הרשות לפיתוח הגליל פרסמה לאחרונה קריאה למתנדבים, הקוראת להם להצטרף לגרעין של "אם תרצו" בנצרת עלית. מסיבות לא ברורות – דוברת הרשות נמנעה מלענות לשאלות מפורטות שנשלחו אליה במייל – הסירה הרשות את הקריאה מהאתר שלה. ניתן לצפות בעמוד שנשמר במטמון של גוגל (זהירות, טעינה איטית) כאן.

המסמך עצמו מאלף. הוא מצהיר ש"נצרת עילית סובלת בשנים האחרונות מהגירה שלילית של יהודים ובכך גם מאבדת את צביונה היהודי ציוני. ההגירה השלילית מן העיר מתאפיינת בעזיבתן של משפחות יהודיות ותיקות ומבוססות וכן של צעירים רבים. כתוצאה מעזיבה זו השתנה המצב הדמוגרפי והסוציו-אקונומי בעיר." זו פשוט דרך ארוכה לכתוב משפט פשוט: יש יותר ערבים ופחות יהודים בנצרת עילית. הרשות לפיתוח הגליל (שהיא חלק מהמשרד לפיתוח הנגב והגליל, שבראשו עומד סילבן שלום, משרד שנלווה לתואר הריק "המשנה לראש הממשלה", אתנן שכמו כמעט כל שטות מזיקה בישראל מקושר בסופו של דבר לאגו של שמעון פרס) עוסקת במה שקראו פעם, לפני שנפלה אימת בג"צ על המשטר הציוני, "ייהוד הגליל".

ומה יעשו הפעילים של "אם תרצו", במימון ממשלתי (סיוע בשכר הדירה, הטבות בארנונה, אפשרות למלגות) בנצרת עילית? הם יפעילו "בית מדרש ציוני", ב"שכונות הזקוקות לחיזוק משמעותי". כלומר, נרשם מחסור מדאיג בנאמנות לאורתודוקסיה הציונית בחלקים מנצרת עילית, ויש צורך בצעירים עם "יכולת מנהיגותית מוכחת", ש"שירתו שירות לאומי מלא ומשמעותי", ו"בעלי תודעה עמוקה" למתרחש", כדי שירביצו בתושבים החלשים קצת מהציונות הישנה ההיא.

ההשתתפות בפרויקט מוגבלת לתלמידי מכללת עמק יזרעאל, שעלתה לאחרונה לכותרות לאחר שהנהלת המכללה קשרה עם שתי רשימות שונות של סטודנטים כדי למנוע מרשימה ערבית לזכות בהנהלת אגודת הסטודנטים; מנכ"ל המכללה, יורם רז, מודאג מאד מעליית מספרם של הערבים בגליל. שניים מהקריטריונים במכרז למתנדבי "אם תרצו" נראים כמיועדים מראש להכשלת אפשרות של סטודנטים ערבים בפרויקט, שכזכור ממומן מכספי ציבור: "שירות לאומי מלא ומשמעותי" (כך שגם אם הוא מלא, תמיד אפשר יהיה לפסול אותך על ה"משמעותי"), ומעבר ראיון עם מנהל הפרויקט, שהוא איש "אם תרצו" באגודת הסטודנטים של המכללה.

בנצרת עילית אירעו בחודשים האחרונים שורה של תקריות שמעידות על מתח בין התושבים היהודים ובין הערבים. על אף העובדה שכ-15% מתושבי נצרת עילית הם נוצרים, סירב ראש העיריה, שמעון גפסו, להציב עצי אשוח ברחובות לרגל חג המולד, וזאת למרות שהעיריה הציבה חנוכיות ענק ברחובות. דוד מאיר דרוקמן, הרב של קרית מוצקין – שהתפרסם בדו הפרצופיות האופיינית למעמדו, כשקרא להתפלל לנפילת ממשלת שרון ולקלל אותה, כשהמשיך למשוך את משכורת עובד הציבור שלו – קרא "להפחיד את הערבים עד שיברחו מנצרת עילית… שהערבים ירגישו שהיהודים השתגעו". באוגוסט האחרון מחה חבר במועצת נצרת עילית, זאב הרטמן, על עצם הרעיון של הקמת בית ספר ערבי בנצרת עילית, למרות ש-20% מתושבי העיר הם ערבים. הרעיון של הכנסת גרעין של "אם תרצו" לנצרת עילית נראה כמו נסיון פרובוקציה מכוון.

