פוסט אורח: כאן, שם ובכל מקום
"סוף סוף רואים רגליים!" הטעים המהנדס במקום עבודתי, אי-שם ברחובות, בתחילת קיץ 1982.
הייתי (כמעט) בת 16, אחת משלוש נערות בגיל תיכון שנשכרו על ידי חברת הייטק בתנופת צמיחה לצורך מילוי משימות מזדמנות. למדנו לענות לטלפון הארבע-קווי, לשלוח טלקס עם פס נייר ארוך-ארוך ומחורר, לסדר את הספריה ולעזור למהנדסים בכל משימה בה נזקקו לעזרה. הובהר לנו שמטרת קיומנו במקום היא לעזור למהנדסים – כשהמהנדס שמח ומרוצה, מקבל את ארוחת הערב שהוא רוצה ומקבל את הקפה כמיטב מסורת האירוח, עבודתנו נעשתה כיאות.
האמירה בראש הפוסט הופיע בתוך שבוע-שבועיים מתחילת עבודתנו, כשאחת מהנערות הגיע לעבודה בחצאית קצרה. טון הקול שלו היה של אדם שחיכה לשווא עד כה לקבלת דבר טוב – והנה, הדבר הגיע. כמו אדם שמחכה לחבילה מאמזון, או למשלוח פיצה. רגליים! עכשיו לשירותו – ולו גם רק לצורך צפייה ודיון פומבי.
בעלת הרגליים המדוברות שמחה לתמוך כך במהנדס הנאה. היא דאגה ללבוש חצאיות קצרות מאותו היום ועד סוף העסקתה שם, בסוף הקיץ. לא ממש בכל יום, אבל כמעט.
האם היתה בכך הטרדה מינית? ב-82' לא היה שום חוק שיגדיר זאת. החוק בישראל כולל את הגדרת "הטרדה מינית" רק משנת 1988, אם כי מעשים מסוימים הכלולים בה אכן הופעלו לפני כן, משום שסחיטת מין באיומים וביצוע מעשים מגונים נכללו כבר בחוק העונשין.
אני לא זוכרת שלובשת-החצאיות הראתה ולו במשהו את אי-שביעות רצונה מההתייחסות. היא אכן דיברה על כך עם שתי הנערות האחרות, ולמעשה דיברנו על כך גם עם הפקידה האחראית עלינו. היא סיפרה למחרת שהיא דיברה על זה גם עם אמה. האחראית הצדיקה את הכינוי ונכנסה באבי-אביו של המהנדס. אני לא זוכרת שהוא שינה את יחסו כלפי הנערות. הוא, כמו גם כמה מעמיתיו לעבודה, אהבו לעבור אצלנו ולקשקש – לפעמים לשאול למי מאיתנו יש חבר, ומה אנחנו עושות איתו; לפעמים לשאול מה אנחנו קוראות ולאיזו תנועת נוער אנחנו הולכות. היה אחד שהיה בעיצומם של גירושים; הוא התנחם הרבה בנוכחות הנשית-צעירה שלנו. היו – בהחלט היו! – כאלה שלא התייחסו אלינו כך. זכור לטובה המהנדס שהמליץ לי על Goedel, Escher, Bach, למשל. במבט לאחור ברור לי שהמהנדסים שהתנהלו כך לא חיזרו אחרינו מתוך כוונה לעשות דבר-מה מיני איתנו, רק רצו להבהיר שהם גברים וחזקים ויצורים מיניים ושאנחנו גם יצורים כאלה.
לרגע לא חששתי שיקרה לי דבר – ואכן, לא קרה דבר פיזי. הם רק דיברו. הם רק הגדירו את סביבת ההתייחסות. אף אחד לא כפה עלי שום דבר – חוץ מלחשוב, כל הזמן, על המשמעויות המיניות האפשריות של כל מלה שאמרתי ושל כל בגד שלבשתי, כאילו כל הווייתי וכל מחשבותי היו רק ספח עודף לקיומי כחפץ מיני.
*******************
זו לא היתה הפעם הראשונה שנתקלתי בחיפצון המיני הזה. נדמה לי שהפעם הראשונה היתה בדרך חזרה הביתה מתנועת הנוער (בני עקיבא, אוקיי?) או משיעור הפסנתר, כשהייתי בת עשר או אחת-עשרה. טיפוס מפוקפק כלשהו שלף אבר מולי, סיפרתי על כך להורי, הם הביאו אותי למשטרה ולחוקרת נוער שאספר על כך. זכורה לי בעיקר מבוכה מהיקף תשומת הלב שהאירוע קיבל, במיוחד בהשוואה לכך שבמשך השנתיים שקדמו לאותו היום (וגם כשנה אחריו) התאגדו קבוצה של בני כיתתי מדי יום כדי להפליא בי מכותיהם. מה יותר דורש טיפול והתייחסות?
היו לי, ביסודי, שתי חברות קרובות: ט’ ומ’. ט’ היתה מבקרת הרבה אצל סבא וסבתא שלה, והסבא היה מראה לה סרטי צ'ארלי צ'אפלין במקרנה הביתית שלו. לא הסרטים הרגילים, אלה שאפשר היה לראות בקולנוע ובטלוויזיה – בסרטים האלה צ'ארלי היה עירום, וגם הנשים סביבו. ט’ סיפרה לנו על הסרטים ועל הסבא, ועל כל הדלקות בדרכי השתן שהיו לה – אמא שלה היתה מזכירה לה כל הזמן שצריך לעשות פיפי "אסור להתאפק!" ואני זוכרת כמה מביך זה היה, לשמוע כל הזמן את התזכורות האלה.
מה עוד אני זוכרת על ט'? את מצבור הפורנו של הוריה, שהיא אהבה לשתף בו את חברותיה. את אחיה הקטן והחמוד כל כך. את החבר הראשון שלה, וכל מה שהיא סיפרה לי על המין ביניהם – זה היה בכיתה ו'.
ילדותה של מ' היתה סוערת בהרבה. היא היתה ילדה יפה כל כך; אביה היה ניצול שואה, עובד צבא; אמה היתה מה שקראו "מזרחית" ונעלבה עד עמקי נשמתה מההבדלים בין שמירת הכשרות לשיטתה ודרישות הכשרות של משפחתי. מ' היתה בחוג דרמה ושם היה מדריך שעגב אחריה ביסודיות כשהיא עוד היתה ביסודי. בהמשך, בחטיבת הביניים הממלכתית שהיא הלכה אליה ואני לא, היא סומנה כ"שווה חיזור" והוטרדה באופן שיטתי על ידי התלמידים הבנים.
