החברים של ג'ורג'

ואף על פי שיתמהמה

כמה הערות על החלטת בית הדין בהאג

בית הדין הבינלאומי בהאג קיבל אמש (ו’) את עמדת התובעת, ומצא שלבית הדין יש סמכות על השטחים הפלסטיניים הכבושים, להלן הגדה המערבית, רצועת עזה ומזרח ירושלים. התובעת, פאטו בנסודה, כבר הודיעה שבכוונתה לחקור פשעים שבוצעו (לכאורה, לכאורה) במבצע צוק איתן ובירי של צלפי צה”ל על המפגינים ברצועת עזה ב-2018, כמו גם על עצם הפשע של הקמת התנחלויות והגנה עליהם. הסמכות של בית הדין חלה רק על פשעים שבוצעו מאז 2014, השנה שבה הצטרפה פלסטין לאמנה; ההתנחלויות, מצד שני, הן פשע מתמשך.

למי תודה, למי ברכה?

בוקר טוב לבנימין נתניהו, שחתר במשך שנים תחת מערכת המשפט הרקובה גם כך בישראל, וריסק את היכולת שלה לטעון שהיא מנהלת חקירות ומשפטים ראויים מבלי ששומעיה ייקרעו מצחוק. תודה לך גם על ההחלטה הפומבית לספח את הגדה המערבית בזמן החגיגות בינואר 2020 (זוכרים את הריקודים?). בכך הוכחת שישראל זוממת לבצע סיפוח, שהוא פשע מלחמה. העובדה שנאלצת לחזור בך מהתכנית עקב עסקאות הנשק של ג’ארד קושניר ודונלד טראמפ, ששווקו תחת השם “הסכמי אברהם”, לא משנה את המציאות. נגעת, נסעת. יש הנאה מיוחדת בכך שריסקת את השקר על מערכת המשפט העצמאית של ישראל בהתחשב בכך שבקרוב תהיה חשוד בפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. אל תתכנן נסיעות לחו”ל בקרוב, אלא אם זה לארה”ב. אה, כן, שכחתי: ג’ו ביידן לא רוצה לדבר איתך.

בוקר טוב לקציני סדום של המנהל האזרחי, שבשנה האחרונה האיצו את קצב הריסות הבתים והמבנים בשטחי סי בנסיון לדרבן את הטיהור האתני של פלסטינים משם. אתם האחראים על יישום הסיפוח בפועל לאחר שהוא ננטש דה יורה. כל אחד מכם יהיה בקרוב חשוד בפשעי מלחמה. קחו עורכי דין טובים. תצטרכו אותם. מי יתן שתזכו לאותה מידת החמלה עצמה שהשפעתם על חסרי הזכויות שבתחום אחריותכם והגנתכם.

בוקר טוב לבני גנץ, הקצב מעזה. אנחנו יודעים שאתה לא בדיוק מאור הגולה, אבל תשמע – הסרטון שלך מקמפיין הבחירות הראשון, עם הבתים ההרוסים ומספר ההרוגים ברצועה? אתה הצלחת להפליל את עצמך בסרטון בחירות. זה מרשים. כדאי שתעבוד קשה בבחירות הקרובות: אתה תצטרך את החסינות הזו. יש מצב שהיא תמנע מעצר.

בוקר טוב לבוגי “משה” יעלון, הרוצח ההמוני של פלסטינים ושר הבטחון במהלך צוק מבצע צוק איתן. כמו גנץ, אף פעם לא היית הגבינה החדה במזווה, אבל תשמע, לוותר על ריצה לכנסת שלושה ימים לפני ההחלטה הזו? זה באמת מבריק. מאד קיוויתי לא לשמוע את שמך יותר, מר “החברה היא החוליה החלשה”; אבל אם המשמעות היא לקרוא את הכותרת “בוגי יעלון חמק ממעצר בבריטניה”, או “יעלון טוען בבית המשפט: השופטים מוטים”, אני אשמע אותו בתאווה ובצמא.

בוקר טוב ליאיר לפיד. כן, גם אתה. קודם כל, היית חבר קבינט בצוק איתן. יש לך אחריות מנהלית לכל פשע שבוצע שם. כן, אני יודע, בישראל אין חוקים שמענישים על פשעי מלחמה ואין פה תפיסה של אחריות מפקדים; אנחנו לא בהולנד. אבל האג כן. מעבר לזה, זוכר את האמירה שלך על “להרוג כל מי שמרים מברג”? שכחת? זה בסדר, כבר יהיה מי שיזכיר את זה לבית הדין. תשכח מלצווח “We love Israel” בשוודיה בשנים הקרובות.

בוקר טוב לציפי לבני, אחת הישראליות הבודדות שמעורבות בפשעי מלחמה בשלושה עימותים שונים: מלחמת לבנון השניה, עופרת יצוקה וצוק איתן. בכל שלושת המקרים היית שרת חוץ. כמו לפיד, את אחראית מנהלית לכל פשעי המלחמה שבוצעו שם. תוכלי להתנחם בכך שהחשיפה המשפטית שלך היא רק לצוק איתן (בשל ההצטרפות של פלסטין לאמנה ב-2014), אבל גם את צריכה להרגיש די מטומטמת על כך שלא רצת בבחירות האלה. החסינות לא תגן עליך מריסוק שאריות שמך הטוב, אבל היא עשויה לעכב מעצר. צמצמי את עצמך להופעות מול כינוסי AIPAC בארה”ב או משהו כזה. או, אפילו יותר טוב, תשתבללי ותקווי שאף אחד לא יזכור אותך. הלוואי שיכולתי.