"אם תרצו" עומדת בקשרים אמיצים עם תנועה אחרת, "השומר החדש". המדובר בקבוצה של ויג'ילנטים, שהמטרה שלהם היא "ליצור שינוי תודעתי ואסטרטגי בחברה הישראלית, לחזק את הקשר שנחלש, לאדמה ולקרקע, [כך במקור – יצ"ג] ולהעצים את חשיבות החזקת הקרקעות בשטחים הפתוחים בנגב ובגליל. שיטת הפעולה של הארגון היא הקמת מצפי שמירה בשטחי המרעה, אליהם מגיעים מתנדבים ומסייעים ליצור את הנוכחות בשטח". ההתייחסות ל"חשיבות החזקת הקרקעות" כבר אומרת בדיוק לאיזה צד של המפה הפוליטית פונה הארגון.

"השומר החדש" לא מתבסס רק על מתנדבים: הוא מקבל הסכמה שקטה לקיומו גם מצה"ל, שמתרשם מספיק ממטרות הארגון עד שהוא מאפשר לעשרות ממתנדביו לקבל דחיית שירות של שנה בכדי שיקבלו את האינדוקטרינציה הנדרשת של הארגון. זו האחרונה כוללת "הבנת ערך האדמה" ושיעורים ברכיבה על סוסים, שיעורי תיאוריה על "מיעוטים בישראל, בטחון ואכיפת חוק בישראל", רעיית בקר וצאן, ריתוך, נגרות, בניה ומכונאות. בשיחה עם נציג הארגון, הוא אישר שאכן, עשרות מתנדבים צפויים לצאת בקרוב לדחיית שירות, אך לא הצליח להסביר מהם הקריטריונים שבאמצעותם הוא בוחר את המועמדים לשירות.

ברור למה הפנטזיה הרומנטית-אוריינטליסטית הזו קוסמת לצעירים מתבגרים שסיימו את לימודיהם; היא קסמה גם לצעירים הרומנטיקנים של "השומר" המקורי. קצת פחות ברור מה מקבל צה"ל מכך שקבוצה של צעירים עוסקת ברכיבה על סוסים ומרעה, אלא אם הוא אכן זקוק לחיילים עם אוריינטציה כזו.פניה לדובר צה"ל בנסיון להבין מדוע זוכה הארגון להעניק דחיית שירות לתומכיו, ועל סמך אילו קריטריונים נעשה הדבר, לא נענתה עד מועד פרסום הפוסט.

כשזוכרים את העובדה שוועדת החינוך של הכנסת, בהמרצת זבולון אורלב, קראה ל"אם תרצו" לכתוב דו"ח על מצב החינוך הציוני באוניברסיטאות; כשזוכרים שבכירים כמו בוגי יעלון, השר לאיומים אסטרטגיים, נאם בפני כינוס התנועה; שהיא קיבלה חלק ניכר מהכספים שלה באמצעות הסוכנות היהודית, ששימשה כצינור; את האמירה של בכיר בלשכת נתניהו בשעתו, על האופן שבו תמרנה הלשכה את תנועת המילואימניקים אחרי מלחמת לבנון השניה באמצעות תרומות מחו"ל, ש”אם תרצו” היא היורשת של מאבק המילואימניקים, ושמשרד הפרסום שלהם היה זה של משה קלוגהפט, שניתב גם את תנועת המילואימניקים – כשמחברים את זה כל יחד, צריך לתהות עד כמה "אם תרצו" ואחיותיה הן תנועות מחאה חיצוניות, ועד כמה הן בעצם משת"פיות של שלטון הימין. יש סתירה בין הטענה שאתה "תנועת מחאה", ודיבורים על "מהפכה ציונית שניה", ובין העובדה שאתה מחובק על ידי השלטון.

עדכון: להלן תגובת דובר צה”ל לשאלה על פי אילו קריטריונים זכו מתנדבי “השומר החדש” לדחיית שירות: “תלמיד תיכון אשר רוצה לקבל דחיית שירות לצורך שנת שירות או מכינה קדם צבאית, פונה באמצעות הארגון דרכו ירצה להתנדב ומבקש דחייה. בקשה זו עוברת לאגף הביטחוני-חברתי במשרד הביטחון, ולבסוף, בכפוף לשיקולי הצבא, מאושרת או נשללת הבקשה.”

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון החלקלק".)

(יוסי גורביץ)

אלימות חריגה נרשמה בסוף השבוע בשייח ג'ראח, לאחר שעשרות שוטרים רעולי פנים ונטולי תגים הסתערו על המפגינים ועצרו שלושה מהם. כך דיווחו הפעילי משייח' ג'ראח, שבעקביות המידע שהם מוסרים אמין יותר מזה של המשטרה.

