החברים של ג'ורג'

למות מקנאה

בין הפריימריז האחרונים ועד הפריימריז הבאים – 22 באפריל, בפנסילבניה – לא אמור לקרות הרבה; המרוץ לנשיאות ארצות הברית נגרר הלאה. אבל, בניגוד לציפיות, שלשום היה אחד השיאים שלו, כשאובאמה נשא נאום שהוגדר כמעט מיד היסטורי.

סביר להניח שאובאמה היה מעדיף לוותר על התענוג. הוא נגרר לנאום הזה עקב תקלה קשה: הכומר הפורש של קהילתו, ג'רמיה רייט (Wright), נתפס בשורה של אמירות בעייתיות, כגון "עלינו לומר 'אל, ארור את אמריקה'", כשהוא מתייחס לשורה של עוולות שבצעה ארה"ב. הדברים קיבלו מיד תהודה רחבה, וציירו את אובאמה בדיוק כמה שהוא מנסה להמנע ממנו: שחור זועם.

הנוהל הפוליטי המקובל במקרים כאלה הוא להשליך את התומך הבעייתי אל מתחת לגלגלי האוטובוס הקרוב. קלינטון נפטרה מכמה מתומכיה, הבולטת שבהן ג'ראלדין פרארו; אובאמה הביא להתפטרותה של יועצתו המחוננת, סמנתה פאואר, לאחר שזו כינתה את קלינטון "מפלצת". תחילה נראה שזה מה שאובאמה יעשה: רייט התפטר מתפקידו בקמפיין של אובאמה.

ואז הוא אימץ אותו בחזרה אל חיקו. ב"שבוע הקדוש" שאחרי פסחא, בנאום המשמעותי ביותר בפוליטיקה האמריקנית מאז "יש לי חלום" של מרטין לותר קינג, אובאמה העז לדבר על מה שאין מדברים עליו: היחסים בין הגזעים בארה"ב, ולהציב מחדש את ההבחנה בין דחיית החטא ובין השלכת החוטא. הנאום ארוך – כ-5,000 מילה – אבל מאד שווה קריאה, ואני מתכוון לצטט ממנו באריכות.

אני מניח שהוא ינותח שוב ושוב; אני מזהה בפתיחה שלו, מיד, הד ברור לנאום גטיסברג. הוא מתחיל בשבחים לחוקה האמריקנית, ואז מציין ש"לא היה די במילים על קלף לשחרר את העבדים, או להעניק לאנשים, בני כל הצבעים והאמונות, את זכויותיהם וחובותיהם המלאות כאזרחי ארצות הברית": המאבק לשיפור הוא תמידי. לא, אומר אובאמה, האיחוד איננו מושלם, והוא לא יהיה מושלם לעולם; אבל אפשר לקרב אותו יותר לשלמות.

הוא מנתח את הכעס בקהילה השחורה, מסביר את הרקע לזעמו של רייט – ואז דוחה את החרון הזה. דבריו של רייט שיקפו, הוא אומר, "תפיסה מעוותת בתכלית על הארץ הזו; שרואה את הגזענות הלבנה כפושה כמגפה; שמעלה על נס את מה שפגום באמריקה מעל מה שטוב בה". השגיאה הבסיסית של רייט היא "לא על כך שדיבר על גזענות בחברתנו; היא בכך שדיבר כאילו חברתנו קפואה ובלתי משתנה, כאילו לא היה שינוי; אבל אנו יודעים, ראינו, שאמריקה יכולה להשתנות".

אבל הוא לא דוחה את רייט. "אני מתוודה שאילו כל מה שידעתי על הכומר רייט היו שבבי הדרשות הללו, ששודרו שוב ושוב… או אילו כנסיית טריניטי תאמה את הקריקטורה שלה שהפיצו כמה פרשנים, אין ספק שהייתי מגיב בדרך דומה [לזו של רוב המגיבים]. אבל האמת היא, שזה לא כל מה שאני יודע על האיש"; וכאן באים שבחיו של רייט, ושבחי הכנסיה: "טריניטי מייצגת את הקהילה השחורה בכללה: הרופא ואם-הסעד, הסטודנט המצטיין וחבר הכנופיה לשעבר… הכנסיה מכילה במלואה את הנדיבות והאכזריות, האינטליגנציה החריפה והבורות המדהימה, המאבקים וההצלחות, את האהבה, וכן – את המרירות והאפליה שמהווים את החוויה השחורה באמריקה".

