החברים של ג'ורג'

שלוש הערות על הבחירות בארה"ב

(עכשיו, כשהמועקה סרה והסחרחורת חלפה, אפשר לכתוב.)

 

המולדת השניה ואובדן התקווה:  בתגובות לפוסט האחרון שאל אסף, לא בלי צדק, מדוע התמקדתי בבחירות בארה"ב כמושא של פאתוס, למה הן נתפסות כחשובות – מבחינת נפח תשומת הלב התקשורתית – מהבחירות בישראל.

 

יש לכך כמה תשובות. ראשית, הבחירות בארה"ב היו כנראה הדבר החשוב ביותר שקרה השנה. ארה"ב שוקעת, אולי – לא הייתי ממהר להספיד – אבל היא עדיין מגדלור תרבותי וערכי חשוב מאין כמוהו, אולי בלי מתחרים.

 

שנית, הבלוג הזה מתעסק בעיקר במה שקורה בישראל. בדיקה מהירה העלתה שהפוסט האחרון שעסק בבחירות נכתב ביוני, והפוסט שלפניו דווקא עסק ישירות בבחירות בישראל. שלישית, זה עניין עונתי: עוד חודש נחזור שוב להתעסק בהוויות ציפי ומופז.

 

כל זה נכון, אבל לא נוגע בנקודה המרכזית. ארצות הברית, מבחינתי, היא המולדת השניה. היא היתה כזו מרגע שעמדתי על דעתי. את דעותי על זכויות אזרח, זכויות אדם, אזרחות בכלל, כיצד ראוי לה למדינה להתנהל – עיצבתי הרבה מאד בהתבסס על ההיסטוריה האמריקנית. בפרפרזה על מקיוואלי, בסיימי את יום עבודתי ובבואי בקרב הקדמונים, יש ביניהם מקום של כבוד לג'פרסון, אדמס, לינקולן, רוזה פארקס, ג'ון בראון, ורבים אחרים. אני חושב שיש סיכוי יותר מסביר שאצליח לעבור מבחן אזרחות בארה"ב ללא צורך בהתכוננות מיוחדת.

 

אני עוקב אחרי פוליטיקה אמריקנית מאז 1992 בערך. שנות קלינטון, הדשדוש הבלתי פוסק, דיכאו אותי; שנות בוש היו זוועה של ממש, התגברות פראית של כל החלקים האלימים, הדוחים, שבחוויה האמריקנית, ששיאם בשרה "אפריקה היא מדינה" פאלין.

 

הידע שלי בהיסטוריה ישראלית נרחב לא פחות, אבל יותר ויותר אני מתקשה למצוא בה משהו מלהיב. היא חסרה את השניות האמריקנית – את החלום הרחוק, שהמציאות מתנכרת לו, שיש להתגבר עליה כדי להגיע אליו. בשנות השבעים והשמונים היתה כאן תנועה לזכויות אזרח, בהנהגת שולמית אלוני; היא גוועה. אובאמה יכול לצטט את מגילת העצמאות האמריקנית, טולס יכול לצייר קריקטורה שגרמה לי לדמוע – משום שמגילת העצמאות האמריקנית נולדה בסתירה עצמית של רבים מחותמיה, אבל לא בשקר – מה שפשוט אי אפשר לומר על מגילת העצמאות שלנו, שנדירות הפסקאות בה שאינן מכילות שקר בוטה.

 

ארה"ב הוקמה כמדינת כל אזרחיה; מיד החל הוויכוח על משמעותו של המונח "אזרח", מי בפנים ומי בחוץ. ישראל הוקמה כמדינת כל יהודיה ועד היום המיינסטרים בה איננו מערער על כך. היא מעולם לא ניהלה שיח פתוח וכן על עברה, והיא ממשיכה לדכא מיעוט גדול החי בתוכה. משרד הפנים ממשיך לסרב להכיר בקיומם של ישראלים עד עצם היום הזה. זה ההבדל.

 

ואם נרד מרמת העקרונות לרמת הבחירות, בעוד שלושה חודשים יצטרכו הישראלים לבחור בין ציפי מופז, אהוד ברק ובנימין נתניהו כראש ממשלה. איזה מבחר נורא. אני אלך ואצביע למפלגה הקרובה לעמדותי, מרצ – אפשר להצביע לה בלי יותר מדי נקיפות מצפון, עכשיו כשביילין עושה לביתו – מתוך תקווה שהיא תעבור את אחוז החסימה. אז כן, מדי פעם אני מסניף תקווה גנובה ממקום אחר ומרשה לעצמי להתבשם בחלום על פוליטיקה אחרת. אנא קבל, אסף, את התנצלותי, אבל בלי האופיום הזה – קצת קשה לחיות כאן.

 

 

ההיסטריה: מי שעובר על הטוקבקים באתרי התקשורת הישראלים, מקבל את הרושם שהוא נמצא בגרסה עילגת במיוחד של פוקס ניוז או רדסטייט. מוסלמי, כושי, הוא יצבע את הבית הלבן בשחור – זו הרמה המקובלת.

 

היא לא מוגבלת רק לטוקבקים. בוויינט ממחזרת נעמי רגן את כל עלילות הדם כנגד אובאמה; בנרג עושה זאת בן דרור ימיני. אני אטפל לטקסט של ימיני, כי הוא בדרך כלל שפוי יותר.

 

"יש לו נסיון קטן הרבה יותר מזה של פיילין", פותח ימיני. לא נכון. הוא אמנם היה רק שנתיים בסנאט, בדיוק כמו מספר השנים של פאלין כמושלת, אבל הוא היה סנאטור-מדינה במשך שמונה שנים קודם לכן, כשהיא ניהלה איזו עיירה בת פחות מ-7,000 תושבים. הוא גם מרצה למשפט חוקתי באוניברסיטת שיקאגו; לה יש תואר ראשון בעיתונות ספורט.

 

הלאה. בן ימיני טוען שאובאמה הכחיש קשר עם ביל איירס. לי זה חדש. משום מה, העובדה שאיירס ביצע את הפשעים שלו לפני ארבעים שנים איננה מוזכרת, כמו גם העובדה שהוא מעולם לא הועמד לדין וממילא לא הורשע בדבר, כך שהוא כנראה לא בדיוק היה המקבילה המוקדמת של בן לאדן. גם העובדה שהקשר העיקרי בינו ובין אובאמה הוא שהם ישבו בהנהלת עמותה, שישבו בה גם כמה רפובליקנים, ביניהם תורמים לג'ון מק'קיין, לא מוזכרת. עובדות לא נוחות, כנראה.

 

פעמיים מכנה ימיני את הכומר ג'רמיה רייט אנטישמי. וזה מעניין, כי הליגה נגד השמצה, שחוש הריח שלה בנושא עדין מאד והיא מסוגלת לגנות ביקורת על ישראל כאנטישמיות, דווקא לא חושבת שרייט אנטישמי. אבל היי, רייט הוא רדיקל אז הוא כנראה גם אנטישמי.

 

ג'סי ג'קסון אמר משהו על כך ש"השפעת היהודים בוושינגטון תפחת" עם נצחון אובאמה – מינויו של רם עמנואל לראש המטה עשוי לשנות, אולי, את דעתו – וימיני אומר ש"אובאמה התנער" מהדברים. למה לאובאמה צריך בכלל להיות אכפת מאמירה כלשהי של ג'סי ג'קסון, שהתבטא בפומבי שהוא רוצה "לחתוך את הביצים של אובאמה" – לימיני הפתרונים. האם בגלל ששניהם דמוקרטים? ששניהם שחורים?

