החברים של ג'ורג'

נהוג לזלזל, במידה ניכרת של צדק, בחבר הכנסת דני דנון. מדובר, בסופו של דבר, במסית כיכרות זול וחסר תחכום, כל כך זול ונחות שהוא כנראה היה מעורר מידה של אי נחת גם ביוליוס שטרייכר. הסתה פרועה נגד הפליטים, שהתגלגלה לפוגרום? דנון היה שם. טענה שהם משתלטים על בתי כנסת (שבפועל ננטשו על ידי בעליהם)? הוא היה שם. טענה חסרת כל בסיס שבדואים חוטפים אלף נערות יהודיות זהובות שיער מדי שנה? נחשו איזה פרצוף דוחה משביעות רצון עצמית קידם אותה למרות הראיות. מי היה האידיוט שהודיע בכנסת שהוא יערוך דיון מיוחד בעקבות הפיגוע בטולוז כי "לא נאפשר לפוגרומים של ראשית המאה ה-20 לחזור לאדמת אירופה", ודרש אחר כך "עונש מוות על רצח שבוצע על רקע אנטישמי"? ניחשתם נכון. מי קרא לרובי ריבלין "סייען של השמאל בליכוד" תוך שהוא מבטיח "להסיר את הנגע השמאלני"? התשובה ברורה. מי הוביל את המסע לחקירה של ארגוני שמאל על ידי מפלגות הימין? נכון.

אני מודע לבעיה שבכתיבה על דנון: כל אזכור של דנון על ידי שמאלנים מחזקים את אחיזתו של דנון בציבור המצביעים של היהודים העילגים הגאים. בקרב כמה קוראים, הטקסט הזה יכול לשמש כקריאה להצבעה עבור דנון.

ובכל זאת, כי היום הניח דנון מטען חבלה מתחת למה שנשאר מהדמוקרטיה הישראלית: הוא דרש מוועדת הבחירות המרכזית לפסול את מועמדותה של חנין זועבי לכנסת. הקריאה לפסילתה של בל"ד כולה כנראה תגיע בהמשך.

עכשיו, הח"מ הוא חסיד קטן מאד של בל"ד בכלל וזועבי בפרט. אני חושב, עם זאת, שזועבי עשתה בחסינות שלה את השימוש המקסימלי המותר – ובדיוק בשביל זה היא הוענקה לה; מטרתה לאפשר לה לאתגר עד כמה שאפשר את המשטר. הייתי שמח לראות חברי כנסת אחרים מהשמאל עושים שימוש דומה בחסינות שלהם (דב חנין ניסה לאחרונה, כשניסה להגיע אל שלושת הפליטים שהורשו להכנס לישראל, אבל נהדף). חסינות היא לא כלי לדיון מנומס; היא מיועדת לאפשר לאופוזיציה לתפקד במצב שבו המשטר שובר פעם אחר פעם את כלי המשחק, כפי שעושה משטר נתניהו בעקביות. הכללים נוסחו בתקופת משטר האופל של בן גוריון, שצריך להזכיר שוב שהיה גרוע משמעותית מכל מה שאנחנו חווים כרגע, תקופה שבה האוכלוסיה הערבית עדיין הייתה מוחזקת תחת משטר צבאי. אני חושב שכל מי שהדמוקרטיה הפרלמנטרית יקרה לו צריך לאפשר לחברי הכנסת מרחב בלתי מוגבל כמעט של שימוש בחסינות שלהם. הנזק מח"כ שישתמש בה כדי לעבור על החוק יהיה מוגבל יותר מהנזק שייגרם מהגבלתה של החסינות.

אבל המטרה של דנון איננה זועבי, לא באמת. המטרה שלו היא אמנם להביא לפסילתה של זועבי, אבל יחד איתה להביא למצב שבו חלק נכבד מהאוכלוסיה הישראלית-פלסטינית יכריז על החרמת הבחירות. חרם כזה, שצפוי מאד, יפעיל לחץ כבד גם על חד"ש ומרצ להמנע מהשתתפות בבחירות. אם הן תצטרפנה לחרם, זה יהיה רווח נקי לדנון: הוא יוכל לומר לבוחריו שהוא בעט את השמאל מן הכנסת. אם הן, או חלק מהן, תסרבנה להשתתף בחרם, יווצר קרע שלא יישכח זמן רב בינן ובין חלק ניכר מהציבור הישראלי-פלסטיני. רווח נקי לדנון בכל מקרה.

לדמוקרטיה הישראלית, פרישת המפלגות הערביות מן הכנסת, כמו גם חלק מן השמאל, תהיה מכה אנושה. מעבר לשלטון ללא מצרים של הימין שינבע מכך, הוא יאלץ את השמאל להתמקד רק במאבק חוץ פרלמנטרי – ומאבק כזה סביר להניח שייגרר לאלימות, מה שיוביל לספירלה כונסת של התנתקות השמאל מהציבוריות הישראלית ולהפך.

צריך להזכיר שבבחירות האחרונות, ועדת הבחירות המרכזית – בתמיכת מפלגת העבודה – פסלה לא רק את זועבי, אלא את כל בל"ד, ולמרבה המזל ההחלטה בוטלה על ידי בג"צ. אמנם, בעבר היו מספר מקרים של פסילת מפלגות לא ציוניות – אל ארד בשנות הששים, הרשימה המתקדמת לשלום (שאושרה גם היא בסופו של דבר ×¢"×™ בג"צ) ב-1984 – אבל אנחנו כבר לא ב-1984. שנות השמונים היו שנות עליה בהזדהותם של הפלסטינים הישראלים עם ישראל, הזדהות שהגיעה לשיא בימי ממשלת רבין; אחרי רצח רבין, שממשלתו היתה היחידה בהיסטוריה של ישראל שנשענה על קולות ערביים, עשו כל הממשלות כמיטב יכולתן לשכנע אותם שהם לכל היותר אזרחים נסבלים. פסילה של זועבי או בל"ד כרגע – ודנון כנראה יודע שאנחנו הולכים לבחירות – תוביל לטרגדיה. אם לסמוך על נסיון הבחירות האחרונות, מפלגת העבודה תתמוך בכך.

בפעם האחרונה הציל בג"צ את הדמוקרטיה הישראלית. בכלל לא בטוח שזה יקרה גם עכשיו, או שרצוי שזה יקרה. אחרי הכל, הפיכת הכנסת לאזור ליהודים גאים בלבד תבהיר היטב, לישראלים ולעולם כולו, את מהותו של המשטר הציוני. כרגע הוא עושה בחברי הכנסת הערבים את מה שהוא עושה לשמאל כולו: רודף אותם מבית בעודו מנופף בהם כלפי חוץ כהוכחה לכך שמדובר במשטר דמוקרטי. אני מבין את ההגיון הלניניסטי הזה, שאומר שצריך להיות הרבה יותר גרוע לפני שיהיה טוב יותר.

מצד שני, ללנין זה לא כל כך הלך, בלשון המעטה. ושבירת הכלים הדמוקרטיים כדי להפוך את דנון ודומיו לקול הרשמי של ישראל נשמעת לי בעייתית מאד. אם הייתי יודע איך בדיוק אפשר היה לצאת מזה, אם הייתי משוכנע שהמוני האזרחים יאמרו לעצמם אחרי שנה ומשהו של משטר דנוניסטי שככה אי אפשר להמשיך, שזו לא דמוקרטיה, הייתי אומר ששווה לנסות את זה.

אבל רוב היהודים הישראלים אינם דמוקרטים ולא יראו שום בעיה עם פרלמנט ליהודים פטריוטים בלבד. ומה שהפרלמנט הזה יעשה – אולי לא כדאי לחשוב על זה יותר מדי, במיוחד לאור הפרסומים הזרים על כך שלישראל יש נשק גרעיני. דבר אחד בטוח: האיש שאחראי על הנשק הגרעיני הישראלי, שמשמש כעת כנשיא המדינה, ימשיך לדברר את המשטר החדש.

הפתרון היחיד הוא התעשתות של הכוחות הפרלמנטריים בישראל, שצריכים להבין שיום אחד גם הם ייחשבו לשמאלניים מדי על ידי דנון וחבר מרעיו, שיבלמו את היוזמה של דנון בוועדת הבחירות המרכזית. מה לעשות: פעולה פוליטית צריכה להתבצע על ידי פוליטיקאים. יותר מדי אנחנו מבקשים מבתי המשפט שיצילו אותנו מעצמנו, ושומטים בכך את הקרקע מתחת לתפיסת האחריות של חברי הכנסת. זו, אחרי הכל, הסיבה שדמגוגים כמו דנון מרשים לעצמם להשתולל כך: הרגלנו אותם שיש מבוגרים אחראים שינקו אחריהם.

אנחנו תלויים, אם כן, ברצונם הטוב ובמחויבותם לדמוקרטיה של מפלגת העבודה וקדימה. זה, בלשון המעטה, לא מעודד.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אם קראתם את אתרי החדשות בסוף השבוע, ואת העיתונים שפורסמו אתמול (א'), אי אפשר יהיה להאשים אתכם אם אתם חושבים שההתקפה על חיילי צה"ל לפני שלושה ימים (התקפה ולא "פיגוע"; חיילי צה"ל הם מטרות לגיטימיות) בוצעה בחסות פליטים אפריקאיים.

עלוב פיקוד הדרום, טל רוסו, מיהר להודיע ש"חוליית המחבלים ירתה אל חיילי צה"ל בעת שטיפלו בקבוצת מסתננים מאפריקה והגישו להם מים." רוסו גם הבטיח ש"נגיע לכל מי ששלח את המפגעים ונבוא עמו חשבון," הערה לא חכמה במיוחד, בהתחשב בכך שהיא אומרת בפועל שצה"ל מתכוון לפעול בסיני.

ההערה של רוסו פשתה כאש בשדה קוצים, והפכה לכותרות ראשיות. יש רק בעיה אחת: אין לה בסיס. המח"ט שהיה אחראי על הגזרה הכחיש כל קשר בין ה"מסתננים" (לאיפה הם הסתננו, בדיוק?) ובין הפיגוע. אפילו דובר צה"ל הכחיש קשר כזה: "אני לא יודע לומר שהמחבלים הגיעו בחסות המסתננים, אין לנו מידע כזה." כמובן, הילד המפגר של דובר צה"ל, מיודענו פטר לרנר, מיהר להודיע ש"חקירת צה"ל מצאה שהחיילים הותקפו בזמן שסייעו למסתננים זרים." מישהו צריך להודיע לדובר צה"ל שהאיש שלו בפיקוד מרכז מגלה עצמאות חריגה, במיוחד במבנה צבאי, ממשרד האב. ושהאנגלית שלו בעייתית משהו: היש "מסתננים" שאינם זרים?

