זה היה, בעצם, די צפוי. האו"ם מזמן נשלט על ידי הברברים. לוב קיבלה בשעתו את הנהגת הוועדה לזכויות אדם – ומיד השליכה את ארה"ב מהוועדה. עיראק ואיראן ניהלו, יחדיו, את הוועידה לפירוק נשק. ואתמול חוסלה רשמית הצהרת זכויות האדם האוניברסלית.

על המועצה לזכויות אדם של האו"ם, זו שאין לה שום דבר לעשות חוץ מלגנות את ישראל, כבר כתבתי כאן. בשנים האחרונות, עשה ארגון הוועידה האיסלמית, המאגד שורה של מדינות מוסלמיות, כל מאמץ להביא להגדרת "השמצת דת" – רק דת אחת, כמובן – כפשע. זה לא כל כך הלך: הם הצליחו להעביר רק החלטה בלתי מחייבת, לפני שנה, המגנה "השמצת דת".

ביום שישי שעבר הם הצליחו, סוף סוף. במשך חודשים, דחפו קנדה ומדינות מערביות אחרות למינויו מחדש של חוקר בענייני הפרות זכות הביטוי, שהיא זכות המוקנית בהצהרת זכויות האדם האוניברסלית מ-1948. החלטה כה ברורה מאליה נתקלה בהתנגדות עקשנית מצד המדינות הברבריות, מסיבות מובנות.  

ואז הנציג הפקיסטני עלה על רעיון מבריק. המדינות המוסלמיות, נתמכות על ידי סין, רוסיה וקובה, הגישו תיקון להצעה: החוקר ידווח לא רק על הפרות זכות הביטוי, אלא גם על "שימוש לרעה" בזכות הביטוי. כלומר, הפכו את זכות הביטוי על ראשה. אני לא יודע מהו בדיוק "שימוש לרעה", אבל יש לי ניחוש די טוב.

להחלטה קדם מכתב מתחנן (זהירות, PDF) של 21 ארגונים חוץ-ממשלתיים אמיצים ממדינות מוסלמיות,  שמכירים יפה את הממשלות שלהם ויודעים בדיוק איך השטיק הזה ישמש אותן. זה לא עזר, כמובן. ההחלטה התקבלה ברוב של 27:15. המשלחת הבנגלדשית הסבירה את הצבעתה ברצון להמנע מאלימות.

עכשיו, האלימות היא חד כיוונית. היא גם לא מקרית. היא מוכוונת על ידי ממשלות ואנשי דת. אילו היו המדינות המוסלמיות באמת דואגות לשמה של הדת שלהן, הן היו מגנות פחות קריקטורות ויותר פיגועים בשם האיסלם, פחות קריקטוריסטים ויותר ג'יהאדיסטים. זה לא יקרה, כמובן – ולכל זה, המועצה המכובדת לא מתייחסת. היא גם לא הצליחה לעשות משהו במקרה של דארפור, או במקרה של טיבט, או במקרה של בורמה – תומכי הרוצחים הרי יושבים במועצה עצמה.

ג'ון מק'קיין מדבר בימים אלה על רעיון "ליגת הדמוקרטיות": פרישה מהאו"ם והקמת ארגון של מדינות דמוקרטיות. רעיון נהדר, שהופך לבעייתי מאד כשהוא מגיע ממק'קיין. אחרי הכל, האיש תמך במלחמה בעיראק מלכתחילה ורוצה להשאר שם עוד 100 שנים. בהנתן מעמדה הבינלאומי של ארצות הברית אחרי בוש, לא ברור אם יש לה את הסמכות המוסרית – על כך בקרוב – לקדם את הרעיון המתבקש הזה, אבל נראה ששעתו הגיעה. המסמך המכונן של האו"ם, אחרי הכל, רוקן השבוע מתוכנו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 (יוסי גורביץ)

לפני כשנתיים ראיינתי את דב חנין, כחלק מפרויקט הבחירות של נענע. אני לא זוכר הרבה מהראיון ההוא, אבל אני זוכר שהופתעתי מהרצינות – מהאימה – שבה התייחס חנין לאביגדור ליברמן.

לא לקחתי את ליברמן ברצינות, לא אז ולא עכשיו. הבריון תוקף-הילדים הזה תמיד נראה בעיני כמו בלון מנופח, דיקטטור-פח. חשבתי שפרשת אסתרינה טרטמן חיסלה אותו. הוא, ואסופת העלובים שלו, נראו כמו נסיון לשתול בישראל את "נאשי" של פוטין, ואולי יש לזה סיכוי בקרב המהגרים הרוסים המבוגרים, אבל לא בשום מגזר אחר. במיוחד כשהפער בין הרטוריקה של ליברמן ובין הרקורד שלו רחב כל כך. וחוצמזה, התולעת בחקירות נצחיות וגם ההתנהלות הפוליטית שלו מושפעת מהן – ההתפטרות שלו מממשלת אולמרט, לאחר שלא השיג בה דבר, באה לאחר שבתו נחקרה בחשד ששימשה כצינור להלבנת כספים אליו.

אני לא יודע מי אחראי להעברת הכספים – ולא, אני לא קונה שילדה בת 21 הרימה כמה מיליונים כתוצאה מייעוץ חקלאי של אביה – אבל חשבתי שזה יחסל אותו גם בציבור הרוסי, שב-15 השנים מאז שהחל להשפיע על הפוליטיקה הישראלית נע כתזזית ממפלגה למפלגה, נוטש אותן אחת אחרי השניה. וליברמן, שהציל את אולמרט מנפילה אחרי המלחמה, הרי לא השיג דבר למען הציבור 'שלו'.

אבל יש לו חוש פוליטי טוב. הוא מזהה טרנדים מצליחים מקילומטרים. הוא הלך בכל הכוח על רעיון גירוש ערביי ישראל, בשלל צורות. וזה מצליח. אוי, כמה שזה מצליח!

* * * * *

האימה של חנין במקומה. רוב מוחץ, בלתי מעורער, של 75% מהציבור אמר השבוע לערוץ הכנסת שהוא תומך בסוג כזה או אחר של טרנספר. לא כל מה ש-75% מהציבור רוצה, הוא גם מקבל – בשנות התשעים עמדה התמיכה בגיוס חרדים לשירות צבאי על כ-90%, ומה יצא מזה אנחנו יודעים – אבל מתקבל הרושם שמחסום אחרי מחסום נופל בפני הטרנספר.

מלחמת האזרחים של 1947-1948, שהוכרעה בטרם פלשו צבאות ערב למדינה הצעירה, השאירה את הציונים עם מספר גדול של לא-יהודים (כפי שכונו רשמית עד שנות השבעים) לא רצויים. התחושה הציבורית היתה שהמשימה, הגירוש, לא הושלמה.

אחרי הטרנספר הגדול באו הטרנספרים הקטנים. הגירוש מאשקלון ב-1950, בירעם ואיקרית. אז, פחות או יותר, זה נגמר: הציונים הבינו בחוסר רצון שמה שלא הושלם ב-1948, כבר לא יושלם.

ולכן הוקם הממשל הצבאי. עד 1966, חיו אזרחי ישראל הערבים באנומליה חסרת תקדים: הם היו אזרחים והיתה להם זכות הצבעה – נסיון למנוע אותה היה כנראה מביא לגירושה של ישראל מהאו"ם – אבל בו זמנית הם היו כפופים לכוחות כיבוש. בספרו המופתי, "ערבים טובים" (עברית, 2006), הראה דר' הלל כהן איך הטכניקות שלימים יפעיל השב"כ כנגד הפלסטינים בגדה המערבית נוסו קודם כל כנגד ערביי ישראל. איומים, פיקוח הדוק על מערכת החינוך, מעקב אחר כל חלק מתחומי החיים – שירי חתונה בכלל זה – ושיטת המקל והגזר שהונהגה כלפי משת"פים ומורדים נוסו קודם כל כאן.

כהן מציין נקודה מעניינת: ההבדלה השיטתית של הדרוזים מעל שאר הערבים. עד להקמתה של ישראל, היינו בשיטת המילטים שנהגה כאן מימי הטורקים, היו הדרוזים כפופים לבתי הדין השרעיים. ישראל יצרה מהם עדה דתית מוכרת חדשה, בנסיון – מוצלח ברובו – לבדל אותם מעל שאר הפלסטינים, להפוך אותם למשתפי פעולה.

היום, כמובן, הנסיון הזה חוזר אלינו כבומרנג. מתרבות הידיעות על דרוזים המסרבים לשרת בצה"ל. אמונה על הגזענות היהודית הישנה, שעל פיה לא-יהודים אינם בני אדם, ישראל משתמשת וזורקת – את המשת"פים הפלסטינים, את המשת"פים של צד"ל בזמנו, וגם את הדרוזים. כחייל סדיר, לפני כ-20 שנים, אמר לי אחד הדרוזים ששירת איתי במרירות ש"יש ארבעה מעמדות בישראל. החרדים לא משרתים בצבא, ומקבלים פרנסה מהמדינה. החילונים משרתים בצבא, והמדינה מספקת להם שירותים. הערבים לא משרתים ולא מקבלים כלום. הדרוזים משרתים ולא מקבלים כלום". הוא אמר עוד שהסיבה שדרוזים רבים בחרו בשירות צבאי כקריירה, מעבר למסורת הצבאית הארוכה של בני העדה, היא ש"כשאני לובש מדים, זה 'בוא הנה חייל, תאכל משהו'. אבל אחרי השירות, כשאני על אזרחי, כשאני רוצה עבודה, זה 'לך מכאן, ערבי'".

את ה'לך מכאן, ערבי' מכירים, כמובן, שאר הערבים הישראלים היטב.

* * * * *

המסמך המייסד של ישראל, מגילת העצמאות, הוא פיקציה. הוא נכתב מתוך כוונה לשכנע את האו"ם לקבל את ישראל כחברה; זו הסיבה לפסקה שמתחילה ב"במלחמת העולם השניה תרם הישוב העברי בארץ את מלא חלקו…", שכן האו"ם, בראשית ימיו, היה חבר העמים שהביסו את מעצמות הציר.

בכדי להשיג מטרה זו, הכילה המגילה שורה של הבטחות שלחותמיה לא היתה כל כוונה לקיים. הם הבטיחו "לשקוד על פיתוח הארץ לרווחת כל תושביה" – ומיהרו לנשל את התושבים הערביים מאדמותיהם, רכושם, ובמקרים רבים זכויותיהם. הם הבטיחו "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור" – ומיהרו להטיל משטר צבאי על נתיניהם הלא-יהודים. הם הבטיחו "חופש דת, מצפון, לשון" – ומיהרו להשיב את שיטת המילטים הטורקית, המחלקת את האוכלוסיה לקבוצות עדתיות-דתיות, על כנה.

לערביי ישראל קראו חותמי המגילה "לשמור על שלום וליטול חלקם בבניין המדינה על בסיס אזרחות מלאה ושווה" – אבל גם על "יסוד נציגות מתאימה" (הדגשה שלי). בפועל, חברי הכנסת הערבים לא שולבו כשרים בממשלות ישראל עד העשור הנוכחי, ומפא"י הפעילה לאורך שנות קיומה שורה של מפלגות-לווין ערביות. המפלגה האותנטית של המיעוט הערבי בימי שלטון החושך של בן גוריון, מק"י, נרדפה על ידי שירותי הבטחון עוד יותר שנרדפו שאר יריביו.