 

פרשת חלידי והקלטת-שלא-היתה: ימיני מכנה את הפרופסור המכובד רשיד חלידי, שכל מה שהצליחו למצוא נגדו הוא שהוא היה פעם נציג למחצה מטעם אש"ף בשיחות מדריד – שיחות שנוהלו על ידי ארצות הברית ומטעמה, ולמיטב זכרוני תמך בהן ימיני – "אחד התועמלנים הארסיים ביותר כנגד ישראל". אולי כדאי שהוא יציג תימוכין לדבריו, כי מיטב חופרי הרפש של הימין האמריקני לא כל כך הצליחו.

 

את הקלטת מתאר ימיני ככזו ש"בה, לפי החשד, אמר אובאמה משהו מביך, אולי הצדקת טרור" [הדגשה שלי – יצ"ג]. שימו לב: ימיני לא ראה את הקלטת. אף אחד לא ראה אותה. המקסימום שפאלין העזה לומר הוא ש"ישראל תוארה בה כמבצעת טרור, לא כקורבן". אבל ימיני כבר קופץ לטענה שאובאמה "הצדיק טרור". הוא גם משמיט, משום מה, את העובדה שבניגוד לאובאמה, ג'ון מק'קיין היה יו"ר קבוצה רפובליקנית שתרמה הרבה מאד כסף לעמותה של חלידי, משום שאז – כשלא היו בחירות – היא נחשבה בעיניו למקדמת דמוקרטיה. גם את העובדה שפאלין ישבה בלי למצמץ בכנסיה כשכומר טען שפיגועי התאבדות בישראל הם עונש על אי התנצרות היהודים ימיני משמיט. שוב הוא משמיט.

 

הפרשה כולה, אגב, תוארה (נחשפה, למעשה) על ידי הלוס אנג'לס טיימס בכתבה מאפריל. עד שמצבו של מק'קיין בסקרים לא הפך לנואש, הוא לא ניסה להשתמש בפרשה – משום שאין בה כלום. משניסו מק'קיין ופאלין להפוך אותה לנושא, תומכיהם העלו מהאוב את אש"ף כארגון טרור נורא – תוך הצנעת העובדה השולית שכל ממשלות ארה"ב ניהלו איתו משא ומתן ב-15 השנים האחרונות.

 

ימיני, כמובן, מבצע פירואט חלקי לאחור: "יתכן שכל ציוני הדרך האלה הם לא יותר מאנקדוטות. הרי גם יהודים השתבצו בדרכו. הוא עצמו לא נתפס בשום התבטאות אנטישמית". אחחח, "לא נתפס". יופי של צורה להעביר מסר. נציין שוב שימיני לא הצליח לקשר את אובאמה ולו עם אנטישמי אחד?

 

וכשכך נראה בעל טור מרכזי בתקשורת הישראלית, מה לנו כי נלין על אזובי הטוקבקים?

 

חילופי משמרות: זו היתה עונת בחירות גרועה לכלי התקשורת המסורתיים בארה"ב. מק'קיין התלונן שוב ושוב שכלי התקשורת הפגינו הטיה כלפי אובאמה – ובשבועיים האחרונים של הקמפיין, היה אולי משהו בדבריו – אבל עד סוף אוגוסט, התקשורת הממסדית העניקה תשומת לב כפולה-כמעט למק'קיין, וביולי היו 72% מההתייחסויות לאובאמה ברשתות הטלוויזיה שליליות. קראו שוב את הנתון הזה.

 

זה השתנה, כמובן. זה השתנה אחרי הפאניקה של מק'קיין עם המשבר הכלכלי (זוכרים את "השעיית הקמפיין"?), אחרי ההתרסקות, פעם אחר פעם, במהלך העימותים – וכמובן, אחרי חשיפת פרצופה של פאלין. אבל רצוי לציין, באשר לעימותים, שבשני הראשונים העניקה התקשורת את הנצחון למק'קיין – אבל הבוחרים, קשי עורף שכמותם, התעקשו שדווקא הבחור השני ניצח. אחרי העימות השלישי התקשורת הרימה ידיים, זה היה אבוד – גם לפני תמונת ה"לשון" המפורסמת.

 

שורה של סיפורים מביכים למק'קיין לא זכו לחשיפה בתקשורת הממוסדת – למשל, קשריו עם "השרברב" של ניקסון, ג'יי גורדון לידי, שבשנות ה-90 קרא לירי בסוכני ה-ATF ואף המליץ על ירי בראש, משום שהם לובשים שכפ"צ. בניגוד לאיירז, לידי הורשע גם הורשע בדין. התקשורת, שחגגה סביב הכומר רייט, לא הפנתה את תשומת הלב ההולמת לכמרים המשונים של פאלין, ולקשריו של מק'קיין עם מטיף השנאה ג'ון האגי.

 

זה לא בהכרח מתוך הטיה; זה כנראה נבע מפחד, החשש מלהיראות כמי שבחרו צד. אבל לפעמים בחירת צד היא חובה מקצועית ופטריוטית. לא לכל סיפור יש שני צדדים שווים. כתב פוקס קארל קאמרון ידע, תוך כדי הקמפיין, שרבים מאנשי מק'קיין סברו שפאלין כלל לא ראויה לתפקידה – שהיא, כפי שצוין למעלה, לא רק התעקשה שהיא רואה את רוסיה מהחלון אלא גם סברה שאפריקה איננה יבשת אלא מדינה.

 

אילו הקפיד קאמרון רק לסתום את הפה, אפשר היה, בדוחק, לקבל את העובדה שהוא לא חלק את המידע על האשה שהיתה מרחק התקף לב אחד מההדק הגרעיני עם הציבור, בכך שהוא מחויב לשתיקה משום ההסכם שלו עם מקורותיו, שדרשו שהמידע ישודר רק אחרי הבחירות; פרשנות סלחנית פחות היתה אומרת שהעיתונאי ובכירי הקמפיין קשרו יחדיו כנגד הציבור. אבל, כאמור, על שתיקה אפשר היה לסלוח. אבל קאמרון – נו, איש פוקס, לא איש חדשות – דווקא שיבח את פאלין בשידור.

 

רוב הפרשנים בזו, לאורך הקמפיין, להשענותו של אובאמה על צעירים; הצעירים, אמרו, אף פעם לא מצביעים. הפעם הם הצביעו במספרי שיא, והביאו לו את הנצחון. למה? אני רוצה לטעון, בזהירות, שזה נובע מכך שהם לא צורכים את התקשורת המסורתית, ואין להם את הצורך האובססיבי באיזון. המציאות, ודאי זו של שבע השנים האחרונות, לא היתה מאוזנת. 

 

צורת התקשורת שלהם היא כמעט כולה מקוונת, הם מעניקים לבלוגים משקל שהתקשורת הממוסדת מעניקה לפרשנים בכירים. אובאמה פנה לקהל הזה, בערוצי התקשורת שלו, הרבה לפני שהתחילו הפריימריז, והוא שכנע אותם. הם יצאו לרחובות, הם הגיעו להתוועדויות – בשלב זה, אגב, התחלתי להאמין שאובאמה אכן ינצח – והם העניקו לאובאמה במהלך פברואר-מרץ את עשירית הנצחונות הרצופים שלו – שריסקו את קלינטון, שפשוט לא היתה חלק מהשיחה ולא ידעה מאיפה זה בא.

לא לכל נושא יש שני צדדים. לא צריך, לדיון על פדופיליה, להזמין את הומברט הומברט בשם האיזון. התקשורת הממוסדת פחדה מדי מהצל של עצמה, ולא נותר לה מה לומר לדור הצעיר. אובאמה השתמש ברשת, עקף אותה, הגיע אליהם ישירות – ויתכן שלימים ייזכר דווקא המהלך הזה כצעד המהפכני באמת של מערכת הבחירות הזו.

 

(יוסי גורביץ)

עוד יום אחד

מחר ילכו עשרות מיליוני אמריקנים לבחור נשיא.