הוא לא יכול, אומר אובאמה, להתכחש לרייט כפי שאינו יכול להתכחש לקהילה השחורה, "או את סבתי הלבנה, אשה שסייעה לגדל אותי, אשה שהקריבה שוב ושוב למעני, אשה שאוהבת אותי יותר מכל דבר אחר בעולם – אבל גם אשה שהתוודתה פעם על הפחד שהיא חשה בעברה על פני גבר שחור ברחוב, ושביותר מהזדמנות אחת הביעה סטריאוטיפיים גזעיים או אתניים שגרמו לי להתכווץ".

ואז הוא שולח יד אל קהילת הצווארון הכחול הלבנה: "כעס דומה קיים בחלקים של הקהילה הלבנה. רוב האמריקנים הלבנים בני המעמד העובד והמעמד הבינוני אינם חשים שהם זכו לפריווילגיה כלשהי בשל גזעם. החוויה שלהם היא חווית מהגרים: עד כמה שזה נוגע להם, איש לא נתן להם דבר, הם בנו הכל מכלום. הם עבדו קשה כל חייהם, פעמים רבות רק כדי לראות את עבודותיהם עוקרות אל מעבר לים, או את הפנסיה שלהם מושלכת, לאחר שנים רבות של עבודה. הם חרדים לעתידם, וחשים כיצד חלומותיהם חומקים מהם; בעידן של משכורות שאינן עולות ותחרות גלובלית, ההזדמנות נראית יותר ויותר כמשחק סכום אפס, שבו חלומותיך מתגשמים על חשבוני." גם את הזעם שבקהילה הלבנה, שחשה נפגעת ממדיניות של "אפליה מתקנת" – אוקסימורון, אפליה אינה יכולה לתקן – מבין אובאמה, והוא מסרב לקרוא לו גזענות.

ואז הוא שובר את המשחק הרפובליקני שנמשך כבר יותר מ-20 שנה: "כפי שהכעס האפרו-אמריקני הוכיח עצמו לא פעם כמזיק לעצמו, הטינה הלבנה הזו הפנתה את תשומת הלב מהאשמים האמיתיים במעיכתו של המעמד הבינוני: תרבות תאגידית רוויה בסחר פנימי, נהלי ניהול חשבון שנויים במחלוקת, ותאוות בצע קצרת-טווח".

עכשיו, אומר אובאמה, "אנחנו יכולים לשדר את דרשותיו של הכומר רייט בכל ערוץ, כל יום, לדוש בהם שוב ושוב עד הבחירות… ואנחנו יכולים לזנק על כל פליטת פה של תומכי הילארי… נוכל לעשות את זה.

"אבל אם נעשה את זה, אני יכול לומר לכם שגם בבחירות הבאות נדון באיזו הסחת דעת. ואחר כך, בעוד אחת. ובעוד אחת. ושום דבר לא ישתנה. זו אפשרות אחת. או, שברגע הזה, במערכת הבחירות הזו, נתאחד ונאמר "לא הפעם". הפעם אנחנו רוצים לדון בבתי הספר המתפרקים, הגוזלים את עתידם של ילדים שחורים ולבנים ואסייאתיים והיספניים… הפעם אנחנו רוצים לדבר על כך שהתורים בחדרי המיון עמוסים בלבנים, שחורים והיספנים שאין להם ביטוח בריאות… הפעם אנחנו רוצים לדבר על המפעלים הסגורים, שפעם סיפקו מחיה נאותה לגברים ונשים מכל הגזעים, ועל הבתים העומדים למכירה שפעם השתייכו לאמריקנים בני כל הדתות, כל המחוזות, כל אורחות החיים".

