בין הקללות שהטיל שמעון פרס על הארץ המיוסרת הזו, מעטות מזיקות יותר מחוק ההסדרים. פרס יצר את החוק מסרס-הכנסת הזה יחד עם יצחק מודעי ב-1985, אם כי הוא עשה זאת למטרה ראויה: יציאה מהמשבר הכלכלי האיום שהמיטו עלינו התפיסות הכלכליות של הליכוד.

הבעיה עם כלים שנוצרו למטרות ראויות היא שהם נשארים, בדרך כלל, גם אחרי שהמטרה הושגה. חוק ההסדרים חוגג 25 שנה לקיומו היום, והשימוש העיקרי שלו הוא לחיסול יכולת החקיקה הכלכלית של הכנסת. האוצר משתמש בו – חוק ענק, בעל מאות ואלפי סעיפים שלא קשורים לשום דבר – כדי לעקוף למעשה את הכנסת. חברי הכנסת מגיעים אליו ממוטטים, כשהם כבר לא יודעים שום דבר ולא יודעים מה נכנס אליו. פעם אחר פעם, מנסה האוצר – ומשרדים אחרים שלמדו את השטיק – להעביר באמצעות חוק ההסדרים "רפורמות" שלא קשורות בדבר לחוק התקציב, שחוק ההסדרים הוא לכאורה נלווה לו.

איילת עוז מפרטת את הפגיעות החדשות שמכיל החוק, שאמור לעלות להצבעה היום. אני רוצה להתמקד בכמה מהם, ולנצל את ההזדמנות כדי להודות לאגודה לזכויות האזרח, שעושה מלאכת קודש בנושא.

קודם כל, זוועת העובדים הזרים. בית המשפט העליון כבר ביטל ב-2006 את "הסדר הכבילה", שהפך למעשה את העובד הזר לעבד של המעסיק שלו, בכך שמנע ממנו מלמצוא לעצמו מעסיקים אחרים או עבודות אחרות. בג"צ קבע כי מדובר ב"מעין עבדות בגרסה מודרנית", כי הוא "הלכה למעשה שלל מהם את חירותם", וכי מדובר בהליך שבעטיו "כלימה תכסה את פנינו בראותנו את כל אלה".

מה שכמובן לא הפריע לממשלה לנסות להביא את הסדר הכבילה, יחד עם שיטת "הדלת המסתובבת" – הנוהל שבו עובד מגיע לתקופה קצובה, מגורש, ובמקומו מגיע עובד אחר, הכל מלווה ביללות ממשלתיות על "פלישה של זרים" והצורך ב"מדינה יהודית", כזו שאין בה זכויות לאנשים שסועדים את הקשישים היהודים הכשרים בימיהם האחרונים – להצבעה נוספת בכנסת. לזכותה של האחרונה ייאמר שהיא דחתה את הצעת הממשלה. עכשיו מנסה הממשלה לדחוף דרך החלון את מה שלא עבר דרך הדלת, בפרק ד' של הצעת חוק ההסדרים. בנוסף, החוק פוגע משמעותית בזכויותיהם של קרובי משפחה של תושבים ואזרחים ישראלים. גם זה בניגוד לפסיקת בג"צ.

אם פרק ד' של חוק ההסדרים – שם זמני: החוק לרווחת חברות כוח האדם – יעבור, הרי שעובדים זרים שיסבלו התעללות או פגיעה מצד המעסיקים הרשמיים שלהם (למשל, אי תשלום משכורת; למשל, הלנת שכר; למשל, מגורים שאינם ראויים לכלב, שהרי ישראל רחמנים בני רחמנים הם), לא יוכלו להתלונן כנגדם, כי אם הם יתלוננו הרי שהמעסיק יתנער מהם, ואם הוא יתנער מהם ולא יהיה להם מעסיק, הם יגורשו אוטומטית. החוק הזה מעודד התעללות בעובדים זרים. ומי שחושב שזה ייעצר בעובדים זרים, מתבקש להסתכל אל מעבר להרי החושך, אל הגדה המערבית, ולזכור איך נהלים שהתחילו שם חלחלו אט אט גם אל ישראל גופא. מעסיק שהתרגל לדפוק את העובדים שלו, בחסות ממשלתית, לא יעצור בעובדים זרים. הוא ידפוק גם עובדים ישראלים.

יתר על כן, אם אפשר להעסיק תאילנדי בלי לשלם לו שכר מינימום, תוך כדי תשלום בשוטף-מתי-שיהיה-לי, בלי זכויות, התמריץ של נוגש העבדים להעסיק עובדים ישראלים בשכר מלא ועם זכויות ידולדל משהו. גם אם בכל זאת ייאלץ להעסיק עובדים כאלה – כי שמה של ישראל יצא לזוועה בעולם, כמו שמן של ערב הסעודית ודובאי, ואנשים פשוט לא יבואו לכאן יותר – נחת הם לא יראו מהעבודה. יש מקום לעונשים דרקוניים בשוק העבודה: הם צריכים להיות מופנים כלפי הקבלנים. מי שמעסיק עובדים בתנאים שאינם שונים הרבה מעבדות, צריך לשבת בכלא כמה שנים, ולאחר מכן לאבד את רשיון העוסק שלו לצמיתות. רק כך תוכל ישראל להתמודד עם התופעה. אלא שכמובן, מהיותם של הקבלנים מקורבים לרשויות, או משמנים את הרשויות (שלום, שלמה בניזרי!), אף אחד מהדברים האלה לא נעשה.

היה המון רעש בימים האחרונים סביב הנסיון להעביר את חוק האברכים, שהיה מיועד לחלק כסף לאברכים תוך העמדת פנים שמדובר בקריטריון שוויוני (כי גם סטודנטים חילונים נטולי הכנסה ורכוש אך כרוכים בשלושה ילדים היו זוכים לאותה הטבה. יש, בערך, שלושה כאלה). החוק ההוא, נזכיר, היה חוק עוקף בג"צ: מכאן הרעש. מכאן גם העובדה שהטענות כלפי ההסדרים שרצתה קדימה לעשות עם החרדים לא בדיוק במקומן: ההסכמים האלו נערכו בתקופה שבה כל זה עוד היה חוקי. בזוי, מסריח – אבל חוקי. זה כבר לא חוקי.

אבל, כמובן, גם הנסיון להכניס את הדלת המסתובבת וכבילת העובדים מנוגד לפסיקת בג"צ. גם הסעיף הזה בחוק ההסדרים הוא חוק עוקף בג"צ. רק שחוק ההסדרים עמוס בכל כך הרבה סעיפים, שאף אחד מהם לא מקבל את תשומת הלב הראויה.

בנימין נתניהו מעוניין לדחוף את חוק ההסדרים בגרונה של הכנסת, ובאותה הזדמנות גם להעביר את חוק ויסקונסין האהוב עליו, שהכנסת דחתה. הוצאתה של תכנית ויסקונסין מחוק ההסדרים נחגגה, בצדק, כנצחון חשוב של יו"ר הכנסת, רובי ריבלין. עכשיו עושים נתניהו והאוצר טריק חדש: הם יעלו להצבעה, שוב, את חוק ויסקונסין – בסמוך להצבעה על חוק ההסדרים, תוך תקווה שחברי הכנסת יהיו מותשים מכדי לשים לב על מה הם מצביעים. אם יש לכם גישה לחברי כנסת כלשהם, צרו איתם קשר עוד היום ועדכנו אותם באשר לתרגיל המתוכנן הזה.

כדי לוודא שחוק ויסקונסין יעבור, למרות הכנסת, נתניהו רוקם דיל עם החרדים: הם יעזרו לו להעביר את ויסקונסין, הוא יעביר את חוק האברכים. במכה אחת, האנשים שבטלנותם אמנותם יקבלו עוד כסף, ואנשים שמתקשים במציאת עבודה יעברו לידי רשות שמטרתה להכשיר אותם לקבל בהכנעה כל עבודה בזויה בשכר לא ראוי. רצוי להזכיר שנתניהו התגאה בשעתו בכך שהוא קיצץ את הקצבאות של החרדים ולטענתו, שלח חלק מהם לשוק העבודה; היום, כמסתבר, אין לו בעיה להחזיר חלק מהקצבאות הללו – ששחר אילן הסביר היטב למה הן מונעות יציאה לעבודה – ולבגוד במה שנשאר מהעקרונות שלו, כדי לסחוב עוד כמה חודשים בתפקיד. (ראוי, במאמר מוסגר, לציין את המהירות שבה הצהירו הח"כים החרדים כי הדרישה שחרדים יקבלו יחס שווה לאזרחים האחרים היא "אנטישמיות" ושנאה. לגזור ולשמור, בפעם הבאה שמישהו יתלונן על "אנטישמיות"; החרדים המציאו את השיטה, בה מוגדרת כל תופעה שלא מוצאת חן בעיניהם כ"אנטישמיות". ישראל הרשמית פשוט גנבה אותה בלי לשלם תמלוגים כחוק).

ושטיק מעצבן לסיום: אחד הסעיפים בחוק ההסדרים קובע ששר התקשורת רשאי יהיה להטיל, אם ימצא ש"שינויים בהרגלי הצפיה של הציבור מצדיקים זאת", אגרת טלוויזיה גם על מכשירים שאינם טלוויזיות. קרי מחשבים ואולי גם סמארטפונים. על זה צריך לומר דבר מאד פשוט: לכו תמותו, שודדים. מי שאין לו טלוויזיה הוא אדם שלא רוצה שתהיה לו טלוויזיה, מי שבחר לא לצפות בה, במיוחד לא בשידורים של הערוץ הראשון. יש לקוות שבג"צ יפיל את החוק הזה.

אבל מה זה משנה: בג"צ שמג"צ. הנבלות פשוט יכניסו את זה שוב, לחוק ההסדרים הבא.

(יוסי גורביץ)

היום התפרסם כי נילי פריאל, אשתו של אהוד ברק, שלחה אתמול (א') מכתב ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, ובו הודיעה לו כי היא מוכנה לשלם את הקנס בשל העסקת עובדת זרה שלא כחוק.

זה נחמד מצידה, אני מניח. זה גם נסיון כל כך בוטה לסגור תיבת פנדורה, שיש לקוות שווינשטיין לא יפול למלכודת הזו. הוא הודיע בשבוע שעבר שהוא סוגר את התיק בנושא, כי אי אפשר למצוא את העוזרת הנעלמת – עד שבאה כרמלה מנשה הנהדרת, מרחה ביצה על פרצופו והצליחה במקום שבו וינשטיין והשב"כ לא הצליחו.

