החברים של ג'ורג'

הפוטיניזם הזוחל כדי להיוולד

נתניהו מנסה לנצל את התאבדותו של אריאל רוניס כדי להתגבר על המעוז האחרון של חופש הביטוי

בסוף השבוע האחרון, שם קץ פקיד במשרד הפנים, אריאל רוניס, קץ לחייו. רוניס כתב סטטוס בפייסבוק קודם להתאבדותו, ובו תלה את החלטתו בתקרית שאירעה מספר ימים קודם לכן. אשה אפרו-אמריקאית הגיעה למשרד של לשכת האוכלוסין שניהל רוניס ודרשה לעמוד בתור לאמהות. התלהט ויכוח, שאחריו כתבה האישה סטטוס משלה, שבו כתבה שהיא חשה שמדובר בגזענות. רוניס כתב שבאמירה הזו, שהופצה במהירות ברחבי פייסבוק והגיעה גם לכלי התקשורת, הוא לא יכול לעמוד, ושם קץ לחייו.

זו טרגדיה, אבל לא הייתי נדרש לה – כולם כתבו על כך יותר מדי – אלמלא החליט הדיקטטור בהתהוות של ישראל, בנימין נתניהו, לנצל אותה. הלז הוא שר התקשורת, אבל במקום להתייצב לדיון בנושא בכנסת הוא שלח את אחד מסריסיו, יריב לוין – שר התיירות ומי שהיה בערך שבוע גם השר לבטחון פנים – כדי לדבר במקומו. האחרון אמר לכנסת ש”נדרשים התאמה ושינוי יסודיים בחוק לשון הרע, אבל בכל אבל בכל פעם שמנסים לקדם זאת מציגים את הדברים כאילו מנסים להצר את גבולות התקשורת […] לצערי אנחנו במדינה נמצאים בחופש ביזוי מוחלט. חופש הביטוי אסור שיהפוך לחופש הביזוי. אין שום בעיה לעמוד כאן ולהביע צער, אבל בסוף צריך להחליט אם אנחנו שמים גבול ונותנים לאנשים כלים להגן על שמם. אני מאוד מקווה שהפופוליזם שעד היום ליווה את הנושא, לא ימשיך ללוות אותו ובאמת נגיע להסדרה אמיתית. הסוגיה הזו מצריכה אומץ כדי לא ללכת שבי אחר הפופוליזם של פגיעה בחופש הביטוי. […] המקרה הזה (התאבדותו של רוניס, י"ל) הוא תמרור אזהרה והוא מבטא בעיה עמוקה שחורגת מעבר לרשתות החברתיות, והיא בעיה בכלל בשיח שהוא הרבה פעמים מאוד אלים ולעתים גם באווירה של חיסול חשבונות. זה קרה אמנם בגלל פוסט ברשת החברתית אבל זה יכול לקרות גם מפרסום בעיתונות. העובדה שבמדינת ישראל אדם הוא אשם אלא אם כן הוא הוכח אחרת לא מתאימה למדינה דמוקרטית. לא סוד שהחקיקה בישראל בפיגור עצום אחרי הטכנולוגיה.”

קשקוש מוחלט.

רוניס ידע מי האשה שכתבה את הסטטוס נגדו. היא כתבה אותו בפייסבוק, בשמה האמיתי. אילו רצה, יכול היה להתייעץ עם עורך דין, וזה היה אומר לו שפשוט אין לו עילה לתביעת דיבה. אם היה מתעקש – ויעיד המקרה של עינב גנד גלילי – היה מוצא בכל זאת עורך דין שהיה מגיש תביעה ריקה בשמו. סביר להניח שבמצב כזה, כגבר לבן פריבילגי עם די הרבה כסף, הוא היה מצליח להכניע את האשה ולהוציא ממנה התנצלות, אולי גם פיצוי, רק כדי שלא תצטרך להוציא את עשרות אלפי השקלים להתגוננות מפני תביעת דיבה. למעשה, יש סיכוי סביר שמאחר וכל התקרית התנהלה במסגרת תפקידו של רוניס, הוא היה מצליח לשכנע את המדינה להשתתף, ולו חלקית, בהוצאות שלו. במידה והמתלוננת נגדו היתה מוצאת את הכסף להתגונן משפטית, שופט היה מכריע האם יש ממשות כלשהי בתביעה (וכאמור, לעניות דעתי כמי שאיננו משפטן, אין). למעשה, לרוניס היה פתוח ערוץ משפטי נוסף – הגשת תלונה על העלבת עובד ציבור. פה היה לו ככל הנראה סיכוי טוב יותר. הוא בחר לא לנצל את הערוצים הללו – וכמובן, את הערוץ הלא-משפטי של הגנה על שמו הטוב על ידי מסירת תגובה לתקשורת – ובחר לירות בעצמו.

וזו בלי שום ספק טרגדיה, אבל.

אבל כך זה צריך לעבוד במדינה חופשית. חופש הביטוי צריך להיות ערך עליון שנסוג רק לעתים נדירות מאד. לאף אחד אין זכות שלא יעליבו אותו – גם לא לעובד ציבור. הסעיף הזה צריך לעבור מן העולם (אבל, כל זמן שלא עבר, יכול היה לשמש את רוניס.) אין לזה שום קשר לטכנולוגיה או לפיגור של החוק. כבר היו פסקי דין בארץ על דברים שנכתבו ברשת או בפייסבוק. לגמרי אפשר לתבוע על דברים שנכתבו בהם (הח”מ קיבל כמה איומים.)

אני רוצה לומר דבר קשה יותר: שחירות מחייבת קורבנות ושבהחלט יכול להיות שמקרים חריגים כמו זה של רוניס הם מחיר שאנחנו צריכים לשלם עבור היכולת לשמר חברה חופשית. כפי שאנחנו לא מוכנים להתנהל כמדינת משטרה – רוב הזמן, כשאנחנו לא בהתקף – כדי למנוע פיגועי טרור, משום שהתפיסה של ויתור על זכויות עבור בטחון היא כמעט תמיד אשליה, כך אסור לנו לוותר על זכויות כדי למנוע מקרים חריגים מאד מסוג זה.

שיימינג, היכולת לנקוב בשמו של האדם שפגע בך, היא אחד הכלים החשובים וכמעט הבודדים שיש לאזרח במדינה שבה שורר קפיטליזם טורפני. הוא יכול לזהות את הפקיד שהפך לשעה לעבד כי ימלוך, היא יכולה לזהות את השוטר שהטריד אותה מינית, הוא יכול להצביע על העוול שנגרם לו ולא לייחס אותו לאיזו “מערכת” מעורפלת אלא להצביע על הבורג שבחר לבצע את הפגיעה. אין לנו כמעט יכולת אחרת זולת היכולת הזו לעורר ויכוח ציבורי.

אבל כל מה שנאמר פה, עד כמה שהוא חשוב, הוא טפל לעניין האמיתי שבפנינו. הטרגדיה  – וטרגדיה, נזכיר, היא התנגשות של שני מקרים של צדק – של רוניס מעניינת את נתניהו וסריסו כקליפת השום. הטענה שיש “זכות שיסוי” היא הטענה הקבועה של סותמי הפיות, והכנה לקראת סתימת פיות היא מה שמתרחש כאן.

לא במקרה שימר נתניהו בידיו את תפקיד שר התקשורת: המטרה שלו היא לחסל את התקשורת החופשית בישראל. זו איננה נקיה מבעיות – ההתייצבות של ידיעות אחרונות במערכת הבחירות האחרונה מול נתניהו היא דוגמא לשפל כזה – אבל כל אדם חופשי צריך לתמוך בעיתונות חופשית מול הממשלה. השפל הגדול ביותר של עיתון חופשי הוא עדיין נקודה גבוהה יותר מזו של כלי תעמולה ממשלתי.

לנתניהו יש יותר מכלי אחד כזה. ישראל היום הוא הדוגמא המובהקת, אבל נתניהו שולט גם ברשות השידור. בימים האחרונים הוא נקט במהלך מסריח במיוחד כדי לחסל את ערוץ 10: העלה את דמי הערבות שלו פי 3, תוך שהוא מפטר את מנכ”ל משרד התקשורת שלא הסכים למהלך. למה התעקש נתניהו על תיק התקשורת? כי הוא רוצה ישראל היום גם בטלוויזיה. וכשהמהלך הזה יושלם, נתניהו יהיה כמעט במצבו של פוטין ב-2012: שליטה מלאה כמעט בכלי התקשורת. ערוץ 2, מעולם לא כלי חתרני או אופוזיציוני, יסתום את הפה כי נתניהו יאיים עליו בפתיחת ערוץ מתחרה. ערוץ 10 יחוסל. ידיעות אחרונות, על מה שנשאר מהאמינות שלו, יהיה במצור.

אבל ב-2012 פוטין הופתע לגלות שהוא אולי השתלט על התקשורת, אבל צצה לו חזית חדשה מכיוון הרשת: בלוגרים וכותבים ברשתות החברתיות ארגנו לו את המחאות הבוטות ביותר נגדו מאז 2000. אז מה עושים? מעבירים את החוקים הרלוונטיים כדי לסרס את הכלי החדש. חוק שקובע שהבלוגרים יצטרכו להרשם, בשמם האמיתי, ככלי תקשורת; חוק שקובע שחברות המדיה החברתית יצטרכו להציב שרתים על אדמת רוסיה כדי שהמשטרה החשאית הפוטיניסטית תוכל לעלעל בהם כאוות נפשה. זה כבר צריך להפחיד את מי שצריך לפחד. אחרי זה, אוליגרך מקורב קונה את הרשת החברתית הגדולה ויקונטקטה תוך שימוש באיומים על הבעלים, וחופש הביטוי שם נגמר. הפגנות מפוזרות באלימות משטרתית קשה. ואחר כך, כמובן, מגיעים חוקי צנזורה חדשים. על פיהם, אסור “להציג את דמותם של אנשים מוכרים באופן שאיננו עולה בקנה אחד עם דמותם כפי שהם רואים אותה.” המטרה היא לחסל את הממים הלועגים לפוטין. ממים – מונח רשת קשה להסברה; תמונה שמשתמשת במספר איקונים מוכרים כדי להלעיג מצבים ואנשים – היו כלי חד נגד נתניהו בבחירות האחרונות.

קשה להניח שהם הסבו לו נזק מיוחד. הבחירות, אחרי הכל, נגמרו בפחות או יותר תיקו גושי. אבל זה פחות או יותר מה שנשאר. וגם את זה צריך לחסל, כדי להפוך את הבחירות בישראל להצגה ריקה שתוצאותיה ידועות מראש. כמו ברוסיה, קצת כמו בטורקיה.

כי אם אין חופש ביטוי, ואם כל אדם צריך לחשוב לפני שיאמר משהו נגד המשטר כי הידקו את חוקי הדיבה, ואם ראש הממשלה שולט בתקשורת, אין בעצם אפשרות להחליף שלטון. אין אפשרות להציף מידע נגדי, כי לממשלה – וזה מה שלרוב לא עולה בדיונים על חופש התקשורת – יש מעצם קיומה שליטה ניכרת בתקשורת. הממשלה יכולה לייצר כותרות כאוות נפשה. ראש הממשלה יכול לזמן את התקשורת ולומר שהאופוזיציה חותרת תחת המדינה, וכלי התקשורת יצטרכו לשדר את זה; אלה בהגדרה חדשות. הוא יכול לומר שהוא הפציץ הלילה בעזה כי דאע”ש, וכלי התקשורת יצטרכו לשדר את זה – ולתת לו יתרון נראטיבי מובהק. כל מי שיבוא להגיב, יהיה, ובכן, בעמדת תגובה. ואם הוא מהסס לפני שהוא מגיב, אם הוא צריך להתייעץ עם עורך דין ואם חירות דיבור היא לא משהו מובן מאליו בחברה חופשית, שלא פוגעים בו אלא במצב קיצוני שבקיצונים, אז השליט זוכה בכוח להנציח את שלטונו.

או, ליתר דיוק, להכריח את העם להפיל אותו בכוח. אבל זה בדיוק מה שדמוקרטיה אמורה למנוע: את מלחמות האזרחים ושפיכות הדמים בעת חילופי שלטון. יתרונה העיקרי הוא בדיוק היכולת שלה להבטיח חילופי משטר נטולי אלימות. אלא שאין דמוקרטיה אם אין חופש ביטוי.

רק שזה אף פעם לא היה מובן כאן. אין לנו לא את התיקון הראשון לחוקה ולא את ה-known rules of ancient liberty שעליהם כתב מילטון, גם לא את מסורת העיתונות הפרועה של צרפת. חופש הביטוי בישראל איננו מעוגן בחוק; הוא מעוגן בכמה פסיקות של בג”צ. זה הכל. ואת בג”צ נתניהו כבר מפחיד, ועוד יגמד.

אז, כן, גם אם ממשלה אחרת היתה אומרת דברים דומים בדיון על פרשת רוניס כפי שאמר סריסו של נתניהו – ומאד לא אהבתי את מה שאמרה ח”כ מיכל רוזין (מרצ) בדיון – חובה היה עלינו להתנגד להם. אבל על אחת כמה וכמה, כשהם מגיעים משלוחו של אדם שכבר הוכיח שאין לו ולו דבר עם משטר דמוקרטי.