ויש עוד. הנאום הזה יצוטט, אני מוכן להמר, שוב ושוב. לא מיותר לציין שאובאמה התעלם במופגן מהרעיון של ייצור "סאונדבייט": הוא נתן נאום של 5,000 מילה. ואולי, בעידן שבו כל אחד יכול לקרוא את כל הנאום או לצפות בו, חלף זמנו של הסאונדבייט?

 

*           *            *            *            *

התגובה התקשורתית על הנאום היתה יוצאת מן הכלל. השמאל האמריקני, שחלקים ממנו ראו את אובאמה כמתון מדי בשל סירובו להבטיח להאכיל את הרפובליקנים במה שהם האכילו את הדמוקרטים שמונה שנים, התגבש סביבו מיד. צופים בנאום, שחורים ולבנים, בכו; ציניקנים מושבעים החליטו שזה לא היום

ואז מייק הקאבי, הכומר הרפובלקני שפרש מן המרוץ, יצא להגנת רייט ואובאמה. אחרי שדיבר על דרשות מאולתרות שיוצאות משליטה, שלא היו נראות כך אילו נכתבו, הוא אמר: "ויש עוד דבר אחד שצריך לזכור. עד כמה שקל ללבנים בינינו לומר 'אלה הצהרות נוראיות!", – אני גדלתי בדרום המופרד מאד, ואני חושב שאנחנו צריכים לגלות יותר הבנה… כלפי אנשים שגדלו תוך שמכנים אותם בשמות גנאי, שאמרו להם 'אתם צריכים לשבת ביציע כשאתם הולכים לקולנוע. אתם צריכים להכנס למסעדה בדלת האחורית. ואתם לא יכולים לשבת שם עם כל השאר. יש חדר המתנה מיוחד אצל הרופא. והנה המקום שבו תשבו באוטובוס…'. ואתם יודעים מה? לעיתים אנשים מטפחים טינות, ואתה פשוט צריך לומר: כך גם אני, כנראה. כך גם אני, כנראה. למעשה, סביר שאני הייתי שומר יותר טינה".

זו היתה חריגה גסה מקו המפלגה הרפובליקני. הקאבי עשה אותה בכל זאת. הוא עשה אותה למרות שהוא רוצה להיות סגן הנשיא של מק'קיין. וזו לא החריגה הראשונה שלו: הוא היה המועמד הרפובליקני היחיד שהגיע לעימות פומבי בין המועמדים לנשיאות שאורגן על ידי ארגון לקידום השחורים, והוא דחה את הקו הנייטיביסטי של מפלגתו ואמר שהוא מסרב למנוע שירותים מילדי מהגרים לא חוקיים: "לא אעניש ילדים בגלל פשעי הוריהם. אנחנו יותר גדולים מזה".

פרשנים שונים השוו השבוע את אובאמה, לאחר הנאום, לנשיא הבדיוני בארטלט מהסדרה "הבית הלבן". ייחודה של הסדרה הוא שהיא הוגנת גם כלפי הרפובליקנים – שלעיתים מקבלים את השורות הכי טובות. הרפובליקנים של "הבית הלבן" איננה מפלגת הערפדים שלמדנו להכיר בשמונה השנים האחרונות. אם אובאמה היה בארטלט, הקאבי – על כל בורותו המוצהרת, על כל תמיכתו ב'בריאתנות' – התעלה למדרגת יריב רפובליקני ראוי.

איפה, לעזאזל, האובאמה שלנו? זו תהיה שאני שומע יותר ויותר מיותר ויותר אנשים משכילים. איך, לעזאזל, נתקענו בין דבר וכולרה, בין אולמרט, נתניהו וברק? רבאק ערס, זו התוצאה הסופית של הקבוצה שהוציאה את שפינוזה ואיינשטיין, בין רבים וטובים? אולמרט ונתניהו? זה כל מה שאנחנו מסוגלים לו? זה השיא של היכולת הפוליטית שלנו?