רגע, אני זוכרת גם את נ' ואת ס', לא חברות שלי אבל לא שונאות. בכיתה ו', שתיהן הצמיחו את ראשית החזה שלהן לפני כל האחרות, וכל הבנים בכיתה היו ניגשים אליהן ותופסים את החזיה (מאחור) ומחזירים אל גבן ברעש ומצחקקים. אחד הבנים (אכנה אותו א') הסביר לי שכשהם עושים זאת, פטמותיהן מזדקרות. אה, עכשיו הבנתי. פורנו כבקשתך, לא-חשוב-מה-חושבת-בעלת-הפטמות.
ל', שהיתה אתי בחטיבת הביניים הממלכתית-דתית אליה עברתי בכיתה ז', עברה לישראל אחרי שנאנסה, במדינה אחרת. י' לא הוטרדה רבות; נ' כן. אביה של ח' נהג לחפון את עכוזה בידיו שהוא חלף לידה, ולדבר גסויות אליה ואל חברותיה; אני זוכרת שהוא סבר שמתחת לגיל 25, בערך, אין לאנשים זכות קיום עצמאית.
יש גם את ההליכה ברחוב: יציאה למרחב הציבורי היתה כרוכה במפגני שריקה והצעות מצד יושבי הברזלים ובתי הקפה. בתי קפה, כן, עוד זיכרון עז: עד אמצע שנות העשרים לחיי לא ידעתי שאשה יכולה לשבת בבית קפה בבטיחות. אפילו מעבר ליד בתי הקפה גרר הערות רבות לגבי לבוש/הליכה/הרגלים/משפחה/מין והצעות "בואי, שבי איתנו." לימים נתקלתי בשיר Have some Madeira, m’dear – כן. בדיוק ככה. למדתי להיזהר.
שני בחורים שלמדו לדוקטורט בפיזיקה ניסו לכפות את עצמם עלי. כלומר, לאנוס אותי.
האחד, ד', בחיפה, כשהייתי בת 16. איזה חלק הוא לא הבין מהמלה "לא!"? אבל הייתי רחוקה מהבית והגענו לשם במכונית שלו והיה יום שישי, בערב. הייתי תלויה בחסדיו. בסופו של דבר הוא ויתר ורק אונן. הוא חשב להמשיך בטיול שלנו בחיפה, אני רציתי הביתה *עכשיו* – אבל הוא היה הנהג. מעולם לא שמחתי יותר לחזור הביתה. ההיכרות איתו היתה דרך קבוצת חברים משותפים; התרחקתי מהקבוצה כל עוד הם כללו את האנס באירועיהם.
כשנה לאחר מכן ביקר אצלי חברו, ר', עם חברתו, י', שהיתה במחזור. ר' רצה סקס, י' לא רצתה, אז הוא ניסה לכפות את עצמו עלי. כמה וכמה חזרות על המלים "לא, לא רוצה, לא תודה, לא מתאים לי" הניבו את הפסקת ההתקפה. לא הבנתי למה י' לא תמכה בי, לא עשתה יותר מאשר להגיד "נו, ר', אתה לא רואה שהיא לא רוצה?" לא הלכה לקרוא להורי, שהיו באותה הדירה. אני עצמי, לא עלה בדעתי אפילו לרגע לקרוא להורי, לצעוק כדי להפסיק את האוויל. היה לי ברור לגמרי שהם יאשימו אותי בכך שנתתי לדברים להגיע עד לשם.
צוק העיתים ופגעי הגורל (או במלים אחרות, ההסבר הנדרש יגדיל את הפוסט הזה עד מימדי ספר) גרמו לכך שבהגיעי לגיל עשרים ויומיים נישאתי. מהיום ההוא עלתה מאוד רמת ההטרדה המינית נגדי, ספציפית. הערות על גופי, שערי, גילי ומצב הכיריים שלי (כן; הכיריים) היו תופעה יומיומית. גברים נשואים החלו פתאום להפנות אלי את תשומת ליבם. היו שבעה דברים שהם אהבו לספר לי: כמה הם (1) חשובים, (2) עשירים, (3) מקושרים לאנשים מפורסמים, (4) יכולים "לעזור לי", (5) יכולים "לעשות לי טוב", (6) בודדים עקב אשתי-לא-מבינה-אותי ולבסוף, (7) פנויים.
באותה התקופה התפרנסתי בעיקר באמצעות העברת שיעורים פרטיים באנגלית ובמתמטיקה. אביה של אחת התלמידות סיפר לי שהוא רוצה להשקיע מאה אלף דולר ברעיון עסקי שהיה לי, אם רק אבוא אתו למלון ידוע לשמצה בעיר. כשסיפרתי על כך לאשתו, היא פיטרה אותי מייד מהוראת חשבון לבתה: "אין עשן בלי אש," היא אמרה לי. הגיוני, בעצם. מי לא היה חושב כך?
קניות בשוק המקומי היו מסלול מכשולים. אי אפשר היה לקנות ירקות ופירות מבלי לגרור הערות גופניות מציקות.
בז'אנר (4), לעיל, מככבים מו"לים. מוציאים לאור של ספרים. כן-כן, ספת המפיק היא רק אפס קצהו של מכתבת המוציא לאור. לא, זו לא רק אני. דיברתי עם משוררות רבות שהעידו על כך, וגם עם כותבות פרוזה סיפורית. לפעמים נראה היה שהרבה מו"לים בחרו במקצוע הזה במיוחד בגלל ההטבות הללו: נשים צעירות שרוצות משהו מהם, ושהם יכולים לבקש משהו בתמורה. לא, לא כל המו"לים כך. אבל היו כאלה, ומספיק כדי שאפגוש כמה וכמה נשים (ש', ד', ואת ההיא שאת שמה אני לא זוכרת אבל את בגדיה דווקא כן.)
************************
עד כאן העלאת זיכרונות קשים וכואבים של חיפצון וכפייה, הטרדה ושפע בלתי-נגמר של הצעות חוזרות בעלות אופי מיני. מכאן, מסקנות.