שלום כתב על הטמטום שבו נהגו ברק ופריאל בנושא כל מה שאפשר לומר. אבל עכשיו העניינים הסתבכו: העובדת הזרה אמרה לכרמלה מנשה שאילו רצתה פריאל למצוא אותה, יכלה לעשות זאת בקלות. כי היה לה את מספר הטלפון שלה. לפי חלק מהטענות, פריאל מסרה לחוקרים שם לא נכון, והללו רדפו אחרי הרוח. אורלי וילנאי גם כתבה שהעוזרת קיבלה סכומים נאים מבני הזוג ברק, שנרמז שהם היו אמורים להיות דמי לא יחרץ.

זו הסיבה למכתב המבוהל של פריאל: אנחנו כבר לא מדברים על העסקה שלא כדין פלוס אי עמידה בתשלומי הביטוח הלאומי המגיעים לעובדת, אלא על העלמת ראיות ואולי גם שיבוש חקירה (לכאורה, כמובן, בשלב זה). אמנם, בארה"ב די היה בהעסקה של עובדת זרה שלא כחוק כדי לחסל את הקריירה של לפחות שרה אחת של קלינטון, אבל זה לא סוג הלקחים שאנחנו אוהבים ללמוד מארה"ב. שיבוש חקירה זו כבר אופרה אחרת לגמרי.

אז אולי הגיע הזמן לרכז את כל מה שאנחנו יודעים על ההתנהלות התמוהה של אהוד ברק ובת זוגו.

עמותות ברק: במהלך הבחירות לראשות הממשלה ב-1999, הקימו אנשיו של ברק שורה של עמותות קש, ששימשו – במסווה של פעילות אחרת – לקידום בחירתו של ברק. הוא עצמו, כמובן, טען שהוא לא יודע כלום וכמובן שהוא לא חתם על כלום. בפרשה היו מעורבים ויצמן שירי, הבהמה גסת הרוח שמלווה את ברק עד היום, וגיסו של ברק, דורון כהן. השר בוז'י הרצוג שמר על זכות השתיקה כשנחקר בפרשה. מן הראוי לציין כי חלק ניכר מן האשמה בפרשה שייך דווקא ליועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, שקבע בפרשה דומה של עמותות שהקים נתניהו בבחירות 1996 כי קיימת "לאקונה" בחוק. זה אולי היה חוקי – או, ליתר דיוק, לא היה לא חוקי במפורש – אבל זה היה מסריח.

החנינה למארק ריץ': ביומו האחרון בתפקיד, חתם הנשיא האמריקני ביל קלינטון על חנינה לנוכל מארק ריץ', שמעבר לשלל מעשי הונאה גם שלח ידו במסחר אסור עם איראן בזמן שזו החזיקה בבני ערובה אמריקניים, ועם דרום אפריקה של משטר האפרטהייד. קלינטון נימק את החנינה, בין השאר, בלחץ שהפעיל עליו ראש ממשלת ישראל אהוד ברק (סביר שגם העובדה שאשתו של ריץ' תרמה לקמפיין לסנאט של הילארי קלינטון לא הזיקה). מפלגת העבודה, בימיו של ברק, קיבלה תרומות גדולות מאשתו של מארק ריץ'. החנינה פגעה קשות בתדמיתו של קלינטון; ברק מעולם לא הסביר את מעורבותו בפרשה וסביר להניח שהרוב הציבור הישראלי בכלל לא שמע עליה. לקלינטון הסביר ברק את תמיכתו בחנינה ב"עניינים פיננסיים" כמו גם בכך שריץ' סייע למוסד. אילו עניינים פיננסיים? עד היום לא ברור. האם אכן סייע ריץ' למוסד, או שמדובר בכיסוי תחת מצד ברק? ואם אכן היה מדובר בסיוע למוסד, מדוע דיבר ברק על כך בשיחת טלפון בלתי מאובטחת, שאכן הגיע לידי חוקרים פדרליים? לברק הפתרונים.

ההתעשרות המהירה: כל ימיו, עד שנת 2001, היה אהוד ברק עובד ציבור. בדרך כלל עובד ציבור בכיר, אבל עובד ציבור. בין השנים 2001-2007, עת חזר למשרד הבטחון, הוא צבר הון עתק. לא ממש ברור איך. הוא לא ייצר מוצר חדש והוא לא בדיוק נחשב למומחה בעסקים. הוא העביר הרצאות ועסק בתחום האמורפי של "ייעוץ". הוא רכש את הדירה המפורסמת במגדלי אקירוב, שעבורה הוא רוצה 40 מיליוני שקלים, ולאחרונה הוא רכש עוד שתי דירות, במגדלי אסותא, תמורת כתשעה מיליוני שקלים. ברק נמנע בעקביות מלדבר על מקורות ההכנסה שלו: החברה שהקים, אהוד ברק בע"מ, גרפה כ-30 מיליוני שקלים בארבע וחצי השנים שבהן עבד בה (עוד נחזור אליה). רק ההוצאות על הדירות, כאמור, מגיעות לכ-49 מיליוני שקלים וברק, כידוע, לא שומר על אורח חיים צנוע במיוחד: הוא מסתובב, למשל, עם שעון יד ששוויו 80 אלף שקל. יש כאן, על פניו, פער של 20 מיליוני שקלים – פער שברק מתעקש לא להסביר. ברק, אגב, החזיק חשבון בנק באיי קיימן, מקלט מס ידוע. למה? אין חקירה רצינית בנושא.

טאורוס: לפני כשנתיים, נחשפה העובדה שנילי פריאל מפעילה חברה שהתמחותה היא שיווק השפעה ומכירת קשרים. מאחר וההנחה היא שאנשים לא ישלמו הון עתק כדי לקבל סיוע כזה מפריאל, ההנחה הסבירה היא שאהוד ברק מספסר בהשפעתו בעודו בתפקיד. עקב הסערה הציבורית, סגרה פריאל את החברה.

אורסקום/האצ'יסון: אז אילו שירותים, בעצם, יכול ברק להעמיד לרשות חברות? המקרה של אורסקום/האצ'נסון עשוי לספק הסבר. אורסקום היא חברת תקשורת מצרית, שמחזיקה אחוזים מחברת תקשורת סינית, האצ'יסון. זו, בתורה, מחזיקה החזיקה עד לפני כשנה ב-51% מפרטנר, שהיא חברת תקשורת ישראלית. על פי חוק, כדי שחברה זרה תחזיק ביותר מ-10% מחברת תקשורת ישראלית, יש צורך באישור מיוחד. בשנים 2005-2006, רצתה אורסקום לרכוש עוד אחוזים מהאצ'יסון, אבל כדי להגדיל את אחזקותיה בפרטנר היא היתה צריכה אישור. שירותי הבטחון שלנו, מטבע הדברים, לא אהבו את הרעיון שנתחים מפרנטר יעברו לחברה מצרית ואמרו לא.

כאן נכנס לתמונה ברק. הוא ניהל מסע שתדלנות כבד עבור אורסקום: הוא הטריד שוב ושוב את ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, את שר התקשורת אטיאס ואת ראש השב"כ דיסקין. הפרשה התנהלה בתקופה שבה ברק כבר שב לחיים הפוליטיים והתמודד מול עמיר פרץ במפלגת העבודה.

כפי שחשף בן כספית, אחד הדירקטורים של אורסקום נדל"ן – חברת אחות של אורסקום תקשורת – הוא איש העסקים האמריקני ריצ'רד גרסון, שהוא ואחיו מארק תרמו בעבר 30 אלף שקל כל אחד למסע הבחירות של אהוד ברק. גרסון גם היה אחד הלקוחות של טאורוס, ועל פי שמועות שברק מכחיש בתוקף, גם היה בקשר עסקי ישיר עם ברק באמצעות חברת הגידור Blueridge ששייכת לגרסון. ברק טוען שגם לא היה קשר עסקי בינו ובין אורסקום, כלומר שהוא הטריח את בכירי המערכת עבור החברה לחינם. המממ. אז, שוב, מה מסביר את הפער של ה-20 מיליונים הללו?

חברת בת: על פי חוק, הפסיק אהוד ברק להיות פעיל בחברת אהוד ברק בע"מ עם כניסתו לתפקיד שר הבטחון, והעביר אותה לבנותיו. דא עקא, שהחברה המשיכה להיות פעילה וקיבלה, בתקופה שברק לא היה – רשמית, על כל פנים – פעיל בה סכום של 6.5 מיליוני שקלים, לא ממש ברור על מה. אז, שוב: אם ברק צבר את הון העתק שלו באמצעות הרצאות, ייעוץ וכנראה שתדלנות, מדוע ממשיכים סכומים גדולים של כסף להגיע לחברת אהוד ברק בע"מ גם כאשר הוא איננו עוסק בהרצאות וייעוץ? ברק, אגב, מסרב להסביר מי העביר כספים לחברה ועבור מה.

הנושא הועבר לבדיקת מבקר המדינה. ברק לא טרח להגיע לדיון בוועדת הכנסת שנערך בנושא. כפי שכבר שם לב אורן פרסיקו ב"עין השביעית", המעשים המיוחסים לברק דומים למדי לחקירות המתנהלות כנגד אביגדור ליברמן, שגם לו יש בת מוצלחת שגרפה מיליונים בגיל 21 בשל "ייעוץ"; ורצוי להזכיר גם את אותם מיליונים שקיבל גלעד שרון מדודי אפל עבור "חיפוש באינטרנט" בפרשת האי היווני.

משום מה, כל הפרשות האלה מעוררות הרבה פחות רעש כשמדובר באהוד ברק.

אולי פרשת פריאל האחרונה תהיה הקש שישבור את גב הגמל. אולי.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

"סוף סוף רואים רגליים!" הטעים המהנדס במקום עבודתי, אי-שם ברחובות, בתחילת קיץ 1982.

הייתי (כמעט) בת 16, אחת משלוש נערות בגיל תיכון שנשכרו על ידי חברת הייטק בתנופת צמיחה לצורך מילוי משימות מזדמנות. למדנו לענות לטלפון הארבע-קווי, לשלוח טלקס עם פס נייר ארוך-ארוך ומחורר, לסדר את הספריה ולעזור למהנדסים בכל משימה בה נזקקו לעזרה. הובהר לנו שמטרת קיומנו במקום היא לעזור למהנדסים – כשהמהנדס שמח ומרוצה, מקבל את ארוחת הערב שהוא רוצה ומקבל את הקפה כמיטב מסורת האירוח, עבודתנו נעשתה כיאות.