התשובה – הדי צינית, לצערי – היא שכל דבר אמריקני מגיע לכאן באיחור של 15 עד 20 שנה. חלק מהדברים – תפיסת אזרחות, למשל – מעולם לא אימצנו. יש לנו איזה 15 שנים לחכות, אם כן.

עד אז, נותר רק למות מקנאה.


ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter

16 תגובות על ”למות מקנאה“

  1. אבי הגיב:

    למעשה התדרדרות הפוליטיקה הישראלית התחילה במיוחד בגלל אימוץ התרבות הפוליטית האמריקנית של ספינים, סקרים ושל שימת דגש על מצליחנים ועל הכריזמה של המתמודדים במקום על האידיאולוגיה המפלגתית.

  2. חנן כהן הגיב:

    אני מזכיר לך שהנשיא הנוכחי הוא אחד שיש די קונצנזוס לגביו שהוא הנשיא הכי גרוע שהיה אי פעם לארה"ב.

    אז נראה לי קצת מופרז להשוות את התרבות הפוליטית של ארה"ב וישראל רק על בסיס נאום מצויין אחד.

    ובזאת אני לא אומר שאין לנו פוליטיקאים מחורבנים.

  3. ברק אובמה בהחלט הביא תרבות פוליטית מרעננת אבל המחבן האמיתי שלה יהיה בנובמבר, ההצלחה המסתמנת שלו צריך לזכור היא חרף התקשורת ולא בזכותה, ה"תמיכה" מכלי תקשורת כמו סי אן אן וסלייט בנויה על אותה שטחיות נגדה הוא יצא בנאומו.
    דרך אגב בעוד הילארי ואובמה מרחיקים מעצמם תומכים שמתבטאים בצורה שפוגעת בקמפיין שלהם, מקיין מנגד לא נדרש לאותו סטנדרט, אחרי הדברים שאמר John Hagee, על כך שאסון קטרינה הוא עונש מהקדוש ברוך הוא על חיי ההוללות של תושבי ניו אורליאנס, מקיין לא התנער מהתמיכה שלו.

  4. שונרא הגיב:

    נאומו של אובאמה היה בהחלט לשיחת היום, והגיע גם אל שיחות שאינן נוגעות בדרך כלל בפוליטיקה (לקוחות שלי שאלו על דעתי על הנאום, למשל).

    בנוסף, הנאום דיבר בצורה נגישה ביותר. ראיתי את הנאום עם בתי, שמגיעה (עוד יומיים) לגיל עשר והיא הקשיבה, הבינה, חשבה על מה שהוא אמר – ומה שהכי חשוב, הקשיבה לנאום השלם, מההתחלה ועד הסוף, מבלי לפרוש באמצע לעיסוקייה – ללא כל דרישה ממני. אמנם הילדה הספציפית הזו מעוניינת מאוד בהיסטוריית היחסים הבינגזעיים כאן (עוד מגיל הגן; בגיל שלוש הגננת הסבירה לכיתה את סיפורה של רוזה פרקס. בהמשך אותו השבוע הגן יצא לטיול באוטובוס המקומי, והנהג ביקש שיתקדמו אל תוך האוטובוס. אבל הוא *אמר* זאת כך: please go to the back of the bus – וכל קבוצת הקטנטנים הזדעזעה לגמרי ופרצה במרי אזרחי, כמו שהם למדו בתחילת השבוע… נושא היחסים הבינגזעיים מעסיק אותה עוד מאז) – אבל היכולת להקשיב לנאום ארוך כל כך ולהישאר איתו ואף לחשוב עליו מעידה שהנאום קלע היטב אל המישלב הלשוני/אידיאולגי האמריקאי.

    בכל מקרה, הערתה בנושא היתה שאובאמה מדבר בצורה מקורית, בשונה מכל המועמדים האחרים, שנראים כמו עותקים אחד של השני. היא התרשמה גם מכך שהוא הזכיר כל כך הרבה קרובי משפחה וחברים – במקום לעמוד כמועמד יחיד. שתי הנקודות חשובות, גם לדעתי.

