נסעתי השבוע לתל אביב, והבחנתי בתופעה משונה: שלטי הבחירות של קדימה, בצידי הדרכים, נשאו בפתח תקווה את תמונתה של ציפורה לבני, בבני ברק התמונה נעדרה מהם, ברמת גן ובתל אביב שבה שוב.

זה היה מתמיה לרגע, ואז נזכרתי בידיעה הזו. היא אמנם עוסקת בירושלים, אבל אין ספק – מהביטוי "מקומות אחרים" – שגם בני ברק היא חלק מהדיל המשפיל, במסגרתו מסכימה ציפי לבני שיש מקומות שבהם אסור לפרסם את פרצופה, והכל כדי ש"לפגוע ברגשותיו של הציבור החרדי במקומות הללו".

הנה כי כן, בשנת 2008, שישים שנים לאחר שחוקי מדינת ישראל העניקו זכות הצבעה לנשים – ואל יהיה הדבר קל בעיניכם, הוא לא היה ברור מאליו כלל ועיקר – מסכימה בהכנעה מועמדת לראשות הממשלה, כזו שמתיימרת להיות פמיניסטית, שיש ציבור שבעיניו היא טמאה מעצם קיומה, שעצם מראה פניה עשוי לעורר בו (אמנם, מדובר בציבור ששיעור התקיפות המיניות בו גבוה בכ-30% מהממוצע ששיעור התלונות על הטרדה מינית בו גבוה בכ-30% מהממוצע, ורבות בו הסטיות האחרות) התרגשות מינית פראית – ושברגשות האספסוף הנתעב הזה יש להתחשב.

כן, כן – יש להתחשב בדעה שהאשה היא "חמת מלאה צואה, פיה מלא דם"; יש להעניק את מלוא הכבוד לתפיסה ש"אין לעבור בין שני כלבים ושתי נשים"; יש להצדיע לתפיסה ש"נשים דעתן קלה", להתרפס בפני הסבורים שלנשים אין זכות להספיד את קרוביהן, לקוד אפיים ארצה לאלו הסבורים שהן מטמאות את בית הקברות בעצם נוכחותן. אין, חס וחלילה, להיאבק בברברים הללו; אין להעמיד בפניהם מכשול; אין להתעמת עמם; אין לומר שהם פסולים מחמת מיאוס; יש להתרפס, ורצוי בחיוך, בפני האנשים שאומרים כל בוקר "ברוך שעשני גבר", ושדורשים ממך לומר "ברוך שעשני כרצונו".

אפשר שזו פוליטיקה. אם כן, זו פוליטיקה גרועה. אפשר שזה דבר יועץ או לחש יחצ"ן; אם כן, רצוי להחליף רועץ. החרדים לא יצביעו לציפי לבני. שרידי מצביעי "שינוי", אולי דווקא כן. גרוע מכך, זה מעיד על רפיסות וחוסר עמוד שדרה. מי שלא מסוגל להתמודד עם השבאב החרדי, איך יתמודד עם נסראללה ופוטין? ואם סבורה לבני שיש להחריש ולבלוע, כדי שייקל עליה לנהל משא ומתן עם החרדים אחרי הבחירות, היא כנראה שאפה הרבה יותר מדי אדי חיים רמון. החרדים תמיד ילכו עם הימין – אלא אם לא תהיה להם ברירה אחרת. אם ייאלצו לתמוך בלבני, ינהגו בנוהל העקרב המקובל אצלם תמיד: הם יעקצו אותה באמצע הנהר. זה טבעם. חיים רמון יוכל, אם תלחץ עליו, לספק לה את כל הפרטים המדכאים.

על כל פנים, אם למישהו חסרה סיבה להצביע נגד לבני, הנה היא. היא מוכנה, לשם רווח פוליטי קצר טווח, למכור את מעמדן של 51% מאזרחיות המדינה ולהשפיל את עצמה. שפל כזה מצד פוליטיקאי לא נראה כאן מזה זמן רב.

(יוסי גורביץ)

החייל המכונה סמ"ר ל' (לא ברור מדוע מוסתר שמו; עבריין בן 21 שהיה מבצע פשע לא היה זוכה לחסות הזו, ואחרי הכל אנחנו לא מדברים כאן על מועמד מוביל לראשות השב"כ, שאת שמו אסור לפרסם אבל יש לו חיבה למאמרים העוסקים בחמאס, הפסקות אש, ועוד, שמתפרסמים במכונים וושינגטוניים מסוימים, והמבין יבין) השתחרר מצה"ל, ומיד אץ לבכות מול כלי התקשורת.

מדוע מזיל ל' דמעות? ובכן, הוא חש שהבהמה הירוקה בגדה בו, השתמשה וזרקה אותו. הוא "התגייס עם מוטיבציה", מייבב ל', ובסך הכל "קרתה לו תקלה", והנה – המערכת כולה התגייסה נגדו.

מה עשה ל'? שום דבר רציני, אם שואלים את הפרקליט הצבאי הראשי. הוא קיבל פקודה מאחד, סא"ל עמרי בורברג, שהוא הבין אותה כפקודה לירות כדור גומי ברגלו של חסר ישע כפות שהיה נתון למשמרתו. בורברג החזיק את העציר, השמש זרחה, ול' ירה.

אם תשאלו את הפצ"ר, ירי באדם כפות וקשור עיניים שאליבא דכולי עלמא איננו מהווה סכנה הוא זוטי דברים. ל' והקצין שלו יועמדו לדין על "התנהגות בלתי הולמת". בג"צ העיר לפצ"ר שאפעס, נראה שהוא נוהג בקלות ראש מסוימת בעבירה, והפצ"ר נחר בבוז, שקל שנית, והגיע למסקנה שהוא צדק.

הנקודה הזו מעלה שאלה משפטית מעניינת. כידוע, חיילים בצה"ל מחויבים לציית לפקודה חוקית ואף לפקודה בלתי חוקית, והם מחויבים לסרב לפקודה בלתי חוקית בעליל, כזו ש – בלשון הזהב החיוור של השופט בנימין הלוי – "דוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת".

העבירה של "התנהגות בלתי הולמת" נראית קלושה יחסית לפקודה נתעבת כזו, ואם הפצ"ר סבור שבוצעה כאן רק "התנהגות בלתי הולמת" – קרי, התעללות בעציר ללא וידוא מראש שאין מצלמות בסביבה – ראוי לשאול מדוע נגרר ל' אל בית המשפט; "התנהגות בלתי הולמת" היא אולי בלתי חוקית, אבל לבטח לא בלתי חוקית בעליל? ואם ביצע ל' פקודה שהיא בלתי חוקית בעליל, מדוע הוא מואשם בסעיף אנמי כל כך? דומה שהפצ"ר סבור שאכן מדובר בעבירה קלה במיוחד: בדעתו להשית על ל' עונש על תנאי בלבד, והוא כנראה יורד בדרגה. אילו היה מבצע עבירה חמורה באמת – למשל, היה מפהק במה שנתפס כהתרסה התרסה בעת טקס ופוגע בכבוד המפקד – היה נידון למאסר בפועל של 21 יום. מסתבר שמעשהו פחות בחומרתו מפיהוק. 

אבל אלו שאלות שיש להפנות לפרקליט השטן הראשי ולהמוני פרקליטי השטן שאפשר יהיה למצוא בטוקבקים. אשר לל' עצמו, הוא יוכל תמיד לטעון שאת עינו עקר בעצמו ושליבו תמיד היה מושחת; הוא עדיין לא הבין מה לא בסדר במה שהוא עשה. אכן, הוא אומר במרירות, היתה תקלת תקשורת עם המג"ד, אבל הוא דיווח על הכל לגדוד. אז מה הוא עשה, שלא היה בסדר? מה הוא עשה, שהצריך את כבילתו באזיקים?

ל' לא הבין, וגם לא יבין. ואיך יבין? הוא היה, אחרי הכל, בסך הכל, חייל טוב. אוטומטון של פקודות. לירות באדם כפות? למה לא? מה לא בסדר? מה כאן יכול לדקור את העין? אה, סליחה, טעות: ל' לא ירה באדם כפות. הוא ירה בערבי כפות. לא אותו דבר. לחלוטין לא אותו דבר. במיוחד כשהפצ"ר הוא חוזר בתשובה, אבל לא רק.

(יוסי גורביץ)

לקראת הפריימריז הדמוקרטיים של 2004, ניסה המועמד הווארד דין לבנות לעצמו בסיס כוח. הוא לא היה ידוע במיוחד, ואלו שהכירו אותו הסתייגו לעיתים קרובות מעמדותיו היוניות התוקפניות. ב-2003-2004 מלחמת עיראק עדיין לא היתה הקטסטרופה שהיא היום, והתבטאויותיו החריפות – מוצדקות, ללא ספק – של דין כלפי בוש ומשטרו גררו הסתייגות מצד המרכז. הדמוקרטים רצו מאד להיות במרכז ב-2004.

הקמפיין של דין התבסס, על כן, על האלמנט השמאלני ביותר והפרוע ביותר של המפלגה: הבלוגוספירה, שחבריה אהבו לכנות את עצמם Netroots. הם בנו לו יופי של קמפיין-רשת, קמפיין הרשת האמיתי הנכון, אבל הם לא היו מוצלחים ביצירת מגע עם אנשים מבחוץ. הם הפגינו שילוב קטלני של יהירות גיקית כלפי משתמשים מהשורה ובוז לאנשים שלא חשבו בדיוק כמוהם.