בוקר טוב למפקדי הארטילריה דה-לה-שמאטע של חמאס. במשך שנים הפעלתם נשק טרור כנגד אוכלוסיה אזרחית. כן, היכולת שלכם לא משהו. זה יכול להיות קו הגנה. אבל תתקשו להתחמק מהעובדה שאתם יריתם חימוש לא מבחין לעבר אוכלוסיה אזרחית. אתם עזתים, אז יכולת הנסיעה שלכם לחו”ל לא משהו, גם בימים שאינם ימי מגפה; אבל אם היה לכם חלום כזה, כדאי שתוותרו עליו.

בוקר טוב למפקדי הארטילריה וחיל האוויר של צה”ל, הרוצחים הגדולים באמת. במקומכם הייתי פורש כדי לבלות זמן עם המשפחה ועורכי הדין. או, אם יש לכם שכל, מגיע להסכם טיעון שבו אתם מסגירים את הבכירים שמעליכם. כי, אישית, הייתי דוחף אתכם לתא בגודל המינימלי שמאפשר החוק ומאלץ אתכם לצפות שוב ושוב, עד שארית ימיכם המקוללים, בפניהם של האנשים שהרגתם מבלי לראות. זה כנראה לא יקרה; זה ודאי הפרה של המשפט ההומניטרי שאוסר על עינויים; אבל מותר לפנטז.

בוקר טוב לסא”ל נריה ישורון. אני מקווה שבקרוב תגלה שבבית המשפט בהאג לא רואים בירי ארטילרי על מרפאה משהו שיש להתגאות בו. במקומך, הייתי גורר איתי לשם את האוגדונר, עלוב הפיקוד והטמבל מדו”צ שחשב שזה רעיון טוב להתגאות בזה. מי יודע, אולי סיוע לבית המשפט יוביל לקיצוץ בעונשך.

בוקר טוב לפצ”רים מאז שנת 2014, שהקפידו לא לחקור את הפשעים או לסייע אקטיבית בטיוחם. אתם חשופים משפטית, חמודים שלי. ויותר טוב מזה: הפקרתם את האנשים שעליהם הייתם אמורים להגן. תהנו בכנסים, ואל תשכחו להסתכל לעבר הדלת מעת לעת.

בוקר טוב לחמוש הקטן קוסטה, מפקד טנק שירה לעבר רוכב אופניים, צחק עליו עם הצוות שלו, ואז רץ לתבוע את שוברים שתיקה תוך שהוא מפרסם את העדויות שלו במצ”ח. יקירי, הפללת את עצמך. במקומך הייתי מחפש עורך דין. אמיתי. לא מהסוג שעד כאן סיפקו לך. כן, הסיכוי שיעמידו אותך לדין נמוך – הפשע שלך לא ברמת ה-gravity (החומרה) שבית הדין מתעסק בו, אבל הם לחלוטין יכולים לזמן אותך לתת עדות. אל תדאג: הם ידעו עליך. יהיה מי שידאג לזה. אני, במידת הצורך. וסירוב לתת עדות הופך אותך למבוקש. אל תחשוב לרגע שהמפקדים שלך יגנו עליך: הם יגידו שמי שמע עליך בכלל ואתה פעלת על דעת עצמך. מה שכנראה נכון, לשם שינוי. מקווה שנהנית מ-15 דקות התהילה שלך.

בוקר טוב לכל האנשים שאצו-רצו לשבת על הגדר ולראות גטו מופגז ומופצץ; לאנשים שאומרים בלי מחשבה שניה שצריך להרוג אלף עזתים כדי לא לאבד חייל אחד – ואחר כך טוענים שלא היו שום פשעי מלחמה. אתם לא רואים במה שקרה פשעי מלחמה, כי אתם לא רואים בעזתים בני אדם. התכוננו להתבוסס עוד קצת בצדקת רשעתכם. מי יתן ועולמכם יצטמצם עוד ועוד, עד שתהיו כלואים לעד בתא מעשה ידיכם.

[…]

בימי הדמים של צוק איתן השתתפתי בכמה הפגנות בתל אביב נגד הטבח. הייתי בכאלה גם במהלך עופרת יצוקה. עזה, ואני מניח שבשלב זה לא מדובר בסוד גדול, הולכת איתי תמיד. ההפגנות של צוק איתן לוו באיום ממשי של אלימות פיזית כנגד המפגינים. אני זוכר את עצמי מתרחק מאחת מהן, בכיכר הבימה, משתדל לעקוף קבוצות של מה שנראה כמו אנשי ימין – ומוצא את עצמי מדקלם בשקט: “שום דבר לא יעזור/צה”ל הוא ארגון טרור.”

אחת אחרת זכורה לי במיוחד: אנחנו עומדים ליד כיכר רבין, על אבן גבירול, מחפשים מונית – היה ברור שללכת משם ברגל זו סכנת נפשות – והמון ימנים צוהל במכלאה משטרתית סמוכה: “אין בעזה לימודים/כל הילדים מתים.”

ככה זה עם פשעי מלחמה: מתגאים בהם בזמן אמת, ומכחישים אותם בזעם מיד לאחר מעשה. האספסוף שצהל בתל אביב על הילדים המתים ידע היטב מה צה”ל עושה. בזמן אמת, זו היתה סיבה לגאווה, הנאה אפילו. ועכשיו? ובכן. עכשיו עוברים לתנוחה הלאומית הישראלית: מתכווצים לעובר ומייללים שהעולם שונא אותנו.

עכשיו, באיטיות בלתי נסבלת, מפציע סוג של צדק. רחוק מלהיות מושלם, צדק שבור ומוכה; אבל הרבה יותר ממה שהיה פה עד כה. אני אקבל אותו בשמחה בלתי מוסתרת. רקדתם בנשף המכשפות של שנאה ודם? הנה בא השחר, ולאורו אתם בזויים וארורים.

נראה באור.