אלף המלים הראשונות של הפוסט הזה מתייחסות להטרדה מינית ואונס של כתריסר ילדות, כולן מתחת לגיל 18. מאתיים וחמישים המלים הבאות אחריהן מכווצות את ניסיון החיים שלי לכדי כללים: שבעה סוגי חיזור של גברים נשואים אחרי נשים נשואות בישראל של שנות השמונים ומקצוע אחד שבו באות נשים רבות אל סוכני תרבות ומבקשות מהם משהו ("הוצא ספר עבורי, בבקשה") ולעתים קרובות מדי מקבלות דרישה חוזרת והתניית שירות בשירות ("מה תודה? תתפשטי!")
כמה פעמים ניסו, ניסו, ניסו הגברים הנשואים האלה לשכנע אותי באותן נקודות 1 עד 7? בהחלט ניסיתי להבהיר למציעים שאני לגמרי לא מעונינת בהצעותיהם. ובכל זאת, היו מי שהמשיכו והציעו שוב ושוב.
כל זה קרה לפני שנכנס לתוקפו החוק למניעת הטרדה מינית, בשנת 1998.
היה הרבה מאוד שלא סיפרתי, כי כמה אפשר? לא נגעתי כאן בהטרדת סטודנטיות, באווירת "כולן מותרות בנגיעה" עליה שמעתי לגבי שירות צבאי. לא נגעתי במוקדי המצוקה של מעביד עתיר-כוח שמתעלק על עובדת שצריכה ממנו משהו (משכורת, קידום). לא דיברתי על גברים שראו לנכון לבקש טובה-תמורת-טובה (אחד השאיל לי את מכונת הכתיבה שלו תמורת הקלדת סיפורי זימה שהוא כתב. מבחיל, אבל לא יכולתי לסרב עקב מחויבות משפחתית. הוא היה גם מתקשר ומבקש שאתרגם לו ביטויי זימה באנגלית. איכס.)
לא נגעתי בחיכוכים באוטובוסים, ב"עזרה" במעליות ובמקומות צפופים. לא נגעתי בסיטואציות של מכירת טובין, שבהם אשת מכירות מגלה שעליה לשכנע לקוח פוטנציאלי ושיש בדיוק דבר אחד שיקבע עבורו מי תקבל את החוזה. לא נתקלתי בהן אישית, חברותי דווקא כן. דווקא כן נתקלתי באנשים במקום עבודה מסוים שדירגו את כל העובדות לפי רמת כוסיות ודאגו שנדע מתי דירוגנו עולה או יורד. כן, במקום עבודה. "התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו," anybody? זה אחד מסוגי ההתנהגות המכונים הטרדה, על פי החוק למניעת הטרדות מיניות.
לא נגעתי בגיניקולוג של טיפת חלב (וגם להיפך; לא אחרי שהוא התייחס אלי כך!). לא נגעתי. ניסיתי לשמור על עצמי מפני נגיעות מיותרות. ברבות השנים למדתי איך לצמצם את הנוכחות הפיזית שלי עד כדי כך שלא יטרידו אותי כל כך הרבה. ואז עברתי אל מקום שבו הטרדות מיניות אינן מקובלות באותה המידה.
*******************
בשבוע שעבר התעוררה שיחה בטוויטר על היקף התופעה. כמה נשים הוטרדו מינית? אמרה עדיגי: "כ-ו-ל-ם הוטרדו מינית."
טוב, אולי לא ממש כולם. אבל היקף התופעה גדול מספיק כדי להוות גורם שמעוות את התרבות ודוחק נשים להתנהגויות מתגוננות.
אמרו מגיבים לפוסט הנפלא של ונדרסיסטר "בעיה אנושית, לא נשית" שהעלאת הנושא היא התפרצות אל דלת פתוחה. ייתכן שכך הדבר. אבל אם כולם יודעים את זה, למה זה ממשיך לאיים על כל כך הרבה נשים, אם לא כולן – רוב עצום? אם יש מישהו שקורא את הפוסט הזה בעברית וחושב שיש מי ממכרותיו שלא הוטרדה כך, במבט, מלה או מעשה, כדאי שיקרא היטב את ההתפרצות הזו שלי אל אותה דלת פתוחה, ויחשוב לעצמו: האם נשים מקדישות אנרגיה רבה מדי להתגוננות מפני הטרדות? האם אפשר היה לנצל את האנרגיה הזו לצרכים מועילים יותר?
אחד המגיבים הבהיר בגסות מסוימת שנשים אסרטיביות אינן מעוררות את מאווייו המיניים. אלא שהטרדה אינה משליכה דבר על אופן היחסים בין בני זוג – הטרדה, מעצם היותה דבר בלתי רצוי, היא מה שקורה אחרי שאמרה המוטרדת "לא" – או אם מראש החיזור היה אסור עקב יחסי תלות, מרות, חינוך או טיפול. ברגע שהחלטתם להיות זוג ולהעביר את יחסיכם אל פסים אינטימיים, אינך מטריד אותה הטרדה מינית (אם כי יש פשעים רבים שאכן מתרחשים בתוך מערכות יחסים זוגיות). אבל הטרדה היא עבירה שמהותה חיזור שמתרחש אחרי שהחיזור נאסר (אם על ידי המוטרד/ת, אם על ידי החוק עצמו).
*******************
הטרדה היא רק עוד פן אחד של תופעה ישראלית ספציפית של העדר גבולות. הסופר ספי רכלבסקי כתב את ספריו "אין גבול" ו"חמורו של משיח" ובשניהם הבהיר את אחת הבעיות הגדולות של ישראל: אין גבולות חיצוניים למדינה, אין גבולות פנימיים להתנהגות. הפרק העשירי ב"חמורו של משיח", "האשה וסתרי המין" מסביר רכלבסקי את התשתית ההלכתית/יהודית של ראיית האשה ככלי לסיפוק הגבר. (ראו שם, עמודים 164-186(. אשה, הוא מבהיר, נבראה ונועדה לשמש את הגבר.
ישראל, בהיותה מדינה יהודית, מחויבת לקיום ערכי היהדות. קיום ערכים אלה מחייב הכנעה חוזרת ונשנית של נשים והכפפתן לדרישות המערכת הדתית. כמו שאומרים בארה"ב, they want us pregnant, barefoot, and in the kitchen.
הדבר היחיד שמנע זאת בארה"ב הוא ההכרה שארה"ב היא מדינת כל תושביה – כולל נשים. רק זה מה שנתן לכל אשה את ההגנות שמספקת החוקה.