בארצות הברית רווח הכזב של "נפרדים אך שווים"; הציונים לא טרחו אפילו להעמיד פנים שמדובר בשוויון. המטרה היתה אתנוקרטיה, לא מדינה אזרחית. תומכי האזרחות היו, באורח משונה, דווקא בצד הרוויזיוניסטי, הפאשיסטי כביכול: הלל קוק שהתפטר מהכנסת כשביצעה את הפוטש של 1949, שרצה מדינת כל אזרחיה עוד בשנות החמישים; יוחנן בדר וחבר הכנסת שישב לצידו, ששנה-שנה הצביעו עם מק"י נגד הממשל הצבאי.

החוק היה כלי בידי המדינה היהודית כנגד אזרחיה הערבים. בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות החשיכה, בחסינות מושל – בוצע שוד האדמות הגדול שהעביר את רוב האדמות מידי הפלסטינים לידי היהודים. ומאחר והחברה הפלסטינית היתה עדיין ברובה חקלאית, המכה היתה כבדה במיוחד.

כדי למנוע את שובם של הפליטים – ישראל הודתה בקיומם של כ-700,000 מהם, יותר מאוכלוסייתה היהודית של המדינה בעת הקמתה – הורה בן גוריון לצבא לירות בהם. ב-1956, כשקשרה ישראל עם שתי מעצמות קולוניאליסטיות שוקעות כנגד מצרים, טבחו כוחות הבטחון הישראליים, באירוע שהוגדר על ידי הרוצחים עצמם כ"כמו נאצי", ב-49 אזרחים ישראלים-ערבים בכפר קאסם. המג"ד, שמואל מלינקי, חשב שהטבח – כמו טבח דיר יאסין, כתשע שנים קודם לכן – יתחיל את בריחתם של תושבי המשולש, ויעביר סופית את אדמותיהם לידי המדינה.

הממשלה עשתה ככל יכולתה כדי למנוע את דליפת הידיעה על הטבח, עד שחברי כנסת של מק"י אילצו אותה להכיר בפרשה בכך שדיברו על הנושא מעל בימת הכנסת. כמיטב המסורת הפטרנליסטית המפא"יניקית, נערכה 'סולחא' בכפר, והילידים קיבלו כמה חרוזים כפיצוי.

נותרה בעיית הרוצחים, והיא מדגימה היטב את מהותה של ישראל. הוקם בית דין צבאי, שקבע לראשונה בישראל את קיומה של פקודה בלתי חוקית, והרשיע את רוב הנאשמים. אבל הוא גזר עליהם עונשים קלים מאד – החמור שבהם היה של 17 שנות מאסר בלבד, כשהעונש הצבאי על רצח הוא מוות – והממשלה שחררה אותם בשקט, וסידרה להם ג'ובים, אחרי שלוש שנים בלבד. המח"ט, ישכה "אללה ירחמו" שדמי, נמצא אשם – בבית דין אחר; השופט הלוי, יקה ורוויזיוניסט טוב, לא היה חותם על התועבה הזו – בהטלת עוצר ללא סמכות, ועל פקודה בלתי חוקית שהביאה למותם של 49 גברים, נשים וילדים הוא נקנס בעשרה אגורות. 0.2 אגורות, בערכי 1957 – זה המחיר ששמה ישראל לראשי אזרחיה הערבים.

* * * * *

ובכל זאת, באיטיות ולמרות אירועים כמו "יום האדמה" של 1976, החלה להיווצר חברה משותפת לערבים ויהודים. היא צברה תאוצה כשנשל השלטון, סוף סוף, מידי מנגנון החושך של מפא"י; העשור בין 1977 ל-1987 היה עשור הזהב של יחסי היהודים והערבים בישראל. החברה הערבית הפכה למודרנית ועירונית יותר: שיעור הילודה ירד מ-9 ילדים בממוצע לאשה בשנות השישים ל-4.3 ילדים כיום. סקר אחר סקר הראה שהציבור הערבי שואף להפוך לישראלי יותר.

אלא שככל שהערבים ניסו לנטוש את זהות "ערביי '48" ולהפוך לישראלים, היהודים נסו מפניהם. ב-1984 נבחר לכנסת מרטין מאיר כהנא, טרוריסט אמריקני שחמק בעור שיניו ממאסר בעוון פיגוע כנגד אמרגן של הבלט הסובייטי – הפיצוץ, שהיה אמור למחות על מניעת ההגירה של יהודי ברית המועצות, הרג אירונית דווקא יהודיה – והפך את ישראל לכר להסתתו. כהנא דיבר שוב ושוב על טרנספר לערביי ישראל. הוא העלה הצעות שהיו, כפי שחשף ח"כ מיכאל איתן מהליכוד, העתק אחד-לאחד של החוקים להגנה על הדם והכבוד הגרמני של הנאצים.

רוב הישראלים דחו את כהנא, וב-1988 פסל בית המשפט העליון את רשימתו מהתמודדות לכנסת. הוא יירצח ב-1990, במולדתו, על ידי הג'יהאד האיסלמי המצרי, אבל בהחלט יתכן שהוא הקדים את זמנו. בסקרים שנערכו באמצע שנות השמונים, הצהירו יותר מ-20% מהיהודים על תמיכתם בטרנספר. לכהנא, שהשעין את שנאת האדם שלו על מקורות הלכתיים מוצקים (אנשי שמאל כעמוס קינן התחננו, לשווא ובאופן פאתטי למדי, בפני הרבנים הראשיים שיתמודדו מול הכתבים שלו, כנראה מתוך תפיסה מוזרה שיש הבדל בין כהנא ובין אברהם שפירא ומרדכי אליהו) היתה, מטבע הדברים, תמיכה עצומה בקרב חובשי הכיפות. (אנקדוטה אישית: כעורך בטאון "ישיבת נחלים" בשנת 1987, נגנז הגליון הראשון שלי ע"י ראש הישיבה, הנוכל המורשע יוסף בא-גד, משום שהסקר שנערך בקרב השמיניסטים הראה שכשליש מהם יתמכו בכהנא).

ואז באה האינתיפאדה הראשונה ומהומות הכותל ב-1990, שגבו את חייהם של יותר מעשרה מתפללים, והדבר העדין שנבנה בימיו של בגין התחיל להתערער. היתה עליה בהתקרבות בימי ממשלת רבין, שהשקיעה במגזר הערבי כפי שלא השקיעה שום ממשלה לפניה, שנשענה בגלוי על קולות חברי הכנסת הערבים כדי ליישם את מדיניותה – מדיניות שנראתה כאילו תוכל, סוף סוף, לקצץ את הקשר הגורדי שבין ערביי ישראל והפלסטינים בגדה וברצועה; כאילו, בהשכנת שלום בין ישראל ופלסטין, תוכל סוף סוף לאפשר לערביי ישראלים להשלים – בקושי, בחריקת שן, אבל להשלים – עם מדינתם.

ואז באה תקופת נתניהו, שנבחר על "טוב ליהודים", ולאחריה השבר הגדול של תקופת ברק. ערביי ישראל הצביעו לו ברוב גדול, אבל הוא לא הסכים לשתף אותם בממשלתו – והתפאר בכך בפומבי. ערביי ישראל, שחשבו שתקופת רבין שבה, מצאו עצמם, תחת ברק, באותו מצב כמו תחת נתניהו: הם נחשבו קבוצה עוינת מכדי שהרמטכ"ל-לשעבר יטרח להתייחס אליה. מה קרה באוקטובר 2000, כולנו זוכרים: ישראל הרגה 13 מאזרחיה, ולא הענישה איש על ההרג. הפגנות יהודיות אלימות לא פחות – בטבריה הושלכו בקבוקי תבערה על השוטרים על ידי מתפרעים יהודים – לא נענו באש חיה. זו שמורה תמיד רק למגזר אחד.

ומשם השבר היה מוחלט. הסקרים מראים זאת במפורש: שנה אחרי שנה, הערבים הישראלים פונים בחדות הלאה. הם מזהים עצמם, יותר ויותר, כפלסטינים ופחות כישראלים. ישנה עליה ניכרת בכוחן של תנועות אירידנטיסטיות כבל"ד של עזמי בשארה, והסרטן של האחים המוסלמים – אותה היוואשות מן הפוליטיקה, היינו מתיקון החברה, ופניה מסתגרת אל הדת ואל הצדקה, שש"ס היא מקבילה מוכרת יותר שלה לרוב הישראלים – צובר יותר ויותר תאוצה.

והסקרים בציבור הישראלי מראים דילוגים מהירים בתמיכה בטרנספר או שלילת אזרחות: כ-50% בתחילת העשור, 75% כיום; המספר עולה משנה לשנה ואין לדעת היכן ייעצר. אוזלת ידה של המשטרה כנגד הפוגרומצ'יקים חובשי הכיפות בג'בל מוכבר; ההוראה, הבלתי חוקית על פניה, של דיכטר להרוס בית בתחומי מדינת ישראל; כל אלה הם נורת אזהרה מהבהבת במהירות. נראה שהרצון הקולקטיבי של רוב מוחלט מן היהודים בישראל, זה שהציונות המיינסטרימית היתה לו לפה – לשמור על טוהר הגזע, להרחיק את הגויים הטמאים – עומד על סף התפרצות נוספת.

ומה בצד השני? מעט מאד. החוק, משענת קצה רצוץ; מסורת נחלשת והולכת של ליברליזם וזכויות אדם, נחלתם של מתי מעט; ממשלה שיושב בה אבי דיכטר וקודם ישב בה ליברמן, וכנסת שהיו"ר שלה היא דליה איציק ושמכילה יצורים כמו אסתרינה טרטמן וזבולון אורלב. לפני כ-20 שנה אמר עמוס עוז שאם תנתן פקודת טרנספר, השמאל יתמרד וישבש אותה. אני לא בטוח שהוא היה חוזר על האמירה הזו בבטחון דומה היום. אולי אפשר היה להשמיע אותה, כשערביי ישראל לא נתפסו כמאיימים על 'דמותה היהודית' של ישראל. היום, כשהקולות להפיכת ישראל ממדינת יהודיה למדינת אזרחיה חדים וברורים – וצודקים, אם יש צורך לציין זאת – בהחלט יתכן שלאפיפיור יש יותר דיוויזיות מלעוז.

האם יש אפשרות לסובב את הגלגל הזה אחורה? בכלל, בכלל לא בטוח. יהיה, ככל הנראה, רע יותר.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

גודל העליבות: "פיטנה" של חבר הפרלמנט ההולנדי חרט וילדרס הוא, איך לומר, לא בדיוק יצירת מופת. הוא מכיל מראות קשים, תצלומי תקריב של גופות חרוכות, והוא סרט תעמולה לא מי יודע מה מתוחכם. לא שהוא שגוי; הקישור שהוא עושה בין פסוקי הקוראן, הטפות האמאמים ובין הביצוע בשטח מדויק. ההתמקדות שלו באנטישמיות ובהכחשת השואה – השלט המצמרר ההוא מההפגנות בלונדון בעקבות הקריקטורות, "הכונו לשואה האמיתית" – מציקה לאלה שמעדיפים לטמון את ראשם בחול. הקישור הזה, הצבת המראה הזו, הוא שהפך את וילדרס לאויב הציבור.

בניגוד לשמועות, וילדרס לא שרף או קרע ספר קוראן בשידור חי. זה לא משנה. ההיסטריה נכנסה להילוך גבוה עוד לפני שווילדרס סיים את הכנת הסרט. הדימיפיקציה של הולנד ושל המערב הגיעה לשיאים חדשים. ממשלת הולנד, ערש חירויות הפרט וזכות הדיבור, מחפשת עכשיו אמצעים להעמיד לדין את וילדרס על אמירת האמת, והיא עושה ככל יכולתה כדי למנוע את הקרנת הסרט.