ועוד דבר אחד: קריין: הוא ביצע פשעי מלחמה בשטחים.

golan

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

המחנה הציוני עוד לא קלט שאנחנו כבר לא ב-1954

ההחלטה של המחנה הציוני לתמוך בפסילת חנין זועבי היא לא רק סכין בגב, היא גם גול עצמי

אם למישהו היה ספק שאסור להצביע עבור המחנה הציוני, בוז’י הרצוג וציפי לבני חיסלו את הספקות ביום חמישי האחרון, כשהודיע המחנה הציוני שימליץ לוועדת הבחירות על פסילתה של חברת הכנסת חנין זועבי (הרשימה הערבית המשותפת).

על פניו, מי שמכיר את ההיסטוריה של מפלגת העבודה, לא צריך להיות מופתע. לפני הבחירות של 2009 (אז מנהיג המפלגה היה אהוד ברק) תמכה העבודה לא רק בפסילה של זועבי עצמה, אלא בפסילה של בל”ד כולה.

מה קרה פה? קרו שלושה דברים. קודם כל, המחנה הציוני מיהר להצטנף בחיקו החמים של הקונסנסוס היהודי. לא רק יאיר לפיד מסרב לשבת עם “הזועבי’ז,” גם מפלגת העבודה והתנועה תומכות בהרחקתה מהכנסת. מישהו במטה שלהם בטח חשב שזה יביא להם קולות. זה לא יקרה: כשבוז’י הרצוג מנסה להתחפש לדני דנון, הציבור יעדיף את המקור. כל שהוא כביצה, ביצה טובה ממנו. (במקרה של ציפי לבני, אף אחד לא היה מתפלא אם היתה מתחפשת גם למאיר כהנא. הקוקיה הזו הטילה ביצים ביותר מדי קינים מכדי שיקחו ברצינות את הטענה שיש לה אידיאולוגיה כלשהי.)

שנית, מפלגת העבודה חוזרת למקורות שלה. בשנות החמישים והשישים, היו למפא”י “מפלגות” לווין של פלסטינים ישראלים, שהיו גרורותיה לכל דבר ועניין, כבשים צייתניות של בן גוריון שתמכו פעם אחר פעם במשטר הצבאי. אם אתם לא זוכרים את זה, היו בטוחים שבציבור הפלסטיני זוכרים גם זוכרים. כשמפלגה פלסטינית ניגשת לבחירות לכנסת, הצל של מפלגות הקוויזילינגים האלה מלווה אותה; היא תמיד צריכה להוכיח לבוחריה שהיא לא ההמשך של סיף א דין זועבי. היורשת של מפא”י, מצידה, עדיין חושבת שהיא רשאית להכתיב לפלסטינים הישראלים מה מותר להם לומר ומה גבולות השיח שלהם; בלשונו של אלתרמן, היא עדיין חושבת שמותר לה לקרוא

“אתה דובר באין מחריד,

מפני שטוב אני… נדיב… דוגל בחופש…

אין זה הולם אפילו מסיבה פרטית.”

רק שבמקרה של הרצוג ולבני, אי אפשר לומר שהם טובים, נדיבים, או דוגלים בחופש.

תזכורת: ברשימת הבית היהודי לכנסת, יש בוגדים ותומכי טרור של ממש. יושב ראש המפלגה, נפתלי בנט, מעסיק כיועץ פוליטי את המחבל היהודי המורשע נתן נתנזון. יש בה אנשים שמפנטזים על הקמת מחנות השמדה, יש בה רב שפסק שמעיקר הדין אסור להעניק טיפול רפואי לשבוי, ויש בה שרלטן פוליטי שהוא כנראה הפעיל הפוליטי היחיד בארץ שמסתובב עם חותמת “פאשיסט” מטעם בית המשפט. אבל את המפלגה הזו, המחנה הציוני כלל לא היה מעלה על דעתו לנסות לפסול. מה זאת אומרת, להגביל את חופש ההצבעה והבחירה של יהודים?

אבל כלפי פלסטינים ישראלים, במחנה הציוני עדיין חושבים שמותר להם לומר מה הגבולות שלהם. הם עדיין חושבים שמדובר באזרחים סוג ב’, שישראל היא קודם כל מדינת יהודיה וכל השאר הם אורחים נסבלים, שבמידה והם עושים שימוש נועז, חריג, מטריד בחסינות שהוענקה להם כחברי כנסת כדי לחשוף את ערוות המשטר הציוני, צריך לזרוק אותם החוצה. מהבחינה הזו, באמת שאין הרבה הבדל בין הרצוג ולבני ובין משה פייגלין.

ושלישית, שהסכין בגב הזו – ההצטרפות לימין שמעניקה לגיטימציה לסתימת פיות של ח”כים פלסטינים – היא גם גול עצמי מהדהד, מכמה סיבות. קודם כל, יש סיכוי טוב למדי שהמשחק הציני של המחנה הציוני, משחק שמחקה את המשחק של הימין הקיצוני – אנחנו נפסול את זועבי, לתשואות הקהל, ובג”צ יבטל את ההחלטה, וכך יציל אותנו מעצמנו – לא יעבוד הפעם. כשזועבי ערערה על ההחלטה להרחיק אותה מהכנסת, הפחדנים בגלימה ניצלו את העובדה שהכנסת פיזרה את עצמה כדי להמנע מלפסוק; אבל לפני זה, הם ניצלו את הבמה כדי להשתלח בזועבי. כן, גם בבית המשפט העליון יושבים פופוליסטים. גם שם קוראים עיתונים ומחפשים את שמם. מישהו מוכן להתערב שבוז’י הרצוג לא יהיה עלה התאנה של בג”צ, כשזה יחליט הפעם שלא להתערב בהחלטת ועדת הבחירות המרכזית? הוא יעשה את זה בלב כבד, כמובן, ותוך אמירות נוקבות על כך שזה ממש לא תקין אבל אי הסבירות לא מוגזמת.

