נתניהו מנסה לנצל את התאבדותו של אריאל רוניס כדי להתגבר על המעוז האחרון של חופש הביטוי

בסוף השבוע האחרון, שם קץ פקיד במשרד הפנים, אריאל רוניס, קץ לחייו. רוניס כתב סטטוס בפייסבוק קודם להתאבדותו, ובו תלה את החלטתו בתקרית שאירעה מספר ימים קודם לכן. אשה אפרו-אמריקאית הגיעה למשרד של לשכת האוכלוסין שניהל רוניס ודרשה לעמוד בתור לאמהות. התלהט ויכוח, שאחריו כתבה האישה סטטוס משלה, שבו כתבה שהיא חשה שמדובר בגזענות. רוניס כתב שבאמירה הזו, שהופצה במהירות ברחבי פייסבוק והגיעה גם לכלי התקשורת, הוא לא יכול לעמוד, ושם קץ לחייו.

זו טרגדיה, אבל לא הייתי נדרש לה – כולם כתבו על כך יותר מדי – אלמלא החליט הדיקטטור בהתהוות של ישראל, בנימין נתניהו, לנצל אותה. הלז הוא שר התקשורת, אבל במקום להתייצב לדיון בנושא בכנסת הוא שלח את אחד מסריסיו, יריב לוין – שר התיירות ומי שהיה בערך שבוע גם השר לבטחון פנים – כדי לדבר במקומו. האחרון אמר לכנסת ש”נדרשים התאמה ושינוי יסודיים בחוק לשון הרע, אבל בכל אבל בכל פעם שמנסים לקדם זאת מציגים את הדברים כאילו מנסים להצר את גבולות התקשורת […] לצערי אנחנו במדינה נמצאים בחופש ביזוי מוחלט. חופש הביטוי אסור שיהפוך לחופש הביזוי. אין שום בעיה לעמוד כאן ולהביע צער, אבל בסוף צריך להחליט אם אנחנו שמים גבול ונותנים לאנשים כלים להגן על שמם. אני מאוד מקווה שהפופוליזם שעד היום ליווה את הנושא, לא ימשיך ללוות אותו ובאמת נגיע להסדרה אמיתית. הסוגיה הזו מצריכה אומץ כדי לא ללכת שבי אחר הפופוליזם של פגיעה בחופש הביטוי. […] המקרה הזה (התאבדותו של רוניס, י"ל) הוא תמרור אזהרה והוא מבטא בעיה עמוקה שחורגת מעבר לרשתות החברתיות, והיא בעיה בכלל בשיח שהוא הרבה פעמים מאוד אלים ולעתים גם באווירה של חיסול חשבונות. זה קרה אמנם בגלל פוסט ברשת החברתית אבל זה יכול לקרות גם מפרסום בעיתונות. העובדה שבמדינת ישראל אדם הוא אשם אלא אם כן הוא הוכח אחרת לא מתאימה למדינה דמוקרטית. לא סוד שהחקיקה בישראל בפיגור עצום אחרי הטכנולוגיה.”

קשקוש מוחלט.

רוניס ידע מי האשה שכתבה את הסטטוס נגדו. היא כתבה אותו בפייסבוק, בשמה האמיתי. אילו רצה, יכול היה להתייעץ עם עורך דין, וזה היה אומר לו שפשוט אין לו עילה לתביעת דיבה. אם היה מתעקש – ויעיד המקרה של עינב גנד גלילי – היה מוצא בכל זאת עורך דין שהיה מגיש תביעה ריקה בשמו. סביר להניח שבמצב כזה, כגבר לבן פריבילגי עם די הרבה כסף, הוא היה מצליח להכניע את האשה ולהוציא ממנה התנצלות, אולי גם פיצוי, רק כדי שלא תצטרך להוציא את עשרות אלפי השקלים להתגוננות מפני תביעת דיבה. למעשה, יש סיכוי סביר שמאחר וכל התקרית התנהלה במסגרת תפקידו של רוניס, הוא היה מצליח לשכנע את המדינה להשתתף, ולו חלקית, בהוצאות שלו. במידה והמתלוננת נגדו היתה מוצאת את הכסף להתגונן משפטית, שופט היה מכריע האם יש ממשות כלשהי בתביעה (וכאמור, לעניות דעתי כמי שאיננו משפטן, אין). למעשה, לרוניס היה פתוח ערוץ משפטי נוסף – הגשת תלונה על העלבת עובד ציבור. פה היה לו ככל הנראה סיכוי טוב יותר. הוא בחר לא לנצל את הערוצים הללו – וכמובן, את הערוץ הלא-משפטי של הגנה על שמו הטוב על ידי מסירת תגובה לתקשורת – ובחר לירות בעצמו.

וזו בלי שום ספק טרגדיה, אבל.