קמפיין דין לא שרד את מבחן האש הראשון שלו, באיווה. למרות סקרים מלהיבים ולמרות כיסוי-רשת חסר תקדים, דין הפסיד לג'ון קרי, מועמד המרכז במפלגה. התלהבות-יתר, צעקה שלו, בתום הערב הראשון חיסלה גם את הקמפיין. שברון הלב בקרב ה-Deaniacs – שאותם הערצתי אז מרחוק – היה גדול; הניו יורק טיימס יצא במאמר מערכת נרגש, שקרא להם שלא לפרוש מהעיסוק בפוליטיקה.

*           *            *            *            *

2006, קונטיקט. הסנאטור המאוס ג'ו ליברמן, דמוקרטי ממורכז ונאוקון שהפך שפחה נרצעת של משטר בוש, חושב שיוכל להבחר מחדש בלי בעיות. סנאטורים נבחרים מחדש, בדרך כלל, בשיעור של 98%. לג'ו מצפה הפתעה.

ג'ו חשב שהמפלגה הדמוקרטית תתן לו את מועמדותה לנשיאות בלי בלגאנים מיותרים. הוא טעה. קבוצה של בלוגרים דמוקרטים מהפלג הזועם מארגנים לו פריימריז. הם שולפים מהנפטלין טיפוס לא מוכר בשם נד למונט, ומתחילים להאביס אותו בתרומות ובהתנדבויות. בפריימריז הראשונים שבהם שיחקו הנטרוטס תפקיד מכריע, באוגוסט, הם מביאים לתבוסתו של הסנאטור המנוסה: נד למונט הופך, הרבה בזכות המגה-בלוג The Daily Kos, למועמד הדמוקרטי לסנאט. הנטרוטס חוגגים.

השמחה הופכת לאפר בנובמבר. ג'ו החמוץ, שרץ עכשיו כ"דמוקרט עצמאי", מביס את למונט בהפרש של עשרה אחוזים, ועכשיו מה שהיה מושב דמוקרטי בטוח בסנאט מונח בידיו של אדם נקמני, קטנוני, בזוי – שיודע שלא ייבחר מחדש ולכן הוא לא חייב לדמוקרטים דבר. במהלך הקמפיין של 2008, יפעל ליברמן שוב ושוב לטובתו של המועמד הרפובליקני ג'ון מק'קיין, ואף ישא נאום למענו בוועידת המפלגה הרפובליקנית. אחרי בחירות 2008, הוא מאיים על הרוב הדמוקרטי בסנאט ומסוגל לשתק את פעילותו, משום שנהלי הסנאט דורשים 60 קולות כדי לסיים דיון ולעבור להצבעה. לדמוקרטים אין 60. הם יזדקקו לליברמן.

*           *            *            *            *

2007-2008. ברק אובמה מחליט לרוץ לנשיאות. אין לו שום שליטה במנגנוני המפלגה הדמוקרטית; הוא נמצא בדיוק באותה נקודה כמו דין ב-2004 – אבל האקלים הפוליטי השתנה, כשבוש זוכה לאחוזי תמיכה המזכירים את אלה של לולמרט כאן.

אובמה אוסף סביבו פליטים מקמפיין דין. הם מנוסים יותר. הם מתחילים, במהירות, לבנות קמפיין רשת. אבל זה קמפיין רשת אחר, בין השאר משום שהרשת היא אחרת: יוטיוב ופייסבוק מוכרים לציבור הרחב. הקמפיין מתמקד בפעילות בשטח – הוא משתמש ברשתות חברתיות כדי ליצור תאי-אובמה בכל עיירה – ובגיוס כספים. בלוגים ויצירת קהילות סגורות, מעריצות-עצמן, מעניינים אותו הרבה פחות. הדיניאקס, כאמור, למדו לקח.

אובמה והדיניאקס משנים את המשחק. באמצע 2007, כבר יש לו יותר כסף מאשר לדינוזאור המפלגתי, בילארי קלינטון. בילארי פונים לתורמים גדולים ומסתמכים על הצ'יפים הדמוקרטיים הישנים בערים; אובמה והדיניאקס פונים לתורמים קטנים ומבקשים מהם תרומות קטנות – אבל תרומה כל חודש, כל שבוע. משהו שאפשר לפרוט. הם עוקפים את המנגנון המפלגתי; למעשה, הם יוצרים מנגנון-נגד.

באיווה, מביס אובמה את בילארי. מכאן מתנהל קמפיין מתוכנן היטב, שעושה קרקס מהמוסכמות הישנות. שם המשחק הוא ריסון: לא נגררים להכפשות, לא נגררים למלחמות, לא חוזרים לימים הרעים של בילארי נגד כל העולם מאמצע שנות ה-90. הסיסמא היא No Drama Obama.

כשזה נגמר, ג'ון מק'קיין הולך הביתה, לאחר שאיבד את שמו הטוב (פוסט על כך, בתקווה, בקרוב); המפלגה הרפובליקנית מרוסקת; בילארי עדיין לא יודעים איך יחזירו את חובותיהם; המנגנון המנצח של אובמה מתכונן להמשיך להשתמש ברשת כדי לנהל נשיאות מקוונת.

*           *            *            *            *

אמצע 2008-נובמבר 2008: דב חנין רוצה להיות ראש עיריית תל אביב. הוא פונה אל הבלוגוספירה הישראלית; אין לו כמעט בסיס אחר. אבל הבלוגוספירה הזו דומה הרבה יותר לדיניאקס של 2004 מאשר לאלה של 2008.

דב חנין זכה לקולותיהם של 34% מתושבי תל אביב שטרחו לבוא להצביע. אלה, כרגיל, היו מיעוט: פחות מ-37% מהם עשו את חובתם האזרחית. זה עדיף על 26 האחוזים של 2003, אבל לא בהרבה. חנין זכה לכ-12% מכלל בעלי זכות ההצבעה. זה הכל. אלו שלא הצביעו נמצאים, למעשה, בטור של חולדאי: אי הצבעה היא הסכמה – מתוך מחדל, מתוך אדישות, מתוך טמטום, אבל הסכמה – למשטר השורר. אם הוא לא מרגיז אותך מספיק כדי שתקום מהכורסא, כנראה שאתה בעדו.

הבלוגוספירה הישראלית, שהתגייסה כמעט כאיש אחד לצידו של חנין, כנראה עדיין לא מבינה איך זה קרה לה, איך אחרי כל המאמץ והיזע וקצת הדמעות, אחרי ההבטחות לשחר של יום חדש, זה נגמר ככה.

חלק ניכר מהתבוסה, חלק הארי, לא מונח על גבה. בחירות הן כמעט תמיד עניין דמוגרפי. לרוב התל אביבים היה טוב עם חולדאי. הוא לא נטול בעיות, אבל הוא בסדר. ידידה שלי, מהזן הקטן והולך של ילידי תל אביב, אמרה לי משפט חכם מאד היום: "אני לא חושבת שחולדאי הוא ראש עיר גרוע. אני זוכרת את העיר תחת צ'יץ' ותחת מילוא. היא השתנתה מאד, וברוב המקרים לטובה. למי שבא מבחוץ, מי שלא זכר אותה כמו שהיתה פעם, קל להתלונן". היא, אגב, דווקא תמכה בחנין, אבל לא חשבה שחולדאי הוא דמון מרושע ושכל תומכיו הם שכירים. הם שכנים וקרובי משפחה שלה.

ואכן, המאבק קיבל גוונים של ילידים מול מהגרים. הילידים לא רוצים, ברובם, לחיות בעיר שהיא סמל, במשהו שאין לו הפסקה; הם רוצים לחיות בעיר מתפקדת. כבישים חשובים להם יותר ממועדונים. הם לא באו לתל אביב כדי למצוא את עצמם; הם נולדו בה.

מהבחינה הזו, הדבר הגרוע ביותר שהחניניסטים יכלו לעשות היה לצאת עם המודעה המתנשאת ההיא של "זו לא העיר שלי", המודעה עמוסת המפורסתמים ההיא. מפורסתמים אינם התל אביבי הממוצע. רוב התל אביבים עובדים, ולא בתקשורת או בדוגמנות. הם לא מתחילים את יום העבודה בעשר, באיזה בית קפה.

היה המועמד עצמו, שלא היה נטול בעיות. דב בוריס חנין הוא קומוניסט ואנטי ציוני. הוא גם לא כל כך רציני: מהיום, תל אביב רשמית לא מעניינת אותו יותר. הרשימה למועצת העיר תסתדר בלעדיו. הוא שב לכנסת. אורח נטה ללון.

עם כל אלה, להוציא אולי הקומוניזם (מי שממשיך לתמוך בתורה הרעילה ההיא גם כיום, לאחר שאנחנו יודעים על מאות מיליוני קורבנותיה; מי שמשתייך למפלגה שהריעה לקשר של הקג"ב והגנרלים נגד גורבצ'ב ב-1991, דומה בעיני למכחיש שואה), אפשר היה להתמודד. אפשר היה לומר שאי אפשר להיות ציוני וגם להיות ראש עיר שאת השם האחרון שלה מעדיפים לשכוח, שהזניחה את העיירה הערבית שכבשה והורישה אותה במשך שישים שנה; שהתייחסות הוגנת לכל תושבי העיר מחייבת אנטי-ציונות; זו היתה תשובה הגונה יותר. אבל היא היתה מסבכת את "עיר לכולנו", שפנתה לבליינים, להייטקיסטים, ולשאר סולדים-מפוליטיקה, בצרות רבות. היא גם היתה מחסלת את שאריות הסיכוי שלהם בדרום העיר.

והיה גורם הזמן. דומה היה שהבחירות הגיעו במפתיע, אף שמועדן היה ידוע שנים מראש. חנין נבחר לעמוד בראש התנועה פחות משלושה חודשים לפני הבחירות (עוד סימן, אגב, לחוסר רצינות). משך הזמן הזה לא אפשר בניית קמפיין שיתבסס על תרומות קטנות, ויצר מצב של אלתור תמידי ומתמשך.