ועוד דבר אחד: כתבתי לפני כשבוע על מאמר תיאוריית הקונספירציה שכתב מנכ”ל משרד התקשורת של נתניהו, שלמה פילבר. נתניהו הגיב בזעם על החשיפה של כלכליסט בנושא וטען שפילבר לא כתב את המאמר, אלא שנכתב על ידי אדם אחר.

יש פה שתי בעיות. קודם כל, פילבר חתום על המאמר. כשנתניהו טוען שלא פילבר כתב אותו, הוא אומר שפילבר הניח לדבר שהוא לא מאמין בו להתפרסם בשמו. ממילא עולות שאלות על אמינותו של פילבר. שנית, האיש שנתניהו טוען שכתב את המאמר הוא אורי אליצור. הלז היה מנהל הלשכה של נתניהו ואחר כך שימש עבורו ככותב נאומים. כלומר, בכל מקרה מקורבי נתניהו הם שניצבים מאחורי המאמר. אבל כנראה שגם לנתניהו קל להכפיש אדם מת.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פרוייקט 300: משטרת ישראל נגד מתנגדי משטר

מה אפשר ללמוד על תפקידה של המשטרה משיחת האזהרה של הבלוגר נועם ר.

הבלוגר נועם ר., שמפעיל את הבלוג o139, קיבל אתמול (ב’) זימון לחקירה ממפקד תחנת משטרה. הקצין לא אמר לו במה הוא חשוד, רק מסר לו את הטלפון של החוקר שאמור לחקור אותו. כשהגיע נועם לחקירה, הוא הופתע לגלות מולו את “רונה” הידועה לשמצה מהשב”כ, כמו גם רכז שב”כ אחר, ושוטר על תקן עציץ.

נועם, בקצרה, זומן לשיחת אזהרה על ידי השב”כ; הפעילות שלו, כמסתבר, היתה לצנינים בעיני המשטר הציוני. בשום שלב לא הוקראה לו האזהרה שהיתה הופכת את הפגישה לחקירה באזהרה, והנוכחים אמרו לו שהוא לא חשוד. עוד, אפשר לקרוא כאן.

בשיחה עם נועם, הוא מעריך – בעקבות חלק מהשאלות – שהחוקרים הגיעו אליו בעקבות ציוץ מסוים שכתב בטוויטר. הזהות האמיתית שלו לא חשופה שם, כך שזה צריך להדליק נורות אזהרה אצל מי שחושב שיש לו איזושהי אנונימיות ברשת. אבל חלק ניכר מהשאלות הוקדש דווקא לפעילות הפוליטית של נועם. בשב”כ, כמסתבר, לא אוהבים כתיבה על עצירים מנהליים ושביתות רעב.

זו, בקצרה, לא היתה חקירה. זו היתה שיחת הטלת אימה. בין השאר, נאמר לנועם שאם הוא ימשיך, מקום העבודה שלו בסכנה – בלי, נזכיר, שהוא נחשד בביצוע עבירה כלשהי. זה משהו שקורבנות הובר בשנות החמישים היו מכירים היטב.

אבל לא זה הנושא. לפני כמה שנים, בבלוג הזה היה באנר של “חקור אותי, יובל” – זכר לימים שבהם יקיר השמאל הציוני של היום, יובל דיסקין, הבהיר שהוא יסכל “פעילות חתרנית” של בל”ד, גם אם זו חוקית. העובדה שהשב”כ הוא משטרה חשאית פוליטית, שפועלת נגד מי שחורג יותר מדי מקו השורה של המשטר, היא הכל חוץ מסוד. שירות חשאי אחר, ה-MI-5 הבריטי – שנאלץ גם הוא להתמודד עם איום ניכר של טרור – הסיר מרשימת היעדים שלו את המאבק בחתרנות בתחילת שנות התשעים, אחרי שהגיע למסקנה שמדובר בהגדרה מעורפלת, שגוררת מעקב פוליטי אחרי פעילים לא אלימים שלא ביצעו שום עבירה על החוק. השב”כ, שצריך להגן על משטר אידיאולוגי, אם כי כזה שבדרך כלל כל כך מובן מאליו שהוא שקוף מבחינת רוב התושבים, עדיין נאבק ב”חתרנות.”

הסיפור, על כן, הוא לא השב”כ. הוא המשטרה. אילו היה נועם מקבל זימון לשיחה מ”רונה” בעלת המרתפים, הוא יכול היה להודיע לה בנימוס שממש לא בא לו ושהיא מוזמנת לעשות משהו אחר בזמנה. כמה פעילים שקיבלו שיחות כאלה עשו בדיוק את זה. אבל כשאתה מקבל זימון לחקירה משוטר, זה כבר סיפור אחר. לסירוב כזה יש השלכות – בין השאר, המשטרה יכולה, אם תסרב פעם שניה, להוציא נגדך צו מעצר.

אנחנו רגילים לחשוב על המשטרה כמין סוג של קרוב משפחה טמבל, לא מועיל אבל גם לא מי יודע מה מזיק; חסר יכולת באופן כללי, קצת מושחת, אבל לא פוליטי. אלימות משטרתית מופנית כלפי כל מי שמעצבן שוטרים, בין אם אלה מתנחלים או שמאלנים. אבל למשטרה הישראלית יש היסטוריה ארוכה של שימוש כמשטרה פוליטית. עיקר הפעילות הזו היתה, כמובן, מול הפלסטינים הישראלים, במיוחד בימי המשטר הצבאי – אבל לא מעט ממנה הופנה כלפי דיסידנטים באופן כללי.

עליית הליכוד ב-1977 ריסקה את משטר מפא”י, וסוף שנות השבעים ושנות השמונים היו תקופה של ליברליזציה יחסית במנגנוני האופל של המשטר. בשנות התשעים, המליץ השב”כ דרך קבע על יתר שילוב של פלסטינים ישראלים בתפקידי ממשלה ומשטר. השב”כ, שבימי בן גוריון ריגל אחרי מתנגדי מפא”י דרך קבע ושהאחראי עליו, איסר הראל, ישב בישיבות מרכז מפא”י, הפך ממלכתי. הוא ניסה להתנער מהדימוי מטיל האימה של הש”ב.

זה נגמר בבום באינתיפאדה השניה. והמשטרה תמיד שימשה כלי להטרדת מתנגדי הממשלה. פעילים מזרחיים, שהופללו פעם אחר פעם ונחקרו באלימות ולעתים אף בעינויים בשנות השבעים, למדו את זה על בשרם הרבה לפני שהמשטרה הפנתה את הכוח הגס שלה כלפי המחאה של 2012, אלימות שהתבטאה תקשורתית במעצר המופרך של דפני ליף. פעילי מחאה נחמדים פחות מליף ידעו שהם על כוונת רכזי המודיעין של המשטרה כבר ב-2011, והם מוטרדים תדיר גם כיום.

במקרה של ליף ונועם, המשטרה – ככוח הטלת אימה, ככוח סתימת פיות – הגיעה גם אל בעלי הפריווילגיות. לימדו-נא את הלקח: המשטרה איננה שם בשבילכם. במקרה הטוב אתם מבחינתה מטרד, במקרה הרע אתם חתרנים מסוכנים שצריך לדכא – גם אם לא ביצעתם שום עבירה.

וזו עוד סיבה – כפי שנכתב פה שוב ושוב – לפרק את משטרת ישראל.

(יוסי גורביץ)

בן דרור ימיני, אנטי-עיתונאי

עקבתי בלב חצוי אחרי המאבק של עובדי "מעריב" להשרדות. בלב חצוי – כי מצד אחד, אנחנו צריכים, בתוך מתקפת התעמולה של לשכת ראש הממשלה שנמשכת חודשים ארוכים, כל כלי תקשורת; וכי לעולם אין לשמוח על אובדן מקומות פרנסה. אבל. "מעריב" שימש בשנים האחרונות את הימין הישראלי, לעתים כאידיוט מועיל ולעתים כראש המקהלה. השבר התחיל, אולי, כבר ב-1984, כש"מעריב" קיבל את הצילומים של אלכס ליבק, שהוכיחו ששני פלסטינים הורדו חיים מקו 300, מה שחשף את השקר הרשמי של הצבא והשב"כ, אבל סירב לפרסם אותם. כלומר, בחר להיות מה שנתפס בעיניו כפטריוט ולא להיות עיתון. בשנים האחרונות, דרדר "מעריב" את השיח הציבורי פעם אחר פעם: החל מקמפיין "איפה הבושה" הנלעג, עבור בהפצת שנאה בלתי פוסקת כלפי הפליטים, עבור בהיותו כלי שרת של "אם תרצו" ומועצת יש"ע, ואולי השיא היה כאשר "מעריב" התמכר לקמפיין הימין ורמז בגסות שאסירים פלסטינים לומדים על רצח עם לא כדי ללמוד את הלקחים אלא כדי לקבל את הידע הטכני הנדרש. לא היה בלוף ימני ש"מעריב" לא קידם.

בחוד החנית עמד בעשור האחרון בן דרור ימיני. הבלוג הזה עסק בו, בהטיות ובשקרים שלו, לא מעט. יש שיאמרו, הרבה יותר מדי. אבל לדעתי ימיני חשוב, בדיוק בגלל התפיסה שלו – שמקובלת על לא מעט אנשים – שהוא ניצב במרכז המפה הפוליטית, בעוד שהוא בעצם איש ימין, לעתים איש ימין קיצוני (הוא מהרהר בטרנספר מדי פעם), ובשל התפיסה שלו שישראל מוקפת על ידי ארגון רב זרועות, שטני, שידו בכל ויד כל בו ומטרתו היא חיסולה של ישראל באמצעות "דה לגיטימציה." כל ביקורת על צה"ל, ובשנים האחרונות כל טענה כאילו יש גזענות בישראל, היא מבחינתו של ימיני הוכחה לאנטישמיות או שנאה עצמית ולשותפות, מודעת או לא, בקנוניה אפלה.

עם זאת, נראה לי שמבלי משים, ימיני חצה את הגבול באחד הטקסטים האחרונים שלו. הוא התייחס להרשעתו החלקית של ראאד סלאח בהסתה, ולזיכויו ממה שאכן נראה כמו חזרה ערמומית על עלילת הדם הקלאסית.

על זה צריך לומר כמה דברים. קודם כל, ימיני לא במצב לדבר על עלילות דם. הוא פמפם במרץ את העלילה של הימין האירופי על כך שכל מעשי האונס באוסלו בוצעו על ידי מוסלמים. כלומר, ייחס לקבוצה דתית ממוצא אתני זר נטיה לאונס – אונס שנרמז בגסות שהיה של נשים לבנות, והעלילה הזו מהדהדת את העלילות הקלאסיות של הקו קלוקס קלאן. היא שימשה את הרוצח הימני, אנדרס ברייויק, להצדקת מעשי הטבח שלו. יש רק בעיה אחת: לעלילה הזו אין בסיס. משטרת אוסלו אומרת שלהד"מ.

ימיני כותב שראאד סלאח הפיץ עלילה, "בדיוק כמו המופתי לפניו, על כך שישראל מתכוונת להרוס את מסגדי הר הבית." וואלה. האם ישראל לא מתכוונת להרוס את מסגדי הר הבית? בתפקיד שר הכלכלה של מדינת ישראל יושב אדם שהכריז שהוא גאה בחבר המפלגה שלו, שהודיע על כוונתו לפוצץ את המסגדים, ושאף מעסיק כעוזר אישי את נתן נתנזון, אחד מחברי המחתרת היהודית שקשרה לפוצץ את המסגדים. לפני שמונה חודשים, הודיע שר השיכון של ממשלת ישראל שהוא מתכוון לבנות את בית המקדש, וכידוע הדבר יצריך שינויים מסוימים במצב הצבירה של מבנים שכבר נמצאים עליו. הוא נותר בתפקידו. שורה של בכירים בליכוד – שבניגוד למה שנהוג לחשוב, איננה מפלגת אופוזיציה אלא מפלגת השלטון – הביעו תמיכה בבניית בית המקדש, ורונן שובל, שלטענתו הוצע לו תפקיד ראש לשכת ראש הממשלה, מדבר שוב ושוב על הצורך לבניית מקדש.

אז לא, אין עדיין תכניות אופרטיביות, כפי שאין עדיין רשמית תכניות לספח את הגדה, אבל האם באמת אפשר לטעון שישראל לא מתכוונת להרוס את הר הבית? אם כן, מה עושים כל הטיפוסים האלה בתפקידים בכירים? למה הם לא נבעטים, בקלון ובשחוק, מהחיים הפוליטיים כפסיכים מסוכנים?