לשוטרים היתה סיבה טובה להסתיר את זהותם: קיים סיכוי יותר מסביר שהם עוברים על החוק. חוקיותה של ההפגנה בשייח' ג'ראח הוכרה על ידי בתי המשפט לא פעם ולא פעמיים, ולאחרונה זרק השופט משה דרורי – כן, ההוא – את המשטרה מכל המדרגות, כשניסתה להביא למעצר ללא עילה של הפעילים. בין השאר, ניסתה המשטרה לטעון שמדובר בהפגנה בלתי חוקית, למרות שהיו בה פחות מ-50 מפגינים והפגנה כזו איננה מצריכה רשיון. דרורי כתב אז ש"חבל שבא כוח המשטרה, המייצג את המדינה, אינו פוסע בנתיב שנקבע בפסיקה. תנועת הסולידריות תוכל להמשיך ולהפגין ללא כל הפרעה, כאשר המשטרה, לאחר שתפנים את האמור בהחלטה זו, תסייע להם להפגין בכל עת שיחפצו. כשיידרש אישור ברישיון היא תפעיל שיקול דעת במגמה חיובית שתאפשר גם אסיפות ותהלוכות כאלה".

אנשים רעולי פנים הם, מדרך הטבע, אנשים שלא מוכנים לחשוף את זהותם. לעיתים אלה אנשי כוחות מיוחדים, שהחשאיות היא חלק מההילה שלהם; לעיתים קרובות הרבה יותר אלו מורדים או פושעים, שעושים זאת כדי להקשות על רשויות החוק לזהותם ולהביאם לדין. במקרה שלפנינו, קשה להמנע מהמסקנה שהשוטרים התנהלו כמו פושעים.

שוטרים אמורים להיות ניתנים לזיהוי. זה חלק מהבלמים שאנחנו שמים על כוחם להרע ולהשחית, כוח שהיה מוכר לכל מי שטרח לחשוב על ענייני מדינה מאז "מי ישמור על השומרים" של אפלטון, שהכיר כבר ב"המדינה" שכאן נקודת התורפה שלה (ומצא לה את הצולע שבפתרונות: השומרים ישמרו על עצמם). כששוטר מסיר את התג שלו, או מסתיר את פניו, הוא מעיד שבכוונתו לעבור על החוק, תוך ניצול הסמכות שמעניק לו החוק. כפי שאפשר לראות מהתמונה משמאל, שצולמה ב-12.11.10, שוטרים בשייח' ג'ראח שמסתובבים בלי תגי זיהוי הם דבר נפוץ למדי.

מן הראוי לציין שישראל סלחנית, סלחנית מאד, כלפי שוטרים כאלה. רק לעיתים נדירות מאד, שוטרים אלימים מוצאים את עצמם עומדים לדין. משטרת ישראל, שכפי שהעיר השופט דרורי עצרה אנשים בניגוד לחוק למרות שהיא היתה צריכה לדעת שהם מפירים פסקי דין בני 30 של בית המשפט העליון, לא שילמה על כך כל מחיר. לעיתים קרובות, אנחנו מוצאים ששוטרים שיקרו בבית המשפט – והם לא עומדים לדין על עדות שקר, אלא חוזרים לתפקידם כאילו כלום לא קרה, כדי שיוכלו לנצל לרעה שוב את הכוח שניתן להם.

במקרה של שייח' ג'ראח, כל הבעיות הללו מתמזגות עם בעיה נוספת: העובדה שמדובר במשטרה מוטה פוליטית. מפקדי המשטרה במחוז התארחו אצל המתנחלים וחגגו אצלם, והם אימצו את השפה של המתנחלים בהתייחסות למקום ("שכונת שמעון הצדיק"). העובדה שהם עברו על החלטות בית המשפט שההפגנות הן חוקיות, פעם אחר פעם, מעידה על כך שלפני שהם שוטרים, הם קודם כל יהודים לאומנים. למותר לציין שהפגנות מתנחלים בשייח' ג'ראח ובמקומות אחרים בירושלים לא זוכות לטיפול דומה.