והיו, למרבה הצער, אנשי הקמפיין עצמם.

*           *            *            *            *

הקמפיין היה בועתי, היסטרי, פרוע, ברוטלי. נתחיל מהבועתיות: בשלב מסוים ניסו אנשי הקמפיין לטעון שהם מנצחים – משום שהטרנדים בגוגל הראו הרבה יותר עניין בחנין מאשר בחולדאי.

מבזק: רוב משתמשי הרשת לא עורכים ולו חיפוש גוגל אחד ביום. רק 60% מהם משתמשים במייל פעם אחת ביום או יותר. רוב חיפושי הרשת מתבצעים על ידי "משתמשים כבדים" – פרופיל שמתאים יפה מאד לפעילי חנין, אבל לא לרוב מוחלט של האוכלוסיה. החניניסטים נעו בתיבת תהודה שיצרו לעצמם.

תיבת התהודה הזו התפשטה לבלוגוספירה, שתמיד היתה קבוצה סגורה למדי. כשכל הבלוגרים הכבדים הם תומכי חנין, כשכל האנשים שאתה מסתובב איתם תומכים בחנין, פשוט לא סביר שלא תנצח.

וגרוע מכך: האזרח הפשוט שמעדיף את חולדאי הופך לתופעה לא הגיונית. הרי זה לא יכול להיות שמישהו יעדיף את חולדאי – זה לא הגיוני, כל מי שאני  מכיר אומר את זה. ומכאן לתופעה המכוערת ביותר של הבחירות הדרך היתה קצרה.

צריך לומר את זה במפורש ובלי סנטימנטים: תומכי חנין זיהמו את השיח הישראלי. בחודש האחרון, חלק ניכר מהבלוגים שלהם שקראתי היה עסוק בציד מכשפות. כל מי שהעז למתוח ביקורת על המשיח האדום, או על ציד המכשפות עצמו,  הפך מיד ל"מגיב בשכר".

אין האשמה חמורה מזו. אפשר לזהות טרול – די בקלות – ולטפל בו בהתאם. הרשת, והאנונימיות, פורצות פתח נרחב למשועממים עם יותר מדי זמן על הידיים שסתם רוצים להעלות למישהו את הסעיף. אבל האנשים הללו, אף שהם מטרד, הם לא שכירי-דעה. ההאשמה שיריבך בוויכוח במכוון איננו אומר אמת, שהוא מזהם את השיח תמורת תשלום, היא האשמה כבדה; היא זקוקה להוכחות; הוכחות כאלו מעולם לא הוצגו; התוצאה היתה תפיסה שמי שאיננו משלנו הוא בהכרח הבזוי שבאנשים. היא גם פטרה את החניניסטים מהצורך להתמודד עם טענותיהם של מתנגדיהם.

כשכתבתי פוסט קצר שהסביר מדוע אני לא אצא לקמפיין בעד חנין, היה קשה לפטור אותי כ"מגיב בתשלום", אז התגובה היתה שאני דווקאי. אחרים טענו שלא היית הוגן, משום שלא כתבתי פוסט נגד חולדאי. נסיונותי להסביר שאם הייתי חייב לבחור בין שניהם הייתי בוחר בחנין, אלא שאני לא חושב שהוא המושיע של הדור, היו קצת יותר מדי מורכבים מבחינת החניניסטים. הם רוצים אותך רק כשאתה לחלוטין בצד שלהם. ההיסטריה הגיעה לידי כך שתומכי חנין גלשו למוטיבים אנטי-אינטלקטואליים מובהקים –  "זה לא קורס בחוג לספרות… אניני שיח…" – שהשתלבו נהדר עם התנשאות ("אני לא מכיר את כל תומכי חנין, מכיר איזה מאה. וכל המאה עושים בית ספר בהבנה של המרקם התרבותי-כלכלי-פוליטי-חברתי האורבני לכל מאה תומכי חולדאי שתזרוק עלינו"). וזה היה רק טוקבק אחד של צביקה בשור. אחרים נקטו בשיטת ה"אם אתה לא שלנו, אתה של חולדאי". ואלה אמורים להיות אנשי שמאל, שמסוגלים להבחין בניואנסים.

הקפקאיות הגיעה לשיאה כשציד המכשפות הגיע לכדי פרסום כתובות איי.פי. של "מגיבים בשכר", שאיך לומר, התבררו כאנשים שלא היו מגיבים בשכר. בשלב הזה הבלוגוספירה כבר נכנסה לסחרור סביב עצמה, דנה – כהרגלה – בעצמה ולא במצב. קבוצה של שמאלנים ליברלים התנהלה כמו סטאליניסטים מן השורה, כשכל העידון עף מהחלון וכשכל ביקורת – ביקורת שהיתה עשויה להועיל! – נתפסת כהתקפה בזויה, תחת התירוץ שאי אפשר לחשוב בזמן בחירות, שזה זמן של הכרעות ולא של מחשבות והיסוסים. בקצרה, כפי שאמרה הידידה שלי, היא תמכה בחנין – אבל האנשים שלו דחו אותה.

זה לא הוסיף כבוד לשורה של אנשים טובים – באמת, בלי שום ציניות – שנכנסו לוורטיגו. אני מכיר את זה, הייתי שם, אני יודע איך זה, ואני יודע שכשאנשים אומרים לך שאתה מסתחרר, כנראה שזה נכון.

וכמו עם הדיניאקס של 2004, צריך לשלוח אליהם יד, לעזור להם לקום מהרצפה, ולהתחיל להכין, יחד איתם, את קמפיין הרשת הבא – חכם יותר, מפוכח יותר, שיכור פחות מאידיאולוגיית-רשת, מחובר יותר לשטח. כמו הדיניאקס של 2008. כמו אובמה. הפסדנו הפעם. ננצח בפעם הבאה. ישראל הליברלית סובלת ממחסור חמור באנשים טובים שיילחמו למענה; היא לא יכולה להרשות לעצמה לוותר על החניניסטים.

(יוסי גורביץ)

תומאס פרידמן כתב פעם – ב"מביירות לירושלים", כמדומני – שכאשר באים לדון בהצהרותיהם של מנהיגים במזרח התיכון, צריך לשים לב למה שהם אומרים לקהל המקומי שלהם, בשפה שלהם, ולא להצהרות שהם מפריחים באנגלית.

השבוע היתה לנו הצהרה כזו. המועמד לראשות עיריית ירושלים מאיר פרוש, חומץ בן חומצה, נשא נאום בשפתו – אידיש – בפני קהל ביתי של בחורי ישיבה. הוא הבטיח להם שבתוך עשור, לא יהיו עוד ראשי עיר חילוניים בישראל, בשל התרבותם המהירה של החרדים, והוסיף משפט דו משמעי: "איפה שיש ציבור שלנו, פעם יהיה דתי ופעם יהיה חרדי, לא יהיה דבר כזה ראש עיר חילוני".

פרצה, כצפוי, סערה, שבאופן צפוי למדי דעכה מהר מאד. אנחנו הרי לא באמת רוצים לשמוע את הקולות ולראות את המראות; אם תציין שיש כאן משהו שאפשר שהוא לא בסדר, כשפוליטיקאי מבטיח לקהלו לשלוט בקהל אחר, תואשם כנראה באנטישמיות. פרוש מיהר להכחיש את הדברים – ואז הסתבר לו שיש הקלטה. הוא לא התבלבל – הוא פוליטיקאי ממולח למדי – ובראיון עם אבירמה גולן, אמר שאסור לשפוט אותו לפי הזקן. על ההתבטאות עצמה אמר ש"לנתניהו מותר להגיד באסיפות בחירות כל מיני דברים ולי אסור? דיברתי עם ציבור שלנו."

בדיוק.

*           *            *            *            *

הציבור הדתי והחרדי תמיד דיבר בכפל לשון: היו התבטאויות שנועדו לתקשורת הכללית והיו דברי האמת, שנועדו לקהל יודעי סוד. ההתחכמות הזו היא מורשת הגולה, שבה צריך היה לעבוד על הגוי ולמנוע ממנו לדעת את האמת הלא נעימה על שנאתם הרצחנית של יהודים לנוצרים – שנאה שלא מצאה לעצמה ביטוי, מחשש להשמדה, אלא בקללות, אלות, שבועות, ותפילות.

וראה זה פלא: הנוצרים לא היו טיפשים, והם ידעו היטב מה חושבים עליהם היהודים (בין השאר משום שרבים מן היהודים התנצרו) – אבל הישראלים החילונים מעדיפים לא לדעת מה חושבים עליהם שונאיהם החרדים. המידע גלוי לעין כל – צריך להסתובב קצת בפורומים חרדים, מדי פעם לעבור על לקט של העיתונות החרדית – אבל החילונים מעדיפים לא לראות אותו.

מה אמר פרוש? הוא הבטיח לתומכיו שליטה על שנואיהם, שליטה שתושג מכוח רחמה של האשה החרדית. מה פשר "איפה שיש ציבור שלנו לא יהיה ראש עירייה חילוני"? האם זהו רמז למדיניות ההשתלטות הידועה של החרדים על שכונות – מדיניות שאף פעם לא מדברים עליה – שעם כניסתם של חרדים לשכונה, הם מתחילים להמאיס את החיים, לעיתים קרובות באמצעים אלימים, על התושבים החילוניים של השכונה? יזמי נדל"ן חרדים בירושלים כבר אומרים במפורש ש"אין מצב שקהל חילוני ימשיך לגור כאן. מי שקונה דירה על הנייר הוא לא שפוי. עד שהדירה תהיה מוכנה – כל הסביבה תשתנה".