מילא זה: זה פשוט הסגנון הרגיל של ימיני. אבל אז מגיעה המנה העיקרית:

"אבל נדמה שהשכל הישר מסרב לקבל את העובדה שביום שבו ייצא סלאח מהכלא, הוא ימשיך בדיוק באותה הסתה אנטי-ישראלית, אנטי-ציונית ואנטישמית – תוך כדי מציאת ניסוחים שאולי יפטרו אותו מכתב אישום נוסף. השכל הישר מסרב לקבל שמסית כמו סלאח, שממשיך את דרכו של המופתי הנאצי, ושתורתו היא תורת החמאס, ימשיך בעוד שמונה חודשים בדיוק במקום שבו הוא הפסיק עם כניסתו לכלא. […] ישראל היא דמוקרטיה. סלאח הוא אזרח ישראלי. עד גבול מסוים ישראל צריכה להיות גאה בכך שהיא מאפשרת חופש ביטוי שכולל דברי הסתה. אבל סלאח, שוב ושוב, עובר את הגבול. לפני שההסתה שלו תצמיח עוד פיגוע התאבדות, צריך למצוא דרך למנוע מהאיש הזה את המשך חופש הפעולה."

הופה. פה זה כבר משהו אחר לגמרי. פה, ימיני דורש לסתום את הפה למישהו עוד לפני שהוא עשה משהו. אני לא מחסידיו של ראאד סלאח ואני רואה אותו כסוג של שמואל אליהו מוסלמי – חשוב לציין שבניגוד לסלאח, שמואל אליהו לא נעצר ולא הועמד לדין – אבל מה בעצם רוצה כאן ימיני? למה הכוונה ב"תוך כדי מציאת ניסוחים שאולי יפטרו אותו מכתב אישום נוסף"?

המשמעות הפשוטה של "מציאת ניסוחים שאולי יפטרו אותו מכתב אישום" היא "עמידה בתנאי החוק." ימיני רוצה שנעמיד לדין מטיפים מוסלמים לא משום שהם עברו את הגבולות של הסתה בלתי חוקית, אלא משום ש… שמה בעצם? שהם אומרים דברים שלא מוצאים חן בעיניו? ומה פשר "צריך למצוא דרך למנוע מהאיש הזה את המשך חופש הפעולה," אם הפעולה שלו חוקית? האם ימיני מדבר על מעצר מנהלי? העלמה של ראאד סלאח?

ימיני אומר שסלאח אחראי לפיגוע התאבדות. וואלה. הייתי רוצה לראות את הראיות, אבל לפני זה, אני אציין שיש שורה של רבנים – הבולט ביניהם הוא דב ליאור אבל יש גם אחרים – ששמם נקשר בהסתה לטרור, הן כנגד פלסטינים הן כנגד יהודים. הרב ישראל רוזן פינטז בפומבי על מחתרת שתפגיז את רצועת עזה, בסיוע שקט של צה"ל והרחק מהשמאלנים; זה היה הרבה יותר בוטה מהדברים שאמר סלאח, אבל רוזן לא הועמד לדין, ודאי שלא הורשע. כלפיהם, ימיני לא דורש ש"נמצא דרך למנוע מהאיש הזה את המשך חופש הפעולה." הם יהודים, אחרי הכל, וציונים טובים.

אז אחד העיתונאים הבכירים בישראל רוצה לסתום לאנשים אחרים את הפה, גם כאשר הם עומדים בתנאי החוק. זה מצטרף לשורה של טענות אחרות של ימיני נגד חופש הביטוי והמידע, כמו למשל כשיצא בשצף קצף נגד עתירתה של עמותת "גישה", שהביאה לחשיפת משטר הכמעט-הרעבה של צה"ל ברצועה. ימיני טען אז שחשיפת המידע הזה – מסמכים של גוף ציבורי, כן? – היא "חשיפת מסמכים שנועדו, אך ורק, לתעמולת זוועה נגד המדינה."

אז, עם כל הכבוד, כל זמן ש"מעריב" מעסיק אנטי-עיתונאי כמו ימיני, מי שדורש לסתום, בדרך לא דרך, את פיותיהם של יריבים אידיאולוגיים ומי שנכנס להתקף זעם כשאחרים עושים את העבודה שהוא נמנע מלעשות וחושפים את מדיניותה השנויה במחלוקת של הממשלה, אני מתקשה לתמוך בו. יש לדמוקרטיה הישראלית די אויבים גם בלעדיו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ואני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כשהימין הקיצוני שקוף

אני לא יודע מה אמר המורה אדם ורטה לכיתה שלו, שהביא עליו את חמתה של רשת אורט, עד כדי כך שהיא החליטה לפטר אותו; נראה לי שגם הרשת לא יודעת, ולא כל כך מעוניינת לדעת. אני משוכנע למדי שבין מה שאמר ורטה ובין מה שטענה התלמידה המוסתת ספיר סבח אין שום קשר. סבח, במכתב ששלחה לשר החינוך שי פירון ושהופץ על ידי מחרחר השנאה המוביל מיכאל בן ארי, טענה שוורטה "מסביר שהוא שמאלני קיצוני, שמבחינתו המדינה שלנו היא כלל לא המדינה של היהודים אלא של הפלסטינים, ושאנו, היהודים, לא צריכים להיות כאן." מה שסבח מציגה כאן הוא לא את דמותו של ורטה – אין מורה שיאמר דברים כאלה לכיתה יהודית בישראל – אלא את השתקפותו באספקלריה החשוכה שלה: הוא שמאלני, אז הוא חייב לתמוך במסירת ישראל לפלסטינים.

אבל סבח לא מעניינת. עד כמה שזה מצער, מערכת החינוך הישראלית וידאה שיש כמוה מיליונים. גם התנהלותה של רשת אורט, בעייתית ככל שתהיה, לא אמורה להפתיע אותנו. בישראל, המילה "לא ציוני" מקבילה מזה כעשור ל-unAmerican באנגלית אמריקאית בשנות הארבעים והחמישים, ו"שמאלן" הוא כבר חבר נושא כרטיס במפלגה הקומוניסטית. למרבה הצער, יש לנו אפילו מקבילים לא רעים בכלל למק'קארתי: ממירי רגב הלא-גנבה עבור ברונן שובל, דרך גדעון סער (אם כי הדג החיוור הזה מקביל כנראה יותר לעורך הדין המנוול של מק'קארתי, רוי קון), עבור באופיר אקוניס, מעריץ מושבע של מק'קארתי.

ישראל בימיו של מק'קארתי היתה משטר דיכוי לא קטן בזכות עצמו. כבר היינו בצומת הזה: בשנת 1950 הורה בן גוריון למנכ"ל משרד החינוך לפטר את ישראל אלדד (שייב), בתואנה שדעותיו של אלדד – בן גוריון, שמעולם לא נגמל מאי אמירת אמת, ייחס לו הטפה לשימוש בנשק נגד צה"ל – די בהן כדי למנוע את העסקתו כמורה. בג"צ בעט את בן גוריון מכל המדרגות, כשהשופט חשין (האב) כותב ש"גם אם דעותיו של אזרח פסולות, חייו אינם הפקר ודמו אינו מותר, ואין נועלים בפניו שערי פרנסה." בימין אוהבים להתרפק על ימי הדיקטטורה דה-לה-שמאטע של מנגנון החושך ומפא"י ולהזכר בגעגוע כמה רע היה אז, ולמען הסר כל ספק היה רע לתפארת; "ישראל הישנה והטובה" היתה טובה לשיעור זניח מכלל אזרחיה, אלה שהשתייכו מרצון למוסדות המשטר. בימין, עם זאת, מתעקשים לא להבחין כיצד הם יוצרים העתק דוחה אפילו יותר מהמקור של מדינת מפא"י.

בן גוריון רצה לפטר את אלדד בשל עמדות המתנגדות לצה"ל; מנהל בית הספר בטבעון מנכ”ל אורט ישראל,, צבי פלג, אמר אתמול (ג') ש"צה"ל לא מעורר ויכוח בשום מקום. אנחנו מחנכים להתגייס לצבא. יש פרות קדושות שלא אתן לשחוט. אם ורטה יגיד (בשימוע החוזר) שצה"ל הוא צבא לא מוסרי הוא לא יהיה מורה באורט. נקודה. […] אסור לדבר על צה"ל כעל צבא לא מוסרי."

שניה. אם צה"ל לא מעורר ויכוח בשום מקום, מדוע צריך לחנך לגיוס אליו? הרי אין על כך שום ויכוח. אם הוא לא מעורר שום ויכוח, אז איך אפשר לשחוט את הבהמה הירוקה? היא לא נמצאת בשום סכנה. הרי אין ויכוח. ומדוע "אסור" לדבר על צה"ל כעל צבא לא מוסרי, אם הוא בכלל לא מעורר ויכוח?

או. עלינו כאן על משהו. הימין היהודי יודע יפה מאד שצה"ל הוא כנראה הגוף מעורר המחלוקת ביותר בישראל. מדובר, בסופו של דבר, בסייען נלהב מאד של פושעי ההתנחלויות. מדובר בארגון שמתחכך, בלשון המעטה, עם פשעי מלחמה על בסיס יומיומי כמעט. אפילו אם נניח לאתיקה המבצעית הבעייתית שלו, מדובר בארגון מנופח ובזבזני, ששותה את דמה של המדינה שעליה הוא טפיל. את זה יודע גם איש ימין כמו משה פייגלין.

אבל מאחר ובישראל, ביקורת צה"ל היא שוות ערך להכחשת שואה, אז הימין יוצא בשצף קצף נגד כל ביקורת כזו. השאלה היא אם מה שמותר לימין הפוליטי צריך להיות מותר גם למנהל רשת חינוך. בסופו של דבר, אם מנהל במערכת החינוך הישראלית מוכן לפטר מורה ובלבד שהוא לא יגרום לבשר התותחים לעתיד לחשוב רעות על הצבא, באיזה מובן מערכת החינוך היא לא חלק מצה"ל?

זה מביא אותנו לשאלת הליבה: אם מתיחת ביקורת על צה"ל היא פעולה פוליטית, וככזו היא אסורה, איך תמיכה בצה"ל איננה פעולה פוליטית? איך האמירה שצה"ל הוא "צבא מוסרי", ושזו תפיסה שאסור לערער עליה, איננה אמירה פוליטית? היא פוליטית מאין כמוה. היא פשוט פוליטית מצד אחר, הצד השקוף.

בכל מערכת יש הנחות יסוד שהן כל כך ברורות מאליהן, כל כך מעל לכל מחלוקת, שהן שקופות. הן אידיאולוגיות לחלוטין אבל כל כך מובנות שאף אחד לא שם אליהן לב. דוגמא קלאסית היא תפיסת כלכלת הזרזוף, שהפכה לפופולרית מאד בשני העשורים האחרונים: אנחנו צריכים להקטין את הוצאות הממשלה ובהתאם להוריד את המסים; הורדת המסים תוביל לכך שהעשירים יצרכו יותר, ובהתאם גם נקבל חזרה יותר מסים וגם מצבם של העניים ישתפר, כי הם יספקו שירותים לעשירים.

זו כלכלת וודו, ויש מעט אנשים חושבים שממשיכים להתייחס אליה ברצינות אחרי המפולת של 2008, ובישראל – אחרי ההתעוררות של 2011. אבל במשך שנים ארוכות התפיסה השמרנית הקיצונית הזו נתפסה כמובנת מאליה, כשכל ישר. אף אחד לא שם לצבעים הפוליטיים העזים שלה, כי הם הפכו לשקופים.

עמדות הבסיס של הימין הקיצוני, בסיוע ניכר של ממשלות נתניהו, הפכו לשקופות לגמרי. אפשר למנות כמה עמודי תווך שלהן, שנתפסים בישראל כמובנים מאליהם: שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם; שמי שמערער על כך הוא בוגד; שכל הערבים רוצים להשמיד את ישראל וששאר הלא יהודים חשודים על כך; שאנשים שמתנגדים למשטר הציוני הם יהודים שונאי עצמם (אם הם יהודים) או אנטישמים (אם הם לא); שיש מסע דה-לגיטימציה כלל עולמי, תמנוני, שמדינת ישראל המסכנה לא יודעת איך להתמודד איתו ושהוא חזק הרבה יותר ממנה.

כל אלה הם, בפשטות, שקרים. אבל הם מטופטפים לציבור בעקביות על ידי מערכת ממשלתית, שחודרת גם למערכת החינוך ולא פחות מכך, לתקשורת. ואחרי עשור של הטפה בלתי פוסקת, השקרים האלה לא נתפסים כטענות שיש להתמודד איתן, או כתפיסה של המציאות כפי שרואה אותה צד אחד; הם מתמזגים אל הרקע, הם הופכים למובנים מאליהם.

וזו הבעיה העיקרית שאיתה אנחנו מתמודדים. רק על רקע השקיפות הזו, יכול היה פלג להרשות לעצמו לפטר מורה "שמאלני." פלג יידה כאן חתיכת סלע בתוך בית זכוכית: מדובר באדם שהוא לא רק בעל דעות פוליטיות, אלא גם במי שהיה מעורב בפעילות פוליטית פר אקסלנס, קרי ייסוד מפלגת הבית היהודי. העובדה הזו נחשפה תוך יומיים בערך, וזה מה שהיה לפלג ולאורט לומר על כך:

"פלג לא היה מעולם חבר מפלגה כלשהי. לקראת הבחירות האחרונות, מתוך חברות אישית עם פרופ' הרשקוביץ, הצטרף לבית היהודי, ומרגע שפרופ' הרשקוביץ הסיר את מועמדותו, ביטל פלג את חברותו במפלגה. הנושא תואם עם היועץ המשפטי של אורט". עוד מסר דובר הרשת, רני רהב, כי פלג "מעולם לא השתתף בגוף כלשהו ובדיונים כלשהם בבית היהודי".