  5. מני זהבי הגיב:

    יוסי,
    אכן נאום מרתק. תודה על הקישור והתרגום. אבל יכולת לעשות עבודה טובה יותר
    משמעותו של התואר endemic (בו בחר אובמה כדי לתאר את מהותה של הגזענות הלבנה אליבא דרייט) אינה "פושה כמגפה" אלא "דבר-מה אופייני לאזור, תחום או קהילה מסוימת".
    "אם סעד" הוא תרגום איום ל- welfare mom, אלא אם כן אתה בטוח שכאשר הקורא העברי רואה את הצירוף "אם סעד" הוא יפרש אותו מיד כ"אם (מן הסתם חד-הורית) המתקיימת מסעד ממשלתי". אני, למשל, לא הבנתי אותו כך (ולמעשה, לא הבנתי אותו בכלל עד שקראתי את המקור האנגלי). ואני גם לא חושב ש-doctor באותו משפט הוא רופא; זה נראה לי יותר כאקדמאי באופן כללי, אבל כאן אני לא בטוח
    וכמובן, inside dealing אינו "סחר פנימי" אלא קבלת החלטות עסקיות על-סמך מידע המועבר בין הגורמים הנוגעים בדבר תוך ניצול קשרים אישיים, בלי שהמידע הזה יהיה חשוף לכלל הקהילייה העסקית — או, במילים אחרות, יצירת נתחי שוק החסומים בפני תחרות

    ולגבי השאלה איפה אובמה שלנו — אני חושב שהעדר דמות כזאת בפוליטיקה הישראלית קשורה קשר הדוק לעובדה שהציבור הישראלי מעדיף בתפקידים פוליטיים אנשים בעלי עבר צבאי מרשים. אני לא רוצה להכליל, אבל אין כמו שירות צבאי, ובמיוחד שירות צבאי עמוק, כדי לאטום את מוחו של אדם לכל מה שאינו קשור בהפעלת כוח. ומי שנשען בעיקר על כוח, אינו יכול להביא שינוי חברתי חיובי

  6. אבידן אפודי הגיב:

    תגתגידו זה רק אני שרואה חלק מהמילים ברשומה כפול, ביחוד כאלה שמופיעות בסוף שורה? ומה בקשר למילים באנגלית וסוגריים? אצלי התוצאה נראית כאילו כל המילים בשורה נכנסו למערבל.

    אבל ממה שיכולתי לקרוא פוסט מעניין מאד. הקאבי יצא גבר בסופו של דבר…

  7. יואב (לונדון) הגיב:

    יש לך נטייה קלה להגזמה. בשביל שתוכל להגיד על נאום שהוא ה"נאום המשמעותי ביותר בפוליטיקה האמריקנית מאז ”יש לי חלום“ של מרטין לותר קינג" כדאי לחכות קצת.

    ובקשר לסיום, ישראל היא מדינה עם 6 מליון אנשים, ארה"ב היא מדינה עם 300 מליון (שזה, פי 50), אבל עם תשווה את המנהיגים שכן נבחרו בשישים השנים האחרונות (ואובמה, עוד לא נבחר, כנראה שגם לא יבחר), אני לא בטוח שיש לישראל מה לקנא. קרטר, קנדי, ניקסון רייגן ובוש מול בן גוריון, אשכול, שרת, בגין ורבין.

  8. שקטימאן הגיב:

    אובמה מוציא ממך את הטוב, רק בגלל זה שווה לתת לו צ'אנס…

    הוא באמת מעורר השראה. והשאלה היא אם בתפקיד ביצועי ונבחר (בניגוד ללותר-קינג למשל) הוא יצליח לפרוץ מעבר לאותה השראה. הלוואי ותהיה לנו ההזדמנות לגלות את זה.