 

קשה להזכר מתי היו בחירות גורליות כל כך, ודאי לא בתקופת חיי. 1976, אולי; הצורך להביס את הניקסוניזם, שהמשיך לחיות גם לאחר שהנשיא הפושע ההוא התפטר, היה חיוני. אבל ניקסון, על כל מגרעותיו, לא היה איום כבד כל כך על עצם קיומה של ארצות הברית. צריך, אולי, לחזור לבחירות 1860, שאילצו את הרפובליקה להתעמת – עימות שנסוגה ממנו במשך שלושים שנה לפחות – עם הסתירה הפנימית שבקיומה.

 

ארצות הברית היא קודם כל אידיאל. היא היתה המדינה המודרנית הראשונה שהשתיתה את קיומה על תפיסה של שוויון ושל אזרחות. בלעדיה, קשה לראות את המהפכה הצרפתית מתרחשת, ואת מימושו של הרעיון הפילוסופי הרדיקלי כל כך – שכל בני האדם נולדו שווים בזכויותיהם, ושיש להם זכויות בסיסיות בלתי ניתנות לשלילה: לחיים, לחירות ולחיפוש אחר האושר. זהו רעיון רדיקלי גם בימינו, ודאי בישראל שהיא אתנוקרטיה עם מוטיבים תיאוקרטיים חזקים הרבה יותר מאשר דמוקרטיה. אמרו לישראלי הממוצע שארצו צריכה להיות מדינת כל אזרחיה, שאם לא כן איננה מדינה חופשית, וצפו בסלידה האוטומטית, המשותפת לאיש מהרחוב ולפרופסורית שהיתה פעם יו"ר האגודה לזכויות האזרח . נסו לומר לו שיש לבני אדם הזכות לחפש את אושרם גם מעבר לכבלי לידתם, גם מעבר להחלטותיהם של רבנים, ותוקעו במהירות כאויבי העם, שמאלנים, ערב-רב.

 

האידיאל, כמובן, לא מומש מעולם. אבל הוא היה האידיאל שהפך את העבדות למוגלה צורבת כל כך בבשר האומה; הוא זה שהעניק משקל מוסרי כבד למתנגדי האימפריה שבנו לודג' ותאודור רוזוולט; הוא זה שאילץ את הרפובליקה להעניק זכות הצבעה לנשים – בלי הזוועות שליוו את המאבק לשחרור 50% מהמין האנושי בבריטניה, למשל; הוא זה שהפך את תוצאתה של "מלחמת האזרחים השניה", עידן הגדולה של המאבק על זכויות האזרח בשנות השישים, לכל כך ברורה מראש.

 

היה, כמובן, תמיד זרם-נגד. זרם שבשם "הבטחון הלאומי" התנכל לקומוניסטים – לא בלי מידה של צדק – ולסוציאליסטים מאז ההפיכה הקומוניסטית של 1917, שדימה לראות בכל דרישה להרחבת החירות קשר נגד המוסר ונגד החברה, שתמיד ראה את ארצות הברית כאומה נוצרית קודם כל, לעיתים תכופות נוצרית-משיחית.

 

ג'ון מקקיין הוא מועמד מוזר לתפקיד נושא הדגל של אמריקה בנוסח האב קאולין, צ'ארלס לינדברג וג'ו מקקארתי. העבר האישי שלו, היותו קורבן להסתה גזענית של ג'ורג' וו. בוש במערכת הבחירות של 2000, מציג באופן אירוני את העובדה שהוא ממשיך דרכו. ואף על פי כן, הוא ממשיכה.

 

*          *            *            *            *

 

ג'ורג' בוש ג'וניור ייזכר בהיסטוריה האמריקנית כאחד הנשיאים הגרועים ביותר בתולדות הרפובליקה – אולי הגרוע שבהם. כדי להזכר במועמד עלוב כל כך לכתר הזה, צריך ככל הנראה לחזור אחורה עד ימי ג'יימס ביוקנן, שישב בחיבוק ידיים עת התפלגה המדינה לשני מחנות אויבים, עד שהוחלף על ידי לינקולן. אבל סיבת כשלונו של ביוקנן היא רפיסותו, חולשתו, הפסיביות שלו; ג'ורג' בוש גרם שורה של נזקים כבדים לארה"ב, רובם ככולם במכוון.

 

ראשית כל, הוא הפך את ארה"ב למדינה בעלת מדיניות מוצהרת של פשעי מלחמה. הממשל שלו נקט, לראשונה, בעינויים ככלי רשמי. בכך הוא הפר מסורת ארוכה של התנגדות לעינויים שמגיעה עד ג'ורג' וושינגטון. אפילו בית המשפט הישראלי, רופס תמיד מול דרישות מנגנוני הבטחון, ביטל רשמית את העינויים – שהוסדרו אז בהסדר משפטי, נוהל "לחץ פיזי מתון" – ב-1999; בוש הסדיר את העינויים בחוק ב-2006.

 

שנית, הוא צמצם משמעותית את חירויות האזרח. רוב תושבי ארה"ב חיים עכשיו במה שהאיגוד האמריקני לזכויות האזרח מכנה "אזור נקי מחוקה": ממשל בוש החליט שמשמר הגבול האמריקני רשאי לערוך חיפוש ללא צו, ולעצור ללא צו, כל מי שחי במרחק של מאה מילים מגבולות המדינה. הממשל קשר יחד עם חברות התקשורת כדי לבצע מעקב מנוגד לחוק אחרי מיליוני אמריקנים, בשם "הבטחון" כמובן. הקונגרס הפחדני שאישר את החוקים הללו שכח את דבריו של בנג'מין פרנקלין: מי שמוותר על חירויות בסיסיות בשם בטחון זמני, אינו ראוי לא לחירות ולא לבטחון. בוש נטל לעצמו סמכויות לבטל חוקים באמצעות "הצהרות חתימה", בשל מלחמה כנגד אויב לא ידוע, שאורכה לא ידוע, ושלמעשה אין כל אפשרות להכריז על סיומה.

 

שלישית, הוא הסב נזק עצום הן לבטחון ארצו והן לחוק הבינלאומי בנהלו מלחמה ללא סמכות כנגד מדינה שלא פשעה. המלחמה בעיראק הסבה את תשומת הלב מהמלחמה באיסלם הקיצוני, בודדה את ארה"ב בעולם, והעניקה זריקת מרץ עצומה לאויבי התרבות האנושית. לא היה מגייס מוצלח יותר מבוש לשורות הג'יהאד העולמי.

 

רביעית, הוא יצר שילוב מצמרר בין אותה תפיסה רפובליקנית של סוף המאה ה-19, על פיה אין זה תפקיד הממשלה לשפר את מצב אזרחיה, יחד עם רשות חסרת תקדים למשחיתים תאגידיים – כל זה תוך כדי מיטוט החומות בין דת ומדינה וקידום מדיניות שאם איננה שואפת להיטיב עם אזרחיה, הרי שהיא מנסה לכבול אותם לכללי מוסר פוריטניים של חלק קטן ומפגר באוכלוסיה. “תרבות החיים" של בוש אוסרת על הפלות ועל מחקר בתאי גזע – ובו זמנית מנהלת מלחמת חורמה בתפיסה שלכל אדם יש זכות לבריאות. בוש מיעט להשתמש בזכות הווטו; אחת הפעמים הבודדות שבה הפעיל אותה היתה כדי למנוע את גדילת מספר הילדים הזכאים לביטוח בריאות. זה סוציאליזם, הוא אמר – ומיהר להעניק מאות מיליארדים מכספי הציבור למנהלי תאגידים ובנקים שבזזו אותו ומשכנו את עתידו.