נניח עכשיו לכך שעצם העובדה שאורט הרשתה לעצמה לשכור את רני רהב כדובר צריכה להטיל ספק חמור על יכולתה להעמיד דוגמא חינוכית. אתם שמתם לב מה קרה כאן? פלג "מעולם לא היה חבר מפלגה כלשהי […] הצטרף לבית היהודי […] ביטל את חברותו במפלגה." אז הוא גם לא היה חבר מפלגה, גם הצטרף אליה וגם ביטל את חברותו בה? וואלה.

פלג הצטרף לבית היהודי כשמפלגת הימין הקיצוני הזו כללה בשורותיה גם את מיכאל בן ארי. האם הוא לא ידע שהדבר הזה יצוף, כשפיטר את ורטה? יש להניח שידע, אבל לא חשב שזה חשוב כל כך. הוא הרי "לא פוליטי," הוא נוקט בעמדות מקובלות. רק עמדות "שמאלניות" הן "פוליטיות." הימין הקיצוני, הימין היהודי, הוא אחרי הכל הסדר הטבעי של הדברים.

וזה המחסום המנטלי שבפניו ניצבים שוחרי החירות בישראל, וזה המחסום שצריך להפיל. וזאת הולכת להיות חתיכת עבודה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות לתורמים ולאחל להם שיחיו במדינה שבה חקייני מק'קארתי שלנו יזכו גם לסופו.

(יוסי גורביץ)

כורה בור, בו יפול

רונן שובל יכול להתנחם בדבר אחד: אי אפשר לקרוא לו נאצי. בית המשפט קבע שהוא לא נאצי. שובל מסתובב בישראל כשהוא אחד האנשים הבודדים שיש להם אישור רשמי שהם לא נאצים. בהתחשב בעובדה שבית המשפט קבע, הרבה בזכות עדותו של שובל עצמו, ש"אם תרצו" היא תנועה בעלת סממנים פאשיסטיים, גם זה משהו.

ARKive image GES069050 - Alpine marmot

בשבוע שעבר, בשקט יחסי – כנראה תוך ניצול חופשת החג – הכריע בית המשפט המחוזי בירושלים (זהירות, מסמך) באחד המשפטים היותר חשובים בשנים האחרונות: תביעת סתימת הפיות (SLAPP) של התנועה הפאשיסטית "אם תרצו" כנגד קבוצת הפייסבוק "אם תרצו תנועה פאשיסטית." התביעה, בסך 2.6 מיליוני שקלים (!), העלתה שלוש טענות: האחת, שעצם הכינוי "פאשיסטית" כלפי "אם תרצו" היא הוצאת דיבה; השניה, ש"אם תרצו" הואשמה בפרסום קריקטורות כמו-נאציות (למשל, הקריקטורה המפורסמת נגד פרופ' נעמי חזן); ושלישית, התייחסות של רועי ילין כלפי "אם תרצו" שממנה השתמע כביכול "אם תרצו" דוגלת בתורת הגזע. בית המשפט דחה את שתי הטענות הראשונות וקיבל את השלישית.

אבל הוא לא הסתפק בדחיית הטענות: בסעיף 20 של פסק הדין, קובע השופט רפאל יעקובי ש"כמו כן, בשיח המלומדים שעליו העיד העד פרסיקו (ראו קישור קודם – יצ"ג) במה שנוגע למקורות ההשוואה (השראה? – יצ"ג) של רונן שובל (פילוסופים שהם מחוגי הדעות של הפאשיזם) ובדברים שאמר במסגרתו שובל עצמו, יש חיזוק לקיום מכנה משותף מסוים בין עמדותיה של התובעת לבין עקרונות מסוימים שביסוד הפאשיזם. לאור כל האמור ובכלל, יש להחיל בקשר לפרסום זה את ההגנה שעניינה אמת הפרסום." ההדגשה שלי.

במילים אחרות, בית המשפט קבע שהטענה ש"אם תרצו" היא תנועה פאשיסטית חוסה תחת מלכת ההגנות בתחום הדיבה: "אמת דיברתי." בית המשפט השתכנע, ונתן פסק דין בהתאם, ש"אם תרצו" היא תנועה כמו-פאשיסטית. בהמשך אותו הסעיף, הוא גם קובע שבאשר לטענה ש"אם תרצו" השתמשה בכלים של התנועה הנאצית – הקריקטורות שלה – הרי ש"עיון בפרסום ובמקור ההשוואה (שוב, השראה? – יצ"ג) מגלה כי אכן יש אמת בדבר." ההדגשה שלי. באותו הסעיף, קובע השופט יעקובי כי היה עניין ציבורי בפרסומים של קבוצת "אם תרצו – תנועה פאשיסטית."

וואו. רונן שובל נפל במלכודת הקלאסית: תביעת דיבה, כלי נשק שמטבעו הוא חרב פיפיות, שמתהפכת נגד המגיש שלה. הוא מצטרף לשורה ארוכה ומפוארת של אנשים שנפלו בפח שטמנו במו ידם, מאוסקר וויילד האומלל ועד אריאל שרון. לא יכול היה לקרות לבריון דוחה יותר.

צריך להכניס את תביעת הדיבה הזו למסגרת הזמן שלה. כיום, "אם תרצו" היא צל של עצמה. היא GONGO שנחשף יותר מדי ושאיבד את אמון הציבור, כמו גם חלק ניכר מן התומכים שלו. שורה של חשיפות, חלק מהן בבלוג הזה, קילפו מעליה את ציפוי "תנועת המרכז הציונית" שלה. זמנה עבר; היא כרגע בעיקר כלי לקידומו של שובל עצמו.

אבל התביעה הוגשה בשנת 2010, שנת השיא של "אם תרצו", השנה שבה היא היתה בשיאה, השנה שבה היא היתה הפגיון הנוצץ ביותר בידי לשכת ראש הממשלה כנגד מתנגדיה מבית. השנה שבה עיתון מרכזי בישראל – למרבה השמחה, זה כבר לא המצב – התמסר כולו לקמפיין של "אם תרצו" ולשכת ראש הממשלה כנגד הקרן החדשה לישראל ושאר ארגוני שמאל. באותה השנה, היא היתה ארגון מאיים למדי – והיא הפעילה כלי בריוני של סתימת פיות, בדמות תביעה בסך 2.6 מיליוני שקלים כנגד אנשים שברור היה שאין להם את הכסף הזה. המטרה היתה לסתום את פיותיהם של כל מי שמעז לומר את האמת – ש"אם תרצו" היא תנועה פאשיסטית, שרונן שובל הוא פולקיסט, שישראל פוסעת במהירות לעבר מיליטריזציה ואנטי-ליברליות. אם "אם תרצו" היתה מנצחת, על חופש הביטוי – "אם תרצו," כפי שאפשר היה לראות פעם אחר פעם, הפכה אותו לחופש שיסוי – בישראל היתה מונחתת מכה קשה. "אם תרצו", נזכיר, לא הסתפקה בתביעה ההיא: היא הגישה נגדי, פעמיים, תלונות שווא במשטרה. הפחדה, בריונות, סתימת פיות – זו "אם תרצו."

ועכשיו הבלון התפוצץ. עכשיו "אם תרצו" היא, רשמית, תנועה פאשיסטית. עכשיו, יש לקוות, מגיעה הפארסה הזו לסיומה, אפשר להשתעשע בכך ש"אם תרצו" הפסידה גם את אגרת בית המשפט הבלתי מבוטלת (כ-65,000 ₪).

כאן המקום להזכיר לדראון עולם את המשת"פים שבלעדיהם לא היו בריוני הקש של "אם תרצו" מטילים צל ארוך ומאיים כל כך: בן כספית ובן דרור ימיני. כספית הוא זה שמכר לנו את "אם תרצו" כתנועת מרכז והכניס לעיתון מרכזי את עלילת הדם על ארגון חשאי שבוחש מאחורי הקלעים במטרה למוטט את מדינת ישראל. כספית הוא זה שסיפר לנו שרונן שובל הוא בחור חביב, אמנם מיוצאי תא כתום אבל זה עבר לו, שהוא בסך הכל איש הייטק שדואג לדמותה הציונית של ישראל. כספית הוא זה שהעניק לבריונות הממוסדת של "אם תרצו," על קשריה ללשכת ראש הממשלה (שאותה, אירונית, הוא מתעב כל כך – איך ההרגשה להיות אידיוט מועיל?), את חותמת ההכשר שבלעדיה היא היתה מתקשה לבוא בקהל. אשר לימיני – טוב, מיותר להרחיב.

ובכל זאת: זה לא מקרה שימיני וכספית היו השופרים העיקריים בתקשורת של "אם תרצו." שניהם אנשי המרכז הרדיקלי הישראלי, ולא במקרה "אם תרצו" קסמה כל כך לאנשי המרכז הרדיקלי. לא במקרה – משום שהמרכז הרדיקלי עצמו, זה שאומר שצריך להגיע להסכם עם הפלסטינים למען ישראל של משטר ההפרדה אבל לא מוכן לשמוע על כך שהמשטר הציוני בנוי על אדני אוון, זה שאוטם את אוזניו, או מתרץ, כל מעשה נבלה וזוועה של חמושי צה"ל, זה שמבחינתו עצם הדיון ברעיון של מדינה שאיננה מדינת העם האדונים בלבד הוא בגידה – מרכז רדיקלי שנע מבן כספית עבור ביאיר לפיד עבור בימיני עבור בדן מרגלית עבור ב… – נמצא גם הוא מרחק פסע בלבד מן הפאשיזם. לא במקרה, בלעו כספית וימיני את השקר של "אם תרצו" ולא נודע כי בא אל קרבם: הוא היה דומה כל כך למה שהם מספרים לעצמם על עצמם.

אז נקנח בשיר טוב, ונזכיר – עם חלוף הענן הזה מעל ראשינו – את מה ששינן האפיפיור יוחנן פאולוס השני לעמים המשועבדים של מזרח אירופה הקומוניסטית: אל תפחדו כלל. כאן גם המקום להזכיר את האנשים האמיצים שהעמידו את עצמם מול סכנה של קנס בלתי סביר ואת עורכי הדין שהתייצבו לצידם, כמו גם את הקהילה שמימנה חלק ניכר מההגנה המשפטית. יהיו עוד קרבות, אבל בקרב הזה ניצחנו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הסודיות הממארת

"אנו נופלים מאויבינו גם בדרכי האימונים למלחמה. עירנו פתוחה לכל ואין אנו מונעים איש לעולם בגירושים וטירודים מללמוד ולראות דבר שיהא בו מן התועלת לאויב […] כי אין אנו שמים את מבטחנו ביותר בכל מלחמה ובתחבולות, אלא באומץ רוחנו למעשים. ובשעה שהללו משתדלים להפיח בלב בניהם רוח גבורה מילדותם על ידי חינוך חמור, חיים אנו חיים של נחת. ואף על פי כן אין אנחנו מוכנים פחות מהם לקדם פני אויב השקול כנגדנו."

(תוקדידס, מתוך "נאום הלוויה" של פריקלס. ההדגשות שלי)

אז מסתבר שיש בישראל "אסיר X" שני, ושהוא מוחזק בסודיות ובבידוד, תחת שם בדוי, במשך שנים ארוכות. המשת"פים של מערכת הבטחון מיהרו להזעק לעזרתה, ולמרבה החרפה יש בשורותיהם לא מעט עיתונאים. איתן הבר כתב טקסט מחפיר מהרגיל, ורון בן ישי ניסה להסביר ולתרץ.

יש משהו פסול בעצם הרעיון של משפט סודי. הסיבה לכך היא שהשופטים אינם מלאכים, והם יכולים לטעות. יתר על כן, אפשר להטעות אותם – ובמקרים שבהם המעורבים הם הארגונים החשאיים, שאמנותם היא על שקר, רמיה והטעיה, הסיכוי לכך גבוה במיוחד.

ניתן דוגמא היסטורית, ממה שהיה אולי המשפט הידוע בהיסטוריה. ב-1894, הגיע המודיעין הצבאי הצרפתי למסקנה כי יש בשורותיו בוגד, שמעביר מידע לגרמנים. המידע הספציפי היה על תותח ה-75 מ"מ, שלימים יציל את צרפת. לאחר חקירה בלתי מקצועית – המודיע הגרמני כונה D, וזהו בערך – הגיעו שני קצינים אנטישמיים במודיעין הצבאי שהאשם הוא קפטן התותחנים אלפרד דרייפוס, שהוצב במטה הכללי. הראיות נגד דרייפוס היו האות D שהופיעה במכתביו של הנספח הצבאי הגרמני, זהותו כיהודי יליד אלזס, אז בשליטה גרמנית, וזהו בעצם. זה לא הספיק, אז שני הקצינים – אנרי ודו פאטי דה קלאם – זייפו מכתב מפליל שכביכול נכתב על ידי דרייפוס. את המכתב הזה הם מסרו כראיה חוקית, בניגוד לחוק, אחרי שעדכנו את שר ההגנה, לבית המשפט, והמכתב הזה הוא שהרשיע את דרייפוס.