באקט מטומטם במיוחד, מאות הולנדים העלו סרטונים ליו-טיוב שבהם הם מתנצלים על "פיטנה" – סרט שלא הם יצרו ושאין להם שום קשר אליו. ההתנצלות הזו רק משחקת לידיהם של הנעלבים-תמיד ושל הרוצחים בשם אללה. אבל זה מחוויר לעומת הודעתם של אנשי עסקים הולנדים שהם יתבעו את וילדרס, אם עסקיהם במדינות מוסלמיות ייפגעו. קשה לחשוב על התקפה בוטה יותר על חופש הביטוי, מאשר איום בתביעה כנגד אדם האומר משהו בשל פעולתו של גוף שלישי, בלתי תלוי – ויש להוסיף, גוף שנמצא תמידית על סף איש שפיות. 

בינתיים, מעלה ממשלה בעולם הערבי – הממשלה היחידה של האחים המוסלמים – הצגת בובות לילדים, במסגרתה ילד גיבור שוחט את נשיא ארה"ב בוש והופך את הבית הלבן למסגד גדול. אבל נראה לי שהפעולה הזו, מצד ממשלה שהאיחוד האירופי רוצה להכיר בה, לא תזכה לשבריר מהגינוי שזכה לו סרט תעמולה גס אך מדויק שהופק על אפה ועל חמתה של ממשלת הולנד.

המוגלה מתפרצת החוצה: היום נחשף האירוע השלישי בשבוע האחרון של התעללות בילדים מצד הורה חרדי. המקרה המחריד-במיוחד הזה, אונס הילדים כדי לנקום באב, גורם לך לתהות אם חינוך ליברלי יותר – למשל, כזה שהיה מפגיש את האם עם "מדיאה" של אוריפידס – היה מונע את האירוע.

וכן, זו תופעה דתית. במשטרה כבר מודים שבבני ברק תקיפה מינית היא עבירה הרבה יותר נפוצה מאשר בגוש דן. מי שמכיר את המוסר הדתי הקתולי, הדומה מאד, ומכיר את פרשיות הכמרים הפדופילים, לא יופתע – וגם לא מהעובדה שלרבנים יש עבר שחור של חיפוי על עברייני מין מאנ"ש.

טלי פרקש כתבה טור אמיץ בוויינט, שקורא להפסיק את תפיסת המשטרה והפסיכולוגים כ"מוייסרים", להפסיק עם החיפוי האוטומטי ולהתמודד עם התופעה. יש לקוות, אבל לא הייתי בונה על זה, שהשטפון של השבוע האחרון הוא תוצאה של מחנכים שנמאס להם מקשר השתיקה. אז בפעם הבאה שאיזה מחזיר בתשובה יטיף לכם על החינוך החרדי המשובח, תשאלו אותו בנימוס אם כבר ניפו את כל הפדופילים מרשימת המורים.

פליפ-פלופ: פעם, מזמן, אהוד ברק נהג לומר דברים שליליים על ממשלת אולמרט ולקרוא להתפטרותה. זה היה לפני שהצליח להצטרף אליה כשר בטחון. אחר כך הגיעה ועדת וינוגרד, וברק הפר את הבטחתו, שניתנה לעיני המצלמות, לפרוש מן הממשלה לאחר דו"ח וינוגרד. את ההודעה הזו הוא נתן אז תוך כדי כניסה לישיבת הממשלה, כדי שלעיתונאים לא תהיה אפשרות לשאול שאלות קשות.

לאחרונה, מתקבל הרושם, ברק לא מרוצה בממשלת אולמרט. מצבו בסקרים אומלל – לא שזה משנה, כי אין בחירות אישיות, אבל הפרשנים הפוליטיים התרגלו – ומצבה של מפלגתו לא הרבה יותר טוב. יתר על כן, אולמרט גונב לברק את המצביעים, כשהוא מציב את עצמו בפועל כראש מחנה השלום – היינו, האיש שישיג הסכם-דמה עם אבו מאזן.

אז מה עושה ברק? הוא מודיע להורים שכולים שאולמרט היה צריך להתפטר בעקבות מלחמת לבנון השניה. בוקר טוב, אודי –   אבל מתי בשלה בך התובנה הזו? איפה היית רק לפני חודש וחצי? אתה באמת חושב שהזכרון שלנו כל כך קצר?

כשהשר חובש כיפה: תושבי ישראל למדו מנסיון מר ששרים חובשי כיפה הם צרה צרורה. אם השר מחזיק בתיק החינוך, התוצאות – בערות ויהדות – ידועות. אבל שר חובש כיפה יכול להזיק גם בתיק התיירות: פתאום, טיילת בחברון הופכת לפרוייקט תיירותי מרכזי, והמשרד מוצא את עצמו תומך במאחזים.

וזה לא רק שוחד וזה לא רק בניזרי (אם כי יש לשאוב עידוד מכך שבתיק הזה הורשע לראשונה גם הרב שנתן גושפנקא הלכתית לפשע): אלי ישי הפך את משרד התמ"ס לקרדום לחפור בו קולות. המשרד פתח בשנת 2007 46 קורסים להכשרה מקצועית בתחומי היהדות – ביניהם לא פחות מ-28 קורסים בתחום הפורח של סופרי סת"מ – אבל אף לא קורס אחד ביישומי מחשב, למשל.

כלומר, ישי הפנה את משאבי המשרד שלו לשירות הסקטור המצומצם שלו על חשבון הציבור הכללי. בהתחשב בכך שהמשתתפים בקורסים זוכים לשכר – זעום, אבל שכר – בשל השתתפותם בהם, ובהתחשב בכך שהשוק לא משווע לגדודים חדשים ורעבים לעבודה של כותבי מזוזות, עולה כאן חשד ממשי לשיחוד בוחרים – ועל חשבון הציבור.

מה אפשר לעשות? כלום, כנראה. התרגלנו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

לפני כשבוע עשיתי מנוי על כלכליסט. צריך. פרנסה.

בארבעת הימים הראשונים של השבוע, בוקר אחר בוקר, העיתון נגנב. אני נוהג לקום בשבע וחצי, פלוס מינוס. העיתון היה מגיע בשש וחצי, פלוס מינוס, לקומת הקרקע. תחילה הושם מתחת לתיבת הדואר. אחר כך, לפי בקשתי, הוא הושם בארון החשמל שבקומת הקרקע. כל זה לא עזר: הוא נגנב כל בוקר.

לקראת יום חמישי, ביקשתי משירות הלקוחות – כל העסק עצבן אותי ואותם; הדבר הראשון שעשיתי כל בוקר, לפני הקפה, היה להתקשר אליהם ולהתלונן. כבר למדתי את המספר שלהם בעל פה – שהעיתון יונח בארון החשמל שבקומה שלי. קומה אחת מעל. העיתון הגיע.

שווי גליון של כלכליסט: שלושה שקלים. בשביל שלושה שקלים, מישהו – שכן שלי – הפך לגנב. היה לו יתרון של שעה עלי, שעה של אנונימיות. היא העניקה לו כוח מסוים.

עד לפני שבועיים, במשך כשבעה חודשים, היה לי מנוי על "הארץ". הגליון היה מונח תמיד למרגלות תיבת הדואר. איש לא נגע בו, למרות ששוויו פי שלושה לערך מזה של גליון כלכליסט. שמו הטוב כעיתון אליטיסטי הגן עליו, אני מניח.

* * * * *

"מת אבא, אבא זקוף הגו שלי", כתב אמש בני ציפר. הוא תיאר, בכשרון נדיר ובעברית שחולפת מן העולם – דברים שבדרך כלל לא בולטים דרך הסחי של הבלוג שלו – את מותו של אדם שכבר לא רואים כאן: מי ששנא התבכיינות ולא התבכיין בעצמו, אדם צונן ורגוע, שבז לרבנים ולאמונה התפלה היהודית. "אני נוסע והוא נוסע," מסיים ציפר, "ולבשתי מקטורן ועניבה לכבודו. ואסור לבכות ובעיקר אסור להתבכיין".

וידעתי אינסטינקטיבית, תוך כדי קריאה, מה יקרה. ידעתי, כי שלוש שנים ישבתי בצד השני של המסך. ידעתי שיגיעו מפלי ההשתלחות והשנאה. ידעתי, אבל קיוויתי שיצנזרו אותם. הם לא צונזרו.

"מנתח מערכות" (25) כותב "על הכל נסלח לאביו, רק לא על זה שהוליד את ציפר."; "רענן" (29) משגר "כפי הנראה אבא שלך מת מבושה לגבי הדעות המטומטמות שלך והשינאה שלך לכמעט כל דבר שלא הומצא על ידיך"; ו"זאב הערבה" (37) מקנח ב"באבוד רשעים רינה"; "אפשר להקיא" (43) שואל: "מה הסיפור? עוד זקן אחד שמת!! לצערנו הוא השאיר אחריו חרא גדול!!"; "אבא גוריו" (47) מחריק: "עברת התקף לב, עכשיו הקומבינטור מת, יש לי הרגשה שאוטוטו נקבל בשורה משמחת שתגאול [כך במקור – יצ"ג] מנוכחותך"; "בעזרת השם," כותב "אמיר" (60), "תצטרף אליו במהרה בימינו"; "קורא הגון" (61) משבח: "כתוב יפה. אני מצפה בשקיקה למותם של שאר אבותיך, יא בן 1000 [כך במקור – יצ"ג]"; ו"אליקימוני" (93) מייחל: "הייתי שמח לקרוא מאמר כל כך יפה מאת הבן הדוקטור של ציפר, אפשר בלועזית".

דיינו. יש עוד איזה 150, אבל דיינו.

* * * * *

אני רחוק מלהעריך את בני ציפר. לדעתי הוא כותב שטויות לעיתים קרובות, ויש להעבירו במהירות מהנחלה הפיאודלית שלו כעורך מדור הספרות של "הארץ". המינזטרופיות שלו, שנאתו לכל מה שהוא ישראלי, הפכה חלק גדול מהפוסטים שלו לבלתי ראויים לקריאה, ועוד פחות מכך לפרסום.

זו ביקורת. ההשתלחות הפראית הזו בתגובות איננה ביקורת, היא קניבליזם. היא חגיגה על המוות, היא שמחה לאידו של אדם שמתו מוטל לפניו. היא התגלמות כל מה שרע בישראל 2008, כל הלבנטיניות הזו, כל מה שלמדנו מהפלסטינים, כל ההשתלבות במרחב, כל ההתהדרות הצווחנית בדת יהווה נקמות נמצאת כאן. חוץ מלנופף בראשו הכרות של היינץ ציפר, האספסוף עשה הכל.

והעורכים בעיתון של האנשים החושבים שתקו ואישרו. צריך לזכור: כל דבר בלע עבר עורך ואושר. ידנית. רחמי למסכן שהיה צריך לעשות את העבודה המטונפת הזו, המתבססת על המוסכמה שאם משהו הוא לא לחלוטין פלילי, הוא גם ראוי לפרסום. אני מקווה שהוא לא יצטרך להישיר בקרוב מבט אל ציפר, או גרוע מכך – אל המראה.