 

חמישית, העדפת מפלגתיות על פני יעילות. פעם אחר פעם התברר כי הממשל העסיק אנשים חסרי כישורים בתפקידים בכירים, רק על סמך נאמנות מפלגתית. השערוריות הכבדות ביותר היו של "בראוני" מ- FEMA, שפשוט לא היה האיש המתאים לנהל את משבר ההוריקאן קתרינה (לזכותו ייאמר שהוא ניסה להזהיר את בוש, שהתעלם או נרדם בתדריך), והמינויים הפוליטיים של אלברטו גונזלס ומוניקה גודלינג במשרד המשפטים.

 

*          *            *            *            *

 

ג'ון מק'קיין הוא היורש הראוי של כל אחת מהנקודות הללו. הוא ניהל מאבק נגד העינויים – אבל נכנע לבוש; הוא רוצה להמשיך את המלחמה בעיראק עד לנצחון – אבל, כמו בוש, איננו מסוגל להסביר מהו נצחון; והוא אולי אינו רואה עין בעין עם הימין הדתי בארה"ב – בעבר כינה את מנהיגיו "סוכנים של אי סובלנות" – אבל במהלך הקמפיין הנוכחי הוא מחזר אחריהם בקדחתנות. חדלי האישים של בוש ממלאים את הקמפיין שלו, והתוצאות בהתאם; רבים אחרים הם לוביסטים של חברות וממשלות מגונות. הדוגמה הבוטה ביותר לתפנית שחלה במק'קיין היא מינויה של החייזרית מאלסקה, ברקודה בוראליס בלשון הזהב של מורין דאוד, למועמדת שלו לסגנית הנשיא.

 

לא ברור מי היה ציני יותר בבחירה הזו, מק'קיין בנסיון להעביר לצידו קולות של הימין הדתי שתיעב אותו, או פאלין שניצלה את ההזדמנות – “מבלי למצמץ,” כדבריה – לצאת מאלסקה. מה שברור הוא שהבחירה בפאלין קיטבה, ככל הנראה במודע, את הבחירות, הפכה אותן לעימות בין "ערכי הערים הקטנות" ובין הקוסמופוליטיות של הערים הגדולות. הבחירה הזו, מצד קמפיין מק'קיין, היתה מודעת: כמו ב-2004, נרמז, צריכים האמריקנים לבחור בין התדמית הקלאסית של עצמם, זו שקפאה בשנות החמישים, ובין זר משכיל.

 

אבל 2004 איננה 2008.

 

*          *            *            *            *

 

במהלך הוועידה הרפובליקנית נשף רודי ג'וליאני – הפוליטיקאי הכושל שלא זכה ולו בציר אחד בפריימריז, אבל נשא נאום מרכזי בוועידה – בבוז ואמר ש"רק באמריקה" יכול היה אדם כברק אובאמה להבחר לנשיאות. זה היה תרגיל קלאסי רפובליקני מבית מדרשו של קארל רוב: להפוך את עוצמתו של היריב לחולשתו. כך הסתער רוב דווקא על מקור כוחו של ג'ון קרי, שירותו הצבאי, והפך אותו נגדו; כך הפכה הידענות של אל גור לטרחנות.

 

"רק באמריקה", אחרי הכל, היא סיסמתו של אובאמה. רק בארה"ב יכול היה ילד לאשה לבנה מהמעמד הבינוני התחתון ואב שחור ממדינה זרה לטפס, מטאורית, בזכות כישוריו. רק באמריקה יכול מועמד שבא משום מקום, שהיה אלמוני לפני ארבע שנים, להכנס ראש בראש בממסד משומן, נוטף כספים, ולהנחיל לו תבוסה מהדהדת. סיפורו של אובאמה, כפי שציין כמה פעמים, לא יכול היה להתרחש במדינה אחרת. אפשר להפליג בשבחיו של המועמד השקול ביותר, הרגוע ביותר, והרהוט ביותר שנראה על הבימה האמריקנית; אבל הטיעון העיקרי שלו היה ונשאר שהוא יוציא את האומה מהביצה בה תקע אותו בוש, בעוד שמק'קיין ימשיך לחפור.

 

בהחלט יתכן שאובאמה לא יצליח לעמוד בחלק מהבטחות הבחירות שלו; הוא לא משיח. בקונגרס עדיין יהיה גוש רפובליקני מריר וזועם, שיתקע מקלות בגלגלי הממשל, והמערכת הפוליטית שיצרה החוקה האמריקנית שואפת שוב ושוב לאיזון. עם זאת, בהחלט אפשר שהשינוי יהיה חד, שאנחנו בפתחו של ניו דיל חדש, ובהחלט הגיע הזמן לכך.

 

הבחירות המודעות שעשו שני המועמדים הפכו את מערכת הבחירות הזו לעימות ברור, חד, על נשמתה של אמריקה. מדינת כל אזרחיה או מאחז אדומי-הצוואר הפרוטסטנטים? עיר זוהרת על גבעה, או מבצר מריר ומבוטן? תקוות העולם או אימפריה דורסנית, שוקעת? האם החירות היא זכותם של בני האדם כולם, או של בני-עליה אמריקנים? האם ספינת המדינה שמוריש בוש למחליפו תשנה את מסלולה, תסיר את דגל העצמות הצלובות, ותחזור אל חיק האומות – או שתוסיף לעצמה עוד ועוד סיפוני תותחים, בעוד מלחיה גוססים מצפדינה?

 

עוד יום אחד תתקבל ההחלטה. עד אז, שווה להעיף מבט בסרטון שהקליטו אנשי אובאמה בשעה שנראה שזהב השוטים בדמות שרה פאלין עשוי להפוך את תוצאות הבחירות. דעו תקווה.

(יוסי גורביץ)

עוד חורבן קטן, על החשבון

ראש הממשלה, אהוד אולמרט, עשה היום צעד מזיק באופן חריג אפילו לו. בעוד השרים ועיתונאי החצר רבים האם דבריו של אולמרט על "המנעות מהתבטאות בסוגיות רגישות" היו מכוונים לשר התחבורה, שהקפיץ ביום שישי את מחירי הנפט כשהפציץ בהבל פיו את מולדתו, הצליח אולמרט לתקוף את הממשל הדמוקרטי הבא בארה"ב עוד קודם שנכנס לתפקידו.

אם לסמוך על ויינט, אמר אולמרט, בנוסח מפותל משהו, ש"הממשל הזה ידידותי במיוחד… לא בטוח שזה יהיה המצב עם הממשל הבא". על פי "הארץ" הוא אמר דברים דומים. קשה לחשוב על הצהרות חסרות מחשבה יותר, במיוחד אם אולמרט חושב שהן נכונות.

ממשל בוש מסיים את ימיו. על פי הסקרים, הממשל שיחליף אותו יהיה דמוקרטי. הדמוקרטים צפויים, בנוסף, להרחיב את אחיזתם בשני בתי הקונגרס. מה היה כל כך דחוף לאולמרט להעליב את הנשיא הבא?

עכשיו הכניס אולמרט, בדמדומי שלטונו, את ישראל למלכודת. אם ינצח אובאמה בבחירות, הוא יזכור שראש ממשלתה תקף אותו והתערב למעשה במערכת הבחירות האמריקנית. לא יהיה לו תמריץ מיוחד להיות ידידותי לממשלה כזו – ודאי אם הוא יפסיד בפלורידה ובכל זאת ינצח בבחירות, כפי שנראה שיקרה.

