לפני כחודש, שמתי לב לתופעה חשודה משהו: שני מתנחלים בעמדות תקשורתיות בכירות, יהודה יפרח ונדב העצני, נשאו שניהם קולם בילל על כך שוועדת הערר של המנהל האזרחי בגדה המערבית הורתה לעקור 80 דונמים של גפנים "של יהודים", אף שהיא מצאה שהטוען הפלסטיני לא הוכיח בעלות בקרקע, הכל בזכות העוול הנורא שנגרם ליהודים טובים בגדה בשל הצו המשפטי הנורא של "צו שימוש מפריע." יפרח כתב כאן, העצני כאן.

היתכן, תהיתי? הכזעקתה? ובכן, בירור קצר העלה שכרגיל אצל אחינו מגולת פלסטין, האמת משחקת תפקיד משני, אם בכלל, ושכרגיל מדובר בתעמולה שקרית. אני חייב לציין שרגע ה"כאן חשדתי" שלי הגיע כאשר ראיתי שיפרח הוא אחד הכותבים: הלז, עורך המוסף המשפטי של "מקור ראשון", הודה בפומבי שהוא גנז תחקיר על שחיתות – כמסתבר, בישיבת בית אל – משום שהוא הגיע למסקנה שהמושחתים, שהוליכו שולל משפחות, "לא לקחו כסף לכיסם," ושחשיפת הפרשה תפגע "בהתיישבות." גם זכרתי את הרגע שבו יפרח תקף את עו"ד מיכאל ספרד (גילוי נאות: הוא ידיד אישי והיועץ המשפטי של "יש דין," שעבורה אני כותב כפרילאנסר), מבלי להביא גילוי נאות על כך שהוא התגורר באחד מתשעת הבתים שנהרסו בעמונה, כתוצאה מעתירה של ספרד.

נניח כרגע למוסר העיתונאי המפוקפק של יפרח, ונעסוק בשאלה. מה קורה כאן בעצם? ובכן, המדובר בצו שימוש מפריע שהוצא בשנת 2008 כנגד משק אחיה, ארגון מתנחלים, צו שהורה לו לכרות 80 דונמים של גפנים ששתל המשק בשטח לא-לו. משק אחיה טען שמתנחל אידיאולוגי בעל שם, בועז מלט, מכר לו את האדמה הרלוונטית. מלט עצמו הגדיר את הפעילות שלו, בראיון ל"בשבע" ("יש קמח (אורגני) ויש תורה," גליון 77), כך: "שנן קרקעות שהמדינה לא הצליחה להכריז עליהן בגלל בעיות בירוקרטיות. יש מקורות שמוסרים לנו באיזה קרקעות מדובר. אלו אדמות שלא שייכות לערבים למעשה, ואנחנו על ידי פעולה פיזית בשטח מעבירים אותן לבעלות יהודית. כעת הכול נמצא בתהליכי רישום." הכתבת, חנית רוטנברג, הוסיפה ש"הוא [מלט – יצ"ג] מסרב בחיוך לפרט על היקפם המדויק של שטחי החקלאות."

כאן יש צורך לתרגם משפת מתנחלים לשפת בני אדם. ב"פעולה פיזית" הכוונה היא "גזל"; ב"להכריז עליהן" הכוונה היא "להכריז עליהן כעל אדמות ציבור" , והכוונה היא לקרקע פרטית שלא הוסדרה בטאבו. כשלישראל יש בעיה להכריז על אדמה כ"אדמת ציבור" (הנוסח המקובל והשגוי הוא "אדמות מדינה") המשמעות היא שיש שם טענות בעלות חזקות למדי, שמשפטני האוון שלה לא מצאו דרך לעקוף. אז בועז מלט וחבריו, בסיוע שקט של סוסים טרויאנים במנהל האזרחי, משתלטים עליהן ו"יוצרים עובדות בשטח."

משק אחיה טען שהוא נטע את הכרמים שלו בשטח שרכש מידי בועז מלט, שלטענת המשק, ישב שם ועיבד את הקרקע במשך יותר מעשור. אממה, המשק סירב לקרוא למלט להעיד בפני ועדת הערר, בטענה שהוא "לא באזור." מעבר לכך, המשק גם נמנע מלהציג לוועדת הערר את מסמכי המכירה שכביכול קיבל ממלט, או את יפויי הכוח הרלוונטיים.

כתוצאה מכך, נאלצה ועדת הערר המאד אוהדת למתנחלים של המנהל האזרחי בגדה המערבית לכתוב את הדברים הבאים:

"ההמנעות מהעדתו של העורר 2 [מלט – יצ"ג], שהוא-הוא מי שנטען שעיבד את המקרקעין במשך עשור ויותר לפני, איננה מאפשרת את אלא את המסקנה כי עדותו היתה מזיקה לעוררים, ולכן נמנעה העדתו. […] בהעדר הסבר סביר אחר, גם ההמנעות מהצגת הסכם הרכישה ומצירוף נספחי יפוי הכוח הבלתי חוזר שצורף לערר (נספח ב' לערר) אינם מאפשרים אלא את המסקנה, כי הסכם הרכישה ויפוי הכוח לא כללו את המקרקעין נשוא הערר. […] ולסיכום, ראיות הצדדים מחייבות, לעניות דעתי, את המסקנות הבאות: א. לא הוכח עיבוד המקרקעין נשוא הערר על ידי העורר 2 כלל (גם אם יתכן כי "ישראלים" עבדו את החלקה במחצית הראשונה של העשור הקודם). ב. לא הוכח שהקרקע נשוא הערר נמכרה על ידי העורר 2 לעוררת 1 [משק אחיה – יצ"ג]."

כל ההדגשות שלי. להלן צילום של החלקים הרלוונטיים מפסק הדין:

אתם הבנתם מה קרה כאן? ועדת העררים של המנהל האזרחי קבעה שמשק אחיה, לכאורה הנגזל, כלל איננו בעלי הקרקע הרלוונטית. כן, היא גם קבעה שהתובע הפלסטיני לא הוכיח את טענתו כנדרש, אבל לו יש חלקי הוכחות: למתנחלים אין כלום.

משום מה, גם יפרח וגם העצני, אף שפסק הדין הזה היה לפניהם, בחרו שלא להביא לידיעת הקוראים את העובדה המינורית הזו. הם כנראה בנו על כך שאף אחד לא יחפור את פסק הדין ואשכרה יברר מה כתוב בו. אז זה לקח זמן, אבל הנה. אני רוצה להודות לעורכת הדין קמר מישריקי, שייצגה את הבעלים הפלסטינים מטעם "רבנים לזכויות אדם," על כך שהעבירה לידי את פסק הדין.

המסקנה: בפעם הבאה שאתם נתקלים בה"ה יפרח והעצני, כשהם כותבים משהו על התנחלויות, שימו לב: נוכלים לפניכם, שמטרתם להונות אתכם לשם hasbara. שומר נפשו ירחק.

(יוסי גורביץ)