אם משפט דרייפוס היה מתנהל כמקובל בישראל, דרייפוס היה פשוט נעלם. הוא היה נאסף מביתו, אף אחד לא היה שומע עליו יותר, והיה מוטל צו איסור פרסום על עצם קיומו. תוך זמן קצר, אחרי דיון בבית דין צבאי (עם עורך דין שמונה על ידי שירותי המודיעין) ובלי גישה לחומר המפליל נגדו, דרייפוס היה מוגלה לאי השדים, שם היה מת. אף אחד לא היה שומע על הסיפור בכלל. שני פשעים לא היו נחשפים לעולם: זהותו של המרגל הגרמני, פרדיננד אסטרהזי, שהיה ממשיך בשלו; והעובדה ששני קצינים צרפתים קשרו כנגד רע לנשק ושיקרו לבית המשפט הצבאי. גם במשפט כפי שהיה, המודיעין הצרפתי – בדמותם של אנרי ודו פאטי דה קלאם – הסתבך בנסיונות נואשים והולכים להגן את אסטרהזי, הבוגד הגרמני, באמצעות עוד ועוד זיופים, כדי למנוע עד כמה שאפשר את פתיחת התיק מחדש. זה נגמר, למרבה השמחה, בהתאבדותו של אנרי כשהזיופים נחשפו.

אבל בצרפת, אף שהיו בה לא מעט עיתונאים ששירתו בנאמנות את מערכת הבטחון, היתה עיתונות חופשית. צריך לציין שצרפת של 1894 לא היתה פחות מאוימת מישראל של 2013: היא גבלה באויב איום, ש-20 שנה אחר כך יכבוש כ-20 מן המחוזות שלה, ויהרוג, יפצע או יטיל צלקות נפשיות בדור שלם. 24 שנים קודם לכן, כיתר האויב הזה והכניע את צבאה והביא את עיר הבירה שלה במצור, ואחר כך ביתר ממנה נתחים.

ואף על פי כן, צרפת לא היתה פחדנית עד כדי כך, שוקקת עריצות עד כדי כך, שתסכים לתרגילי השו-שו האלה, לטענה שאסור לנהל דיון על אסיר כי "בטחון המדינה" עשוי להפגע. היו בצרפת, כמובן, רבים שהעלו בדיוק את הטיעונים האלה; והם נמצאים היום במקום הראוי להם, בפח האשפה של ההיסטוריה.

אבל נניח לרגע התהילה של הרפובליקה השלישית, שרק בשלו היה שווה לבנות את הציוויליזציה הצרפתית, ונחזיר מבט אל הרפובליקה השניה הישראלית. במשך שנים ארוכות, על פי המידע שנמצא בידינו, מוחזק אסיר בשם בדוי בכלא ישראלי. התקשורת הישראלית לא כתבה על כך מילה, עד שהרסן הותר על ידי הצנזורה. בכך – כרגיל! – היא מעלה בחובתה.

חובתה של תקשורת חופשית איננה למערכת הבטחון, איננה לצבא, איננה לממשלה. חובתה היא לציבור וככזו, חובתה היא לחשוף כל דבר שהממשלה מנסה להסתיר. הנחת היסוד צריכה להיות שאם הממשלה מנסה להסתיר משהו, כנראה שהציבור צריך לדעת את זה. כן, יש סייגים של הגיון פשוט, כמו לא לדווח על פעולה צבאית בעת התרחשותה, או לא לדווח על זהותם של מרגלים שעדיין נמצאים בשטח אויב – אבל, אם עיתונאי יודע על פעולה צבאית מתוכננת והוא השתכנע מעבר לכל ספק שהיא הרפתקנית או מסוכנת, חובתו היא לדווח על כך מראש גם אם הדיווח ישבש את התכניות של הצבא. לא העיתונאי ולא הציבור עובדים אצל הצבא.

לאדם שמוחזק בכלא אין עוד ערך מודיעיני. אני מוכן לאפשר למערכת המודיעין ליהנות מהספק ולאפשר לה להחזיק בחשאי אדם במשך שבועיים. זה די זמן להוציא את האנשים שלה משטח האויב. כל השאר לא צריך לעניין אותנו. אם הגענו למצב שבו אתם צריכים לעצור מישהו אז כן, המבצע שלכם נכשל. תחיו עם זה. לא נעקם את כל מערכת המשפט רק כדי שתוכלו להמשיך במבצע שעד כמה שאנחנו יודעים, החשיבות שלו זניחה. והיסטורית, החשיבות של רוב מוחלט של המבצעים הללו זניחה עד אפסית. שום דבר לא יכול להצדיק את החזקתו של אדם בכליאה סודית, בבידוד, במשך שנים.

לב לבו של המשפט הוא שהוא פומבי – בדיוק בגלל ששופטים יכולים לטעות, בדיוק בגלל שהמשטרה ושירותי המודיעין נוטים לשקר. הדרישה לפומביות המשפט היא אחת המוקדמות ביותר בהיסטוריה של החתירה לדמוקרטיה. אם ניקח מקבילה ישראלית למשפט דרייפוס, אם הדרישה של מערכת הבטחון להסיר את כל הדיווחים על פרשת השב"כ מהתקשורת היתה מתקבלת, סביר להניח שעיזאת נאפסו – קצין צה"ל שעונה עד שהודה בפשע שלא ביצע – היה משלים את 18 השנים שלו בכלא, כי תמונתו של יוסי גינוסר לא היתה מופיעה בעיתון והוא לא היה מזהה את המענה שלו. (גינוסר, מ"גיבורי" פרשת השב"כ, יהפוך לימים לקדוש מעונה של השמאל הציוני אחרי שעם מות בנו, הוא יהפוך את עורו ויצטרף לתומכי הסכם אוסלו – תוך שהוא עושה כמה עסקאות מפוקפקות למדי עם משטר ערפאת, אבל על זה כמעט לא מדברים.) מערכת הבטחון משקרת בעקביות לבתי המשפט; ועדת לנדוי בשנות השמונים קבעה שהשב"כ שיקר לבתי המשפט דרך קבע.

בלי משפט פומבי, שמעניק לנאשם לפחות את היכולת למשוך תשומת לב תקשורתית ביקורתית שאחר כך עשויה לתקן את העוול, בכלל לא ברור מה הטעם במשפט. במיוחד לאור העובדה שבישראל נהוג להציג לבית המשפט "מידע סודי" – המכתב של אנרי ודו פאטי דה קלאם נחשב ל"מידע סודי" ועצם הצגתו הובילה, לימים, לפתיחת משפטו החדש של דרייפוס – שהנאשם לא רואה וכמובן גם לא יכול להתגונן מפניו, ושלשופטים אין כלים ראויים להתמודד איתו. הוסיפו לזה את העובדה שאתה יכול, במקרים כאלה, לקבל רק עורך דין שמוכר למערכת, ותקבלו משהו מתוך קפקא שלא מזכיר בכלל בית משפט הוגן.

הבעיה היא בעצם מושג הסודיות. מאז המאה ה-19, עולה הפנטזיה על הסוכן החשאי שמהלך אחד שלו משנה את ההיסטוריה. הדוגמא היחידה שקרובה לזה היא פרויקט פיצוח האניגמה במלחמת העולם השניה, ושם לא היה מדובר בהפעלת סוכנים אלא בקריפטוגרפיה. בכל שאר המקרים מדובר בניפוח מסיבי. כמעט ללא יוצא מן הכלל, כל מערכות המודיעין בעולם הן כשלון. גם כאשר המודיעין מגיע, הכלל הוא שאם הוא לא מתאים למה שהקברניטים רוצים לחשוב, הוא זוכה להתעלמות. הדוגמא הקלאסית היא לאו דווקא אמ"ן וה"סבירות הנמוכה" במלחמת יום הכיפורים; היא המודיעין הסובייטי, שהעביר לסטאלין מאות אינדיקציות לכך שהגרמנים עומדים לצאת למתקפת פתע – כולל תאריך. סטאלין לא רצה להקשיב והיו הערכות שאם הפלישה הגרמנית היתה מתאחרת בכמה שבועות, ראש מודיעין החוץ של הנ.ק.וו.ד. היה מטוהר. ה-CIA דיווח עד 1966 בערך שהמאמץ האמריקאי בוויאטנם הוא כשלון ושזה לא הולך להשתנות; אז, בערך, שם לב ראש התחנה שכל קודמיו בתפקידו הודחו תוך זמן קצר. הוא התחיל לדווח לוושינגטון את מה שהיא רצתה לשמוע. הק.ג.ב. מסר לפוליטבירו דיווחי שקר מאפגניסטן, ובעצם כמעט מכל מקום אחר, לאורך כל הדרך.

בימים אלה, נחשפת העובדה שבאמצעות בית המשפט הסודי למודיעין (FISA) עיוותו שני ממשלים, של בוש ושל אובמה, את התפיסות הבסיסיות של פרטיות ושל הגנה מפני חיפוש בלתי מוצדק. ההתנהלות של בתי המשפט של FISA היא סודית – כל כך סודית, שאפילו עורכי הדין של ה-NSA לא הורשו לדעת מה הנימוקים שמתירים להם לעקוב אחרי מיליונים עד 2004; כל כך סודית, שהממשל מסרב בעקשנות לשחרר פסיקה של FISA שקובעת שחלק מתכנית המעקב של הממשלה מנוגדת לחוקה; כל כך סודית, שאין עליהם בעצם פיקוח – נשיא בית המשפט העליון הוא זה שממנה את שופטי FISA, ואין עליהם ביקורת אחרת; כל כך סודית, שדי בפסיקה שקטה שמשנה את מהותה של המילה "רלוונטי" כדי לחסל זכויות יסוד שהתקיימו במשך יותר ממאתיים שנים.

זה קרה בארה"ב, בעלת מסורת חוקתית ראויה לציון, אחרי התקפת טרור אחת – אמנם, מסיבית ורצחנית ומתואמת מאד. קל כל כך לפגוע בחישוקים שמחזיקים את המדינה החופשית.

ואחד מהם הוא זה שפריקלס עומד עליו: שחברה חופשית לא יכולה להתקיים כארגון חשאי או צבא. היא צריכה לסמוך, בשלווה שקטה, על כך שבשעת צרה, אזרחיה ימהרו לעמוד לצידה ויילחמו בעוז כדי להגן על מה שראוי להגן עליו מול צבא חיילים-עבדים. שאסור לה, בשל פחדי קיום, להמיר את היותה חברה חופשית בהסתפקות בעצם היותה; שהיא חייבת להתייחס בספקנות לסם המרעיל של הסודות, לתפיסה המיסטית שהדברים האמיתיים לא קורים על פני השטח אלא מתחתם.

כי בסופו של דבר, כל הסודות האלה, וההגנה ההיסטרית עליהם, לא מגינים עלינו אלא הורגים אותנו. באיטיות אך בעקביות, הם מלמדים את אזרחיה של מדינה חופשית שיש דברים שאסור לדבר עליהם. אתה יכול לדבר על התקציב, אבל אסור לך לדרוש פרטים על תקציב הבטחון או על תקציב השירותים החשאיים; אתה יכול לדבר על הרבה מאד דברים, אבל לא על הנשק להשמדה המונית שיש למדינה שלך על פי מקורות זרים – נושא שבמשך עשורים היה בלב הדין במדינות אחרות; כמעט על הכל, אבל לא על האסירים המועלמים, שמספרם לא ידוע. אתה צריך להאמין בבתי המשפט שלך… עד שהם צריכים להגן עליך מפני השירותים החשאיים. אז נגמרות כל ההבטחות. ובעקביות, בשקט, לומד כל אזרח שיש דברים שאם הוא ידבר עליהם, או יעודד אחרים לדבר עליהם, אז יכול להיות שיקרו לו דברים רעים. ושיכול להיות שהם יקרו לו על ידי עובדי הממשלה שלו, ושאם, למשל, יענו אותו בחקירה, שום בית משפט ישראלי לא יעזור לו, משום שאחוז המקרים שבהם מצא בית משפט שעציר עונה הוא אפס (0). ומכאן המדרון לתפיסה של "תדבר על מה שאתה רוצה, רק לא נגד הממשלה" חלקלק מאד. זו התפיסה שהסינים חוזרים עליה שוב ושוב: אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, רק אל תצא נגד הממשלה.

והחברה החופשית של פריקלס, צריך לזכור, לא שרדה את מלחמת 30 השנה שלה. היא התדרדרה לקשרים אריסטוקרטיים נגד הדמוקרטיה, להפיכה צבאית, לציד מכשפות, להיסטריה של חיסול האדמירלים שלה אחרי סופה. ההיסטוריה של תוקדידס היא, במידה רבה, ההיסטוריה של קריסתה של מולדתו. חברות חופשיות פגיעות יותר – הן לאויביהן מבחוץ, והן, למרבה הצער, לאויביהן מבפנים. ועל כן הן זקוקות להגנה רבה יותר, ובעיקר כנגד האויב הפנימי שאומר שהן צריכות להדמות יותר לאויביהן, שהן צריכות לרוקן את עצמן מן התוכן הערכי שלהן כדי להגן על איזה מבצר או כדי לשמור על סודותיו של איזה שפיון.