סביר שפרוש, שאיננו שוטה, לא באמת מאמין שהדמוגרפיה הישראלית תשתנה עד כדי כך בתוך עשור, שלא יהיה בה ראש עירייה חילוני לרפואה, "אולי רק באיזה כפר עזוב". סביר שפרוש אמר לגולן את האמת: הוא אמר לקהל נבעריו את מה שרצו לשמוע.

אבל זה לא הופך את המצב לטוב יותר; להיפך. הציבור החרדי הוא קנאי הרבה יותר ממנהיגיו. הרבה מן היוזמות היותר קיצוניות שלו מגיעות "מלמטה", וזוכות להכשר רבני רק לאחר מעשה. כשפרוש אמר לבהמות הקדושות שהשלטון בישראל הנה הוא כמעט בידיהם, הוא פשוט חזר ואמר להם את מה שהם רגילים לומר זה לזה. אחרי הכל, מנתוני משרד החינוך עולה (זהירות, קובץ פי.די.אף) שעד שנת 2012 יהוו תלמידים חרדים 30.9% מכלל הלומדים בחינוך היסודי במגזר היהודי. וככל שהחרדים מתרבים במקום מסוים, כך נפוצים השאר מעליהם.

הגמוניה כזו, כמובן, לא תשרוד. מדינה ששליש מבניה בטלנים לשם שמיים, ניזונים מזעתם, דמם ודמעתם של אחרים – אחרים מבוזים, יש להזכיר – לא תוכל להאריך ימים. אבל החרדים לא חושבים על השלב הזה; מחשבתם, אם אפשר לקרוא לה כך, מגיעה עד רגע הנצחון בלבד. ופרוש רוקד על פי חלילם. הוא זקוק להם; אם לא יפרנס את הפנטזיה שלהם  – שאין סיבה לחשוב שאיננה גם חלומו שלו – הוא לא יהיה ראש עיר. ומי שטיפס על נמר, יגלה שלרדת קצת קשה יותר: משייבחר פרוש לראשות העיר, הוא לא יוכל לפנות כנגד הציבור שלו. הוא ייאלץ לשחק את תפקידו בפנטזיה, גם אם בשעות עירנותו הוא מודע לכך שהיא תהיה חייבת להתרסק אל סלעי המציאות. 

מינויו לראש עיר – מינויו של כל חרדי לכל משרה בכירה – מיועדת כולה להפוך את אותה משרה לכלי להגשמת אותה פנטזיה: יותר תקציבים ליושבי הקרנות של בית ועד החכמים; פחות בתי ספר, פחות אוניברסיטאות, ויותר תלמודי תורה וקצבאות לאברכים, לנשותיהם, לטפם. החרדים – כמו חובשי הכיפות האחרים – מעולם לא ראו עצמם אחראים לכלל הציבור, אלא רק לציבור ששלח אותם.

תמיד ישנם כמה שוטים בצד החילוני שאומרים שהחרדים הם בכלל לא כאלה ואחד על אחד הם מאד נחמדים. זה נכון; אבל שימו שלושה מהם בחדר, וכל האווירה תשתנה, תנוע לעברו של המקצין שבחבורה. בפעם האחרונה, האידיוטים המועילים החילונים קידמו את לופוליאנסקי כראש עיר, בטענה שהוא לא כזה חרדי בעצם. אז זהו, שהוא היה; והוא ניפח את התקציבים לצאן מרעיתו ודילל את התקציבים שהיו מיועדים למגזר החילוני הקטן והולך בירושלים.

אז לא, פרוש; זה לא הזקן. זו האידיאולוגיה שמאחורי הזקן, הגוזרת שיש רק סוג אחד של בני אדם שנוצרו בצלם האל: גברים חרדים. כל האחרים הם "תינוקות שנשבו" במקרה הטוב, ערב רע או תושבי עיר הנידחת במקרה הטוב. אין אפשרות ל"דו קיום" עם חרדים: הם אינם מכירים בלגיטימציה של עצם קיומם של אחרים, ואם תינתן להם האפשרות – אם קיר הברזל של המציאות יסוג אחור – ינסו להכריתם או לפחות להבריחם. ומי שחושב שזה לא יקרה, משלה את עצמו. הוא רק צריך לבחון כיצד חיים חילונים בשכונות שהפכו חרדיות, ומה קורה למי שפותח עסק שדעת הרבנים אינה נוחה ממנו – נניח, דוכן עיתונים; נניח, חנות פאות – בבני ברק. 

עכשיו, כשאנחנו יודעים כיצד מדברים החרדים עלינו בינם לבין עצמם כשהם חושבים שאין מכשירי הקלטה בסביבה, הגיע הזמן להתחיל לשאול מה צריכות להיות המסקנות המעשיות מכך, איך מגבשים אסטרטגיה שמטרתה למנוע את התגשמות חלומו של פרוש.

(יוסי גורביץ)

(עכשיו, כשהמועקה סרה והסחרחורת חלפה, אפשר לכתוב.)

המולדת השניה ואובדן התקווה:  בתגובות לפוסט האחרון שאל אסף, לא בלי צדק, מדוע התמקדתי בבחירות בארה"ב כמושא של פאתוס, למה הן נתפסות כחשובות – מבחינת נפח תשומת הלב התקשורתית – מהבחירות בישראל.

יש לכך כמה תשובות. ראשית, הבחירות בארה"ב היו כנראה הדבר החשוב ביותר שקרה השנה. ארה"ב שוקעת, אולי – לא הייתי ממהר להספיד – אבל היא עדיין מגדלור תרבותי וערכי חשוב מאין כמוהו, אולי בלי מתחרים.

שנית, הבלוג הזה מתעסק בעיקר במה שקורה בישראל. בדיקה מהירה העלתה שהפוסט האחרון שעסק בבחירות נכתב ביוני, והפוסט שלפניו דווקא עסק ישירות בבחירות בישראל. שלישית, זה עניין עונתי: עוד חודש נחזור שוב להתעסק בהוויות ציפי ומופז.

כל זה נכון, אבל לא נוגע בנקודה המרכזית. ארצות הברית, מבחינתי, היא המולדת השניה. היא היתה כזו מרגע שעמדתי על דעתי. את דעותי על זכויות אזרח, זכויות אדם, אזרחות בכלל, כיצד ראוי לה למדינה להתנהל – עיצבתי הרבה מאד בהתבסס על ההיסטוריה האמריקנית. בפרפרזה על מקיוואלי, בסיימי את יום עבודתי ובבואי בקרב הקדמונים, יש ביניהם מקום של כבוד לג'פרסון, אדמס, לינקולן, רוזה פארקס, ג'ון בראון, ורבים אחרים. אני חושב שיש סיכוי יותר מסביר שאצליח לעבור מבחן אזרחות בארה"ב ללא צורך בהתכוננות מיוחדת.

אני עוקב אחרי פוליטיקה אמריקנית מאז 1992 בערך. שנות קלינטון, הדשדוש הבלתי פוסק, דיכאו אותי; שנות בוש היו זוועה של ממש, התגברות פראית של כל החלקים האלימים, הדוחים, שבחוויה האמריקנית, ששיאם בשרה "אפריקה היא מדינה" פאלין.

הידע שלי בהיסטוריה ישראלית נרחב לא פחות, אבל יותר ויותר אני מתקשה למצוא בה משהו מלהיב. היא חסרה את השניות האמריקנית – את החלום הרחוק, שהמציאות מתנכרת לו, שיש להתגבר עליה כדי להגיע אליו. בשנות השבעים והשמונים היתה כאן תנועה לזכויות אזרח, בהנהגת שולמית אלוני; היא גוועה. אובאמה יכול לצטט את מגילת העצמאות האמריקנית, טולס יכול לצייר קריקטורה שגרמה לי לדמוע – משום שמגילת העצמאות האמריקנית נולדה בסתירה עצמית של רבים מחותמיה, אבל לא בשקר – מה שפשוט אי אפשר לומר על מגילת העצמאות שלנו, שנדירות הפסקאות בה שאינן מכילות שקר בוטה.

ארה"ב הוקמה כמדינת כל אזרחיה; מיד החל הוויכוח על משמעותו של המונח "אזרח", מי בפנים ומי בחוץ. ישראל הוקמה כמדינת כל יהודיה ועד היום המיינסטרים בה איננו מערער על כך. היא מעולם לא ניהלה שיח פתוח וכן על עברה, והיא ממשיכה לדכא מיעוט גדול החי בתוכה. משרד הפנים ממשיך לסרב להכיר בקיומם של ישראלים עד עצם היום הזה. זה ההבדל.

ואם נרד מרמת העקרונות לרמת הבחירות, בעוד שלושה חודשים יצטרכו הישראלים לבחור בין ציפי מופז, אהוד ברק ובנימין נתניהו כראש ממשלה. איזה מבחר נורא. אני אלך ואצביע למפלגה הקרובה לעמדותי, מרצ – אפשר להצביע לה בלי יותר מדי נקיפות מצפון, עכשיו כשביילין עושה לביתו – מתוך תקווה שהיא תעבור את אחוז החסימה. אז כן, מדי פעם אני מסניף תקווה גנובה ממקום אחר ומרשה לעצמי להתבשם בחלום על פוליטיקה אחרת. אנא קבל, אסף, את התנצלותי, אבל בלי האופיום הזה – קצת קשה לחיות כאן.

ההיסטריה: מי שעובר על הטוקבקים באתרי התקשורת הישראלים, מקבל את הרושם שהוא נמצא בגרסה עילגת במיוחד של פוקס ניוז או רדסטייט. מוסלמי, כושי, הוא יצבע את הבית הלבן בשחור – זו הרמה המקובלת.

היא לא מוגבלת רק לטוקבקים. בוויינט ממחזרת נעמי רגן את כל עלילות הדם כנגד אובאמה; בנרג עושה זאת בן דרור ימיני. אני אטפל לטקסט של ימיני, כי הוא בדרך כלל שפוי יותר.

