי אחת הגרסאות של צה”ל, והוא החליף גרסאות כמו גרביים, חלק מהחמושים נתפסו כבני ערובה. עם זאת, צה”ל נאלץ להודות שמתוך שלושה בני ערובה כאלה (שקיבלו טיפול רפואי ולא היו בסכנת חיים), שניים נמלטו. הם לא היו אזוקים או קשורים. זו כנראה גרסה שיש לה קשר למציאות: חייל או שניים נתפסו, אבד איתם הקשר, וקצין כלשהו איבד את העשתונות והורה להגביר את הירי (זה, כזכור, החל עוד קודם להסתערות) ולירות בכל מה שזז.

היינו יכולים לדעת מה קרה, אם צה”ל היה טורח לשחרר את הצילומים של האנשים על הספינה או את אלה שלו; אבל, כמו כל פושע, צה”ל בחר להשמיד ראיות.

למזלו, היתה לו תקשורת מאולפת. היא מיהרה לפמפם את הגרסה שלו, מיהרה לשתף פעולה עם האגדה על כך שהחמושים הסתערו על הספינה בלי נשק חם, תוך שהיא פשוט לא מדברת על כך שהיו שם 60 נפגעים מאש חיה, ואחר כך עשתה הכל כדי לקבור את דו”ח פאלמר באי דיווח עליו. כשישראל הקימה דמיקולו של ועדת חקירה, ועדת טירקל, הרמטכ”ל מיהר להודיע שהוא לא יאפשר לחיילים להופיע בפני ועדת החקירה; הוא ורק הוא אחראי. כפי שהסתבר לנו שנה ומשהו אחר כך, אשכנזי אולי לא היה גנרל מוצלח כל כך, אבל בטיוח וקשירת קשר לביצוע פשע הוא היה מדופלם.

אז לא היתה עדות רשמית של החיילים על מה שהתרחש שם. את התיעוד צה”ל העלים או השמיד. והתקשורת היהודית התאמצה מאד לא לשאול מה באמת קרה שם.

המצב הזה היה מאד נוח לממשלת נתניהו. היא לא היתה צריכה להתמודד עם שאלות קשות. היא יכלה להתקרבן ולהאשים את ממשלת טורקיה במה שאתם לא רוצים. גם העובדה שלא היה נשק על המרמרה לא בלבלה את התקשורת היהודית, והיא הפיצה לכל עבר את התמונות של כמה סכינים שנתפסו על הספינה.

כתוצאה מן הסיוע הארטילרי התקשורתי, צה”ל חמק משאלות כמו איך הוא הצליח להפוך פשיטה על ספינה לא חמושה לאסון אסטרטגי. כולם היו עסוקים בלחבק את הילדים שלנו וליילל שהם עברו לינץ’, ואף אחד לא שאל שאלות על שיקול דעת.

אבל טורקיה היא לא ישראל, והיא המשיכה במשבר דיפלומטי עם ישראל על רצח אזרחיה במשך שש שנים. היום, כשלוש שנים אחרי ההתנצלות הרשמית, ישראל הודיעה שהיא תשלם פיצויים של 21 מיליוני דולרים לקורבנות הפשיטה של צה”ל. בתמורה הטורקים צפויים להעביר חוק שיגנוז את התביעות שהוגשו נגד ישראל ונגד שורה של קצינים ושרים בבתי משפט טורקיים.

מעבר לסיוע שישראל מספקת לארדואן בחיסול מערכת המשפט העצמאית בארצו, יש פה שתי נקודות חשובות. ישראל מודה במשתמע שלתביעות הללו היה בסיס. אתה לא משלם 21 מיליונים ללא סיבה. יתר על כן, משהו שהתקשורת היהודית שוב מתעלמת ממנו: ארדואן אולי יכול להעביר חוק ולקבור את התביעות בארצו, אבל אין לו השפעה על ההליכים בהאג. ואלה כבר נפתחו, ביוזמת איי קומורו (שהמאווי מרמרה היתה רשומה בהם.) בניגוד לעמדת התובעת בבית הדין, שסבורה שהטבח על המרמרה היה כנראה פשע מלחמה אבל שהוא לא עולה לדרגת החומרה (gravity) הנדרשת להעמדה לדין בבית המשפט הבינלאומי, השופטים דווקא חושבים שכן.

עוד שתי נקודות שצריך לשים אליהן לב כי התקשורת מתעלמת מהן: נתניהו טוען שהוא קיבל מכתב מארדואן שמורה לשירותי המודיעין שלו לפעול כמיטב יכולתם לשחרור הנעדרים הישראלים ברצועת עזה. יכול שיש מכתב כזה, יכול להיות שאין, יכול להיות שיש מכתב אבל שהנוסח שלו מעורפל משמעותית ממה שנתניהו טוען, ויכול להיות שמדובר במכתב כסת”ח ששירותי המודיעין של טורקיה יודעים שהם צריכים להתעלם ממנו. אין לנו מושג, שכן אף אחד לא ראה את המכתב, אבל הטענה של נתניהו – הידוע באמינותו – דווחה בכלי התקשורת כעובדה.

שנית, ראש ממשלת טורקיה הודיע היום שההסכם מכיל התייחסות לשאלת המצור על רצועת עזה, שעדיין בעינו – אם כי בעקבות אירועי המרמרה, הסירה ישראל את מרבית מדיניות החנק של עמוס גלעד. נתניהו הכחיש. כדאי יהיה מאד לבחון את ההסכם הזה, כשמישהו סוף סוף יזכה לקבל אותו, בשבע עיניים. הסבירות שנתניהו משקר גבוהה למדי.

אז מה היה לנו? מדיניות אנטי-אנושית של מניעת צעצועים ושוקולד מאוכלוסיה שהגיל החציוני שלה היה בשעת המצור 17; כשל אסטרטגי של הצבא הממומן ביותר במזרח התיכון, כמה קילומטרים מהחופים שלו, בשל הבעיה הקבועה שלו, משמעת ירי; העלמת כל המידע הרלוונטי על ידי הצבא; עיתונות נרצעת שלא מעיזה להצביע על העובדות הללו; ועדת חקירה שמסכימה שהחיילים המעורבים לא יעידו בפניה (וששנתיים אחר כך, לגמרי במקרה, מוציאה דו”ח שקובע שצה”ל לא יודע לחקור חשדות לפשעי מלחמה); ובסופו של דבר, כניעה לדרישות הטורקיות מלפני שלוש וארבע שנים.

נהדר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)