אם זה קורה, מה שצפוי לקרות הוא חרם פלסטיני על הבחירות ונפילת הפסאדה של הדמוקרטיה היהודית. והמחנה הציוני ישמש, כפי ששימש בממשלות נתניהו, כמלבין הלאומי. הוא זה שיאמר לליברלים מחוץ לישראל שהנושא מורכב ושלא היתה ברירה.

אבל גם אם בג”צ יעמוד על זכויותיה של זועבי, זה עדיין גול עצמי מהדהד. להרצוג אין ממשלה בלי הפלסטינים הישראלים בשום קונסטלציה שהיא. העובדה שהוא מוכן לתקוע בגבם סכין כזו, מציבה בפנינו שתי אפשרויות: או שהרצוג טיפש מאד, או שהוא חושב שהוא יכול להעליב את הפלסטינים ועדיין לזכות באמונם אחרי הבחירות. מאחר והם כבר לא חיים בימיו של סיף א דין זועבי, לגמרי יתכן שבהחלטה הזו, הרצוג הפסיד את ראשות הממשלה.

בהנחה, כמובן, שהוא בכלל רצה בה. אם אנחנו יוצאים מנקודת המוצא שאומרת שהמטרה של הרצוג ולבני היא לא להרכיב את הממשלה הבאה, אלא למצב את עצמם במקום טוב בממשלת נתניהו, אז המהלך הזה הגיוני לגמרי: הרצוג ולבני מבהירים לימין היהודי שהם לא פחות ציונים ממנו, גם הם יודעים לשלול זכויות של פלסטינים. עכשיו אפשר לדבר על התיקים?

אז, שוב, וביתר שאת: כשתלכו לקלפיות ב-17 במארס, אל תצביעו לשום מפלגה שלא מכירה בזכויות המלאות של כל אזרחי ישראל. זה אומר שכאשר אתם נכנסים לקלפי, הפתק של “המחנה הציוני” פסול. יש רק שני פתקים שהדמוקרט הישראלי יכול לשים בקלפי: מרצ והרשימה המשותפת.

אל תהיו הפראיירים שיסדרו שוב ללבני את הג’וב של שרת המשפטים, כשזו בתמורה מוכרת אתכם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות גדולות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים, במיוחד לזה שהתעניין במצבו של ווילי. לחתול שלום והוא מתרוצץ עם בעליו.

(יוסי גורביץ)

רוצים לזרוק את נתניהו לפח? הצביעו שמאלה

נתניהו מפחד, רואים את זה – אבל אסור להצביע למפלגה שצפויה להכנס לממשלה שלו. הפעם, רק שמאלה מהכייסית הסדרתית ציפי

ראש הממשלה לשלשת עופות לחוץ. מה זה לחוץ, היסטרי. נתניהו מחזיק כעת במפלגה של 19 מנדטים בלבד ומתפלל שיהיו לה יותר – והוא יודע שיש סיכוי גבוה מאד ש-19 מנדטים ייחשבו להישג. נתניהו כל כך היסטרי, שהוא דורש משרי מפלגתו “תהיו גברים, תתקפו את התקשורת.”

צילום: Naama Lazimi

נניח עכשיו לעובדה שנתניהו מייחס ל-51% מהאוכלוסיה תכונות של חולשה ופחדנות; האיש בכל זאת נמצא איתנו מהזמן שהיו פה חיילים בריטיים, ומהחינוך המוקדם למאצ’ואיזם קשה מאד להשתחרר. מה שחשוב כאן הוא הניקסוניזם, שכבר עמדנו עליו, והעובדה שנתניהו ממחזר את “הם מ פ ח ד י ם” של 1999. אז, כזכור, הוא היה זה שפחד, והוא הובס.

אבל בניגוד ל-1999, לנתניהו יש עדיין סיכוי השרדות. מי שעקב אחרי מערכת הבחירות בימים האחרונים, יכול היה להבחין במשהו משונה: ההתכתשות העיקרית היא לא בין העבודה (סליחה, ה”מחנה הציוני” – ייקח לי זמן) והליכוד, אלא בין העבו… המחנה הציוני והבית היהודי. השיא הנלעג שייך, אלא מה, לשרלטן הפוליטי רונן שובל; זה דרש מוועדת הבחירות המרכזית לפסול את השם “המחנה הציוני” בטענה שהמפלגה איננה ציונית. הבית היהודי יצא בקמפיין שטנה נגד יוסי יונה, שבו הוא הושווה לאיש חמאס (לא, אני לא אקשר לסרטון הזה.)

למה הבית היהודי משקיע כל כך הרבה אנרגיה במחנה הציוני? גם משום שיש בין בנט ונתניהו ברית שקטה, שלא הוכחשה, ושבמסגרתה, בנט, שקד, שובל והשאר חוזרים לתפקידם הישן – כלב התקיפה של נתניהו; אבל גם משום שברור לשתי המפלגות שאחרי הבחירות, יהיו כאן בערך שלושה גושים דומים בגודלם. הליכוד, עם 18-22 מנדטים (אני נוטה לכיוון ה-18); הבית היהודי, עם 16-18 מנדטים (ובמקרה חריג, עם 19-20); והמחנה הציוני, עם 21-24 מנדטים.

במציאות הזו, נתניהו והרצוג יתקשו שניהם להקים קואליציה. לבנט ברור שנתניהו מתעב אותו, ושהוא יזרוק אותו אם יוכל. לבנט אין אופציות אחרות לקואליציה והוא עדיין יהיה חלש מכדי להקים ממשלה בעצמו; גם אם הבית היהודי יעבור במספר המנדטים שלו את הליכוד, וזה יכול לקרות, לבנט אין את הלגיטימציה לראשות ממשלה והליכוד יהיה בהלם מכדי לוותר מיד על הבכורה במחנה הימין.