או, כמו שתוארה משטרת ירושלים על ידי חיים חפר בשנות השמונים, "משטרת כ"ך". מסתבר שדברים לא משתנים הרבה.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: במצרים, מתחילה חקירה כנגד מובארק וחבר מושחתיו כדי לברר למה, בעצם, מכרו לישראל גז במחיר נמוך יותר מכפי שהם מוכרים אותו למדינות אחרות – ולמצרים עצמם. בישראל, הסיכוי שתפתח חקירה כנגד יוסי מימן וחבר מרעיו, שהיו – על פי הטענות המצריות – מעורבים בעסקת שוחד, אפסי. זוכרים איך מכרו לנו את מימן כרב מג כלכלי, בשל ההצלחה שלו בביצוע העסקה עם המצרים? זוכרים איך הוא הזיז הצידה שר תשתיות – יוסי פריצקי – כשזה רצה לחתום על עסקת גז עם חברה בריטית? שמתם לב איך בדיוק דווקא עכשיו, כשהגז המצרי הופסק, חלה פתאום תקלה באסדה של ים תטיס, קרי יצחק תשובה? אין מה לומר, צירוף מקרים משונה מאד. אולי הגיע הזמן להלאים את הגז; נראה לי שהמהלך הזה יוריד משמעותית את מספר ה"תקלות".

(יוסי גורביץ)

מקורות פלסטיניים מדווחים שבולדוזרים של צה"ל, מלווים בכוחות גדולים של חמושינו האמיצים, ביצעו שלשום (ד') את התמרון שהפך לסימן ההיכר של צה"ל: החרבת רכושם של אנשים שאינן מסוגלים להגן על עצמם. הפעם, מדובר בבאר שמספקת למאות פלסטינים מי שתיה בכפר אל בוקע, סמוך לחברון. הדיווח הוא על פי מקורות פלסטיניים; לא ניתן היה לקבל תגובה רשמית מדובר צה"ל. בהתבסס על נסיון העבר, עם זאת, הדיווח נראה אמין.

צה"ל מנהל מלחמה עיקשת כנגד הפלסטינים באזור דרום חברון, תוך התנכלות לאנשים קשי יום במיוחד; לאחרונה הוא החריב יותר מעשר בארות בהתקפה אחת. השמדה או חסימה של בארות היא טקטיקה צה"לית נפוצה במיוחד – לפעמים היא מגיעה לתקשורת הישראלית, ואז יש קצת רעש לזמן קצר; בדרך כלל, זה לא קורה. צה"ל עושה בפלסטינים כראות עיניו.

למה, בעצם, הורס צה"ל בארות בגדה המערבית? התשובה הרגילה היא שזו "באר ללא רשיון". למה, בעצם, צריך פלסטיני רשיון דווקא מצה"ל – אה, סליחה, מה"מנהל האזרחי" – כדי לחפור באר?

כדי להבין את זה, צריך לחזור לתרגיל שביצע השבוע בנימין נתניהו. הוא הודיע שישראל תהרוס – מתישהו, כשיהיה לה כוח – מאחזים שהוקמו על קרקע פלסטינית פרטית (פרט לאלו של הקדוש המעונה אלירז פרץ; מסתבר שאם אתה נהרג בזמן שירותך בצה"ל, המשפחה שלך מקבלת כרטיס "שדוד כפי יכולתך"), אבל תכשיר את המאחזים שנבנו על "אדמות מדינה". מדובר, צריך להזכיר, במאחזים שישראל התחייבה לפנות עוד בממשלת שרון. עכשיו רובם המוחלט יוכשר.

מבין הפיקציות המזוהמות שהביא לנו הכיבוש, ספק אם יש מזוהמת יותר מזו של "אדמות המדינה". המדובר בקרקעות שהרישום עליהן לא היה מוסדר, וישראל החליטה שהיא מלאימה אותן, מתוקף סמכותה כשליטה באזור. החוק הבינלאומי מתיר תפיסה של רכוש בשטח כבוש, אך רק לצרכי בטחון וקידום מצבה של האוכלוסיה הנכבשת. ישראל השתמשה ב"אדמות המדינה" כדי לבנות עליהן התנחלויות ומאחזים. כלומר, לקחה את השטחים שהיו אמורים לשמש את תושבי הגדה והרצועה לצרכיהם, והשתמשה בהם לצרכי סיפוח.

מטבע הדברים, ישראל לא מעניקה היתרי בניה בשטחים ללא-יהודים, אלא ליהודים בלבד. כל בניה בשטחים – לפעמים אפילו בשטחי איי, שבשליטת הרשות – ניתנת להכרזה על ידי רשויות צה"ל כבניה בלתי חוקית. במהלך כל שנות שלטונה של ישראל בגדה, היא לא בנתה ולו ישוב פלסטיני אחד, והיא עושה ככל יכולתה כדי למנוע את התפתחותה של תשתית פלסטינית.