אם ג'ון מק'קיין ינצח בבחירות, ודאי אם מדינת ההכרעה תהיה פלורידה, על הפנסיונרים היהודים שבה, ההשלכות של דברי אולמרט צפויות להיות גרועות עוד יותר: במו ידיו הוא האכיל את מדורת ה"נאמנות הכפולה", התפיסה האומרת שיהודי ארה"ב נאמנים לממשלת ישראל. המחנה האנטי מלחמתי, שממילא האשים את ישראל במעורבות בחרחור מלחמת שולל, רק יהפוך למריר יותר – וזה המחנה שמהווה חלק ניכר מבסיס הבוחרים של חברי הקונגרס הדמוקרטים. כלומר, גם אם ג'ון "להפציץ את איראן" מק'קיין ייבחר, צפוי לו קונגרס עוין – ודבריו של אולמרט יהפכו אותו לעוין יותר לישראל.

הפילוח בקרב מתנגדי אובאמה איננו עובר בין יהודים ונוצרים; הוא בעיקרו פילוח גילי. ככל שאדם מבוגר יותר, ככל שחי בתקופה שבה גזענות היתה מקובלת, כך גדל הסיכוי שהוא יהיה ממתנגדי אובאמה. רוב היהודים האמריקנים הצעירים תמכו באובאמה; המבוגרים יותר, אלה שמגדירים מהו "הממסד היהודי", בחרו בקלינטון. אבל המבוגרים הללו, שהחוויה המעצבת מבחינתם בשנות השישים היתה החרדה שפמפם צה"ל ערב מלחמת ששת הימים, חולפים מן העולם.

הצעירים היהודים גם כך מעידים על פחות קשר לישראל. וזה טוב: המצב הנוכחי איננו נורמלי. אבל המרירות שבתבוסה של אובאמה, בעלייתו לשלטון של ממשל בוש השלישי, עשויה להפוך את הדור הצעיר של יהודי ארה"ב מקרים לעוינים.

וכמובן, ההצהרה של אולמרט תהיה חגיגה לכל תומכי הקונספירציות, שחושבים שמילה של אולמרט היא הנחיה לממשלת הכיבוש הציונית בארה"ב. אם אובאמה יובס, רבים מהם יראו בכך עוד פעולה של "הציונים". רוב יהודי ארה"ב אינם ציונים ורובם – כמו ממשלות ישראל ב-16 השנים האחרונות – יוניים יותר מן הממסד שלהם, הפושה ניאו-קונסרבטיבים, שהיו יותר מדי אפילו לבנימין נתניהו. באדיבותו של אולמרט, המסר הפשוט הזה יהפוך קשה מאד להבנה.

במדינות אחרות, פשלה דיפלומטית כזו מצד ראש ממשלה היתה גוררת התפטרות. מצד שני, אנחנו מדברים על אולמרט. יש לו די והותר סיבות להתפטר, אלא שהפוליטיקאים שלנו מזמן ויתרו על אחריות לאומית ואינם מאלצים אותו לעשות זאת. ודאי שהם לא ישלחו אותו הביתה בגלל דיפלומטיה-שמיפלומטיה, או"מ-שמום ושטויות דומות; כידוע, חשוב לא מה אומרים הגויים אלא מה עושים היהודים. וזה מה שהביא אותנו עד הלום.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

הקשקשת של פרס, החסינות בפני החוק של חוקרי השב"כ, השמאל האופנתי במלוא ערוותו, ועדכון פריימריז: ארבע הערות על המצב

הקשקשן: טקס מרשים נערך היום בווארשה: באיחור של 65 שנים האומה הפולנית אימצה אליה את לוחמי גטו ווארשה, כשותפים למאבק נגד החיה הפאשיסטית, אחת משתי כובשותיה ומחריבותיה של פולין המודרנית. חיילים פולנים ירו שלושה מטחים לכבודם של אלו שעמדו מול הפאנצרים של האס.אס. עם אקדחים.

למרבה הצער, נשיא ישראל שמעון פרס נכח בטקס. נדמה שמאז עזר וייצמן שכחו הפוליטיקאים הכושלים שנבחרו לתפקיד שהתפקיד שלהם הוא לא בחישה בפוליטיקה, אלא יצוגיות. אף אחד מהם לא עמד במבחן. עזר וייצמן הצליח להכשל באירוע החשוב ביותר בקדנציה שלו, הלווייתו של ראש הממשלה הנרצח רבין, בנאום ה"אכלנו כמה דברים טובים, שתינו כמה דברים טובים" האומלל שלו. על קצב מיותר להרחיב את הדיבור.

ופרס? בדצמבר 2007 הוא היה בכפר קאסם, המקום שבו טבחה ישראל הרשמית באזרחיה ואחר כך טאטאה את האירועים. מה היה לו לומר? "כאן קרה בעבר אירוע קשה ביותר שאנחנו מצטערים עליו מאד". איזה יופי של לשון מתחמקת: לא "טבח", אלא "אירוע קשה ביותר"; ואנחנו כל כך מצטערים עליו, שכל הרוצחים שוחררו תוך זמן קצר והמדינה ארגנה להם ג'ובים. אגב, למה לא נאמרו הדברים בטקס השנתי לציון הטבח, באוקטובר? כי אז זו היתה התנצלות מפורשת מדי. אנו חוזים שוב ב"כן ולא" שהוציא לפרס את שמו הרע. כך לא מתנצלת מדינה באזני צאצאי האזרחים שטבחה – במיוחד לא כאשר הנשיא היה מזכ"ל משרד הבטחון בעת הטבח, והבוס הישיר שלו עשה כל מאמץ להסתיר את הטבח.

בווארשה הצליח פרס לומר ש"קמה מדינה יהודית – זו נקמה… מדינות ערב תקפו אותנו שבע פעמים ולא הצליחו להכניע – זו נקמה. כאשר אחרי שואה, אורניום מועשר, מלחמות ואינתיפאדה אנו שואפים לשלום – זו נקמה". הבה ננתח את הטקסט המבולבל הזה.

ראשית, פרס קובע שעצם קיומה של מדינת ישראל הוא נקמה. הנקמה הזו, יש להניח, מכוונת כלפי הנאצים. דא עקא, שהיא נעשית על חשבונם של עמים אחרים. מדינות ערב, יש לשוב ולהזכיר, לא "תקפו אותנו שבע פעמים": הן תקפו ב-1948 וב-1973. ישראל היא זו שפתחה במלחמת 1956 – ושוב, לא מיותר לציין שפרס עצמו היה הקושר הראשי אז – וגם ב-1967. מלחמת לבנון הראשונה היתה מתקפה ישראלית בוטה. במלחמת לבנון השניה לא הותקפה ישראל על ידי מדינה ערבית כלשהי, ורובן היו לצידה. רגע: 1948, 1956, 1967, 1973, 1982, 2006 – חסרה לי מלחמה. לעזאזל עם מספרים טיפולוגיים – יכול להיות שהוא התייחס למתקפת הטילים של סדאם ב-1991 כמלחמה כדי להשלים את הסדרה?

יתר על כן, פרס ודאי יודע מי היה הראשון באזור שהתעסק עם אורניום מועשר, ואלו לא היו האיראנים. גולת הכותרת של שפריץ דברי ההבל הזה, כמובן, הוא הגדרת שאיפתה-לכאורה של ישראל לשלום כנקמה. נקמה היא בדרך כלל דבר שלילי; אולי כדאי שנמנע ממנה, ובאותה מידה נמנע מתחבולות שלום של פרס?

גם ההתייחסות ל"מעטים, מעטים מאד" שהתנגדו לנאצים על אדמת אומה ששכלה שמונה מליון מבניה, שצבאה האמיץ עמד עם פרשים מול פאנצרים, היא סרת טעם, בלשון המעטה, וכנראה שאם היתה באה מכל ראש מדינה אחר היתה גוררת תקרית דיפלומטית. אבל זה בסדר: פרס לא מדבר אל הפולנים, אלא מעל לראשיהם אל הישראלים. האם איש לא יפטור אותנו מעונשו של הפוליטיקאי הקשקשן הזה?

