דו"ח המבקר על פרשת המשט וחוסר ההתייחסות למטה לבטחון לאומי (מל"ל) הוגש בשבוע שעבר, עורר מהומה קצרת מועד, ונעלם. הפרשנים הפוליטיים הקדישו הרבה תשומת לב לביקורת האישית – המוצדקת ללא ספק – שנמתחה על נתניהו וברק, וכתבו שורות ארוכות של מלל פסיכולוגיסטי זול על כך שנתניהו שבוי בידיו של ברק משום שהלז היה מפקדו בסיירת המיתולוגית בשנות השבעים.

כשלעצמי, אני נוטה לפרשנות אחרת של היחסים בין השניים: ברק הוא (סליחה מראש על השנינה הדלוחה) כליא הברק של נתניהו. אם וכאשר ישתבש משהו בתחום הבטחוני, נתניהו יוכל לזרוק את כל התיק על "הגאון האנליטי", ובמידת הצורך גם להקריב אותו. אם ייראו סימנים לקריסה חברתית, נתניהו יוכל להצביע על כך ששר הבטחון הבהיר לו שאין כל אפשרות סבירה לקצץ בתקציב הבטחון. אחרי הכל, לברק אין כוח אלקטורלי מדיד – הוא נטל, לא נכס – ואם יקרב מר המוות אל כסאו של ראש הממשלה, לא יהיו לו שום עכבות בנושא. למעשה, פרשנים פוליטיים כנראה ימהרו להכתיר אותו כ"גבר-גבר" וכנחש חסר מצפון ועל כן ראוי להערצה – שהרי במשך שנים הם מפמפמים את המיתוס על כך שהציבור הישראלי מעריץ נוכלים ובעלי killer instinct.

אבל מערכת היחסים בין ברק ונתניהו, שוודאי תפרנס מתי שהוא רומן טיסות (הצעה לשם: "כנף המטוס ההיא"), היא לא הנושא, היא רק הסחת הדעת. הנושא הוא ההתעלמות מן המל"ל.

למל"ל יש היסטוריה ארוכה וכאובה; להלן תקציר. לאחר התבוסה הישראלית במלחמת יום הכיפורים (כן, תבוסה; ישראל איבדה את רצונה להחזיק בסיני אחריה), המליצה ועדת אגרנט כי מול אמ"ן, בתוקף תפקידו כמעריך הלאומי של ישראל, יוצב גוף אזרחי, שיספק לממשלה הערכות אחרות. אם מישהו צריך דוגמא לכוחו העצום של צה"ל בישראל, הוא יוכל לקבל אותה בכך שלמרות שההמלצה ניתנה זמן קצר לאחר הפאשלה הקולוסאלית ביותר בתולדות אמ"ן, זו שהעניקה לביטוי "סבירות נמוכה" את הנופך האירוני-מריר שלו, גוף כזה לא הוקם להלכה עד 1999 ובפועל עד עצם היום הזה. ראש הממשלה שהחליף את גולדה מאיר, יצחק רבין, היה בעצמו איש צבא, ולא מי שיישם רפורמה כזו; שר הבטחון שלו, שמעון "חתרן בלתי נלאה" פרס, היה עסוק מדי בתככים. שניהם, על כל פנים, היו בשר מבשרו של הממסד הבטחוני. שרי הבטחון עזר ויצמן ואריק שרון לא היו שונים, מבחינה זו, מרבין ופרס, והם היו חזקים יותר, משום שהתמודדו עם ראש ממשלה בעל רקע אזרחי מובהק. רק ב-1992, כלומר 18 שנים אחרי ועדת אגרנט, עם תיקון חוק יסוד: הממשלה, נקבע בחוק שיש להקים גוף כזה.

אלא שראש הממשלה שנבחר ב-1992 היה שוב יצחק רבין (ששימש, יש לזכור, כשר בטחון גם בין 1984-1990), והפעם – למוד נסיון – הוא החזיק את תיק הבטחון בידיו. שום רפורמה לא קרתה. לשר הבטחון קצר הימים פרס (נובמבר 1995-יוני 1996) היו דאגות אחרות ומערכת בחירות לנהל. שר הבטחון שהחליף אותו, יצחק מרדכי, בא ממערכת הבטחון ושמר על האינטרסים שלה. רק כאשר הוחלף מרדכי לתקופה קצרה על ידי האזרחי שבשרי הבטחון של ישראל, משה ארנס, ב-1999 – כלומר, 25 שנה אחרי מסקנות אגרנט – קיבלה הממשלה החלטה שמימשה את מה שקבע החוק ב-1992.

אלא ששר הבטחון הבא היה אהוד ברק, ואחריו שב לזירה הפוליטית אריאל שרון. המל"ל לא הצליח, בשל אדישותם של ראשי הממשלה ועוינותם של שרי הבטחון, לכבוש לעצמו את מעמדו. ראשי המל"ל היו ידועים בעיקר בהתפטרויותיהם, ברוב המקרים לאחר שהבינו שהם בובה חסרת כוח; שמונה מהם כיהנו בין 1999 ל-2012.

אחרי מסקנות ועדת וינוגרד, קיבל המל"ל מעמד מחייב יותר: ב-2008 נחקק חוק המל"ל. אבל, בישראל, חוקים לחוד ומציאות לחוד. מערכת הבטחון עמדה בהתנגדותה לגוף חיצוני לה, שיספק הערכות אסטרטגיות לממשלה.

עוזי ארד, בראיון החריג שהעניק לפני שלושה חודשים ל"ידיעות אחרונות", ציין שהוא שוב ושוב מצא את עצמו מתמודד עם הפרעות מצד המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, אז יוחנן לוקר. בדו"ח המבקר על המשט, מביא ארד מידע מפתיע: לדבריו, נתניהו ביקש ממנו כבר בשנת 2009 לגבש, כראש המל"ל, חלופות לסגר על רצועת עזה, שעמד אז במלוא עוזו. הבקשה של נתניהו הפכה להחלטה מס' ב/6 של ועדת השרים לבטחון לאומי.

המל"ל, ועל כך לא נראה שיש חולק, עמד במשימה. נתניהו ביקש ממנו את המסמך ב-10 ביוני 2009, ובספטמבר 2009 – שמונה חודשים ויותר קודם להגעת המשט – העביר המל"ל חוות דעת, שכלל סקירה על המצב ברצועת עזה, סקירה על התגברות הלחץ הבינלאומי ו"הצגת חלופות לשינוי במדיניות ובניתוחן." (דו"ח המבקר, עמ' 76) עותקים של המסמך הועברו למשרד הבטחון, השב"כ, משרד החוץ ולבקשתו של נתניהו, גם ללשכת ראש הממשלה.

כאן קרה משהו מוזר: ארד רצה להביא את הנושא לדיון בקבינט, אך נבלם. ארד עצמו לא אומר מה בדיוק קרה, אלא מסתפק בביטוי "בוצעה חסימה". מי חסם? אולי מי שבלם את התערבות המל"ל במשט עצמו.

כאשר ניסה המל"ל להשתלב בהכנות לקראת המשט, כותב המבקר (עמ' 71), הוא לא שולב בעבודת המטה, "וכאשר ביקש לעסוק בתחום, משרד הבטחון וצה"ל לא שיתפו איתו פעולה." במילים מנומסות פחות: מתוך רצון לשמור על מעמדם הבלעדי כיועצים בטחוניים לממשלה, צה"ל ומשרד הבטחון חיבלו בעבודת המטה של הממשלה.

כאן המקום להזכיר את הסיפור הקצר של מנהלת השלום, שהקים ברק עם הפיכתו לראש הממשלה. היא היתה אמורה לתאם את כל נושא השיחות מול הפלסטינים – אבל היא לא הצליחה לעשות הרבה, וזאת משום שצה"ל סירב להעביר לה את המפות המדויקות שברשותו. שר הבטחון, נזכיר, היה אז אהוד ברק.

