החברים של ג'ורג'

השרלטן הפוליטי המוביל בישראל, רונן שובל, האיש שבמשך שלוש שנים ניסה לשכנע אותנו שהוא מנהיג "תנועת מרכז ציונית", חשף בסוף השבוע עוד טפח מפרצופו, כשפרסם מאמר ב"מקור ראשון" (צילומו מובא למטה), ובו קרא לבנייתו של לא פחות מאשר בית המקדש השלישי. הר הבית, קובע שובל, "הוא הלב הפועם של עם ישראל מבחינה רוחנית, ולכשיקום הבית השלישי הוא יהיה גם הלב הפועם של עם ישראל מבחינה פיזית." עוד כותב שובל שבניית בית המקדש היא המשימה הגדולה של דורנו, וש"אין אנו יכולים להסתפק רק בשריד מקדשנו [הכותל – יצ"ג]. עלינו לשוב ולעלות להר, ושוב לשוב לעלות אליו."

די בדברים האלה כדי לסגור את התיק בשאלת האם רונן שובל והתנועה שלו הם פאשיסטיים. כמובן שכן. שובל קובע שיש עם יהודי מיסטי, שיש לו מקום שמהווה "לב פועם," ושהלב הזה, אחרי שנסיים לעבוד עליו כמובן, גם יהיה "לב פועם פיזית", לא רק רוחנית.

שובל, חשוב לציין, הוא לא חושב הלכתי. ההלכה לא כל כך מעניינת אותו. הוא רוצה להחזיר את מטען הנפץ הקדום ביותר של היהדות, והוא מתעלם לשם כך מההלכות שאוסרות על עליה להר (אותן הוא מכנה "נוירוזות גלותיות שנכנסו לתוך ההלכה"; מישהו צריך לעדכן את שובל שבניגוד למיתוס הציוני, 99% מהכתבים היהודיים וההלכתיים נכתבו ב"גלות.") מטבע הדברים, שובל לא מתייחס לשאלה המעיקה כיצד יפנו את הר הבית מהמבנה שנמצא עליו כרגע, ושנמצא שם כבר כ-1,400 שנה – יותר מפי שניים ממשך קיומו של המקדש השני, למשל. שובל הוא פאשיסט יהודי; קיומה של כיפת הסלע היא עובדה זניחה וחולפת, המקדש היהודי הוא נצחי. נחזור לנקודה הזו.

האמירות האלה של שובל לא צריכות להפתיע אותנו יותר מדי. שובל אמר, במהלך משפט הדיבה שהגישה תנועתו כנגד קבוצה של אנשים שאמרו עליה את האמת – קרי שהיא קבוצה פאשיסטית – שהוא הגדיר את אהוד ברק כלא-ציוני משום שהוא "ויתר על הר הבית." יתר על כן, לאורך השנים הביעה "אם תרצו" שוב ושוב תמיכה באברהם “יאיר” שטרן, האיש שיצר את תנועת הלח"י ושלערכים הפולקיסטיים שלו התייחסתי כאן. ראוי לציין שדמויות ציוניות טיפה יותר מרכזיות, כמו למשל יצחק רבין, לא מופיעה ברשימת דמויות המופת של "אם תרצו." היא הפיצה, בין השאר, חולצה של שטרן.

×”"עיקר" הסוגר ברשימת "עיקרי התחיה" של שטרן – אפשר למצוא אותם כאן – הוא "הבית": "בניין הבית השלישי כסמל לתור הגאולה השלמה." שטרן הוא הדמות הבולטת ביותר בציונות הימנית שדיברה על סוג של בית מקדש לא כמוקד דתי אלא כמוקד לאומי, אבל, כפי שהראה ד"ר ברוך פלח בשיחה עם תומר פרסיקו, התפיסה הזו קודמת לשטרן, והיא מלווה תמיד בתיעוב כלפי הדמוקרטיה הישראלית. היא מתחילה באב"א אחימאיר ו"ברית הבריונים" שלו, עבור באצ"×’ ואחר כך ישראל אלדד. הוגה חשוב בתחום הוא שבתאי בן דוד, איש לח"×™ לשעבר ומי שהרעיונות שלו שימשו אחר כך את המחתרת היהודית של שנות השמונים, שאכן ניסתה לפוצץ את המסגדים על הר הבית. סממן מעניין אפשר למצוא פה ביחס של שובל לחוק הישראלי: הוא פוטר אותו בבוז ×›"ערבוב מביך של חוקים עות'מאניים ובריטיים." החוק הישראלי, מבחינתו, כלל לא ישראלי; שובל מתגעגע ל"משפט העברי, [ש]מוטל בצד ללא דורש." המשפט העברי, שבו כזכור אין כל זכר לרעיונות מעיקים כמו שוויון או זכויות אדם ואזרח; המשפט העברי, שיהפוך רשמית את התושבים הלא יהודים של מה שהיתה פעם פלסטינה המנדטורית לתושבים סוג ב'.