"יש לו נסיון קטן הרבה יותר מזה של פיילין", פותח ימיני. לא נכון. הוא אמנם היה רק שנתיים בסנאט, בדיוק כמו מספר השנים של פאלין כמושלת, אבל הוא היה סנאטור-מדינה במשך שמונה שנים קודם לכן, כשהיא ניהלה איזו עיירה בת פחות מ-7,000 תושבים. הוא גם מרצה למשפט חוקתי באוניברסיטת שיקאגו; לה יש תואר ראשון בעיתונות ספורט.

הלאה. בן ימיני טוען שאובאמה הכחיש קשר עם ביל איירס. לי זה חדש. משום מה, העובדה שאיירס ביצע את הפשעים שלו לפני ארבעים שנים איננה מוזכרת, כמו גם העובדה שהוא מעולם לא הועמד לדין וממילא לא הורשע בדבר, כך שהוא כנראה לא בדיוק היה המקבילה המוקדמת של בן לאדן. גם העובדה שהקשר העיקרי בינו ובין אובאמה הוא שהם ישבו בהנהלת עמותה, שישבו בה גם כמה רפובליקנים, ביניהם תורמים לג'ון מק'קיין, לא מוזכרת. עובדות לא נוחות, כנראה.

פעמיים מכנה ימיני את הכומר ג'רמיה רייט אנטישמי. וזה מעניין, כי הליגה נגד השמצה, שחוש הריח שלה בנושא עדין מאד והיא מסוגלת לגנות ביקורת על ישראל כאנטישמיות, דווקא לא חושבת שרייט אנטישמי. אבל היי, רייט הוא רדיקל אז הוא כנראה גם אנטישמי.

ג'סי ג'קסון אמר משהו על כך ש"השפעת היהודים בוושינגטון תפחת" עם נצחון אובאמה – מינויו של רם עמנואל לראש המטה עשוי לשנות, אולי, את דעתו – וימיני אומר ש"אובאמה התנער" מהדברים. למה לאובאמה צריך בכלל להיות אכפת מאמירה כלשהי של ג'סי ג'קסון, שהתבטא בפומבי שהוא רוצה "לחתוך את הביצים של אובאמה" – לימיני הפתרונים. האם בגלל ששניהם דמוקרטים? ששניהם שחורים?

פרשת חלידי והקלטת-שלא-היתה: ימיני מכנה את הפרופסור המכובד רשיד חלידי, שכל מה שהצליחו למצוא נגדו הוא שהוא היה פעם נציג למחצה מטעם אש"ף בשיחות מדריד – שיחות שנוהלו על ידי ארצות הברית ומטעמה, ולמיטב זכרוני תמך בהן ימיני – "אחד התועמלנים הארסיים ביותר כנגד ישראל". אולי כדאי שהוא יציג תימוכין לדבריו, כי מיטב חופרי הרפש של הימין האמריקני לא כל כך הצליחו.

את הקלטת מתאר ימיני ככזו ש"בה, לפי החשד, אמר אובאמה משהו מביך, אולי הצדקת טרור" [הדגשה שלי – יצ"ג]. שימו לב: ימיני לא ראה את הקלטת. אף אחד לא ראה אותה. המקסימום שפאלין העזה לומר הוא ש"ישראל תוארה בה כמבצעת טרור, לא כקורבן". אבל ימיני כבר קופץ לטענה שאובאמה "הצדיק טרור". הוא גם משמיט, משום מה, את העובדה שבניגוד לאובאמה, ג'ון מק'קיין היה יו"ר קבוצה רפובליקנית שתרמה הרבה מאד כסף לעמותה של חלידי, משום שאז – כשלא היו בחירות – היא נחשבה בעיניו למקדמת דמוקרטיה. גם את העובדה שפאלין ישבה בלי למצמץ בכנסיה כשכומר טען שפיגועי התאבדות בישראל הם עונש על אי התנצרות היהודים ימיני משמיט. שוב הוא משמיט.

הפרשה כולה, אגב, תוארה (נחשפה, למעשה) על ידי הלוס אנג'לס טיימס בכתבה מאפריל. עד שמצבו של מק'קיין בסקרים לא הפך לנואש, הוא לא ניסה להשתמש בפרשה – משום שאין בה כלום. משניסו מק'קיין ופאלין להפוך אותה לנושא, תומכיהם העלו מהאוב את אש"ף כארגון טרור נורא – תוך הצנעת העובדה השולית שכל ממשלות ארה"ב ניהלו איתו משא ומתן ב-15 השנים האחרונות.

ימיני, כמובן, מבצע פירואט חלקי לאחור: "יתכן שכל ציוני הדרך האלה הם לא יותר מאנקדוטות. הרי גם יהודים השתבצו בדרכו. הוא עצמו לא נתפס בשום התבטאות אנטישמית". אחחח, "לא נתפס". יופי של צורה להעביר מסר. נציין שוב שימיני לא הצליח לקשר את אובאמה ולו עם אנטישמי אחד?

וכשכך נראה בעל טור מרכזי בתקשורת הישראלית, מה לנו כי נלין על אזובי הטוקבקים?

חילופי משמרות: זו היתה עונת בחירות גרועה לכלי התקשורת המסורתיים בארה"ב. מק'קיין התלונן שוב ושוב שכלי התקשורת הפגינו הטיה כלפי אובאמה – ובשבועיים האחרונים של הקמפיין, היה אולי משהו בדבריו – אבל עד סוף אוגוסט, התקשורת הממסדית העניקה תשומת לב כפולה-כמעט למק'קיין, וביולי היו 72% מההתייחסויות לאובאמה ברשתות הטלוויזיה שליליות. קראו שוב את הנתון הזה.

זה השתנה, כמובן. זה השתנה אחרי הפאניקה של מק'קיין עם המשבר הכלכלי (זוכרים את "השעיית הקמפיין"?), אחרי ההתרסקות, פעם אחר פעם, במהלך העימותים – וכמובן, אחרי חשיפת פרצופה של פאלין. אבל רצוי לציין, באשר לעימותים, שבשני הראשונים העניקה התקשורת את הנצחון למק'קיין – אבל הבוחרים, קשי עורף שכמותם, התעקשו שדווקא הבחור השני ניצח. אחרי העימות השלישי התקשורת הרימה ידיים, זה היה אבוד – גם לפני תמונת ה"לשון" המפורסמת.

שורה של סיפורים מביכים למק'קיין לא זכו לחשיפה בתקשורת הממוסדת – למשל, קשריו עם "השרברב" של ניקסון, ג'יי גורדון לידי, שבשנות ה-90 קרא לירי בסוכני ה-ATF ואף המליץ על ירי בראש, משום שהם לובשים שכפ"צ. בניגוד לאיירז, לידי הורשע גם הורשע בדין. התקשורת, שחגגה סביב הכומר רייט, לא הפנתה את תשומת הלב ההולמת לכמרים המשונים של פאלין, ולקשריו של מק'קיין עם מטיף השנאה ג'ון האגי.

זה לא בהכרח מתוך הטיה; זה כנראה נבע מפחד, החשש מלהיראות כמי שבחרו צד. אבל לפעמים בחירת צד היא חובה מקצועית ופטריוטית. לא לכל סיפור יש שני צדדים שווים. כתב פוקס קארל קאמרון ידע, תוך כדי הקמפיין, שרבים מאנשי מק'קיין סברו שפאלין כלל לא ראויה לתפקידה – שהיא, כפי שצוין למעלה, לא רק התעקשה שהיא רואה את רוסיה מהחלון אלא גם סברה שאפריקה איננה יבשת אלא מדינה.

אילו הקפיד קאמרון רק לסתום את הפה, אפשר היה, בדוחק, לקבל את העובדה שהוא לא חלק את המידע על האשה שהיתה מרחק התקף לב אחד מההדק הגרעיני עם הציבור, בכך שהוא מחויב לשתיקה משום ההסכם שלו עם מקורותיו, שדרשו שהמידע ישודר רק אחרי הבחירות; פרשנות סלחנית פחות היתה אומרת שהעיתונאי ובכירי הקמפיין קשרו יחדיו כנגד הציבור. אבל, כאמור, על שתיקה אפשר היה לסלוח. אבל קאמרון – נו, איש פוקס, לא איש חדשות – דווקא שיבח את פאלין בשידור.

רוב הפרשנים בזו, לאורך הקמפיין, להשענותו של אובאמה על צעירים; הצעירים, אמרו, אף פעם לא מצביעים. הפעם הם הצביעו במספרי שיא, והביאו לו את הנצחון. למה? אני רוצה לטעון, בזהירות, שזה נובע מכך שהם לא צורכים את התקשורת המסורתית, ואין להם את הצורך האובססיבי באיזון. המציאות, ודאי זו של שבע השנים האחרונות, לא היתה מאוזנת. 

צורת התקשורת שלהם היא כמעט כולה מקוונת, הם מעניקים לבלוגים משקל שהתקשורת הממוסדת מעניקה לפרשנים בכירים. אובאמה פנה לקהל הזה, בערוצי התקשורת שלו, הרבה לפני שהתחילו הפריימריז, והוא שכנע אותם. הם יצאו לרחובות, הם הגיעו להתוועדויות – בשלב זה, אגב, התחלתי להאמין שאובאמה אכן ינצח – והם העניקו לאובאמה במהלך פברואר-מרץ את עשירית הנצחונות הרצופים שלו – שריסקו את קלינטון, שפשוט לא היתה חלק מהשיחה ולא ידעה מאיפה זה בא.

לא לכל נושא יש שני צדדים. לא צריך, לדיון על פדופיליה, להזמין את הומברט הומברט בשם האיזון. התקשורת הממוסדת פחדה מדי מהצל של עצמה, ולא נותר לה מה לומר לדור הצעיר. אובאמה השתמש ברשת, עקף אותה, הגיע אליהם ישירות – ויתכן שלימים ייזכר דווקא המהלך הזה כצעד המהפכני באמת של מערכת הבחירות הזו.