    שאלת איפה האובמה שלנו, כלומר איפה אותו איש עם השראה וראיה מוסרית. במקרה אני רואה בפראנס 3 כרגע דיון רדוד על ישראל-פלסטין ובו האזרח הצרפתי אברהם בורג מדבר שטויות באנגלית יותר מחפירה משלי (שלא לדבר על הצרפתית המחפירה שאחד שלמה סנד מתעקש לצעוק בה סיסמאות). אני זוכר שאותו בורג – נואם נפלא – היה התקווה שלנו, שהפכה בכמה שנים לקריקטורה צדקנית וחמדנית. המרחק בין נואם שיודע להגיד את האמת לאיש ביצוע עלוב וגרוטסקי הוא קטן. אני מאמין שבאובמה יש יותר.

    הלוואי

  9. אורן (ליון) הגיב:

    לשקטימאן, האם הצרפתית של שלמה זנד באמת כל כך גרועה? קשה לי להאמין כי בכל זאת צרפת היא ההתמחות שלו. האם אתה יכול לתת לינק לדוגמא, בו הוא "צועק את ססמאותיו" כדבריך?

  10. ygurvitz הגיב:

    "תודה על הקישור והתרגום. אבל יכולת לעשות עבודה טובה יותר". זה תמיד נכון.

    אשר להערותיך: המילה "endemic" מציינת גם נגיף או מגפה, ולדעתי היה כאן שימוש מכוון בכפל המשמעות של המילה. בקשר ל"אם-הסעד", היה מקף מחבר, והוא לא היה במקרה – אם כי, כן, זה לא תרגום משובח.

    "דוקטור", בלשון הדיבור, הוא עדיין לדעתי רופא; אחרת הוא היה משתמש ב-PhD, שזו צורת הדיבור המקובלת כלפי דוקטור שאיננו רופא. inside dealing תורגם בעבר ל"סחר פנים", ואולי זה לא המונח הטוב ביותר – כי הוא מתייחס למסחר על סמך מידע פנימי – אבל הוא די רווח.

  11. אסף הגיב:

    אם היה צריך הוכחה לכך שאיבדת מזמן קנה מידה בנוגע לאובמה, האמירה שמדובר בנאום המשמעותי ביותר מאז קינג מוכיחה זאת. אולי כדאי להיזכר שמאז קינג ועד היום עברו די הרבה נשיאים, עם די הרבה אירועים משמעותיים (המלחמה הקרה, לדוגמא).

    נאום "ציר הרשע" של בוש, נשיא מכהן לאחר ה-11 בספטמבר, היה משמעותי ומכונן (לסדר היום האמריקאי והעולמי) הרבה יותר מנאום שנשא מועמד דמוקרטי שמנסה להתנתק מכומר גזעני. אולי כדאי שתחזור קצת לפרופורציות.

    ואגב, הנאום של אובמה אולי דיבר למשוכנעים, ולשמאל הליברלי, אבל אלו לא מי שהוא צריך לשכנע כדי להיבחר (בטח בבחירות הכלליות). הוא צריך לשכנע את המרכז, את הלא משוכנעים, ושם הוא עדיין בבעיה, גם אחרי הנאום.

    בפעם הראשונה מזה הרבה זמן, הילרי קלינטון מובילה עליו בסקרים הארציים (7% לפי גאלופ), ומנצחת את מקיים ביתרון גדול ממנו (5% לקלינטון, לעומת 2% לאובמה). צרף את זה לנתון שאומר ש-25% ממצביעי קלינטון יעדיפו להצביע למקיין אם אובמה יבחר אחרי האירוע הנוכחי, ותקבל מצב הרבה יותר מורכב מסתם עוד נאום מוצלח.

    ולגבי הפוליטיקאים הישראליים – אני חושב שאני באמת יכול למנות נאומים גדולים של פוליטיקאי עבר בישראל, וגם של פוליטיקאים נוכחיים (כן, גם אולמרט, ביבי, ברק, ושות). מאחר שאנחנו נוטים להתייחס לפוליטיקאים שלנו בבוז, קל להחמיץ את אלו בינות לענני הציניות. קל יותר להיות לא ציני למועמד שטרם נשא בתפקיד ביצועי, שמתמודד במדינה שמעבר לים.