אז מה קרה פה? למה מיהר עלוב הפיקוד רוסו להכתיב את הכותרות ולקבוע ש"מסתננים" היו מעורבים בהתקפת טרור, כשזה לא היה המצב? למה דובר צה"ל אומר לשם שינוי אמת אבל דובר פיקוד מרכז מתעקש להמשיך לשקר? שימו לב לתמה: חיילי צה"ל נפגעו "בזמן שהגישו מים למסתננים." מזכיר לכם משהו? כמו כולם, רוסו ולרנר עדיין זוכרים את אסון היח"צ שפקד את צה"ל אחרי שהוא נתן פקודה להעביר לפליטים שבין הגבולות 214 מיליליטרים מים ליום, ואחר כך גירש אותם למצרים. המטרה כאן פשוטה מאד: לומר לישראלים שאסור לחיילים להיות הומאניים – לתת מים למסתננים – כי זה חושף אותם לאש אויב. כמובן, לצורך כך אנחנו מתבקשים להאמין שחיילי צה"ל עזבו את כל תפקידיהם כדי לספק מים לפליטים – ובואו נאמר שלאור ההיסטוריה האחרונה, זה לא נשמע סביר במיוחד.

האגדה הזו היא החוליה האחרונה בשורה של צ'יזבטים צה"ליים שמטרתם להעביר את המסר שאסור לגלות חמלה כלפי לא יהודים, כי הם מתגלים כאויבים או כסייעני אויבים. זה מתחיל מהמיתוס על הזקן שהל"ה לא הרגו, ושאחר כך הזעיק את לוחמי האויב שהרגו אותם, עובר בסיפורים על מחבלים שהעמידו נשים וילדים בפתח מערות בימי "ארץ המרדפים," ומגיע עכשיו לסיפור שבו חיילי צה"ל, רחמנים בני רחמנים, בסך הכל רצו לתת קצת מים לפליטים, כשמתוך התמסרות למלאכה ההומניסטית הם לא שמו לב שאויבים מתקרבים אליהם.

בקיצור, כשבוחנים את ההצהרות של רוסו וחלקים אחרים בצה"ל, המסקנה המתבקשת היא שצה"ל – או לפחות חלקים מרכזיים בו – רוצה להעביר את המסר שמסתננים מסוכנים לחיילי צה"ל, במיוחד כשהם עצמם לא מהווים לו סכנה. צה"ל, בקצרה, מכשיר את הקרקע לצעדים חריפים יותר כנגד הפליטים.

ואכן, המסר נקלט במהירות: אלי ישי, שעוקף במהירות את בנימין נתניהו כמסית הלאומי, אמר ש"בכוונתנו לבקש מבכירי הצבא לקדם נוהל האוסר יצירת מגע עם מסתננים. אם בעבר היה מותר לחיילי צה"ל לעשות שימוש בטרמפים עד שהובהר כי הדבר עלול לעלות בחייהם, כך יש לנהוג כלפי המסתננים. על צה"ל לקדם הוראה ברורה האוסרת על חיילים יצירת מגע עם מסתננים. צעקותיהם של ארגוני זכויות האדם עדיפות על פני צעקותיהם של משפחות השכול." מיכאל בן ארי, שמימינו יש רק גדר תיל מחושמלת, מיהר לקדם את הצ'יזבט של רוסו ולרנר על "תחקיר צה"לי" שקבע שיש קשר בין הפליטים ובין הפיגוע, ותבע ש"מסתננים שרוצים מים שישתו בסודן או מצרים, מי שיתקרב לגבול יחטוף כדור בראש."

זכרו את זה בפעם הבאה שחיילי צה"ל, מפוחדים – זה המצב הטבעי שלהם – יסרבו לסייע לפליטים, זכרו את זה כשתבוא ההסלמה הכמעט בלתי נמנעת במצב תודעתי כזה, והם יפגעו בפליטים אקטיבית. הדם יהיה אז לא רק על ידיהם של ישי ובן ארי, אלא גם על ידיהם של רוסו ולרנר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

(או: אל תתייראי מן הפרושים ולא מן הצדוקים, אלא מן הצבועים, העושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס)

במשך העשור האחרון, ניסו רבני צהר לשכנע את הציבור היהודי שהרבנות האורתודוקסית לא מתה, היא רק מריחה מוזר. הם עמלו רבות על שכנוע שיש רבנים אחרים, שיש אורתודוקסיה עם פני אדם.

במידה רבה זה הצליח, וזאת בשל העובדה שלחלק מרבני צהר יש נסיון תקשורתי ניכר, והתקשורת אוהבת להציג אותם כ"רבנים מתונים." העניין הוא שהם לגמרי לא מתונים. הארגון מחה על מעצרם של רבנים בחשד להסתה בפרשת "תורת המלך," והודיע שהוא לא מוכן שיחקרו רבנים על דברים שהם אומרים. בשנת 2006, כשכמה רבנים כמו ישראל רוזן קראו לבצע פיגועי נקמה כנגד פלסטינים, ראיינתי את דובר הארגון – נענע, באחד הארגונים מחדש שלה, מחקה את הידיעה הזו – שהודיע שהארגון מסתייג מכך לגמרי. נקמה, הוא אמר, צריכה להתבצע רק על ידי צה"ל, כלומר הממלכה, לא על ידי יהודים פרטיים. לא היתה לו כל הסתייגות מהצורך בנקמה; הוא פשוט רצה שהיא תהיה מסודרת יותר.

וזו, בעצם, המהות של צהר: היא רוצה אותו הדבר, רק שייראה טיפה יותר טוב ויהיה מסודר יותר. הם יערכו לכם חתונות אורתודוקסיות בלי כל הגועל נפש של תשלום השוחד לרב – אפילו הרב הראשי לשעבר, ישראל לאו, לקח מעטפות, ולא פעם אחת – ויקפידו להשאר ברקע ולא להפוך למוקד האירוע. אבל הם יתנגדו נחרצות לנישואים אזרחיים, וכשהרבנות תנסה לשלול מהם את הרשיונות לעריכת חתונות החשש מנישואים אזרחיים הוא מה שהם ינופפו בו – ואפילו יטענו שאם החילונים לא יוכלו להתחתן דרכם, הם יתבוללו !!!!111!!!!.

העובדה שצהר מנסה להיראות נחמדה לחילונים הפכה אותה, כמובן, לשנואה על הרבנים שמאמינים שהאורתודוקסיה צריכה להבליט בגאווה את פני הכלב שלה. העלון של שמואל אליהו, "מעייני הישועה", התכוון אליהם כשכתב שיש רבנים שיתחמקו מחובת בניית מחנות ההשמדה לעמלקים. זו כנראה עלילה לא הוגנת: בהתחשב בהתבטאויות העבר של רבני צהר, בהחלט יתכן שלא תהיה להם בעיה עם מחנות כאלה, כל זמן שהם ייבנו על ידי המדינה על פי נוהל מסודר, ולא יהיו איזו חלטורה של רב גבעות כלשהו.

השבוע יצא המרצע מן השק: יעקב אריאל, אחד הבולטים שברבני צהר, אמר שאסור ללמד נשים תלמוד. לטענתו, הדבר יכול להזיק להן. הוא גם רמז שנשים הרוצות ללמוד תלמוד עושות זאת בעיקר מתוך התרסה.

עכשיו, אי אפשר להאשים את אריאל. הוא תינוק שנשבה. הוא לא יכול לצאת מהגדרות שקבעו כותבי התלמוד (שכזכור, נחתם בסוף המאה החמישית או תחילת השישית לספירה). הוא לא יכול להצטרף אל המודרנה ולהכיר בכך שנשים יכולות גם יכולות לקרוא את התלמוד ולהבין אותו, גם אם הפרשנות שלהן נוגדת ישירות את המשמעות המקובלת לטקסט הפטריארכלי ושונא האדם הזה. הוא חייב להחזיק בתפיסה המיסטית ש"כל המלמד בתו תורה, כאילו למדה תפלות." האוליגרכיה של כותבי התלמוד התבססה סביב המצווה של לימוד התורה, שהם מיהרו לטעון שהיא שקולה כנגד כל המצוות כולן; וכדי לשמור על המעמד של עצמם, הם גידרו אותה. היא אסורה על נשים, ולא-יהודים שלומדים אותה חייבים מיתה. אחרי הכל, שתי הקבוצות הללו יכולות לגלות כמה זבל רוחני קיים במסגרת שמכונה "תורה." יצוין שהתפיסה של אריאל, על פיה "פה ושם יש בנות שנפשן חשקה בלימוד גמרא מתוך כוונות טהורות לשם שמיים, אולם הן מעטות" היא תלמודית במהותה: הרמב"ם כותב ש"ציוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה; מפני שרוב הנשים, אין דעתן מוכוונת להתלמד, והן מוציאין דברי תורה לדברי הבאי, לפי עניות דעתן."

מותר לתהות כמה נשים כבר הכירו כותבי התלמוד והרבנים שבאו אחריהם, משום שהתלמוד גם מצווה "אל תרבה שיחה עם האשה; באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו." לא שזה משנה: אריאל, כתינוק שנשבה, לא יכול לחרוג מהתפיסות הללו.

היהדות האורתודוקסית, במהותה, היא כת הערצת אבות (זו תובנה של אדגר לורנס דוקטורוב): כותבי התלמוד יצרו כת האלהה שלהם, תחת התפיסה של "ירידת הדורות," ועצם המחלוקת על דברים שהם כתבו די בה כדי להביא לנידוי או להוצאתו של אדם מהיהדות. זו, בפני עצמה, היא תוצאה של הטראומה של פרישת הקראים מן היהדות במאה השמינית, שלקחה איתה מספר עצום של יהודי המזרח ושהמשיכה להוות אתגר ניכר ליהדות הרבנית לפחות עד המאה ה-12. כל מי שלא מעריץ את האבות הקדושים, ולא מאמין שהם ניהלו שיחות על בסיס יומיומי עם אליהו הנביא, או שהם חילקו הוראות לקירות בתי מדרש מתמוטטים, או שהם החיו יותר מתים מכפי שהוחיו בכל התנ"ך כולו, נבעט מן היהדות.

ומאחר והשוטים הנבערים הללו – שצריך לתהות אם הם היו יותר נרקיסיסטים או יותר תאבי כוח – כתבו טונות של דברי הבל ואז כפו אותם על מאמיניהם, אז גם בתחילת המאה ×”-21 רב אורתודוקסי מוביל לא יכול לומר שאשה יכולה להבין את התלמוד בדיוק כמו גברים. הוא לא יכול לומר שהיא צריכה ליהנות משוויון מלא מול עמיתיה הגברים. והוא כמובן לא יכול לומר שצריך לקרוא את התלמוד לא כמסמך שנכתב בהשראה אלוהית אלא כמסמך בן חלוף שנכתב על ידי גברים בתקופה מסוימת בהיסטוריה, שעבר עריכה לא מי יודע מה קפדנית, ושהגיע הזמן לערוך אותו שוב לאור התפתחות הידע האנושי מאז; מהלך ×›×–×”, שרק הוא מתיישב עם השכל האנושי, מוציא אותו מיד מגבולות האורתודוקסיה אל הרפורמים או הקונסרבטיבים, ואין שם גנאי גרוע יותר מזה בישראל של 2012. כבר עדיף להיות שמאלני או אתאיסט. האחרונים הם כופרים; הרפורמים הם מינים, וגרוע מכך – הם מינים שקשה מאד להתמודד עם הטיעונים שלהם.