כן, הוא יוכל לשקר לעצמו ולומר שהוא פעל בשם חופש הדיבור – סביר להניח שיעשה כך; זה קו ההגנה האוטומטי. אבל לחופש הדיבור לא היה דבר וחצי דבר עם ההתעללות הווירטואלית בגוויה שבוצעה באתר "הארץ". עקרון בסיסי של עיתונות הוא שלא כל דבר צריך להיאמר, לא כל מה שראוי שייאמר ראוי שייכתב, ולא כל מה שנכתב ראוי לדפוס. עקרון בסיסי הוא שלא מניחים לאדם לכתוב מבלי שיעמוד מאחורי דבריו. דבר לא היה נגרע מחופש הביטוי של "אפשר להקיא" ו"קורא הגון" אילו היו כותבים את דבריהם בבלוג משלהם. כל אחד – על כל פנים, כל מי שיכול לטקבק – יכול גם לפתוח בלוג. אלא שאז, כמובן, הם ייאלצו להסיר את מסכת הפחדנות האנונימית שלהם ולעמוד מאחורי דבריהם. הפרסונה שלהם, על כל פנים, תהיה מקושרת למה שיכתבו. חופש הביטוי במקרה הזה הוא תירוץ גרוע במיוחד לתאוות בצע; כתבה שגוררת אחריה זנב מכובד של מכשכשי זנב חושפת את קוראיה להרבה יותר פרסומות.

ולא, אני לא מדבר על מחיקת תגובות מטעמים חוקיים – למרות שבהחלט סביר שלציפר יש עילה טובה לתביעת דיבה נגד רבים מהטוקבקרים. אני מדבר על משהו שנשכח מזמן, על חוש טעם, על "לא ייעשה כן במקומנו".

ישראל הופכת למקום שקשה לאדם מסוג מסוים – משכיל, חילוני, ולעיתים קרובות, כן, אשכנזי – לחיות בו. במהירות מסחררת, הופכת ישראל להכלאה בין ג'נין לטהראן, ועל חוסר העוגנים שלה בתרבות בת קיימא, על הסגידה הבלתי פוסקת של תושביה לממון ולפרסום חמקמק, על היותם – רבים, כה רבים מהם – קבוצת נוכלים וגנבים עלובה, מחפים בני האספסוף בצווחנות דתית-לאומנית.

המרחב הציבורי הופך לבלתי נסבל, משום שכה רבים הישראלים שמעולם לא גדלו על ההבנה שיש הבדל בין המרחב הציבורי והפרטי, ושעליהם להתנהג במרחב הציבורי באופן שיגרום כמה שפחות אי נוחות או נזק לאחרים. יותר ויותר אנשים אינם מדברים, הם צועקים; יותר ויותר הופכים את יתר באי האוטובוס לשבויים של המוסיקה שלהם, המורעמת מאיזה מכשיר דור רביעי, ארור ממציאו עד דור שביעי, שמשמש גם כמשדר ולא רק כטלפון. והם אפילו לא חושבים להשתמש באוזניות. למה, מי ימחה? (אני).

מתקבל הרושם שאנחנו הופכים במהירות למדינה ערבית – ואם לשפוט על פי המודל של שכנינו, נייצא בקרוב מאד מספרים גדולים למדינות המערב, שם הם יתלוננו על המקומיים וימשיכו את המסורות שמהן נמלטו.

ואני יודע שיש הסברים (ההפיכה המהירה של ישראל למדינה מופרטת והתנערות הממשלה מחובותיה; התחושה העמומה, הבסיסית, שכל מה שסיפרו לנו על עצמנו היה שקר, שאנחנו מתגוררים בבית קברות, ושרוחותיו השקופות-למחצה חורשות נקמה; הכשלון המהדהד שבהתכתן של קבוצות אתניות ותרבותיות נפרדות לחלוטין לכדי תרבות אזרחית), ושיש תירוצים (המצב הבטחוני, האנטישמיות העולמית, וכו') – אני יודע. אבל, אלוהים אדירים, זה נהיה כל כך בלתי נסבל בעשור האחרון!

(לטקסט הזה אין כל תוקף מדעי – אין צורך שתאמרו לי את זה, אני יודע. הוא משקף תחושה, שאני חושב שהיא צייטגייסט, ושאני קולט מהרבה מהסובבים אותי.)

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

מתקבל הרושם שהילארי קלינטון, בעלת חגורה שחורה באמנות הלחימה של אמירות בלתי מתחייבות, עלתה סוף סוף על מוקש.

כפי שכבר נכתב כאן, קלינטון ניסתה במשך חודשים לעבות את הרזומה שלה בתחום מדיניות החוץ. לשערוריה לקח כמה זמן לצאת מהבלוגוספירה הדמוקרטית, אבל אמש היא התפוצצה בטלוויזיה הלאומית, ולא במקרה.

בנסיון ל, אה, אלוהים יודע מה בעצם, ניפחה קלינטון בתחילת החודש את הסיפור עוד יותר, והפכה את עצמה לגיבורת מלחמה. היא התחילה ב"בכל מקום שהיה קטן מדי, או עני מדי, או מסוכן מדי לנשיא, נהגו לומר בבית הלבן: שלחו את הגברת הראשונה". לאחר מכן הגיע תיאור מסמר שיער של קלינטון הנוחתת בבוסניה במטוס "שנקט אמצעי התחמקות", ומצב כה כאוטי על הקרקע עד ש"רצנו, כפופים, תחת אש צלפים, אל המכוניות… טקס קבלת הפנים בוטל". מה קרה בפועל, אפשר לראות בווידאו שמופיע בלינק למעלה.

כלומר, קלינטון מבקשת מאיתנו להאמין שבעלה שלח אותה לתוך אש צלפים, ושהיא הלכה לשם ברצון. כל כך ברצון, בעצם, שהיא לקחה איתה שני בדרנים – ואת בתה הצעירה צ'לסי. ההקרבה! שמישהו יתן לה מדליה.

כשסינבד, אחד הבדרנים שהתלווה אליה, העיר בתגובה שהוא לא זוכר שום ירי צלפים ושההכרעות הקשות שהיו בנסיעה נגעו לשאלה "איפה נאכל", קלינטון פטרה אותו בשורה מזלזלת קצרה: "ובכן, הוא רק קומיקאי". ואחרי פחות מחודש, הסתבר שהמילה שלה שווה פחות מזו של קומיקאי, שהזכרון שלו טוב משלה – ושהוא מגובה בווידאו.

מותר לשאול מה, לעזאזל, היתה מטרת השקר הכל כך מטומטמם הזה. אחרי הכל, הגברת הראשונה לא טסה לבד: היא מלווה בעשרות עיתונאים. לקח לבלוגרים זמן לשכנע אותם לנסות להזכר מה קרה בבוסניה לפני 12 שנים, אבל זה קרה בסוף. יתר על כן, מסתבר שהגרסה שכתבה קלינטון בספר הזכרונות שלה דומה הרבה יותר למציאות מאשר לפנטזיה שבדתה במארס 2008.

וכשכל זה צף, הקמפיין שלה נכנס לפאניקה. הדוברים שלה אמרו שהיא 'כשלה בלשונה' (misspoke), שזה ביטוי עדין מאד למצב הזה. ואז באה קלינטון ודפקה את המצב עוד קצת: לדבריה, הזהירו אותה קודם לנחיתה שיתכן שתהיה אש צלפים ושעליה ללבוש "את הדבר החסין כדורים" – אבל גם ש"ישנה הילדה הזו בת השמונה [הילדה הבלונדינית בצמות בסרטון הווידאו – יצ"ג] על המסלול, ואני לא יכולה, אני לא יכולה לחלוף על פניה, אני חייבת לפחות לברך אותה. אז בירכתי אותה, לקחתי את החומר שלה ואז הלכתי. וזה מה שאני זוכרת מזה".

אוי. צפו שוב בווידאו. אפשר לראות את קלינטון מחייכת, צוחקת, מחבקת את הילדה, כשברקע מרחפת צ'לסי, מחויכת גם היא. כולם נראים רגועים ולא נראה שמישהו לובש שכפ"ץ. יתר על כן, אני מתקשה להאמין שהתרגול של מאבטחי הגברת הראשונה כולל "ריצה בראש שפוף למקרה אש צלפים – אלא אם נתקל בהזדמנות צילום ייחודית". וכמובן, סביר להניח שבמצב שבו יש למלט את הגברת הראשונה אל מקום מאובטח, ילדה בת שמונה על המסלול אכן תהווה בעיה שיש להתעכב עליה, תוך שנותנים לצלף האויב האכזר כמה עשרות שניות יקרות לכוון את נשקו.

אז מה כבר אפשר לומר, אחרי זה, אם לא שיש לה בעיית נתניהו?

עדכון: קלינטון טוענת כעת שכשסיפרה את סיפור בוסניה, היא סבלה מחוסר שינה. הניסוח שלה ראוי לציטוט: "מדי פעם, אני בן אדם כמו כל אחד אחר… בפעם הראשונה ב-12 שנים בערך כשלתי בלשוני". מבריק.

עדכון II: ועכשיו מסתבר שקלינטון חזרה על הזיית הצלפים שלוש פעמים בשלושה חודשים. כנראה שהיא סובלת מבעיות שינה חמורות במיוחד. מן הראוי לציין שהיא מסלימה את הדימויים שלה לאורך זמן: בדצמבר, היא מדברת על כך ש"אמרו שיש חשש לאש צלפים"; בפברואר, היא כבר מדברת על כך ש"היה צריך להעביר את הטכס [ממסלול ההמראה – יצ"ג] פנימה בגלל אש צלפים" – היינו, אש צלפים ממשית; ובמרץ, היא כבר מדברת על "נחתתי תחת אש צלפים". כלומר, הסכנה להילארי גוברת עם כל גרסה של הסיפור. כמו בכל צ'יזבט טוב, בעצם.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

אמש נערך טקס הדלקת הלפיד האולימפי, שבאירוניה חריפה יינשא לסין דרך טיבט. בפעם הראשונה בהיסטוריה של הטקס, נערך נסיון לשבש אותו: פעילים פרו-טיבטיים הגיעו למקום, בין השאר, עם דגלים שחורים ועליהם חמישה עיגולי-אזיקים. המשטרה הרחיקה אותם.

בסין, כמובן, שום דבר מזה לא דווח. העיתונות הסינית היום דיווחה על הטקס ללא דיווחים על ההפרעה. אנשי הטלוויזיה הסיניים, מיומנים מאד כמסתבר, הפסיקו את השידור בדיוק כשהתחיל הבלגאן.

סין מנהלת עכשיו מסע דיכוי נרחב. היא הודתה כבר שלא מדובר רק בטיבט, שם היא מנהלת מסע נישול של התושבים באמצעות מדיניות התנחלות פרועה (וכמובן, מנוגדת לחוק הבינלאומי) ובאמצעות הכחדת תרבותם; המהומות פשטו גם לחלקים אחרים של סין. כדי לוודא שאף סיני לא יראה שום דבר שהוא לא צריך לראות, יש שמועות שסין מתכוונת – לראשונה בהיסטוריה – למנוע שידור חי של טכס פתיחת האולימפיאדה. איזה ספורטאי עם מצפון עוד יכול ללבוש חולצה שכתוב בה משהו על טיבט, על דארפור, על זיבאבוואה, אולי אפילו על סין עצמה.

מספר המתקוממים שנרצחו על ידי כוחות הבטחון של סין איננו ידוע. גם לא מספר האנשים שנשלחו לגולאגים, או מספר המעונים. כמה יפה שאפשר, גם במאה ה-21, לנהל מדיניות כזו. נחשו מה היה קורה לדנמרק, נניח, אילו היתה נוקטת בצעדים דומים כנגד פוגרומצ'יקים מוסלמים עם הרבה פחות סיבות מוצדקות למרירות. איך היו מתייחסים אליה – או, למשל, לישראל – אם היתה חוסמת גישה ליוטיוב או לעשרות אתרי תקשורת אחרים, בטענה שהם "מלבים את האלימות". במקרה של אל ג'זירה, למשל, אפשר לטעון שזה בדיוק מה שהיא עושה.