איך בלמה מערכת הבטחון את הדיון בקבינט בהמלצת המל"ל? אנחנו עוד לא יודעים, אבל שיטות לא חסרות. תמיד אפשר לבקש דחיה בנושא – תמיד יש נושאים דחופים יותר. נציגי מערכת הבטחון תמיד יכולים לבקש עוד זמן כדי "לגבש את עמדתם" – כל מי שהתמודד מולם בבתי המשפט או ניסה להוציא מהם תגובה יודע שבכל מה שקשור למריחת זמן, צה"ל הוא הצבא הטוב ביותר בעולם. שיטה אחרת היא לטעון שהמל"ל עוד לא עיין בכל החומר ששלח לו צה"ל – ואז להפיל עליו 17,234,532 עמודים של חומר.

כך או כך, מערכת הבטחון הצליחה למנוע דיון בקבינט בנושא שכבר נכתב עליו מסמך ושעניין אישית את נתניהו. מי יכול להיות אחראי למהלך כזה? ובכן, בסוף כל פאשלה בטחונית שעליה כותבים בעברית, יושב עמוס גלעד עם טראומה. גלעד, אולי התוצר הכושל ביותר של אמ"ן לדורותיו, ניהל בשנים האחרונות את המדיניות הישראלית כלפי עזה. והוא לא אוהב שמתערבים לו במדיניות. המל"ל, נרמז, הציעה הקלות במצור על עזה. גלעד הוא האיש שבאותם ימים היה מחליט איזה מזון ייכנס לעזה ואיזה לא. התירוץ שלו אז היה "שהשובים של גלעד שליט לא יאכלו לו X מעל הראש." הוא עדיין אחראי על מדיניות עוועים מרושעת מהסוג שתואר כאן.

סופה של הטרגדיה מוכר. המל"ל לא היתה מעורבת בדיונים לקראת המשט, לא הציגה לממשלה חלופה לפעולה הצבאית שדחף אהוד ברק (ב. מיכאל עמד עוד באמצע שנות התשעים על האובססיה המשונה שיש לברק עם מבצעים שכוללים סנפלינג), והתוצאה היתה התנגשות אלימה בלב ים, במהלכה הרגו חמושי צה"ל תשעה טורקים ופצעו כ-60 מהם – ויש לומר שוב שבחלק מהמקרים, זה נראה הרבה יותר כמו רצח מאשר כמו הרג. בעקבות התבוסה המרשימה הזו – עוד הוכחה, אם מישהו היה זקוק לה, שפעילות צבאית שמגיעה במנותק ממטרה מדינית היא מתכון לאסון, ושנצחון צבאי בהחלט יכול להיות אסון מדיני – הסתלקה ישראל במהירות ממדיניות המצור שלה בעזה.

עד המרמרה, התעקש עמוס גלעד על הסכנה שיש בהכנסת שוקולד, חומוס מבושל, קיווי ועוד לרצועת עזה; עם שטף הדם על סיפוניה, הסכנה הצבאית הזו התפוגגה כאילו לא קבעה את סדרי החיים של רצועת עזה במשך שלוש שנים. מותר לחשוד שהמדיניות כלפי עזה אחרי המרמרה היתה זו שאליה שאף נתניהו מלכתחילה, שחלק ממנה הותווה במסמך של המל"ל, שכלל אליבא דארד הצעה לשורת הקלות במצור.

אז הנה, שילמנו עוד מחיר על סירובה העיקש של הבהמה הירוקה, סירוב שעוד מעט יחגוג 40 שנה, לאפשר לגוף אזרחי להעלות אלטרנטיבות משלו בפני הממשלה. ראוי, לסיום, לומר שאין זו אשמתה של מערכת הבטחון: זה טיבה. האשמה היא בשרים ובראשי הממשלה, שבמשך שנים נרתעו מפני יישום חובתם לרסן אותה, להזכיר לה שהיא כפופה למערכת האזרחית ולא להיפך. זאת, למרות שרבים מהם מכירים היטב את הצורה שבה היא פועלת: צה"ל נוהג להציע לקברניטים שלוש דרכי פעולה, ששתי הראשונות בהן בלתי סבירות במכוון והשלישית היא זו שהוא רוצה. דני מרידור נהג לומר לאנשי מערכת הבטחון שאיתם נפגש "עברו ישר לאפשרות השלישית."

אבל אחריותם של שרים לא כוללת הוצאת סיפורים מרירים לתקשורת. אחריותם היא ליישם מדיניות, לאלץ את הבהמה חסרת הרסן לסור למרותם. בכך הם נכשלים, בעקביות. בוועדת חקירה של מעלה הם יוכלו לטעון להגנתם שהציבור אשם, משום שהוא סוגד למערכת הבטחון, משום שהוא יעדיף תמיד את הגנרל על השר, וזו תהיה האמת; אבל אלה יהיו רק טיעונים לעונש. חובתם של מדינאים היא גם לומר לציבור שלהם אמיתות קשות. והאמת הזו לא מושמעת.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

קראתי אתמול (ו') את הטור של יאיר לפיד. מישהו צריך לעשות את זה. לא, לא, אל תודו לי. כל אחד צריך לעשות את חובתו.

לפיד קורא לטור שלו "עשרה שיעורים שהייתי שמח שהבן שלי ילמד בשנה הבאה." שום דבר לא מפריע ללפיד האב ללמד את הבן שלו את השיעורים הללו; זהו עוד טור שמיועד שכנע אותנו שלפיד הוא האיש הנכן לתפקיד של החינוך, לרות שיש ראיות למכביר שאומרות אחרת. הבה נכספת את הטור. כל הציטוטים מ"7 ימים", עמ' 17.

"בשבוע הקרוב יסיימו 1.5 מיליוני תלמידים את שנת הלימודים." או שלא. רק תלמידי התיכון יסיימו את לימודיהם השבוע.

"צריך להדגיש – לא מדובר בעוד תלונה על מערכת החינוך, אלא בתחינתו של הורה מודאג" – בערך כמו "האזרח המודאג" נתניהו של 2000-2001. לפיד ממשיך ללכת עם ולהרגיש בלי, להכנס לפוליטיקה אבל להעמיד פנים שהוא לא חלק מהמשחק הפוליטי. הוא רק "הורה מודאג."

"הרשימה המופיעה כאן נכתבה לאחר התייעצות עם רב, ד"ר לחינוך וסופר ידוע." זה לא אני, האיש נטול תעודת הבגרות, שכותב כאן. יש לי גיבוי של מומחים. ראוי לציין שלפיד נשען כאן בראש ובראשונה על רב. לאבא שלו זה לא היה קורה. לפיד, שמבחין ברליגיוזיות שעוברת על קהל הבוחרים שרוצה "קצת אידישקייט," מעדכן את המסרים בהתאם.

הנושא הראשון שלפיד רוצה שילמדו הוא "דף גמרא (תנורו של עכנאי)": "אני מקווה שזה לא יזעזע אף אחד," כותב לפיד בצדקנות, "אבל רוב התלמידים בישראל יסיימו תיכון מבלי שמישהו הסביר להם – ולו פעם אחת – איך נראה דף גמרא." ובכן, מאחר ורוב התלמידים בישראל לא ילמדו דף גמרא, לא ממש ברור למה הם צריכים לדעת איך הוא נראה. אבל זה לא לגמרי מסובך: טקסט בארמית מהמאות השלישית והרביעית לספירה מוקף בפרשנים שונים, בדרך כלל רש"י מימין ותוספות משמאל, שתי פרשנויות שנכתבו בימי הביניים. העובדה שאת הטקסט צריך להקיף במפרשים נובעת מכך שבדרך כלל הוא לא מובן. וזה מצוין: כשהוא מובן, הוא לעתים קרובות זוהמה רוחנית.