אנחנו חייבים תודה ליעקב אריאל שחזר והבהיר לנו את הנקודות הללו. הגיע הזמן להשאיר את היהדות האורתודוקסית לזבחי המתים שלה, ולהפסיק להתייחס אליה כאל כוח אינטלקטואלי שיש לו משהו חשוב לומר – ולהתייחס לרבני צהר כמי שמורחים ליפסטיק על שפתי חזיר.

ועוד דבר אחד: "ידיעות" ציטט אתמול (ו') חייל שהוצב בגזרה מול הפליטים מאריתריאה כאומר ש"נכון שלפעמים לא כל כך נעים לראות אנשים עם חתכים ורזים כמו שלדים, אבל הם עלולים לסכן את בטחון המדינה ומה שאנחנו עושים חשוב מאד בעינינו." אם יש נפשך לדעת איך חייל ישראלי רואה באנשים מורעבים ופצועים – את ההשוואות יעשה כל אחד על דעת עצמו – "סכנה לבטחון המדינה," זכור את דברי ההסתה של בנימין נתניהו ואלי ישי על "סכנה למדינה הציונית." ראוי לעמוד הקלות שבה "סכנה למדינה הציונית," כלומר הפנטזיה על מיליוני פליטים שעומדים להציף את ישראל מהדיקטטורה הצבאית בה היא תומכת, הופכת ל"סכנה לבטחון המדינה." הפליטים לא מאיימים על בטחון ישראל; לכל היותר הם מאיימים על בטחון הציונות. וזו, כדי להגן על טוהר הגזע שהפך להיות המרכז שלה, מוכנה לעשות הרבה, הרבה מאד.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות, ביניהן תרומה גדולה מאד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בטורו האחרון, כותב בן כספית – הארי שביט של "מעריב", שמחזיק לא רק בתפקיד פרשן מדיני בכיר של העיתון הגווע, אלא גם כפרשן בכמה תכניות טלוויזיה – כך, מפי "מתנגדים לתקיפה": "אסד נלחם על חייו. הוא עם הגב לקיר, גמור לגמרי. התלקחות כזו בין ישראל לאיראן תספק לו עילה לקפוץ על המציאה ולשגר לישראל את מיטב טיליו, קונבנציונליים או כימיים, במטרה לאחד סביבו במהלך נואש של הרגע האחרון את העם הסורי, או מה שנשאר ממנו, מול האויב הציוני. זו הרי נוסחה שתמיד עובדת בעולם הערבי." ההדגשה שלי.

וואלה? האם זו "נוסחה שתמיד עובדת בעולם הערבי"? האם כספית מסוגל להביא ולו מקרה אחד שבו הנוסחה הזו אכן פעלה? הבה נבדוק את העובדות. המקרה היחיד של שליט ערבי שירה טילים לעבר ישראל כשלא היה במלחמה פעילה נגדה הוא זה של סדאם חוסיין ב-1991. המטרה שלו היתה לפורר את הקואליציה של בוש, שכללה גם שורה של מדינות ערביות. ראה זה פלא: לא רק שהקואליציה לא התמוטטה, אלא שעם סיום המלחמה, פרץ בעיראק מרד אדיר שכמעט והפיל את חוסיין. וואלה. מסתבר שגם כשמפעילים את ה"נוסחה", היא לא עובדת. בטח לא "תמיד עובדת."

עוד דוגמאות. ב-2003, פלשה ארה"ב לעיראק וחיסלה את שלטון סדאם חוסיין. למרות פאניקה של כוחותינו המזוינים, שהורו לכל האזרחים להסתובב צמוד עם ערכות מגן, ולמרות שהאלוף עמוס גלעד הבטיח לנו שהעולם יעמוד המום כשיסתבר איזה נשק יש לסדאם חוסיין, הוא לא ירה רקטות לפה כדי "לאחד סביבו במהלך נואש של הרגע האחרון את העם העיראקי". אולי משום שידע שאין בכך שום טעם: שום מכה שינחית על ישראל לא היתה מפסיקה את מסע המלחמה של בוש ג'וניור.

ב-2009, עמד משטר האייטולות באיראן בפני התקוממות עממית רחבה, הרחבה ביותר מאז 1979. למרות זאת, הם לא ירו לפה שום דבר כדי "לאחד סביבם במהלך נואש של הרגע האחרון את העם האיראני." משונים, האייטולות האלה. אולי זה בגלל שהם פרסים, ולא ערבים.

בסוף 2010, התחילו מהומות כבדות בטוניסיה, שתוך חודשיים הפילו את משטרו של בן עלי. למרות זאת, בן עלי לא ניסה לתקוף את ישראל, אלא סתם נס על נפשו. עם קריסת משטר בן עלי, החל משטר מובארק להתנודד. ואף על פי כן, למרות שבמשך שנים עודד המשטר את האופוזיציה שלו להוציא קיטור על ידי תקיפת ישראל, ולמרות שאחד המושלים שלו האשים את המוסד בשליחת כריש (!) לחופי סיני רק חודשיים קודם לכן, משטר מובארק הגווע לא ניסה לתקוף את ישראל. האם הוא היה טמבל שפספס הזדמנות?

כמה חודשים לאחר מכן, החלה ההתקוממות בלוב. משטר קדאפי, שרשם פטנט על מדינה משוגעת הרבה לפני ישראל, נמנע בכל זאת מלצאת להתקפה כלשהי על ישראל – הוא אפילו לא פוצץ איזו שגרירות. אין ספק שהשגיאה האסטרטגית הזו היא זו שהביאה למותו הנקלה.

משטר אסד עצמו מתמודד כבר שנה וחצי עם התקוממות עממית, בהצלחה חלקית מאד. ההגיון היה אומר שאסד היה מפעיל את טקטיקת ה"תראו, ציפור" של כספית דווקא בשלבים המוקדמים של ההתקוממות, כשמספרם של המורדים עדיין היה מועט ולפני שמעשי הזוועה שלו קוממו עליו עוד מבני עמו. באופן תמוה, הוא לא עשה זאת. יצוין שגם אביו, דיקטטור אכזרי לא פחות (איך שגלגל מתהפך; לפני שנה וחצי נחשב האב לאכזר מבין השניים) נמנע גם הוא מלתקוף את ישראל בעת המשבר הגדול של משטרו, ההתקוממות בחמה בפברואר 1982.

כלומר, כשבודקים את העובדות, מסתבר שלדוקטרינת כספית אין בעצם רגליים: ה"נוסחה" שלו נוסתה רק פעם אחת, בעיקר לצרכי חוץ, והיא לא עבדה אז. מסתבר ש"הרחוב הערבי" הרבה פחות מטומטם והרבה פחות פתי ממה שאחד מבכירי הפרשנים של ישראל מפנטז. אז מאיפה הבטחון של כספית ש"זו הרי נוסחה שעובדת תמיד בעולם הערבי"? מותר לשער שזו פרוייקציה: כספית כל כך התרגל לחשוב, כמו חלק ניכר מהישראלים, שלערבים אין מהות עצמאית, אלא הם אך ורק כלי מלא שנאת ישראל – אם תרצו, זו הגרסה הפסוודו-אינטלקטואלית ל"יהודי הוא נשמה, ערבי הוא בן זונה" של היג"עים – שמובן מאליו שאם רק יציעו להם לתקוף את ישראל, הם ישמטו מיד את כל טענותיהם, שהרי אין להם באמת כאלו: רק שנאתם לישראל היא אמיתית. ואם זה מה שהפרשן הנכבד חושב, הרי ממילא אין צורך לגבות את הטענה בהוכחות. למה לקלקל תיאוריה יפה כל כך במידע אמפירי?

כספית, כמובן, רחוק מלהיות הפרשן הישראלי היחיד שמבחינתו כל מדינות ערב הן בבחינת מפה ריקה שעליה כתוב "כאן יש מפלצות." ארי שביט כתב בשעתו קינה על כך ש"כוחות איסלמיסטיים, ניאו-נאצריסטיים וניאו-עותומניים יעצבו את המזרח התיכון" וימוטטו את "מערך הבלימה הסוני" נגד איראן. אם יש כוחות ניאו-נאצריסטים בסביבה, הם עוד לא הראו את עצמם, ו"ניאו-עותומניים" זה פשוט כינוי גנאי לטורקיה. "מערך הבלימה הסוני" הוא עוד פיקציה שמוכרת מערכת הבטחון שלנו, שחושבת שהעולם הערבי מתנגד לאיראן וחושש ממנה. זה לא המצב.

מושכל ראשון, בנסיון להבין את העולם שאנחנו חיים בו, הוא להוציא את הראש מבית השחי ולהבין שהעולם לא חג סביבנו. לעולם הערבי-מוסלמי יש היסטוריה משלו ובעיות (איומות) משלו, וישראל רחוקה מלככב במחשבתם של יושביו. כפי שהעידו השנתיים האחרונות, הערבים רחוקים מלהיות טיפשים או בובות על חוט, שעצם תקיפתה של ישראל תגרום להם להתייצב סביב המשטרים שלהם.

עכשיו, אם ישראל היתה התוקפנית, אז המצב היה כנראה אחר מאד: כל עם יסתופף סביב מנהיגיו, שנואים ככל שיהיו, אם הוא ימצא את עצמו מותקף על ידי עם אחר. הרפובליקה האיסלמית של איראן היתה במשבר בשנת 1979: קצינים בכירים בחיל האוויר קשרו נגד חומייני, הצבא היה על סף מרד – ואז הגיעה ההתקפה של סדאם חוסיין. מיד, מתנגדי המשטר מיהרו לתמוך בו, הקצינים הכלואים שוחררו מהכלא והפכו לגיבורים לאומיים כשתקפו מהאוויר את עיראק. כדאי שהלקח הזה יעמוד בפני המנהיגים הישראלים לפני שיצאו למלחמת שולל חדשה מול איראן.

ועוד דבר אחד: יאיר לפיד הודיע היום שהוא תומך בפתרון שתי המדינות, על בסיס השארת גושי ההתנחלויות בידי ישראל. זה נחמד. האם יש פלסטיני שיתמוך בהשארת אריאל, האצבע התקועה בעינה של פלסטין, בידי ישראל? ספק אם יש כזה. טוב לדעת שהעמדה של לפיד בנושא המו"מ עם הפלסטינים מופרכת כמו שאר עמדותיו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שיחיה במדינה שבה יש פרשנים בכירים הראויים יותר לשמם.