  12. ygurvitz הגיב:

    "נאום ”ציר הרשע“ של בוש, נשיא מכהן לאחר ה-11 בספטמבר, היה משמעותי ומכונן (לסדר היום האמריקאי והעולמי) הרבה יותר מנאום שנשא מועמד דמוקרטי שמנסה להתנתק מכומר גזעני. אולי כדאי שתחזור קצת לפרופורציות." ואתה באמת חושב שעוד 10 שנים מישהו יצטט אותו? שמישהו, חוץ מהיסטוריונים, יזכור אותו? הוא היה נאום חשוב לזמנו, אבל נאום היסטורי?

    "בפעם הראשונה מזה הרבה זמן, הילרי קלינטון מובילה עליו בסקרים הארציים (7% לפי גאלופ), ומנצחת את מקיים ביתרון גדול ממנו (5% לקלינטון, לעומת 2% לאובמה). צרף את זה לנתון שאומר ש-25% ממצביעי קלינטון יעדיפו להצביע למקיין אם אובמה יבחר אחרי האירוע הנוכחי, ותקבל מצב הרבה יותר מורכב מסתם עוד נאום מוצלח." אין ספק שהמצב מורכב ולא אמרתי אחרת. אבל מק'קיין נהנה מיתרון עצום: הוא מועמד המפלגה שלו כבר חודש, והדמוקרטים עדיין רבים ביניהם ונכראה שימשיכו בזה עוד חודש לפחות.

    כשיהיה למועמד הדמוקרטי – לדעתי, אובאמה, כי סטטיסטית הילארי תתקשה מאד לזכות – זמן ואפשרות להפנות את האש אל מק'קיין, פתאום יהיה גם הכומר האגי על הכוונת (מק'קיין יצא מזה בזול), ויראו את מק'קיין מדבר על איראן כסייענית אל קאעדה (כשליברמן מתקן אותו בלחישה), הזרקור יופנה אל חוסר ההבנה בכלכלה שמק'קיין מודה בה(פשוט נהדר, בשנה של קריסה כלכלית) ואל תוכניתו להמשיך בכיבוש עיראק עוד 100 שנה. אני גם מאמין שבסופו של דבר, הדמוקרטים יתאחדו סביב המועמד שלהם, יהיה אשר יהיה, פשוט משום שאי אפשר לתת למפלגת הפשלונרים הזו עוד ארבע שנים.

  13. טל הגיב:

    זה שהילרי קלינטון מובילה עכשיו בסקרים, זה לא מקדם אותה כל כך. עכשיו כשפלורידה ומישיגן לא מבצעות הצבעה חוזרת, נותרו לה רק ממש מעט מדינות בהן היא צריכה להשיג ניצחונות ענק, כדי רק להשתוות אליו. וככל הנראה זה לא יקרה.

  14. אני הגיב:

    ולמי שרוצה את הגירסא המקוצרת (והמצחיקה) מהדלי שואו:

    http://tinyurl.com/2pcwy7

  15. החגב עומד יציב הגיב:

    למי שרוצה לצפות בהכל(37 דקות בערך)
    http://www.youtube.com/watch?v=pWe7wTVbLUU

  16. ארן הגיב:

    סטודנט באמריקאית מכסה גם תלמידי תיכון ויסודי.

    בהקשר הזה היה צריך לתרגם כתלמיד תיכון מכיון שחברי כנופיה כאן (כנראה) מתייחס בעיקר לteenagers.

    דוקטור באמריקאית (ישנה) הוא כמעט תמיד רופא ולא PHD. באמריקאית מודרנית כדי להמנע מהבלבול קוראים לרופא physician

    ואם סעד היה צריך לתרגם אם חד הורית. כל קורא עברית היה מבין שמדובר על נתמך סעד.

    לגבי ”endemic“ די ברור לי מההקשר שהוא התכון להגיד אופייני. יכול להיות אופייני במובן של מחלה אבל ללא ספק אופייני.

    (לא שזה מהוה הוכחה, כי נתקלתי בישראלים שחיים יותר זמן ממני כאן והאנגלית שלהם לא משהו אבל אני חי בארה"ב כ7 שנים)