ואחרי כל זה, צריך לומר משהו גם על הרשעות המנוולת שבהחזקת אדם במאסר של שנים ארוכות בבידוד, סוג של עינוי שמדינת ישראל אוהבת להשתמש בו כנגד מי שהביא את הסעיף למנגנוני החושך. סוג של עינוי שאחרי זמן קצר איננו משרת עוד מטרה הגיונית, אלא מיועד להטריף על האדם את דעתו – עונש שבתי המשפט לא פסקו, אך שיש להם היסטוריה ארוכה של התחמקות מהתבוננות בו. עוד נקודה שהתקשורת הישראלית, שאוהבת לראות את עצמה כחופשית, לא העלתה.

ועוד דבר אחד: כוחותינו האמיצים הצליחו לעצור ילד בן חמש בחברון. כספי המסים שלכם בפעולה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ויהי בימי בנימין הראשון

בסוף השבוע, חשף היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין סקופ: ראש הממשלה בנימין נתניהו ושרי ממשלה פנו אליו בנסיון למנוע הפגנות, בתואנות בטחוניות. ההפגנות האמורות הן ככל הנראה ההפגנות בסילוואן, באום אל פאחם ומצעד הגאווה בירושלים. וינשטיין, לדבריו, סירב בתוקף לדרישות הללו ואמר שזכות ההפגנה יקרה לליבו.

העובדה שראש הממשלה רוצה לדכא הפגנות, ומנסה לנקוט בצעדים משפטיים לשם כך – במיוחד את יועץ הבית שלו – היתה צריכה להיות כותרת ראשית. הפגנות, אחרי הכל, הם אמצעי עיקרי להחלפת ממשלה במדינה דמוקרטית; כל התנכלות לזכות הזו – שבישראל, שגדלה על תקנות שעות חירום, היא רחוקה מלהיות מובנת מאליה – צריכה למשוך תשומת לב תקשורתית עוינת ניכרת. בפועל, מעט מאד כלי תקשורת דיווחו על כך.

היום מדווח "העין השביעית" שקול ישראל הכין ידיעה שציטטה את הביקורת של וינשטיין, אבל זו נגנזה בהוראת מנהל קול ישראל, ד"ר מיכאל מירו. בקול ישראל סירבו להתייחס לנושא, מעבר להודאה כי הוכנה כתבה וכי היא נגנזה.

קול ישראל ורשות השידור בכלל נמצאים מזה זמן תחת שליטה של ראש הממשלה. זכור לרעה הרגע ב"הפגנת המיליון" בקיץ 2011, כאשר לשכת ראש הממשלה נכנסה ללחץ והורתה לרשות השידור להפסיק לסקר את ההפגנה – הוראה שיושמה.

רשות השידור תמיד היתה קן צרעות של בחישה פוליטית; היסטורית, חברי המליאה שלה מונו על פי מפתח פוליטי, והממשלה תמיד הפעילה לחץ עליה. גורמי ימין ניסו לפסול כתבים וכתבות שלא היו לרוחם כבר בשנות השבעים והשמונים – רפיק חלבי, למשל, עמד בתחילת שנות השמונים מול נסיון הדחה מאורגן בשל כתבה על הריסת בתים. איסנטיסים של שערוריות תקשורת זוכרים בערגה את הימים שדי היה בגבה מורמת של חיים יבין אחרי הצהרה מופרכת במיוחד של הממשלה כדי לגרור שאילתות בכנסת.

כל זה הפך להרבה יותר מופגן בקדנציה השניה והשלישית של נתניהו. בשנה שעברה, ניסו מקורביו של נתניהו ברשות השידור לסרס את מה שנשאר מהשידור הציבורי, על ידי "איזון" של מגישים ביקורתיים. המהלך הובל על ידי יואב הורוביץ, מי שהעביר 75,000 ₪ ל"אם תרצו" בשנת 2008, מה ששני הצדדים ניסו להסתיר, ומי שאלדד יניב תיאר אותו כמקבל "חבילה" של 70,000 ליש"ט מנתניהו כדי לקדם את "מאבק המילואימניקים", שממנו נולדה "אם תרצו." הורוביץ נמנע מתביעת דיבה כנגד יניב וכנגד "ידיעות אחרונות," העיתון שחשף אותו כתורם של "אם תרצו." המאבק שניהל הורוביץ בשם נתניהו כנגד שרידי העצמאות של רשות השידור הובילו לכך שהוא הואשם בכך שאיים על היועצת המשפטית, עו"ד חנה מצקביץ', באומרו ש"אם לא תפסיקי עם המלחמות שלך, אני עוד אטפל בך." זמן קצר לאחר מכן התמוטטה מצקביץ' ונזקקה לטיפול.

טמקא דיווח היום בהנאה, שלא לומר צקצוק לשון, על אירוע בעייתי מאד בארגנטינה: הנשיאה שם, כריסטינה קירשנר, ניצלה את שליטתה ברשות השידור של ארצה כדי לשבץ משחק כדורגל פופולרי בדיוק בשעה שבה אמור היה להיות משודר תחקיר עוין לה. התרגיל, ייאמר לשבחם של הארגנטינאים, התפוצץ לקירשנר בפרצוף.

הטון הלגלגני של טמקא לא ממש במקום: התרגיל שביצעו מקורביו של נתניהו ברשות השידור שלנו גרוע יותר. קירשנר הציבה תחרות לדיווח עוין; מקורביו של נתניהו פשוט העלימו אותו. למאזינים הישראלים – שמשלמים אגרה, נזכיר – לא ניתנה אפילו האפשרות לדעת שהיועץ המשפטי של ממשלתם מאשים את ראש הממשלה בדיכוי הפגנות, כלומר בדיכוי האפשרות להחליף אותו.

אני לא יודע אם לשכת נתניהו היתה מעורבת ישירות בסיכול הדיווח על דברי וינשטיין או לא. זה גם לא כל כך חשוב: מצב שבו קול ישראל מצנזר את עצמו כי פקידיו הבכירים יודעים שפרסום ידיעה שלילית על ראש הממשלה מסוגל לסבך אותם, מצב שבו העיתונאים שלו מכוונים לדעת ראש הממשלה, גרוע דיו. לא תמיד צריך להקיף את תחנת השידור בטנקים; אם השדרנים יודעים שפרסום האמת יוביל לכך שיבולע להם, בדרך כלל יהיה די בכך. איום בפיטורין ואובדן הכנסה יעיל לעתים קרובות כמעט כמו איום במאסר.

רשות השידור אמורה היתה להיות חיקוי של ה-BBC, שיש לו מסורת ארוכה של העלאת הסעיף לממשלה הבריטית. בפועל, במיוחד בימי נתניהו, היא הופכת לתחליף של התקשורת הרוסית בימי פוטין. כלומר, כמו באופן שבו הוא מפנק את עצמו על חשבוננו, נתניהו מנצל את נכסי הציבור כדי להעצים את עצמו על חשבון הציבור. המקרה הזה גרוע אף יותר משערוריות המיטות המעופפות, הגלידות, הבריכות והשאר: במקרה הזה, נתניהו מנציח את אחיזתו בשלטון, שמספקת לו את כל ההנאות האלה.

לנתניהו, נזכיר, כבר יש חינמון משלו – העובדה ש"ישראל היום" לא נחשב לשוחד בחירות מצד שלדון אדלסון היא חרפה – ותומכיו משתלטים בימים אלה על מה שנשאר ממעריב. עיתון אחר – להבדיל אלפי הבדלות, אין להזכיר אותו בנשימה אחת עם "ישראל היום" – שתומך עקבית בנתניהו הוא "מקור ראשון." נציגיו של נתניהו יושבים גם ברשות השניה, ולמרבה ההפתעה והשמחה הנסיון שלו לשבור את ערוץ 10 ולגרום לו לכוף את ראשו נכשל דרמטית – ערוץ 10, כזכור, חשף את פרשת המיטה המעופפת (האחרונה). אי אפשר להאשים אותו שהוא לא ניסה, עם זאת. את אחד העיתונים העצמאיים שעוד נותרו, "הארץ", נתניהו כבר הגדיר כאויב ישראל.

יש שם למנהיג שרואה את התקשורת החופשית, כלומר את הכלי שמספק לציבור מידע שלא סונן על ידי המנהיג, כאויב, ומנסה כמיטב יכולתו לחבל בה: רודן.

או, אם המונח הזה מטריד אתכם, רודן בהתהוות.

ועוד דבר אחד: שווה לקרוא את הפוסט הקצר הזה בעמוד של הבלוג, ולצפות בסרטון. המצלמות, אבוי, הן אכן קריפטונייט לחמושים שלנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

חופש הביטוי של אליצור סגל

אליצור סגל, כהניסט מוצהר ורב ב"ישיבת הרעיון היהודי," מחזיק – ככל היודו-נאצים – בדעות בזויות ולא ראויות לבוא בקהל. ועם כל זה, אסור לסתום לו את הפה. שזה בדיוק מה שעשה בית משפט השלום בירושלים בשבוע שעבר.

אליצור הורשע בעבירה הנדירה יחסית של "העלבת עובד ציבור," שלא ממש ברור מה בעצם היא עושה בספר החוקים של מדינה חופשית. הוא "העליב" את הגנרל הרב תא"ל ישראל ווייס, בעוונותיו הרב הצבאי הראשי בימי ההתנתקות. אליצור לא טען שווייס הוא אוויל משריש, שהוא פיסת ג'יפה מריירת שאיננה ראויה להיראות בציבור, או הביע את דעתו על מקצועה המשוער של אמו של ווייס – כל אלה בהחלט היו בגדר עלבונות. לא שהייתי תובע עליהם, אבל אלה היו עלבונות. לא, אליצור הורשע בגלל כתיבת המשפט הבא:

"נסכם אם כן את קווי דמותו של הרב הצבאי הראשי: מסייע לרצח – איסור סקילה, מסייע לגילוי עריות – איסור ייהרג ובל יעבור, מסייע לחילול שבת – איסור סקילה, מסייע לביטול מצוות יישוב הארץ השקולה ככל התורה כולה. די בזה ואין צורך להשלים את דמותו."

אליצור טען כי ווייס מעורב ב"סיוע לרצח" בכך שלא מנע "פגיעה בחפים מפשע" במהלך ההתנתקות; בגילוי עריות, בשל תמיכתו בשירות משולב של חיילות וחיילים; בחילול שבת משום שהתיר פעילות בשבת שלא לצרכים מבצעיים; וכמובן, עצם סיועו להתנתקות הוא "ביטול מצוות יישוב הארץ."

אני לא מסכים ולו עם מילה אחת ממה שיש לאליצור לומר, אבל זה בסדר – אני משוכנע (למעשה, מאחר ויצא לנו להתכתש פומבית, יודע) שהוא לא מסכים עם אף מילה שלי. ולאף אחד מאיתנו, ועל אחת כמה וכמה לממשלה, אסור לסתום את פיו של האחר. הפרשנות של אליצור, מוזרה ככל שתהיה בעיני אנשים חילונים, לגיטימית לגמרי. אפשר, למעשה, לטעון שאליצור מתיר את דמו של ווייס (אזכור של שני איסורי סקילה ואזכור "ייהרג ובל יעבור") אבל אי אפשר לטעון שהוא "מעליב" אותו, משום שגם ווייס וגם אליצור מפרשים את אותו קורפוס הלכתי עצמו, והם חלוקים בדעותיהם.

עכשיו, אם הפרקליטות להוטה כל כך להעמיד רבנים לדין על מה שהם כותבים, אני מציע לה להתחיל משלמה אבינר, שפרסם לאחרונה מדריך שמסביר לילדות בנות שלוש כיצד עליהן להתלבש בצניעות, כלומר מסביר להן שהן אזרחיות סוג ב', במקרה הטוב, שמסוגלות לפתות גברים בעצם קיומן. ספק אם יש דבר שמסוגל, בלשון הזהב של מרטין לותר קינג, לכנס את " ענני הנחיתות המדכאים שיתחילו להעיב על שמיה הקטנים" של בת שלוש מאשר התפיסה ההרסנית של "צניעות", ודאי בנוסח האבינרי. ככאלה הם אולי לא מעליבים עובדי ציבור, אבל פוגעים מהותית במספר גדול מאד של אזרחים. כמובן, המקרה של אבינר מצריך את התערבות הרשויות לבריאות הנפש הרבה יותר מאשר את זו של הפרקליטות, מה גם שדברי ההסתה המיזוגניים של אבינר מוגנים – כפי שפסק היועמ"ש לא כל כך מזמן – משום שהם מעוגנים בדיון הלכתי דתי.