אבל לסין השמאל – שתמיד יודע מתי כדאי ומתי לא כדאי למחות על פגיעה בזכויות אדם – קצת מוותר. סין, אחרי הכל, היא בצד של המלאכים. רק תאמר 'סין', ומיד שבה הנוסטלגיה לימים הטובים ההם, שבהם כל מה שידענו על היו"ר מאו הוא מה שהוא רצה שנדע.

ישנה תנועה הקוראת לביטול או החרמת האולימפיאדה בסין. איתמר שאלתיאל הסביר יפה מאד מדוע ראוי להחרים אותה. אבל החברים הוותיקים, שכל מה שנשאר מהקומוניזם שלהם הוא שנאה אוטומטית של המערב הארור, שניצח במלחמה הקרה, מתעלמים ממערכת הבריאות המזעזעת של סין; מתעלמים מכך שמצב זכויות העובדים בה הוא מהגרועים ביותר בעולם, שיש בה יותר הרוגים בתאונות עבודה מבכל שאר העולם כולו; מפנים את מבטם הלאה מהתעשיה של אברי האדם – ביניהם של נרצחים פוליטיים – שמשגשגת בה; מסתכלים הצידה, כמו אז, כשסארטר צווח שנמאס לו לשמוע על הגולאגים הסובייטיים; לא רוצים לדעת על היעדר החופש המוחלט, על הקפיטליזם-החזירי-של-מפלגה-אחת; ומעדיפים לייבב על גורלם של האיסלמיסטים בעזה מאשר להישיר מבט אל טיבט.

התירוץ האחרון, כפי שמכרו לנו הבוקר ב"הארץ", הוא שאין שום קשר בין ספורט ופוליטיקה ושחוץ מזה, חרם לא עובד. עד כמה שזה מפתה – ועד כמה שזה מוכיח את הטענה – נניח לשקר של הכותב, המנסה לטעון שג'ורג' בוש חתם על מספר הוצאות להורג השווה לזה של סין; סין מוציאה להורג כ-10,000 איש מדי שנה, בוש הרג 300. כולם, יש לציין, אחרי שעברו הליך משפטי שגם כאשר הוא כושל בעליל, לוקח בהליכה כל הצגה של הליך משפטי סיני, נתמקד, אם כן, בשתי הטענות הראשונות.

הטענה הראשונה, במחילה, היא בולשיט טהור. אתלטים באולימפיאדה מתחרים בקבוצות לאומיות ולא כפרטים. נערך חישוב מדוקדק של איזו מדינה קיבלה כמה מדליות. זה תמיד היה כך. האולימפיאדה היא, במידה רבה, ההתגלמות הפוליטית של הספורט. וכאקט פוליטי, האולימפיאדה היתה לעיתים קרובות בעייתית: ב-1936 פרץ ויכוח סביב השאלה האם להצדיע במועל יד כשהנבחרת עוברת מול היטלר; ב-1980, ניסו האמריקנים להחרים את האולימפיאדה במוסקווה בשל הפלישה הרוסית לאפגניסטן; וב-1984 הרוסים השיבו באותו מטבע והגוש המזרחי החרים את האולימפיאדה בלוס אנגל'ס.

או, טוענים תומכי סין; החרם לא עובד. באיזה מובן הוא "לא עובד"? סביר להניח שאולימפיאדה, מסוג כלשהו, תתקיים בסין. אבל הרודנות הסינית מתכוונת להפוך את האולימפיאדה לאירוע יחסי-ציבור, שמטרתו – כמו זו של האולימפיאדה של היטלר – להוכיח שסין היא חלק מהעולם התרבותי.

ואת זה אפשר לשבש. ההחרמה האמריקנית של אולימפיאדת מוסקווה לא ביטלה את האולימפיאדה – אבל היא העלתה משמעותית את המודעות לפלישה הסובייטית לאפגניסטן, גם בקרב תושבי ברית המועצות. וכמובן, יש דוגמא אחרת, מוצלחת הרבה יותר, שלא במקרה מעדיפים מעריצי מאו להתעלם ממנה: זו של דרום אפריקה בזמן האפרטהייד.

החרם על דרום אפריקה היה לא רק כלכלי אלא גם ספורטיבי. הספורטאים הדרום אפריקנים לא הורשו להשתתף באולימפיאדות, וגם לא במשחקי חבר העמים הבריטי. ולאומה שהדת השניה שלה היתה קריקט, זה כאב לא פחות ויש מי שיאמר שאף יותר מאשר החרם הפוליטי.

אז למה, בעצם, לא לנהוג בסין כפי שנהג העולם בדרום אפריקה? האם המשטר שלה יותר חופשי? יותר הוגן? פחות רצחני? או, שמא, סין פשוט גדולה מדי וחזקה מדי? זה תירוץ רווח – וזה משונה, כי הוא רווח בעיקר בקרב אנשים שאין להם שום בעיה עם ביקורת על ארצות הברית, למשל. בסופו של דבר, זה תמיד חוזר לתפיסה הנפשעת-מוסרית שכל האומות שוות, אבל יש אומות – בעיקר כאלו מהעולם השלישי, רצוי כאלו עם עבר קומוניסטי או פסוודו-קומוניסטי – ששוות יותר.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

הסיפור המרכזי, זה שכל ילד יודע, על ההיסטוריה היהודית הולך כך: הרומאים החריבו את בית המקדש השני ב-70 לספירה, ומאז חי העם היהודי בגלות, מקפיד שלא להתערב בגויים, שומר על טוהר דמו, וחולם לשוב לארצו – חלום שהוליד מספר משיחי שקר כשלמה מולכו ושבתאי צבי. בסוף המאה ה-19 – כאן כבר מתחילה הגרסה הציונית – בעקבות שורה של רדיפות, התעורר העם, והחל בשיבה המונית למולדתו, אותה מעולם לא שכח. זו הגרסה הקאנונית של ההיסטוריה היהודית; לכל אחד יש את הווריאנט שלו (החרדים, למשל, רואים בשיבה למולדת חטא, ולא תחיה לאומית), אבל זה הבסיס.

וכפי שמראה ספרו החדש של פרופ' שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי", אין בו ולו מילה אחת של אמת.

הגליה? איזו הגליה?

בשיחה איתו, מציין זנד עובדה אחת פשוטה, שאין עליה עוררין: אין שום מקור היסטורי שמציין את הגליית היהודים. אף לא אחד. עד כה, לא כתב אף היסטוריון ולו ספר אחד על אקט ההגליה. אף לא אחד. וזאת מסיבה פשוטה מאד: לא היתה הגליה.

הגליה לא היתה מנהג רומאי. לכל היותר הם לקחו שבויים ומכרו אותם לעבדות, והגלו את המנהיגים, אבל הם חסרו הן את הטכנולוגיה והן את העניין בשינוע מיליוני אנשים. יתר על כן, הגליה לא היתה מועילה לאף אחד. מה הם היו עושים עם כל המוגלים הללו? גם כך, על פי המקורות ההיסטוריים, מספר השבויים הגדול כתוצאה מהמרד הגדול כמעט ושבר את שוק הסחר בעבדים.

מעבר לעובדה שאף מקור היסטורי – כלומר, בן הזמן או הזמן הקרוב – לא מציין הגליה (הוכחה מתוך שתיקה לאי קיומה), ישנן שורה של ראיות שמעידות שהיא לא התקיימה. נחזור לרגע לסיפור התלמודי המכונן, המדבר על הקמתה מחדש של היהדות לאחר חורבן הבית.

עסקה אפלה ביבנה

לאחר תחילת המצור על ירושלים, ולאחר שראה כיצד אשה ענוגה גוועת ברעב, נמלט רבן יוחנן בן זכאי מירושלים הנצורה, כשהוא מתחזה למת בתוך ארון קבורה, ומתייצב בפני אספסיאנוס (גיטין נו, א-ב). בן זכאי – או, ליתר דיוק, הבור שערך את התלמוד – מלהטט בהבליו, ומוכיח מתוך פסוקים שהוצאו מהקשרם, כמיטב המסורת התלמודית, שאספסיאנוס הספקני הוא קיסר רומא. זמן קצר לאחר מכן, מודיעים לאספסיאנוס שוואלה, הוא קיסר.

אדון העולם הטרי והמופתע שואל את בן זכאי כיצד יוכל לגמול לו, ובן זכאי נותן לו תשובה פשוטה: "תן לי יבנה וחכמיה ואת שושלת רבן גמליאל". אספסיאנוס מסכים, והאוליגרכיה הרבנית מתחילה את העסקה האפלה, במסגרתה היא תשמש כמשת"פית רומאית ובתמורה תזכה בשלטון מקומי. בכך, אגב, היא תירש את האוליגרכיה השנואה ("אוי לי מבית ביתוס, אוי לי מאלתם!/ אוי לי מבית חנין, אוי לי מלחישתם!/ אוי לי מבית קתרוס, אוי לי מקולמוסם!/ אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי, אוי לי מאגרופם!/ שהם כהנים גדולים, ובניהם גזברים, וחתניהם אמרכלים, ועבדיהם חובטים את העם במקלות") של הכהנים לבית צדוק.

קשה להניח שהפגישה בין בן זכאי ובין אספסיאנוס התקיימה כפי שהיא מתוארת, וזאת מכמה סיבות. ראשית, זמן קצר מאד לאחר המצור על ירושלים, כבר החל אספסיאנוס במסע לרומא, לקראת נצחונו במלחמת האזרחים של שנת ארבעת הקיסרים. שנית, קשה להניח שמועמד לקיסרות ימצא זמן לשיחה ארוכה עם רב בלתי מוכר (ואין סיבה להניח ששמו של בן זכאי היה מוכר למישהו, קודם למלחמה; הרומאים נשאו ונתנו עם הכהנים הגדולים או עם הסנהדרין כגוף).

אבל פגישה דומה מאד כנראה כן התרחשה, משום שמהלך ההיסטוריה מוכיח שהרומאים שמרו על חלקם בעסקת "תן לי יבנה וחכמיה" – וכפי שמוכיחה עמדתם של רוב הרבנים במרד בר כוכבא, 60 שנה לאחר מכן (ועל כך מיד), גם הם שמרו על חלקם. אז עם מי נפגש בן זכאי? המפקד הרומאי במקום היה טיטוס, בנו של אספסיאנוס, ומסיבות מובנות כותבי התלמוד לא הפגישו את גיבורם עם מחריב המקדש.

אפשר – וזו ספקולציה בלבד, אבל זו ספקולציה יפה – שהאיש שנשא ונתן עם בן זכאי היה ראש המטה של אספסיאנוס וטיטוס, איש הצללים שלהם, טיבריוס יוליוס אלכסנדר. הלה, שלא במקרה אנחנו יודעים עליו מעט מאד, היה בן אחיו של הפילוסוף היהודי פילון ובנו של ראש הקהילה היהודית באלכסנדריה, שנטש את הדת היהודית ועבר אל הפגאניות. אם יש מישהו שיוכל להבין את יכולתם של הרבנים לדכא את הלאומיות (או, ליתר דיוק, המשיחיות) היהודית, היה זה אלכסנדר.

כך או כך, האליטה הרבנית בדמותו של בן זכאי הבטיחה את נאמנותה לרומאים, והחלה במרץ בשיפוץ דמותו של המשיח. ממשחרר לאומי הוא הפך לדמות פלאית, שמדברת בלשון הציפורים. בתחילת המאה הראשונה רבו משיחי השקר (“You are the messiah! Trust me, I have followed a few!"), ולאחר החורבן הם מתמעטים מאד.