גם בישראל תהיה ביום מן הימים מדינת כל תושביה, וכל תושביה יוכלו לצאת אל המרחב הציבורי ולהשתתף בו בידיעה שהם, גופם ונפשם בטוחים מפני התקפות.
גם אם הם נשים.
(דינה ביכל-שונרא)
יש דלתות שגם אם הן לכאורה פתוחות, רצוי להתפרץ עליהן שוב ושוב, רק לוודא שהן לא הוחלפו בדלתות מזכוכית.
והמטאפורה החכמה הזאת אומרת…?
לא לא, דווקא די מיותר – כרגע התפרצו אליה לא?
אמנם הפוסט הזה היה הרבה יותר מעניין לקריאה מקודמו, אבל פשוט כי הוא כתוב יותר סוחף (וסליחה מואנדר), לא כי הוא מחדש.
אם כבר הוא מראה כמה התקדמנו (לפחות במעגלי עובדי ההי טק / מקצועות חופשיים בהם אני מסתובב) ב30 שנה האחרונות.
הסטנדרטים מהם סבלה הכותבת לא נמצאים עמנו עוד מנסיוני האישי, ואני מניח שתוך 30 שנים נוספות נסיוני האישי יהפוך לנחלת הכלל ממש.
איך כתבו בדיון הקודם? בבלוג האמון על שחיטת פרות קדושות, אנו עדים לזוג מנות על טהרת הצמחונות. אז אחת יותר טעימה מהשנייה, נו שוין.
בבוואריה יש להם ייעוד דומה לנשים: שלושת הקיי:
Kutchen, Kirche, Kinder.
שלושת הקיי זה לא אלה ששורפים כושים?
הדרומיים הברברים הללו…
זה Küche, ועד כמה שזכור לי, הוגה הסיסמא הזאת היה דווקא פרוסי ולא בווארי.
מעבר לזה, קשה לי לדמיין אישה באחד משלושת המקומות האלה בתור אובייקט מיני. נראה שלא לכך הייתה כוונתו של בעל הסיסמא.
פוסט נפלא, אמיתי, מרגש – והכי חשוב (ובכך הוא נבדל במעט מן הפוסט הקודם): עוסק בלב העניין, זכויות.
מגרעתו העיקרית של הפוסט הקודם שפורסם כאן היתה שמבלי משים נפל לתוך אותה מלכודת ישנה שהתנועה הפמניסטית נופלת אליה תמיד: הוא עסק, בין היתר, בביקורת של טיב הקשרים שבהסכמה בין גברים לנשים. פאסיביות-אקטיביות, כיבוש-כניעה, גבריות-נשיות.
אלו הן טענות מעוררות מחלוקת, בעלות קושי מתודולוגי מובנה ("טבע האדם", האם ישנו טבע כזה? האם ברור קטגורית שאין טבע כזה?) ולמעשה גם בלתי מוסריות (לתקוף אישה על כך שהיא נמשכת ל"גבריות" או גבר על כך שהוא נמשך ל"נשיות" דומה לגינויו של אדם על כך שהוא אוהב שוקולד וזה רע לו – פטרונות בלתי ראויה) – השיח צריך, וחייב, להתמקד בזכויות.
הזכות על הגוף.
הזכות להיות מוגנ/ת מהטרדה.
בקיצור: הזכות לשוויון.
תודה לכותבת, הזכרת לי – שוב – מדוע בחרתי להגדיר את עצמי לפני שנים רבות כפמניסט.
חוני, אני מקבלת בשמחה את הביקורת, עם הסתייגות אחת: מעולם לא טענתי בפוסט שהמקור לבעיה הוא טבע האדם. נהפוך הוא. מה שאמרתי במדויק היה "אולי זה קורה כי התרגלנו, מגיל אפס, לכך שנשים הן לא ממש בני אדם". במילים אחרות, הפניתי את הזרקור להבניה חברתית, לחינוך, לא לטבע. ההגדרה של גבריות ונשיות היא עניין של תרבות, ותרבות היא לא עניין מולד, אלא מובנה.
ולטעמי, בלי ביקורת של טיב הקשרים שבהסכמה, לא נצליח להבין מתי הקשרים האלה גולשים לאי-הסכמה (כל רוב מעשי האונס, לצערנו, מתרחשים עם חברים, ידידים, אנשים מוכרים, לא עם זרים מוחלטים). ברם, זכותך המלאה לראות ביקורת מסוימת כאגרסיבית מדי או לא ממוקדת מספיק. ואני הרי פמיניסטית היסטרית ידועה 😉
את גם לא מורידה שיערות ולא שומרת על הגיזרה, רואים בתמונה.
ואנדר-סיסטר היקרה,
זהו, זה העניין. התנועה הפמיניסטית, בהשאלה מתנועות מהפכניות אחרות (הקומוניזם הוא כמובן הדוגמא הבולטת ביותר), אימצה לעצמה בגלגולה המודרני את התפיסה ש"אין דבר כזה טבע מולד לאדם". הטענה הזו היא טענה קשה מאוד. חריפה מאוד. לא ברור בכלל עד כמה היא נכונה.
ברור שללבוש וורוד או לגדל שיער ארוך זו הבניה תרבותית ולא מולדת – אך האם נובע מכך שאין
כ-ל-ל הבניה מולדת? את בטוחה? האם הטענה ש"גברים אגרסיבים יותר מנשים מטבעם" (סתם לדוגמא) היא טענה שאת יודעת בוודאות שאינה נכונה? כי אני לא יודע.
בכל אופן, גם מעבר להיבט התיאורטי, יש פה שגיאה טאקטית שמקוממת גברים ונשים רבים כנגד התנועה הפמניסטית – וזו טרגדיה נוראית. ישנן נשים שמזהות (לצערי הרב) פמניזם עם איזושהי תביעה ערטילאית מהן להיות "פחות נשיות" – מה שהן לא מעוניינות בו כלל וכלל.
אפשר לטעון, ואני מזדהה ברמה האינטלקטואלית עם הטענה הזו, ש"נשיות" ו"גבריות" הן (כאמור, בחלקן, וציינתי שאת הגבול המדוייק למה מולד ומה נרכש קשה לנו לדעת) הבניה תרבותית שנכפית על הפרט בלי ידיעתו מרגע לידתו – אבל מה עושים כשהפרט למד לזהות את הספחת כחלק ממנו?!