אבל כך זה צריך לעבוד במדינה חופשית. חופש הביטוי צריך להיות ערך עליון שנסוג רק לעתים נדירות מאד. לאף אחד אין זכות שלא יעליבו אותו – גם לא לעובד ציבור. הסעיף הזה צריך לעבור מן העולם (אבל, כל זמן שלא עבר, יכול היה לשמש את רוניס.) אין לזה שום קשר לטכנולוגיה או לפיגור של החוק. כבר היו פסקי דין בארץ על דברים שנכתבו ברשת או בפייסבוק. לגמרי אפשר לתבוע על דברים שנכתבו בהם (הח”מ קיבל כמה איומים.)

אני רוצה לומר דבר קשה יותר: שחירות מחייבת קורבנות ושבהחלט יכול להיות שמקרים חריגים כמו זה של רוניס הם מחיר שאנחנו צריכים לשלם עבור היכולת לשמר חברה חופשית. כפי שאנחנו לא מוכנים להתנהל כמדינת משטרה – רוב הזמן, כשאנחנו לא בהתקף – כדי למנוע פיגועי טרור, משום שהתפיסה של ויתור על זכויות עבור בטחון היא כמעט תמיד אשליה, כך אסור לנו לוותר על זכויות כדי למנוע מקרים חריגים מאד מסוג זה.

שיימינג, היכולת לנקוב בשמו של האדם שפגע בך, היא אחד הכלים החשובים וכמעט הבודדים שיש לאזרח במדינה שבה שורר קפיטליזם טורפני. הוא יכול לזהות את הפקיד שהפך לשעה לעבד כי ימלוך, היא יכולה לזהות את השוטר שהטריד אותה מינית, הוא יכול להצביע על העוול שנגרם לו ולא לייחס אותו לאיזו “מערכת” מעורפלת אלא להצביע על הבורג שבחר לבצע את הפגיעה. אין לנו כמעט יכולת אחרת זולת היכולת הזו לעורר ויכוח ציבורי.

אבל כל מה שנאמר פה, עד כמה שהוא חשוב, הוא טפל לעניין האמיתי שבפנינו. הטרגדיה  – וטרגדיה, נזכיר, היא התנגשות של שני מקרים של צדק – של רוניס מעניינת את נתניהו וסריסו כקליפת השום. הטענה שיש “זכות שיסוי” היא הטענה הקבועה של סותמי הפיות, והכנה לקראת סתימת פיות היא מה שמתרחש כאן.

לא במקרה שימר נתניהו בידיו את תפקיד שר התקשורת: המטרה שלו היא לחסל את התקשורת החופשית בישראל. זו איננה נקיה מבעיות – ההתייצבות של ידיעות אחרונות במערכת הבחירות האחרונה מול נתניהו היא דוגמא לשפל כזה – אבל כל אדם חופשי צריך לתמוך בעיתונות חופשית מול הממשלה. השפל הגדול ביותר של עיתון חופשי הוא עדיין נקודה גבוהה יותר מזו של כלי תעמולה ממשלתי.

לנתניהו יש יותר מכלי אחד כזה. ישראל היום הוא הדוגמא המובהקת, אבל נתניהו שולט גם ברשות השידור. בימים האחרונים הוא נקט במהלך מסריח במיוחד כדי לחסל את ערוץ 10: העלה את דמי הערבות שלו פי 3, תוך שהוא מפטר את מנכ”ל משרד התקשורת שלא הסכים למהלך. למה התעקש נתניהו על תיק התקשורת? כי הוא רוצה ישראל היום גם בטלוויזיה. וכשהמהלך הזה יושלם, נתניהו יהיה כמעט במצבו של פוטין ב-2012: שליטה מלאה כמעט בכלי התקשורת. ערוץ 2, מעולם לא כלי חתרני או אופוזיציוני, יסתום את הפה כי נתניהו יאיים עליו בפתיחת ערוץ מתחרה. ערוץ 10 יחוסל. ידיעות אחרונות, על מה שנשאר מהאמינות שלו, יהיה במצור.

אבל ב-2012 פוטין הופתע לגלות שהוא אולי השתלט על התקשורת, אבל צצה לו חזית חדשה מכיוון הרשת: בלוגרים וכותבים ברשתות החברתיות ארגנו לו את המחאות הבוטות ביותר נגדו מאז 2000. אז מה עושים? מעבירים את החוקים הרלוונטיים כדי לסרס את הכלי החדש. חוק שקובע שהבלוגרים יצטרכו להרשם, בשמם האמיתי, ככלי תקשורת; חוק שקובע שחברות המדיה החברתית יצטרכו להציב שרתים על אדמת רוסיה כדי שהמשטרה החשאית הפוטיניסטית תוכל לעלעל בהם כאוות נפשה. זה כבר צריך להפחיד את מי שצריך לפחד. אחרי זה, אוליגרך מקורב קונה את הרשת החברתית הגדולה ויקונטקטה תוך שימוש באיומים על הבעלים, וחופש הביטוי שם נגמר. הפגנות מפוזרות באלימות משטרתית קשה. ואחר כך, כמובן, מגיעים חוקי צנזורה חדשים. על פיהם, אסור “להציג את דמותם של אנשים מוכרים באופן שאיננו עולה בקנה אחד עם דמותם כפי שהם רואים אותה.” המטרה היא לחסל את הממים הלועגים לפוטין. ממים – מונח רשת קשה להסברה; תמונה שמשתמשת במספר איקונים מוכרים כדי להלעיג מצבים ואנשים – היו כלי חד נגד נתניהו בבחירות האחרונות.