האמירה בראש הפוסט הופיע בתוך שבוע-שבועיים מתחילת עבודתנו, כשאחת מהנערות הגיע לעבודה בחצאית קצרה. טון הקול שלו היה של אדם שחיכה לשווא עד כה לקבלת דבר טוב – והנה, הדבר הגיע. כמו אדם שמחכה לחבילה מאמזון, או למשלוח פיצה. רגליים! עכשיו לשירותו – ולו גם רק לצורך צפייה ודיון פומבי.

בעלת הרגליים המדוברות שמחה לתמוך כך במהנדס הנאה. היא דאגה ללבוש חצאיות קצרות מאותו היום ועד סוף העסקתה שם, בסוף הקיץ. לא ממש בכל יום, אבל כמעט.

האם היתה בכך הטרדה מינית? ב-82' לא היה שום חוק שיגדיר זאת. החוק בישראל כולל את הגדרת "הטרדה מינית" רק משנת 1988, אם כי מעשים מסוימים הכלולים בה אכן הופעלו לפני כן, משום שסחיטת מין באיומים וביצוע מעשים מגונים נכללו כבר בחוק העונשין.

אני לא זוכרת שלובשת-החצאיות הראתה ולו במשהו את אי-שביעות רצונה מההתייחסות. היא אכן דיברה על כך עם שתי הנערות האחרות, ולמעשה דיברנו על כך גם עם הפקידה האחראית עלינו. היא סיפרה למחרת שהיא דיברה על זה גם עם אמה. האחראית הצדיקה את הכינוי ונכנסה באבי-אביו של המהנדס. אני לא זוכרת שהוא שינה את יחסו כלפי הנערות. הוא, כמו גם כמה מעמיתיו לעבודה, אהבו לעבור אצלנו ולקשקש – לפעמים לשאול למי מאיתנו יש חבר, ומה אנחנו עושות איתו; לפעמים לשאול מה אנחנו קוראות ולאיזו תנועת נוער אנחנו הולכות. היה אחד שהיה בעיצומם של גירושים; הוא התנחם הרבה בנוכחות הנשית-צעירה שלנו. היו – בהחלט היו! – כאלה שלא התייחסו אלינו כך. זכור לטובה המהנדס שהמליץ לי על Goedel, Escher, Bach, למשל. במבט לאחור ברור לי שהמהנדסים שהתנהלו כך לא חיזרו אחרינו מתוך כוונה לעשות דבר-מה מיני איתנו, רק רצו להבהיר שהם גברים וחזקים ויצורים מיניים ושאנחנו גם יצורים כאלה.

לרגע לא חששתי שיקרה לי דבר – ואכן, לא קרה דבר פיזי. הם רק דיברו. הם רק הגדירו את סביבת ההתייחסות. אף אחד לא כפה עלי שום דבר – חוץ מלחשוב, כל הזמן, על המשמעויות המיניות האפשריות של כל מלה שאמרתי ושל כל בגד שלבשתי, כאילו כל הווייתי וכל מחשבותי היו רק ספח עודף לקיומי כחפץ מיני.

*******************

זו לא היתה הפעם הראשונה שנתקלתי בחיפצון המיני הזה. נדמה לי שהפעם הראשונה היתה בדרך חזרה הביתה מתנועת הנוער (בני עקיבא, אוקיי?) או משיעור הפסנתר, כשהייתי בת עשר או אחת-עשרה. טיפוס מפוקפק כלשהו שלף אבר מולי, סיפרתי על כך להורי, הם הביאו אותי למשטרה ולחוקרת נוער שאספר על כך. זכורה לי בעיקר מבוכה מהיקף תשומת הלב שהאירוע קיבל, במיוחד בהשוואה לכך שבמשך השנתיים שקדמו לאותו היום (וגם כשנה אחריו) התאגדו קבוצה של בני כיתתי מדי יום כדי להפליא בי מכותיהם. מה יותר דורש טיפול והתייחסות?

היו לי, ביסודי, שתי חברות קרובות: ט’ ומ’. ט’ היתה מבקרת הרבה אצל סבא וסבתא שלה, והסבא היה מראה לה סרטי צ'ארלי צ'אפלין במקרנה הביתית שלו. לא הסרטים הרגילים, אלה שאפשר היה לראות בקולנוע ובטלוויזיה – בסרטים האלה צ'ארלי היה עירום, וגם הנשים סביבו. ט’ סיפרה לנו על הסרטים ועל הסבא, ועל כל הדלקות בדרכי השתן שהיו לה – אמא שלה היתה מזכירה לה כל הזמן שצריך לעשות פיפי "אסור להתאפק!" ואני זוכרת כמה מביך זה היה, לשמוע כל הזמן את התזכורות האלה.

מה עוד אני זוכרת על ט'? את מצבור הפורנו של הוריה, שהיא אהבה לשתף בו את חברותיה. את אחיה הקטן והחמוד כל כך. את החבר הראשון שלה, וכל מה שהיא סיפרה לי על המין ביניהם – זה היה בכיתה ו'.

ילדותה של מ' היתה סוערת בהרבה. היא היתה ילדה יפה כל כך; אביה היה ניצול שואה, עובד צבא; אמה היתה מה שקראו "מזרחית" ונעלבה עד עמקי נשמתה מההבדלים בין שמירת הכשרות לשיטתה ודרישות הכשרות של משפחתי. מ' היתה בחוג דרמה ושם היה מדריך שעגב אחריה ביסודיות כשהיא עוד היתה ביסודי. בהמשך, בחטיבת הביניים הממלכתית שהיא הלכה אליה ואני לא, היא סומנה כ"שווה חיזור" והוטרדה באופן שיטתי על ידי התלמידים הבנים.

רגע, אני זוכרת גם את נ' ואת ס', לא חברות שלי אבל לא שונאות. בכיתה ו', שתיהן הצמיחו את ראשית החזה שלהן לפני כל האחרות, וכל הבנים בכיתה היו ניגשים אליהן ותופסים את החזיה (מאחור) ומחזירים אל גבן ברעש ומצחקקים. אחד הבנים (אכנה אותו א') הסביר לי שכשהם עושים זאת, פטמותיהן מזדקרות. אה, עכשיו הבנתי. פורנו כבקשתך, לא-חשוב-מה-חושבת-בעלת-הפטמות.

ל', שהיתה אתי בחטיבת הביניים הממלכתית-דתית אליה עברתי בכיתה ז', עברה לישראל אחרי שנאנסה, במדינה אחרת. י' לא הוטרדה רבות; נ' כן. אביה של ח' נהג לחפון את עכוזה בידיו שהוא חלף לידה, ולדבר גסויות אליה ואל חברותיה; אני זוכרת שהוא סבר שמתחת לגיל 25, בערך, אין לאנשים זכות קיום עצמאית.

יש גם את ההליכה ברחוב: יציאה למרחב הציבורי היתה כרוכה במפגני שריקה והצעות מצד יושבי הברזלים ובתי הקפה. בתי קפה, כן, עוד זיכרון עז: עד אמצע שנות העשרים לחיי לא ידעתי שאשה יכולה לשבת בבית קפה בבטיחות. אפילו מעבר ליד בתי הקפה גרר הערות רבות לגבי לבוש/הליכה/הרגלים/משפחה/מין והצעות "בואי, שבי איתנו." לימים נתקלתי בשיר Have some Madeira, m’dear – כן. בדיוק ככה. למדתי להיזהר.

שני בחורים שלמדו לדוקטורט בפיזיקה ניסו לכפות את עצמם עלי. כלומר, לאנוס אותי.

האחד, ד', בחיפה, כשהייתי בת 16. איזה חלק הוא לא הבין מהמלה "לא!"? אבל הייתי רחוקה מהבית והגענו לשם במכונית שלו והיה יום שישי, בערב. הייתי תלויה בחסדיו. בסופו של דבר הוא ויתר ורק אונן. הוא חשב להמשיך בטיול שלנו בחיפה, אני רציתי הביתה *עכשיו* – אבל הוא היה הנהג. מעולם לא שמחתי יותר לחזור הביתה. ההיכרות איתו היתה דרך קבוצת חברים משותפים; התרחקתי מהקבוצה כל עוד הם כללו את האנס באירועיהם.

כשנה לאחר מכן ביקר אצלי חברו, ר', עם חברתו, י', שהיתה במחזור. ר' רצה סקס, י' לא רצתה, אז הוא ניסה לכפות את עצמו עלי. כמה וכמה חזרות על המלים "לא, לא רוצה, לא תודה, לא מתאים לי" הניבו את הפסקת ההתקפה. לא הבנתי למה י' לא תמכה בי, לא עשתה יותר מאשר להגיד "נו, ר', אתה לא רואה שהיא לא רוצה?" לא הלכה לקרוא להורי, שהיו באותה הדירה. אני עצמי, לא עלה בדעתי אפילו לרגע לקרוא להורי, לצעוק כדי להפסיק את האוויל. היה לי ברור לגמרי שהם יאשימו אותי בכך שנתתי לדברים להגיע עד לשם.

צוק העיתים ופגעי הגורל (או במלים אחרות, ההסבר הנדרש יגדיל את הפוסט הזה עד מימדי ספר) גרמו לכך שבהגיעי לגיל עשרים ויומיים נישאתי. מהיום ההוא עלתה מאוד רמת ההטרדה המינית נגדי, ספציפית. הערות על גופי, שערי, גילי ומצב הכיריים שלי (כן; הכיריים) היו תופעה יומיומית. גברים נשואים החלו פתאום להפנות אלי את תשומת ליבם. היו שבעה דברים שהם אהבו לספר לי: כמה הם (1) חשובים, (2) עשירים, (3) מקושרים לאנשים מפורסמים, (4) יכולים "לעזור לי", (5) יכולים "לעשות לי טוב", (6) בודדים עקב אשתי-לא-מבינה-אותי ולבסוף, (7) פנויים.

באותה התקופה התפרנסתי בעיקר באמצעות העברת שיעורים פרטיים באנגלית ובמתמטיקה. אביה של אחת התלמידות סיפר לי שהוא רוצה להשקיע מאה אלף דולר ברעיון עסקי שהיה לי, אם רק אבוא אתו למלון ידוע לשמצה בעיר. כשסיפרתי על כך לאשתו, היא פיטרה אותי מייד מהוראת חשבון לבתה: "אין עשן בלי אש," היא אמרה לי. הגיוני, בעצם. מי לא היה חושב כך?