רונן שובל הוא צאצא רוחני, כנראה מודע מאד – לאיש יש תארים מתקדמים – של המסורת המשיחית-ציונית הזו. קשה להאמין שהוא לא יודע שהמשיחיות נוסח הלח"×™ היתה תמיד תנועת שוליים בציונות – ×›×” שולית עד שכמעט לא התייחסו אליה, ובצדק. אפילו בקרב יוצאי הלח"×™, תנועה קטנה שבקטנות, רק מעטים ביחס אימצו את המיסטיקה של הר הבית ובית המקדש שאלדד אהב כל כך. אף על פי כן, במשך שלוש שנים ויותר מנסה שובל לשכנע אותנו שהוא-הוא המיינסטרים הציוני, כשהוא צריך לדעת שהוא הכל חוץ ממנו. תנועת המרכז של הציונות, מהחוגים שמשמאל למפלגת העבודה ועד לתנועת החירות, מעולם לא ראו את בניית המקדש כמשאת לב; במקרה הטוב, העדיפו להדחיק אותו ובמקרה הרע היתה אל כל הרעיון עוינות מובהקת. שובל הוא לא המרכז, הוא הוא השוליים המשיחיים שעכשיו מנסים להשתלט על המרכז. הוא הטפיל שמנסה לתפוס את מקומו של המארח. עכשיו אפשר גם להבין את יחסו אפילו אל השמאל הציוני: מדובר, אחרי הכל, באנשים שלא תופסים את המקדש כמרכז הקיום הציוני ושעבור הסכם שלום יהיו מוכנים לוותר על שליטה בהר הבית. אנשים כאלה, לדעת שובל, הם בסופו של דבר בוגדים ביעוד הלאומי. חבל שהוא לא אמר לנו את ×–×” קודם, ×–×” ×”×™×” מאפשר לנו להכניס אותו לפרופורציה.

וזה מביא אותנו לשאלת הפרה האדומה: אם רונן שובל חושב שאנחנו צריכים לבנות את בית המקדש, הוא קודם כל צריך לענות על השאלה מה יש לעשות במבנה שנמצא שם כרגע. האם הקמת בית המקדש השלישי מצריכה, לדעת שובל, את הריסת כיפת הסלע, מה שצפוי להוציא את ישראל למלחמת גוג ומגוג? זו השאלה שעיתונאי צריך לשאול את שובל, בפעם הבאה שהלז מנסה ללהג שוב על "מרכז ציוני." שובל הוא לא איש מרכז – הוא מעולם לא היה, זה לא חדש – אבל צריך להבין שהמאמר האחרון שלו, ונראה שהוא חושב כך כבר שנים ומסתיר זאת מן הציבור, מציב אותו בשוליים המטורפים של הציונות הדתית.

(יוסי גורביץ)

(בעקבות הודאתו הפומבית של יו"ר "אם תרצו," רונן שובל, כי שלח חוקרים פרטיים למשרדו של עו"ד מיכאל ספרד, ובעקבות שורה של תקריות אחרות מצד התנועה, פנה עו"ד יהונתן קלינגר לרשם העמותות בדרישה לחקור האם העמותה משמשת ככלי לעבור על החוק. המכתב שלו מופיע כאן בהסכמתו. – יוסי גורביץ)

לכבוד:

רשם העמותות,

מחלקת פיקוח ואכיפה.

באמצעות דואר אלקטרוני: [email protected]

הנדון: עמותת אם תרצו- ציונות להיות או לחדול (ע"ר) מס' 580471662.

א.ג.נ,

הריני לפנות אליכם בנוגע לעמותה בסימוכין לאור מספר פריטי מידע שפורסמו לאחרונה המעלים חשש ×›×™ העמותה פועלת בניגוד לחוק ובניגוד לתקנונה. על פי תקנון העמותה, מטרות העמותה הינן "קידום הרוח הציונית בחברה הישראלית"¹; אולם, לאור פרסום בעיתון 'הארץ' לאחרונה² מסתמן ×›×™ העמותה פעלה לא לקידום הרוח הציונית, אלא לביצוע פעולות חקירה אשר הינן, לפחות לכאורה, בניגוד לחוק.

כפי שעולה מהכתבה, בפרוטוקול הדיון בתביעת דיבה אשר העמותה מעורבת בה (ת"א 42868-05-10 אם תרצו × ' ילין ואח'³) עולה ×›×™ העמותה פגעה בחסיון עו"ד לקוח כאשר שלחה חוקרים פרטיים למשרדו של בא-×›×— הנתבעים לצורך נטילת מסמכים ממנו. בפרטיכל החקירה (עמ' 24, ש25 ואילך) נשאל מר רונן שובל, יו"ר העמותה, לגבי מידע שהושג ממשרדו של בא-×›×— הנתבעים וענה ×›×™ השיג מידע ממשרדו כיוון ש"אנו רואים בך אדם המתעסק באופן שיטתי בפגיעה בחוסנה של מדינת ישראל". למותר לציין ×›×™ תשלום לאותם חוקרים פרטיים לא דווח בדוחותיה השנתיים של העמותה⁴.

אי פירוט הדרך בה השיג שובל את המידע מעלה חשש כבר כי המידע הושג בדרכים לא כשרות, וכי אותו מידע הושג בפעולה שאינה חוקית בצורה מובהקת.

כידוע לכם, לתאגיד אין יכולת אלא לפעול בהתאם לחוק (ת"צ 38194-07-10 ספיר × ' פלאפון תקשורת בע"מ, ת"צ 1847-09 קסטנבאום × ' פלאפון תקשורת בע"מ). בעניין קסטנבאום פסק בית המשפט ×›×™ "רשיון משמעו זכיון או היתר לבצע עיסקה, וכשזה לא ניתן לאישיות משפטית נתונה, – ×›×™ אז אין לה ×›×— (במובן של טבלת הופלד) לבצע את הפעולה".

כך גם בעניינו: רשם העמותות נתן לעמותה זכיון לפעול לקידום הרוח הציונית בחברה הישראלית, וכל פעולה הנמצאת מחוץ לתחומי זכיון זה יכולים להוות עילה לסגירתה של העמותה. בעניין בג"צ 1398/04 איתי בן-חורין ואח' נ' רשמת העמותות ואח' פסק בית המשפט העליון כי "רק התנהלות בלתי-חוקית מתמשכת, המהווה חלק דומיננטי מפעילותה של העמותה, יש בה כדי להצדיק נקיטה בסמכות הנקובה בסעיף 50 לחוק העמותות".