אלא שאליטה איננה קיימת בוואקום. השלטון שהובטח לרבנים הובטח להם על משהו. שושלת רבן גמליאל – האוליגרכיה לבית הלל הזקן – מתקיימת מעמלם ודמעתם, ממיסיהם של איכרי יהודה. השנאה בין האיכרים ("עם הארץ") ובין עושקיהם גדולה וידועה. האוליגרכיה הרבנית תתקוף אותם בחריפות: "לא ישא [תלמיד חכם – יצ"ג] בת עמי הארץ, מפני שהן שקץ ונשותיהם שרץ ועל בנותיהן הוא אומר 'ארור שוכב עם כל בהמה'… אמר ר'אליעזר: עם הארץ מותר לנחרו ביום הכיפורים שחל בשבת. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור 'לשחטו'; ענה להם, זה טעון ברכה וזה אינו טעון ברכה" – פסחים מט:ב', יש שם עוד סיפורים מרנינים.

אבל קיומו של "עם הארץ", על כל טינתו, שמתקיים יפה עד המאה הרביעית, מעיד כאלף עדים על כך שרוב העם לא הוגלה אלא נשאר על אדמתו. אוכלוסיות חקלאיות אינן נודדות.

מרד בר כוכבא ודעיכת הישוב היהודי בפלסטינה

הוכחה נוספת לכך שלא היתה הגליה המונית היא מרד בר כוכבא. אנחנו יודעים מעט מאד – היהודים לא נהגו לכתוב היסטוריה – על אירועי המרד הללו והם עדיין שנויים במחלוקת גדולה בקרב ההיסטוריונים. עם זאת, העובדות הבסיסיות הן שלאחר שורה של מה שנתפס כפרובוקציות רומאיות – איסור על סירוס שנתפס כאיסור על המילה, תכנית להקים מחדש את ירושלים כפוליס רומאית על מקדשיה הפגאניים – פרצה התקוממות פראית עוד יותר מקודמתה. כה עזה היתה הלחימה, עד שהקיסר הדריאנוס נאלץ להשמיט מאגרותיו לסנאט את הפתיחה המקובלת, "לי ולצבא שלום" – משום שהיא פשוט לא היתה אמיתית.

כלומר, 60 שנה אחרי חורבן הבית וההגליה המפורסמת – הבית נחרב ב-70, מרד בר כוכבא פרץ ב-132 והסתיים ב-135 – עדיין היו ביהודה מספיק יהודים כדי לארגן מרד חריף עוד יותר מקודמו. מרד שהיה כל כולו של "עם הארץ"; רק רב חשוב אחד, רבי עקיבא, תמך בו – וגונה בשל כך על ידי המסורת התלמודית.

אה! יאמרו לכם תועמלנים ציונים – אף היסטוריון ישר לא יטען זאת – הגלות החלה אחרי דיכוי מרד בר כוכבא! ושוב, אין שום ראיות תומכות בטענה הזו. אף מקור היסטורי לא טוען זאת. יתר על כן, ראיות היסטוריות וארכיאולוגיות מראות שלאחר דעיכה קצרה, הישוב היהודי ביהודה ובגליל שב ופורח, ולמעשה נכנס – יחד עם האימפריה הרומאית כולה – לתקופת זוהר קצרה, ששיאה ברבי יהודה הנשיא, מגדולי המשת"פים הרומאים ועורך המשנה. תקופת הזוהר הזו תבלם בפתאומיות, כמו בכל האימפריה, עם משבר המאה השלישית (עצמאות היתר של הצבא, האינפלציה הפרועה – תופעה בלתי מוכרת, שלא ידעו כיצד לטפל בה – ופלישות הברברים במערב והפרסים במזרח), שיביא את האימפריה המערבית אל קיצה ויעביר את מרכז הכובד של האימפריה המזרחית לביזנטיום.

עם התנצרות האימפריה, בתקופת קונסטנטינוס המכונה בפי עצמו הגדול (324 הוא תאריך מקובל), מתחילים היהודים ברחבי האימפריה להיעלם. ההיעלמות הזו איננה מלווה בפוגרומים נוצריים – יש מספיק כאלה, תודה ששאלתם, אבל הם מכוונים כנגד פגאנים – וההנחה היא שמדובר בהתנצרות המונית. הכמרים הנוצריים לא כינו את צאן מרעיתם "עם הארץ", תוך שהם בוזזים אותם, ועומס המיסים הנוצרי קל יותר.

נותרו בפלסטינה מספיק יהודים, עם זאת, כדי לסייע לפולשים הפרסים ב-614 להדוף את הצבא הביזנטי (ולטבוח בשבוייו). זמן קצר לאחר מכן – ב-636 – הגיע הכיבוש המוסלמי, והקהילה היהודית בפלסטינה נכנסת לדעיכה סופית. תוך זמן לא רב, מתאסלמים כמעט כל יושבי הארץ. הסיבה לכך לא היתה דווקא כפיה דתית: השלטון המוסלמי הכיר ב"עמי הספר", ואף שקבע כי עליהם להיות מושפלים לעומת המוסלמים, הסיבה האמיתית להתאסלמות היתה ככל הנראה הג'יזיה.

השליטים המוסלמים הראשונים לא הטילו מיסים על בני דתם. ההכנסות היחידות של השלטון היו ממס הסובלנות – הג'יזיה – שנאלצו בני הדתות האחרות לשלם. אנחנו יודעים שעד תחילת המאה השמינית, נכנסות הממלכות המוסלמיות למשבר פיננסי משום שלא נותרו די משלמי מיסים, היינו, רובם התאסלמו כדי להמנע מתשלום המס, שהמוסלמים היו פטורים ממנו.

קהילות קטנות של נוצרים ויהודים – יותר נוצרים מאשר יהודים – נשארו בפלסטינה גם לאחר הכיבוש המוסלמי. פלסטינה חדלה לשמש כמרכז יהודי חשוב – אבל זה קרה במאה השביעית, וזו לא היתה תוצאתה של הגליה. מה קרה לאותם יהודים מתאסלמים? סביר להניח שאנחנו מכירים אותם תחת השם "פלסטינים".

קהילה דתית מיסיונרית

אז איך בכל זאת יש יהודים בכל רחבי העולם?

או. ראשית, גם קודם לחורבן הבית השני, רוב יהודי העולם לא ישבו ביהודה ובגליל. קהילות גדולות שגשגו בפרס, במצרים – במיוחד באלכסנדריה – ובסוריה, ברומא ובאסיה הקטנה. אלו היו קהילות דתיות, לא לאומיות: המקדש בירושלים שימש להן כמרכז דתי, אבל הן לא התגייסו לצידם של המורדים ביהודה.

וכמובן, רובם המוחלט של היהודים לא היו, לא אז ולא היום, מצאצאי דוד ושלמה. ההתפוצצות הדמוגרפית של היהודים, החל מהמאה החמישית לפני הספירה והלאה, איננה מוסברת על ידי עליה חדה בשיעור הילודה: זה פשוט לא קרה בעולם העתיק, שגידול האוכלוסין שלו היה מוגבל על ידי יכולתו החקלאית להאכיל את עצמו. העליה במספר היהודים נובעת, עד כמה שאפשר לדעת, כתוצאה מתנועה רחבה מאד של גיור.

עלייתה של הנצרות מוסברת, בין השאר, ביכולתה להציע לפגאנים מחפשי=דרך דברים שהיהדות לא יכלה להציע – למשל, שותפות מלאה בקהילה גם מבלי לעבור את הריטואל הטראומטי של המילה (מספר הנשים המתייהדות היה תמיד גדול מזה של הגברים המתייהדים, וזה לא מקרה). וכשהנצרות עלתה – דבר שמתרחש בתקופה טראומטית ליהדות, לאחר חורבן הבית, ועם הפיכתה לסתגרנית – נעלם מאגר-הגיור שלה בעולם הידוע.

זנד מציין עובדה שמרבים להתעלם ממנה: שהיהדות נותרה דת מיסיונרית גם לאחר חורבן הבית. הוא מביא כדוגמאות את ממלכת חיימ'ר בתימן; את המלכה הברברית דהיה אל כהינה, שבלמה – לזמן מוגבל – את הצבא המוסלמי הפולש, שהיתה ממוצא יהודי; ואת ממלכת הכוזרים, אותה כינה בשעתו מייסד ההיסטוריוגרפיה הישראלית, שר החינוך לימים בנציון דינור, "אם גלויות מזרח אירופה". רוב היהודים, אז והיום, היו צאצאי גרים.

זו, כמובן, עובדה מאד לא נוחה לציונים. הציונות היא כת לאומנית-אתנית: היא ניהלה סיפור אהבה סוער עם הרומנטיקה של הדת והאדמה בגרסתה הגרמנית, והיא אימצה למעשה את הנראטיב הרומנטי הגרמאני. היא ראתה את היהודים כעם של איכרים-לוחמים, שנעקר בכוח מעל אדמתו והוגלה, ועכשיו הוא שואף לשוב לארץ מולדתו. היהודים, על פי המיתוס הזה, הם קהילה אתנית, קהילת דם.

אלא שזה לא כל כך מסתדר עם העובדה שבין יהודי תימן ובין יהודי פולין לא מקשר שום דבר פרט לדת. המאכלים שונים, התרבות שונה, המוסיקה שונה, כל מה שמייצג אתניות שונה; רק הדת זהה. וגם כאן יש הבדלים ניכרים: היהדות האשכנזית היא מונוגמית מאז המאה העשירית; יהדות ספרד היתה פוליגמית עד שלב מאוחר מאד, והפוליגמיה של יהדות תימן מוכרת בפסיקה הרבנית בישראל.

רגע, רגע…

אז אם העובדות לא מסתדרות, מאיפה מגיע המיתוס על ההגליה? איך זה שכולנו מכירים אותו?

זה סיפור מעניין במיוחד. ישראל יובל, חוקר היהדות הפרובוקטיבי תמיד (ספרו "שני גויים בבטנך" מומלץ מאד) כתב מאמר קצר בשם "מיתוס ההגליה מן הארץ – זמן יהודי וזמן נוצרי", הנוגע בשאלה שרוב החוקרים לא מוכנים לגעת בה במקל.

יובל חושף שהתפיסה של "מפני חטאינו גלינו מארצנו" מקורה בתלמוד הבבלי, שנכתב בפרס. התלמוד הירושלמי לא כותב על גלות – הוא יושב ביהודה, הוא יודע שלא היתה גלות! – אלא בשני מובנים: האחד, שעבוד פוליטי; השני – גלות בית ראשון. יובל מציין עובדה מעניינת נוספת: רוב הישראלים משוכנעים שהדמויות הנושאות את מנורת בית המקדש בשער טיטוס הם יהודים גולים; בפועל, אלה חיילים רומאיים.

מאיפה, אם כן, הגיעה התפיסה של גלות אל המקורות היהודים? כמו הרבה דברים אחרים – הקדיש הוא דוגמא בולטת – זו העתקה מן הנצרות. מימי יוסטינוס מרטיר במאה השניה והלאה, השתמשו הנוצרים באיסור על יהודים להתגורר בירושלים כהוכחה לכך שהיהודים הוגלו מארצם, כעונש על צליבת ישוע. יובל מעלה השערה שקביעת חורבן הבית כזמן תחילת הגלות היה נסיון לקצוב את זמנה של הגלות: מה שיש לו התחלה, יש לו גם סוף. אבל, כזכור, רוב היהודים מאז ומעולם היו 'גולים'. כלומר, היהדות אימצה למעשה את הנראטיב הנוצרי והאנטישמי של "היהודי הנודד".

בהשענו על היסטוריון היהדות ישראל יובל הפרובוקטיבי תמיד, מציין זנד שגם התפיסה התלמודית של "מפני חטאינו גלינו מארצנו" היא מאוחרת מאד, איננה קיימת בתלמוד הירושלמי אלא רק בבבלי – כותבי התלמוד הירושלמי היו, הם עצמם, עדות חיה לאי קיומה של הגליה – ושמקורה ככל הנראה בתפיסת "היהודי הנודד" הנוצרית.