קניות בשוק המקומי היו מסלול מכשולים. אי אפשר היה לקנות ירקות ופירות מבלי לגרור הערות גופניות מציקות.

בז'אנר (4), לעיל, מככבים מו"לים. מוציאים לאור של ספרים. כן-כן, ספת המפיק היא רק אפס קצהו של מכתבת המוציא לאור. לא, זו לא רק אני. דיברתי עם משוררות רבות שהעידו על כך, וגם עם כותבות פרוזה סיפורית. לפעמים נראה היה שהרבה מו"לים בחרו במקצוע הזה במיוחד בגלל ההטבות הללו: נשים צעירות שרוצות משהו מהם, ושהם יכולים לבקש משהו בתמורה. לא, לא כל המו"לים כך. אבל היו כאלה, ומספיק כדי שאפגוש כמה וכמה נשים (ש', ד', ואת ההיא שאת שמה אני לא זוכרת אבל את בגדיה דווקא כן.)

************************

עד כאן העלאת זיכרונות קשים וכואבים של חיפצון וכפייה, הטרדה ושפע בלתי-נגמר של הצעות חוזרות בעלות אופי מיני. מכאן, מסקנות.

אלף המלים הראשונות של הפוסט הזה מתייחסות להטרדה מינית ואונס של כתריסר ילדות, כולן מתחת לגיל 18. מאתיים וחמישים המלים הבאות אחריהן מכווצות את ניסיון החיים שלי לכדי כללים: שבעה סוגי חיזור של גברים נשואים אחרי נשים נשואות בישראל של שנות השמונים ומקצוע אחד שבו באות נשים רבות אל סוכני תרבות ומבקשות מהם משהו ("הוצא ספר עבורי, בבקשה") ולעתים קרובות מדי מקבלות דרישה חוזרת והתניית שירות בשירות ("מה תודה? תתפשטי!")

כמה פעמים ניסו, ניסו, ניסו הגברים הנשואים האלה לשכנע אותי באותן נקודות 1 עד 7? בהחלט ניסיתי להבהיר למציעים שאני לגמרי לא מעונינת בהצעותיהם. ובכל זאת, היו מי שהמשיכו והציעו שוב ושוב.

כל זה קרה לפני שנכנס לתוקפו החוק למניעת הטרדה מינית, בשנת 1998.

היה הרבה מאוד שלא סיפרתי, כי כמה אפשר? לא נגעתי כאן בהטרדת סטודנטיות, באווירת "כולן מותרות בנגיעה" עליה שמעתי לגבי שירות צבאי. לא נגעתי במוקדי המצוקה של מעביד עתיר-כוח שמתעלק על עובדת שצריכה ממנו משהו (משכורת, קידום). לא דיברתי על גברים שראו לנכון לבקש טובה-תמורת-טובה (אחד השאיל לי את מכונת הכתיבה שלו תמורת הקלדת סיפורי זימה שהוא כתב. מבחיל, אבל לא יכולתי לסרב עקב מחויבות משפחתית. הוא היה גם מתקשר ומבקש שאתרגם לו ביטויי זימה באנגלית. איכס.)

לא נגעתי בחיכוכים באוטובוסים, ב"עזרה" במעליות ובמקומות צפופים. לא נגעתי בסיטואציות של מכירת טובין, שבהם אשת מכירות מגלה שעליה לשכנע לקוח פוטנציאלי ושיש בדיוק דבר אחד שיקבע עבורו מי תקבל את החוזה. לא נתקלתי בהן אישית, חברותי דווקא כן. דווקא כן נתקלתי באנשים במקום עבודה מסוים שדירגו את כל העובדות לפי רמת כוסיות ודאגו שנדע מתי דירוגנו עולה או יורד. כן, במקום עבודה. "התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו," anybody? זה אחד מסוגי ההתנהגות המכונים הטרדה, על פי החוק למניעת הטרדות מיניות.

לא נגעתי בגיניקולוג של טיפת חלב (וגם להיפך; לא אחרי שהוא התייחס אלי כך!). לא נגעתי. ניסיתי לשמור על עצמי מפני נגיעות מיותרות. ברבות השנים למדתי איך לצמצם את הנוכחות הפיזית שלי עד כדי כך שלא יטרידו אותי כל כך הרבה. ואז עברתי אל מקום שבו הטרדות מיניות אינן מקובלות באותה המידה.

*******************

בשבוע שעבר התעוררה שיחה בטוויטר על היקף התופעה. כמה נשים הוטרדו מינית? אמרה עדיגי: "כ-ו-ל-ם הוטרדו מינית."

טוב, אולי לא ממש כולם. אבל היקף התופעה גדול מספיק כדי להוות גורם שמעוות את התרבות ודוחק נשים להתנהגויות מתגוננות.

אמרו מגיבים לפוסט הנפלא של ונדרסיסטר "בעיה אנושית, לא נשית" שהעלאת הנושא היא התפרצות אל דלת פתוחה. ייתכן שכך הדבר. אבל אם כולם יודעים את זה, למה זה ממשיך לאיים על כל כך הרבה נשים, אם לא כולן – רוב עצום? אם יש מישהו שקורא את הפוסט הזה בעברית וחושב שיש מי ממכרותיו שלא הוטרדה כך, במבט, מלה או מעשה, כדאי שיקרא היטב את ההתפרצות הזו שלי אל אותה דלת פתוחה, ויחשוב לעצמו: האם נשים מקדישות אנרגיה רבה מדי להתגוננות מפני הטרדות? האם אפשר היה לנצל את האנרגיה הזו לצרכים מועילים יותר?

אחד המגיבים הבהיר בגסות מסוימת שנשים אסרטיביות אינן מעוררות את מאווייו המיניים. אלא שהטרדה אינה משליכה דבר על אופן היחסים בין בני זוג – הטרדה, מעצם היותה דבר בלתי רצוי, היא מה שקורה אחרי שאמרה המוטרדת "לא" – או אם מראש החיזור היה אסור עקב יחסי תלות, מרות, חינוך או טיפול. ברגע שהחלטתם להיות זוג ולהעביר את יחסיכם אל פסים אינטימיים, אינך מטריד אותה הטרדה מינית (אם כי יש פשעים רבים שאכן מתרחשים בתוך מערכות יחסים זוגיות). אבל הטרדה היא עבירה שמהותה חיזור שמתרחש אחרי שהחיזור נאסר (אם על ידי המוטרד/ת, אם על ידי החוק עצמו).

*******************

הטרדה היא רק עוד פן אחד של תופעה ישראלית ספציפית של העדר גבולות. הסופר ספי רכלבסקי כתב את ספריו "אין גבול" ו"חמורו של משיח" ובשניהם הבהיר את אחת הבעיות הגדולות של ישראל: אין גבולות חיצוניים למדינה, אין גבולות פנימיים להתנהגות. הפרק העשירי ב"חמורו של משיח", "האשה וסתרי המין" מסביר רכלבסקי את התשתית ההלכתית/יהודית של ראיית האשה ככלי לסיפוק הגבר. (ראו שם, עמודים 164-186(. אשה, הוא מבהיר, נבראה ונועדה לשמש את הגבר.

ישראל, בהיותה מדינה יהודית, מחויבת לקיום ערכי היהדות. קיום ערכים אלה מחייב הכנעה חוזרת ונשנית של נשים והכפפתן לדרישות המערכת הדתית. כמו שאומרים בארה"ב, they want us pregnant, barefoot, and in the kitchen.

הדבר היחיד שמנע זאת בארה"ב הוא ההכרה שארה"ב היא מדינת כל תושביה – כולל נשים. רק זה מה שנתן לכל אשה את ההגנות שמספקת החוקה.

גם בישראל תהיה ביום מן הימים מדינת כל תושביה, וכל תושביה יוכלו לצאת אל המרחב הציבורי ולהשתתף בו בידיעה שהם, גופם ונפשם בטוחים מפני התקפות.

גם אם הם נשים.

(דינה ביכל-שונרא)

הקשר של בנימין נתניהו עם המציאות רופף משהו. זה לא כל כך חדש. באחת האזכרות לרחבעם "הרצח הכפול" זאבי, התרפק נתניהו על הימים הטובים בהם שירת זאבי בממשלתו והעניק לו עצות מוצלחות לאחר ישיבות הממשלה; זאבי לא שירת בממשלתו מעולם.

מאוחר יותר, כשמצא את עצמו מחוץ לתפקיד רשמי אחרי שהתפטר מהממשלה ערב ההתנתקות, הוא פינטז שהציעו לו את תפקיד שר האוצר של איטליה. זו היתה פנטזיה מבישה למדי מצידו של סניור בניטו: פטריוטים גאים אינם שוקלים לערוק למדינה אחרת כדי לקבל בה משרה בכירה רק כי מצבם הפוליטי קשה, וודאי אינם מנפנפים בהחלטתם שלא לערוק לארץ האספרסו והאופנה בפני ההמון הישראלי המיוזע. הוא אמר שההחלטה שלו גרמה ל"מגינת ליבם של רבים", ואם זו לא פנטזיה, אני לא יודע מה כן.

כשניסה לבנות את עצמו כיורשו של שרון, הוא רקח את המשונה שבסיפורים, אותו מכר ליאיר לפיד בינואר 2006: כביכול נפגשו שרון, אהוד ברק ונתניהו עצמו בנגמ"ש של שרון במלחמת יום הכיפורים. אף אחד מהאנשים שהיו שם, בדק בן כספית כחודשיים לאחר מכן, לא זוכר אירוע כזה. הסיפור גם לא מסתדר עם הרישומים הצבאיים על המקומות שבהם היו ברק, נתניהו ושרון בזמן המלחמה. אבל ככה זה בפנטזיה. כשהילארי קלינטון יצאה בסיפור מופרך על ירי צלפים בעת ביקורה בבוסניה, הוא חיסל את סיכויי הנשיאות שלה; בתודעה הישראלית, ביקור הרפאים של נתניהו בנגמ"ש שקע כאבן שאין לה הופכין.

והיתה גם הפנטזיה ההיא, שכחבר כנסת שנהנה מפנסיה של ראש ממשלה, שר חוץ, שר אוצר ושכחתי מה עוד, הוא נאלץ לחיות מאלף דולרים בלבד, דבר שלדבריו איננו ניתן לביצוע. נניח עכשיו לעובדה שהפנסיה גבוהה הרבה, הרבה יותר; נתמקד בעובדה ששנים מועטות קודם לכן נאבק נתניהו כארי כדי למנוע את העלאת שכר המינימום לאלף דולרים. והיתה הטענה ששביתת הסטודנטים בימיו הסתיימה תוך ימים ספורים, כנראה ברגע שבו "שרה הכינה כמה פיצות".