כאן חוזרים לסיפור הבארות: ישראל מנסה לנשל את תושבי דרום חברון, והאמצעי הבדוק ביותר לכך הוא מניעת מים. קצת קשה לחיות בלעדיהם, אתם יודעים. מאיפה לישראל הזכות להרוס בארות? מאותה הזכות שיש לה להחרים "אדמות מדינה": בזכות הכוח.

זו המהות הקבועה, היומיומית, המייאשת של הכיבוש. היא לא פוטוגנית יותר מדי; אין בה דם; והיא לא מושכת תשומת לב. הציבור היהודי כבר מזמן לא רוצה לשמוע על כך – למעשה, לא רצה לשמוע על הגזל השיטתי כבר בתחילתו, בשנות השבעים. אבל כך מספחת ישראל את הגדה, דונם אחרי דונם ועז אחרי עז, תוך שהיא מנסה להעמיד פנים שהכיבוש הוא אכן בעיה, אבל זו בעיה "זמנית". אין שום דבר זמני בכיבוש. ומתקרבת השעה שבה ישראל תיאלץ לאכול את הדייסה המרה שבישלה.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: דווח כי ראש ממשלתנו היקר, בנימין נתניהו, אמר לאחרונה בשיחות סגורות ש"מדינה דו לאומית תהיה אסון". הבלוג רוצה לברך את נתניהו, על שהבין – באיחור מסוים, אמנם – את מה שהבינו אנשי שמאל לפני ארבעים שנה ויותר. באותה הזדמנות, נזכיר לנתניהו – שנוהג לאחרונה לתקוף את הנסיגה מרצועת עזה – שהוא הצביע בעדה ארבע פעמים שונות בכנסת, ושהוא עזב את ממשלת שרון שבוע לפני ביצוע ההתנתקות. הוא היה שר האוצר שמימן אותה, היא רשומה (גם) על שמו בטאבו.

(יוסי גורביץ)

נתחיל בצד החיובי: בעקבות פרשת גלנט, מתחילים לבחון כל מועמד צבאי לתפקיד בכיר בקפידה, וזה טוב. כך למדנו שראש הממשלה רוצה למנות לראשות המל"ל אדם – הגנרל בדימוס יעקב עמידרור – שסבור שאין מוסר מלחמה ושבחיילים פחדנים צריך לירות.

אם לדייק, עמידרור אמר שחייל שמסרב להסתער "במערכת צבאית נורמלית צריך להכניס לו כדור בראש ובמערכת ליברלית צריך להכניס אותו לבית סוהר". אם למישהו היה ספק כלשהו, עמידרור – שמנגיד את הליברליות עם הנורמליות – הוא לא ליברל. אחר כך, כשראה שסר מעליו עונג המינוי, הוא מיהר לתקן את עצמו ולומר שהוא בעד העמדה לדין, לא רצח חיילים המומים בשדה הקרב. נו. אני נוטה להאמין לדברים שאמר כששוחח לפי תומו.

מעבר לדימוי האוטומטי שהעלה עמידרור אצלי, ואני מאמין שגם אצל אחרים – של יחידות הנ.ק.וו.ד. החמושות במקלעים שירו בגבם של חיילי הצבא האדום הנסים – יש כאן עניין נוסף. עמידרור הוא דוגמא מובהקת לדתיים הלאומיים ה"ערכיים", שכל כך אוהבים (בעיקר הם עצמם) להעלות על נס. הוא כל כך ערכי, שאת החילונים הוא כינה פעם – בבוז – "גויים דוברי עברית".

הבעיה היא שהמילה הזו, "ערכים", מסמנת ערכים מסוג אחד בלבד, שמרני-דתי. לא במקרה ייבאו אותה השמרנים הישראלים מארה"ב, שם היא מזמן נחלתו של הימין. "פטריוטיות" היא ערך בישראל; "סובלנות", לא כל כך, "שוויון" ודאי שלא. אז הבה נסתכל על הערכים של עמידרור, הלפיד של מחנה החיילים חובשי הכיפה.