כתב אישום חריף

זנד מראה היטב עד כמה הנראטיב הציוני מבוסס על אתניות-עוברת-בדם, ואיך יצרה התפיסה הזו את החברה הישראלית הגזענית של ימינו, שבה קשה למצוא רחוב שאין בו כתובת "מוות לערבים", שבה המיעוט הערבי מודר בעקביות מכל תפקיד בחברה וסובל אלימות משטרתית דיספרופורציונלית. וכל זה נשען על מסורת היסטוריוגרפית אתנוצנטרית, גרמנית במקורה, שבלקראת סוף המאה ה-19 החלה לתאר את היהודים כעם – זו תופעה יהודית-אירופית

יתר על כן: זנד מציין שהפלסטינים הם ככל הנראה צאצאי היהודאים של בית שני, שמעולם לא גלו מאדמתם. רק במאה ה-19, בעקבות התעוררות התנועות הלאומיות באירופה, התחילו היהודים לתאר את עצמם כעם – וזו תופעה יהודית-אירופאית, שהושפעה באורח ניכר מהתעוררות הלאומיות במרכז ומזרח אירופה. לתופעה זו, רצוי לציין, אין מקבילה ביהדות ארצות האיסלם; הלאומיות הגיעה לשם במאוחר מאד.

ספרו של זנד מציג את הציונות כטרגדיה מתועבת במיוחד: צאצאי טטארים מהגרים בהמוניהם לפלסטינה, עוקרים מאדמתם את התושבים המקומיים שישבו שם מימי הרומאים, וביהירותם טוענים כי הם-הם בעלי המקום, וכי יושביו הם-הם הפולשים. לא סביר שהישראלים היהודים יעניקו מחילה לזנד, או יטרחו לעיין בו ברצינות; לכל היותר ינפנפו בו כדוגמא לפתיחותה – היחסית – של החברה הישראלית מול אלו הסובבות אותה. ולעזאזל העובדות.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור

(יוסי גורביץ)

לא כל כך הולך לו, לבנימין נתניהו. הוא הגיש בתחילת השבוע תביעת דיבה כנגד ערוץ 10, שחשף את ההתנהגות הבזיונית שלו בלונדון. זה היה הימור על כל הקופה – ובינתיים, נראה שנתניהו מפסיד.

לנתניהו היו שורה של טענות, ונראה שהן נסתרות זו אחר זו. הטענה הראשונה שלו שהנסיעה המתוארת בערוץ 10 – זו שהיתה באמצע המלחמה – היתה נסיעת עבודה, הוא נסע להטיף לגויים. נניח עכשיו לעובדה שאיך לומר, הוא לא מי יודע מה הועיל; זה קשור יותר לתפיסה הישראלית המוזרה, האומרת שאין דבר תועבה שהיא מבצעת שאיננו ניתן לתירוץ באמצעות החיה המיתולוגית ההיא, ההסברה, שתמיד היא פצועה משום מה. נצא מנקודת הנחה שמסע ההופעות של נתניהו, אם לא הועיל לישראל, גם לא הזיק לה.

השאלה המתבקשת היא, במקרה כזה, אם נתניהו תמיד לוקח את הילד לעבודה; כי ללונדון – במה שהיה, יש להזכיר, בשבוע הלחוץ ביותר במלחמה, שבו התברר לישראלים שהם מובסים בלבנון –  הוא לקח גם לקח.

הטענה השניה של נתניהו היתה שהוא שילם מכיסו. זו טענה שמוטב לה שלא היתה מושמעת, ראשית כי נוהגו של נתניהו שלא לשלם הפך לשם דבר ושנית – כי היא הוכחשה מיד. המיליונר שהזמין אותו לבריטניה, ג'ושוע ראו, אמר כי נתניהו החזיר לו 1,500 ליש"ט – עשירית בלבד מן ההוצאות. 

אחר כך טען נתניהו שמדינת ישראל "לא שילמה שקל", וכי ההוצאות כוסו על ידי הבונדס. ושוב, ראוי שהוא לא היה מדלדל את מאגרי החמצן העולמי בהפרחת השטות הזו. הבונדס הוא ארגון של מדינת ישראל. הוא כפוף לחשב הכללי של האוצר. כל שקל שהוציא הבונדס על כביסה, תיאטרון ותסרוקת, הוא שקל שלא נכנס לקופה הציבורית. אין שום אפשרות לטעון שנתניהו לא יודע את זה, כי הוא היה שר האוצר וככזה, הבונדס היה כפוף לו. אגב, החשב הכללי? ההוא שאישר בלי למצמץ את כל ההוצאות? הוא אותו אדם מסור להגנה על האוצר הציבורי, ירון זליכה. כנראה שהוא חשב שאלה הוצאות הכרחיות.

הבוקר חשף "ידיעות אחרונות" – גילוי נאות: הח"מ מספק שירותי פרילאנסר לאחת הזרועות של רשת מוזס, כלכליסט – שנתניהו הצליח להוציא מהבונדס עוד שתי נסיעות, שערכן בלשון המעטה (אפילו לדעת הבונדס) מפוקפק. בשתיהן, שהה נתניהו במלונות יקרים במיוחד, לשתיהן הוא לקח את שרה והילדים, ושתיהן נפלו, במקרה או שלא במקרה, על חופשות חג.

רגע, רגע – אם הבונדס לא חשב שיש תועלת בנסיעות של נתניהו, מדוע הוא אישר אותן? אה. נשיא הבונדס הוא עסקן הליכוד הוותיק יהושע מצא, שבמשך שנים ארוכות היה חבר כנסת טרחן במיוחד. הוא הצליח אפילו להיות פעם שר הבריאות. ראש הממשלה האחראי עליו היה, ניחשתם נכון, בנימין נתניהו.

מצא לא ניסה להגן בגופו על אוצר המדינה ולמנוע נסיעות שהוא מודה שהיו בזבזניות. באחת מהן, נסיעה לצרפת כשנתניהו היה שר אוצר, ב-2004, הבטיח נתניהו להשתתף ב-50% מההוצאות. הוא ניסה להתחמק מההבטחה הזו, והתוצאה היתה – על פי הדיווח – סצינה מכוערת במלון היוקרה, כששרה צווחת שהמלון מונע מזון מילדיה.

באותה נסיעה, אגב, הוציא נתניהו לטענתו כ-3,628 דולרים מכיסו. בהנחה שזה היה 50% ממחיר הנסיעה (ובהנחה שהוא דובר אמת), המדובר בהוצאה כוללת של 7,256 דולרים לשבוע; שער הדולר היה 4.33 ₪, וההוצאה הכוללת היתה כ-31,400 ₪. היינו, החופשה של נתניהו עלתה קצת יותר משמונה משכורות חודשיות בשכר מינימום, שכנגד העלתו נאבק בכל כוחו. נראה שהוא עדיין לא מבין מה לא בסדר בזה.

אבל אפילו היה נתניהו משלם על כל נסיעותיו מכיסו, ולא משתמש בגוף רשמי של מדינת ישראל כסוכן נסיעות, לא בטוח שהוא יוצא מהסיפור בסדר. אפילו אם נניח שאין בעיה מוסרית בהוצאות כאלו מצד מי שמתיימר להיות שליח ציבור, עולה השאלה מאיפה הכסף. נתניהו היה, רוב מוחלט של ימיו, עובד ציבור. הוא ייבב שלאחר שהובס בבחירות 1999, התחוור לו שהוא צריך לחיות מ-1,000 דולר בחודש, סכום שלדבריו – וראוי לציין שדברים אלו לא יושמו על אחרים – אי אפשר לחיות ממנו.

שהייתו של נתניהו מחוץ למערכת הפוליטית היתה קצרה; הוא חזר לתפקיד שר (במשרד החוץ) בימי הדמדומים של ממשלת שרון הראשונה, בנובמבר 2002. הציבור זכאי לדעת כיצד התעשר במהירות רבה כל כך, ואיך אימץ לעצמו כל כך מהר גינונים של בן האלפיון העליון. כן, זו שאלה שיש להפנות גם לאולמרט וברק, שהתעשרות הבזק שלהם מעוררת פליאה, אם לא חשד – אבל על אחת כמה וכמה שיש להפנות אותה למייצג פר אקסלנס של הקפיטליזם החזירי בישראל, למי שריסק את רשת המגן החברתית בישראל, שחלם על הפרטת שירותי הרווחה, שבחוצפתו דיבר על "האיש השמן" שהוא המגזר הציבורי בעודו שואב מבורות השומן.

כי כפי שאנחנו רואים היום, עם קריסת בר סטיירנס והמשבר האמריקני, עם הפאניקה של "קברניטי המשק" המשליכים מאחורי גוום את כל העקרונות של "אי התערבות במשק" ודורשים מהנגיד התערבות כזו בדיוק כשהמשבר מגיע אליהם, הוא שמדובר בקפיטליזם-של-חברים, קפיטליזם של שמור לי ואשמור לך, קפיטליזם שאין לו דבר וחצי דבר עם שוק חופשי. רצוי, אם כן, שנדע מי הם החברים הטובים של נתניהו, מי הם המצנאטים שמממנים את מלונות הפאר שלו, לפני שאביר ההפרטה יספיק למכור להם את שאר המדינה. 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

מטען חבלה נשלח אתמול לבית משפחה באריאל, מוסווה כמשלוח מנות. אחד מבני המשפחה, בן 15, פתח אותו ונפצע קשה; אחת מגפיו נקטעה והרופאים נאבקים על הצלת ראייתו.

יש להניח שמי שאחראי לפיגוע הזה לא יימצא מעולם, מפני שלאירוע יש את כל הסממנים של טרור יהודי. המשפחה היא "יהודית משיחית", היינו יהודים המקבלים את ישוע כמשיח, כלומר הבוגדים האולטימטיביים; ראש עיריית אריאל מגדיר אותם כ"מיסיונרים"; והפיגוע אירע בחג הנקמה היהודי.

והנה מתחיל, לנגד עיננו, תהליך הטיוח. את הקורבנות, המשטרה מגדירה כ"כת". וכת, כידוע, היא לא דבר שצריך להתעכב עליו יותר מדי. וזה עוד בוויינט ו"הארץ", שמתייחסים לאירוע גם היום; בנרג הוא צלל כאבן במים אדירים – ואולי טוב שכך, כי העיתון המיינסטרימי של היהודים הגאים מביא הערכה אחרת של המשטרה: מדובר באירוע פלילי. (תגובה שלי שם, שציינה את הפרסום ב"הארץ" ואת החשד לטרור דתי, לא פורסמה). כמה נוח.

עוד שבועיים, לא יהיה זכר לאירוע הזה. הוא ייעלם בתהומות הנשיה, יחד עם שאר ההתנכלויות – הקטנות, היומיומיות, שלעולם אינן נפתרות – לנוצרים וליהודים משיחיים. ככה זה: אנחנו לא רוצים לזכור את הטרור חובש הכיפה. אז, שהאי-זכרון הקולקטיבי שלנו יעשה את שלו והאירוע ייעלם, הנה תזכורת. יש לקוות שזה הפיגוע היהודי האחרון בחג הנקמה השנה.  

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

בין הפריימריז האחרונים ועד הפריימריז הבאים – 22 באפריל, בפנסילבניה – לא אמור לקרות הרבה; המרוץ לנשיאות ארצות הברית נגרר הלאה. אבל, בניגוד לציפיות, שלשום היה אחד השיאים שלו, כשאובאמה נשא נאום שהוגדר כמעט מיד היסטורי.