במצב כזה ביקורת-הספחת מתפרשת על ידו כפטרונות וחדירה למרחב האישי שלו. והוא/היא מתקוממ/ת.
במילים אחרות – יכול להיות שנשים בחברה שלנו חיות, אם לגנוב ממארקס את הפאנץ', בתודעה כוזבת, לפחות חלקית. אבל כשמטיחים את זה בפרצופן משיגים את האפקט ההפוך.
השיח צריך להתמקד בזכויות, במה מותר ומה אסור.
אנחנו חיים בעולם מלא אלימות כלפי נשים, אפליית נשים, דיכוי נשים:
זה העיקר!
חוני יקר,
עדיף לי שאנשים יתרגזו ויתקוממו, אבל יפתחו מודעות לבעיה ויתרמו לפתרונה, מאשר שימשיכו לחיות בתוך עננה של הדחקה והכחשה. גם אני לא נקייה ממאפייני הבניה חברתית שהפכו לטבע שני (או אפילו ראשון?), אבל לפחות אני מודעת לאפשרות שייתכן שזו הבניה. כי מודעות, פירושה יכולת בחירה.
לדוגמה, אם אישה אומרת שהיא בוחרת להשתמש בטונות של קוסמטיקה, ללבוש מחוך יום יום ולעבוד למחייתה בתור שפנפנת פלייבוי, כי זה מה שהיא רוצה, והיא מודעת לחלוטין לכך שהיא יכולה להיות גם פועלת בניין או טייסת קרב – אני בעד, ולא אראה בזה אקט אנטי-פמיניסטי (מטופש, אולי, אבל לא אנטי-פמיניסטי). אם אישה חושבת שהיא חייבת להפוך את עצמה לשפנפנה צבועה כי אחרת גברים לא ישימו לב אליה ואחרת היא לא "אישה אמיתית", כאשר למעשה היא היתה מעדיפה לעשות דבר אחר אבל חושבת שאין ברירה – אזי, אני ואתה גם יחד נתקומם. הלא כן? ובשביל זה, בשביל לדעת מה האפשרויות העומדות בפניך, את חייבת לדעת שיש דברים שאינן מוכתבים מראש אלא נתונים לבחירה. זו דעתי, בכל מקרה, כמובן שאנחנו יכולים פשוט להסכים שלא להסכים.
אין לי וויכוח על העקרון (אולי רק על הנחרצות שמאפיינת רבים מבינינו בנושא, אנשים שבטוחים במאה אחוז שההבדל המולד בין גברים ונשים מסתכם בכמה איברי גוף) – יש לי וויכוח על הטאקטיקה.
"קמפיין הקוסמטיקה" גוזל זמן, אנרגיות, ובעיקר פופולריות מ"קמפיין השוויון האזרחי". ההתמקדות בראשון, בשעה שהבית, מטאפורית, בוער – נראה לי מוטעה.
לפי מה שאת אומרת אין ברירה אלא הפרדה בין גברים ונשים. פשוט אי אפשר לעצור את הגברים.
תקרא שוב, היא סיפרה שהוכתה תדיר על ידי בני כיתתה, האמת? לא ידעתי שזה קורה לבנות, חשבתי שרק בנים חלשים ופחדנים כפי שאני הייתי חוטפים מכות מהחזקים. זה פשוט מאד (כפי שמעידה ההיסטוריה של עם ישראל) אנשים מתעללים במי שחלש, אותו דחף שגורם לחבורת גברים לאנוס אישה יגרום לחבורת גברים להכות מישהו בסמטה אפלה בשני המקרים ההנאה היא מהשליטה והכוח על הקורבן.
אם אונס היה קשור רק ליצרים מיניים בלתי מסופקים לא היו אנסים בכלל אלא רק תורים יותר ארוכים אצל זונות.
יותר סביר שברברים כאלו כשמסביבם יש הרבה גברים ילכו איתם מכות אך לא יטרידו אותם מינית, כך שפתרנו לפחות בעיה אחת. ולכן לפי מאמר הכותבת יש להפריד בין גברים לנשים
תורים יותר ארוכים אצל זונות הם תורים לבצע אונס בפני עצמם.
מסכים לגמרי, נשאלת השאלה, למה מישהו שיכול לבצע אונס חוקי עדיין בוחר לבצע אונס פלילי? האם בגלל שהזונה מסכימה למעשה ומקבלת תמורה וזה מוציא את כל הכיף מהעניין?
זכור לי שקראתי פעם (לצערי לא זכור לי איפה) על אנס שהזונה אמרה לו שהיא מוכנה לתת לו 'מספר' בחינם, והוא דאג "להבהיר" לה שזהו אונס. אז כן, כנראה הסכמה מוציאה עבור חלאות מסויימים את הכיף מהעניין.
היי דינה,
יש לי הסתייגות אחת, והיא מתליית הכול במדינה היהודית או לצורך הפישוט בדת. מעמדה של הדת בישראל הוא ללא ספק מעצור משמעותי בשוויון זכויות מלא לנשים, אך יש עוד גורמים. כמו הצבא. ועוד. ואילו הטרדות מיניות וכו' קורות, כלשון הכותרת שלך עצמך, "כאן, שם ובכל מקום".
תליית 'הכל' בדת היהודית? לא. אבל בהחלט יש כמה ניואנסים שקשורים חזק להיסטוריה ולדת, למשל מעמד הנשים בצבא או מעמד האישה לפי הדת היהודית, בשני המקרים הן קיימות בשביל לשרת את הגבר.
למה לבלבל דמגוג עם עובדות?
מסכים לגמרי. כמו רבים וטובים לפנייך נפלת כשניסית לקשור את התופעה לדת/לאומיות/כיבוש (מחק את המיותר). ההטרדה המינית והשובניזם לא הומצאו בישראל וגם אם החקיקה בנושא התקדמה פלאים, הרי שהמנטליות רחוקה מכך, וזה נכוון לגבי בערך כל מקום בעולם. עם כל חוסר החיבה שלי למנטליות הדתית, אני מתקשה לקשר בינה לבין ההטרדות היומיומיות האלו שקורות גם בקרב ציבורים חילוניים ומשכילים (כפי שתיארת בעצמך), והם חלק מבעיה כללית של חוסר יכולת לראות את האחר כאדם השקול לך.
בלי קשר – פוסט מוצלח מאד.