הרעיון שחייל צריך להרוג "כל מי שמפריע לו לביצוע המשימה" – התשובה של עמידרור לשאלה האם מדובר גם בילד בן חמש לא ברורה, כנראה לא במקרה – מציב את עמידרור לא רק בצד ההיסטורי של ג'ינג'יס חאן, סטאלין והיטלר, אלא גם במחנה של כותבי "תורת המלך" והרב ישראל רוזן, שקורא לאמץ "מוסר יהודי" (שהוא בעצם מוסר גרמני "קסנופובי, רגשני, אנארכי"). בקיצור, עמידרור – כמו ההוגים המובילים בציונות הדתית, שהם קבוצת ההתייחסות הטבעית שלו – אימץ את מוסר הלחימה הנאצי, בשינוי קל: אם הנאצים האשימו את המוסר היהודי ברכרוכיות שהובילה ליצירת חוקי המלחמה, הרבנים דוחים בזעם את העלילה הנאצית ומטילים את האשמה, במידה רבה של צדק, על הנצרות. ראשיתו של ההומניזם האירופי בתפיסה – שלא היהודים ולא הנאצים היו מוכנים לקבל – שכל בני האדם שווים בפני האל, וזו תרומתה העיקרית, יש שיאמרו היחידה, של הנצרות למין האנושי.

אבל, רגע. לתנ"ך יש תפיסה אחרת לגמרי מזו של עמידרור באשר לפחדנים: "מי האיש הירא ורך הלבב, ילך וישוב אל ביתו ולא ימס את לב אחיו כלבבו". כותבי התלמוד אינם משנים את ההלכה הזו; הרמב"ם מסייג אותה, ואומר שמי שנתקף פחד בעת המלחמה עצמה עובר ב"לא תעשה", ואף מאשים אותו בכך שהוא מסכן חיילים אחרים, אבל ספק גדול אם אפילו הוא היה מתיר את דמו של יהודי טוב שנתקף פחד, ומתיר לתקוע לו כדור בראש; הוא לא קובע עונש לחייל במצב כזה. ספק גדול יותר אם היה שופט אותו אחר כך.

אז מאיפה צץ פתאום צו המשמעת של הוורמאכט בפיו של היהודי הערכי עמידרור? הרי אין לחשוד בו שהוא לא מכיר את היחס של התנ"ך והתלמוד לאנשים שאינם ערוכים לקרב. מאיפה הנוקשות הרצחנית הזו, לירות בחייליך שלך? האם עמידרור באמת חושב שחיילים שהרגע ראו איך המפקד שלהם רוצח חייל שמסרב להסתער יהיו חיילים טובים יותר? שהם לא יחשבו, למשל, שהוא בודד והם רבים, ויש הרבה עופרת באוויר, ומי ידע? האם הוא חושב שחיילים ימשיכו להתגייס ליחידות קרביות, אם ידעו שיש סיכוי שאם בסערת הקרב המפקד שלהם חושב שהם מתמהמהים, הם יחטפו כדור בראש? מה יהיה המורל של חיילים שצריכים להסתכל לא רק קדימה, אל האויב, אלא גם אחורה, אל המפקד?

עמידרור יודע את כל זה. ברגע של יושר אישי, אם הוא עדיין מסוגל לו – הקצונה והשררה משחיתים נפשו של אדם, והוא היה קצין כל חייו – הוא כנראה גם יודה בכך. אבל הוא מעדיף להעלים עין מהסתירה הזו, החדה כל כך, בין ההלכה והמסורת היהודית שהוא מחויב להן ובין הפתרון שלו לבעיית חייל פחדן.

והסיבה לכך היא שמרגע שנשמת את אדי הרומנטיזציה הקסנופובית, הרגשנית, האנארכית של הנאציזם, אתה מחויב לה וקודם כל לה. במשוואה היודו-נאצית, החלק הנאצי יקבל משקל, החלק היהודי יזוז אחורה. ואם נלמד את זה מפרשת עמידרור, אז הוא את תרומתו לישראל כבר העלה.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: ראש ממשלתנו היקר, בנימין נתניהו, הודה נרגשות לאפיפיור בנדיקטוס ה-16, האיש והסיוע לפדופילים, על כך שפטר את העם היהודי מאשמת רצח ישוע. קשה להאשים את נתניהו – מעטים מנהיגי העולם שמוכנים כיום לקבל ממנו מסר כלשהו, לבנדיקטוס לא יהיו הרבה ברירות – אבל זה מעלה שתי תהיות. ראשית, זו הפעם השניה שנתניהו עושה את זה, אחרי שהתרפס בפני קסטרו. עד כדי כך המצור מעיק עליו? ושנית, לא היה אף אחד בלשכת נתניהו שהלך לעשות שיעורי בית וגילה שבנדיקטוס בסך הכל חזר על עמדת הכנסיה במסמך הרשמי Nostra Aetate מ-1965? שהעיתונות הישראלית לא יודעת את זה, מילא, אבל לשכת ראש הממשלה?