לכולם ברור שהנסיון הראשוני של נתניהו לשרוד ולהקים קואליציה יהיה באמצעות טלפון לבוז’י הרצוג. זה מה שבנט מנסה למנוע. הבית היהודי הרי לא ימשוך אליו מצביעים שסתיו שפיר ושלי יחימוביץ’ הם הסיבה שהלכו לקלפי. המטרה של ההתקפות של הבית היהודי היא להקשות על נתניהו מימין להקים קואליציה איתם אחרי הבחירות, ולאלץ אותו לבחור קודם כל בבנט.

העניין הוא שלהרצוג יש יכולת של ממש להקים קואליציה. עם כל הרעש של הימין היהודי, בכנסת הנוכחית הימין עצמו היה מיעוט. היו לו בסך הכל 43 מנדטים (19 ליכוד, 12 ליברמן, 12 בנט). זה טיפה יותר משליש מהכנסת, זה הכל. בלי הכייסית ציפי לבני, שהבטיחה לבוחרים שלה שהיא לא תכנס לממשלת נתניהו ואז דילגה אליה ראשונה, מושכת אחריה את לפיד, לא היתה לנתניהו ממשלה.

הרצוג יכול לאסוף אליו את כל הציבורים שנדפקו על ידי נתניהו, לזרוק את בנט ונתניהו לאופוזיציה, ולהקים ממשלה. העניין הוא שזה יצריך ממנו ויתור מרכזי, שלא ברור שהוא מסוגל לו: להכניס את המפלגה הערבית המאוחדת, לראשונה בתולדות ישראל, לקואליציה. להרצוג לא תהיה ממשלה בלי הפלסטינים הישראלים.

אבל, כאמור, לא בטוח שיש לו את האומץ. זה מהלך נחשוני שאפילו יצחק רבין, עם הקדנציה השניה והיחסית מהפכנית שלו, לא העז לעשות. ולכן אסור להשאיר לו ברירה.

הרצוג כבר ישב בממשלת נתניהו (באופן משונה, ערך הוויקיפדיה שלו מציין שהוא התפטר מממשלת נתניהו, אבל לא ששירת בה). לבני כבר כייסה את הקהל שלה, ובסופו של דבר מדובר בטרמפיסטית הפוליטית חסרת הבושה ביותר – היא דילגה בין ארבע מפלגות בעשור – שנראתה בפוליטיקה הישראלית מאז ומעולם. היא גורמת לבנימין נתניהו להיראות ישר ומכובד. שלא במקרה, גם הרצוג וגם לבני נמנעו מלענות על השאלה האם ישבו בממשלת נתניהו.

וזו כל הסיבה שצריך כדי לא להצביע למחנה הציוני. יש עוד, כמובן. אפשר להתחיל מהשם, שמלכתחילה מדיר 20% מאוכלוסיית המדינה. אפשר לדבר על הפחדנות מול מנכ”ל מועצת יש”ע שמסתיר את זה ומול מי שעזר לאבא לסחור עם מדינות אויב (דרך צד שלישי, כמובן). אבל העובדה שהקול שלכם יכול להיות זה שיקים את ממשלת נתניהו הבאה צריך להכריע.

ציפי לבני היא הסכנה העיקרית כאן: היא עלוקה חסרת עקרונות על הפוליטיקה הישראלית, שלמדה משמעון פרס שאם אתה מדבר על פשרה ערטילאית עם הפלסטינים יש מספיק מטומטמים שיצביעו לך ולא משנה מה אתה עושה בפועל. אם הרכבת הממשלה תיראה מסובכת מדי, היא לגמרי עשויה להתחיל מהלך של איום בפרישה ולדחוף את הרצוג לזרועות נתניהו. ולעזאזל, מי שמצביע לכל רשימה שמכילה אותה מאבד את הזכות ללעוג למצביעי יאיר לפיד.

רעיון: מואה, ביצוע: גלינה ווקס

יש בעבו… במחנה הציוני אנשים שאני מכבד ומעריך, ראש וראשונה להם סתיו שפיר – אולי ההפתעה הנעימה ביותר של הבחירות האחרונות, אחרי מיכל רוזין – והרבה מאד פעילים שעשו עבודה קשה במאבק חברתי סיזיפי בארבע השנים האחרונות. אבל ה-DNA של המפלגה הוא כזה של זחילה לממשלת ימין. ואסור, אסור, אסור לתת לנתניהו לחטוף נצחון ממלתעות התבוסה.

אז מה עושים? מצביעים שמאלה מהמחנה הציוני. הצביעו למרצ, או לרשימה הפלסטינית המאוחדת. ב-18 במארס, כשבוז’י הרצוג יסתכל סביבו, הוא צריך לראות גוש שמאל חזק, שמהווה אלטרנטיבה לנתניהו. פרדוקסלית, ככל שהמחנה הציוני יהיה חזק יותר, כך יהיו בו יותר קולות שידרשו כניסה לממשלת נתניהו. צריך לזכור שבממשלת שרון הראשונה, לליכוד היו 19 מנדטים – ולעבודה 23. היא עדיין זחלה לממשלה. ראש וראשון לחסרי החוליות, כמובן, היה שמעון פרס. בתפקיד שלו, תשחק הפעם ציפי לבני. היא כבר דיקלמה את השורות הקבועות: משא ומתן מדיני, צריך להשפיע מבפנים, אסור לתת למשוגעים לקבוע אלא צריך להחזיק להם את היד.

גם היותה של מפלגה המפלגה הגדולה ביותר, אין משמעה שהיא תרכיב את הממשלה. וציפי לבני תוכיח: היא היתה ראש המפלגה הגדולה ביותר ב-2009, אחרי שהונתה את השמאל, והממשלה עדיין הוקמה על ידי נתניהו. לא גודל המפלגה הוא שקובע, אלא מספר חברי הכנסת שממליצים על מועמד. ועל כן, שוב, חשוב שיהיה גוש חוסם נתניהו. ושוב, יש רק שתי מפלגות שהן חברות ודאיות בגוש כזה, והן צריכות להיות חזקות מספיק כדי לגרום להרצוג להאמין שהוא יכול: מרצ והרשימה הפלסטינית המאוחדת.