(יוסי גורביץ)

מחר ילכו עשרות מיליוני אמריקנים לבחור נשיא.

קשה להזכר מתי היו בחירות גורליות כל כך, ודאי לא בתקופת חיי. 1976, אולי; הצורך להביס את הניקסוניזם, שהמשיך לחיות גם לאחר שהנשיא הפושע ההוא התפטר, היה חיוני. אבל ניקסון, על כל מגרעותיו, לא היה איום כבד כל כך על עצם קיומה של ארצות הברית. צריך, אולי, לחזור לבחירות 1860, שאילצו את הרפובליקה להתעמת – עימות שנסוגה ממנו במשך שלושים שנה לפחות – עם הסתירה הפנימית שבקיומה.

ארצות הברית היא קודם כל אידיאל. היא היתה המדינה המודרנית הראשונה שהשתיתה את קיומה על תפיסה של שוויון ושל אזרחות. בלעדיה, קשה לראות את המהפכה הצרפתית מתרחשת, ואת מימושו של הרעיון הפילוסופי הרדיקלי כל כך – שכל בני האדם נולדו שווים בזכויותיהם, ושיש להם זכויות בסיסיות בלתי ניתנות לשלילה: לחיים, לחירות ולחיפוש אחר האושר. זהו רעיון רדיקלי גם בימינו, ודאי בישראל שהיא אתנוקרטיה עם מוטיבים תיאוקרטיים חזקים הרבה יותר מאשר דמוקרטיה. אמרו לישראלי הממוצע שארצו צריכה להיות מדינת כל אזרחיה, שאם לא כן איננה מדינה חופשית, וצפו בסלידה האוטומטית, המשותפת לאיש מהרחוב ולפרופסורית שהיתה פעם יו"ר האגודה לזכויות האזרח . נסו לומר לו שיש לבני אדם הזכות לחפש את אושרם גם מעבר לכבלי לידתם, גם מעבר להחלטותיהם של רבנים, ותוקעו במהירות כאויבי העם, שמאלנים, ערב-רב.

האידיאל, כמובן, לא מומש מעולם. אבל הוא היה האידיאל שהפך את העבדות למוגלה צורבת כל כך בבשר האומה; הוא זה שהעניק משקל מוסרי כבד למתנגדי האימפריה שבנו לודג' ותאודור רוזוולט; הוא זה שאילץ את הרפובליקה להעניק זכות הצבעה לנשים – בלי הזוועות שליוו את המאבק לשחרור 50% מהמין האנושי בבריטניה, למשל; הוא זה שהפך את תוצאתה של "מלחמת האזרחים השניה", עידן הגדולה של המאבק על זכויות האזרח בשנות השישים, לכל כך ברורה מראש.

היה, כמובן, תמיד זרם-נגד. זרם שבשם "הבטחון הלאומי" התנכל לקומוניסטים – לא בלי מידה של צדק – ולסוציאליסטים מאז ההפיכה הקומוניסטית של 1917, שדימה לראות בכל דרישה להרחבת החירות קשר נגד המוסר ונגד החברה, שתמיד ראה את ארצות הברית כאומה נוצרית קודם כל, לעיתים תכופות נוצרית-משיחית.

ג'ון מקקיין הוא מועמד מוזר לתפקיד נושא הדגל של אמריקה בנוסח האב קאולין, צ'ארלס לינדברג וג'ו מקקארתי. העבר האישי שלו, היותו קורבן להסתה גזענית של ג'ורג' וו. בוש במערכת הבחירות של 2000, מציג באופן אירוני את העובדה שהוא ממשיך דרכו. ואף על פי כן, הוא ממשיכה.

*          *            *            *            *

ג'ורג' בוש ג'וניור ייזכר בהיסטוריה האמריקנית כאחד הנשיאים הגרועים ביותר בתולדות הרפובליקה – אולי הגרוע שבהם. כדי להזכר במועמד עלוב כל כך לכתר הזה, צריך ככל הנראה לחזור אחורה עד ימי ג'יימס ביוקנן, שישב בחיבוק ידיים עת התפלגה המדינה לשני מחנות אויבים, עד שהוחלף על ידי לינקולן. אבל סיבת כשלונו של ביוקנן היא רפיסותו, חולשתו, הפסיביות שלו; ג'ורג' בוש גרם שורה של נזקים כבדים לארה"ב, רובם ככולם במכוון.

ראשית כל, הוא הפך את ארה"ב למדינה בעלת מדיניות מוצהרת של פשעי מלחמה. הממשל שלו נקט, לראשונה, בעינויים ככלי רשמי. בכך הוא הפר מסורת ארוכה של התנגדות לעינויים שמגיעה עד ג'ורג' וושינגטון. אפילו בית המשפט הישראלי, רופס תמיד מול דרישות מנגנוני הבטחון, ביטל רשמית את העינויים – שהוסדרו אז בהסדר משפטי, נוהל "לחץ פיזי מתון" – ב-1999; בוש הסדיר את העינויים בחוק ב-2006.

שנית, הוא צמצם משמעותית את חירויות האזרח. רוב תושבי ארה"ב חיים עכשיו במה שהאיגוד האמריקני לזכויות האזרח מכנה "אזור נקי מחוקה": ממשל בוש החליט שמשמר הגבול האמריקני רשאי לערוך חיפוש ללא צו, ולעצור ללא צו, כל מי שחי במרחק של מאה מילים מגבולות המדינה. הממשל קשר יחד עם חברות התקשורת כדי לבצע מעקב מנוגד לחוק אחרי מיליוני אמריקנים, בשם "הבטחון" כמובן. הקונגרס הפחדני שאישר את החוקים הללו שכח את דבריו של בנג'מין פרנקלין: מי שמוותר על חירויות בסיסיות בשם בטחון זמני, אינו ראוי לא לחירות ולא לבטחון. בוש נטל לעצמו סמכויות לבטל חוקים באמצעות "הצהרות חתימה", בשל מלחמה כנגד אויב לא ידוע, שאורכה לא ידוע, ושלמעשה אין כל אפשרות להכריז על סיומה.

שלישית, הוא הסב נזק עצום הן לבטחון ארצו והן לחוק הבינלאומי בנהלו מלחמה ללא סמכות כנגד מדינה שלא פשעה. המלחמה בעיראק הסבה את תשומת הלב מהמלחמה באיסלם הקיצוני, בודדה את ארה"ב בעולם, והעניקה זריקת מרץ עצומה לאויבי התרבות האנושית. לא היה מגייס מוצלח יותר מבוש לשורות הג'יהאד העולמי.

רביעית, הוא יצר שילוב מצמרר בין אותה תפיסה רפובליקנית של סוף המאה ה-19, על פיה אין זה תפקיד הממשלה לשפר את מצב אזרחיה, יחד עם רשות חסרת תקדים למשחיתים תאגידיים – כל זה תוך כדי מיטוט החומות בין דת ומדינה וקידום מדיניות שאם איננה שואפת להיטיב עם אזרחיה, הרי שהיא מנסה לכבול אותם לכללי מוסר פוריטניים של חלק קטן ומפגר באוכלוסיה. “תרבות החיים" של בוש אוסרת על הפלות ועל מחקר בתאי גזע – ובו זמנית מנהלת מלחמת חורמה בתפיסה שלכל אדם יש זכות לבריאות. בוש מיעט להשתמש בזכות הווטו; אחת הפעמים הבודדות שבה הפעיל אותה היתה כדי למנוע את גדילת מספר הילדים הזכאים לביטוח בריאות. זה סוציאליזם, הוא אמר – ומיהר להעניק מאות מיליארדים מכספי הציבור למנהלי תאגידים ובנקים שבזזו אותו ומשכנו את עתידו.

חמישית, העדפת מפלגתיות על פני יעילות. פעם אחר פעם התברר כי הממשל העסיק אנשים חסרי כישורים בתפקידים בכירים, רק על סמך נאמנות מפלגתית. השערוריות הכבדות ביותר היו של "בראוני" מ- FEMA, שפשוט לא היה האיש המתאים לנהל את משבר ההוריקאן קתרינה (לזכותו ייאמר שהוא ניסה להזהיר את בוש, שהתעלם או נרדם בתדריך), והמינויים הפוליטיים של אלברטו גונזלס ומוניקה גודלינג במשרד המשפטים.

*          *            *            *            *

ג'ון מק'קיין הוא היורש הראוי של כל אחת מהנקודות הללו. הוא ניהל מאבק נגד העינויים – אבל נכנע לבוש; הוא רוצה להמשיך את המלחמה בעיראק עד לנצחון – אבל, כמו בוש, איננו מסוגל להסביר מהו נצחון; והוא אולי אינו רואה עין בעין עם הימין הדתי בארה"ב – בעבר כינה את מנהיגיו "סוכנים של אי סובלנות" – אבל במהלך הקמפיין הנוכחי הוא מחזר אחריהם בקדחתנות. חדלי האישים של בוש ממלאים את הקמפיין שלו, והתוצאות בהתאם; רבים אחרים הם לוביסטים של חברות וממשלות מגונות. הדוגמה הבוטה ביותר לתפנית שחלה במק'קיין היא מינויה של החייזרית מאלסקה, ברקודה בוראליס בלשון הזהב של מורין דאוד, למועמדת שלו לסגנית הנשיא.