חסינים מעונש: שלשום פרסם "הוועד הציבורי נגד עינויים" דו"ח, ממנו עולה כי למרות פסיקת בג"צ ב-1999 שאסרה על עינויים, ממשיך השב"כ להוציא הודאות באמצעות איומים בעינויים על בני משפחתם של עצורים. נציג השב"כ אישר, במהלך דיון בכנסת, את קיומו של לפחות מקרה אחד כזה.

אני יכול להעיד על מקרה נוסף. במהלך שירותי כחייל ברצועת עזה, הייתי נוכח כאשר אנשי שב"כ לקחו ילד בן חמש כבן ערובה ודרשו ממשפחתו שאחיו יסגיר את עצמו. בעיתונות נכתב באותה תקופה שרכז השב"כ איים על המשפחה כי הילד יועבר למחנה מעצר, שם ייאנס. האיום עבד; האח הסגיר את עצמו. האח לא היה מלאך – הוא צולם כשהוא מצית חייל צה"ל שהניח את נשקו – אבל לקיחת בני ערובה, ועל אחת כמה וכמה ילדים, היא בזויה בה במידה.

המעניין הוא שבפועל, חוקרי השב"כ חסינים מפני העמדה לדין. עו"ד אליהו אברהם, משפטן מטעם הוועד, אמר לי שרק היועץ המשפטי לממשלה מוסמך להורות על חקירת מח"ש כנגד חוקרי שב"כ. אלא שלפני שהיועץ המשפטי מקבל החלטה כזו, הנוהל המקובל הוא שהיא צריכה לקבל את אישורו של המבת"ן.

המבת"ן – מבקר תלונות הנחקרים – הוא איש שב"כ, המקבל את משכורתו מן השב"כ ותלוי בו לקידומו. התוצאה הבלתי מפתיעה היא שאברהם איננו זוכר ולו מקרה אחד מאז 1995, שבו הוחלט לפתוח בחקירה כנגד חוקרי השב"כ. "אם היו דוחים 99% מהתלונות שלנו, הייתי יכול להבין את זה," אמר לי, "אבל 100%?".

האם אתם מאמינים ש-100% מהחקירות בשב"כ מתנהלות ללא חריגות? במשרד המשפטים היו רוצים שתאמינו בכך. מצד שני, הם גם רוצים שתאמינו שהתביעה צודקת ב-99.8% מהמקרים – שהוא שיעור ההרשעות בבתי המשפט בישראל, הרשעות שנשענות רובן ככולן על הודאת הנאשם ועל עסקת טיעון. ואין לדעת מה הוליד את מה.

הגיון עקום: המחאה כנגד אולימפיאדת הגולאגים צוברת תאוצה. הלפיד האולימפי נתקל במהומות בכל מקום שהוא עובר בו, ויחידת מאבטחים תוקפנית של משטרת סין מלווה אותו בכל אשר ילך. סרקוזי, מרקל ומנהיגים אחרים הודיעו כי לא יגיעו לטקס הפתיחה של האולימפיאדה.

ועל כך יצא קצפו של השמאל האופנתי הישראלי. גדעון לוי כותב ב"הארץ", תחת הכותרת "מה פתאום טיבט?", שזו ממש חוצפה מצד ישראלים להתנגד לאולימפיאדה. כלומר, ישראלי שחלוק על לוי בשאלת הכיבוש הפלסטיני וסבור שהיה מאד נחמד אם היינו יכולים לסגת, אבל נסיגה תוביל להרעשת ערי ישראל – היינו, סבור שלפלסטינים יש אחריות מסוימת למצבם כשבט קניבליסטי – איבד את זכותו להביע מחאה על פגיעה בזכויות אדם בכל מקום בעולם.

"העולם התאהב בטיבט," מקונן לוי, "כמה קל להתאהב בטיבט…. הפלסטינים פחות נחמדים מהטיבטים בעיני העולם". מעניין איך הגענו למצב הזה. אולי זה קשור למחבלים מתאבדים באוטובוסים ומסעדות, לירי רקטות על ישראל לאחר נסיגתה מהרצועה, להנפה הפראית של אברי גוף כרותים של חיילים? אולי הפלסטינים, מה לעשות, מאוסים? אולי זה קשור לעובדה שלטיבט אין תביעות על סין, והרוב בקרבם לא בחר בתנועה שאימצה אל חיקה את הפרוטוקולים של זקני ציון?

אורי אבנרי מודיע שלא רק שהוא לא יפגין בעד שחרורה של טיבט – שהוא אומר שהוא תומך בו – אלא שהוא משוכנע שהמהומות בטיבט הן תוצאה של פעולה של הסי.איי.איי – שכנראה קושר להוריד את הפלסטינים האומללים מהכותרות. גם אני הייתי צוחק, אם אלה לא היו אושיות השמאל של ארצי.

עוד שבוע ודי: טוב, אולי לא. ב-22 באפריל, יום שלישי הבא, תצביע פנסילבניה. קלינטון חייבת לנצח בה, אם היא רוצה לשכנע מישהו שיש לה סיכוי. מי מוביל? אלוהים יודע. יש סקרים שמדברים על שוויון בין קלינטון ובין אובאמה; יש סקרים שנותנים לה יתרון של 20%.

הפער הארוך הזה בין הסיבוב הקודם ובין פנסילבניה – שישה שבועות של ריק – מעלה יותר ויותר חששות שההליך הארוך יפגע בסיכוייו של המועמד הדמוקרטי (אובאמה, ככל הנראה) מול מק'קיין בנובמבר. קלינטון משתמשת בכל אמצעי ציני כנגדו, והיא נשמעת לרבים יותר ויותר כמו העתק של רפובליקנית. הסיכוי הסטטיסטי שלה לנצח בפריימריז הוא אפסי, אבל אנשיה טוענים שיש סיכוי שהיא תצליח להשיג יותר מצביעים מאובאמה; כרגע הוא מוביל ביותר מחצי מיליון. נראה.

אובמאה עלה על עוד מוקש קטן לפני שבוע. הוא אמר שהבוחרים בפנסילבניה "מרירים" ושהמרירות שלהם מכשלון הפוליטיקה גורמת להם לאמץ את הדת ואת הרובים. בתגובה הודיעה קלינטון שהיא לא מרירה – היא אפילו הדפיסה סטיקר כזה – וטענה שאובאמה מתנשא. הוא, בתגובה, אמר שהוא בסך הכל הביע את חששותיהם של תושבי "חגורת החלודה" – שרידיה של התעשיה הכבדה המפוארת במערב התיכון.

האם זו טעות מצד אובאמה? בכלל לא ברור. בסקר בלתי מחייב, הצהירו 60% מתושבי פנסילבניה שהם אכן מרירים – מה שלא מפתיע, בהתחשב בכך שכ-81% מהאמריקנים חושבים שארצם נמצאת במסלול הלא נכון. וקלינטון (שלזכותה ייאמר שתמכה באי הגעה לאולימפיאדת הגולאגים לפני אובאמה, שהיסס כיומיים) ממשיכה לקבור את עצמה: היא נצפתה לאחרונה כשהיא מורידה שוטים של וויסקי במסבאות כורים, ואף התגאתה שאביה לימד אותה לירות.

אלא שהיא תתקשה להציב את אובאמה בתפקיד האליטיסט המתנשא, אחרי שנחשף שהוא ואשתו מישל בקושי הספיקו להחזיר את הלוואות הסטודנטים שלהם, בעוד שהיא ובעלה שוחים ביותר מ-100 מיליוני דולרים – שעה שב-2000 הצהירו על הכנסה של כ-400,000 בלבד. גם העובדה שהרועץ האסטרטגי שלה, מרק פן, לא עף מהקמפיין אחרי שנתפס כשהוא נפגש עם נציגי ממשלת קולומביה כדי לקדם הצעת סחר שקלינטון מתנגדת לה רשמית – פן משמש במקביל כנשיא חברת חקר שוק – לא נראית טוב. אבל בכלל לא בטוח שקלינטון יכולה לפטר את פן: היא חייבת לו המון כסף (יותר משני מיליונים, על פי ההערכות) – ומה שהוא יספר אם הוא יעזוב את הקמפיין עשוי להיות הרסני.