הבוקר פרסמו העיתונים בקול תרועה את הפנטזיה החדשה של נתניהו: בנסיון עלוב במיוחד לדחוק את עצמו לתוך הדרמה הכלל עולמית סביב חילוץ הכורים בצ'ילה, טען נתניהו שהוא חזה את אסון המכרה. מה, לעזאזל? אם הוא ידע שהולך להיות אסון במכרה האומלל הזה, איזה סוג של בהמה חסרת לב מונעת את המידע מהאנשים שעומדים להפגע ממנו?

טוב, לא בדיוק. נתניהו לא חזה את האסון הספציפי הזה. הוא בסך הכל כתב בספר שיצא ב-1987 ש"אסון מכרה, למשל, עלול ללכוד רק כורים ספורים במעבה האדמה. אף על פי כן עלולה תשומת הלב של אומה שלמה להיות מרותקת לגורלם במשך זמן רב. אין זה רק בגלל נציגיה של התקשורת המגיעים למקום האסון ומדווחים על הדרמה המתרחשת. סיבת הדבר היא עמוקה יותר. בסתר לבו רואה כל אזרח את עצמו בדמיונו כאילו הוא עצמו נקלע לאותו מצב".

וואלה. הסטנדרטים לנבואה ירדו משמעותית בזמן האחרון, אני רואה. לרביב דרוקר יש נבואה מוצלחת לא פחות של נתניהו מאותו הספר עצמו. אני רוצה לחלוק עובדה מפעימה (אבל רק בפורום המצומצם הזה, כן?): המנחה של משחק תפקידים בו אני משתתף תיאר גם הוא קריסה של מכרה, ואין שום ספק שכאשר עשה זאת שוטט מוחו בספירות העליונות, והוא הביא לנו תיאור – משובש ומעוות, אכן, עקב ערפילי הנבואה המוכרים מימי הפיתיה והאד הרעיל ששאפה – של קריסת המכרה מצ'ילה. מפאת השמירה על פרטיותו של אותו מנחה, שיוצף בוודאי על ידי המוני פתאים צמאים לנבואה, שמו שמור במערכת.

ואחרי הסרקזם, אחרי הלעג המתבקש לבניטו נוסטרדמוס, גואה החשש: איזה סוג של יצור חסר בטחון, שחייב לתחוב את שמו לכל אירוע, המלכנו עלינו? איזה אדם שפל רוח לא יכול להניח לטרגדיה לחלוף, מבלי שינסה להטביע עליה את חותמו הנלעג? שימו לב לרצף: נתניהו והפנטזיה על שרון בנגמ"ש, ארבעה ימים לאחר קריסתו; נתניהו באזכרה לזאבי, מנסה נואשות להתחכך בזכרו של המת; נתניהו שמנסה לתפוס עמדה טובה ליד המצלמות בצ'ילה.

כן, אני יודע: המידע הגיע מהלשכה שלו, לא מנתניהו. אני מתקשה להשתכנע שיש מישהו בלשכת נתניהו שהיה יודע לפתוח את "הטרור" בעמוד הנכון, ולצטט דווקא את הפסקה החיוורת הזו, אלא אם המצטט הוא מי שכתב אותה.

מה שמפחיד כאן הוא שאלו התקריות שהגיעו לידיעת הציבור. מעניין מה מזדחל במוחו של נתניהו כאשר הזרקורים אינם מופנים אליו. מעניין? לא, בדיוק. מטריד.

(יוסי גורביץ)

אתה ילד בן 15. היה לך יום קצת מעייף בבית הספר. השיעור האחרון היה שיעור התעמלות, ואתה לובש חולצה מיוזעת ומכנסיים קצרים, עומד בתחנת האוטובוס וממתין לרכב המטרטר שייקח אותך הביתה. הרכב עוצר, פותח דלתותיו: אתה עולה ומנקב את כרטיסיית הנוער שלך. האוטובוס עמוס למדי, אז אתה עומד ואוחז באחד העמודים, ושוקע בהרהורים: על המורה להתעמלות, על ילד מהכיתה שקופץ לרוחק קצת יותר טוב ממך, על הסנדוויץ' שאמא הכינה לך בבוקר, עם גבינה צהובה. ואתה בכלל לא אוהב גבינה צהובה.

פתאום אתה מרגיש מישהו מתחכך בך מאחור. אתה שולח מבט זהיר מעבר לכתף: גבר עם שיער שיבה, לא יוצר איתך קשר עין, אבל נשען בצורה מאוד משונה קדימה ומצמיד את המפשעה שלו לאחוריך. האוטובוס צפוף, זה נכון, אבל לא עד כדי כך. או שכן? אתה מתחיל להיות מבולבל. הגבר נע קדימה ואחורה, לכאורה עם תנועות האוטובוס, אבל באופן מוגזם. אתה משותק. לומר משהו? לצעוק? לדחוף מרפק בבטנו של האיש? לרדת מהאוטובוס, למרות שיש עוד ארבע תחנות עד הבית שלך?

בסוף אתה לא עושה כלום. כשהאיש סוף סוף מרפה, אתה נצמד, מבויש, אל העמוד, ומקווה שטעית. שזה לא מה שחשבת שזה. רק חצי שעה אחר כך, בבית, במקלחת, אתה תרגיש מלוכלך. כאילו עשית משהו רע. כאילו דבק בך כתם שהסבון לא יצליח להוריד לעולם. רק אז אתה מבין בדיוק מה קרה לך. ואתה מזיל דמעה של תסכול ועלבון, כשאף אחד לא רואה.

בבקשה, חזרו לתחילת הקטע, וקראו אותו שוב – הפעם בלשון נקבה. האם זה נשמע לכם בדיוק אותו דבר? סביר להניח שלא.

הסתכלו סביבכם. כמעט כל יצור אנושי ממן נקבה שתוכלו לקלוט בשדה הראיה שלכם עבר בחייו – בחייה – הטרדה מינית, תקיפה מינית, או אונס. למזלי, לא נאנסתי בחיי, על כן לא אוכל לדבר בשם הנאנסות ואני לא מתיימרת להזדהות עם החוויה האיומה שלהן. אולם אני יודעת מה פשר הדבר כשמישהו נוגע בך בצורה שלא ביקשת; מלטף מבלי שהוזמן לכך; מתחכך בסתר, חופן, לוקח את מה שמעולם לא ניתן לו מרצון. לא פעם תהיתי מדוע לא החטפתי, באותן הזדמנויות, סנוקרת מהדהדת בפרצופו או ברך באשכיו של אותו תוקף. התשובה היחידה שיש לי היא, שהייתי בהלם. את מצפה באופן טבעי שאנשים יכבדו את המרחב הפרטי שלך ולא יעשו בגופך כבשלהם. כשהאשליה הזו, של ביטחון הגוף שלך, נשברת, קשה מאוד להתעשת ולהגיב בזמן. לאחר מעשה, את כבר כל כך מטילה ספק בעצמך, שקשה לך להתלונן. את מטילה ספק בתפיסת המציאות שלך: אולי אני מגזימה? אולי הבאתי את זה על עצמי? אולי שידרתי לו, איכשהו, שזה בסדר לבוא ולתפוס לי את השדיים, למרות שאני בקושי מכירה אותו?

גברים טובים ויקרים שאני מכירה נדהמים בכל פעם מחדש כשאנו, הידידות שלהם, מספרות להם על מקרים של הטרדה מינית שעברנו. "איך זה יכול להיות", הם שואלים, "שלא הרמתן קול צעקה? איך יכול להיות שהתופעה הזו כל כך נפוצה, וכל כך מושתקת?" זו שאלה מצוינת. גם אנחנו לא ממש יודעות. אולי זה קורה כי התרגלנו, מגיל אפס, לכך שנשים הן לא ממש בני אדם. נשים הן דבר שיש להסתכל עליו וליהנות מיופיו (אז רצוי שתדאגי להיות יפה, אחרת את לא עונה להגדרה של "אישה"); דבר פגיע, שיש לתפוס אותו בזרועות חסונות ולכבוש אותו (אז רצוי שתדאגי להיות חלשה ולא להביע את דעתך או רצונך בתקיפות רבה מדי). כשמישהו מדביק לך איזו נשיקה, מעביר לך איזה ליטוף בגב ומתעכב לרגע על ישבנך – נו, חמד'לה, זה הכל בחיבה. זו מחמאה, בעצם. את צריכה להגיד תודה. בטח שאין מה לעשות מזה עניין. בסף הכל ליטוף, בסך הכל נשיקה, מה יש? הרי את לובשת בגדים יפים כי את רוצה שיראו אותך, נכון? ואם את רוצה שיראו אותך, את גם רוצה שיגעו בך, נכון? נו, אז אני נוגע. ואת עוד מתלוננת? קיבלת בדיוק את מה שרצית. לא?

אז זהו, שלא. נשים כבר לא מוכנות להיות הסמרטוט במערכת הזוגית, הן לא מוכנות להיות הצד ש"נלקח", ש"נכבש", הצד שמקטין את עצמו כדי לאפשר לצד השני להרגיש גדול וחזק, גיבור. הן שואפות לדבר קטן ומקסים שנקרא "שוויון". הבעיה היא שיש לא מעט גברים, חלקם ווקאליים למדי, שמבחינתם אישה אסרטיבית היא אישה מסרסת. אישה שעומדת על שלה היא אישה שלא נותנת לזין שלהם לעמוד. הם משוכנעים שאישה כזו היא אגרסיבית, גסה, תוקפנית, "כמו גבר"; הם טועים. אישה שעומדת על שלה היא לא "כמו גבר". היא פשוט בן אדם, בדיוק כמוהם. ואת זה, את הצורך להתחשב באדם אחר, השווה להם בכל, אדם שאי אפשר לכופף לרצונם, אין הם יכולים לשאת. על כן הם לוקחים – בכוח הזרוע, בתחבולות, במניפולציות – את מה שנשים כבר לא מוכנות לתת רק בגלל שמישהו קורא להן "מותק".