(יוסי גורביץ)

אין מנוס, עוסקים שוב ביאיר לפיד. אני יודע, אני יודע, זו מטרה רכה וקלה, אבל האיש עדיין עומד לבצע את תרגיל מפלגת הגמלאים, לגזול כמה מנדטים ולהעביר שוב את השלטון לימין, אז צריך להמשיך ולהכות באיש שחושב שהדבר הישראלי ביותר הוא למרוח את קהל הבוחרים בנופת צופים על בסיס מרגרינה תעשייתית.

בינואר, כתב לפיד בטור השבועי שלו שהוא לא "מתכוון לשעבד את המדור הזה (ובוודאי שלא את יושרתו של העיתון המארח אותו) לדרכי הפוליטית החדשה." במארס, הוא הכריז שחלומו הוא להיות שר חינוך; אתמול הוא הקדיש, לגמרי במקרה, טור על חינוך לקראת פתיחת השנה החדשה.

עכשיו, אם אתם רוצים לקרוא טור באמת מעורר מחשבה על חינוך, אז הנה האחרון של שלום בוגוסלבסקי. ואם זה לא הספיק לכם, אז חיה סדן נותנת בראש. אבל אנחנו נתעסק עם לפיד, כי בגלל חוסר צדק קוסמי הזבל שלו מגיע לכמה מליוני בתי אב ואת בוגוסלבסקי וסדן קוראים רק כמה אלפים עד עשרות אלפים. מוכנים? נתחיל.

"מהו חינוך?", תוהה לפיד בפומפוזיות. יש לו כמה תשובות. "חינוך הוא ההתחייבות של הדור הקודם לתת לדור הבא את המפתח אל העתיד." זו תשובה חדשה ביחס לשאלה הזו, היא מגיעה עם המהפכה הטכנולוגית. התשובה הקלאסית לשאלה היא שתפקידו של החינוך הוא ליצור אדם טוב ואזרח מועיל. לפיד חושב שתפקידו של החינוך הוא, בין שאר קלישאות, הדרך היחידה להפוך חברת מהגרים מפוצלת ומסוכסכת לאומה אחת, שנסובה סביב מערכת ערכים אחת. מערכת הערכים האחת הזו, כמובן, היא מערכת הערכים של לפיד עצמו. צריך לתהות עד כמה ישראל היא אכן חברת מהגרים: אף שיש בה כמיליון יוצאי רוסיה וכמה עשרות אלפי יוצאי אתיופיה, רוב הישראלים כיום הם ילידים. לפיד, כמובן, לא מתייחס לכ-20% מאזרחי ישראל שאינם יהודים (בניגוד, למשל, לתנועת השמאל הלאומי), כנראה כי האלקטורט ממש לא יאהב את זה. הגישה של לפיד נוסתה בעבר: ה"ממלכתיות" של בן גוריון, שדרסה כל מה שלא התאים למפא"י. את נזקי השיטה הזו אנחנו סופגים עד היום. עכשיו רוצה לפיד שנחזור אליה. פלורליזם? לא בבית ספרנו.

אחר כך מהגג לפיד על תפקיד המורה. מסתבר, אגב, שהוא חושב שכל אחד יכול להיות מורה, אולי בגלל שהוא חושב שהוא עצמו הצליח בכך. באחת האמירות היותר משונות שלו, אמר לפיד השבוע שצריך להכשיר אקדמאים מובטלים להיות מורים. כלומר, ניקח אנשים שלא רצו להיות מורים, שלמדו משהו אחר לגמרי, ונסב אותם למורים. כדי לשמור על המוטיבציה שלהם, ניתן להם שכר זעום, נזרוק אתם לכיתות בגודל בלתי סביר, ואחר כך נתפלא ששיעור השחיקה בקרב מורים חדשים הוא עצום.

אחר כך מגיעה השגיאה האיומה הראשונה: "היום כל ילד עם סמארטפון יודע יותר מאשר כל מערכת החינוך כולה." זה השלב שבו זרקתי את העיתון בזעם על כסא סמוך. זה בולשיט, ולא סתם בולשיט, זה בולשיט מתלקק שמיועד להחניף לאגו של טכנו-אוטופיסטים ריקנים.

לילד עם הסמארטפון יש גישה להמון מידע. לא כל המידע; אפילו לא כל המידע החשוב. מי שירצה להתעניין בהיסטוריה, במיוחד היסטוריה ישראלית, יגלה שהרשת היא משאב חלקי מאד ובעייתי מאד. אין עדיין, ולא יהיה בקרוב, תחליף ראוי לספריה אוניברסיטאית ראויה לשמה. במיוחד בישראל, שבה מי שמנסה למצוא פרטים על דברים שקרו לפני 1995, כלומר פחות או יותר כל ההיסטוריה שלנו, נאלץ להתמודד עם שלדי עצמות ותו לא. אבל העובדה שיש גישה למידע לא הופכת את הילד עם הסמארטפון ל"יודע יותר מכל מערכת החינוך כולה." אני מוכן לשים כסף טוב שמורה וותיק לאזרחות או פיזיקה עדיין יידע הרבה יותר חומר משיידע "הילד עם הסמארטפון." השחנבון מספק גישה – אבל הוא לא מלמד אותך איך לברור מידע. מי שינסה ללמוד היסטוריה ישראלית רק על סמך ויקיפדיה העברית, למשל, יקבל תמונה מעוותת מאד של המציאות.

הגישה הזו לוקה בשתי בעיות. הראשונה, והחמורה יותר, היא התפיסה שלכל ילד ישראלי יש גישה גישה לשחנבון. תזכורת: אנחנו מדברים על גרוטאות שעולות בישראל כ-3,000 ₪. בהתחשב בשיעורי העוני המפחידים, ובהתחשב בעובדה שיש המון הורים שלא יכולים להרשות לעצמם לתת לצאצא שלהם גרוטאה שבירה בשווי של כ-75% ממשכורת מינימום, המידע הזה מראה לנו על איזה אנשים בדיוק חושב יאיר לפיד. שנית, חמורה פחות, היא שיכולת שימוש בסמארטפון לא מעידה על יכולת הבחנה בין אמת ושקר ובין טפל ועיקר.

אחר כך מתמוגג לפיד על שיעור שבו שלח תלמידה להביא את הטקסט של מגילת העצמאות מהספריה, ועד שהיא חזרה התלמידים כבר שלפו את הטקסט שלה, וניתוח שלה, מוויקיפדיה. הניתוח הזה, כמובן, לא מתייחס לכשלים שבמגילת העצמאות ולקשר הרופף שלה למציאות הישראלית, או לשאלה מי לא חתם עליה; זו היתה הכנסת פוליטיקה, כלומר החיים הפועמים של הפוליטיאה, לבית הספר.

מכאן מפליג לפיד על כנפי הדמיון ומתאר מצב שבו תלמידים יקבלו, באמצעות טאבלטים, שיעורים במשפטים מאהרן ברק ושיעורים בכימיה מעדה יונת. כמה בעיות: הראשונה, שכבר דנו בה, היא שאלת המחיר של הגרוטאות – קשה להאמין שבתי הספר יממנו טאבלט לכל תלמיד. כלומר, שוב, מדובר בפתרון לעשירים בלבד. גם אם זה יהיה המצב – נניח, באמצעות הטאבלטים הזולים ביחס של OLPC – מה שלפיד עושה בעצם הוא אטומיזציה של הכיתה: עשרות תלמידים שכל אחד מהם לומד משהו אחר בקצב שלו ו"אם הוא לא הבין משהו, הוא תמיד יוכל לעצור, לחזור אחורה, להציץ בדף של 'שאלות נפוצות'."

כלומר, למקרה שלא הבנתם, יאיר לפיד מציע בעצם לפרק את מערכת החינוך. כל תלמיד ילמד לבד, עם טאבלט, בקצב שלו. הוא מודה בחצי פה שזה יצור בעיות חדשות, כמה מה בעצם יהיה תפקידו של המורה, אבל לא מנסה להציע פתרון לבעיות הללו.

והפתרון שלו לא עובד. כל כך לא עובד, שהוא למעשה מגביר את הפערים. מחקרים שנעשו בארה"ב מצאו שהאליל של עוד-טכנולוגיה לא פותר בעיות בתחום החינוך; הוא יוצר בעיה ממאירה שנקראת "פער בזבוז הזמן." טאבלטים, בינתיים, הם בעיקרם כלי לצריכת תוכן; רוב התוכן הזה הוא בידורי. ילדים עניים נוטים להשתמש בכלים הטכנולוגיים כדי לבזבז יותר זמן מאשר ילדים מבתים מבוססים, שמשתמשים בו יותר כדי לבצע את מטלות בית הספר שלהם. בשני המקרים, השימוש בטאבלט (או מחשב נייד) כדי ללמוד הוא זניח; למגיעים מבית עני יש, בדרך כלל, פחות משמעת עצמית ופחות תשומת לב של ההורים. כתוצאה מכך, הפערים בחינוך בין המעמדות השונים – שקיומם בישראל הודגם היטב השבוע, עם הפירוט של הזכאות לתעודת בגרות על פי ישוב – מתרחבים עם הגדלת הגישה לרשת ולמחשבים. כנראה שיאיר לפיד לא שמע על זה.

נו, אז הוא לא קרא איזה מאמר, אתם אומרים. אז מה? אז הוא גם לא חושב מי יודע מה. מה יקרה כשתיקח 40 בני עשרה בחדר צפוף ותתן להם טאבלט עם קישור לרשת? מה, אתה באמת חושב שהם כולם ילכו להקשיב לאהרן ברק? או שהם יגלשו ליוטיוב? או לאתרי פורנו? או סתם ינהלו צ'אט קבוצתי ער, מאחורי גבו של המורה? מישהו באמת חושב שחיבורה של כיתה לרשת ישפר את יכולת הלימוד שלה? בתקופה שבה יותר ויותר מחקרים וספרים מזהירים אותנו שחיבור קבוע לרשת פוגע ביכולת הריכוז שלנו? כנראה שרק יאיר לפיד ואחרים שתקועים בשנות התשעים חושבים שזה יכול להיות רעיון טוב.

אבל הנקודה העיקרית כאן, שוב, היא האטומיזציה. תלמיד תלמיד לעצמו, מקסימום הוא ייעזר בקבצי FAQ. ואם זה לא מספיק? טוב, אז אם יש לו הורים אמידים, הם כבר ידאגו לו. ואם לא? אנחנו חוזרים, שוב, לכך שהחזון (אני מתנצל בפני המילה "חזון" על המעשה המגונה שעשיתי בה בחיבורה ללפיד) של לפיד הוא ניאו-ליברליזם נקי. מי שיש לו, יינתן לו; ומי שאין לו, גם מה שחשב שיש לו יילקח ממנו.

יש לישראל מספיק פוליטיקאים גרועים, ומספיק ניאו ליברלים בעמדות מפתח, מבלי שנוסיף עליהם עוד ליצן עם קול רדיופוני שנראה טוב בחליפה.