אולי, אולי, בפנסילווניה זה ייגמר – אם קלינטון תובס. אם לא, זה יימשך כל הדרך לוועידה. יהיה מעניין.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

ה'חוסיין' הזה: קווים לדמותן של הבחירות לנשיאות

למועמד הרפובליקני לנשיאות, ג'ון מק'קיין – כן, כן, זה עוד לא הוכרע רשמית, אבל מייק הקאבי ציין שהוא נשען "על ניסים ולא מתמטיקה", ואני לא חושב שלאלוהים יש חוש הומור טוב כל כך – יש שורה של בעיות בדרך לבית הלבן.

בתור התחלה, הוא זכה לתמיכתו של ג'ורג' וו. בוש. סביר להניח שזה כבר גרע ממנו כמה אלפי קולות. האגף הימני של המפלגה שלו שונא אותו שנאת רצח; "מלכת הדראג המחופשת לפאשיסטית" (הזכויות, אני מאמין, שמורות לאנדרו סאליבן), אן קולטר, כבר הודיעה שאם מק'קיין יהיה המועמד, היא תעביר את תמיכתה לקלינטון.

הגורו הגדול של הפונדמנטליסטים, דר' ג'יימס דובסון, נמנע מהודעה על תמיכה במועמד רפובליקני – עד שמיט רומני, המחסום האחרון בפני נצחונו של מק'קיין, הודיע על פרישה. אז הודיע דובסון, באופן קנטרני, על תמיכתו בהקאבי. (ולמה לא תמך דובסון ברומני? משום שלפונדמנטליסטים יש בעיה משמעותית עם מורמונים).

זו יופי של התחלה גרועה. ואז התברר שמק'קיין, אפעס, לא ממש מבין בכלכלה, וזאת במילותיו-שלו. את המידע הזה הוא החליט לחלוק עם האמריקנים בשנה שבה הכלכלה מאבדת גובה באופן שהיה גורם לטיטאניק לקנא.

בשבוע שעבר פרסם הניו יורק טיימס תחקיר בעייתי משהו על מק'קיין. הכתבה נכשלה, והותקפה אפילו על ידי המבקר הפנימי של העיתון, משום שהיא התמקדה בחשדות בלתי מוכחים, על פיהם ניהל מק'קיין רומן עם לוביסטית. אלא שכתבה זהה, להוציא שאלת הרומן, פורסמה בוושינגטון פוסט: ליבן של שתי הכתבות לא היה במין, אלא בשאלה אם למק'קיין היו מגעים בעייתיים עם לוביסטים, והאם נתן להם להשפיע על מדיניותו. התשובה היא, ככל הנראה, "כן".

לאמריקנים יש מושג למשהו שאנשים נמנעים מלדבר עליו: "הפיל באמצע החדר". הפיל של מק'קיין, זה שמגמד את כל שאר המגרעות, הוא תמיכתו במלחמה בעיראק. אלא שמק'קיין מתעקש לטפס על גב הפיל ולנאום מעליו: לפני כחודש, במהלך עימות, הודיע שהוא תומך בשהות אמריקנית בעיראק במשך מאה שנים; כשניסה להבהיר, יצא לו "ואולי אפילו עשרת אלפים". המספר הזה הזכיר, למי שהספיק לשכוח, שלפני פחות משנה התבדח מק'קיין על הפצצת איראן. מעטים צחקו.

וכקינוח, ג'ון סידני מק'קיין השלישי הוא המועמד הזקן ביותר המתמודד על הנשיאות: באוגוסט הקרוב, הוא יהיה בן 72. באחד הבלוגים התבדח מישהו שתוצאות הפריימריז של הדמוקרטים יהיו תקדימיות בכל מקרה: אם אובאמה ינצח, ייבחר הנשיא השחור הראשון של ארה"ב; ואם תנצח קלינטון, יזכה בנשיאות הגבר הלבן המבוגר ביותר.

מק'קיין, אם כן, הוא מועמד רפובליקני בעייתי מאד. הסיבה שהוא המועמד היא שהאחרים היו בעייתיים עוד יותר. מה, אם כן, תהיה תכנית הפעולה של הרפובליקנים? איך יצליחו להביא לבחירתו של זקן ספק-אשמאי, תומך בהמשכת מלחמה מאד לא פופולרית, שרוצה להרחיב אותה למדינה נוספת, שבנוסף לכל איננו מבין בכלכלה בעת משבר כלכלי? איך יצליחו להתגבר על הפער העצום בהתלהבות, שנראה היטב בפריימריז, בהם השתתפו מספרים חסרי תקדים של דמוקרטים, ומספרים עלובים של רפובליקנים?

אפשר שהתשובה נעוצה בשמו השני של מי שמסתמן כמועמד מולו בנובמבר: ברק חוסיין אובאמה.

* * * * *

ה'חוסיין' הזה עומד לאובאמה לרועץ בקרב הגזענים האמריקנים, מיהודים מבוגרים ועד לשמרנים הקיצוניים. הוא מסמן זרות, הוא מתקשר לאיסלם, והוא מזכיר אויבה המחוסל של ארצות הברית, רודנה הקודם של עיראק.

התוצאה היא קמפיין לחישה, הרומז שאובאמה הוא בעצם מועמד מנצ'ורי, מוסלמי שבא להשתלט על ארה"ב בעת מלחמתה בג'יהאד העולמי. המם הזה חזק מאד בקרב יהודי הימין, במיוחד בישראל, ואפילו – לטענת 'מעריב' – בקרב 'גורמים מדיניים בירושלים'. לכך נוספת גם גזענות מושרשת כלפי שחורים, המקובלת בישראל; יואב קרני טיפל יפה בנקודה הזו.

אבל הישראלים הם לא הבעיה של אובאמה, וגם לא היהודים. היהודים הצעירים ממילא אצלו, היהודים המבוגרים – כמו כל המבוגרים – הם ממילא הקהל של קלינטון. הבעיה שלו היא בורותו של הציבור האמריקני ביחס אליו; תפיסת ה'מוסלמי המתחפש' רווחת למדי, ועם מספיק חזרה עליה בתקשורת – במיוחד בקרב האנשים שסבורים משום מה שרשת פוקס מספקת חדשות – היא יכולה להשתרש.

שלא במפתיע – הקלינטונים תמיד נלחמו מלוכלך – ההשמצות בנוסח הזה יצאו דווקא ממחנה קלינטון. בוב קרי (לא ג'ון קרי, חבר קונגרס אחר) חזר שוב ושוב על ה"חוסיין" לפני איווה, עד שאולץ להתנצל. מישהו בקמפיין של קלינטון שלח למאט דראדג' – הסימביוזה בין קמפיין קלינטון לדראג' מרתקת, בהתחשב בכך שדראג' חשף את פרשת לווינסקי – תמונה של אובאמה, שלבש בעת ביקור בקניה לבוש סומאלי מסורתי (בקניה יש מיעוט סומאלי גדול, בשל אי קיומה בפועל של מדינה סומאלית).

הקמפיין של אובאמה, בדרך כלל מתון, הגיב הפעם בחריפות. המסר הסמוי היה ברור: הנה אובאמה בלבוש מוסלמי, הנה הזרות בהתגלמותה. העובדה שקמפיין קלינטון סירב להכחיש שההדלפה יצאה מתוכו לא סייעה; חברת הקונגרס הפרו-קלינטונית סטפאני טאבס ג'ונס, שאמרה – כשנשלחה להגיב בשם הקמפיין – ש"אין שום דבר רע בזה שאובאמה לובש את הבגדים המסורתיים של בני ארצו" הזיקה בפועל.