שתי הערות חשובות לסיום: ראשית, אני לא מתעלמת לרגע מהעובדה שיש גם ילדים, נערים וגברים שעוברים תקיפה מינית ואונס. למרבה הצער, זה קורה גם קורה. העניין הוא שברוב המוחץ של המקרים, התוקף הוא גבר. יש משהו באופן שבו המיניות הגברית מובנית בחברה שלנו, שגורם לגברים רבים להתגרות מינית מהפסיביות, ההשפלה והכניעה של האחר. שנית, יש נשים רבות מספור שמשתפות פעולה עם מנגנון החיפצון, משחקות לידיים של כל מי שמוריד אותן לרמה של חפץ נוי במקרה הטוב ובובת מין במקרה היותר נפוץ. גם עליהן חלה האחריות לשינוי התבנית המפגרת, שעדיין מוטבעת בתודעה של כולנו, של האדם הקדמון הגורר אישה בשערותיה למערתו כדי להזדווג איתה.

הטרדה מינית היא לא בעיה פמיניסטית. היא בעיה אנושית. מי שטוען שזו בעיה פמיניסטית שרק נשים עושות ממנה עניין, עדיין לא השכיל להבין שנשים הן בני אדם. וזה עצוב.

(ואן דר גראף אחותך)

בית משפט צבאי הרשיע הבוקר שני פושעי מלחמה מחטיבת גבעתי, שהשתמשו בילד פלסטיני כמגלה מוקשים במהלך מבצע "עופרת יצוקה". כמקובל במקרים כאלה, השניים הורשעו לא בפשעי מלחמה או בסיכון חיי אדם, אלא בעבירות זניחות של חריגה מסמכות והתנהגות בלתי הולמת. זה לא חדש: גם פושע המלחמה סא"ל עמרי בורברג, שהורה לחיילו לירות בפלסטיני כפות, הורשע ב"התנהגות בלתי הולמת".

עוד כמקובל במקרים כאלה, החלה מיד צרחות וצווחות ויללות עולות ויורדות: חבריהם לנשק וקרובי משפחתם של החמושים המורשעים האשימו את הצבא, ולעיתים גם את הממשלה והמדינה, בבגידה. לא פחות. הם זכו, כמובן, לתמיכה רחבה מצד האספסוף היג"ע.

אבל האמת היא שהבוגדים הם שני הפושעים עצמם, ושאר החמושים המחפים עליהם. אני – אפילו אני – מתקשה להאמין שקצין נתן להם את הפקודה הזו; אילו נתן אותה, כל אדם צריך היה לדעת שהיא בלתי חוקית בעליל; ומי שמשתמש בנשק ובאימון שניתן לו כדי להעטות חרפה על המדים שהוא לובש, בוגד בהם.

אומרים לנו שאלה היו חיילים אמיצים, הטובים שבפלוגתם. ההיפך הוא הנכון: הם היו מוגי לב שפלים, שאילצו באיומי נשק ילד לבצע את תפקידו של חבלן מיומן. הם עשו זאת, גם לדבריהם, מיוזמתם-שלהם.

אומרים לנו שמי שלא היה תחת אש, לא יכול לשפוט. הבל הבלים: האמירה הזו שקולה לטענה ששופט שלא היה בצד הפוגע של תאונת דרכים, לא יכול לשפוט נהג דורס. גם הנהג, אחרי הכל, היה תחת לחץ. יתר על כן, החיילים לא היו תחת אש. בכלל, חילופי אש ישירים בין צה"ל והחמאס היו דבר נדיר מאד ב"עופרת יצוקה": רוב-רובה היה הפעלת אש כבדה כלפי מה שעשוי היה להיות, אולי, להיראות כאיום. המספרים מדברים בעד עצמם: עשרה חמושי צה"ל הרוגים לעומת 1,385 הרוגים עזתים, שיותר ממחציתם אזרחים (זהירות, PDF). מבין ההרוגים של צה"ל, חמישה היו מאש ידידותית.

אומרים לנו שלא יכול להיות שבית משפט יתחשב באזרח אויב יותר מאשר בחמוש צה"ל. אבל זה בדיוק תפקידו: זו ההבחנה הבסיסית שמבצע משפט הלחימה בין מעורב בלחימה ובין בלתי מעורב.

אומרים לנו שבמלחמה לא יכולים להיות שיקולי מוסר, שכל מה שחשוב הוא ההשרדות. אומרים לנו שזו עמדת המוסר היהודי. הדבר מבהיר עד כמה ריק מתוכן הדיבור על "אתוס יודו-נוצרי", ועד כמה אפסית היתה התרומה היהודית להתפתחות המוסר. מוסר הלחימה – כלומר, הנסיון להגביל את החיה האנושית המשתוללת בעת לחימה – הוא תוצר מובהק של חשיבה נוצרית וחשיבה נאורה. לא במקרה, גם יהודים אורתודוקסים וגם נאצים משליכים מאחורי גבם את מוסר הלחימה: הוא נובע מהנחת היסוד, ששתי האידיאולוגיות האלה שוללות, שלכל בני האדם יש זכויות מסוימות מעצם קיומם. התוצאה היא ש-65 שנה אחרי הדברת הוורמאכט, קצינים ורבנים משתמשים בביטויים שמזכירים מוסר הלחימה (או, ליתר דיוק, העדר מוסר הלחימה) שלו. הן המוסר היהודי והן המקבילה שלו, זו הנאצית, רואים מלחמה כמאבק בין שני קולקטיבים, שבמסגרתו מותר לעשות כל דבר לבן הקולקטיב האחר.

עד כמה התפיסה שגם לא יהודים הינם בני אדם היא דבר בלתי נתפס בישראל, אפשר להבין מהעובדה שבית המשפט העליון נזקק לשלוש שנים כדי לקבוע ששימוש בפלסטינים כמגן אנושי אסור על פי חוק – ולזכור שהפסיקה הזו נתקלה בהתנגדות ציבורית ניכרת. המוחים על העמדתם לדין של שני החמושים מגבעתי לא היו מתנגדים – אני מקווה – להעמדתם לדין, אילו היו עושים שימוש נלוז כזה בילד יהודי; ילד פלסטיני איננו, מבחינתם, ילד, אדם האסור בפגיעה, אלא בן לקולקטיב האחר, וככזה מי שצריך לשאת בחטאיהם של בני עמו. עצם העובדה שאדם מוכן לסכן את חייו עבור הקולקטיב שלו, מעניקה לו פטור, על פי התפיסה המקובלת, מכללי מוסר אחרים. דם העם הוא החוק העליון.

בנימין נתניהו נוהג לומר ש"השנה היא 1938 ואיראן היא גרמניה". בשנת 1938 של נתניהו כבר חלפו יותר מ-1,200 ימים. ניסוח מדויק יותר של הבעיה עשוי להיות "השנה היא 1932, וישראל היא וויימאר".

(יוסי גורביץ)

מלחמת העולם הראשונה תגיע לסופה הרשמי ביום ראשון הקרוב. גרמניה תשלם אז את התשלום האחרון של חובה מאותה מלחמה.

כידוע, בהסכמי וורסאי שלאחר המלחמה הושתו על גרמניה פיצויים כבדים, יחד עם הקביעה – שהכבוד הלאומני הגרמני התקשה לקבל, ושהיום אין עליה עוררין אבל אז עדיין עוררה חמה גדולה – שהיא היתה האחראית לשפיכות הדמים הגדולה ביותר שידע העולם עד אז. הקנס, והאמצעים הנוקשים שנקטה צרפת לגבייתו – כמו כיבושו מחדש של חבל הרוהר בתחילת שנות העשרים – היו בין הגורמים להתססת הלאומנות הגרמנית, ששיאה במשטר הנאצי, שבצעד שזכה לפופולריות אדירה הפסיק את התשלומים.

האחרון הגיע אל קיצו, כידוע, ב-1945. מאז גרמניה משלמת, ומשלמת, ומשלמת, את חובו של דור קודם. שילם הקנצלר קונראד אדנהאוהר, ושילם לודוויג ארהארד, ושילם קורט קיסינגר, ושילם ווילי בראנדט, ושילמו הלמוט שמידט והלמוט קוהל וגרהארד שרדר; ועכשיו אנגלה מרקל משלמת את התשלום האחרון. הבריטי האחרון ששרד את המלחמה ההיא נפטר לפני יותר משנה; גרמניה המשיכה לשלם. מקנצלר מקנצלר, מבחירות לבחירות.

ואין ספק שהתשלומים האלה עצבנו את הגרמנים שהיו מודעים להם, שרובם נולדו אחרי המלחמה ההיא ורבים מהם אחרי זו השניה, הגדולה יותר. ואין ספק שדמגוג מוכשר, או אפילו לא כל כך מוכשר, יכול היה לעשות קופה פוליטית נאה מהתביעה להפסיק אותם. הוא יכול היה לטעון, כמו שטענו אחרים לפניו, שהתשלומים האלה הושתו שוב על גרמניה מוכנעת ושבורה, שהם לא התקבלו בהסכמתה, ושאם מדברים על קבורת העבר, אולי כדאי להפסיק לשתות את מיסיהם של גרמנים עמלים טובים. במידה רבה, הוא היה צודק. אבל זה לא קרה.

אילו הודיעה גרמניה חד צדדית לפני שני עשורים, שהיא לא יכולה לעמוד בתשלומים כי היא צריכה לגרור את מזרח גרמניה, צורחת וצווחת, אל המאה ה-21, ושעל כן היא דוחה אותם לעתיד בלתי ידוע, מעטים היו מוחים; אילו הפסיקה לשלם אותם חד צדדית, ספק אם היו צעדים מעשיים שאפשר היה לנקוט נגדה. מרגרט תאצ'ר אולי היתה חולמת על כך בסתר, אבל אף אחד לא היה חוזר ב-1991 על הפלישה לחבל הרוהר. ולמרות הכל, זה לא קרה.

אבל גרמניה שילמה. כי מעבר לזכרונות העבר, ולצורך הגרמני הדוחק מאד להשאיר אותם קבורים בעבר, יש שם תפיסה של יציבות שלטונית. התחייבות של ממשלה אחת היא גם התחייבותה של הממשלה שבאה אחריה. גם כשזה מעיק, וגם כשאפשר לעשות רווח פוליטי מהיר על ידי התכחשות להתחייבויות הללו. יש דברים שלא עושים.