דומה ×›×™ פעילותה של העמותה, כפי שעולה מדיווחים בתקשורת, נוגדת לא אחת את מטרותיה המוצהרות: כך לדוגמא, עולה ×›×™ חברי תנועת אם-תרצו השתתפו בהפגנה תוך שימוש פסול במדי חיילי צה"ל⁵ בחודש אפריל 2010, וכן גם עולה ×›×™ התנועה היוותה בסיס לפעילויות אחרות שאינן חוקיות כמו הפרת זכויות יוצרים (תא 9916-10-10 אורן זיו × ' עמיר בניון ואח').

יתר על כן, בהפגנה שאורגנה על ידי העמותה, בחודש נובמבר 2012, לתמיכה בתושבי הדרום, לוותה שירת התקווה בקריאות "מוות לערבים"⁶, המהוות לא רק הסתה לאלימות וגזענות אלא חריגה מחופש הביטוי המותר במדינתנו.

אכן, להפעלת הסמכות לפי סעיף 49 לחוק העמותות ישנן דרישות קיצוניות, אולם, עולה כי התנהלותה של התנועה בניגוד לתקנונה אינה פעילות אקראית: השליחה של חוקרים פרטיים, כעניין שבשגרה, לצורך עשיית דין עצמי ונטילת מסמכים מארגונים אחרים, של שימוש במדי צה"ל לצורך קידום מטרות העמותה ועוד, כולן מהוות חשש של ממש כי העמותה מהווה כסות לפעילות שאינה חוקית.

אודה לך על תשובתך המהירה,

בברכה,

עו"ד יהונתן י. קלינגר

1http://www.guidestar.org.il/organization/580471662

2http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1909705

3http://www.court.gov.il/BookReader/getbook.asp?path=\\IDCNFSV01\idc_repository2\796\185\0464b2e044764f4a0300000094b92aa3&OlvDataProto=file&Language=Hebrew&Hebrew=1&ReaderStyle=ILCourts&h=8B3D06EF7152C89A08B6F9426D8E6248&OnePageMode=1

4https://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?p=2701

5http://www.blacklabor.org/?p=18555

6https://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=MNfHmlKI6-Q

בירושלים מתנהל בימים אלה בעצלתיים משפט תביעת סתימת הפיות של "אם תרצו" כנגד מפעילי עמוד הפייסבוק "אם תרצו תנועה פאשיסטית." בחקירה נגדית, קרעו עורכי הדין של הסניגוריה מיכאל ספרד וישי שנידור לגזרים את רונן שובל, השרלטן הפוליטי שניסה לטעון ש"אם תרצו" היא "תנועת מרכז ציונית." החקירה הנגדית, סיפר לי אחד הנוכחים, הזכירה לו את הסצינה המפורסמת שבה מוביל טום קרוז את ג'ק ניקולסון להתפוצצות על דוכן העדים.

עוד קודם לכן, בחקירה נגדית של עדת התביעה אתי אשד, קעקע ספרד את האמינות שלה וחשף כי חלקים ניכרים מהתצהיר שהגישה מופיעים, מילה במילה, בתצהיר של עד התביעה גונן גינת. מאוחר יותר, הוא התעלל בעד תביעה אחר, פרופ' אברהם דיסקין, והראה כי השאלה "מהו פאשיזם" – המתגוננים עומדים מאחורי הגנת "אמת דיברנו," והם הגישו תצהירים של מומחים לנושא כי "אם תרצו" היא אכן תנועה פאשיסטית – כלל לא נמצאת בתחום התמחותו.

אבל לב הדיון היה עדותו של שובל. במהלכה, הוא הודה במספר דברים מעניינים מאד: בשאלות עוקצניות, הביא אותו ספרד להודות בכך ש"אם תרצו" שלחה חוקרים פרטיים כדי להשיג מידע פנימי של ארגוני זכויות אדם; בחקירה שאחר כך, ע"י עו"ד שנידור, הודה שובל כי "אם תרצו" שלחה חוקרים פרטיים כנגד ארבעה או חמישה ארגוני זכויות אדם. מול ספרד הוא הודה כי הוא שלח חוקרים פרטיים גם למשרדו של ספרד עצמו.

וכאן הגיעה ההתפוצצות. ספרד שואל (עמ' 24 לפרוטוקול הדיון) "האם אתם עושים שימוש בחומרים מחוקר פרטי שהגיעו ממשרדי?", ושובל עונה ללא היסוס – על פי התיאור, הוא נובח את הדברים בכיוונו של ספרד – "כן. אנחנו רואים בך אדם המתעסק באופן שיטתי בפגיעה בחוסנה של מדינת ישראל. הסרבנות האידיאולוגית שלך עוד מהצבא נמשכת עד היום בהעמדת שירותיך לארגונים שרודפים שיטתית את חיילי צה"ל ומזהים את הציונות כגזענות." מאוחר יותר (עמ' 25 לפרוטוקול) קורא שובל לספרד בוגד: "לצערי עד שבית המשפט לא יקבע בדין שאתה בוגד אינך כזה, למרות שמסכת הפעילות שלך מעלה תמיהה מדוע הפרקליטות לא פועלת בעניין. כל עוד אתה לא אשם, הינך זכאי." ספרד מזכיר אז לשובל שהוא הצטרף לקבוצה "גם אני חושב שענת קם היא בוגדת" לפני שהורשעה. מצד שני, שובל מסרב לקרוא "בוגדים" למתנחבלים שפרצו למחנה חטמ"ר אפרים, גרמו נזק ותקפו קצינים: מבחינתו (עמ' 26) הם רק "עוברים כל גבול של ביקורת, מוצדקת ככל שתהיה." יהודים טובים, אחרי הכל, לא יכולים להיות בוגדים; לכל היותר הם הגזימו קלות.