לפיד טוען ש"הרגע המפעים [בפרשת תנורו של עכנאי – יצ"ג] שבו רבי יהושע נעמד פתאום על רגליו ואומר בדם לבו 'לא בשמיים היא', הוא הוכחה להיותו של התלמוד תמיד רלוונטי, לא מעט פעמים פוליטי, וברוב המקרים גם צודק." וואלה?

האם האמירה של התלמוד "אשה חמת מלאת צואה, ופיה מלא דם, והכל רצים אחריה" היא "צודקת", לטעמו של לפיד? רלוונטית? האם הוא סבור שהסוגיה של אדם המקדש את אשתו בצואת שור שנגזר עליו מוות רלוונטית למשהו במאה ה-21? האם הוא סבור שהתלמוד "צודק" כשהוא מביא ראיה לתחיית המתים מעכבר שעשוי, לטענת התלמוד, מאדמה? האם הדין שעוסק בשאלה אם קיום יחסי מין של יהודי עם לא יהודיה הופך אותה לשפחה "רלוונטי" או "צודק" באיזשהו אופן? האם לפיד סבור שמי שעובר על מים שנשפכו מסתכן בהתקפה מצד רוחות ושדים? האם, להערכתו, היחידה ללוחמה ביולוגית של צה"ל צריכה להיערך לסכנות שנוצרות מזיווג בין נחש וצב? האם לפיד סבור שהאפריקאים הם צאצאיו של חם, ועל כן הם שחורים ומקוללים? האם לפיד סבור שהתלמידים הישראלים צריכים להתעסק בדינו של יבם שנפל מן הגג, ואיבר מינו חדר לאבר מינה של אלמנת אחיו? האם, בעקבות הרב הקולונל אייל קרים, סבור לפיד שחיוני שהתלמידים יתפלפלו בשאלה האם לכהן מותר לאנוס שבויות? אולי הם צריכים להגות בחכמה העמוקה שגורסת שהאשה נבנתה מזנבו של אדם? האם הם ילמדו הסטוריה מ"החכמים" שסבורים שכורש, דריווש וארתחשסטרא היו כולם מלך אחד בעצם, ושכורש נהג לקיים יחסי מין עם כלבה? אולי מהדיון המעמיק בשאלה האם יש צורך לפצות בעל חתול, שנהרג על ידי עכברים שהתאחדו נגדו? האם, בקיצור, לפיד טרח בכלל לקרוא את התלמוד, מתחילתו ועד סופו, לפני שקבע שהוא "תמיד רלוונטי" וב"רוב המקרים גם צודק"? או שהוא סתם מנסה להתחנף לקוראים הנבערים, לעשות להם נעים בגב ולומר להם שיש ספר יהודי עתיק שהם אף פעם לא טרחו לקרוא, אבל הוא "תמיד רלוונטי וכמעט תמיד צודק," והם אנשים טובים יותר מעצם השתייכותם לקבוצה הדתית שכמה מבניה כתבו אותו פעם?

כל זה, ועוד לא נגענו ב"תנורו של עכנאי." לפיד טוען שהפרשיה הזו עוסקת "בחובה לקבל את הכרעת הרוב גם בנושאים טעונים מבחינה הלכתית ובצורך להזהר מרבנים שטוענים שהם מדברים בשם האל." אוי. אפילו אם נניח לרגע לפאשיזם המבצבץ מהדרישה להכפיף את מצפונך להכרעת הרוב – דרישה ששבה ועולה בטורים של לפיד – הרי צריך לשאול באיזה רוב מדובר: רוב של גברים בעלי עבדים, שראו בנשים "חמת מלאה צואה." כן, ברוב כזה אנחנו באמת צריכים להתחשב.

ולפיד, כמובן, מפספס את הנקודה שבסיפור: רבי אליעזר בן הורקנוס (שעליו נאמר במסכת אבות "אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזניים, ואליעזר בן הורקנוס בכף השניה, מכריע את כולם") איננו "רב שטוען שהוא מדבר בשם האל." אבל אליעזר בן הורקנוס אכן מדבר בשם האל; סופו של הסיפור הוא שיהוה מודה, משועשע, שבניו ניצחו אותו. החכמים לא מכחישים לרגע שהוא מדבר בשם יהוה. הם פשוט אומרים שזה לא רלוונטי, שיהוה הוא לא חלק מהסיפור יותר, שאוליגרכיה של "תלמידי חכמים" יכולה להתגבר על דבר האל.

הסיפור של תנורו של עכנאי הוא זה שמאפשר לכותבי התלמוד לכפות את עצמם על שאר ההיסטוריה היהודית: אי אפשר לערער עליהם, אפילו בהתגלות אלוהית, משום שהם קבעו שהם ורק הם – באמצעות הדוקטרינה האווילית של "ירידת הדורות", שגורסת שכותבי התלמוד היו בני אלים ושמאז חלה התדרדרות קבועה ברמת החשיבה הרבנית – יכולים לקבוע הלכה. כתוצאה מכך, לאורך ההיסטוריה היהודית, כל קבוצה שניסתה להביא לרפורמה ביהדות נדחק החוצה; על חכמי "תנורו של עכנאי", שכפי שהמדגם הקצר שהובא לעיל מראה היו חכמים קטנים מאד – לא יהיה מוגזם לומר שכל ילד בן עשר בישראל יודע על העולם יותר משידעו כולם יחדיו – אי אפשר לגבור.

הלאה. לפיד מציע, באייטם השני שלו – שמוקדש, כמה משונה, לאבולוציה – שתלמידי ישראל יקראו את הדרשה על ההר, כי "לא יזיק להם לדעת במה מאמינים יותר משני מיליארד בני אדם". לא יודע איך להגיד את זה ללפיד, אבל להוציא הכנסיה האוניטארית, אף כנסיה לא מעמידה את הדרשה על ההר בלב מערך האמונות שלה. האמונה הנוצרית, כפשוטה, היא האמונה שהאל התגלם בבשר והקריב את עצמו כדי לאפשר לבני האדם להגאל מהעולם הפגום שבו הם חיים. יש דקויות לכאן ולשם – חשיבותה היחסית של אמונה מול מעשים טובים, שהיא השבר הגדול של הקתוליות והפרוטסטנטיות – אבל זה הבסיס. זה, כמובן, קצת יותר מדי ממה שלפיד מסוגל להרשות לעצמו לכתוב. בהנחה האופטימית, כמובן, שהוא יודע את זה.

באייטם השלישי, לפיד רוצה שהתלמידים יקראו את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, כי לדבריו הוא "מבסס את היותנו דמוקרטיה." לפיד מעדיף שהתלמידים לא ישאלו שאלות מביכות, כמו למה החוק הזה לא מכיר בזכות השוויון (לפיד עצמו הביע את התנגדותו לשוויון בין כל תושבי ישראל, בטענה המעגלית שזה יוביל אותנו ל"מדינת כל אזרחיה"), בחופש הביטוי (שעדיין נשען רק על שתי פסיקות של בג"צ), וכמובן בחופש הדת, שלא קיים בישראל. בנוסף, הוא ממליץ לתלמידים לקרוא את הטקסט של אמה לזרוס, שחקוק על פסל החירות:

"הבי לך את בניך היגעים, העניים,

ערב רב של המונים כמהים לנשום כבני חורין,

את פליטת חופייך האומללה,

שלחי אותם אלי, חסרי הבית וסחופי הסער."

אני מצטט את הדברים משום שלפיד הביע התנגדות נמרצת לקליטת פליטים אפריקאים בישראל. המטרה של למידת הטקסט של לזרוס, אם כן, היא להעניק לתלמידים שיעור נחוץ בצביעות: דמוקרטיה וקליטת פליטים כמהי חירות היא דבר נהדר, כל זמן שהיא מתרחשת הרחק מכאן.