(יוסי גורביץ)

סקר חדש שבחן את מידת הדתיות של תושבי 57 מדינות ברחבי העולם מצא שיש עליה חדה בשיעור האתאיזם, ובהתאם ירידה בשיעור הדתיות. כמו כן נמצאו כמה ממצאים לא מפתיעים: ככל שאדם שרוי במחסור פחות, כך הוא דתי פחות; וככל שהוא משכיל יותר, כך הוא דתי פחות. כלומר, נשמר המתאם הידוע בין דתיות לעוני ובערות.

את העליה בשיעור האתאיזם יש לזקוף, ככל הנראה, לעליית תנועת ה"אתאיסטים החדשים" – כריסטופר היצ'נס זצוק"ל, ריצ'רד דוקינס וסם האריס הם הבולטים שבהם. אף שיש לתנועה הזו צדדים בעייתיים – דוקינס רצה שאתאיסטים ימתגו את עצמם מחדש כ-brights, כינוי שקשה להחליט אם הוא מעורר יותר חלחלה או רחמים – היא מאפשרת לחושבים עצמאיים להרים שוב את ראשם, אחרי כשלושים שנה שבה אמרו לנו שהדת שבה לבעת את כדור הארץ.

ואם זו המגמה העולמית, ישראל כרגיל מציגה מגמה נגדית. רק 43% מהישראלים מגדירים את עצמם כחילונים – אבל אלה חילונים משונים. 80% מהיהודים בישראל מגדירים את עצמם כמאמינים באלוהים, ו-70% מהם משוכנעים שהיהודים הם העם הנבחר. 69% אמרו ש"התורה והמצוות הם ציווי אלוהי." כלומר, לפחות 12% מה"חילונים" מקבלים את הרעיון שהם חיים חיים פגומים, ושהם לא מחזיקים באמת. בשאר העולם, מצד שני, יהודים הם הקבוצה הספקנית ביותר: רק 38% מגדירים את עצמם כדתיים, ו-54% כלא דתיים.

איך נוצר הפער הזה בין יהודים ישראלים ושאר יהודי העולם? התשובה, כמובן, נעוצה במערכת החינוך ובמערכת הציונית בכללה. אין בישראל מערכת חינוך חילונית – בן גוריון פירק את מערכת החינוך האחרונה הזו, מערכת החינוך של הקיבוצים. מערכת החינוך הממלכתית הישראלית איננה חילונית בשום צורה: ספי רכלבסקי כבר כתב שעיקר תחום הלימוד שלה הוא "חגי ישראל." כלומר, ילדים למשפחות חילוניות מקבלים בעצם חינוך דתי לייט, ומשרד החינוך בולם כל נסיון לבנות בתי ספר חילוניים באמת.

הציונות, למרות שהיו בה אלמנטים חילוניים מובהקים, לא עשתה מעולם ליהדות את מה שעשו תנועות הנאורות באירופה לנצרות: היא לא הציגה לראווה את כל שקריה, לא חשפה ללעג ולבוז את כל אמונותיה התפלות. היא התמקדה, אמנם, במה שהיא ראתה כבעיה מרכזית של היהדות האורתודוקסית: הניתוק שלה מלאומיות יהודית. האורתודוקסיה מעולם לא נטשה את השבטיות היהודית, אבל בכך לא היה לציונים די: הם רצו לכבוש את כנען בסופה, וכדי לעשות את זה הם היו צריכים לדלג על 2,000 שנים של היסטוריה יהודית.

אבל הם מעולם לא ניתקו את הזיקה בינם ובין הדת. אחרי הכל, הדת היהודית – כפי שמדגישים תועמלני החרדים והציונים הדתיים ללא הרף – היא הדבר היחיד המעניק ליהודים זכות על מה שהם מכנים "ארץ ישראל." הציונים רצו לקחת את ארץ ישראל תוך התעלמות ממי שעל פי המיתוס העניק להם אותה, ותוך דחיקה לאחור של מצוותיו; אבל הם לא העזו לנתק את הזיקה אל הדת הרבנית.

מקרה הסטטוס קוו יוכיח: החרדים כפו אותו על הממשלה שבדרך באמצעות נסיון סחיטה. הם איימו, ערב הצבעת ×”×›"ט בנובמבר – זו שמשרד החוץ שלנו מנסה למחוק – ×›×™ אם הממסד הציוני לא יקבל את הסטטוס קוו, הם ינסו לטרפד את קבלת ההחלטה. הממשלה שבדרך קיבלה את הסטטוס קוו – ולא רק שלא התנערה ממנו אחרי שאיום הסחיטה התפוגג, היא גם הוסיפה עליו. היא לא היתה צריכה להעביר לידי הרבנות את השליטה על תחום הפרט ויחסי האישות, אבל ×”×™×” לה מאד נוח לעשות זאת. כך היא לא היתה צריכה להכריע אם ×”"יהודי החדש" הוא אכן חדש, ואם כן באיזה מובן. ושוב, לגמרי לא במקרה, היא העניקה בלעדיות על תחום הדת ליהדות האורתודוקסית, וניהלה מלחמת חורמה נגד היהדות הקונסרבטיבית והרפורמית (למרות שמעולם לא היתה לה בעיה לקחת את הכסף של היהודים הללו, היא לא היתה מוכנה להכיר בהם). היהדות האורתודוקסית, אחרי הכל, הכילה גרעין יהודי לאומני; היהדות הרפורמית נטשה אותו, וויתרה אפילו על העברית. היהדות הרפורמית התאימה את עצמה לחיים מחוץ למדינה יהודית; המסד היחיד שעליו אפשר ×”×™×” לבנות מדינה יהודית ×”×™×” האורתודוקסיה.

אבל האורתודוקסיה בישראל נמצאת בהתקף חריף של ריאקציה. החרדים יודעים שמספר גדול של בניהם נוטש את המערכת החרדית; הציונות הדתית יודעת שכרבע מבניה מסירים את הכיפה. התוצאה היא נסיון להוסיף חומרה על גבי חומרה. המבחן, כמו לגבי כל קבוצה פונדמנטליסטית, הוא יחסה לנשים, וזה מחמיר מיום ליום. שוויון זכויות לנשים הוא לא משהו שהיהדות האורתודוקסית – בדיוק כמו הפונדמנטליסטים המוסלמים – יכולים לחיות איתו. הוא מערער את מה שהם קוראים לו בשם קוד "ערכי המשפחה" ומשמעו שימור מעמדו של הגבר. עובדיה יוסף, שנהגו לתאר אותו כרב מקל, הבהיר השבוע שוב את גבולות הסובלנות של האורתודוקסיה: הוא פסל שופטים לעדות, משום שהם מקבלים את עדותן של נשים. בתי ספר ממלכתיים-דתיים החלו לאמץ לאחרונה קוד התנהגות שפעם היה שמור לחרדים: הפרדה בין ילדים וילדות גם בהפסקות; דרישה שפעילויות אחרי הלימודים שבהן משתתפים תלמידים יהיו מופרדות על פי מין; המלצה להוצאת הטלוויזיה מהבתים; המלצה לאי חיבור לרשת, ואם כן – רק חיבור כשר; דרישה מהתלמידות ללבוש "צנוע" במיוחד; דרישה מאמהות לתלמידים לשמור על כיסוי ראש, ודרישה מאבות להקפיד על תספורת "ברוח בית הספר"; ואיסור על אבות לצפות בקטעים אמנותיים של בנותיהם.

הדרישה האחרונה ראויה לעיון מיוחד. היא אומרת בעצם שכל האבות הדתיים חשודים בכך שהם עשויים להתפתות ולקיים יחסי מין עם בנותיהם – או, על כל פנים, שהם עשויים לראות בבנותיהם אובייקט מיני, וראוי שלא להעמיד אותם במבחן הזה. זו תפיסה חולנית של העולם, תפיסה שלא יודעת איך להתמודד עם קריסת הגבולות הישנים ושמשוכנעת שמראה תשל ילדה מתעמלת עשוי לגרום לאביה, במקרה הטוב ביותר, להוצאת זרע לבטלה

וזו תפיסה שמשרד החינוך הישראלי מקדם. היא מתנהלת בהסכמה מצידו, אמנם בעיקרה הסכמה בשתיקה. הוא לא מגן על הבנות הדתיות, שילמדו מעתה מגיל צעיר יותר ויותר שהן בסך הכל מפתות ועל כל פנים אדם נחות. הוא לא מגן עליהן כפי שהתרגל מזמן להפקיר את הילדים החרדים; אבל על החרדים הוא יכול לפחות לומר שהם מפעילים מערכת חינוך עצמאית. זה לא המצב בחינוך הממלכתי-דתי.

נהוג להשוות את ישראל לדרום אפריקה או לרפובליקת וויימאר הגוועת, בשני המקרים במידה מסוימת של צדק (אם כי אהבת המרטיריות של השמאל היא זו שגורמת לו, במקרים רבים, להתאהב במודל הוויימארי). אולי ראוי להציע מודל אחר: פקיסטן. מדינה שזהותה דתית במובהק, שונאת זרים, עם צבא חזק מדי, נשק גרעיני, והעמדת פנים מתקלפת במהירות שהיא מזדהה עם ארה"ב, ממנה היא מקבלת תקציבים נדיבים לצבאה. עוד משהו שצריך לחשוב עליו.

(יוסי גורביץ)

מדי פעם, כשמנסים לומר לנו שיש אורתודוקסיה עם פני אדם, מצביעים על פלג הר המור בקרב הרבנים הסרוגים, שמונהג ע"י צבי ישראל טאו, ואומרים לנו שיש עם מי לדבר. אתמול (ב') חשף "הארץ" מסמך סודי למחצה ששלח טאו לתלמידי הישיבה ובו, איך לומר, בעט טאו בדלי.

המסמך של טאו נקרא "שעשני כרצונו," על שם ×”"ברכה" שנדרשות נשים אורתודוקסיות לומר מדי בוקר (גברים אומרים ברוך שעשני גבר  “ברוך שלא עשני אשה”). שם הוא משמיע אמירות חריפות נגד מעמדן של נשים בחיים המודרניים. טאו מחרבש את הקשקוש הרומנטי-מיזוגני הרגיל על כך שנשים "יש יותר מכוח הרגש" ולגבר "יותר מכוח השכל." הוא מחרטט ש"הבית הוא המקום הטבעי להוציא לפועל את נטייתה המיוחדת של האשה. השטח הטבעי של רוב הנשים הוא הבית, ולא המרחב של הפעילות החברתית. בתוך הבית פנימה לא רוגשת סרת החיים הסובבת סביב חשבונות הרבים שביקשו להם בני האדם ולא שורה התחרות המאפיינת את ×—×™×™ השוק. בתוך הבית פנימה יכולה האשה לחיות את ×—×™×” באמיתתם." טאו לא מחדש כאן שום דבר: הוא מצטט, כנראה מבלי לדעת זאת, את דברי סוקרטס לקסנופון על המעמד הנכון של נשים וגברים בפוליס, ושהגיע – כרגיל – במסננות משובשות ומעוותות אל כותבי התלמוד. אבל מה שנסלח במאה החמישית לפני הספירה לא צריך להיות נסלח במאה ×”-21 אחריה. אז זו היתה טעות, עכשיו מדובר בזדון; אז דובר ×”×™×” בשימור הסדר הקיים, דכאני ככל שהיה – עכשיו מדובר בריאקציה ובשלילת זכויות.