כלומר, אליבא דמנהיג "המרכז" שובל, אם הוא חושב שאתה בוגד או לא נאמן למדינה, זה לגמרי בסדר מבחינתו לשלוח חוקרים פרטיים שיגנבו מידע מהמשרדים שלך. זה בדיוק מה שקרה לספרד: כשפנו אליו מעיתון הימין "מקור ראשון" כדי לקבל תגובה, הסתבר שהעיתון החזיק במחברת פנימית של המשרד. בדיקה העלתה שהמגירה של המחברות נפרצה ותוכנה רוקן. במהלך החקירה, אגב, טען שובל שוב ושוב כי מדובר בפעולה שהיא "במסגרת החוק." הוא נמנע מלהכחיש כי "ישראל היום" סירב לפרסם את המסמכים מחשש להפרת פרטיות; הוא טען שהוא "לא זוכר."

נקודה קריטית נוספת שעלתה בחקירתו הנגדית של שובל היא ש"אם תרצו", על כל דו"חותיה (המועתקים בחלקם מארגון מקורב, NGO Monitor), מעולם לא הכחישה טענה פרטנית שהעלו ארגוני זכויות האדם. שובל טוען (עמ' 21) ש"אמירות האמת של הארגונים נדירות ביותר וצריך להתייחס לכך בהתאם. זאת בגלל שמגמתם לכבול את ידי החיילים. תפקידם להביא אותנו לדמוקרטיה מתגוננת." ספרד מקשה: "תסכים ש'אם תרצו' על של מחקריה לא בודקת את האמת העובדתית שבדו"חות של ארגוני זכויות אדם, היא מבקרת את המניעים והעמדות שלהם. אתם מעולם לא לקחתם דו"חות והתחלתם לבדוק האם הם מדויקים עובדתית או לא." שובל משיב: "בעקרון אנחנו לא מבצעים בדיקות כאלה אך היו מקרים שבדקנו. משימת הארגון היא לא לעקוב אחרי הארגונים שמבקשים להרוס את המדינה." ההדגשה שלי.

רגע, רגע, עצור! אם משימת "אם תרצו" היא לא לעקוב אחרי הארגונים, מדוע היא שיסתה בהם חוקרים פרטיים? ואם "אם תרצו" לא בודקת פרטנית את הטענות של ארגוני זכויות האדם, מנין לשובל הבטחון ש"אמירות האמת של הארגונים נדירות ביותר"? זה די פשוט: שובל לא עוסק באמת, הוא עוסק בהפצת תעמולה. וגבלס כבר ידע שאם תחזור על שקר מספיק פעמים, יהיה מי שיתפוס אותו כאמת. זה המודוס אופרנדי של שובל ושל שולחיו.

שובל נתפס במה שנראה כמו שקר נוסף: הוא טוען (עמ' 27) שקבוצת הפייסבוק "תרמה מהותית" לכך שהכומר תומך היטלר ג'ון הייגי הפסיק לממן את "אם תרצו"; מאוחר יותר (עמ' 28) הוא אומר שהוא שוחח עם שניים מאנשי ארגונו של הייגי – ומודה שקבוצת הפייסבוק לא הוזכרה בשיחה. ארגונו של הייגי הודיע כבר לפני יותר משנתיים ש"'אם תרצו הוליכה אותנו שולל לגבי הפעילות שלהם. האמנו להם כשהם סיפרו לנו שהמשימה שלהם היא חינוך יהודי גרידא."

לא רק אותם הוליכו שובל ו"אם תרצו" שולל. הם העמידו פנים שהם ארגון מרכז, ואיימו בתביעת דיבה גם על ויקיפדיה אם זו תכתוב את האמת, בזמן שהם תמיד היו ארגון ימין קיצוני. הם העמידו פני ארגון עצמאי, בזמן שהם היו בעצם זרוע של לשכת ראש הממשלה נתניהו, הזרוע למבצעים מלוכלכים שלה, התוקף החיצוני שמעניק לגיטימיות תקשורתית – באמצעות "דו"חות" שעכשיו מודה שובל שלא עסקו כלל באמת עובדתית – לפעולות של נתניהו וסער.

שובל מרשה לעצמו, עכשיו, לשלוח פורצים – סליחה, חוקרים פרטיים שהוא מקפיד לא לדעת איך הם עובדים – למשרדיהם של מתנגדיו. פעם, בימי החושך של בן גוריון, ×–×” ×”×™×” ×”×’'וב של השב"×›; נתניהו, כרגיל, הפריט את המשימה. "אם תרצו" היא קבלן הביצועים שלו. עכשיו חשבו מה ירשו לעצמם שובל והמיליציה שלו אם נתניהו והבית היהודי – שובל ×”×™×” פעם מועמד שלהם לכנסת – יקבלו רוב. עוד סיבה לשלוח את נתניהו, עוד שלושה ימים, למקומו הראוי: פח האשפה של ההיסטוריה. ויחד איתו נשלח לשם גם את רונן שובל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בשבוע שעבר נוצרה סערה קטנה, כשהחליט משרד החינוך לזמן לשימוע לפני פיטורין את רם כהן, מנהל תיכון נט, לאחר שהלה פרסם מאמר שבו קרא להצבעה עבור מפלגות שמאל על פני מפלגת המרכז הציונאל-סוציאליסטית, העבודה. על פניו נראה שלפעולת המשרד, המנוהל על ידי הקומישר סער, יש בסיס: טכנית, נאסר על עובדי מדינה להביע עמדה פוליטית (חוק שירות המדינה אוסר על עובדי מדינה להשתתף ב"תעמולה פומבית, בכתב או בעל פה"), אם כי רק לעתים נדירות מופעל הסעיף הזה. בדרך כלל, עולה החשד, הוא מופעל כלפי אנשים שמתנגדים לעמדתה של המדינה או שהם סתם לא יהודים, כמו במקרה של ג'והיינה חוסיין, שפוטרה אחרי שנשאה שלט אגרסיבי נגד צה"ל בעת "עופרת יצוקה."