בסעיף 6, מציע לפיד לכפות על תלמידים את השינון בעל פה של השירים החביבים עליו, "עוד חוזר הניגון," "פגישה לאין קץ", ו"שיר משמר" של אלתרמן. אני אוהב אותם מאד, אבל אני מקווה שלעולם לא אגיע למדרגת ההיבריס שאומרת שצריך לאלץ תלמידים לשנן את השירים שאני אוהב. לפיד ממליץ, באותה הזדמנות, לשנן את עשרת הדברות, אותן הוא מגדיר "172 מילים ששינו את העולם."

הבה נבחן אותן. הראשונה היא "אני יהוה אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים." זו טענה מופרכת וחסרת כל ביסוס, ולא ברור באיזשהו אופן איך היא שינתה את העולם. "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" – שוב, דרישה חסרת כל ביסוס, ולא ברור איך היא שינתה את העולם, אלא אם אנחנו מדברים על שינוי לרעה. יש כאן איסור כולל על בניית פסלים ("לא תעשה לך פסל וכל תמונה"), אבל כנראה שלפיד לא מודע לכך כי בסעיף 4 הוא ממליץ להביא מול התלמידים את פסליו של מיכאלאנג'לו, כדי שיתפעמו מהם. הדיבר השלישי הוא איסור נשיאת שמו של יהוה לשווא, שיעור שאין ספק שכל תלמיד חילוני צריך ללמוד, אבל לא ברור איך בדיוק הוא שינה את העולם. הדיבר הרביעי קובע שעלינו לשמור את השבת, מצווה שאני משוכנע שלפיד מיישם על כל דקדוקיה. הדיבר החמישי מצווה עלינו לכבד את הורינו, אבל לא דורש מהם לכבד את ילדיהם, ואם הוא שינה את העולם באופן כלשהו, זה כנראה בלגיטימציה ארוכת שנים להתעללות של הורים בילדיהם בשל "אי כבוד."

על חמש המצוות המסיימות (לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תעיד עדות שקר ולא תחמוד) צריך לומר שני דברים: קודם כל (ואני מצטט מישהו מהזכרון) שמי שטוען שבני ישראל הקדומים לא הכירו והטמיעו את האיסורים הכלל-אנושיים (ברובם) הללו, אומר שהם היו חבורה בזויה במיוחד של אויבי המין האנושי; ושהדיבר האחרון, "לא תחמוד", שינה את העולם רק באופן שבו גרם סבל ומצוקה נפשית לדורות רבים של מאמינים, שחשבו באמת ובתמים שהוא מעשי. האם לפיד אכן מכיר את עשרת הדברות, או שהוא רק מכיר אותם כסוג של איקונין תרבותי, משהו שבן אדם מתורבת שם על הקיר אבל לא ממש טורח להסתכל עליו?

לסיום, לפיד ממליץ לנו ללמוד את אמנות הוויכוח. אני כולי בעד. בפעם הבאה, הוא יוכל ליישם את הטיפ הזה על עצמו ולא לשתוק כשמסלקים מאירוע שלו את מנחת האירוע, שהעזה לחלוק עליו.

רצוי לשים לב מה חסר מהשיעורים המומלצים של לפיד. אין אף מילה על הדרישה לצדק חברתי, על תנועת העבודה העולמית, על היסטוריה כלכלית. אף מילה על מעמדות ועל האופן שבו הם נוצרים. הטקסטים שלפיד רוצה שנלמד, בקיצור, הם טקסטים שמבטאים חנופה ריקה למקורות היהודיים, שמיועדת להשאיר את התלמיד החילוני בעמדת התבטלות מול ה"יהודי האמיתי", כזה שיודע לקרוא דף גמרא; וכאלה שמיועדים לשמר את התפיסה הניאו-ליברלית.

לא, תודה. היה לנו מספיק מזה.

(יוסי גורביץ)

איי פוקלנד יערכו בתחילת השנה הבאה משאל עם, שמטרתו לשאול שאלה פשוטה: מי צריך לשלוט באיים, על פי דעת תושביהם. התשובה הצפויה היא בריטניה, מי ששולטת באיים מאז שנת 1833 ומי שגם יישבה אותם. המטרה של משאל העם היא להודיע לממשלת ארגנטינה שהיא צריכה למצוא תרגיל אחר להסיח בו את דעת הקהל בארצה, כי הפוקלנדרים נשארים בריטים.

לאיי פוקלנד יש, פחות או יותר מאז המלחמה שם ב-1982, תפקיד מסוים ברטוריקה הפוליטית הישראלית. על פי התפיסה המקובלת של הימני המשכיל מספיק בשביל לשמוע עליהם בכלל, בריטניה שולטת באיים שנמצאים הרחק ממנה, שליטה שהיא בלתי לגיטימית משום שלמדינה סמוכה, ארגנטינה, יש תביעות על האיים. מכאן קלה הקפיצה ל"מי אתם שתטיפו לנו מוסר, גם אתם כובשים שטח של מדינות אחרות."

עובדות: ארגנטינה השתלטה על האיים ב-1820, כשהיא לוקחת אותם בכוח מספרד, מעצמה גוועת. היא מעולם לא יישבה את האיים ולכל היותר הציבה שם כמה קציני צבא. בריטניה כבשה את האיים בשנת 1833 – בפעם השניה, הפעם הראשונה היתה במאה ה-18 – ותוך זמן קצר, ב-1841, כבר יש שם די אוכלוסיה שתצריך מינוי של סגן-מושל מלכותי. מאז ועד 1982, רגלו של חייל ארגנטינאי לא דרכה על אדמת האיים.

עם התפרקות האימפריה הבריטית, החזקת האיים מול תביעותיה הבלתי פוסקות של ארגנטינה הפכה לבעיה, ועל כן הלכו תושבי האיים למשאל עם ב-1981. במשאל העם הזה – נקודה קריטית, שדוברי הימין מתעלמים ממנה בעקביות – הם הבהירו שברצונם להשאר בריטים.

שאלת איי פוקלנד מבהירה היטב את הפער בין התפיסה של הימני היהודי הממוצע (להגנתו ניתן לומר שהוא חניך מערכת החינוך הישראלית) ובין התפיסה של האדם המודרני הממוצע. הימני, כמו הלאומן הארגנטינאי, מדבר על "זכות היסטורית": פעם ישבנו בשטחים/באיים האלה, ועל כן יש לנו זכות עליהם. האדם המודרני, מאז המאה ה-18, מדבר לא על זכות היסטורית – חזרתה לדיון היא נסיגה רומנטית – אלא על רצון הנשלטים, שהוא המעניק לגיטימציה לשלטון. מה שחשוב הוא לא איזה נסיך בשנקל תקע איזה דגל על איזה תל בימי רישליה, אלא מה רוצים התושבים החיים במקום.

מהבחינה הזו, איי פוקלנד תמיד היו – וכל זמן שמשאל העם יאמר את מה שמצפים שיאמר, תמיד יהיו – בריטיים, וזאת מהסיבה הפשוטה שהתושבים במקום רואים את עצמם ככאלה ומעדיפים שהממשלה שתייצג אותם תהיה זו שיושבת בלונדון. בדיוק בשל כך היתה בריטניה מחויבת להגן עליהם, גם בכוח צבאי; הם אזרחיה החיים במקום שנתון, על פי בחירתם, לריבונותה. אם הימנים היהודים רוצים להשתמש בפוקלנד כנקודת דיון פוליטית, אדרבא: שיערכו משאל עם בקרב תושבי הגדה המערבית ויבררו איזו ממשלה הם רוצים שתשלוט בהם.