מילה על זו האחרונה. במרצ כבר מדברים על התעקשות שהיא תהיה חלק מהקואליציה. ואם אנחנו רוצים לסגת מהבור הפעור של מלחמת אזרחים שאליו גורר אותנו הימין היהודי, אם אנחנו רוצים להתחיל לתקן את השבר הנורא של ההיסטוריה הישראלית, אנחנו חייבים את המפלגה הערבית בקואליציה ואנחנו חייבים שרים ערבים. אנחנו חייבים להתחיל להעביר את התקציב של ההתנחלויות לישובים הפלסטיניים. יש לנו הזדמנות תיקון, אולי כזו שלא תחזור; אסור לתת למפלגת העבודה ללכת בעקבות ה-DNA שלה, אסור לתת לציפי לבני עוד הזדמנות לזחול לממשלה ולמכור את בוחריה.

ב-17 במארס, יש לנו הזדמנות לזרוק את בנימין נתניהו אל פח האשפה של ההיסטוריה הישראלית. וכדי לעשות את זה, צריך לומר “לא” למחנה הציוני.

הוא יודה לנו אחר כך.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הבכיינים

המערכת הפוליטית היהודית כגנון

בוקר יום רביעי היום, תמיד בוקר קשה, בוקר שכבר כונה בעבר “יום אלי ישי.” ובכל זאת, הבוקר היה קל מהרגיל: בוקר שבו יאיר לפיד וציפי לבני נבעטים מהממשלה הוא בוקר טוב.

המערכת הפוליטית היהודית היתה כמרקחה בשלושת הימים האחרונים, ואמש (ג’) שיגר נתניהו מכתבי פיטורין ללפיד ולבני, בנחשו היטב שלשני אלה אין את האומץ לפרוש מן הממשלה. ברוך שפטרנו. אם יש משהו חיובי בחוק המשילות, שהעלה את אחוז החסימה ל-3.25%, תהיה זו השמחה לאיד בצפיה בציפי לבני לא עוברת אותו.

אגב, העובדה שהם פוטרו, והעובדה שנתניהו אמר שהוא רוצה בחירות, כלל אין משמעה שאכן יהיו בחירות. בחירות זה דבר מסוכן. נתניהו צריך להעמיד את עצמו לדין הציבור, ולך תדע מה יקרה עד יום הבוחר. במיוחד כשבבית הנשיא יושב אדם שזוכר עדיין איך נתניהו ניסה לעשות הכל כדי למנוע את הבחירה שלו – בדיוק מחשש שדווקא הנשיא הזה יצטרך להחליט האם לאפשר לו להקים ממשלה. צריך לזכור שבפעם האחרונה שנתניהו אמר שהולכים לבחירות, הוא עשה תרגיל מסריח וצירף לממשלה את קדימה בהנהגת מופז, רק כדי לחסל אותן. צריך לשים לב שאחת הדרישות שנתניהו העלה ללפיד – ביטול מע”מ על מצרכי יסוד – היא דרישה של ש”ס. נתניהו? בעד הורדת מע”מ על מצרכי יסוד? כך שאל תופתעו אם עד מחר-מחרתיים-שבת, נתניהו יודיע שהוא בעצם כבר סגר על ממשלה עם החרדים.

כל העסק לווה בבכיינות דוחה. המובילה בצביעות היתה, כרגיל, ציפי לבני. מי שלא קיבלה את דין הבוחר של קדימה, מי שלא יכולה להצביע ולו על הישג אחד בחייה הפוליטיים, מי שהתעקשה לרוץ לבחירות עם חבורה של טרמפיסטים תחת הסיסמה “נתניהו – שואה גרעינית, לבני – חדי קרן ופרפרים”, היתה גם הראשונה לרוץ לתוך הקואליציה של נתניהו. אתמול היא התעלתה על עצמה. בצהרים, קודם לפיטוריה, היא הוציאה הודעה בנוסח “הבחירות במדינת ישראל יהיו בין ממשלה קיצונית, פרובוקטיבית, פרנואידית לבין ממשלה ציונית שיכולה …”

תני לי לנסח לך את זה מחדש: הבחירות יהיו בין הממשלה הקיצונית, הפרובוקטיבית, הפרנואידית שהייתי בין מקימותיה ושאני חברה בה בעת אמירת מילים אלו. בערב, לבני שברה שיאים חדשים: “נתניהו סילק את שומרת הסף של הדמוקרטיה והחוקה בישראל; עכשיו כל המשוגעים יכולים להשתולל.” אני שמח לשמוע שהגדרת את עצמך כ”שומרת הסף של הדמוקרטיה והחוקה.” תוכלי בבקשה להסביר לי על איזו חוקה את מדברת? ובאותה ההזדמנות, מה בעצם עשית בממשלה של משוגעים משתוללים?

שי פירון, שניסה בשבועות האחרונים לשמור על כסאו ככל שיכל, געה אמש ש”כמחנך ומנהל לשעבר אני שמח שאני לא מורה לאזרחות שצריך להסביר לילדים למה יש שוב בחירות.” זה בסדר, הילדים יסתדרו בלי ההסברים שלך. פירון אמר עוד, כשהגיש את מכתב ההתפטרות שלו יחד עם שרי יש עתיד, ש”לא נותרה לנו ברירה אלא להצטרף לשר האוצר ושרת המשפטים כי אין טעם בממשלה שמתנהגת בכוחנות, ממשלה בלי עתיד ותקווה. קיוויתי עד אתמול בלילה שדברים ישתנו אבל היה מי שרצה אחרת.”