הערה מנהלתית א': היום התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות לתורם ולאחל לו שלעולם לא ייאלץ להפנות את גבו ליעקב עמידרור.

הערה מנהלתית ב': כצעד של כניעה לאדוננו, מורנו ורבנו מארק צוקרברג, מופיע כעת בבלוג כפתור Like.

(יוסי גורביץ)

רעש תקשורתי חריג נרשם בשבוע שעבר, כאשר ערימה של רבנים – חלקם הגדול אוכלי לחמו של הציבור – יצאה בפסק הלכה שקובע שמשה קצב, האנס הבכיר ביותר בישראל, בכלל זכאי. הכנופיה הובלה על ידי שלמה אבינר, אחד מחשובי הרבנים החרד"ליים.

אם יש את נפשכם לדעת את המעין העכור ממנו הגיעה הפסיקה הזו, רועי צזנה חשף אותו אמש. כחלק מהלכות הלוחמה היהודית שכתב אבינר – כאן המקום להזכיר שאבינר היה אחד המקורות ההלכתיים שהרבנות הצבאית אהבה לצטט ערב "עופרת יצוקה" – הוא דן קלות בהלכות אשת יפת תואר, קרי במיסוד האונס בעת מלחמה. אבינר פוסק – בעקבות ההלכה לדורותיה – שבעת כיבוש עיר אויב, מותר לחייל לאנוס אשה אחת, פעם אחת. אחר כך, עליו להתייחס אליה כאל אשתו (אבינר נמנע באלגנטיות בעיסוק בבעיות שמעמידה ההלכה הזו, שנכתבה בימי הפוליגמיה – ימיה, כזכור, עד ימי רבנו גרשום מאור הגולה – בעידן מונוגמי).

יש לאבינר שני תירוצים למה המצווה הזו רלוונטית היום: ראשית, כדי לשמור על המשמעת, שאם לא כן ישתולל מסע אונס בלתי מבוקר (והרי לא יעלה על הדעת להוציא להורג חייל יהודי בגלל שאנס לא יהודיה, שהרי כבר הרמב"ם קבע שדינה של לא יהודיה בת שלוש שנים ומעלה ש"פיתתה" יהודי הוא מוות); ושנית, מחשש שחרמנותו של בעל הזרע הקדוש תפגע ביכולת הלחימה שלו ("מרוב הרהורי יצרו, כבר אינו מסוגל להלחם בחירוף נפש"). אז מה זה אונס של לא יהודיה, לעומת חירוף הנפש של חייל יהודי אחד?

במשך שנים, הבאתי בוויכוחים את מצוות "אשת יפת תואר" כהדגמה לאי ההתאמה בין המוסר היהודי ובין המוסר האנושי. טענת הנגד היתה שזה כבר לא רלוונטי; נהגתי לומר שאין דבר כזה, הלכה לא רלוונטית, שזה יחזור. והנה זה, בספריו של רב שמצוטט בהערכה על ידי הרבנות הצבאית. עכשיו, לאבינר היו שתי דרכי מילוט נוחות מהפסיקה שלו: הוא יכול היה לומר שההלכה איננה תקפה בימינו אלא בימים שיש בהם מלך; והוא יכול היה לנצל את מדרש התלמוד הידוע, שקובע שסמיכות הפרשיות בין "אשת יפת תואר" ובין "בן סורר ומורה" נובעת מקשר ישיר: מי שמקיים באדיקות את מצוות "אשת יפת תואר", יהיה לו ממנה בן סורר ומורה.

אבל הוא לא עשה זאת, ומי שמכיר את הפסיקה הבעייתית של אבינר בקשר לנשים לא צריך היה להיות מופתע. אבינר פסק בשעתו שיש להציל את הגבר לפני האשה, הוא כתב תפילה לחיילים שמטרתה להציל אותם משירות עם חיילות, הוא המליץ על שווקים נפרדים לנשים ולגברים (בתשובה לשאלה האם מותר ללכת ברחוב "מעורב"; הוא אמר שמותר, אך יש להקפיד לא להסתכל על הנשים).