זה, כמובן, לא יקרה, ומסיבות ברורות. היהודים הימנים יודעים היטב שלישראל אין שמץ של לגיטימציה בקרב הנכבשים בגדה המערבית. הם פשוט מעדיפים לא לדבר על כך, כי ספק אם יש משהו שיפוצץ מהר יותר את בועת הכיבוש. ואולי זה מה שאנחנו צריכים לדרוש: שהגדה המערבית תלך בדרכה של פוקלנד, ותעלה להצבעה שאלה לא מסובכת – מי צריך להיות הריבון בשטח, על פי דעת רוב התושבים?

יהיה מעניין לראות את המשטר הציוני מתחמק מהשאלה הזו.

ועוד דבר אחד: מבקר המדינה כתב היום דו"ח חריף על התנהלותם של ראש הממשלה ושר הבטחון בפרשת ההתקפה על המרמרה. אני עדיין סבור שזו הפניית האשמות למקום הלא נכון – ההשתלטות על הספינה היתה מבצע בסדר גודל של פלוגה, ואם הצבא לא מסוגל לנהל כזה, אז הבעיה היא לא בשרים – אבל תגובתו היהירה של נתניהו ראויה לציטוט: "במבחן התוצאה אזרחי ישראל נהנים מביטחון שלא היה כמותו מזה שנים רבות. הביטחון ממנו נהנים אזרחי ישראל הוא תוצאה ישירה של ניהול אחראי ומדיניות נחושה. הדיונים הביטחוניים שמתקיימים בשלוש השנים האחרונות הם חסרי תקדים בהיקפם ובעומקם ויעידו על כך המשתתפים בהם." כלומר, פישלתי לגמרי בכל מה שקשור לאירוע הזה, אין סיכומים של הישיבות שבהן השתתפתי, אף אחד לא זוכר מה בדיוק אמרתי, הדברים שלי סותרים את מה שאמר הרמטכ"ל וקצינים בכירים אחרים – אבל זה בסדר, אתם לא תזכרו שום דבר מכל זה.

מה שמטריד הוא שהוא כנראה צודק.

(יוסי גורביץ)

ציד האדם החל: אנשי יחידת עוז וקלגסים אחרים החלו לעצור לקראת גירוש פליטים מדרום סודאן, ועשרות מהם נעצרו בשתי היממות האחרות. חטאם של הפליטים הוא העובדה שהם אינם יהודים; אילו השתייכו לבני העם הנבחר, הם לא היו מגורשים גם היו מגיעים במיליונים. הקלגסים עצרו חלק מהמיועדים לגירוש בבנקים, כשבאו לפדות את צ'קי המשכורת שלהם.

בג"צ, כמקובל בנושאים שמוגדרים על ידי הממשלה כענייני בטחון לאומי, יישר קו עם הממשלה ואישר את הגירוש לדרום סודאן ביום חמישי. בחלקים של סודאן מתרחשת מלחמה. משרד החוץ ומשרד הפנים טענו בפני בית המשפט שבטוח שם. כנראה שהם לא עדכנו את בית המשפט על כך שה-CIA מעריך שבדרום סודאן צפוי להתרחש רצח עם. בהחלט יתכן שה-CIA טועה – ההיסטוריה שלו רצופה יותר שגיאות מזו של אמ"ן – אבל צריך לתהות אם 1,500 הדרום-סודאנים הנמצאים בארץ הם סכנה גדולה כל כך, שצריך לבחון את השאלה הזו על גבם.

המעצר של פליטי דרום סודאן מתרחש למרות שביום חמישי, אלי ישי העניק להם ברוב חסדו ארכה של שבוע. המעצרים התחילו אתמול. ישי מנסה כעת לטעון שהוא עוצר רק את מי שעוד לא הגיע למשרד הפנים כדי להודיע שהוא מוכן לעזוב. כמה אנשים היו, לדעתכם, מסוגלים להגיע למשרד הפנים בין צהרי יום חמישי ובוקר יום ראשון?

במקביל, אמר היום נציג המשטרה שבניגוד לכל ההסתה הממלכתית ששופכים עלינו נציגי הממשלה, האחים היהודים והתקשורת, הפשיעה בדרום תל אביב "נסבלת ונמוכה." בפעם הבאה שגזענים מדרום תל אביב יחזרו על המנטרות הקבועות של "קבוצות שיכורים ברחובות" ו"אנחנו מפחדים לצאת מהבית", שאלו את עצמכם האם יש להתייחס לכך כתיאור מציאות אובייקטיבי, או כתיאור תפיסה של מציאות, והאם התיאורים החוזרים על עצמם קשורים לכך שיש אנשי ממסד שחיים משיווק הסיסמאות האלה.

משטרה פוליטית: המשטרה זימנה לחקירה שורה של פעילים חברתיים. סליחה, לא לחקירה – "לסור למשטרה." הפעיל היחיד שניסה לברר מה רוצים ממנו, תומר חג'ג', שמע מהשוטרים שהם רוצים לדעת מה הוא מתכנן לקיץ.

זה לא סוג של פעילות שמשטרה במדינה דמוקרטית אמורה לעשות. תפקידה של המשטרה הוא לתפוס פושעים, לשמור על הסדר, ולהגן על זכויות האזרחים. ביניהן, חשוב לציין, הזכות למחאה בלתי אלימה כנגד המשטר. "שיחות" כאלה הן סוג של הטלת אימה, ויש להן היסטוריה ארוכה במשטרת ישראל. בשנות החמישים והשישים הן נועדו לדכא את האוכלוסיה הפלסטינית של ישראל; בשנות השבעים הן הופעלו נגד הפעילים החברתיים של הפנתרים השחורים; בשנות האלפיים גם נגד מפגיני ימין כנגד ממשלת אולמרט.

כשנחשפה, לפני כמה שבועות, שיחת איום טלפונית משוטר בירושלים לפעילות חברתיות שם, המפכ"ל הודיע שהנושא ייבדק. עד כמה לוקחים במשטרה ברצינות את הנושא אפשר להבין מגל הזימונים האחרון.

ואם המשטרה רוצה לדעת מה אתם מתכננים לקיץ הקרוב, לא כדאי שתעזרו לה?

עושי רצון אדוניהם: המשנה ליועץ המשפטי לממשלה פטר את הפולשים לגבעת האולפנה מהצורך לקבל אישורי בניה לקראווילות המיועדות להם. הנימוק הוא "צורך צבאי דחוף ומיידי," שאם לא יטופל יקום "חשש לסדר הציבורי והבטחון באזור."

כלומר, הפרקליטות מגדירה את ההתמודדות עם המתנחלים ואת ההתפרעויות הצפויות שלהם עם פינוי השטח הגזול כ"צורך צבאי." מן המקום, על כן, לשאול מדוע הפרקליטות לא נוקטת בצעדים נדרשים אחרים כנגד איום צבאי – למשל, פירוקם של האנשים הנחשבים כמסוכנים מנשקם; למשל, הטלת עוצר על ההתנחלויות; למשל, מעצר מנהלי רחב היקף כנגד ראשי נחש.

התשובה, כמובן, היא שלא מפעילים אמצעים כאלה כנגד יהודים, גם אם הם מתחילים להיחשב כאיום צבאי. אלה אמצעים שמופעלים רק כנגד פלסטינים, קרי השכנים שלהם, שחיים באותו "אזור" עצמו, שבו קיים כעת חשש חדש "לסדר הציבורי ולבטחון." מאליו עולה החשד שהפרקליטות לא באמת מאמינה לעצמה; שהיא לא באמת חוששת מסכנה לבטחון האזור. בסכנות אחרות לבטחון האזור היא, איך לומר, לא מטפלת על ידי הסרת הצורך באישורי בניה. מותר – צריך, למעשה – לחשוד שהמילים הגבוהות האלה הן עוד אמצעי להכשרת בניה בשטחים.