כלומר, אליבא דפירון, ממשלת נתניהו היא, מצד אחד “ממשלה שמתנהגת בכוחנות, ממשלה בלי עתיד ותקווה” – אבל עד הלילה הקודם, הוא קיווה שהוא יוכל להשאר בה! תגידו, אתם בכלל קוראים את מה שאתם כותבים?

וזה עוד כלום לעומת נתניהו. זה האחרון יילל ש”חתרו נגדו במחשכים” ו”שניסו לעשות לי פוטש.” המילה נבחרה בקפידה: זו המילה שדוברי הליכוד משתמשים בה מאז סוף השבוע ושמופיעה בעקביות בבטאון לשכת ראש הממשלה, ישראל היום. פוטש היא הפיכה צבאית, תפיסת שלטון בכוח. שינויים מבניים בקואליציה והחלפת ראש הממשלה ללא בחירות, מצד שני, הם חלק בלתי נפרד משיטת הממשל הקואליציונית. שרת החליף את בן גוריון ללא בחירות ב-1954; בן גוריון החליף אותו באותה הדרך עצמה ב-1955; אחרי התפטרותו (השביעית, הוא אהב את התרגיל הזה) של בן גוריון ב-1963, הוא הוחלף על ידי אשכול ללא בחירות; מאיר החליפה את אשכול עם מותו ללא בחירות; רבין החליף את גולדה ללא בחירות, אחרי בחירות 1974; שמיר החליף את בגין ללא בחירות ב-1983; שמיר ופרס התחלפו ביניהם ברוטציה, ללא בחירות, בממשלת האחדות של 1984-1988; לכל אורך אותה ממשלה, ובמשך שנים אחר כך, ניסה שרון לקמבן מצב שבו הוא מפיל את שמיר ותופס את מקומו; ב”תרגיל המסריח” של 1990, ניסה פרס – ונכשל – להקים ממשלה במקום ממשלת שמיר המופלת (הממשלה היחידה שנפלה באי אמון), ומה שהיה מסריח שם היו התרגילים שהוא עשה עם החרדים. השיטה הקואליציונית היא שיטה של מפלגות. מי שמצליח להעמיד מאחוריו את המספר הגדול ביותר של חברי כנסת, הוא זה שיהיה ראש הממשלה. גם בלי בחירות.

נתניהו ייבב עוד במסיבת העיתונאים שלו אתמול ש”לא נתתם לי מספיק מנדטים” ושזו “ממשלה שנכפתה עלי.” אף אחד לא כפה עליך שום דבר. יכולת לשבת באופוזיציה. החלטת לנסות להקים ממשלה, נכשלת. ומה זה “לא נתתם לי מספיק מנדטים”? זו הקדנציה השלישית שלך. אתה הלכת לבחירות אחרי איחוד עם ליברמן. הגעלת חלק מהבוחרים שלך? שלם את המחיר. אולי היציאה המשונה ביותר של נתניהו היתה ב”בשנת 2000 ויתרתי על ראשות הממשלה.” לא, יא חתיכת שקרן. בבחירות לראשות הממשלה של שנת 2001 אתה לא היית חבר כנסת ולא יכולת להתמודד. עשית אמנם מאמצים ניכרים לשנות את חוק היסוד כך שיאפשר גם למי שאיננו חבר כנסת להתמודד, אבל שרון הצליח לסכל אותם והחוק לא שונה.

יבבות נוספות של נתניהו מהיממה האחרונה היו שהוא התנגד לחוק מע”מ אפס ושהוא התנגד לתקציב. אבל, מה לעשות, הוא הצביע בעד שניהם. הגיע הזמן שתבין את זה, רבאק: אתה לא חדש בפוליטיקה. כשזה מגיע להצבעה, לא משנה מה אתה חושב. משנה איך אתה מצביע. אתה תמכת בחוק מע”מ אפס ותמכת בתקציב, בדיוק כמו שתמכת בהתנתקות – למרות שקריך. למה תמכת בהם? למה מינית שר אוצר שעכשיו אתה אומר שהוא כושל, למרות שהאיש התוודה בפניך לפני שנים שהוא לא מבין שום דבר בכלכלה? למה לא רצית לתת לו להיות שר החוץ? כי, כמו תמיד, העמדת את האינטרסים האישיים של השרדותך מעל האינטרסים של המדינה שאתה אמור לנהל ושל האזרחים שבטפשותם בחרו בך.

וזו סיבה טובה לשלוח אותך סופית לפנסיה. אותך ואת עדר היבבנים שהפך את הפוליטיקה שלנו לגנון.

עוד הערה אחת: אם אתם מצביעים ללבני או לפיד הפעם, אתם מאבדים כל זכות להתלונן כשאלה ימכרו את האינטרסים שלכם פעם נוספת. שגיאה כזו מותר לעשות פעם אחת.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אופס, השוויון נעלם

בסיועה של המשת”פית ציפי לבני, נתניהו קובר שוב את הסיכוי לשוויון, ולו הצהרתי, במדינה היהודית

ציפי לבני עשתה השבוע תרגיל לשרי הימין, שדורשים את חקיקת חוק הלאום, ובאמצעות סעיף פרוצדורלי פיזרה את ישיבת וועדת השרים לענייני חקיקה. נתניהו רתח, בנט צווח, ולבני הגישה הצעת חוק נגדית. בהצעה הזו, נכלל סעיף שלא קיים באף אחד מחוקי היסוד של ישראל: שוויון לכל אזרחיה.

כיומיים לאחר מכן, לבני נבהלה מעצמה וגנזה את החוק. היא ביצעה נסיגה צרפתית והודיעה שהיא מצטרפת להצעת החוק של נתניהו. בחוק של נתניהו לא יהיה סעיף שקובע שוויון, אבל נתניהו גירד מאיזשהו מקום חוות דעת שאומרת ש”אנו סבורים כי קריאה משפטית נכונה של הדברים מלמדת כי השוויון נכלל בגדר העקרונות שעל יסודם תגובש הצעת החוק הממשלתית בנושא.” וואלה. “קריאה משפטית נכונה”? מה יקרה אם, נניח, שופט שלא מאמין בשוויון יתבקש לקרוא את החוק? למה לא לכתוב דברים כפשוטם?