מתוך התפיסה המטומטמת והשובניסטית התלמודית של "נשים דעתן קלה" ושל "כל המלמד בתו תורה כאילו למדה תפלות," יחד עם מגע אאוגני קל ("הדורות הנולדים מתוך הורים החיים בצורה זו יהיו חלשים ורפי אונים") מנסה כעת טאו להפיץ את הבשורה שלנשים אסור לזכות בהשכלה מודרנית. בכך, שוב כנראה מתוך בורות – רבנים אורתודוקסים, ככלל, הם בורים, וככל שהקדישו יותר זמן להלכה וליהדות כך הם בורים יותר – הוא מנסה לשלול מנשים יהודיות את היתרון העתיק שלהן על נשים לאי-יהודיות: סופרים נוצרים בימי הביניים אמרו בקנאה שהיהודים מלמדים לא רק את כל הבנים שלהם, אלא גם את בנותיהם, בעוד שאצלם מיעוט זניח ידע לקרוא ולכתוב. בתו של רש"י דרשה, על פי האגדה, מאחורי פרגוד; אצל טאו המנהג הרפורמי הזה לא היה עובר.

לפני כמה שנים, התפרסם טאו לרעה כשחתם – יחד עם החשוד הקבוע שלמה אבינר, אחד מתלמידיו – על מכתב תמיכה משונה בנשיא לשעבר קצב, לאחר שהלז הורשע באונס. אבינר וטאו התחמקו מלהסביר את המכתב שלהם, שעורר שערוריה, ואבינר רק טען שקצב זכאי, אך סירב לפרט. אני מעז, לאור המסמך הסודי למחצה של טאו, לטעון שהסיבה שטאו ואבינר זיכו את קצב היא כפולה: ראשית, משום ששניים משופטיו של קצב היו נשים (מרים סוקולוב ויהודית שבח), שפסולות לדין על פי ההלכה היהודית (והשלישי לא היה יהודי, אבל נעזוב את זה עכשיו); ושנית, משום שהוא הורשע על פי עדותן של נשים – שעל פי ההלכה היהודית ועל פי תפיסותיהם של טאו ואבינר פסולות לעדות, שכן, כפי שקשקש טאו במסמך הסודי למחצה שלו, יש להן פחות מ"כוח השכל", כלומר הן מטומטמות יותר. או, שוב, במונח התלמודי, דעתן קלה.

הדרת נשים – שם מדויק יותר, כתבה נעמה כרמי, יהיה סגרגציה – הופכת לתופעה רווחת יותר ויותר. המקדם של התופעה הוא במקרים רבים לא המחנה החרדי, שהיכולת שלו להשפיע על החיים בישראל מחוץ לסביבתו הסגורה מוגבלת ביחס, אלא המחנה החרד"לי. מהבחינה הזו, טאו הוא ראש הנחש, ועל אבינר – מי שהתיר במפורש (ולא במרומז, כמו אל"מ קרים) אונס בעת מלחמה; מי שקבע שיש להציל את הגבר לפני האשה; מי שהמליץ על שווקים נפרדים לנשים ולגברים; מי שזוכה בבית דין רבני (שבו, כזכור, עדות האשה פסולה) מאשמת הטרדה מינית – מיותר להרחיב את הדיבור.

אז מאיפה מגיעה האגדה על מתינותם של טאו ותלמידיו? אה, זה פשוט. בישראל בוחנים הכל דרך הפריזמה הבטחוניסטית. טאו והמחנה שלו נחשבים ל"ממלכתיים", כלומר לכאלה שלא מאמינים שאנשים פרטיים צריכים לטבוח בפלסטינים; זה תפקידו של צה"ל. הם גם רואים קדושה במדינת ישראל והם מתנגדים לאלימות כלפי עובדיה, במיוחד אלה מהם שחובשים מדים. זה מבדיל אותם מחובשי הכיפות הסרוגים ה"רעים" – לפחות עד שאתה קולט שה"ממלכתיות" שלהם היא זו של ממלכה מהמאה השניה לפני הספירה, ושהם רוצים להסיג את זכויותיהם של כל מי שאינם גברים אורתודוקסים הטרוסקסואלים חזרה לאותה התקופה.

וכמובן, טאו פרסם את החוברת שלו בחשאי – לא מספיק, כמסתבר – כי הוא ידע בדיוק מה ייכתב עליו ועל אנשיו בעקבותיה. הוא יודע שהוא צריך להסתיר את העמדות שלו, כי אז הציבור יתחיל לחשוד בנופת הצופים הרגילה של המחנה שלו. מן הראוי, על כן, להתייחס אליו ואל התומכים בו כאל הבאים על הדמוקרטיה הישראלית במחתרת.

ועוד דבר אחד: ובעיתוי מדהים אחרי הפוסט של אמש, הודיע זבולון אורלב על הגשת הצעת חוק יסוד: בית המקדש, שקוראת להקמת בית המקדש. אורלב יודע שהמשמעות היא מלחמת עולם, והוא מקבל אותה בזרועות פתוחות. הוא לא שלף את זה סתם; הוא יודע שיש חלק ניכר בציבור שלו – זה שמתמרן את המדינה ב-45 השנים האחרונות – שרוצה מקדש. אז הוא מתיימר להתייצב בצידו. אורלב איננו איזה דג רקק; הוא חלק מסיעה שיושבת בממשלת נתניהו, ממשלה שיש לה נשק גרעיני. תזכירו לי שוב איך הגענו למסקנה שההנהגה האיראנית לא רציונלית ביחס לזו שלנו?

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אחד הנושאים המסעירים את הדיון הציבורי בימים האחרונים הוא נושא הגיוס, בעיקר לחרדים אבל גם של צעירים ערבים, שהעלה שוב את ראשו המכוער. אני לא מתכוון להתייחס לסכסוך דמיקולו בין מופז ונתניהו – מופז כנראה קלט שהוא מחוסל פוליטית מה שלא יעשה, וכמה מחברי קדימה כבר החלו בהליכי פרישה – אלא לשאלת הגיוס עצמה.

האם יש אפשרות מעשית לגייס את המוני החרדים ללא הסכמתם? לא, ואני מניח שכולם יודעים את זה. גובי מסים לא נכנסים לבני ברק בלי סיוע משטרתי כבד. הנסיון לגייס את בחורי הישיבות ללא הסכמת הרבנים שלהם צפוי להוביל לאינתיפאדה חרדית, והעובדה שאפילו עו"ד ויינרוט – שכהרגלו, מיצב את עצמו בתור הנציג החרדי לעולם החילוני – פרש מוועדת פלסנר כשהוא אומר שאין להסכים לסנקציות אישיות על בחורי ישיבה בשל אי גיוס, אומרת שבלי כוח זה לא יילך.

האם יש אפשרות מעשית לגייס את הישראלים הפלסטינים, עילת פרישתו של ליברמן מוועדת פלסנר? לא, ואני מניח שכולם יודעים את ×–×”. נסיון ×›×–×” צפוי לגרור אינתיפאדה גם הוא. בשני המקרים יצטרך המשטר להפעיל כוח צבאי כנגד אוכלוסיה שאיננה אוהדת אותו ושמאוגדת בחוסר אהדה ×–×”, רק כדי לכפות עליה התחמשות – התחמשות שתתרחש זמן קצר אחרי אלימות מצד המשטר, שתלווה כנראה במשטר צבאי זמני, עם כל העוולות והאלימות הכרוכות בו. האבסורד שבגיוס וחימוש של אנשים שמוכנים להיאבק כנגד גיוס ×›×–×” מובן, ככל הנראה, לקברניטי המדינה.

גיוס של החרדים והפלסטינים, בהתבסס על התקדימים של הנח"ל החרדי, מזמין למעשה יצירה של שלוש כוחות צבאיים בישראל: הצבא ה"רגיל", זה שכולנו מכירים; גדודים חרדיים, שם לא תדרוך כף רגל של אשה וקולה לא יישמע; וגדודים פלסטינים-ישראליים, שאין לי או לאף אחד אחר שמץ של מושג איך הם ייראו. מהבחינה הצבאית הטהורה, צה"ל – שסובל גם כך מעודף כוח אדם ואבטלה סמויה – לא צריך, בלשון המעטה, את החיילים הבעייתיים האלה. בהתחשב בגל האלימות שיגיע קודם להקמתן של המסגרות הצבאיות הכפויות הללו, הן צפויות להיות תחת פיקוח הדוק במיוחד של מה שאין לכנותו אלא כמשטרה פוליטית – ופיקוח כזה, היסטורית, לא משיג שום מטרה פרט לרדיקליזציה של הכפופים לו. משמעה של הפנטזיה של "גיוס לכולם", במושגי ישראל 2012, היא הצתת הפתיל לקראת מלחמת אזרחים.

ועל כן סביר שזה לא מה שמתכננים לנו. כנראה שכל המסיתים – הן כנגד החרדים והן כנגד הערבים – מבינים שזה מחיר גבוה מדי עבור השקטת תחושת ה"דפקו אותי" של המגזרים היחסית מבוססים במגזר היהודי, שרוצים עכשיו שגם אחרים יידפקו. גיוס החרדים והערבים הוא פנטזיה; השאלה היא איך נתניהו וליברמן יורדים מהעץ הזה.

כנראה שינסו להגיע לאיזשהו פתרון של "שירות לאומי," שבמסגרת הישראבלוף הרגיל לא ידרוש מהחרדים שום דבר, ישמש כתירוץ לדפוק את הערבים עוד קצת, ויאפשר למיינסטרים הציוני להמשיך ולפמפם את הטינה כלפי ה"אחרים." יש כמה בעיות עם שירות לאומי, ודאי עם שירות לאומי כפוי. במקרה של הכפיה, הבעיה מובנית מאליה. שירות לאומי הוא, במהותו, עבודות דחק שתופסות את מקומות העבודה של עובדים בדרג נמוך. כלומר, גוזלות עבודה מאנשים שצריכים להתפרנס כדי שהאגו הלאומי ירגיש טוב יותר עם עצמו. וכשעלות התפקידים הנמוכים במדרג כלשהו היא אפס, הדבר מוביל בעקביות גם לירידת השכר והמעמד של שאר העובדים בו – לפחות אלה שאין להם תארים אקדמיים.