עכשיו, כפי שציין בפני משפטן, כדי לבנות בבית אל, יש צורך באישור של היועץ המשפטי לממשלה, כי בית אל בנויה כולה על אדמות פלסטיניות שהופקעו, ואחרי בג"צ בית אל בכלל לא בטוח שמותר לבנות מבנים פרטיים על אדמות שנתפסו לצרכים צבאיים. והנה, פתאום, צץ לנו "צורך צבאי דחוף ומיידי."

מצד שני, בהתחשב בשינויי העמדה של הפרקליטות – היא הסכימה מלכתחילה שהבניה בגבעת האולפנה בלתי חוקית, ואז, אחרי לחץ פוליטי, ניסתה לחזור לבית המשפט בבקשה שישנה את פסק הדין שכבר קיבל, בהסתמך בין השאר על עמדתה (!) – בכלל לא בטוח שהיא לא תשנה את עמדתה שוב. יש שמועות על חוות דעת שכתב היועץ המשפטי לממשלה בנושא, שמשום מה לא פורסמה – אולי משום שהיא סותרת את עמדת ראש הממשלה.

עכשיו, עמדה משפטית לא אמורה להיות נתונה למשא ומתן. משהו חוקי, או שהוא לא חוקי. הוא מותר, או מותר בתנאים מסוימים, או אסור. לא היינו מקבלים כאלה שינויים ממהנדס: ממנו היינו מצפים שיעמוד על כך שאם יש סכנה בבניית מבנה, אז יש סכנה, ולא משנה אם זה למורת רוחו של הטייקון שמשלם את משכורתו. כך צריך להיות גם לגבי הפרקליטות. פקידות שמתיימרת להיות מקצועית, ואז מתנהגת כמו שבשבת לפי הרוח שמגיעה מלשכת ראש הממשלה, מאבדת את עולמה.

הרבה מהכבוד שהמערכת המשפטית שלנו זכתה לה נובעת מהעמדות הראויות להערצה של מספר קטן של משפטנים בשורה של משברים בשנות השמונים, ראש וראשון להם פרשת השב"כ ונספחיה (כמו משפט נאפסו). נוטים לשכוח שאחרי זמיר, שעמד ללא חת מול הטרויקה של שמיר, פרס ורבין, ושגרר אותם לחקירות משטרה, היועץ המשפטי הראשון שנאלץ לקבל שומרי ראש, הגיע יוסף חריש הרופס. חריש מונה בדיוק כדי שלא יהיה זמיר. ההשוואות בינו ובין וינשטיין מתבקשות.

פייסבוקיסטאן: האגדה שמרבים לספר על פייסבוק אומרת שהיא היתה הכרחית למאורעות האביב הערבי. בולשיט. פייסבוק עשתה כמיטב יכולתה לשבש אותו. העמוד המצרי שסביבו התגבשה ההתנגדות למובארק, "כולנו חאלד סעיד", נסגר על ידי פייסבוק ארבע פעמים.

פייסבוק לא מיועדת לדיבור פוליטי, דיבור כזה מוליד מריבות וגורם לאנשים להמנע מהקלקה על פרסומות. די במספר קטן של תלונות על תוכן שנכתב בפייסבוק כדי להביא להסרתו. אין לכם באמת חופש דיבור בפייסבוק; מותר לכם לומר רק מה שמועיל לקו התחתון של מארק צוקרבורג, אולי הדוחה שבטייקונים המודרניים. החוקרת רבקה מק'קינון כינתה את חופש הדיבור אליבא דפייסבוק "פייסבוקיסטאן."

שורה של פעילי שמאל ישראלים חוו את האפקט על בשרם: הפוסטים שכתבו הרגיזו טרולים מימין, שמיהרו להתלונן בהמוניהם על "תוכן פוגעני." פייסבוק לא בודקת את התלונות; אין לה את כוח האדם והאמת היא שזה פשוט לא מעניין אותה. התוצאה, במקרה של מספר מספיק של תלונות, היא הסרה אוטומטית, ללא יכולת ערעור, של התוכן שמרגיז את הטרולים.

זה קרה לקריקטוריסט מיש, והבוקר דיווח עמיר שיבי שגם תמונת הפרופיל שלו – פרודיה על הברווז הגרעיני של נתניהו – הוסרה גם היא. זו היתה תוצאה של פעילות יזומה של חברי קבוצת פייסבוק בשם "כולנו נגד השמאל הקיצוני," שזו שיטת הפעולה שלה. אתם מוזמנים להתלונן עליה כקבוצת שנאה כאן. אחד מיוזמי ההתקפה על שיבי מכנה את עצמו "איציק לוי", והוא טוען שהוא שוטר שעובד גם במשרד ראש הממשלה. בהחלט יתכן שמדובר בזיוף – אבל מותר גם לומר שאם יסתבר ששוטר שעובד עבור נתניהו מארגן התקפות סייבר כנגד פרופילים ועמודי פייסבוק של יריבים פוליטיים, זה לא צריך להפתיע אף אחד.

אם אתם רוצים לכתוב תוכן פוליטי, אל תעשו את זה בפייסבוק. זה עלול להתגלות כבזבוז זמן ומאמץ.

מיקוד: נמרוד עברון כתב אמש בפייסבוק על מיקוד לבחינה באזרחות שאושר על ידי משרד החינוך, שבתשובה לשאלה על מכתב הרבניות מציע את התשובה "אני תומך במכתב הרבניות," ומנמק אותה ב… טוב, קראו בעצמכם. בנצי גופשטיין, מארגון להב"ה, מיהר להביע התלהבות. בא לי למות.

(יוסי גורביץ)

בעקבות פרשת האולפנה, צויר בנימין נתניהו בעיתוני העולם כמי ש"שמר על שלטון החוק" הישראלי אל מול המתנחלים ועוזריהם, שניסו להעביר את חוק ההסדרה. כך אוהב נתניהו שמציירים אותו: ימין מתון, נחוש מול הימין הקיצוני.

הבל הבלים, שטות ורעות רוח. אם מישהו היה צריך הוכחה לאופן שבו רואה נתניהו את שלטון החוק, אפשר היה לראות אותה בהתרסה שלו בכנסת כלפי ארגוני השמאל והפלסטינים: אם תעתרו לבג"צ, אם תנסו לשמור על זכויותיכם החוקיות, נדפוק אתכם עוד יותר. כך מדבר מי שאמור להיות אמון על אכיפת החוק ופסיקות בתי המשפט.

ולא שהפסיקה בפרשת האולפנה היתה חריגה במיוחד. היא הורתה לפנות מבנים שבנו מתנחלים על אדמה פלסטינית פרטית. הסיפור מעניין: הוא מגלם בתוכו את כל הכיבוש. קודם כל, החרימה המדינה את השטח בסוף שנות ה-60. הוא היה אז כרם. המדינה הפקיעה אדמות בסביבתו, ובנתה עליו את הבסיס הצבאי בית אל. השטח המדובר לא הופקע, אבל היה קרוב לבסיס, והכניסה אליו נאסרה על הפלסטינים אלא בסופי שבוע; עורך הדין מיכאל ספרד מעריך שהמהלך הזה היה בלתי חוקי לחלוטין, אבל לך תריב עם צה"ל. אי אפשר לקיים כך כרם, והוא גווע. המדינה הרגילה את בעלי הקרקע להתייחס אליה כאל קרקע אבודה.

יותר מ-30 שנה אחר כך, השתנה במפתיע היעוד של הקרקע. עכשיו היא כבר לא היתה צמודה לבסיס, עכשיו אמורים לבנות עליה מבנים. אבל כאן יש בעיה: המדינה יכולה להפקיע שטחים לצרכים בטחוניים, והיא יכולה להכריז על שטחים כנטולי בעלים ועל כן "אדמות מדינה" שאותן היא משעבדת לצרכיהם של בני מדינה אחרת, והיא יכולה כמסתבר פשוט למנוע "מסיבות בטחוניות" כניסה לשטחים שסמוכים לשטחים שתפסה; אבל היא עדיין לא יכולה לנהוג כליסטים, להפקיע את האדמה לצרכים בטחוניים ואז להעביר אותה ישירות ליהודים.