קשה להניח שהם הסבו לו נזק מיוחד. הבחירות, אחרי הכל, נגמרו בפחות או יותר תיקו גושי. אבל זה פחות או יותר מה שנשאר. וגם את זה צריך לחסל, כדי להפוך את הבחירות בישראל להצגה ריקה שתוצאותיה ידועות מראש. כמו ברוסיה, קצת כמו בטורקיה.

כי אם אין חופש ביטוי, ואם כל אדם צריך לחשוב לפני שיאמר משהו נגד המשטר כי הידקו את חוקי הדיבה, ואם ראש הממשלה שולט בתקשורת, אין בעצם אפשרות להחליף שלטון. אין אפשרות להציף מידע נגדי, כי לממשלה – וזה מה שלרוב לא עולה בדיונים על חופש התקשורת – יש מעצם קיומה שליטה ניכרת בתקשורת. הממשלה יכולה לייצר כותרות כאוות נפשה. ראש הממשלה יכול לזמן את התקשורת ולומר שהאופוזיציה חותרת תחת המדינה, וכלי התקשורת יצטרכו לשדר את זה; אלה בהגדרה חדשות. הוא יכול לומר שהוא הפציץ הלילה בעזה כי דאע”ש, וכלי התקשורת יצטרכו לשדר את זה – ולתת לו יתרון נראטיבי מובהק. כל מי שיבוא להגיב, יהיה, ובכן, בעמדת תגובה. ואם הוא מהסס לפני שהוא מגיב, אם הוא צריך להתייעץ עם עורך דין ואם חירות דיבור היא לא משהו מובן מאליו בחברה חופשית, שלא פוגעים בו אלא במצב קיצוני שבקיצונים, אז השליט זוכה בכוח להנציח את שלטונו.

או, ליתר דיוק, להכריח את העם להפיל אותו בכוח. אבל זה בדיוק מה שדמוקרטיה אמורה למנוע: את מלחמות האזרחים ושפיכות הדמים בעת חילופי שלטון. יתרונה העיקרי הוא בדיוק היכולת שלה להבטיח חילופי משטר נטולי אלימות. אלא שאין דמוקרטיה אם אין חופש ביטוי.

רק שזה אף פעם לא היה מובן כאן. אין לנו לא את התיקון הראשון לחוקה ולא את ה-known rules of ancient liberty שעליהם כתב מילטון, גם לא את מסורת העיתונות הפרועה של צרפת. חופש הביטוי בישראל איננו מעוגן בחוק; הוא מעוגן בכמה פסיקות של בג”צ. זה הכל. ואת בג”צ נתניהו כבר מפחיד, ועוד יגמד.

אז, כן, גם אם ממשלה אחרת היתה אומרת דברים דומים בדיון על פרשת רוניס כפי שאמר סריסו של נתניהו – ומאד לא אהבתי את מה שאמרה ח”כ מיכל רוזין (מרצ) בדיון – חובה היה עלינו להתנגד להם. אבל על אחת כמה וכמה, כשהם מגיעים משלוחו של אדם שכבר הוכיח שאין לו ולו דבר עם משטר דמוקרטי.

ועוד דבר אחד: כתבתי לפני כשבוע על מאמר תיאוריית הקונספירציה שכתב מנכ”ל משרד התקשורת של נתניהו, שלמה פילבר. נתניהו הגיב בזעם על החשיפה של כלכליסט בנושא וטען שפילבר לא כתב את המאמר, אלא שנכתב על ידי אדם אחר.

יש פה שתי בעיות. קודם כל, פילבר חתום על המאמר. כשנתניהו טוען שלא פילבר כתב אותו, הוא אומר שפילבר הניח לדבר שהוא לא מאמין בו להתפרסם בשמו. ממילא עולות שאלות על אמינותו של פילבר. שנית, האיש שנתניהו טוען שכתב את המאמר הוא אורי אליצור. הלז היה מנהל הלשכה של נתניהו ואחר כך שימש עבורו ככותב נאומים. כלומר, בכל מקרה מקורבי נתניהו הם שניצבים מאחורי המאמר. אבל כנראה שגם לנתניהו קל להכפיש אדם מת.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)