המקרה שלפנינו, של עובד מערכת החינוך, מובהק עוד יותר. כל מי שעיניו בראשו וחי במדינה הזו יודע שהחוק הזה חל, אם בכלל, רק על מוסדות החינוך החילוניים. בבתי הספר הדתיים מכיר כל אדם – והח"מ יכול להעיד מנסיונו – את המנהג של לכנס את כל תלמידי בתי הספר ולהוציא אותם באוטובוסים להפגנות, לעתים על חשבון הלימודים. גם המנהג של ניצול תלמידי ישיבות – מכל הזרמים – לפעילות פוליטית לא יפתיע אף אחד. בימים אלה נחשפת העובדה שמפלגת הבית היהודי (על המצע שלה, שכל מערכת התעמולה שלה מיועדת להסוות אותו, בקרוב) משתמשת בתלמידי מכינות צבאיות וישיבות הסדר כדי לעבוד במערכת הבחירות למען נפתלי בנט. זה כבר שימוש בחיילים לצרכים פוליטיים, אבל כנראה שראש וועדת הבחירות אליוקים רובינשטיין לא יתרגש מזה יותר מדי, ולא יקנוס את המפלגה בסכום מזעזע, שיחסל את הקמפיין שלה ויגרום למנהיגי העתיד שלה לחשוב שוב לפני שינסו שטיק כזה.

האתר "שישים ואחת" ריכז שורה של אירועים כאלה שעלו לכותרות בשנים האחרונות; אפשר לראות אותה כאן. מדובר ברשימה חלקית מאד, טיפה בדלי, אבל היא כוללת את שליחתם של כל תלמידי מוסדות החינוך בגדה המערבית להפגנה פוליטית. ראשי ישיבות מדברים לעתים קרובות בתקשורת על העמדות המדיניות שלהם, ואף אחד לא עושה להם כלום. כשראש הישיבה שלי, יוסף בא-גד, רץ לכנסת, הוא ניסה לפקוד את תלמידי הישיבה לרשימה שאליה רץ – בהתחלה המפז"ל, אחר כך למולדת של זאבי. זה לא כל כך עבד, אבל הרעיון להשתמש בתלמידי ישיבה כנכס פוליטי נשמע לגמרי סביר כחלק מהעולם הזה, ובישיבות החרדיות הוא מקובל למדי. בין לבין, כמובן, מופעל לחץ לא תמיד עדין על התלמידים לשמש כבלוק הצבעה של ראש הישיבה. כולם יודעים, אבל אף אחד לא מדבר על זה, כי מי צריך את הכאב ראש הזה, להכפיף את חובשי הכיפה לחוק המדינה.

מדי פעם הם משתינים מהמקפצה ואז נוצרת מהומה. מקרה בוטה במיוחד אירע כשהמתנחל צבי הנדל – לשעבר מגוף קטיף – ששימש בעוונותינו כסגן שר החינוך, שלח איגרת למנהלי בתי ספר דתיים. המכתב, שנשלח בעת המרד הכתום כנגד ההתנתקות, מתח ביקורת – על נייר רשמי של סגן שר, כן? – על ראש הממשלה, וקרא למנהלים להוציא את התלמידים שלהם להפגנה נגד ההתנתקות. הנדל הגדיר את ההפגנה "עצרת" וטען שיש לה "ערך חינוכי." הנדל חטף ביקורת מהחוגים המקובלים, אבל ספק אם זה מנע ממישהו מהמנהלים לשלוח את התלמידים שלהם להפגנה; להמנעות כזו היה מחיר חברתי מצד קבוצת ההתייחסות שלהם, אבל לשליחת התלמידים לא היה שום מחיר.

ראוי להזכיר בעניין הזה את השימוש שעשו המתנחלים בילדים במהלך ההתנתקות. הם שלחו את הילדים קדימה, להיעצר, ובשורה של מקרים נעצרו ילדים – בעיקר ילדות – לתקופות ארוכות, משום שהן סירבו להזדהות. מערכת המשפט התחרפנה באותה תקופה והיתה שופטת שהסירוב להכיר בסמכותה כל כך פוצץ לה את הסעיף שהיא הורתה לשלוח ילדה כזו לקיבוץ דתי כדי להרחיק אותה מסביבה שהיא ראתה כפוגעת בה. דיברו הרבה על תפקיד ההורים בשימוש הזה בילדים, על כך שהם היו מוכנים להקריב את הילדים שלהם על מזבח האמונות שלהם-עצמם, שהילדים עדיין צעירים מכדי להבין. דיברו על ההורים – אבל לא דיברו על מערכת החינוך התומכת, שקיבלה היעדרויות ארוכות בשתיקה ובהבנה. וזו אפילו לא הבעיה העיקרית של מערכת החינוך הדתית: הבעיה העיקרית שלה היא שעיקר הפעילות שלה היא לא לימודים, אלא הטפה פוליטית, ולפוליטיקה של שנאה וגזענות. אבל זה מותר.

כבר התרגלנו שלמערכת המשפט שלנו יש עין עצומה לימין. התרגלנו לכך שמחבלי המחתרת היהודית מבצעים שורה של מעשי רצח ונתפסים בעת יישום טבח (הטמנת פצצות באוטובוסים), ותוך זמן קצר 300 אלף איש חותמים על עצומה לשחרורם ורוצחים הולכים הביתה אחרי שבע שנים (היום נרשמה חריגה אפילו באנומליה הזו, כשהמחבל היהודי חגי סגל הגיב ב-"24 שעות" על הסרט "שומרי הסף," שמתאר בין השאר את לכידתו שלו. לבני סלע לא היו נותנים פריבילגיה כזו). התרגלנו לכך שהממרידים, המומרדים והטרוריסטים מתקופת ההתנתקות קיבלו חנינה, בעוד מורשעי השמאל מרצים כל דקה מעונשם. התרגלנו לכך שענת קם מקבלת שלוש שנים בפועל על העברת מסמכים לעיתון שכפוף לצנזורה, בעוד שאנשי ימין שעוקבים אחרי תנועות צה"ל ומדווחים עליהן מקבלים חודש וחצי, במקסימום – כשהם נהנים מתמיכתם של בוגדים כמו זאב אלקין ואורי אריאל.