אבל כך, כמובן, גם דבריו של סגל. מה שמשאיר אותנו עם עבירת "העלבת עובד ציבור." הפרקליטות כבר הפכה בעבר שורה של חוקים ישראליים לאות מתה, פשוט על ידי החלטה שאין תובעים אנשים על עבירה עליהם. מי שיהיה לימים אחד מגדולי השופטים הישראליים, חיים כהן, הורה כיועץ משפטי לממשלה שלא להעמיד לדין אנשים בשל עבירה על חוקי הסדומיות, שלא בוטלו עד אמצע שנות השמונים. החוק הישראלי מכיל גם סעיף של כישוף (סעיף 417 לחוק העונשין), שקובע ש"המתחזה לעשות מעשה כישוף בכוונה לקבל דבר, דינו – מאסר שנתיים; קיבל דבר בעד מעשה הכישוף או על פיו, דינו – מאסר שלוש שנים; לענין סעיף זה, "כישוף" – לרבות מעשה קוסם והגדת עתידות." אילו היתה הפרקליטות מפעילה את הסעיף הזה, המשטרה היתה צריכה להקצות משאבים ניכרים למלחמה בתחום, שוטרים סמויים היו עוקבים אחרי רבנים, מקובלים, מעוננים ואצטגנינים, וקבלנים היו מתעשרים מבניית בתי כלא מאובטחים אסטרלית. למרבה המזל, זה לא המצב. שוטה וכספו נפרדים מהר יותר משהמדינה מעבירה לאוליגרכים נכסי ציבור, והשוטה – מסכימה הפרקליטות – יכול להאשים רק את עצמו. הרשויות נלחמות במאחזי העיניים, בדין, רק כאשר הם מעלימים מס.

אז למה עדיין פעיל הסעיף של "העלבת עובדי ציבור"? מה מותר עובד ציבור כמו הרב ווייס מסתם אזרח מן השורה – אזרח המשלם את משכורתו של ווייס? הוא איתנו, מותר לחשוד, בשל הנטיה הממשלתית שימיה כימי בן גוריון ושמעולם לא מוגרה להבהיר לציבור שהוא לא יכול, לא באמת, לפקח על בכירי המשטר שלו בעצמו; זה עניין לוועדות, יועצים, משפטנים, מבקרים – אבל כאשר הציבור מעז לומר מה הוא חושב על פקיד בכיר, הוא צריך להזהר לא רק מתביעת דיבה (שבה, יש להניח, ווייס היה מפסיד) אלא גם מפגיעה בכבודו של האחשדרפן ובגאוותו של הפחה.

אבל ווייס ודומיו עובדים אצלנו. אין שום דבר שמשותף לי ולסגל, אבל שנינו משלמים את משכורתו של ווייס. וכמי שמעסיקים אותו מותר לנו גם לומר מה אנחנו חושבים על תפקודו. מי שלא מוכן לקבל את התנאי הבסיסי הזה של שירות ציבורי, מי שעורו דק מדי, מתבקש לוותר על התענוג. והפרקליטות מתבקשת להוציא את סעיף "העלבת עובד ציבור" לגמלאות; יותר מדי הוא משמש למה שריח לא נעים של רדיפה פוליטית נודף ממנו.

ועוד דבר אחד: ואי אפשר בלי מילה רעה על דני איילון. הלז העיד כנגד השר הממונה עליו, אביגדור ליברמן, בפרשת מינוי השגריר זאב בן אריה – אבל עשה את זה רק לאחר שליברמן חיסל את הסיכויים שלו להכנס לכנסת הבאה. מותר להניח שאם כסאו של איילון היה בטוח, הוא היה שומר על אומרטה כפי שעשה לאורך השנים מאז אותה תקרית. אחר כך גם חטא בשקר, כשהודיע לתקשורת שהוא לא העיד "במשטרה," כשהוא מתכוון לכך שנחקר בביתו ולא, כאחד האדם, בתחנת המשטרה – אבל גורם לתקשורת לחשוב שהוא מכחיש את עצם העדות. כשאנחנו מדברים על האנשים שהורידו את הפוליטיקה הישראלית לאשפתות, צריך לזכור את שמו של האיש שהמציא את גישת השרפרף הקטן לפוליטיקה.

הערה מנהלתית: במהלך השבוע האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מאירועי יוני 2012: רסיסים

ציד האדם החל: אנשי יחידת עוז וקלגסים אחרים החלו לעצור לקראת גירוש פליטים מדרום סודאן, ועשרות מהם נעצרו בשתי היממות האחרות. חטאם של הפליטים הוא העובדה שהם אינם יהודים; אילו השתייכו לבני העם הנבחר, הם לא היו מגורשים גם היו מגיעים במיליונים. הקלגסים עצרו חלק מהמיועדים לגירוש בבנקים, כשבאו לפדות את צ'קי המשכורת שלהם.

בג"צ, כמקובל בנושאים שמוגדרים על ידי הממשלה כענייני בטחון לאומי, יישר קו עם הממשלה ואישר את הגירוש לדרום סודאן ביום חמישי. בחלקים של סודאן מתרחשת מלחמה. משרד החוץ ומשרד הפנים טענו בפני בית המשפט שבטוח שם. כנראה שהם לא עדכנו את בית המשפט על כך שה-CIA מעריך שבדרום סודאן צפוי להתרחש רצח עם. בהחלט יתכן שה-CIA טועה – ההיסטוריה שלו רצופה יותר שגיאות מזו של אמ"ן – אבל צריך לתהות אם 1,500 הדרום-סודאנים הנמצאים בארץ הם סכנה גדולה כל כך, שצריך לבחון את השאלה הזו על גבם.

המעצר של פליטי דרום סודאן מתרחש למרות שביום חמישי, אלי ישי העניק להם ברוב חסדו ארכה של שבוע. המעצרים התחילו אתמול. ישי מנסה כעת לטעון שהוא עוצר רק את מי שעוד לא הגיע למשרד הפנים כדי להודיע שהוא מוכן לעזוב. כמה אנשים היו, לדעתכם, מסוגלים להגיע למשרד הפנים בין צהרי יום חמישי ובוקר יום ראשון?

במקביל, אמר היום נציג המשטרה שבניגוד לכל ההסתה הממלכתית ששופכים עלינו נציגי הממשלה, האחים היהודים והתקשורת, הפשיעה בדרום תל אביב "נסבלת ונמוכה." בפעם הבאה שגזענים מדרום תל אביב יחזרו על המנטרות הקבועות של "קבוצות שיכורים ברחובות" ו"אנחנו מפחדים לצאת מהבית", שאלו את עצמכם האם יש להתייחס לכך כתיאור מציאות אובייקטיבי, או כתיאור תפיסה של מציאות, והאם התיאורים החוזרים על עצמם קשורים לכך שיש אנשי ממסד שחיים משיווק הסיסמאות האלה.

משטרה פוליטית: המשטרה זימנה לחקירה שורה של פעילים חברתיים. סליחה, לא לחקירה – "לסור למשטרה." הפעיל היחיד שניסה לברר מה רוצים ממנו, תומר חג'ג', שמע מהשוטרים שהם רוצים לדעת מה הוא מתכנן לקיץ.

זה לא סוג של פעילות שמשטרה במדינה דמוקרטית אמורה לעשות. תפקידה של המשטרה הוא לתפוס פושעים, לשמור על הסדר, ולהגן על זכויות האזרחים. ביניהן, חשוב לציין, הזכות למחאה בלתי אלימה כנגד המשטר. "שיחות" כאלה הן סוג של הטלת אימה, ויש להן היסטוריה ארוכה במשטרת ישראל. בשנות החמישים והשישים הן נועדו לדכא את האוכלוסיה הפלסטינית של ישראל; בשנות השבעים הן הופעלו נגד הפעילים החברתיים של הפנתרים השחורים; בשנות האלפיים גם נגד מפגיני ימין כנגד ממשלת אולמרט.

כשנחשפה, לפני כמה שבועות, שיחת איום טלפונית משוטר בירושלים לפעילות חברתיות שם, המפכ"ל הודיע שהנושא ייבדק. עד כמה לוקחים במשטרה ברצינות את הנושא אפשר להבין מגל הזימונים האחרון.

ואם המשטרה רוצה לדעת מה אתם מתכננים לקיץ הקרוב, לא כדאי שתעזרו לה?

עושי רצון אדוניהם: המשנה ליועץ המשפטי לממשלה פטר את הפולשים לגבעת האולפנה מהצורך לקבל אישורי בניה לקראווילות המיועדות להם. הנימוק הוא "צורך צבאי דחוף ומיידי," שאם לא יטופל יקום "חשש לסדר הציבורי והבטחון באזור."

כלומר, הפרקליטות מגדירה את ההתמודדות עם המתנחלים ואת ההתפרעויות הצפויות שלהם עם פינוי השטח הגזול כ"צורך צבאי." מן המקום, על כן, לשאול מדוע הפרקליטות לא נוקטת בצעדים נדרשים אחרים כנגד איום צבאי – למשל, פירוקם של האנשים הנחשבים כמסוכנים מנשקם; למשל, הטלת עוצר על ההתנחלויות; למשל, מעצר מנהלי רחב היקף כנגד ראשי נחש.

התשובה, כמובן, היא שלא מפעילים אמצעים כאלה כנגד יהודים, גם אם הם מתחילים להיחשב כאיום צבאי. אלה אמצעים שמופעלים רק כנגד פלסטינים, קרי השכנים שלהם, שחיים באותו "אזור" עצמו, שבו קיים כעת חשש חדש "לסדר הציבורי ולבטחון." מאליו עולה החשד שהפרקליטות לא באמת מאמינה לעצמה; שהיא לא באמת חוששת מסכנה לבטחון האזור. בסכנות אחרות לבטחון האזור היא, איך לומר, לא מטפלת על ידי הסרת הצורך באישורי בניה. מותר – צריך, למעשה – לחשוד שהמילים הגבוהות האלה הן עוד אמצעי להכשרת בניה בשטחים.

עכשיו, כפי שציין בפני משפטן, כדי לבנות בבית אל, יש צורך באישור של היועץ המשפטי לממשלה, כי בית אל בנויה כולה על אדמות פלסטיניות שהופקעו, ואחרי בג"צ בית אל בכלל לא בטוח שמותר לבנות מבנים פרטיים על אדמות שנתפסו לצרכים צבאיים. והנה, פתאום, צץ לנו "צורך צבאי דחוף ומיידי."

מצד שני, בהתחשב בשינויי העמדה של הפרקליטות – היא הסכימה מלכתחילה שהבניה בגבעת האולפנה בלתי חוקית, ואז, אחרי לחץ פוליטי, ניסתה לחזור לבית המשפט בבקשה שישנה את פסק הדין שכבר קיבל, בהסתמך בין השאר על עמדתה (!) – בכלל לא בטוח שהיא לא תשנה את עמדתה שוב. יש שמועות על חוות דעת שכתב היועץ המשפטי לממשלה בנושא, שמשום מה לא פורסמה – אולי משום שהיא סותרת את עמדת ראש הממשלה.

עכשיו, עמדה משפטית לא אמורה להיות נתונה למשא ומתן. משהו חוקי, או שהוא לא חוקי. הוא מותר, או מותר בתנאים מסוימים, או אסור. לא היינו מקבלים כאלה שינויים ממהנדס: ממנו היינו מצפים שיעמוד על כך שאם יש סכנה בבניית מבנה, אז יש סכנה, ולא משנה אם זה למורת רוחו של הטייקון שמשלם את משכורתו. כך צריך להיות גם לגבי הפרקליטות. פקידות שמתיימרת להיות מקצועית, ואז מתנהגת כמו שבשבת לפי הרוח שמגיעה מלשכת ראש הממשלה, מאבדת את עולמה.

הרבה מהכבוד שהמערכת המשפטית שלנו זכתה לה נובעת מהעמדות הראויות להערצה של מספר קטן של משפטנים בשורה של משברים בשנות השמונים, ראש וראשון להם פרשת השב"כ ונספחיה (כמו משפט נאפסו). נוטים לשכוח שאחרי זמיר, שעמד ללא חת מול הטרויקה של שמיר, פרס ורבין, ושגרר אותם לחקירות משטרה, היועץ המשפטי הראשון שנאלץ לקבל שומרי ראש, הגיע יוסף חריש הרופס. חריש מונה בדיוק כדי שלא יהיה זמיר. ההשוואות בינו ובין וינשטיין מתבקשות.

פייסבוקיסטאן: האגדה שמרבים לספר על פייסבוק אומרת שהיא היתה הכרחית למאורעות האביב הערבי. בולשיט. פייסבוק עשתה כמיטב יכולתה לשבש אותו. העמוד המצרי שסביבו התגבשה ההתנגדות למובארק, "כולנו חאלד סעיד", נסגר על ידי פייסבוק ארבע פעמים.

פייסבוק לא מיועדת לדיבור פוליטי, דיבור כזה מוליד מריבות וגורם לאנשים להמנע מהקלקה על פרסומות. די במספר קטן של תלונות על תוכן שנכתב בפייסבוק כדי להביא להסרתו. אין לכם באמת חופש דיבור בפייסבוק; מותר לכם לומר רק מה שמועיל לקו התחתון של מארק צוקרבורג, אולי הדוחה שבטייקונים המודרניים. החוקרת רבקה מק'קינון כינתה את חופש הדיבור אליבא דפייסבוק "פייסבוקיסטאן."

שורה של פעילי שמאל ישראלים חוו את האפקט על בשרם: הפוסטים שכתבו הרגיזו טרולים מימין, שמיהרו להתלונן בהמוניהם על "תוכן פוגעני." פייסבוק לא בודקת את התלונות; אין לה את כוח האדם והאמת היא שזה פשוט לא מעניין אותה. התוצאה, במקרה של מספר מספיק של תלונות, היא הסרה אוטומטית, ללא יכולת ערעור, של התוכן שמרגיז את הטרולים.