מן הראוי להזכיר ששתי נשים התלוננו כנגד אבינר, בטענה שהטריד אותן מינית. אבינר עצמו נמנע מלהתייחס לתלונות, ובתי משפט רבניים זיכו אותו לחלוטין פעמיים, וקבעו כי המתלוננת העלילה עליו – ואלמלא ידענו שנשים פסולות לעדות בבית דין רבני, על אחת כמה וכמה שהן פסולות מלדון בו, שרבנים מצווּים להאמין ש"דעתן קלה", שתלמידי חכמים מפרכסים זה לזה כזונות, ושהסיכוי של אשה לזכות לצדק בבית משפט כזה כאשר הנאשם הוא רב אפסי, אפשר היה להתייחס לפסיקה הזו ללא הגיחוך האוטומטי. יצוין שמאוחר יותר, שלל בית דין רבני מחוזי את זכותו של אבינר להורות בנושאי נשים ונידה – צעד חריג ביותר, שתומכיו של אבינר טענו כי הוא נובע משנאה של אנשי המחנה הקיצוני בקרב המתנחלים, שנאה שאין ספק שהיא אמיתית. פסיקה כזו עשויה להתפרש הן כטענה שאבינר לא מבין בתחום, והן כהתראה לנשים לשמור ממנו מרחק.

צריך לזכור, שמעבר לשנאת הנשים שלו, אבינר גם שונא אדם. הוא פסק בעבר שאסור ללא-יהודים לשמש כקצינים בצה"ל, ואת הפסיקה שלו בנושא קצב הוא נימק בכך שאחד השופטים, ג'ורג' קרא, איננו יהודי אלא נוצרי, מה שהופך את כל המשפט ל"ערכאות גויים". אבל ראוי להתייחס גם לכלב שלא נבח: גם ללא קרא, קצב היה מורשע ברוב של שתיים נגד אחד. המילה האופרטיבית היא "שתיים": לצידו של קרא ישבו שתי נשים כשופטות. המצב הזה, מבחינה הלכתית, הוא בלתי אפשרי. שנשים, שדעתן קלה, ישפטו גבר? ועוד נשיא? לא יעלה על הדעת.

אבל אם זו היתה התשובה של אבינר, הוא היה נאלץ להודות שבבית המשפט היחיד שהוא מכיר בו – זה של זכרים יהודיים מאמינים – לא היה לאשה כל סיכוי להרשיע מישהו באונס. היא היתה צריכה להביא שני עדים. עדותה-שלה היתה פסולה; גם במקרה של קצב, שבו עשר נשים התלוננו על מעשיו, ההלכה ברורה: עדויותיהן של עשר נשים אינן שוות לעדותו של גבר יהודי אחד.

בין השאר אמר אבינר ש"באופן כללי, במשפטים על הטרדת נשים, התקשורת היא תמיד בעד האישה. למה? איש חשוב הטריד אישה – זה חדשות מעניינות. אישה שסתם העלילה על אדם חשוב, סתם אישה פשוטה – זה לא מעניין, זה לא חדשות. לכן התקשורת היא תמיד בצד הזה, אף על פי שזה לא נכון." אם לצטט את ג'יילס מבאפי, הסאב-טקסט הופך כאן במהירות לטקסט. אבינר מאמין שנטפלה עליו עלילה, ומשליך מכאן שכל הנשים מעלילות. מעבר לכל זה, אבינר יוצא טמבל: הוא טוען שקצב לא זוכה מאף סעיף אישום, ושוכח שהוא זוכה מהדחת עד – מה שמעיד שאבינר אפילו לא טרח לקרוא את פסק הדין לפני שהתגולל על השופטים.

והדבר העגום בכל זה הוא שאבינר הוצג לנו בעשורים האחרונים כרב מתון, שאפשר לדבר איתו, ממלכתי, רב מודרני ששולח פסקים קצרים במסרונים, אישיות מרגיעה ששכנעה את מתבצרי גוש קטיף ללכת הביתה בלי מאבק אלים. אוי ל"מתינות" כזו.

ועוד משהו קטן: אבי בניהו, דובר צה"ל, טען היום שהוא התגנב לבריטניה בשם בדוי, קרי בדרכון מזויף, מחשש שייעצר. הבה נניח, לצורך הדיון, שלשם שינוי דובר צה"ל לא שיקר והוא אכן עשה זאת. מה זה אומר עליו, ועל אמינותו, שהוא מתרברב בביצוע עבירת הונאה בגלוי? והאם הוא השתמש לצורך כך בדרכון בריטי שנגנב מתייר? סתם שאלה.

הערה מנהלתית: זהו הפוסט הראשון בפרויקט 300 חדש, שונה מהרגיל בכך שהפעם הוא נערך בשיתוף פעולה עם עורכי "מדרון חלקלק". מדי יום, יבחרו עורכי המדרון את האייטם החשוב ביותר שזיהו אתמול, והוא יעמוד במוקד הפוסט. יהיה מאתגר ומעניין.

(יוסי גורביץ)