עכשיו מגיע תורה של מערכת החינוך לעבור התאמה פוליטית. ביקורים בחברון ואמירה שהיא צריכה להיות בריבונות ישראלית לנצח – זו לא אמירה פוליטית; איסור על תלמידים ללמוד על זכויות אדם, שמא ילמדו חס וחלילה שיש להם זכות מוקנית להמיר את דתם – זה לא פוליטי; השתתפות של תלמידים בהפגנות ימין, כולל בזמן הלימודים, לא מעוררת את משרד החינוך מרבצו, כי זה "לא פוליטי"; אבל השתתפות במצעד זכויות האדם, או כתיבה בעד מפלגת שמאל – זה סופר פוליטי ואתה תיענש על זה.

ואנחנו עדיין יכולים לשנות את זה. 21% מהבוחרים עדיין לא החליטו למי הם מצביעים. ביום שלישי הבא אנחנו עדיין יכולים לבעוט את גדעון סער מלשכת השר, ולשלוח את המשת"פים שלו מ"אם תרצו", ממכון שלם, וה"מכון לאסטרטגיה ציונית" ללשכת העבודה. עוד ארבע שנים של הקומישר סער, ובכלל לא בטוח שיהיה עם מי לדבר.

ועוד דבר אחד: הבחירות האלה, אסור לשכוח, הוכרזו משום שלבנימין נתניהו לא היה את האומץ להציג לציבור את רשימת הגזירות שלו ערב הבחירות. עכשיו מסתבר שלמרות העלאת המסים העקיפים, הגרעון עלה ב-2012 ב-4.2% במקום בשני אחוזים, והוא הוכפל ל-39 (!!!!1!!) מיליארדי דולרים שקלים, בניגוד לתחזיות. הקוסם עם הכובע הריק משפנים אומר לנו עכשיו שזה לא צריך לעניין אותנו, ומתעסק בנסיונות לגלגל על אולמרט את ההוצאות של ההתנתקות, כשהוא יודע שהתקשורת הממוסדת לא תזכיר שהוא היה שר האוצר עד שבוע קודם להתנתקות. אחרי הבחירות, כמובן, הוא יסביר לנו בפנים רציניות שאי אפשר לחיות עם גרעון כזה, ושצריך להדק את כל החגורות – להוציא את אלה של האוליגרכיה. לזכור ולא לשכוח, להזכיר ולא לתת להשכיח: ב-22 בינואר שולחים את נתניהו הביתה. אנחנו רק צריכים להעלות את אחוז ההצבעה, ולהזיז שישה מנדטים מצד אחד לאחר. זה בכוחנו, אם לא נתייאש. הבחירה, כפי שרואים בתשדיר הזה של מרצ – לא ברור איך זה קרה, אבל הוא מוצלח – היא בין לחטוף עוד כאפה או להתחיל להחטיף חזרה. אם כבר מלחמת מעמדות, שתהיה לפחות דו צדדית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שנשתה ביחד לרגל פרישתו של בנימין נתניהו מהחיים הפוליטיים.

(יוסי גורביץ)

אתם ודאי מתלוצצים: הליכוד פתח השבוע במתקפה נגד סיעת הבית היהודי בראשות נפתלי בנט, כשהוא שם דגש על העובדה שהמפלגה פונדמנטליסטית משהו ושהיא פוגעת בזכויות נשים. עכשיו, זה ודאי נכון, אבל לא נראה לי שהליכוד הוא מפלגה שיש לה זכות דיבור בנושא.

הרבנים של הבית היהודי אולי קידמו ציבורית הדרת נשים, אבל מי שנתן לכך את ההסכמה הממשלתית היה ישראל כץ, שר התחבורה של הליכוד, שהודיע לבג"צ שלמשרדו אין בעיה עם "קווי המהדרין," ובכך איפשר לבג"צ להודיע שאם לשר אין בעיה, אז כנראה שהכל בסדר. הבית היהודי מדבר – הליכוד עושה.

הליכוד היא גם המפלגה היחידה שבה יועץ בכיר של ראש המפלגה, נתן אשל, הודח מתפקידו בשל מה שנראה בעליל כמו הטרדה מינית של עובדת אחרת בלשכת ראש הממשלה – וכתגובה, ראש הממשלה הביא להדחתם של האנשים שדיווחו על העבירה וממשיך להעסיק את עבריין המין כיועץ קרוב. על פי הדיווחים בתקשורת בשבועות האחרונים, אשל יהיה זה שירכז את שיחות הקמת הקואליציה.

מרצ ומפלגות אחרות מתהדרות במספר גדול של נשים ברשימה שלהן; ארץ חדשה מעמידה מספר זהה של נשים וגברים, אחת אחרי השני, בעשיריה הראשונה שלה. בליכוד, מצד שני, האשה הראשונה מופיעה במקום העשירי, והיא בכלל סופיה לנדבר מישראל ביתנו. האשה הראשונה ברשימה שהיא אשכרה ליכודניקית מגיעה רק במקום ה-15, והיא ציפי חוטובלי – מי שמבחינתה מאבק על זכויות נשים מתבטא במאבק לשמירת הפות היהודי ליהודים כשרים בלבד. ייאמר לזכותה של חוטובלי ששר החינוך (נחשו מאיזו מפלגה?) מסכים איתה, ונציגו בדיון של חוטובלי אמר שאכן צריך לשמור טוב יותר על טוהר הגזע.