השבוע, חזינו בשר החוץ של ישראל נואם בעצרת האו"ם, כשהוא מודיע בריש גלי שמדיניותה של ישראל איננה מקובלת עליו, ושהוא רוצה להשלים את הטיהור האתני שלא בוצע ב-1948, תוך שלילה במשתמע של אזרחותם של הפלסטינים אזרחי ישראל. במקרה או שלא במקרה, הדברים נאמרו בימים שבהם מציינים – מי שעוד זוכר – עשור לטבח אוקטובר 2000, שבו הוכיחה ישראל הרשמית שוב שאזרחותם של הפלסטינים הישראלים איננה אזרחות; היא לא היתה מעזה לנהוג כך בישראלים יהודים. הדבר היחיד שהיה חסר בנאומו של ליברמן היה הצהרה על פרישה חד צדדית מהאו"ם.

וראש הממשלה, בנימין נתניהו, שתק. כלומר, הוא הצהיר שהדברים נאמרו שלא על דעתו. אבל הוא לא פיטר את שר החוץ שלו, שהשפיל אותו באופן הפומבי ביותר שבאפשר, ומקורביו מיהרו לומר שאין בכוונתו אף לנזוף בו. נתניהו, כמסתבר, רואה את הצעותיו של ליברמן – שמנוגדות לעמדתה הרשמית של ממשלתו – כמשהו שאין לפסול על הסף.

ליברמן ניצל את בימת האו"ם כדי להציג לא את עמדתה של ישראל, אלא את מצע מפלגתו. נתניהו לא מפטר אותו, בין השאר, כי הוא לא יכול לפטר אותו בלי להרכיב מחדש את ממשלתו. חוסר רצונו של נתניהו בכך מסגיר את חוסר רצינותו בחתירה לשלום, אבל זה לא הלקח היחיד.

במדינה שהאליטה הפוליטית שלה היתה לוקחת ברצינות את מחויבותה למערכת הפוליטית, מרכז המפלגה של ליברמן היה מדיח אותו, או לפחות מתכנס כדי לדון בנושא. אבל יותר ויותר מתחוור שאין לנו מפלגות – כלומר, גופים שמחויבים לחוקי המשחק – אלא שבטים. שר חוץ גרמני שהיה עושה מה שעשה ליברמן היה מוטס מתפקידו, על ידי הקנצלר או המפלגה, שמו היה הופך לדראון עולם, והמפלגה היתה נשארת בממשלה תוך שהיא מתנערת ממנו.

בישראל, אם נתניהו היה מפטר את ליברמן, ישראל ביתנו היתה הופכת מיד לאויב מר במיוחד של הקואליציה. הנאמנות היא למנהיג השבט, לא למדינה. במידה רבה, התרגיל של ליברמן היה משחק chicken קלאסי מול נתניהו: בוא נראה אם יש לך אומץ לפטר אותי.

לא היו לו, ולא היה צריך להיות גאון פוליטי כדי לדעת את זה. הבעיה לא מתחילה בליברמן. היא מתחילה בימי "המפלגה זה אני" של בן גוריון, כשפקידי ממשלה נדרשו לנאמנות למפלגה לפני המדינה, כשהשגת עבודה היתה תלויה במידה רבה בהחזקת פנקס החבר הנכון. זקני מפא"י נדרשו ל-15 שנים, לשורה של תקלות ולהרבה פיק ברכיים לפני שניצלו את התפטרותו השביעית של בן גוריון (התפטרות, או מחלה פתאומית, היו דרכו הפולנית עד למאד לשלוט במפלגה) כדי להפטר ממנו. בן גוריון הקפיד לדבר על "ממלכתיות", אבל בזמנו נאלץ ישראל (שייב) אלדד לפנות לבג"צ כדי לקבל תפקיד הוראה שבלי שום ספק היה מוכשר לו, וזאת משום שהוא היה מתנגד פוליטי. אריק שרון נהג לומר שהוא זוכר היטב את היום שבו הפך לאלוף – זה היה היום שבו קיבל את כרטיס החבר למפא"י.

הזמנים השתנו, מפא"י התחלפה במרכז הליכוד, אבל העקרון נשאר זהה: מפלגתיות – כמעט כנופיתיות – מעל לנאמנות למדינה. מובן שזכותו של כל אדם להתנגד לכל עמדה שממשלת ישראל נוקטת בה, אבל הוא לא יכול להביע את עמדתו תוך שהוא בו זמנית מכהן בה. את הנאום של ליברמן הוא היה צריך לנאום כמנהיג מפלגת אופוזיציה. אלא שמנהיג כזה, כמובן, לא יכול לשמש גם כשר חוץ. הנסיון להיות אופוזיציונר לממשלה שאתה חבר בה הוא הבעה של חוסר רצינות וחוסר אחריות.

כל זה, כמובן, נכון שבעתיים כלפי נתניהו. אבל זו זריית מילים לריק: בעוד שבועיים יישכח הכל. משום שחוסר רצינות וחוסר אחריות מתארים את יחסו של הישראלי הממוצע כלפי חובותיו כאזרח.

הערה מנהלתית א': אני מתחיל בזאת את פרויקט 300 השלישי, הפעם בשילוב עם שלום בוגוסלבסקי מהבלוג השכן. אנחנו עוד לא סגורים לגמרי לגבי הפורמט, אבל הרעיון הפעם הוא פוסטים מעמיקים יותר, שאולי יתכתבו זה עם זה, ועל כל פנים ייכתבו מדי יום.

הערה מנהלתית ב': בימים האחרונים התקבלו כמה וכמה תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות לכל התורמים.

הערה מנהלתית ג': כחלק מנסיונותי לקדם צילום פוליטי בישראל (כאן שוב המקום להזכיר את קבוצת הפליקר הרלוונטית) וכחלק מנסיונותי לשפר את יכולות צילום הפורטרטים שלי, אני מציע את הדיל הבא: כל בלוגר או אישיות פוליטית שיתייצבו בפתח תקווה עם בקבוק בירה כתשלום, ויפקירו את עצמם – הכל בתיאום מראש, כמובן – לעדשות שלי, יקבלו שתי תמונות פורטרט חינם, תמונות שיועלו גם לקבוצות הפליקר. בואו בהמוניכם!

(יוסי גורביץ)

להעביר לכסא ילדים: דני איילון ארגן לפני כמה ימים משבר דיפלומטי בין ישראל והפלסטינים, במה שנראה יותר ויותר כמו נסיון לרסק את השיחות בין הצדדים – שיחות שהבוס שלו כבר הודיע שאין בהן טעם.

איילון פרץ בקול תרועה לתודעה הישראלית לפני חמש שנים בצעד בלתי דיפלומטי להפליא, כשהאשים את הבוס שלו דאז, סילבן "קריקטורה של שר חוץ" שלום ואשתו, ג'ודי ניר-מוזס-שלום, בכך שהביאו לפיטוריו של אחד מעוזריו משום שהלה לא הצליח לארגן פגישה בין מדונה ובין אשת חיקו הנצחית של שלום.

בשנים שחלפו מאז הוא די נשכח, כמסתבר בצדק. עם מינויו לסגן שר החוץ היה מי שציפה שהדיפלומט המקצועי איילון ירסן את שר החוץ הגרוע ביותר בתולדות הרפובליקה – גרוע אף מסילבן – איווט ליברמן. אם היו ציפיות כאלה, הן התבדו בתקרית "הכסא הנמוך" המפורסמת, שלאחריה היתה לאיילון החוצפה להאשים את התקשורת על כך שהיא לא שיתפה איתו פעולה ושידרה את הנחיות ההשפלה שלו, שכמסתבר איילון חשב שלא ישודרו.

בליל שלישי, האכילו מקורבי איילון את התקשורת הישראלית בלוקש עסיסי במיוחד: הם טענו שראש הממשלה הפלסטיני, סלאם פייאד, נטש בזעם פגישה עם איילון לאחר שהלז דרש להכניס מפייאד להסכים לנוסחת "שתי מדינות לשני עמים". לטענת איילון וחבר מרעיו, הדבר מוכיח שהפלסטינים לא מעוניינים באמת בפתרון שתי המדינות.

דא עקא, שמה שאיילון ומקורביו ניסו לטשטש היה שהם דרשו את שינוי הנוסח של ההצהרה המשותפת. היא מדברת זה שנים על "פתרון שתי המדינות", The Two States Solution. הנסיון של איילון להגניב פנימה את "שתי מדינות לשני עמים" – עמדה, נזכיר, שאיננה מקובלת על המפלגה שלו – היה מיועד לדחוף בדלת האחורית את הדרישה הישראלית להכרה פלסטינית בהיותה של ישראל "מדינת העם היהודי".

המהלך של איילון היה כל כך חריג – גם שינוי הנוסח, גם הבליץ התקשורתי בישראל – שמשרד החוץ הנורווגי, שנציגיו נכחו בשיחות, נקט גם הוא בלשון חריגה והודיע שאיילון "משבש ומסלף עובדות". עכשיו צריך להחליט למי להאמין. בהתחשב ברקורד של איילון, בהתחשב בזהות הבוס שלו, ובהתחשב בכך שהתגובה של אנשיו להודעת משרד החוץ הנורווגי היתה "הם יכולים להגיד מה שהם רוצים. עד עכשיו אין הצהרה משותפת, בוטלה מסיבת עיתונאים משותפת ולא הוסכם על תמונה משותפת. העובדות מדברות בעד עצמן. כל אחד יכול להסביר אותן איך שהוא רוצה", זה לא מסובך כל כך.

איזו ממשלה שולחת חבלן סדרתי כמו איילון לנהל מו"מ עם הפלסטינים? ממשלה שמחפשת תירוצים לכשלונם.

להגיע עם כותונת כפיה: ביום שני הכריז שר הבטחון, אהוד ברק, כי "ההיסטוריה תשפוט את הממשל האמריקני אם איראן תהיה גרעינית בתקופת כהונתו", ואם זה לא היה מספיק להעלות את הסעיף לממשל אובמה, אז ברק הקפיד לומר את הדברים לרשת פוקס ניוז, אויבת מוצהרת של הממשל.

כזו תקרית דיפלומטית גם דני איילון היה מתקשה לבשל. מה עובר על ברק? לכאורה, הוא הגיב על ההצהרה של הנשיא אובמה, על פיה תקיפה על מתקני הגרעין האיראניים מצד ישראל "איננה פתרון אידיאלי". כלומר, מתקבל מאד הרושם שאובמה, שלא רוצה שישראל תגרור אותו למלחמה שלישית בעולם המוסלמי בזמן שהוא מנסה לסיים את שתי המלחמות הקיימות, הטיל וטו על תקיפה ישראלית באיראן. אובמה גם שדעך את סכנת הפצצה הגרעינית האיראנית ל"בעיה אמיתית", כלומר משהו מאד לא סימפטי, אבל שאפשר לחיות איתו.

