מדי פעם, כשמנסים לומר לנו שיש אורתודוקסיה עם פני אדם, מצביעים על פלג הר המור בקרב הרבנים הסרוגים, שמונהג ע"י צבי ישראל טאו, ואומרים לנו שיש עם מי לדבר. אתמול (ב') חשף "הארץ" מסמך סודי למחצה ששלח טאו לתלמידי הישיבה ובו, איך לומר, בעט טאו בדלי.

המסמך של טאו נקרא "שעשני כרצונו," על שם ה"ברכה" שנדרשות נשים אורתודוקסיות לומר מדי בוקר (גברים אומרים ברוך שעשני גבר  “ברוך שלא עשני אשה”). שם הוא משמיע אמירות חריפות נגד מעמדן של נשים בחיים המודרניים. טאו מחרבש את הקשקוש הרומנטי-מיזוגני הרגיל על כך שנשים "יש יותר מכוח הרגש" ולגבר "יותר מכוח השכל." הוא מחרטט ש"הבית הוא המקום הטבעי להוציא לפועל את נטייתה המיוחדת של האשה. השטח הטבעי של רוב הנשים הוא הבית, ולא המרחב של הפעילות החברתית. בתוך הבית פנימה לא רוגשת סרת החיים הסובבת סביב חשבונות הרבים שביקשו להם בני האדם ולא שורה התחרות המאפיינת את חיי השוק. בתוך הבית פנימה יכולה האשה לחיות את חיה באמיתתם." טאו לא מחדש כאן שום דבר: הוא מצטט, כנראה מבלי לדעת זאת, את דברי סוקרטס לקסנופון על המעמד הנכון של נשים וגברים בפוליס, ושהגיע – כרגיל – במסננות משובשות ומעוותות אל כותבי התלמוד. אבל מה שנסלח במאה החמישית לפני הספירה לא צריך להיות נסלח במאה ה-21 אחריה. אז זו היתה טעות, עכשיו מדובר בזדון; אז דובר היה בשימור הסדר הקיים, דכאני ככל שהיה – עכשיו מדובר בריאקציה ובשלילת זכויות.

מתוך התפיסה המטומטמת והשובניסטית התלמודית של "נשים דעתן קלה" ושל "כל המלמד בתו תורה כאילו למדה תפלות," יחד עם מגע אאוגני קל ("הדורות הנולדים מתוך הורים החיים בצורה זו יהיו חלשים ורפי אונים") מנסה כעת טאו להפיץ את הבשורה שלנשים אסור לזכות בהשכלה מודרנית. בכך, שוב כנראה מתוך בורות – רבנים אורתודוקסים, ככלל, הם בורים, וככל שהקדישו יותר זמן להלכה וליהדות כך הם בורים יותר – הוא מנסה לשלול מנשים יהודיות את היתרון העתיק שלהן על נשים לאי-יהודיות: סופרים נוצרים בימי הביניים אמרו בקנאה שהיהודים מלמדים לא רק את כל הבנים שלהם, אלא גם את בנותיהם, בעוד שאצלם מיעוט זניח ידע לקרוא ולכתוב. בתו של רש"י דרשה, על פי האגדה, מאחורי פרגוד; אצל טאו המנהג הרפורמי הזה לא היה עובר.

לפני כמה שנים, התפרסם טאו לרעה כשחתם – יחד עם החשוד הקבוע שלמה אבינר, אחד מתלמידיו – על מכתב תמיכה משונה בנשיא לשעבר קצב, לאחר שהלז הורשע באונס. אבינר וטאו התחמקו מלהסביר את המכתב שלהם, שעורר שערוריה, ואבינר רק טען שקצב זכאי, אך סירב לפרט. אני מעז, לאור המסמך הסודי למחצה של טאו, לטעון שהסיבה שטאו ואבינר זיכו את קצב היא כפולה: ראשית, משום ששניים משופטיו של קצב היו נשים (מרים סוקולוב ויהודית שבח), שפסולות לדין על פי ההלכה היהודית (והשלישי לא היה יהודי, אבל נעזוב את זה עכשיו); ושנית, משום שהוא הורשע על פי עדותן של נשים – שעל פי ההלכה היהודית ועל פי תפיסותיהם של טאו ואבינר פסולות לעדות, שכן, כפי שקשקש טאו במסמך הסודי למחצה שלו, יש להן פחות מ"כוח השכל", כלומר הן מטומטמות יותר. או, שוב, במונח התלמודי, דעתן קלה.

הדרת נשים – שם מדויק יותר, כתבה נעמה כרמי, יהיה סגרגציה – הופכת לתופעה רווחת יותר ויותר. המקדם של התופעה הוא במקרים רבים לא המחנה החרדי, שהיכולת שלו להשפיע על החיים בישראל מחוץ לסביבתו הסגורה מוגבלת ביחס, אלא המחנה החרד"לי. מהבחינה הזו, טאו הוא ראש הנחש, ועל אבינר – מי שהתיר במפורש (ולא במרומז, כמו אל"מ קרים) אונס בעת מלחמה; מי שקבע שיש להציל את הגבר לפני האשה; מי שהמליץ על שווקים נפרדים לנשים ולגברים; מי שזוכה בבית דין רבני (שבו, כזכור, עדות האשה פסולה) מאשמת הטרדה מינית – מיותר להרחיב את הדיבור.

אז מאיפה מגיעה האגדה על מתינותם של טאו ותלמידיו? אה, זה פשוט. בישראל בוחנים הכל דרך הפריזמה הבטחוניסטית. טאו והמחנה שלו נחשבים ל"ממלכתיים", כלומר לכאלה שלא מאמינים שאנשים פרטיים צריכים לטבוח בפלסטינים; זה תפקידו של צה"ל. הם גם רואים קדושה במדינת ישראל והם מתנגדים לאלימות כלפי עובדיה, במיוחד אלה מהם שחובשים מדים. זה מבדיל אותם מחובשי הכיפות הסרוגים ה"רעים" – לפחות עד שאתה קולט שה"ממלכתיות" שלהם היא זו של ממלכה מהמאה השניה לפני הספירה, ושהם רוצים להסיג את זכויותיהם של כל מי שאינם גברים אורתודוקסים הטרוסקסואלים חזרה לאותה התקופה.

וכמובן, טאו פרסם את החוברת שלו בחשאי – לא מספיק, כמסתבר – כי הוא ידע בדיוק מה ייכתב עליו ועל אנשיו בעקבותיה. הוא יודע שהוא צריך להסתיר את העמדות שלו, כי אז הציבור יתחיל לחשוד בנופת הצופים הרגילה של המחנה שלו. מן הראוי, על כן, להתייחס אליו ואל התומכים בו כאל הבאים על הדמוקרטיה הישראלית במחתרת.

ועוד דבר אחד: ובעיתוי מדהים אחרי הפוסט של אמש, הודיע זבולון אורלב על הגשת הצעת חוק יסוד: בית המקדש, שקוראת להקמת בית המקדש. אורלב יודע שהמשמעות היא מלחמת עולם, והוא מקבל אותה בזרועות פתוחות. הוא לא שלף את זה סתם; הוא יודע שיש חלק ניכר בציבור שלו – זה שמתמרן את המדינה ב-45 השנים האחרונות – שרוצה מקדש. אז הוא מתיימר להתייצב בצידו. אורלב איננו איזה דג רקק; הוא חלק מסיעה שיושבת בממשלת נתניהו, ממשלה שיש לה נשק גרעיני. תזכירו לי שוב איך הגענו למסקנה שההנהגה האיראנית לא רציונלית ביחס לזו שלנו?

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)