מספר נשים חרדיות יצאו לאחרונה לקמפיין ראוי מאד, שבו הן קוראות שלא להצביע עבור מפלגות שלא מוכנות לקבל נשים כמועמדות. לנשות ישראל, שההישגים שלהן רעועים מאד – זכותן להפלה, למשל, מעוגנת בסך הכל בקומבינה – כדאי לבחון בשבע עיניים את המפלגה לה הן מצביעות. הליכוד כבר הראה נכונות ניכרת למכור את זכויותיהן. לא, הבית היהודי לא יותר טוב, אבל כשזה מגיע מהליכוד, זו חוצפה חריגה.

אגו שיש לו מפלגה: שלי יחימוביץ' הבינה שלשום (ה') שהקמפיין שלה היה שגוי מיסודו, ושברה כיוון בחדות. לאחר כחצי שנה של סירוב לומר זאת, ולאחר שאיבדה על מזבח הסירוב הזה את עמיר פרץ – שאולי לא יכול היה להועיל לה אבל ודאי יכול להזיק – היא הודיעה סוף סוף שלא תשב עם נתניהו בממשלה אחת. אמש (ו') היא החלה בסיכומים עם ציפי לבני כדי להגיע לאותה המטרה: גוש חוסם נתניהו-ליברמן-בנט.

כל זה הבהיל מאד ובלבל מאד את האיש ללא תכונות, יאיר לפיד. הוא יצא בשלל הצהרות סותרות. תחילה תקף את יחימוביץ', אחר כך אמר שלא ישב בממשלה של חרדים ומתנחלים כי הוא "לא משוגע," והיום הוא יצא בהצהרה שלישית, שסותרת את שתי הקודמות. לפיד קרא ליחימוביץ' ולבני להצטרף לממשלת נתניהו כדי למנוע ממנה מלהפוך לממשלת ימין וחרדים. באותה נשימה, הוא אמר שהוא לא "מחרים אנשים ומפלגות." אלא אם, כמובן, אלה חרדים ומפלגותיהם. לפיד מתנגד לגוש החוסם, והוא רוצה שמפלגות המרכז יספקו לנתניהו את מה שסיפק לו, בראשית הקדנציה, אהוד ברק.

או, כפי שכתבתי כאן לפני פחות משנה, הסכנה הגדולה ביאיר לפיד היא ש"יש סיכוי טוב שהאיש הזה, בשר מבשרה של האוליגרכיה הישנה – מי שמתחכך באוליגרכים, ששימש כפרזנטור של בנק הפועלים, שהיה הכלי של גנרל להשפלה פומבית של חפ"ש, שהיה אתרוגן מוביל של ידידו וכעת יועצו אולמרט – ימשוך עכשיו את קולותיהם של תומכי המחאה החברתית, יסיט אותה ממסלולה, וימכור אותם אחר כך לנתניהו תמורת תפקיד שר החינוך או התמ"ס." והנה לפיד אומר זאת בעצמו.

עוד דבר אחד: הליכוד הודיע שהוא מסרב לחתום על אמנת השוויון בין יהודים וערבים, שמתבססת על מילות מגילת העצמאות. גם יהדות התורה סירבה, אבל עליה סיפרו שמפלגת האם שלה, אגודת ישראל, שלחה בשעתו מברק ברכה להיטלר על חוקי נירנברג. ספרו לי עוד על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אליצור סגל, כהניסט מוצהר ורב ב"ישיבת הרעיון היהודי," מחזיק – ככל היודו-נאצים – בדעות בזויות ולא ראויות לבוא בקהל. ועם כל זה, אסור לסתום לו את הפה. שזה בדיוק מה שעשה בית משפט השלום בירושלים בשבוע שעבר.

אליצור הורשע בעבירה הנדירה יחסית של "העלבת עובד ציבור," שלא ממש ברור מה בעצם היא עושה בספר החוקים של מדינה חופשית. הוא "העליב" את הגנרל הרב תא"ל ישראל ווייס, בעוונותיו הרב הצבאי הראשי בימי ההתנתקות. אליצור לא טען שווייס הוא אוויל משריש, שהוא פיסת ג'יפה מריירת שאיננה ראויה להיראות בציבור, או הביע את דעתו על מקצועה המשוער של אמו של ווייס – כל אלה בהחלט היו בגדר עלבונות. לא שהייתי תובע עליהם, אבל אלה היו עלבונות. לא, אליצור הורשע בגלל כתיבת המשפט הבא:

"נסכם אם כן את קווי דמותו של הרב הצבאי הראשי: מסייע לרצח – איסור סקילה, מסייע לגילוי עריות – איסור ייהרג ובל יעבור, מסייע לחילול שבת – איסור סקילה, מסייע לביטול מצוות יישוב הארץ השקולה ככל התורה כולה. די בזה ואין צורך להשלים את דמותו."

אליצור טען כי ווייס מעורב ב"סיוע לרצח" בכך שלא מנע "פגיעה בחפים מפשע" במהלך ההתנתקות; בגילוי עריות, בשל תמיכתו בשירות משולב של חיילות וחיילים; בחילול שבת משום שהתיר פעילות בשבת שלא לצרכים מבצעיים; וכמובן, עצם סיועו להתנתקות הוא "ביטול מצוות יישוב הארץ."

אני לא מסכים ולו עם מילה אחת ממה שיש לאליצור לומר, אבל זה בסדר – אני משוכנע (למעשה, מאחר ויצא לנו להתכתש פומבית, יודע) שהוא לא מסכים עם אף מילה שלי. ולאף אחד מאיתנו, ועל אחת כמה וכמה לממשלה, אסור לסתום את פיו של האחר. הפרשנות של אליצור, מוזרה ככל שתהיה בעיני אנשים חילונים, לגיטימית לגמרי. אפשר, למעשה, לטעון שאליצור מתיר את דמו של ווייס (אזכור של שני איסורי סקילה ואזכור "ייהרג ובל יעבור") אבל אי אפשר לטעון שהוא "מעליב" אותו, משום שגם ווייס וגם אליצור מפרשים את אותו קורפוס הלכתי עצמו, והם חלוקים בדעותיהם.