דינה, בכדי שאשתכנע שהטענה שלך בסוף הפוסט("הטרדה היא רק עוד פן אחד של תופעה ישראלית ספציפית ") אצטרך לראות איזשהן עדויות לזה שהטרדה מינית פחות נפוצה במדינות אחרות. עד לנקודה ההיא אין לי אלא להזדעזע, כרגיל, מהתופעות שתיארת.
תודה על הפוסט, הוא חשוב ומעניין.
אנשים רואים אחד את השני כחפצים ולא מתעניינים בהם מעבר לדרך שבה יוכלו לשמש אותם.
אנשים משתמשים בכל כלי\כח שיש להם כדי לממש את הרצונות שלהם.
אנשים הם יצורים מיניים ויש להם דחפים שהם מרגישים צורך לממש (במודע או לא).
אני לא רואה איך מה שאת אומרת קשור לזה שישראל היא לא מדינת כל תושביה.
אמרת "אף אחד לא כפה עלי שום דבר – חוץ מלחשוב, כל הזמן, על המשמעויות המיניות האפשריות של כל מלה שאמרתי ושל כל בגד שלבשתי, כאילו כל הווייתי וכל מחשבותי היו רק ספח עודף לקיומי כחפץ מיני."
אנחנו נהנים לחשוב שזה לא ככה, אבל בהרבה מובנים זה כן. כל הוויותינו ומחשבותינו נוצרו כדי לאפשר לנו להיות יצורים מיניים מוצלחים יותר, הממ? אנחנו אוהבים להעמיד פנים שזה לא ככה מכיוון שזה נתפס על ידינו כנחות, כי אנחנו יצירי אלוהים נפלאים ונודענו למלא מטרה עילאית כלשהי, אבל זו סתם עוד אשליה.
תרבויות מודרניות מוצלחות (שתרבותן שולטת בעולם) הן אלה שבהן בני אדם חונכו לשלוט על היצרים שלהם בצורה טובה יותר, מה שנתן להם הזדמנות לפתח יותר את ה"ספחים" ליצור המיני ולהקים חברות חזקות ומתקדמות יותר. זה לא אומר שהדחף, האימפטוס, הכח המניע לא מגיע מאותן צרכים "בסיסיים\נחותים".
המצב שאת מתארת בארץ הוא של חברה שנמצאת בשלב קדום יותר של ההתפתחות, שבו התרבות היא כזו שמאפשרת לאנשים להתנהג בצורה שנחשבת מוסרית פחות (גם ע"י החברה שלנו) בלי הרבה השלכות. אבל גם בתרבויות אנושיות שנחשבות מתקדמות יותר – במדינה שאת חייה בה – נשיא הגיע למעמדו ואחד הדברים שהוא עשה עם הכח שהוא קיבל הוא ליצור מגע מיני עם אחת העובדות שלו. אחד הדברים העיקריים שדחפו אותו להגיע למעמד הזה היה האופציה הזו, גם אם הוא לא יודה בזה לעולם (וגם אם הוא לא מודע לזה בעצמו).
הצרכים האנושיים האלה והכלים שהם (אנחנו) משתמשים בהם כדי לממש אותם לא מתיישבים עם הסיפור שאנחנו מעדיפים לספר על עצמנו, אבל הם מתבטאים בהרבה יותר מהטרדה מינית. הייתי יכול לכתוב פוסט "עצוב" דומה, מלא בחוויות נוראיות שהיו לי בתקופת הבית ספר והצבא (מי לא מרגיש כמו חפץ שם, כח עבודה\לחימה זול עם "ספח" אישיות שאף אחד לא מתעניין בו?) עם אלימות והחפצה והתעללות. בכל זאת גדלתי בסביבה טובה ולא בתוך תרבות דתית, אז לא הייתי מתחלף, אבל לפעמים קשה לי לראות איך דווקא ההחפצה המינית היא גרועה יותר מכל צורה אחרת של התעללות, של כפייה של מצב שאנחנו לא חפצים בו או של צורת הסתכלות שלא מתיישבת עם שלנו ושמונעת מאיתנו להיות "מי שאנחנו". את בעצמך אומרת ש"זכורה לי בעיקר מבוכה מהיקף תשומת הלב שהאירוע קיבל, במיוחד בהשוואה לכך שבמשך השנתיים שקדמו לאותו היום (וגם כשנה אחריו) התאגדו קבוצה של בני כיתתי מדי יום כדי להפליא בי מכותיהם. מה יותר דורש טיפול והתייחסות?".
בכל אופן, אני לא מנסה להמעיט בבעיתיות התופעה, ובטח לא לצאת נגד מה שאת כותבת או לתת לגיטימציה לזוועות שאת מתארת, אבל לא כל כך ברור לי איך הפוסט הזה (והאחרון בנושא) רלוונטי לבלוג הזה (ביקורת שמאלנית וליברלית.. ). זו התרבות שקיימת בישראל, המוסר הרווח, והוא לא (או לא בהכרח?) קשור לשוויון זכויות לנשים.
הרושם שאני מקבל הוא שהדעה היא שהחפצה\התעללות ספציפית כזו היא גרועה יותר מהסוגים האחרים שלה, מביטויים אחרים של אנושיות שלאחרונה החלטנו לא לקבל ולהוציא מהתרבות שלנו. למה זה כך?
Supplementary material:
http://www.southparkstudios.com/full-episodes/s14e01-sexual-healing
לא ברור לך איך השקפה שמאלית וליברלית קשורה במאבק בתופעות כמו הטרדה מינית? זה לא נראה לך חלק מהמאבק המתמשך לחופש, שיוויון ואחווה?
אני רואה איך זו השקפה ליברלית, כן. אני לא רואה איך זו ביקורת או על מה או איך זה קשור לבלוג או מה שמתפרסם בו בדר"כ.
המידע הזה לא עוזר לי מעבר לתוכן הסיפורי-תיאורי שלו (שהוא לא רע כשלעצמו). לפחות הוא לא מתנשא ומעיק כמו הקודם…
כשישראל תהיה מדינת כל תושביה??
כלומר כשיהיה פה ראש ממשלה ערבי , אז הנשים תרגשנה בטוחות מהטרדות? כי בעולם הערבי כידוע זכויות הנשים הן בעדיפות עליונה. מדהים, מדהים איך השמאל ההזוי והקיצוני מרמה את עצמו. הצלחת לחרב פוסט חשוב בשתי שורות שמעידות על ניתוק מהמציאות.