על כן, נחלצו המתנחלים לעזרה. כמה חברות מתנחלים רקחו עסקה מפוקפקת: הם החתימו פלסטיני כלשהו על חוזה מכירה של שטח שלא היה שלו. ספרד מעלה נתון מעניין: עורך הדין של הרוכשים הבחין ששמו של המוכר לא היה זהה לשמו של בעל השטח; על כן הוא נתן לו מקדמה והוסיף סעיף לחוזה, שבו נאמר שהמכירה תושלם כאשר האיש ישוב עם ראיות לכך שהוא בעל הקרקע. האיש לא שב מעולם ועל כן, טכנית, המכירה לא הושלמה מעולם. עורך הדין היה דוד רותם, היום ח"כ מטעם ישראל ביתנו, חבר בוועדה לבחירת שופטים, ויו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט.

הגזל הזה היה כל כך בוטה, שהמנהל האזרחי הוציא צווי הריסה למבנים שם מיד עם הקמתם, ב-2006. הוא, כמובן, לא אכף אותם – כחלק ממדיניות רשמית של אי אכיפת צווי הריסה כנגד בתים של יהודים. בדרך כלל, אדמה אבודה כזו, שכבר 40 שנה יצאה מידי בעליה, לא מושכת תשומת לב. הפעם דווקא כן, והעסק הגיע לבית המשפט, שם יצא כל הלכלוך החוצה.

המדינה הודתה ששם המוכר במסמכים שהציגו החברות מעולם לא היה רשום כבעל השטח; החברה, קבע המנהל האזרחי, ידעה "שאין זהות בשם המוכר לזה הרשום בספר המקרקעין"; מוכר הקרקע היה בן שבע (!) בעת רישום המקרקעין; ולא בוצע שינוי בטאבו, כנדרש. פרטים נוספים פה.

חקירה פלילית בנושא נפתחה והתנהלה בעצלתיים. למרות שהבכיר ממתנחלי בית אל שהיה מעורב בפרשה הודה בחקירתו שידע שאין לו היתרי בניה, ולמרות שהחברה הקבלנית מסרה מסמכים שקריים לבנקים, החקירה נסגרה. ספרד מנהל כעת עתירה כנגד הסגירה הזו. היעדר ההיתרים, אגב, לא הפריע למשרד השיכון לשפוך תקציבים במקום.

עכשיו, במדינת חוק, כל החברות המעורבות היו עוברות חקירה צולבת, הפקידים שאישרו הקצבות של משרד השיכון לבניה על קרקע גזולה היו עפים מתפקידם, והחברות המעורבות היו משלמות לבעלי הקרקע החוקיים את כל ההכנסות – ממכירת דירות ומהשכרתן – שעשו מהשטח הגזול, ועוד מוסיפות פיצויים.

אבל בישראל, אף אחד לא מתעניין בזכויותיו של בעל הקרקע הנגזל, שהאדמות שלו הופקעו תחילה בכוח הזרוע, ואחר כך – בתיווכו של מי שיהיה יו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט – הועברו לזרים. החוק, אליבא דנתניהו, לא שומר על זכויותיו של בעל הקרקע; הוא לא בן לעם הנבחר ולא לאצולה המיוחסת של המתנחלים, שעבורם עושים הכל. הוא קוץ מעיק, מטרד, שהצליח לזכות בנצחון נדיר על מערכת העושק הממושפטת שלנו – ועל כן יש לאיים עליו.

על פניו, על נתניהו היה לבצע את פסק הדין ללא שהיות, ללא משחקים, וללא הבטחות פיצוי למתנחלים. "שלטון החוק" הוא הכלי המרכזי של הכיבוש, האצטלה – מסמורטטת, צואה וקרועה, אבל אצטלה – שמשווה פנים מהוגנים למה שהוא מסע של גזל ושוד (בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשיכה, בחסינות מושל!). בלעדיו לא היה כיבוש. נתניהו, מתוך האינטרסים שלו-עצמו, היה צריך להגן עליו. כך נהג בגין אחרי בג"צ אלון מורה.

אבל נתניהו איננו בגין. הוא חייב למתנחלים יותר מדי, הוא איננו יכול להעמיד פנים כאילו יש חוק שוויוני שכולם חייבים לציית לו משום שהחברה הישראלית כבר מזמן לא מוטרדת מכך שהיא חברה מפלה. מבחינת רוב היהודים החיים בישראל, שהם הבסיס של נתניהו והם הסיבה ששלטונו יציב כל כך, אין שום דבר לא בסדר בכך שיש חוק אחד ליהודים וחוק אחר, רע יותר, לפלסטינים. זו מדינת היהודים, אחרי הכל.

שורש הרע, כמובן, הוא בכך שבג"צ בכלל מאשר פניית פלסטינים אליו. הוא זה שיצר את האצטלה הזו של פיקוח משפטי על הכיבוש, פיקוח שלא קיים בפועל ב-99.99%. חברי הכנסת שמתלוננים בכל פעם שבג"צ בכל זאת מסרב לאשר את הבלתי ניתן לאישור יכולים לשנות את המצב בקלות: הם רק צריכים להעביר חוק קצר ופשוט, שאומר ש"בתי המשפט הישראלים לא יפסקו במקרים המתרחשים בשטח הנמצא תחת שטח שיפוט צבאי." עד לאחרונה, עד שאבד המצפון הערכי של החברה הישראלית, הם נמנעו מחוק כזה: הם ידעו שבלי בתי המשפט הישראליים אי אפשר יהיה עוד להגן על הכיבוש. עכשיו רוב הישראלים כבר לא מבינים זאת, וגם לא אכפת להם מכך שהם כובשים עם אחר. חוק ההסדרה היה נסיון להעביר חוק דומה. יהיו עוד – ובפעם הבאה, השמאל צריך לתמוך בחוקים כאלה. את המסיכה של "שלטון החוק" צריך לקרוע מעל פניו של הכיבוש – ושל ישראל.

ועוד דבר אחד: איילת שקד, הפנים העאלק-חילוניות של ארגון הקש "ישראל שלי", הודיעה היום כי היא מתפקדת ל"בית היהודי", השם המודרני של המפד"ל. היא תתמודד ברשימה אחת עם נפתלי בנט – גם הוא ממקימי "ישראל שלי" – ועם אביחי רונצקי, שפסק שמעיקר הדין מותר למנוע טיפול רפואי משבויים ושקודם אחר כך לתפקיד הרב הראשי לצה"ל. שקד אמרה שהיא עושה את המהלך מתוך "אמונה בשותפות אמת בעם ישראל." ב. מיכאל הגדיר פעם "חילונים" נוסח שקד כחברים בסיעת חל"ם, חילונים למען המפד"ל. מותר לקוות שמצביעי המפד"ל יבהירו לשקד שהיא מספיק טובה בשביל הפעלת בוטנט אנושי, אבל כאשה אין לה מקום בעמדת הנהגה.