לא ברור מי היה ציני יותר בבחירה הזו, מק'קיין בנסיון להעביר לצידו קולות של הימין הדתי שתיעב אותו, או פאלין שניצלה את ההזדמנות – “מבלי למצמץ,” כדבריה – לצאת מאלסקה. מה שברור הוא שהבחירה בפאלין קיטבה, ככל הנראה במודע, את הבחירות, הפכה אותן לעימות בין "ערכי הערים הקטנות" ובין הקוסמופוליטיות של הערים הגדולות. הבחירה הזו, מצד קמפיין מק'קיין, היתה מודעת: כמו ב-2004, נרמז, צריכים האמריקנים לבחור בין התדמית הקלאסית של עצמם, זו שקפאה בשנות החמישים, ובין זר משכיל.

אבל 2004 איננה 2008.

*          *            *            *            *

במהלך הוועידה הרפובליקנית נשף רודי ג'וליאני – הפוליטיקאי הכושל שלא זכה ולו בציר אחד בפריימריז, אבל נשא נאום מרכזי בוועידה – בבוז ואמר ש"רק באמריקה" יכול היה אדם כברק אובאמה להבחר לנשיאות. זה היה תרגיל קלאסי רפובליקני מבית מדרשו של קארל רוב: להפוך את עוצמתו של היריב לחולשתו. כך הסתער רוב דווקא על מקור כוחו של ג'ון קרי, שירותו הצבאי, והפך אותו נגדו; כך הפכה הידענות של אל גור לטרחנות.

"רק באמריקה", אחרי הכל, היא סיסמתו של אובאמה. רק בארה"ב יכול היה ילד לאשה לבנה מהמעמד הבינוני התחתון ואב שחור ממדינה זרה לטפס, מטאורית, בזכות כישוריו. רק באמריקה יכול מועמד שבא משום מקום, שהיה אלמוני לפני ארבע שנים, להכנס ראש בראש בממסד משומן, נוטף כספים, ולהנחיל לו תבוסה מהדהדת. סיפורו של אובאמה, כפי שציין כמה פעמים, לא יכול היה להתרחש במדינה אחרת. אפשר להפליג בשבחיו של המועמד השקול ביותר, הרגוע ביותר, והרהוט ביותר שנראה על הבימה האמריקנית; אבל הטיעון העיקרי שלו היה ונשאר שהוא יוציא את האומה מהביצה בה תקע אותו בוש, בעוד שמק'קיין ימשיך לחפור.

בהחלט יתכן שאובאמה לא יצליח לעמוד בחלק מהבטחות הבחירות שלו; הוא לא משיח. בקונגרס עדיין יהיה גוש רפובליקני מריר וזועם, שיתקע מקלות בגלגלי הממשל, והמערכת הפוליטית שיצרה החוקה האמריקנית שואפת שוב ושוב לאיזון. עם זאת, בהחלט אפשר שהשינוי יהיה חד, שאנחנו בפתחו של ניו דיל חדש, ובהחלט הגיע הזמן לכך.

הבחירות המודעות שעשו שני המועמדים הפכו את מערכת הבחירות הזו לעימות ברור, חד, על נשמתה של אמריקה. מדינת כל אזרחיה או מאחז אדומי-הצוואר הפרוטסטנטים? עיר זוהרת על גבעה, או מבצר מריר ומבוטן? תקוות העולם או אימפריה דורסנית, שוקעת? האם החירות היא זכותם של בני האדם כולם, או של בני-עליה אמריקנים? האם ספינת המדינה שמוריש בוש למחליפו תשנה את מסלולה, תסיר את דגל העצמות הצלובות, ותחזור אל חיק האומות – או שתוסיף לעצמה עוד ועוד סיפוני תותחים, בעוד מלחיה גוססים מצפדינה?

עוד יום אחד תתקבל ההחלטה. עד אז, שווה להעיף מבט בסרטון שהקליטו אנשי אובאמה בשעה שנראה שזהב השוטים בדמות שרה פאלין עשוי להפוך את תוצאות הבחירות. דעו תקווה.

(יוסי גורביץ)

הכנסת העבירה השבוע בקריאה ראשונה את חוק מאגר המידע הביומטרי. כתבתי סקירה קצרה על הסכנות שבמאגר המידע הזה כאן. אני רוצה לדעת שוב בנושא, אבל מזווית אחרת.

הצעת החוק המסוכנת ביותר לפרטיות בישראל התקבלה ברוב של 18 נגד אחד. ה'אחד' הוא כמובן דב חנין (והנה עוד סיבה להשאיר אותו שם). בכנסת ישראל יש 120 חברים. כ-84% מהם לא טרחו להגיע להצבעה הזו – ובכל זאת היא נערכה.

זה לא אמור להיות כך. לא יתכן שרוב אקראי של חברי כנסת יקבל חוקים. הכנסת חסרה מנגנון שקיים ברוב הפרלמנטים: קוורום. מספר מינימום שנדרש להצבעה. ההצבעה הנוכחית אפילו לא מתקרבת לפארסה שקרתה במהלך ממשלת האחדות של 1984: ח"כ מרטין מאיר כהנא הגיש הצעת אי אמון בממשלה, ורק הוא ועוד שני חברי כנסת, אחד מהם יו"ר הכנסת, נכחו במליאה. יו"ר הכנסת נמנע, חבר הכנסת האחר הצביע נגד, והממשלה ניצלה על חודו של קול.

מותר לתהות מה היה קורה אם אותו ח"כ מהקואליציה היה חש ממורמר באותו יום, והיה מצטרף לכהנא. זה מגוחך – אבל הפרצה הזו קיימת מראשית ימי הכנסת, ולמרות תמרור האזהרה ההוא של כהנא, היא לא תוקנה. לדעתי הבלתי מלומדת, הכנסת כלל הדורש מספר מינימום של מצביעים – 60, נניח – לא דורשת שינוי בחוק יסוד הכנסת אלא רק בתקנון הכנסת. ואף על פי כן, זה לא בוצע. ניתן להעלות טענת נגד, שדרישה לקוורום מאפשרת לאופוזיציה למנוע הצבעות פשוט על ידי היעדרות, מה שאכן קרה במספר פרלמנטים; אבל אם הדרישה היא לקוורום של 60 חברי כנסת, הקואליציה אמורה להיות מסוגלת לגייס אותם. היא חייבת להכיל 61 חברי כנסת. ואם היא לא מסוגלת לגייס 60 תומכים, כנראה שהצעת החוק הזו לא צריכה לעבור.

דוגמא אחרת לחוסר המשילות בישראל הן הבחירות החדשות. אני לא מתנגד להן – אני חושב שהן היו צריכות להיות מוכרזות בספטמבר 2006 – ואני ודאי לא מקבל את הבולשיט הרגיל שמוכרים לנו על כך שזה עולה כסף. ככה זה: דמוקרטיה עולה כסף. אבל המצב שבו הבחירות נערכות בפברואר 2009 הוא בלתי נסבל.

לולמרט הפך לנוכח-נפקד ביולי 2008, עם תחילת הפריימריז בקדימה. בספטמבר, הוא הפך רשמית לראש ממשלת מעבר, כשלבני החלה בנסיון להקים את ממשלתה. עכשיו, כמסתבר, הוא הולך לכהן כראש ממשלה עד אפריל. למה אפריל? כי הבחירות ייערכו בעשירי לפברואר, התוצאות הסופיות יגיעו ב-15 בחודש, הנשיא יטיל על מישהו להרכיב ממשלה כמה ימים אחר כך – והרכבת ממשלה גוזלת בדרך כלל חודש עד חודש וחצי. כלומר, לולמרט הודיע על פרישתו ביולי, אבל ימשיך לכהן כאפרוח נטול נוצות עד אפריל – תשעה חודשים שלמים של דשדוש חסר תוחלת.

למה, לעזאזל, זה לוקח כל כך הרבה זמן? דוגמת-נגד: בבריטניה הכריזו על בחירות כלליות מיד עם הנצחון על גרמניה במאי 1945. בחמישי ביולי, הבריטים הלכו לקלפיות – ווינסטון צ'רצ'יל הופתע לשמוע, תוך כדי ועידת פוטסדאם, שהוא כבר לא ראש ממשלה. כלומר, תוך פחות מחודשיים, שעה שרבבות אזרחים במדים פזורים בכל רחבי העולם, הלכו הבריטים לבחירות – והחליפו ראש ממשלה.

זו לא היתה הפעם הראשונה: ב-14 בדצמבר 1918, 33 ימים לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, הלכו הבריטים לקלפיות. הפעם נבחר ראש הממשלה המנצח, לויד ג'ורג'. החוק הבריטי מאפשר עריכת בחירות תוך פרק זמן קצר: 21 יום. אז למה, לעזאזל, 90 שנה לאחר בחירות 1918, וכ-30 שנה לאחר שימוש נרחב במחשבים, נזקקת המערכת הפוליטית הישראלית ל-110 ימים כדי להצביע?

היערכות של פרק זמן כזה נחוצה, אולי, במערכות פוליטיות שתאריך הבחירות בהן ידוע מראש, כמו זו האמריקנית (וזו, יצוין, דורשת פרקי זמן ארוכים להדהים – שנתיים, מה שהופך את הפוליטיקה האמריקנית לקמפין בלתי פוסק). המערכת הפוליטית שלנו היא פרלמנטרית, והיא בנויה כך שאף ממשלה לא יכולה להיות בטוחה שתוציא את ימיה (ולמיטב ידיעתי, אכן כך קרה). אז איך מערכת כזו דורשת שלושה חודשים לקיום בחירות? איך קורה שראש ממשלה שהודיע על פרישתו מחזיק במושכות, ללא כל מנדט ציבורי, במשך תשעה חודשים?

(יוסי גורביץ)

ב-20 בדצמבר 2007 פלט נשיאנו, שמעון פרס, טקסט בלתי מובן אפילו בסטנדרטים שלו-עצמו. "קרה כאן בעבר אירוע קשה ביותר, שאנחנו מצטערים עליו מאד", אמר פרס בעת ביקור בכפר קאסם, לקראת חג הקורבן.