זה קרה לקריקטוריסט מיש, והבוקר דיווח עמיר שיבי שגם תמונת הפרופיל שלו – פרודיה על הברווז הגרעיני של נתניהו – הוסרה גם היא. זו היתה תוצאה של פעילות יזומה של חברי קבוצת פייסבוק בשם "כולנו נגד השמאל הקיצוני," שזו שיטת הפעולה שלה. אתם מוזמנים להתלונן עליה כקבוצת שנאה כאן. אחד מיוזמי ההתקפה על שיבי מכנה את עצמו "איציק לוי", והוא טוען שהוא שוטר שעובד גם במשרד ראש הממשלה. בהחלט יתכן שמדובר בזיוף – אבל מותר גם לומר שאם יסתבר ששוטר שעובד עבור נתניהו מארגן התקפות סייבר כנגד פרופילים ועמודי פייסבוק של יריבים פוליטיים, זה לא צריך להפתיע אף אחד.

אם אתם רוצים לכתוב תוכן פוליטי, אל תעשו את זה בפייסבוק. זה עלול להתגלות כבזבוז זמן ומאמץ.

מיקוד: נמרוד עברון כתב אמש בפייסבוק על מיקוד לבחינה באזרחות שאושר על ידי משרד החינוך, שבתשובה לשאלה על מכתב הרבניות מציע את התשובה "אני תומך במכתב הרבניות," ומנמק אותה ב… טוב, קראו בעצמכם. בנצי גופשטיין, מארגון להב"ה, מיהר להביע התלהבות. בא לי למות.

(יוסי גורביץ)

דמי-קרטיה

בכנסת ישראל שורצת עכשיו קואליציה רחבה מאד, של 94 חברי כנסת, שלא נראתה כמוה מאז ימי ממשלות האחדות של שנות השמונים. היא רחבה מספיק כדי לקבל החלטה שפאי שווה שלוש, כנכתב בתורתנו הקדושה. אף על פי כן, הקואליציה חשה מאוימת מספיק על ידי האופוזיציה – המכילה רק 26 חברי כנסת, שאיננה מסוגלת אפילו לזמן את ראש הממשלה לענות על שאלות – כדי שהיא תכופף את הנהלים המקובלים ותמנה את אורי אריאל ליו"ר ועדת ביקורת המדינה, למרות שהאופוזיציה לא רצתה בו. אף שאריאל הוא טכנית חבר האופוזיציה, בפועל מצביעה הסיעה שלו, שמימינה יש רק גדר תיל מחושמלת, בעקביות עם הממשלה. האופוזיציה, החלשה גם כך, חייבת לעבור סירוס. אסור שהיא תהיה מסוגלת לשאול שאלות קשות בוועדה לביקורת המדינה.

במקביל, פועלים אנשיו של מופז – שלכל דבר ועניין הוא ת.פ. של נתניהו – כדי למנוע מאנשי קדימה ממורמרים לעזוב את הקואליציה. כזכור, לפני מספר שנים שינתה הכנסת את החוק הנוגע למספר חברי הכנסת שיכולים לפרוש ולהקים סיעה, שבעבר עמד על שליש+1 מהסיעה, וכעת גם שבעה ח"כים יכולים לפרוש. שינוי החוק היה מיועד לסייע לנתניהו להעביר חלקים מקדימה אל הקואליציה. עם זאת, כעת הפך החוק לחרב פיפיות, משום שהוא יכול לשמש כמה אנשי קדימה מצפוניים לפרישה מהקואליציה של נתניהו. בעיה. בעיה? לא באמת. אנשיו של מופז פועלים כעת כדי לבטל את החוק הסורר ולהחזיר את המצב לקדמותו. המדובר, אומרים לנו, בחקיקת בזק. כי, כידוע, אין דבר שמצריך חקיקת בזק מאשר שינוי כללי המשחק הפוליטיים.

בית המשפט קבע לאחרונה שכל יהודי שחי בארץ, גם אם הוא לא מוגדר כיהודי על ידי עצמו, גם אם הוא לא מוגדר כיהודי על ידי תעודת הזהות שלו, הוא קודם כל יהודי והוא לא יכול להיחשב ליליד הארץ אלא למהגר אליה. מה לעשות, ככה קובע חוק השבות. כלומר, חוקי מדינת ישראל אוסרים על יהודים ישראלים שנולדו בה להיחשב כילידים; הם יהיו מהגרים תמידית. "העובדה כי המבקש רשום במרשם האוכלוסין על פי הצהרתו שלו כחסר דת אינה משליכה לעניין יהדותו על פי המבחן ההלכתי שנקבע בחוק השבות," הצהירה המדינה, ובית המשפט קיבל את עמדתה, משום ש"קבלת פרשנותו של המבקש תביא לתוצאה מרחיקת לכת שאינה מתקבלת על הדעת לפיה בנים לאמהות יהודיות החיים בחו"ל והצהירו במרשם התושבים בחו"ל או בדרך אחרת כי הם חסרי דת, תישלל מהם הזכות לעלות לישראל." וישראל הרי רוצה את בשר התותחים הזה. היא רוצה אותו גם כשהוא מסרב בכל תוקף להצטרף אליה. כדי לשמור על זכויותיו המפוקפקות של המהגר העתידי, המדינה מתעקשת לפגוע בזכויותיהם של תושביה הקיימים. היא מתעקשת שהיא לא שייכת לאזרחיה בפועל, אלא לאזרחיה בכוח – גם אם הם לא רוצים להיות כאלה ונקטו בצעד המחייב של הגדרת עצמם כלא-יהודים. כמובן, החוק הזה חותר תחת עצמו: הוא קובע כי צאצאיהם של הפולשים הציונים לפלסטינה נשארים פולשים, וכי רק הילידים הלא-יהודים ייחשבו כילידים: רק הם יכולים לשבת בארץ מכוח ישיבה.

הכנסת דחתה היום, ברוב של 39 נגד 11 – כשרוב חברי הבית נעדרים, משום שאין לכנסת תקנה הדורשת קוורום – הצעת חוק ליישום נישואים אזרחיים בישראל, שהוגשה על ידי מרצ. כתוצאה מכך, שבה וכפתה הכנסת על כל תושבי ישראל להנשא בנישואים דתיים, ועל מספר גדול מאד שלהם – זוגות גאים, "פסולי חיתון" למיניהם – היא גזרה להנשא מחוץ לגבולותיה, תוך הוצאת ממון רב מכספם-שלהם. המדינה לא מספקת לתושביה את השירות הבסיסי של רישום נישואין נטול דת, כי רגשותיהם של אנשי הדת עשויים להפגע.

ציון העובדה ההיסטורית של הנכבה עורר השנה התקף זעם חריג אפילו מהמקובל במקומותינו. אוניברסיטת תל אביב אישרה את עריכת הטקס – אבל, לראשונה בתולדותיה, דרשה שהמשתתפים בו יממנו את ההגנה על עצמם. חבר הכנסת אלכס מילר, מהגר מחבר העמים, מיהר הבוקר (ד') להגיש הצעת חוק שתאסור על הילידים ועל תומכים לציין באוניברסיטאות את האסון שפקד אותם. החוק של מילר יעניש אוניברסיטאות שתאפשר לסטודנטים שלהן חופש דיבור בנושא. מילר, אגב, היה אחראי לפני חמש שנים לחקיקת "חוק זכויות הסטודנט," שקבע בין השאר כי לסטודנטים מוענק "חופש להתארגן ולהפגין בכל תחום שהוא." הכוונה, כמובן, לכל תחום שהוא שלו מסכימה הקואליציה הגדולה שמילר חבר בה. כי צריך להיות גבול להפקרות של חופש הדיבור. לא יכול להיות שכל אחד יוכל לומר מה שהוא רוצה. סדר צריך להיות.

אוניברסיטת חיפה לא חיכתה לחוק של מילר, וכבר היום – שבבוקרו הודיע לנו רונן שובל, המנהיג של התנועה הפולקיסטית "אם תרצו", שביקורת על ההיסטוריה הרשמית של המדינה היהודית היחידה במזרח התיכון היא "פיגוע תעמולה" – ביטלה אירוע לזכר הנכבה, שכלל מחזה על החיים תחת המשטר הצבאי. כי סטודנטים ישראלים לא צריכים לדעת שהיה משטר צבאי, ושהוא עשוי בדרך כלשהי להשפיע על תפיסת המציאות של האזרחים הפלסטינים בישראל.

במקביל, משטרת ישראל מצמצמת בעקביות את זכות ההפגנה בישראל, במקרים רבים בניגוד לחוק. השוטרים אינם מכירים את החוק ולעתים קרובות מטילים אימה על פעילים. במקרים רבים הם עוצרים מפגינים ללא סיבה טובה; בשבוע שעבר ראיתי איך מפעילה המשטרה שוטרים סמויים כדי לעצור את מארגני ההפגנה נגד התרגיל המסריח של מופז. לא היתה כל אלימות בהפגנה להוציא זו של השוטרים; הם הסתערו ביעילות, תוך שימוש במודיעין שנאסף מראש, על מנהיגי ההפגנה. הם גם תקפו עיתונאים, ומאחר ואחד המותקפים היה צלם של שופר המשטר "ישראל היום," נתקפה המשטרה מבוכה והודיעה שהיא תשקול לחלק תגים לעיתונאים, כדי שאנשיה יידעו שאין לחבוט בהם אלא רק באזרחים מן השורה.

הבוטנט של איילת שקד, ארגון הקש "ישראל שלי", קרא היום למקליקים הקבועים שלו לערוך התקפת ספאם על תיאטרון החאן. הסיבה: המחזה "דוחקי הקץ," המתואר באתר התיאטרון כעוסק ב"מחזאי ירושלמי שמגלה שבנו יחידו התחפש בפורים לברוך גולדשטיין. במסעו להציל את נפש בנו הוא פוגש ברבנים שהפיצו את התורה הדתית והרעיונית שהשפיעה על גולדשטיין לבצע את הטבח במערת המכפלה. מתברר לו שתורה זו התפתחה והתקבלה כתשתית השקפת העולם של קנאי הציבור הדתי לאומי. לזוועת לבו הוא רואה כיצד משתלטת תורה זו גם על עולמו של בנו, ויוצרת ביניהם קרע שאינו ניתן לאיחוי." אנשי הבוטנט טוענים שמדובר ב"הסתה" (המרכאות הכפולות במקור). כלומר, מחזה המתאר את המציאות הלא נוחה מוצא את עצמו תחת התקפה מסודרת של ארגון פוליטי. ספק אם התיאטרון יוכל לקבל הגנה משרת התרבות, לימור "הסוטרת" לבנת, משום שזו התחילה את הקריירה הפוליטית שלה בהתפרעות בתיאטראות כנגד מחזות פוליטיים שלא נשאו חן בעיניה.

אז מה היה לנו: כנסת שהפכה לחותמת גומי של הממשלה, שבעצמה איננה מתפקדת כפי שהיא אמורה לתפקד אלא כחותמת גומי של "שמיניה" או "תשיעיה"; הפיכת האופוזיציה, חסרת כוח גם כך, לבדיחה חסרת שיניים; שינוי של כללי המשחק תוך כדי תנועה, באופן שמבזה את עצם הרעיון של שלטון חוק – אם החוק הוא מה שנוח לשליט בכל רגע נתון, מי צריך אותו; קביעה שהמדינה איננה שייכת לאזרחיה אלא ליהודי העולם, גם כשאלה אינם רוצים בה; סירוב להעניק שוויון זכויות ואת השירות הבסיסי של נישואים אזרחיים; סתימת פיות, גם באמצעות חוק וגם בשל מוג לב אזרחי נדיר, של אנשים החולקים על האידיאולוגיה הרשמית של המשטר; ופגיעה עמוקה ומתמשכת בזכות של התושבים למחות על כל זה ולהזכיר לממשלה שהם עדיין בעלי הבית. אם תאמר את זה, יבוא שוטר. והשוטרים יודעים היטב, כפי שיאמרו בשיחות סגורות, איך הם צריכים להתנהג כלפי מתנגדי המשטר ואיך הם צריכים להתנהג כלפי תומכיו.

זכרו את זה, בפעם הבאה שינסו לומר לכם שאתם חיים ב"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון." שימו לב שהמשטר כבר דורש שישוו בינו ובין המשטר הבעת' כהוכחה לכך שהוא בסדר, ותבינו לאן אנחנו הולכים – אם לא נתקומם. זה עדיין בידינו, אבל ספק אם נשאר זמן רב.

ועוד דבר אחד: עוד זה מדבר וזה בא: עובדיה יוסף קבע – לא הפתעה גדולה למי שמכיר את החומר, אבל רמה כזו של רעל יהוויסטי מזמן לא העלתה את ראשה המכוער מהמרתף – שאסור לרופאים יהודים לטפל בלא-יהודים בשבת, אלא אם הם פועלים בצוות. גם את זה התיר יוסף מחשש שאם לא יטפלו הרופאים הדתיים בחולים לא יהודים, יישלל רשיון הרפואה שלהם. לשלב הבא -–האיסור המוחלט לטפל בחולים לא יהודים, שמופיע בכל הספרות ההלכתית ומותר רק מפני "דרכי שלום" או חשש איבה – עוד לא הגענו. יש למה לצפות.

(יוסי גורביץ)