זה, כנראה, יהיה קו התקיפה של הרפובליקנים: פחד מזרים, פחד מן החלום האמריקני עצמו, שמבטיח למהגרים סיכוי לאושר אם יאמצו את ערכיה של הרפובליקה. זה ישתלב היטב בשנאת המהגרים הלטיניים שסוחפת כעת את המחנה הרפובליקני.

האם מק'קיין עצמו יאמץ את הקו הזה? כלל לא בטוח. כשמנחה רפובליקני הציג את מק'קיין לאחרונה, לאחר שנקב שלוש פעמים בשם "ברק חוסיין אובאמה", מק'קיין התנצל, התנער ממנו, והבטיח שהאיש הזה לא יציג אותו יותר. הוא עשה את הדבר הנכון. ולא בלי סיבה.

בתו בת ה-15 של מק'קיין, ברידג'ט, עשתה לפני שנה טעות קשה: היא גיגלה את עצמה. היא גילתה את הקמפיין המכוער שניהל ג'ורג' וו. בוש נגד אביה המאמץ ב-2000. ברידג'ט היא ילידת בנגלדש; המסע הקודם של אביה לנשיאות התרסק בדרום קרולינה, כשקרל רוב הפיץ בכל הכוח את השמועה שברידג'ט היא ילדה שחורה, שלא אומצה על ידי אביה אלא שהיא בתו מחוץ לנישואין. זה קצת יותר מדי לילדה בת 14: "אמא, למה הנשיא שונא אותי? בגלל שאני שחורה?" מק'קיין מכיר היטב, בדמעותיה של בתו, את מחירם של קמפייני הגזענות הרפובליקנייים. האירוניה היא שעל פי ידיעה שפורסמה היום, בהחלט יתכן שמק'קיין הוא הזר: הוא נולד מחוץ לארצות הברית, ויש אפשרות סבירה לגמרי שמועמדותו לנשיאות מנוגדת לחוקה.

אבל גם אם מק'קיין לא ינקוט בשיטות הללו – ומק'קיין, בניגוד לדימוי המוקפד שלו, הוא הרבה יותר פוליטיקאי מהשורה מאשר חריג – ישנה מכונת השנאה שנבנתה עוד בימיו האחרונים של ריצ'רד ניקסון. היא לא מוותרת על כוח בקלות, והיא לא בוחלת באמצעים.

הטיעונים הרפובליקניים אפסו, החשיבה השמרנית הגיעה לפשיטת רגל; נותרה רק השנאה. יהיה מלוכלך, מלוכלך מאד, לפני שזה ייגמר.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

שלוש עיירות ששמייח בהן

על התמונה המזעזעת של אובאמה בלבוש האויב ימ"ש, על השקרים במחנה מק'קיין, ועל ההגיון ההפוך הארץ השטעטל

נו-נו. האתר דראדג' העלה תמונה, שלטענתו נשלחה אליו ממטה קלינטון, של אובאמה בלבוש מסורתי בעת ביקור בצפון קניה (מולדת אביו) לפני שנתיים. והרי התמונה.

מטה אובאמה ניצל את ההזדמנות לזעם קדוש, ותקף את קלינטון על "המעשה הנמוך ביותר שבוצע על ידי קמפיין כלשהו במפלגה כלשהי בבחירות האלה" וכו' וכו'. מטה קלינטון בתגובה: ברור שזה לא אנחנו, כי "אנחנו יודעים הרי מי טוב בתמונות מרשיעות לכאורה", וחוץ מזה תתבייש לך בעצמך שאתה בכלל מתבייש בתמונה הזו, כי גם הסנאטורית קלינטון לבשה בגדים מקומיים בביקורים רבים בחו"ל. אבל תומכת אידיוטית במיוחד של הילארי, חברת קונגרס בשם סטפני טאבס ג'ונס, היתה חייבת להוסיף ש"אין שום דבר רע בזה שאובאמה לובש את בגדי בני ארצו". התגובות לווידאו של זה לא אוהדות במיוחד.

בינתיים בקמפיין האמיתי, אובאמה עבר להוביל בטקסס וזה עוד לפני שקיבל את תמיכתו של כריס דוד הזכור לטוב (מחסימת החנינה למפרע של חברות התקשורת), שלמרות לבנבנותו דובר ספרדית שוטפת ויורד לעזור בטקסס. באוהיו הילארי נאחזת בשיניים ביתרון קלוש. אובאמה עבר להוביל עליה בבירור בסקרים הארציים. שמייח בעיירה.

ג'ון מק'קיין היה יכול לשבת ולהתענג אלמלא היתה טבעת הסקנדל מתהדקת גם עליו – ובנושאים רציניים הרבה יותר. זוכרים את הלוביסטית הלוהטת? ובכן, מסתבר שכלי התקשורת השונים מואילים בטובם להתייחס להיבט הלוביסטית במקום להיבט הלוהטת. מק'קיין כבר נתפס בסתירה חד משמעית מדברי הדובר שלו לגבי אם הוא נפגש או לא נפגש עם לקוח של אותה לוביסטית, בעניין מכירתו (הפרטתו) של ערוץ שידור ציבורי בפיטסבורג – עניין שבו התערב די בתקיפות כדי לזרז הצבעה בועדת התקשורת הפדרלית.

כמו כן, מתחיל להתעורר חשד שמק'קיין סיפק סיוע חקיקתי לחברת אוניוויז'ן, ערוץ הספרדית הגדול בארה"ב, שמיוצג גם הוא על ידי הלוביסטית דנן. זה מחמם במיוחד את ליבם של גייסותיו מהימין, שגם ככה יודעים בליבם שמק'קיין לא איתם בכל הנושא של הגירה (דווקא מבחינה זו הוא יוצא טוב בעיניי, כמובן, אבל זה לא מספיק כדי שאחלום לתמוך בו אפילו מול הילארי.

אמנם הוא יצא בסדר כשאיזה ברברן רדיו חימם לו את הקהל בהופעה איפה שהוא והתלכלך על "בראק חוסיין אובאמה" וכו'. לא יהיה קל, אבל קשה לי לראות את מק'קיין מנצח בלי שגיאה של אובאמה, אבל הוא נאלץ לבצע נסיגה חפוזה מאמירה כנה שפלט, לפיה א לא יצליח לשכנע את העם האמריקאי שהוא מנצח בעיראק, אין לו סיכוי להיבחר. בקיצור, גם בעיירה הזו שמייח.

ואצלנו? הוכשר השרץ, ואיתו ההיגיון שאין משלו שאדם שדחף למישהי לשון פעם בודדת בלבד יש במעשיו קלון, אבל הכופה את עצמו סדרתית על הכפופות לו בחסות המשרות הגבוהות במדינה – אין במעשיו קלון! זה אושר גדול, וברור לגמרי שבעיירה הזו – הכי שמייח.

ולסיום, עוד פרפראה שכזו משדה הקמפיין:

קבוצה של ימנונים חולי רוח הקימו עמותה נגד הילארי בשם Citizens United – Not Timid. שימו לב לראשי התיבות המרנינות. מסתבר שהוויקלי סטנדרד, מגזין הדגל של הימין האינטלקטואלי הניאו-שמרני – אתם יודעים, האינטלקטואלים האלה שהביאו לנו את המלחמה המוצלחת – מספר על התעלול החביב בצחקוק של הערכה. ועוד יש אנשים שמתייחסים לאנשים האלה כבני שיח שווים לכל דבר. נו.

היו עוד דברים, אבל הם יחכו עד שהממשק של רשימות יחזור בטובו לעבוד, בלאד.

(רחביה ברמן)