השירות הלאומי, כפי שהוא מופעל כעת, מיועד לאפשר לנערות המגזר הדתי לאומי להרגיש טוב עם עצמן על ידי התנדבות בבתי חולים ומקומות דומים אחרים. ערבים שמנסים להכנס לשירות לאומי, שמבחינתם הוא נתפס ככלי לשדרוג מעמדם האזרחי, מגלים שהוא לא רוצה אותם. עכשיו, כל זמן שמספר העוסקות בו הוא נמוך, הנזק לכלכלה ולעובדים הזוטרים נמוך גם הוא ויתכן שיש בו, ככל שהוא מופנה לא אל בנות המגזר הדתי לאומי – שהוא מגזר בורגני קלאסי – אף תועלת מסוימת. אבל אם השירות הלאומי יהפוך ל, ובכן, לאומי, הוא יפגע אנושות באנשים שגם כך נמצאים בשכבות החלשות ביחס של החברה. כיוון שכך, ×–×” בדיוק הפתרון שנתניהו, שמנסה עקרונית לפגוע בכוחם של העובדים מול המעבידים וההון, צפוי לבחור בו. השאלה היא למה אנחנו צריכים לסייע לו לדפוק אותנו.

העובדה שהנושא הזה עולה עכשיו איננה מקרית: בג"צ הורה לממשלה להפסיק את אי השוויון בגיוס עד סוף החודש. ואי השוויון הזה אכן זועק – פחות באשר לערבים ויותר באשר לחרדים. אלה מקבלים מהממשלה לא מעט תקציבים, בעוד שהערבים זוכים לאפליה ממוסדת בתקציבים ולאפליה ממוסדת פחות בקבלה לעבודה. השירות הצבאי לא מסייע להם: אף בדואי או דרוזי עוד לא גילה שקל לו יותר לשכור דירה או למצוא עבודה בגלל ששירת בצה"ל. האפליה כלפיהם היא גזענות יהודית נקיה. היעדרם של החרדים והנשים הערביות משוק העבודה הוא סכנה גדולה הרבה יותר לישראל מאשר העובדה שהם לא מסיידים עצים באיזה בסיס או מעבירים ניירות חסרי ערך מכאן לשם. לא שיציאה שלהם לשוק העבודה – שבכלל לא ברור שהוא ערוך לקבל אותם – תגרור נס כלכלי: בניגוד לתעמולה של בנימין נתניהו, בניכוי הערבים והחרדים ישראל היא עדיין אחת המדינות העניות ביותר ב-OECD. אבל הצורך בהצטרפותם לשוק העבודה דוחק הרבה יותר.

צריך לפתור את בעיית הגיוס הבלתי הוגן, אבל הדרך הנכונה לפתור אותה היא לא באמצעות עקירת עין אחת כדי לעצבן את השניה. הפתרון הוא פטור כללי מגיוס. רק מי שירצה לשרת, וגם יצליח לעמוד בדרישות הצבא, יתקבל. לשם כך, יהיה צורך להציע לו שכר נאות והטבות, כגון הקלות במציאת דיור ועבודה לאחר השחרור, כמו גם בלימודים. זה יהיה צבא מקצועי – והוא בהכרח יהיה קטן יותר מצה"ל הנוכחי, שמשאבי האנוש המוגזמים שלו פוגעים בו וגם בכלכלת המדינה. כל שאר האזרחים יוכלו להתחיל את חייהם בגיל 18. למי שיטען שמצבה של ישראל לא מאפשר זאת, צריך יהיה להצביע על בריטניה שאחרי מלחמת העולם השניה, שעמדה בפני סכנת מלחמת עולם שלישית וניהלה מלחמה בעצימות נמוכה באירלנד, ועדיין נשענה על צבא מקצועי וקטן. נזכיר גם שישראל לא נאלצה להתמודד, ב-30 השנים האחרונות, מול שום צבא עוין.

אלא שהמעבר לצבא מקצועי יצריך דיון כנה בשאלה מה בעצם אנחנו רוצים שהצבא הזה יעשה. זו שאלה אזרחית, לא צבאית. בכלל לא בטוח שהעם בישראל כשיר לנהל דיון כזה, לא אחרי 64 שנים שבהן הבהמה הירוקה היתה עגל הזהב שלו, והשתיקה כל דיון כזה.

מצד שני, לפני שנה חשבו הרבה אנשים שאי אפשר לנהל דיון כלכלי רציני בישראל. התעוררנו בתחום הזה והתנערנו מאשליות. מותר להאמין שזה מה שיקרה גם כאן. ומותר לתהות אם כאשר ארגונים מפוקפקים כמו "אם תרצו" (ת.פ. של לשכת ראש הממשלה, שבשנה שעברה ניסתה להכתים את המחאה ב"שמאלנות" רחמנא ליצלן), עסקני סטודנטים שכבר קיבלו את שלהם מהאוליגרכים, חברים טובים של ההון כמו יאיר לפידוכמה מקוננים מקצועיים על אי השוויון בנטל יוצאים דווקא עכשיו להפגנות, המטרה שלהם איננה הסטת הדיון מהמחאה החברתית למחאה של החבר'ה. מי שרוצה, יוכל להצטרף לצעדת-הנגד במוצ"ש, "צעדת המחאה האזרחית".

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

גזע הוא מושג הלקוח מהטרמינולוגיה החקלאית, שם הוא בא להצביע על שוני ביולוגי אבסולוטי: לזה יש רגליים חזקות ולזה פרווה מבריקה; לזה יש אזניים זקופות ולזה זנב מקורזל; מטרתו היא לציין שונות אופקית, לא ליצור היררכיה אנכית של עליון ותחתון, טוב יותר או טוב פחות.

נהוג לחשוב כי התיאורטיקן הראשון שכתב על הגזענות האנושית היה גובינו בספרו "על אי השוויון בין הגזעים האנושיים" (1853-1855) אך כבר מונטסקיה כתב בלגלוג על הצידוקים המוסריים של סוחרי העבדים, טקיטוס, סנטור רומאי מהמאה הראשונה, הדגיש את מומיהם הפיזיים של בני יהודה, אפיון, שליחו של קליגולה, הוקיע את היהודים בשל טומאתם הביולוגית שהיתה לדידו הגורם להתפשטות הצרעת. חוקרים מארקסיסטים טוענים שהגזענות צמחה כשיטה נוחה של הבורגנות המערבית להצדקת מסחור וניצול של אפריקאים שחורים, וכי אמריקאים ואירופאים לבנים פיתחו דוקטרינה של עליונות כרציונליזציה של העבדות. מיתוס גזעני נוסף הקודם לגובינו הוא הס"ט, היהודים הספרדים בעלי הדם הטהור.

מביולוגיה לאידיאולוגיה

אלבר ממי (memmi), יליד אלג'יריה וחוקר גזענות ידוע, מגדיר שלושה סוגי טיעונים עיקריים של הפילוסופיה הגזענית:

1. יש גזעים טהורים, כלומר גזעים מובחנים מיתר הגזעים. זאת אומרת שיש הבדלים ביולוגים ניכרים בין קבוצות ובין היחידים שמרכיבים אותן

2. הגזעים הטהורים נעלים מבחינה ביולוגית על הגזעים האחרים: עליונות זו מתורגמת גם לעליונות פסיכולוגית, חברתית, תרבותית ורוחנית

3. עליונות רבת פנים זו מסבירה ומכשירה את השליטה ואת הזכויות היתרות של הקבוצות הנעלות

כולנו מכירים את הטיעון הראשון: נורווגים הם בדרך כלל בלונדינים וגבוהים בעוד בני זנזיבר שחורים ובעלי שיער מקורזל, הגרמנים ורדרדים זהובי שיער בעוד אפם של היהודים עקום ואצבעותיהם ארוכות. אה, לא? יש בדיחה מפורסמת שהופצה על ידי הבריטים ב1936 על הארי המושלם "בלונדיני כמו היטלר, רזה כמו גרינג, וגבוה כמו גבלס"

*

גלויה שהפיצה השגרירות הבריטית בליסבון

עצם ההגדרה של "גזע" היא נזילה מאוד ויש בינה לבין הביולוגיה מעט מאוד: "הגזע השחור" מורכב ממאות גוונים החל מיושבי הערים החיוורים של צפון אפריקה עד לבני שבט המסאי הגבוהים והכהים של קניה. "הגזע הלבן" מכיל הן את האיטלקים הכהים ובעלי השיער השחור והסמיך ואת הפינים הבהירים עם שיערם הצהוב והחלק. "הגזע היהודי" מכיל את בני קוצ'ין הרזים והכהים מהודו, ואת הליטאים בהירי השיער. תעמידו איטלקי, יהודי צרפתי, ואתיופי בחדר, איפה יעבור הקו? הספקטרום האנושי רחב ועדין מדי כדי למתוח בו קווי תיחום גזעיים בעלי משמעות כלשהי, ולכן הטיעון הראשון רחוק מלעמוד במבחן הרצינות המדעית.

אבל – אם אין הבדל ביולוגי ממשי – למה לא להמציא אותו? דמם של האצילים אמור להיות כחול ומן המפורסמות היא ×›×™ מלכי צרפת יודעים לרפא חזרת. באותה מידה ×”×™×” אפשר להחליט שהג'×™× ×’'ים הם נציגיו הראויים ביותר של המין האנושי וכי נועדו להנהיג את העולם. שיער אדום הוא לפחות תכונה אובייקטיבית (בלי להיכנס לכמותיות של אדום יותר או חום בגוון אדום), אך מעולם לא ×”×¢×– איש להציע ×›×™ ריכוז ×–×” או אחר של פיגמנטים בשיער יוצר אאורה מסתורית המועידה את בעליה לשלטון על שאר בני האדם האדומים פחות.

ואם הטיעון הראשון הוא ביולוגיזם משולח רסן בחזות פסאודו מדעית, שני הטיעונים הבאים כלל לא נובעים מן המדע: נניח והיה כזה דבר גזע טהור, למרות שראינו שדבר כזה הוא פנטזיה אווילית, האם גזע כזה טוב יותר מאחרים? למה? דג שוחה טוב יותר מסוס. האם הוא נעלה עליו? סוס עוקף בקלות ברווזן שטוח רגל. האם הסוס הוא אדונו של הברווזן? באולימפיאדה האחרונה ניצח רץ קנייתי את בני שאר הלאומים בריצת מרתון, האם עלינו להשתחוות לאדונינו החדשים? התפישה שאחרות היא עליונות היא מטומטמת. אחרות היא אחרות, שונה הוא שונה, אין בין זה לבין צידוק ביולוגי לשליטה בעם אחר ולו דבר. זוהי מיסטיפיקציה מרושעת של המדע ונסיון להצדיק עוול בתאוריה שקרית.

החוויה הגזענית

כפי שראינו, הגזענות אינה תאוריה אלא פסאודו תאוריה. היא אינה מדע אלא התנסות חווייתית וזו עוצמתה האמיתית: קל יותר להלחם בטיעון מאשר להלחם ברגש, וקל יותר לשלול שיח מאשר חוויה.

