בלי פייגלינים משמאל, תודה
בימים האחרונים יש הרבה מאד רעש סביב היוזמה של גיל קדרון, שמטרתה היא לפקוד עשרת אלפים אנשי שמאל לליכוד כדי להשפיע עליו מבפנים. עד כה הוא הצליח לשכנע, לדבריו, כ-400 אנשי שמאל להתפקד לליכוד. קדרון, שלא מסתיר את העובדה שהיוזמה שלו מושפעת מהפעילות ארוכת השנים של משה פייגלין, ניסה לשכנע אותי להצטרף. הוא לא הצליח, ואני רוצה להסביר למה.
קודם כל וחשוב מכל, משום שזו גניבת דעת. קדרון מקפיד לומר שהוא לא מסתיר את כוונתו, אבל הרעיון של השתלטות על מפלגה מצד פעילים שמתנגדים להשקפת העולם של מפלגה כדי לשנות את המדיניות שלה הוא בכל זאת גניבת דעת. כזו שמתבצעת לפי הכללים והיא חוקית לגמרי, כן, ועדיין זו הונאה. יש מספיק אי אמת בפוליטיקה הישראלית מבלי שנוסיף עליה.
שנית, יש כאן התייאשות מהפוליטיקה ונסיון ציני לעקוף אותה. אין למחנה שלנו, אומר בעצם קדרון, סיכוי להגיע לשלטון, אז במקום לעבוד קשה, לנשוך את השפתיים ולחכות שהמטוטלת תפנה שמאלה – מה שעדיין יכול לקרות – ננהג כקוקיות ונטיל את הביצים שלנו בקיניהם של אחרים. אין ספק, זה יקנה את אמונם של מצביעי ליכוד שיופתעו לגלות את אחד הנציגים שבחרו נושא נאום נלהב בעד הפסקת הבניה בהתנחלויות.
קדרון יעלה בתגובה את הטיעון שאם יפעת "שרמוטה" אלקובי, מחברי "תורת המלך", הרוצח יורם שקולניק, מנהיג נוער הגבעות מאיר ברטלר וקוקיות ימניות אחרות מצטרפים לליכוד, ודוחפים לשם אנשי ימין פסיכי מובהקים כמו ציפי חוטובלי (שמופיעה בעקביות בכנסים של אנשי כהנא, ומנצלת לרעה את תפקידה כדי לקדם את הרעיונות שלהם) וטיפוסים כמו אופיר "מק'ארתי" אקוניס, דני דנון ואחרים, אז אין להם על מה להתלונן על כמה קוקיות משמאל.
זה לא המצב. פעם זו היתה מפלגה ליברלית, או לפחות כזו שנאבקה בין האלמנטים הליברליים והלאומניים שלה. אבל זה היה מזמן, לפני שלושים שנה ויותר. היום יש עדיין שיירים ליברליים בליכוד – שלושת הקבועים רובי ריבלין, בני בגין ודן מרידור – אבל הם לא משמשים כיותר מאשר עלי תאנה. הימין הישראלי וליברליות כבר לא יכולים לחרוש יחדיו. בני בגין הבהיר את זה היטב כשפרש, אחרי בחירות 1999: הוא אמר שהוא האמין שאפשר לרבע את המעגל, גם לשלוט בארץ ישראל השלמה וגם להאמין בזכויות אדם, אבל הבוחר לא מאמין בכך, ובעט אותו. מאז הנאום ההוא של בגין חלף יותר מעשור, והתהום בין הימין הישראלי – שהוא ימין פולקיסטי, שמתבסס על תפיסה של עליונות גזעית – ובין ליברליות התרחבה עוד יותר, עד שאי אפשר עוד לגשר עליה. כמו הרבה דברים טובים בישראל, הימין הליברלי נפל קורבן לכיבוש. אי אפשר להיות ליברלי ולשלוט על עם אחר. זכויות אדם אינן נחלקות. מצביעי הליכוד היום הם מצביעי ימין מובהקים, כאלה שמריעים לדני דנון כשהוא מגדיר את רובי ריבלין כ"סייען של השמאל."
טוב, יאמרו לי כמה מתומכי קדרון, אז זה לא מוסרי. שיישרף המוסר. אנחנו נלחמים על המדינה שלנו. כל האמצעים כשרים. אני מבין את הטיעון, אבל הוא לא עובד. נתחיל מהנימוק הכספי. כדי שהשיטה של קדרון תעבוד, אפילו לשיטתו, 10,000 מצביעי שמאל צריכים להקיא לליכוד כל אחד 64 ₪ במשך שנתיים. אנחנו מדברים על 1,280,000 ₪ שילכו מהשמאל, שסובל ממחסור חמור בכספים, לליכוד. אם האנשים הטובים האלה יתחייבו לתת את הכסף למטרות שהם באמת מאמינים בהן, הוא ישיג תוצאות טובות הרבה יותר.
הלאה. שיטת הבחירות בליכוד מאפשרת למועמדים לחלק את "רשימות החיסול" המפורסמות, שמטרתן לוודא שהמתפקדים שלהם לא מצביעים לאיש הלא נכון. במקרה של רשימת-קוקיה משמאל, אפשר להניח בוודאות שכל המועמדים יורו לאנשיהם להצביע נגדה. כך שהסיכויים שהיא אכן תצליח להכניס מישהו לרשימה קלושים, וגם אם כן – תמיד יש את בית הדין של התנועה, שיכול לפסול מועמדים.
ואם כבר פרקטיקה, אז בואו נדבר על הנזק שייגרם לשמאל מכך שהליכוד יוכל לנפנף בנסיון החדירה הזה לשורותיו כהוכחה לכך ש"הם מ פ ח ד י ם" ממנו עד כדי כך שהם נגררים לפעולות הונאה. דמגוג מוצלח ירוץ עם המהלך הזה למרחקים ארוכים. המהלך של קדרון צפוי להכשל, אבל לשמש ככלי ניגוח רטורי כנגד השמאל במשך שנים ארוכות. הנזק יהיה, אירונית, חמור יותר אם קדרון אכן יצליח.
בקיצור, קדרון ותומכיו מבקשים מאיתנו לוותר על העקרונות שלנו כדי לבצע פעולה פוליטית שסיכוייה קלושים עד אפסיים ושהנזק שצפוי ממנה עולה משמעותית על התועלת הזניחה האפשרית. אמרו לו לא. את הפוליטיקה באמצעות הונאה הבה נשאיר למי שהתמחו בה בפוליטיקה הישראלית – המתנחלים.
ועוד דבר אחד: חמוש צה"ל ירה אתמול (ו') במוצטפא תמימי בנאבי סלאח רימון גז מטווח קצר – פחות מעשרה מטרים – ופצע אותו אנושות. חגי מטר כותב כל מה שצריך לכתוב בנושא. הבוקר נפטר תמימי מפצעיו. בצה"ל טוענים, בלי ראיות עד כה, שתמימי השליך אבן על הרכב הצבאי הממוגן שהתרחק ממנו. יכול להיות. האם הנוהל של צה"ל במקרה של השלכת אבנים על רכב הוא ירי בכינון ישיר של רימון גז על מפגין? אם לא, האם הוא יעמיד את החייל לדין באשמת הריגה, אם לא רצח? כמובן שלא. מדובר רק בפלסטיני.
(יוסי גורביץ)
Pingback: פוסט אורח: צאו מהמרפסת, המדינה קורסת | החברים של ג'ורג'()