בכפר קאסם אין יד ואין מצבת. לא רשמיות, על כל פנים. עשר מילים לא ברורות, לא מחייבות, לא קשורות, כמעט מגומגמות – זו כל ההתנצלות שנתנה ישראל הרשמית לאזרחיה הערבים שרצחה ב-29 באוקטובר 1956. שר החינוך יוסי שריד ספג ביקורת ציבורית קשה על הכנסת הנושא לחומר הלימודים; עד היום אין בכפר אזכרה רשמית לטבח.

ופרס, אחרי הכל, היה באוקטובר 1956 בתפקיד בכיר: מנכ"ל משרד הבטחון. בתוקף תפקידו, היה הקושר הראשי עם בריטניה וצרפת, היה מרכזי בהגררות לאותה הרפתקה – "מלכות ישראל השלישית" – שבעטיה הוטל העוצר ההוא וניתנו הפקודות ההן. הוא קשור לאנשים ההם; אפשר שהיה מעורב במציאת עבודה לפושעים, עם שחרורם השקט; ודאי היה מעורב בטיוח הטבח, בנסיון להסתירו מהציבור, שנמשך ימים ארוכים והופר רק לאחר שחברי הכנסת של מק"י עשו שימוש מופתי בחסינותם והודיעו עליו מעל בימת הכנסת.

חמישים שנים ויותר לאחר מעשה, פרס עדיין חש שפשע המלחמה ההוא, הבגידה ההיא, רציחתם של אזרחים בידי חיילים שאמורים היו להגן גם עליהם, הוא רק "אירוע קשה ביותר", שיש להזכיר בחצי משפט רפה. חמישים שנים אחרי, שומע פרס את לחישתה הארסית של הגרועה שבמידות הצבאיות, "הרעות".

*           *            *            *

"פעלנו כמו נאצים", אמר הרוצח העיקרי, המ"כ שלום עופר לאחר מעשה, וההגנה של רוצחי כפר קאסם היתה הגנה נאצית קלאסית: מילאנו פקודות, לא היתה לנו ברירה. כמו במקרה הנאצי, גם כאן ההגנה היתה שקרית. המח"ט שדמי פלט את הפקודה האווילית "אללה ירחמו" – אבל מג"דים אחרים לא ביצעו טבח. המג"ד מלינקי חזר על פקודתו של שדמי ואף חיזק אותה – אבל שניים ממפקדי הפלוגות שלו נמנעו מלבצע אותן. בפלוגה השלישית, של סרן חיים לוי, רק מחלקה אחת – של גבריאל דהאן – ביצעה טבח.

אבל רוב רובם של האנשים שנמנעו מלקחת חלק בטבח ניסו להצניע את העובדה הזו. לפחות אחד מהם, המ"מ נמרוד למפרט מפלוגתו של לוי, חי עם ספקות בנושא עד עצם היום הזה. במהלך משפטם של דהאן וחייליו, הוא ניסה לתת עדות למענם; הוא אמר לשופטים שהוא היה צריך לציית לפקודה, אבל "בגלל סנטימנט" לא עשה זאת. כלומר, הוא אמר שהצורה שבה פעלו דהאן ואנשיו היתה הנורמטיבית; הוא היה הסטיה. זה לא עזר לו; האיש שלא היה מוכן לירות בזקן לא חמוש ספג איומי רצח במשך שנתיים. הרוצח דהאן גער בו ש"לא היה גבר".

המ"מ השני של לוי היה ניצול שואה, בנימין קול, ששוטר נאצי הציל את חייו בליל הבדולח. הוא קיבל את הפקודה, והיה ברור לו שהוא לא יבצע אותה, והוא אכן מנע טבח. אבל לאחר מעשה, שב הארס הממאיר: בבית המשפט הוא ניסה לסייע לרעיו. כל כך ניסה, כל כך שינה את עדותו – בשלב מסוים אמר שהוא "היה יורה אם היה יכול" ושירה באנשים בסמטאות אך החטיא – עד שהשופטים קבעו ש"נראה לנו כי בביצוע העוצר נהג מר קול ביתר אחריות מאשר במתן עדותו".

למפרט וקול היו אמיצים דיים בשעת מעשה והצילו את חייהם של רבים, אבל לא עמד להם אומץ ליבם מול ההאשמה של בגידה ב"רעות".

*           *            *            *            *

סבסטיאן הפנר, בספרו המופתי "סיפורו של גרמני", הקדיש כמה עמודים ארוכים ל"רעות". ה"רעות" היא דרישה מקבוצת אנשים אקראית, בשם גורל שכבל אותם במקרה יחדיו, לקשור נגד שאר המין האנושי. ה"רעות" דורשת את השעייתם של הצדק, החוק, המצפון; היא מכפיפה את כל המידות הטובות האנושיות לשמירה על קבוצה קטנה של אנשים, ומעצם קיומה היא מעודדת את ביצועם של פשעים – היא מדכאת את כל היצרים התרבותיים שמטרתם למנוע אותם, והיא מלווה תמיד בהנגדה בין "אנחנו", הרעים, ובין כל השאר. ה"רעות" היא הכפפת האני לרצון קולקטיבי, שכמעט תמיד הוא רצון להרע.

האנשים המטפחים את ערכי ה"רעות" – מפקדים צבאיים, מאפיונרים, חברי כנופיות, מנהיגי כתות – משתדלים לקשר אותם עם גבורה. אחרי הכל, ה"רעות" אמורה להיות תכונתן של יחידות-עילית. בפועל, היא מאפשרת לקבוצה של צעירים חמושים – כמעט תמיד צעירים – לשבור את כללי הציוויליזציה, ולעיתים קרובות אין בה שמץ של גבורה. ה"רעות", שהופכת במהירות לתפיסה הממאירה שלמען הרעים יש לעשות הכל, בלי יוצא מן הכלל, היא חומצה המאכלת את כל המחסומים שבנתה התרבות למען הגנתם של החפים מפשע; היא מאכלת את ההבחנה בין פושעים לחפים מפשע עצמה. 

בכפר קאסם, במיי ליי, בכפרים השרופים של אלג'יר המדממת בשנות החמישים, במאות ואלפי הכפרים המזרח אירופאים שנמחקו בעת התקדמות הוורמאכט, באוראדור, בלידיצ'ה –  בכל שאר המקומות שבהם עמדו גברים צעירים מעל גופותיהם החמות של קורבנות לא חמושים – שימשה ה"רעות" כמגן לפושעים, שהריגתם של לא-לוחמים שלא סיכנו אותם היתה לעיתים קרובות שיא גבורתם. אי אפשר לדבר על זה; אי אפשר לתת לצדק את שלו; ה"רעות" תפגע, וכל לוחם יחשוש לצאת לטבח הבא, שמא יתעורר מצפונו של אחד מחבריו.

וה"רעות", כמובן, מבטיחה את הטבח הבא. היא מנציחה את עצמה; היא מבטיחה לרוצחים שבעולם ההובסיאני שהיא יוצרת, הם – חלאות המין האנושי – יהיו הגיבורים שישא הציבור על כפיים, או על פנים הציבור החשוב בעיניהם: זה של הרעים. מי שיעז לומר מילה כנגד הפשע, שייזכר שהעקרון הבסיסי של האנושיות הוא שכולנו בני אדם, כולנו תכליות ולא אמצעים, שאין שום דבר עלי אדמות שיכול להצדיק ירי באדם חף מפשע ובלתי חמוש – הוא-הוא שיהיה הבוגד, הפושע.

תפיסה מורחבת יותר של אחוות-הפושעים הזו היא זו שיוצרת את הדממה הדקה שבה עובר מדי שנה ה-29 באוקטובר בישראל. הרוצחים עדיין חיים ביננו, בחלקם הגדול; החברה הישראלית סגרה סביבם שורות. הם שוחררו זמן קצר לאחר מעצרם והממשלה ששלחה אותם דאגה לוודא שלכולם יהיו עבודות. הם חיו היטב; איש לא הטריד אותם. הם אפילו לא היו צריכים לברוח לדרום אמריקה או לשנות את זהותם כדי להמלט מסנקציה חברתית. הם משלנו. הם נשאו נשק למעננו, ולא רצוי להרחיב את הדיבור על מה שעשו בו. די בכך שהיו "רעים".

ואל לנו להשלות את עצמנו שזה נגמר בכפר קאסם, שהצבא הפנים את ההבדל בין פקודה בלתי חוקית ובין פקודה בלתי חוקית בעליל. כפר קאסם חזר על עצמו כשנרצחה איימן אל המס, שהקצין שנתן לאחר מותה את הפקודה "לירות בכל אחד, גם בילד בן שלוש", מנהל כיום תביעת דיבה כנגד עיתונאית שהעזה לשבור את קוד הרעות ולדבר; הוא חזר על עצמו בניעלין, כשסא"ל עמרי בורברג אחז בעצור כפות וחייל אחר ירה בו, בפקודתו – וכל שרשרת הפיקוד עצמה עיניים, עד שהתברר שבורברג היה ביש מזל עד כדי כך שתועד במצלמת וידאו, ואז טייחה את המקרה שלו כמו את זה של רוצחה של אל המס; לא, כפר קאסם עדיין איתנו.

הוא איתנו עם כל חייל שמפנה את ראשו מלראות את שחבריו עושים, עם כל אדם בעל מצפון שאולץ ללבוש מדים וכעת הוא מהסס מול "אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב" – שכן עיקר תפקידה של ה"רעות" הוא לוודא ש"העין עיוורת והלב אטום ומושחת". ו-52 שנים לאחר מעשה, יש לומר שהיא הצליחה מעל למשוער בהשחתת החברה הישראלית.

(יוסי גורביץ)