סביר להניח שאובאמה היה מעדיף לוותר על התענוג. הוא נגרר לנאום הזה עקב תקלה קשה: הכומר הפורש של קהילתו, ג'רמיה רייט (Wright), נתפס בשורה של אמירות בעייתיות, כגון "עלינו לומר 'אל, ארור את אמריקה'", כשהוא מתייחס לשורה של עוולות שבצעה ארה"ב. הדברים קיבלו מיד תהודה רחבה, וציירו את אובאמה בדיוק כמה שהוא מנסה להמנע ממנו: שחור זועם.

הנוהל הפוליטי המקובל במקרים כאלה הוא להשליך את התומך הבעייתי אל מתחת לגלגלי האוטובוס הקרוב. קלינטון נפטרה מכמה מתומכיה, הבולטת שבהן ג'ראלדין פרארו; אובאמה הביא להתפטרותה של יועצתו המחוננת, סמנתה פאואר, לאחר שזו כינתה את קלינטון "מפלצת". תחילה נראה שזה מה שאובאמה יעשה: רייט התפטר מתפקידו בקמפיין של אובאמה.

ואז הוא אימץ אותו בחזרה אל חיקו. ב"שבוע הקדוש" שאחרי פסחא, בנאום המשמעותי ביותר בפוליטיקה האמריקנית מאז "יש לי חלום" של מרטין לותר קינג, אובאמה העז לדבר על מה שאין מדברים עליו: היחסים בין הגזעים בארה"ב, ולהציב מחדש את ההבחנה בין דחיית החטא ובין השלכת החוטא. הנאום ארוך – כ-5,000 מילה – אבל מאד שווה קריאה, ואני מתכוון לצטט ממנו באריכות.

אני מניח שהוא ינותח שוב ושוב; אני מזהה בפתיחה שלו, מיד, הד ברור לנאום גטיסברג. הוא מתחיל בשבחים לחוקה האמריקנית, ואז מציין ש"לא היה די במילים על קלף לשחרר את העבדים, או להעניק לאנשים, בני כל הצבעים והאמונות, את זכויותיהם וחובותיהם המלאות כאזרחי ארצות הברית": המאבק לשיפור הוא תמידי. לא, אומר אובאמה, האיחוד איננו מושלם, והוא לא יהיה מושלם לעולם; אבל אפשר לקרב אותו יותר לשלמות.

הוא מנתח את הכעס בקהילה השחורה, מסביר את הרקע לזעמו של רייט – ואז דוחה את החרון הזה. דבריו של רייט שיקפו, הוא אומר, "תפיסה מעוותת בתכלית על הארץ הזו; שרואה את הגזענות הלבנה כפושה כמגפה; שמעלה על נס את מה שפגום באמריקה מעל מה שטוב בה". השגיאה הבסיסית של רייט היא "לא על כך שדיבר על גזענות בחברתנו; היא בכך שדיבר כאילו חברתנו קפואה ובלתי משתנה, כאילו לא היה שינוי; אבל אנו יודעים, ראינו, שאמריקה יכולה להשתנות".

אבל הוא לא דוחה את רייט. "אני מתוודה שאילו כל מה שידעתי על הכומר רייט היו שבבי הדרשות הללו, ששודרו שוב ושוב… או אילו כנסיית טריניטי תאמה את הקריקטורה שלה שהפיצו כמה פרשנים, אין ספק שהייתי מגיב בדרך דומה [לזו של רוב המגיבים]. אבל האמת היא, שזה לא כל מה שאני יודע על האיש"; וכאן באים שבחיו של רייט, ושבחי הכנסיה: "טריניטי מייצגת את הקהילה השחורה בכללה: הרופא ואם-הסעד, הסטודנט המצטיין וחבר הכנופיה לשעבר… הכנסיה מכילה במלואה את הנדיבות והאכזריות, האינטליגנציה החריפה והבורות המדהימה, המאבקים וההצלחות, את האהבה, וכן – את המרירות והאפליה שמהווים את החוויה השחורה באמריקה".

הוא לא יכול, אומר אובאמה, להתכחש לרייט כפי שאינו יכול להתכחש לקהילה השחורה, "או את סבתי הלבנה, אשה שסייעה לגדל אותי, אשה שהקריבה שוב ושוב למעני, אשה שאוהבת אותי יותר מכל דבר אחר בעולם – אבל גם אשה שהתוודתה פעם על הפחד שהיא חשה בעברה על פני גבר שחור ברחוב, ושביותר מהזדמנות אחת הביעה סטריאוטיפיים גזעיים או אתניים שגרמו לי להתכווץ".

ואז הוא שולח יד אל קהילת הצווארון הכחול הלבנה: "כעס דומה קיים בחלקים של הקהילה הלבנה. רוב האמריקנים הלבנים בני המעמד העובד והמעמד הבינוני אינם חשים שהם זכו לפריווילגיה כלשהי בשל גזעם. החוויה שלהם היא חווית מהגרים: עד כמה שזה נוגע להם, איש לא נתן להם דבר, הם בנו הכל מכלום. הם עבדו קשה כל חייהם, פעמים רבות רק כדי לראות את עבודותיהם עוקרות אל מעבר לים, או את הפנסיה שלהם מושלכת, לאחר שנים רבות של עבודה. הם חרדים לעתידם, וחשים כיצד חלומותיהם חומקים מהם; בעידן של משכורות שאינן עולות ותחרות גלובלית, ההזדמנות נראית יותר ויותר כמשחק סכום אפס, שבו חלומותיך מתגשמים על חשבוני." גם את הזעם שבקהילה הלבנה, שחשה נפגעת ממדיניות של "אפליה מתקנת" – אוקסימורון, אפליה אינה יכולה לתקן – מבין אובאמה, והוא מסרב לקרוא לו גזענות.

ואז הוא שובר את המשחק הרפובליקני שנמשך כבר יותר מ-20 שנה: "כפי שהכעס האפרו-אמריקני הוכיח עצמו לא פעם כמזיק לעצמו, הטינה הלבנה הזו הפנתה את תשומת הלב מהאשמים האמיתיים במעיכתו של המעמד הבינוני: תרבות תאגידית רוויה בסחר פנימי, נהלי ניהול חשבון שנויים במחלוקת, ותאוות בצע קצרת-טווח".

עכשיו, אומר אובאמה, "אנחנו יכולים לשדר את דרשותיו של הכומר רייט בכל ערוץ, כל יום, לדוש בהם שוב ושוב עד הבחירות… ואנחנו יכולים לזנק על כל פליטת פה של תומכי הילארי… נוכל לעשות את זה.

"אבל אם נעשה את זה, אני יכול לומר לכם שגם בבחירות הבאות נדון באיזו הסחת דעת. ואחר כך, בעוד אחת. ובעוד אחת. ושום דבר לא ישתנה. זו אפשרות אחת. או, שברגע הזה, במערכת הבחירות הזו, נתאחד ונאמר "לא הפעם". הפעם אנחנו רוצים לדון בבתי הספר המתפרקים, הגוזלים את עתידם של ילדים שחורים ולבנים ואסייאתיים והיספניים… הפעם אנחנו רוצים לדבר על כך שהתורים בחדרי המיון עמוסים בלבנים, שחורים והיספנים שאין להם ביטוח בריאות… הפעם אנחנו רוצים לדבר על המפעלים הסגורים, שפעם סיפקו מחיה נאותה לגברים ונשים מכל הגזעים, ועל הבתים העומדים למכירה שפעם השתייכו לאמריקנים בני כל הדתות, כל המחוזות, כל אורחות החיים".

ויש עוד. הנאום הזה יצוטט, אני מוכן להמר, שוב ושוב. לא מיותר לציין שאובאמה התעלם במופגן מהרעיון של ייצור "סאונדבייט": הוא נתן נאום של 5,000 מילה. ואולי, בעידן שבו כל אחד יכול לקרוא את כל הנאום או לצפות בו, חלף זמנו של הסאונדבייט?

*           *            *            *            *

התגובה התקשורתית על הנאום היתה יוצאת מן הכלל. השמאל האמריקני, שחלקים ממנו ראו את אובאמה כמתון מדי בשל סירובו להבטיח להאכיל את הרפובליקנים במה שהם האכילו את הדמוקרטים שמונה שנים, התגבש סביבו מיד. צופים בנאום, שחורים ולבנים, בכו; ציניקנים מושבעים החליטו שזה לא היום. 

ואז מייק הקאבי, הכומר הרפובלקני שפרש מן המרוץ, יצא להגנת רייט ואובאמה. אחרי שדיבר על דרשות מאולתרות שיוצאות משליטה, שלא היו נראות כך אילו נכתבו, הוא אמר: "ויש עוד דבר אחד שצריך לזכור. עד כמה שקל ללבנים בינינו לומר 'אלה הצהרות נוראיות!", – אני גדלתי בדרום המופרד מאד, ואני חושב שאנחנו צריכים לגלות יותר הבנה… כלפי אנשים שגדלו תוך שמכנים אותם בשמות גנאי, שאמרו להם 'אתם צריכים לשבת ביציע כשאתם הולכים לקולנוע. אתם צריכים להכנס למסעדה בדלת האחורית. ואתם לא יכולים לשבת שם עם כל השאר. יש חדר המתנה מיוחד אצל הרופא. והנה המקום שבו תשבו באוטובוס…'. ואתם יודעים מה? לעיתים אנשים מטפחים טינות, ואתה פשוט צריך לומר: כך גם אני, כנראה. כך גם אני, כנראה. למעשה, סביר שאני הייתי שומר יותר טינה".

זו היתה חריגה גסה מקו המפלגה הרפובליקני. הקאבי עשה אותה בכל זאת. הוא עשה אותה למרות שהוא רוצה להיות סגן הנשיא של מק'קיין. וזו לא החריגה הראשונה שלו: הוא היה המועמד הרפובליקני היחיד שהגיע לעימות פומבי בין המועמדים לנשיאות שאורגן על ידי ארגון לקידום השחורים, והוא דחה את הקו הנייטיביסטי של מפלגתו ואמר שהוא מסרב למנוע שירותים מילדי מהגרים לא חוקיים: "לא אעניש ילדים בגלל פשעי הוריהם. אנחנו יותר גדולים מזה".

פרשנים שונים השוו השבוע את אובאמה, לאחר הנאום, לנשיא הבדיוני בארטלט מהסדרה "הבית הלבן". ייחודה של הסדרה הוא שהיא הוגנת גם כלפי הרפובליקנים – שלעיתים מקבלים את השורות הכי טובות. הרפובליקנים של "הבית הלבן" איננה מפלגת הערפדים שלמדנו להכיר בשמונה השנים האחרונות. אם אובאמה היה בארטלט, הקאבי – על כל בורותו המוצהרת, על כל תמיכתו ב'בריאתנות' – התעלה למדרגת יריב רפובליקני ראוי.

איפה, לעזאזל, האובאמה שלנו? זו תהיה שאני שומע יותר ויותר מיותר ויותר אנשים משכילים. איך, לעזאזל, נתקענו בין דבר וכולרה, בין אולמרט, נתניהו וברק? רבאק ערס, זו התוצאה הסופית של הקבוצה שהוציאה את שפינוזה ואיינשטיין, בין רבים וטובים? אולמרט ונתניהו? זה כל מה שאנחנו מסוגלים לו? זה השיא של היכולת הפוליטית שלנו?

התשובה – הדי צינית, לצערי – היא שכל דבר אמריקני מגיע לכאן באיחור של 15 עד 20 שנה. חלק מהדברים – תפיסת אזרחות, למשל – מעולם לא אימצנו. יש לנו איזה 15 שנים לחכות, אם כן.

עד אז, נותר רק למות מקנאה.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)