עכשיו, אם הפרקליטות להוטה כל כך להעמיד רבנים לדין על מה שהם כותבים, אני מציע לה להתחיל משלמה אבינר, שפרסם לאחרונה מדריך שמסביר לילדות בנות שלוש כיצד עליהן להתלבש בצניעות, כלומר מסביר להן שהן אזרחיות סוג ב', במקרה הטוב, שמסוגלות לפתות גברים בעצם קיומן. ספק אם יש דבר שמסוגל, בלשון הזהב של מרטין לותר קינג, לכנס את " ענני הנחיתות המדכאים שיתחילו להעיב על שמיה הקטנים" של בת שלוש מאשר התפיסה ההרסנית של "צניעות", ודאי בנוסח האבינרי. ככאלה הם אולי לא מעליבים עובדי ציבור, אבל פוגעים מהותית במספר גדול מאד של אזרחים. כמובן, המקרה של אבינר מצריך את התערבות הרשויות לבריאות הנפש הרבה יותר מאשר את זו של הפרקליטות, מה גם שדברי ההסתה המיזוגניים של אבינר מוגנים – כפי שפסק היועמ"ש לא כל כך מזמן – משום שהם מעוגנים בדיון הלכתי דתי.

אבל כך, כמובן, גם דבריו של סגל. מה שמשאיר אותנו עם עבירת "העלבת עובד ציבור." הפרקליטות כבר הפכה בעבר שורה של חוקים ישראליים לאות מתה, פשוט על ידי החלטה שאין תובעים אנשים על עבירה עליהם. מי שיהיה לימים אחד מגדולי השופטים הישראליים, חיים כהן, הורה כיועץ משפטי לממשלה שלא להעמיד לדין אנשים בשל עבירה על חוקי הסדומיות, שלא בוטלו עד אמצע שנות השמונים. החוק הישראלי מכיל גם סעיף של כישוף (סעיף 417 לחוק העונשין), שקובע ש"המתחזה לעשות מעשה כישוף בכוונה לקבל דבר, דינו – מאסר שנתיים; קיבל דבר בעד מעשה הכישוף או על פיו, דינו – מאסר שלוש שנים; לענין סעיף ×–×”, "כישוף" – לרבות מעשה קוסם והגדת עתידות." אילו היתה הפרקליטות מפעילה את הסעיף ×”×–×”, המשטרה היתה צריכה להקצות משאבים ניכרים למלחמה בתחום, שוטרים סמויים היו עוקבים אחרי רבנים, מקובלים, מעוננים ואצטגנינים, וקבלנים היו מתעשרים מבניית בתי כלא מאובטחים אסטרלית. למרבה המזל, ×–×” לא המצב. שוטה וכספו נפרדים מהר יותר משהמדינה מעבירה לאוליגרכים נכסי ציבור, והשוטה – מסכימה הפרקליטות – יכול להאשים רק את עצמו. הרשויות נלחמות במאחזי העיניים, בדין, רק כאשר הם מעלימים מס.

אז למה עדיין פעיל הסעיף של "העלבת עובדי ציבור"? מה מותר עובד ציבור כמו הרב ווייס מסתם אזרח מן השורה – אזרח המשלם את משכורתו של ווייס? הוא איתנו, מותר לחשוד, בשל הנטיה הממשלתית שימיה כימי בן גוריון ושמעולם לא מוגרה להבהיר לציבור שהוא לא יכול, לא באמת, לפקח על בכירי המשטר שלו בעצמו; זה עניין לוועדות, יועצים, משפטנים, מבקרים – אבל כאשר הציבור מעז לומר מה הוא חושב על פקיד בכיר, הוא צריך להזהר לא רק מתביעת דיבה (שבה, יש להניח, ווייס היה מפסיד) אלא גם מפגיעה בכבודו של האחשדרפן ובגאוותו של הפחה.

אבל ווייס ודומיו עובדים אצלנו. אין שום דבר שמשותף לי ולסגל, אבל שנינו משלמים את משכורתו של ווייס. וכמי שמעסיקים אותו מותר לנו גם לומר מה אנחנו חושבים על תפקודו. מי שלא מוכן לקבל את התנאי הבסיסי הזה של שירות ציבורי, מי שעורו דק מדי, מתבקש לוותר על התענוג. והפרקליטות מתבקשת להוציא את סעיף "העלבת עובד ציבור" לגמלאות; יותר מדי הוא משמש למה שריח לא נעים של רדיפה פוליטית נודף ממנו.

ועוד דבר אחד: ואי אפשר בלי מילה רעה על דני איילון. הלז העיד כנגד השר הממונה עליו, אביגדור ליברמן, בפרשת מינוי השגריר זאב בן אריה – אבל עשה את זה רק לאחר שליברמן חיסל את הסיכויים שלו להכנס לכנסת הבאה. מותר להניח שאם כסאו של איילון היה בטוח, הוא היה שומר על אומרטה כפי שעשה לאורך השנים מאז אותה תקרית. אחר כך גם חטא בשקר, כשהודיע לתקשורת שהוא לא העיד "במשטרה," כשהוא מתכוון לכך שנחקר בביתו ולא, כאחד האדם, בתחנת המשטרה – אבל גורם לתקשורת לחשוב שהוא מכחיש את עצם העדות. כשאנחנו מדברים על האנשים שהורידו את הפוליטיקה הישראלית לאשפתות, צריך לזכור את שמו של האיש שהמציא את גישת השרפרף הקטן לפוליטיקה.

הערה מנהלתית: במהלך השבוע האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)