כמעט כולנו מתפתים להיות גזענים וכולנו בבחינת קרקע המוכנה לקלוט ולהנביט את זרעיה. אנחנו מסתכנים בהתנהגות גזענית בכל פעם שאנו מרגישים שהזכויות היתרות שלנו, כשהרכוש או הבטחון שלנו, נתונים באיום. בניגוד למה שנהוג לעיתים להניח, אדם לא נחשב לגזען או לאנטי גזען כשהוא מציין או מכחיש את ההבדלים בינו לבין האחר, אלא כשהוא משתמש בהם נגד האחר ולטובתו שלו. לא צריך להכחיש את ההבדלים האמיתיים בין בני האדם אלא להיפך: צריך להכיר בהם ולכבדם ככאלה. יש להכיר באחר כאחר ואולי גם להתעשר משונותו, הכחשת ההבדלים היא מיותרת ומסוכנת: הגישה האולטרא-הומניסטית המכחישה את ההבדלים בין בני האדם עושה עוול לאמת. כשאדם מכחיש את מה שעיניו רואות, יקל עליו לקבל הסבר אלטרנטיבי שקרי אחר. שונה הוא שונה, אבל הנקודה החשובה ביותר היא ששונה לא מצביע על עליונות, ובנקודה הזו יש לתקוף את הגזענות, ובפראפרזה על אמרתו המפורסמת של טוסנל: הגזענות היא הסוציולוגיה של המטומטמים.

אלרגיה

המילה אלרגיה מורכבת מהמילה היוונית allos שפירושה "אחר" ומן המילה ergon שפירושה "עבודה", והגזענות אינה רחוקה מההגדרה הזו: היא חוויה הנושאת מטען של פעולה הבא לדחות את השונה, את הזר, את מי שאינו חלק מה"אני" הקולקטיבי. השיח הגזעני הוא בין קבוצה אחת לאחרת. אין אינדיבידואל, אלא רק חבר בקבוצה שאת מאפיניה הוא חייב לשאת מראש. הקבוצה המותקפת מתוייגת כמזיקה ותוקפנית ולפיכך ראויה ליחס תוקפני, מכאן כל יחיד בקבוצה, יהיה אשר יהיה, ראוי לעונש.

הנושאים שבהם דנים הגזענים סובבים תמיד סביב אותם עניינים: כסף, כח, ומין: השחורים הם גדולים וחזקים בעלי איבר מין אדיר שכל אישה לבנה שתבעל על ידי אחד לא תוכל לחזור להיות עם בני גזעה, היהודים הם רמאים ותאבי בצע שיקחו את כל רכושכם וישליכו אתכם לרחוב, כל היהודיות חולות עגבת ולעיתים הן כורתות בשיניהן את איבר מינו של מאהבן, ועוד ועוד. העצמת הפחד הקיים בכל אחד ואחת מאיתנו הוא לחם חוקה של הגזענות, אבל קיים הסבר נוסף: אצל הגזען קיים רגש עליונות המבוסס על היררכיה. לפעמים ההיררכיה הזו אובייקטיבית כיוון שלגזען יש זכויות יתר, אבל אפשר להיות גם אביון אומלל חסר כישורים אינטלקטואלים ובכל זאת להרגיש נעלה על מישהו אחר, יהיה עשיר, יפה, ומשכיל ככל שיהיה.

נאורות

גם בקרב ה"גזענים הנאורים" הפחד מהשונה מעורר אי נוחות, והפעולה הגזענית היא זו הדוחפת את השונה כדי להעלים את אי הנוחות הזו. הגזען הנאור היה רוצה שהקורבן יהפוך עצמו לשקוף. לא לגרש אותו, רק שיעלים הקורבן את ההבדלים: שיתלבש כמו כולם ולא יכסה את פניו ברעלה או את ראשו בשטריימל, שלא יבשל את תבשיליו הזרים הממלאים את הרחוב בריחות שהאזור אינו מורגל בהם, שישמע רק את המוזיקה המקובלת ולא את הרעש האתני שלו, ועוד ועוד. אם היה אפשר, היה שמח הגזען הנאור גם להתאים את גוון העור של הקורבן לנורמה המקומית.

ישנו קונצנזוס מוזר האומר שרע מאוד להיות שונה. הדגם הטוב אליו צריכים לשאוף האזרחים הוא זה שמתגלם בשליט, וכל סטיה מן הנורמה היא מסוכנת לחברה. הגזען מייחל לדמותה של המולדת המושלמת שהוא אפילו לא מצליח להגדיר: האם מדובר בחזרה למצב הקודם או בכינון סדר חדש? אם לחזור, אז לאן? בישראל למשל, האם חוזרים לשנות התשעים בלי העליה מאתיופיה? לשנות השמונים לפני העליה מרוסיה? עוד אחורה לפני העליה מצפון אפריקה? הגזען שואף למין אידאה הטרוגנית שהוא אפילו לא יודע להגדיר את גבולותיה.

הכלכלה של הגזענות

כבר הזכרנו את נוגשי העבדים שפיתחו לעצמם צידוקים מוסריים לרווחיהם העצומים בשיעבוד "זן נחות" של בני אדם, אבל כאן הייתי רוצה לדבר על כלכלה מסוג אחר: הכלכלה של האגו. תכליתה של הגזענות היא שליטה, תהה זו שליטה חומרית בחייהם של בני אדם מקבוצה אחרת, או שליטה היררכית בראיה של אדם את זולתו. הגזענות נותנת את האפשרות לקרוא לרע בשמו, לתת לו פנים, זה מה שיוצר את אשלית הכח לשלוט בו. זה מה שמרגיע ומחזק את האני המשותף, וכן את האני הפרטי.

ההסבר הגזעני משתלם יותר. הוא מצדיק ומחזק את הגזען על חשבון הקורבן. הקטנת האחר מסייעת לו להראות גדול יותר בעיני עצמו. הכניעה לסיפוק היא קלה וזולה, את החשבון משלם מישהו אחר. כל אחד מחפש לעצמו מדרגה נחותה ממנו כדי שיוכל להתעלות עליה במשהו ולהראות שולט בעיני עצמו או אחרים. הגזענות מציעה לכל אחד את הפתרון המתאים לו: די למצוא מישהו קטן ממך, רמוס קצת יותר ממך, לגלות קורבן מתאים, לבוז לו ולטפול עליו אשמה כלשהי. הגזענות היא הנאה שנמצאת בהישג ידם של כולם, חינם אין כסף.

עם זאת, אסור לזלזל גם בהיבטים החומריים של הגזענות: אין זה מקרה שתקופות של מיתון כלכלי גורמות לעלייה באלימות על רקע גזעני. פחד מסוג אחד (רווחה כלכלית, במקרה הזה) מתועל לפחד מסוג אחר אם באופן לא מודע או באופן יזום על ידי השלטון המנסה להסיט את אש הכשלון מעצמו. ככל שבני האדם רואים את עצמם שווים יותר כך פוחתת האלימות, ככל שמתגבר אי השוויון כך היא גוברת.

גזענות ממסדית

ממי ניסה להגדיר את הגזענות במשך רוב חייו. ההגדרה האחרונה שהצליח לנסח היא זו:

"הגזענות היא יחוס ערך כללי או מסויים להבדלים ממשיים או מדומיינים לטובתו של המפליל ומתוך פגיעה בקורבן, אשר תפקידו נועד להצדיק תוקפנות או זכויות יתרות"

זוהי, אפוא, המטרה הסופית של הגזענות: רווח אישי או לאומי, מתן זכויות יתר לקבוצה אחת על חשבון האחרת, ומשם מתחיל מעגל קסמים: קיומן של זכויות יתר גלויות יוצר מנגנון של פיצוי עצמי מצד המדכא: "הם [הקורבנות] מקבלים את מה שמגיע להם, הרי הם שקרנים, בטלנים, חסרי תרבות ועל כן הם מתאימים רק ל'עבודה ערבית' ואינם ראויים ליותר". זאת ועוד, הגזענות של הגזען מאוששת ע"י הממסד: הקורבן לא רק מואשם בהיותו אדם ממדרגה שניה, הוא באמת כזה: הוא לא נהנה מהזכויות של המדכא, והוא לא יכול להסתגל כי הממסד אינו נותן לו. נחיתותו של הקורבן הפכה לעובדה, לכן קל להתפתות ולראות באידיאולוגיה הגזענית ביטוי הולם למצב אובייקטיבי

הגזענות מגדירה במידה מסויימת את הקבוצה המדוכאת ודוחפת אליה גם אינדיבידואלים שלא ראו את עצמם חלק ממנה. יהודים רבים בגרמניה ראו את עצמם קודם כגרמנים ורק אחר כך כיהודים, או כפוסט-יהודים, והגזענות הגרמנית דחפה אותם לזרועות הציונות כנגד רצונם. כך גם בישראל: פלסטינים ישראלים רבים היו רוצים לחיות כחלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, אך הגזענות דוחפת אותם לחיזוק זהותם הפלסטינית, הקו שמותח הממסד הישראלי בין "אנחנו" ל"הם", מבצר את הפטריוטיות הפלסטינית ומותיר מאחורי הגדר רבים שהיו רוצים לחיות ביחד כחלק מחברה אחת.

סודו של הפרולטריון, כפי שאמר מרקס, הוא שהוא נושא בחובו את הרס החברה הבורגנית. בהרחבה, הקבוצה המדוכאת נושאת בחובה את זרע ההרס של החברה הגזענית, קל וחומר אם זוהי חברה גזענית הרואה את עצמה כדמוקרטיה. אם נחזור לז'וז'ף ארתור דה גובינו, אבי הגזענות המודרנית שהגדיר את עליונות הגזע הארי ונחיתותם של הגזעים האחרים, לדידו ההיררכיה הגזעית נפגעה בגלל שני דברים עיקריים: בגלל נישואי תערובת ובגלל שליטת הדמוקרטיה, משטרם של נחותי הגזע המשווים את הגזעים הנחותים לעליונים.

אפילוג

חברה דמוקרטית אמיתית לא יכולה להיות חברה גזענית. חברה דמוקרטית אמיתית לא יכולה לתת זכויות יתר לגזע אחד על חשבון גזע אחר. זו אינה גזענות להצביע על הבדלים בין בני אדם, אבל זו כן גזענות להשתמש בהבדלים האלה כדי להצדיק דיכוי של הזולת. "האדם הוא חיה רעה" כתב פרויד ערב מלחמת העולם השניה, אבל תפקידה של התרבות הוא להשתלט עליה. הגזענות היא כלי נשק בידיהם של הרשעים, לכן חשוב כל כך להבין אותה, להכיר בקיומה בתוך כל אחד ואחד מאיתנו, ולהתייצב מולה חמושים באנושיות. הצורך האנושי בשליטה על האחר כנראה אף פעם לא ירפא, אבל אם נבין את המניעים העומדים מאחוריה, אפשר יהיה להקל את הבחירה במוסריות על פניה.

—

לקריאה נוספת: "הגזענות" מאת אלבר ממי, הוצאת כרמל, ירושלים

(הפוסט פורסם במקור כאן.)

(נעם ר')