לא, אבל כשתהיה פה ראש ממשלה ערביה אולי כן.
למה "מדינת כל תושביה" ולא "מדינת כל אזרחיה"?
כי רק מעט מעל מחצית תושביה היום הם אזרחיה. דה.
ואני אשמח לדעת היכן הוא המקום שבו הטרדות מיניות אינן מקובלות באותה מידה? מתחילה לארוז..
בודאי שהמאבק לזכויות נשים הוא שמאלני וליברלי
בודאי שהוא חלק מהמאבק לשוויון וחופש.
העניין הוא הניתוק מהמציאות כשמגדירים את פיתרון המאבק הזה ביום בו מדינת ישראל תהיה מדינת כל אזרחיה /תושביה /דו לאומית
בחר את ההגדרה האהובה עליך./
, כשזה יקרה וכנראה שזה יקרה בקרוב מדמיינת דינה שונרא איזושהי מדינה עם שליטים ערבים שנבחרו בצורה דמוקרטית ויכילו פה את עקרונות הצדק השוויון והדאגה לזכויות נשים בדיוק כמו במדינות האחרות שנשלטות על ידי ערבים, נו אלה שם ב…רגע אין כאלה.
מי שחושב שהשלטון הערבי פה לא ידרדר לשריעה שכמובן מקדשת את האישה וזכויותיה,חי בסרט.
זה עוד פן במאבק הצודק נגד הכיבוש שמבלבל את הפעילים בו. מה לעשות שהאנשים העשוקים וה והכבישים באיזור חיים בחברה שאין בה דבר מן השמאל הליברלי. הדיסוננס הזה הוא מה שגורם להן גם להשתיק מקרים של הטרדות מיניות בהפגנות בבלעין
הסיום של הפוסט הזה מגיע מאותו מקום ולטווח הארוך רק פוגע במאבק השמאלי הליברלי השפוי
טוב, שוב אני צריך לחזור על זה אז מי שמכיר שידלג.
אין, מבחינה לוגית, אפשרות שמדינה כלשהי לא תהיה
'מדינת כל אזרחיה' ('תושביה' זה סיפור אחר). בהגדרה יער מורכב מסך העצים שבו, אימא היא תמיד 'אם כל ילדיה' ומדינה היא תמיד מדינת כל אזרחיה.
ישראל מוגדרת כמדינת העם היהודי. חלק גדול מאזרחיה של מדינת ישראל אינם יהודים, מכאן שישראל אינה מדינת כל אזרחיה. מ.ש.ל
אולי זה פשוט אומר שישראל איננה מדינה במלוא מובן המילה, או שחלק גדול מאזרחיה של מדינת ישראל אינם באמת אזרחים.
כבישים =כבושים
גם אני אשמח מאוד לדעת היכן הוא המקום בו מטרידים פחות.
וכעוסקת בתחום – מבקשת רשות להפיץ חלקים מפוסט זה לקבוצה של ממונות מניעה ויפול בהטרדה מינית.
תודה מראש, ליאור, 052-2747757
איני יודע היכן המקום בו מטרידים פחות- אבל ברור לי שאין זה האינטרנט.
לא מומלץ לפרסם את מספר הפלפון שלך.
כתבת יפה, כואב ואמיתי. אני חושב שהנקודה על העדר גבולות פנימיים וחיצוניים חשובה מאד. זה משתקף בכמעט כל תחום בחיים שלנו.
סוג של התחלה של תגובה יש בבלוג שלי בפסקה השמינית והלאה: http://adisilberberg.wordpress.com/2010/10/17/%D7%94%D7%A4%D7%95%D7%A1%D7%98-%D7%94%D7%9B%D7%99-%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9A-%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%92-%D7%94%D7%A0%D7%95%D7%9B%D7%97%D7%99-%D7%A2%D7%93-%D7%9B%D7%94-%D7%9C%D7%90-%D7%9C%D7%93/
לא שצריך להתדיין על זה, ובמילא יש לי עוד הרבה מה לומר, גם בפוסט שלי, וגם אולי כאן כתגובה קונקרטית למה שנאמר פה, אבל לא יודע אם זה יקרה. בכל אופן – לא מזמין ויכוח/דיון/או אפילו עיון – רק מציין שזה תרם לכתיבתן של הפסקה השמינית והלאה – למקרה שאת מתעניינת באפקט
ועוד טכניקה של הפחדה ושליטה, הפעם בייל:
http://thesocietypages.org/socimages/2010/10/17/yale-frat-pledges-chant-no-means-yes-yes-means-anal
וואו, איזה פתרון גאוני- בואו נחסל את ישראל לטובת איזה מדינת פנטזיה עם זכות שיבה להמון פלסטינים שוחרי דמוקרטיה וליברליזם (שכנראה מסתתרים בנרניה ורק מחכים שהכיבוש יגמר כדי להחצין את ערכיהם המתקדמים והנאורים) וכל בעיית ההטרדה המינית תעלם.
בולשיט. את לא רוצה לפתור שום בעיה. היו לך חיים מחורבנים בישראל (כמו שכבר ניחשתי) ואת משליכה מזה על שנאה של ישראל כולה. אם ישראל תוחרב לטובת הקמת מדינת כל-פלסטיניה זה לא יפתור שום בעיה של אף אחד (בטח לא של נשים, בקושי של פלסטינים) אבל מה, כנראה שאת מדמיינת שצעד כזה יהיה נקמה בישראלים שאת שונאת באמת – אלה שהביאו לך מכות ביסודי.
במקום לארגן חרם, תלכי לטיפול.
קראתי שוב את הפוסט ולא הצלחתי למצוא את הקטע שמדבר על חיסול ישראל, אפשר לקבל ציטוט מדוייק?
חלק מהמגיבים כאן נכנסים למגננה כל פעם שעולה פוסט על הטרדות מיניות. אם בפוסט הקודם (של vandersister) זה התבטא בטענות שאין נתונים על הטרדות מיניות ואונס ושהם אינם נפוצים כמו שאומרים, היום זה מתבטא בטענות כאילו בכל מקום ככה ואין מה לעשות (זה טבע אנושי!1!!).
לדעתי זה מראה עד כמה מגוחכים הדיבורים על התפרצות בדלת פתוחה.