למה דווקא ברק הגיב על כך? בפעם האחרונה שבדקתי, יש בישראל ראש ממשלה, וראשי ממשלה נוטים בעקביות להפוך את היחסים עם ארה"ב לנחלתם הפרטית. ולמה הוא הגיב כך? הרי זה הורס חודשים של תעמולה שקדנית שמנסה להציג את ברק כ"מבוגר האחראי" של ממשלת נתניהו-ליברמן-ישי.

ניחוש: כנראה שקפץ לברק האהוד. ההתקפה הארסית של אולמרט על ברק, חשיפת ערוותו של "מר בטחון" – אולי השירות החשוב ביותר שעשה אולמרט לישראל – הצריכה תגובה, כזו שתזכיר לכל הישראלים מי הגבר-גבר שעומד בינם ובין פצצה גרעינית, כזה שלא מפחד להעמיד את הנשיא האמריקני במקומו.

אז ברק תקף את ממשל אובמה במגרש הביתי של האויבים שלו. אמנם, זה מהלך שמיועד לקדם את שרידי הקריירה של ברק על חשבון יחסיה של ישראל עם בעלת הברית העיקרית שלה; אבל קידום עצמי על חשבון האינטרסים של ישראל, כפי שלמדנו לאחרונה, הוא נוהל קבוע אצל אהוד ברק. הגיע הזמן לשחרר אותנו מעולו.

(יוסי גורביץ)

"הארץ" פרסם היום (א') כתבה שנושאה היה אנטישמיות בספרד, שכותרתו היא "שליש מאזרחי ספרד מחזיקים בדעות שליליות על יהודים". בקטן צוין שעורכי הסקר, גוף שהוקם בין השאר על ידי משרד החוץ הספרדי ושנקרא Casa Sefarad-Israel (CSI), הגיעו למסקנה שהסיבות לעליה באנטישמיות הספרדית נובעות בעיקרן ממדיניותה של מדינת ישראל, ספציפית המתקפה בעזה והמלחמה בלבנון (הסקר נערך לפני המשט; יהיה מעניין לברר אם תוצאות המתקפה הכושלת ההיא אכן הגבירו את "האנטישמיות").

כמה אנטישמיות יש בספרד? על פי הנתונים של CSI, כפי שהופצו, לכ-34.6% מהספרדים יש "דעות שליליות" על יהודים, ול-46% "דעות חיוביות". מה זה אומר? לא ממש ברור. הליגה נגד השמצה, בדו"ח שהוציאה על אנטישמיות בספרד ב-2009, הציגה את הנתונים המפוקפקים הרגילים שלה (השוואה בין מדיניותה של ישראל בעזה ובין הגטאות הנאציים נחשבת שם לאנטישמיות, טענה שכנראה הופכת גם את ראש ממשלת בריטניה קאמרון ל"אנטישמי"), אבל נאלצה בחוסר רצון להודות שאשר לאירועים אנטישמיים, היא מצאה רק שלושה מהם במהלך 2009: שניים מהם, גם לדבריה-שלה, קשורים יותר למדיניותה של ישראל מאשר לאנטישמיות קלאסית. בספרד חיים כ-40 מיליוני תושבים. אם 34.6% מהם אכן אנטישמיים, יבול ההתקפות שלהם אומר שאנטישמיות היא כנראה משהו לא מסוכן.

(יצוין שבאופן משעשע, הליגה גם מציינת את העובדה שרק ל-18% מהספרדים היתה ב-2005 "דעה חיובית מאד" על יהודים כהוכחה לאנטישמיות, למרות שב-2002 רק 2% מהם החזיקו בדעה הזו. מסתבר שכשאייב פוקסמן רוצה, גם עליה של 900% בפילושמיות מעידה על אנטישמיות).

השגרירות הישראלית בספרד, מטבע הדברים, ממש לא אהבה את המסקנה שמדיניותה של של ישראל אחראית לעליה באנטישמיות, ולקחה אותה הרבה יותר ברצינות מהכתבה ב"הארץ". מעבר לטענה שהיתה אנטישמיות בספרד גם קודם להקמת מדינת ישראל (מה שנתון; כולם מדברים על האינקוויזיציה, אני חושב שחוקי ה-Limpieza de sangre הם הוכחה טובה הרבה יותר), ומעבר לטענה שמפלגות ספרדיות והתקשורת הספרדית מושפעות יתר על המידה מארגונים פרו-פלסטיניים, טוענת השגרירות שמדובר ב"בורות ובלבול בין ישראל והיהודים בקרב חלקים גדולים של האוכלוסיה הספרדית".

ועל זה כבר נאמר, אני חושבת שהגברת מוחה יותר מדי. מה זאת אומרת, בלבול? איך נוצר הבלבול הזה? מה המקור שלו? האם יכולה להיות אפשרות שמקור הבלבול הוא במדיניות מכוונת של ממשלת ישראל? מדיניות שהתבטאה, למשל, בקריאותיהם של אריאל שרון ובכירים אחרים בישראל ליהודים להגר אליה? אולי מקור הבלבול הוא במדיניותה הקבועה של ישראל, לדחוף את אפה לענייניהם של יהודים במדינות זרות – כמו, למשל, הנטיה הקבועה של ממשלת ישראל לגנות אנטישמיות במדינות אחרות, כפי שהדגימה ההיסטריה של ממשלת ישראל בפרשת השלט הגנוב באושוויץ.

ישראל הוקמה לא מעט בשל העובדה שמנהיגי התנועה הציונית הצליחו לשכנע מדינאים זרים, גם כאשר היה מדובר בשקר גס, שהם מייצגים את העם היהודי כולו. מנהיגים ציונים כמו מנחם אוסישקטין לא היססו גם לפרוט על תפיסות נוסח "הפרוטוקולים של זקני ציון" לקידום מטרותיהם. נחום גולדמן הסתובב שנים בעולם עם תואר ריק מתוכן של "נשיא הקונגרס היהודי העולמי", ששיחק יפה על התחושות הללו. הדגל הישראלי מכיל סמל יהודי מובהק, ומדינת ישראל מגדירה את עצמה כמדינה יהודית.

במשך דורות, פמפמו לנו את הטענה שהקמתה של ישראל פותרת את "הבעיה היהודית", ושכל פתרון אחר סופו בכשלון מוחלט. עכשיו אנחנו רואים כיצד ישראל לא רק שלא פתרה שום "בעיה יהודית", אלא היא בעצם הופכת לבעייתם של יהודים: היא האחראית, כמעט לבדה, ליצירתה של אגדה אנטישמית על "נאמנות כפולה". האגדה הזו צמחה לא מעט בשל נטייתה של ישראל להשתמש בסוכנים יהודים: ג'ונתן פולארד הוא המוכר מהם כיום, אבל דור לפני פולארד היו משה מרזוק ושמואל עזר ("קדושי קהיר", כפי שהם מוכרים כיום, בשל הוצאתם להורג) ושאר חברי חוליית הטרור היהודית שהפעילה ישראל במצרים במה שכונה "עסק הביש".

יש להניח שהשימוש בסוכנים יהודים לווה לעיתים – ודאי בארצות המזרח – בתפיסה צינית שאם לכידתם תעורר אנטישמיות – מה טוב. הציונות היא טפיל המתקיים על אנטישמיות; בלעדי אנטישמיות, אין לה קיום. רק צריך לראות באיזו שקיקה כותבים כאן על אירועים אנטישמיים ואנטישמיים למחצה; אולי עכשיו כל היהודים בעולם – אלה שנהנים מהחיים הטובים – יבינו שצדקנו לאורך כל הדרך. במקרה של פולארד, העסק השתבש והביא לפניית המנהיגות היהודית נגד ישראל; במקרה של הפעילים הציונים שביצעו פיגועים בבגדאד בשנות החמישים, זה דווקא הצליח.

אדם שהיה מחזיק בתיאוריות קונספירציה היה אומר שככל שיהיה ליהודים מחוץ לישראל יותר טוב, כך הם יתרחקו מישראל. זה המהלך ההיסטורי: קבלתם של יהודים מובילה לנטישת היהדות. על כן יש לישראל אינטרס מובהק בעידודה של אנטישמיות: זו גורמת לפרץ לאומנות יהודי – הגיוני לגמרי, בהתחשב – שהפתרון המתבקש שלו הוא הגירה לישראל, מה שיעלה את מספר היהודים בארץ ואת מספר המתגייסים הכשרים לשורות צה"ל.

בהינתן שישראל לא מסוגלת לארגן רכבת תחתית במשך יותר מ-70 שנה (כפי שציין באכזבה כבר אלתרמן), התפיסה שלמעלה לוקה בשני הכשלים הקלאסיים של תיאוריות קונספירציה: ייחוס אירועים לזדון מכוון ולא לטמטום, וייחוס אומניפוטנטיות לקושרים. לישראל לא באמת אכפת מיהודי העולם. את מלחמותיה ומבצעיה היא מתכננת בלי להשקיע מחשבה במה שהללו יעוללו להם, שאינם צד בלחימה.

וזה לגיטימי לגמרי: יהודי העולם אינם אזרחים ישראלים. אבל אם זה המצב, ישראל צריכה להפסיק לסכן אותם. היא צריכה לומר שאין קשר בינה ובין יהודים המתגוררים מחוץ לגבולותיה, שאין לה כל תביעות כלפי יהודים אלו, שהיא לא מתיימרת לייצג אותם ושהיא לא מצפה מהם שיזדהו איתה או יעלו לה תרומות, ובהתאם היא מפסיקה לתת להם זכויות יתר – כמו אזרחות אוטומטית ברגע שיעלה הרצון מלפניהם.

אבל מהלך כזה יקרב את ישראל באופן מסוכן למצב של מדינת לאום מן השורה, ל"מדינת כל אזרחיה" – היכולת של כל שמנדריק מברוקלין לקבל בהבל פה אזרחות ומעמד העולה על זה של פלסטיני ישראלי שמשפחתו יושבת כאן דורות היא מרכיב מרכזי בהיותה של ישראל מדינה מפלה. הוא גם יאלץ את המוסדות הציונים לוותר על הפנטזיה של הגירה יהודית מסיבית מן המערב, שתשמש כנשק יום הדין במלחמת הדמוגרפיה. על כן זה לא יקרה – והמדינה שהקמתה היתה אמורה לפתור את בעיותיהם של יהודי העולם תמשיך להיות אחת העילות הבולטות לאנטישמיות.

(יוסי גורביץ)