(יוסי גורביץ)

ראש ממשלתנו היקר, בנימין נתניהו, הגדיר השבוע את ההחלטה להקים 851 יחידות דיור חדשות בגדה כפעולת "תג מחיר": "אני אומר לאלה שחושבים שהם ישתמשו במערכת המשפט כדי להזיק להתיישבות, אלה שחושבים כך טועים, כי בפועל ההיפך הגמור קורה. במקום הקטנת בית אל – הרחבתה. במקום פגיעה בהתיישבות – חיזוקה." במילים ברורות יותר, נתניהו הודיע שאם פלסטינים רוצים לשמור על זכויותיהם החוקיות, ישראל תאיץ את מדיניות הנישול שלה. לתשומת לבם של אלו שעדיין חושבים שמנתניהו הגולם עוד עשוי לבקוע יום אחד פרפר בדמות דה גול, שהוא יהיה מסוגל יום אחד לקדם הסדר כלשהו עם הפלסטינים – בהנחה האופטימית שבמצבו המתקדם של הכיבוש, שחגג השבוע 45, הסדר שמבוסס על חלוקה אפשרי בכלל. נתניהו, כתב הוואניטי פייר השבוע, השקיע במהלך כהונתו הרבה יותר מאמצים להשתלטות על התקשורת הישראלית מאשר להגיע להסדר עם הפלסטינים.

אבל הנישול לא מתרחש רק בגדה הכבושה. אדם יקר הפנה את תשומת לבי לאמצעים שמפעיל המשטר הציוני נגד האוכלוסיה הלא-יהודית בנגב. על תכנית הפינוי לבדואים, כמובן ללא כל פיצויים, כבר כתבתי. יש עוד דרכים, עדינות יותר, להתנכלות ללא יהודים.

המסמך הזה של עדאלה מתייחס (בעמוד הראשון, סעיפים 3-5) לנסיונות העקשניים לפנות בדואים מכפר "לא מוכר" ולהקים במקום ישוב יהודי חדש. למרות שמעמדם המשפטי של הבדואים בישובים שהממשלה הציונית מסרבת להכיר בהם טוב משמעותית מזה של המתנחלים, הממשלה אפילו לא מנסה להעמיד פנים שהיא נוהגת בהם כפי שהיא נוהגת במתנחלים.

אבל, כאמור, לא זה הנושא. שימו לב לסעיפים 15 (עמ' 2), 18 (שם) ו-19 (שם), כמו גם לסעיף 4 בעמ' 5. הראשון שבסעיפים (15) הוא ערעור על החלטת הביטוח הלאומי לשלול קצבת הבטחת הכנסה מאדם נטול תעסוקה, שיש לו רכב. השני (18) הוא בקשה לצו בזיון בית המשפט כנגד המדינה, לאחר שזו הפרה את התחייבותה לבנות בית ספר תיכון ראשון לכפרים הבלתי מוכרים. השלישי (19) הוא בקשה לביטול תיקון לחוק הביטוח הלאומי, שמורה על שלילת 60% מקצבת הילדים של הורים שאינם מחסנים את ילדיהם. הרביעי (4) הוא החלטה של משרד הבריאות, בתגובה לעתירה של עדאלה, שהוא יפתח אחת משלוש מרפאות טיפות חלב שסגר ב-2009, שהעניקו שירות לאוכלוסיית הכפרים הבלתי מוכרים.

הבה נמתח את הקו בין הנקודות. סעיפים 3 ו-4 פשוטים יחסית: הממשלה מנסה לשלול מהורים שאינם מחסנים את ילדיהם קצבת ילדים. הסעיף נשמע הגיוני – יש עניין לציבור בכך שכל הילדים יחוסנו, כדי למנוע התפרצות מגפות – עד שאתה מחבר אותו עם 4: הממשלה סגרה שלוש מרפאות שמטפלות בילדי הבדואים, ובלחץ עתירה לבג"צ הבטיחה לפתוח אחת מהן שוב. כלומר, ביד אחת הממשלה דורשת מהבדואים – שוב, כנדרש – לחסן את ילדיהם; ביד השניה, היא מקשה עליהם לעשות זאת וסוגרת שני שליש מהמרפאות שלהם.

מה שמשאיר אותם עם מרפאה אחת, שגם היא פתוחה בשעות קצובות בלבד. התחבורה הציבורית בישראל היא בזיון – ככה זה כשהאידיאולוגיה השלטת אומרת שאסור לתת לממשלה להעניק שירותים לאזרחים, כי הממשלה הורסת כל דבר שהיא נוגעת בו – וזה נכון על אחת כמה וכמה בדרום, המוזנח שבחלקי הארץ.

אז אם אתה הורה בדואי שפוטר ממשרתו ולא מצליח למצוא אחרת, נניח כי המדינה מפלה נגדך והאוכלוסיה שבה אתה יושב היא יהודית ועל כן גזענית, ויש לך רכב שהצלחת להשיג בשל עבודה קודמת, ואתה רוצה להשתמש ברכב הזה כדי לחפש עבודה חדשה וכדי לקחת את הילד שלך למרפאה הבודדת שהממשלה היהודית מוכנה לפתוח עבורך – אז, במקרה כזה, המדינה תשלול ממך את קצבת הבטחת ההכנסה.

התקנה המרושעת הזו – גורלך קשה? נחמיר אותו – מתחברת עם הסעיף השני: אי עמידת המדינה בהתחייבותה לבנות בית ספר תיכון לילדי הכפרים הלא מוכרים. אם אין בית ספר קרוב, ואין תחבורה ציבורית ראויה – ואין; אלה כפרים לא מוכרים – אז לילד בדואי שהגיע לגיל תיכון יש שתי אפשרויות: או שההורים שלו יסיעו אותו לבית ספר רחוק, או שהוא ינשור מהלימודים. אם הוא ינשור, המדינה תוכל לספוק את כפיה ולומר "תראו את הברברים האלה, הם לא לומדים," ולהתלונן אחר כך על הפשיעה. ואם אחד ההורים שלו ינסה להסיע אותו אל בית הספר, אבל יאבד את מקום עבודתו, הוא יצטרך לבחור בין לימודיו של הילד ובין קצבת הבטחת ההכנסה שלו.

ישראל היא מדינה עוינת ללא יהודים החיים בה. ככה עושים את זה: ככה משכנעים את המיעוט שטוב לא יהיה לו פה, שמוטב שיילך. לא במקרה נאלצת הממשלה לרסן את המטומטמים שבאנשי הימין – מירי רגב, דני דנון – שעומדים לחשוף בפני כל העולם את ערוות גזענותה של המדינה היהודית. השוטים הללו לא מבינים שלא כך עושים את זה: לא כותבים "הכניסה ליהודים בלבד," זה יגרום ליהודי ארה"ב חלחלה ויגרום אפילו לשגרירנו בארה"ב לזוע באי נוחות. כותבים "הכניסה אסורה למי שאיננו יושב בישראל מכוח שבות." המשמעות ממילא זהה, והאוכפים בשטח יודעים מה מצופה מהם. לא עורכים ישיבה בכנסת על "סכנת חטיפות מצד בדואים" שלא קיימת; מבהירים שהטיפול בהתיישבות הבדואית עובר למועצה לבטחון לאומי. אתם אויבים, ונתייחס אליכם כאויבים. לא כדאי שתלכו?

וכשיבוא הפיצוץ – ולמה שלא יבוא, כשהממשלה שלך מתייחסת אליך כאל אזרח סוג ב', ודורשת ממך חובות, אבל לא מוכנה לבנות מרפאות לתינוקיך ובתי ספר לילדיך? – הממשלה תוכל לומר, בשביעות רצון, "אמרנו לכם."

ועוד דבר אחד: טענה נפוצה בקרב הגזענים היהודים, שטוענים שפליטים הם "מהגרי עבודה", נוגעת לכך שרבים מהם משלמים סכומי כסף כדי להיות מוברחים לישראל. על פי אותו ההגיון, יהודים גרמנים ואחרים ששילמו כסף כדי להמלט מהשלטון הנאצי – ורוב מי שהצליח לברוח פעל כך או בדרך דומה – היו גם הם "מהגרי עבודה." אפשר לטעון שמצבם של הפליטים הללו טוב מזה של אלו שהותירו מאחור; זה תמיד נכון. זה לא הופך אותם לפחות פליטים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)