אתייחס לנקודה שהועלתה היום: כן, בכל מקום יש מטרידים, גנבים, אנסים, רוצחים ומה לא. אבל לא, לא בכל מקום אותו דבר – יש מקומות טובים יותר וטובים פחות.
אני מניח שאנחנו יכולים להסכים שיש קשר הדוק בין אלימות כלפי נשים (בין אם היא מילולית או פיזית) ובין מעמד האישה. כמו כן אני מניח שיש קשר בין מעמד האישה ובין אחוז הנשים בפוליטיקה, השכלת נשים, שכר נשים ועוד (הכל יחסית לגברים באותה מדינה). אז אנו מניח את כל זה ובוחנים לפי כמעט כל הקריטריונים הללו יוצא שבמדינות צפון אירופה (במיוחד בשבדיה) מעמד האישה גבוהה בהרבה מאשר בישראל.
יש נתונים כאן:
http://unstats.un.org/unsd/demographic/products/indwm/indwm2.htm
אני לא בטוח שההנחות שלך נכונות, למרות שהן נשמעות הגיוניות. האם אתה יכול להביא תימוכין יותר ישירים?
בנוסף, הטענה שלי אישית לא היתה כנגד כל הפוסט אלא רק כנגד החלק האחרון בו, שנראה כאילו הוא מנסה להפוך את הבעיה למשהו ייחודי לישראל. למעשה החלק הזה נראה כמעט "מודבק" ובקושי קשור לשאר הפוסט.
למרבה הצער אני לא יכול להביא משהו יותר ישיר כי זה לא התחום שלי.
בקשר לפוסט – קשה להתווכח שנשים הן יותר פגיעות במדינות שמרניות ודתיות, ולכן יש טעם להזכיר יהדות (בדיוק כמו שבמדינות מוסלמיות לא ניתן יהיה לדבר על נשים מבלי להזכיר את האיסלאם). אבל, כפי שכבר אמרה נעמה, אסור לתלות הכל ביהודיות המדינה.
כל מיני אנשים סיפרו לי שישנה עלייה חדה בשיעור מקרי האונס וההטרדה בשבדיה.
הם גם רמזו כי יש לייחס את הנתון להגירת המוסלמים, אבל זה בטח בגלל שהם סתם גזענים.
סיפורים ורמיזות זה טוב ויפה, אבל בוא נתמקד בנתונים:
לפי הדוח האחרון של OECD (שנים 2003-2007) יש עלייה של 84% (!) במספר מקרי האונס בשבדיה, וזה בנוסף לעליה של 26% בין השנים 2000-2003. לעומת זאת יש ירידה של 2% במספר הטרדות מין.
בעיני מוזר שמספר מקרי האונס כמעט הוכפלו, אבל מספר ההטרדות כמעט ולא השתנה. הסבר אפשרי לכך אפשר למצוא בדוח – כתוב שם שבשבדיה ההגדרה לאונס רחבה יותר מאשר במדינות אחרות וכוללת יחסי מין ללא כפייה עם קטינים (בעוד שבמדינות מסוימות ההגדרה היא צרה יותר, מה שמקטין את מספר מקרי האונס).
עוד כאן:
http://www.europeansourcebook.org/
זו יכולה להיות סיבות לריבוי יחסי של עבירות אונס בשוודיה לעומת מדינות אחרות.
זו לא יכולה להיות סיבה לשינוי יחסי במספר העבירות מכל סוג בשוודיה, לאורך השנים.
אני מתפלא שבכלל יש בשוודיה הטרדות מיניות, שהן כידוע "פן אחד של תופעה ישראלית ספציפית של העדר גבולות."
מסכים לחלוטין עם המאמר, אבל מה הקשר לארה"ב? האם ארה"ב היא איזה מודל בכל הנוגע למעמד האישה שעלינו להעריץ אותה? מה בגלל שבטי פרידן וג'ודית באטלר משפיעות על החוגים למגדר פה אז את מניחה שמצב הנשים בארה"ב הוא טוב?
רק לידיעתך עפ"י נתוני האו"ם ארה"ב מדורגת שנייה אחרי קנדה בשיעורי האונס בעולם המערבי. אני לא רוצה לדבר על דברים אחרים, כמו שבניגוד לישראל בה הייתה ראש מדינה אישה (עוד ב-69!), בארה"ב מעולם לא הייתה ראש מדינה אישה ושבארה"ב בניגוד לכל המדינות בעולם המערבי אין כלל חופשת לידה בתשלום.
אחד הפוסטים היותר מרתקים שקראתי בכלל, ובנושא של הטרדה מינית בכלל.
אם כי אני לא חושב שרק היותה של ישראל מדינה דתית היא הגורמת לשנאת נשים ולראייתן כחפץ.
אני חושב שראוי ללמד כבר מינקות את המוסר הקנטיאני של לראות את האדם כתכלית, ולא כאמצעי למטרתו של מישהו אחר. את המוסר הסוציאליסטי של למנוע את ניצולו של אדם בידי אדם אחר.
לא *רק*
kudos!
מציק לי שאת לא מסוגלת לכתוב פוסט על נושא כל כך חשוב בלי להכפיף אותו, בסופו, לאג'נדה שלך שהיא – מה לעשות – אנטישמיות פשוטה. הטרדות מיניות אינן "פן אחד של תופעה ישראלית ספציפית", אלא הן בעיה נפוצה ברחבי העולם, ומדינות שונות מתמודדות איתה במידות שונות של הצלחה. למיטב הבנתי, גם בישראל יש שיפור מאז שנות ה-80 – לא מספיק, אבל שיפור. לא נראה לי שמצב הגבולות בישראל השתפר בתקופה המקבילה.
אבל, כאמור, מטרת הכתיבה שלך היא לא להביא לשיפור, אלא להשמיץ, להכפיש, ולהוציא את עצמך כאילו יותר טהורה כי את שונאת אותנו יותר מכולם. וזה מעצבן, כי את הורסת לשמאלנים האמיתיים, אלו שפועלים מתוך רצון לתקן ולשפר. כי כשאני אומר שביקורת על ישראל היא לא אנטישמיות, אנשים יכולים להצביע עליך כדוגמא מצויינת לכך שלפעמים היא כן.
דובי צודק. הקטע האחרון של המאמר מופרך לחלוטין.
מקפיסטו, התגובה שלך נמחקה. אתה מתבקש לא להגיב כאן יותר.