כי, בסופו של דבר, זו הסיבה שלבני נבהלה וחזרה בה. ישראל משווקת את עצמה בעולם כ”דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון,” אבל היא מעולם לא היתה דמוקרטיה. עד דצמבר 1966, חל בה משטר צבאי על אזרחיה הפלסטיניים. אחרי 1967, היא החלה בסיפוח דה פקטו של השטחים הכבושים; את אל קודס ואת רמת הגולן היא סיפחה אף דה יורה, מהלך שאף אחד בעולם לא מכיר בו. אבל המדינה היהודית בלבאנט הקפידה תמיד שלא להיות שוויונית, להיות תמיד דמוקרטית ליהודיה ויהודית לשאר. היא העבירה חלקים ניכרים מהאדמות שבזזה מפלסטינים לידי קק”ל, כ-13% מאדמות המדינה, וסיבת המהלך היתה אחת: לממשלת ישראל יש בעיה חוקית להפלות פלסטינים ויכול להיות שלשופטים שלה לא תהיה ברירה, אחרי 15 שנות דיון, אלא להכיר בכך שלפלסטינים ישראלים יש זכות לאדמות הציבור; לקק”ל, ארגון יהודי בלבד, אין שום בעיה כזו.

על העוולה הגדולה הזו, אפשר להוסיף שורה של תקנות אחרות: העובדה שמעולם לא נבנה ישוב לפלסטינים ישראלים, העובדה שאין תוכניות מתאר לרוב הישובים שלהם (מה שהופך כל בניה בהם ל”בלתי חוקית”), העובדה שישובים פלסטיניים לא מקבלים – בניגוד לישובים יהודיים – שטחים לפיתוח תעשייתי, כדי שאפשר יהיה לומר אחר כך שהם נחשלים. על העובדה שממשלות ישראל נמנעו בעקביות מלשתף מפלגות ערביות (להוציא המפלגות המאולפות של ימי בן גוריון) בקואליציה, כלומר מנעו מהן גישה דה פקטו לכוח ולחלוקת המשאבים, אין צורך להרחיב את הדיבור.

כל זה יכול לעבור מהעולם, אם יהיה חוק יסוד שיקבע שישראל תהיה מדינה שוויונית כלפי כל אזרחיה. אפילו אשר גרוניס, שתומך במעצר מונע של אנשים שלא הועמדו לדין ושהמעמד החוקי שלהם לא הוברר, יתקשה לעקוף דברים מפורשים כל כך. ולכן סעיף כזה מעולם לא עבר. דן מרידור, שהגניב את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מתחת לאפם של הח”כים החרדים, רצה לכלול סעיף שוויון אבל ידע שאם יכניס כזה, החוק יופל.

התוצאה היא ש-238 שנים אחרי הצהרת העצמאות של ארה”ב, שקבעה ש”כל הגברים נוצרים שווים”, ו-225 אחרי שהכרזת זכויות האדם והאזרח של צרפת הכריזה על שוויון בפני החוק ועל זכותו של כל אזרח לשרת בשירות הממשלתי בכפוף ליכולתו, המדינה היהודית מסרבת להכריז על שוויון בין אזרחיה. כן, מסרבת: כי ממשלת נתניהו לא החלה בקבורת הרעיון של שוויון השבוע.

לפני כחמש שנים, בינואר 2010, דחתה ועדת השרים לענייני חקיקה של ממשלת נתניהו את הצעת החוק של אחמד טיבי, שקבעה דבר פשוט: שהקצאת הקרקעות בישראל תהיה שוויונית. השרים דחו את ההצעה, כשדן מרידור ובוז’י הרצוג נמנעים. בהחלטה השבוע, משחקת לבני בתפקיד הרצוג דאז: הורגת את סעיף השוויון.

על ציפי לבני, שמתחרה על תואר האפס הפוליטי המוחלט עם יאיר לפיד, אין טעם להכביר מילים. ואשר לממשלה שמתיימרת להיות ממשלת כל אזרחי מדינת ישראל, ושתובעת מהאזרחים הפלסטינים שלה נאמנות אבל מסרבת בתוקף להבטיח – עזבו לקיים, להבטיח – להם שוויון, אפשר להיות בטוחים שבשלב כלשהו היא תודיע לנו שאם האזרחים הפלסטינים שלה לא מרוצים, הם יכולים ללכת. ראש הממשלה שלה אמר בדיוק את זה לפני פחות משבועיים. זו “רוח השוויון” שעליה חושב נתניהו; ואם לבני לא הצליחה להבין את זה עד כה, אז היא מטומטמת מכדי לשאת בתפקיד ציבורי. לבני, כמובן, לא מטומטמת; היא פשוט חושבת שהבוחרים שלה מטומטמים. ואם היא תעבור שוב את אחוז החסימה, היא תצדק.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

הערה מנהלתית ב’: אני מזכיר שביום שלישי הקרוב, בשעה 20:30, ייערך מפגש בלוג בבר קיימא, רח’ המשביר 22, תל אביב. אנא תרמו סכום קטן במקום וקנו שתיה או משהו דומה. בתכנית: הרצאה בשם “התפוררות הסכמי סייקס-פיקו ועתידה של ישראל,” שתמשך כשעה, ולאחר מכן דיון חופשי במשך כשעה.

(יוסי גורביץ)

תשוחרר הפוליטיקה הישראלית מציפי לבני

שרת המשפטים שלכם יוצאת במיצג ונדליזם ביוון – כי היא יודעת שזה מה שהאספסוף היהודי רוצה, ומקווה נואשות שזה יספיק לה להבחר שוב

ציפי לבני, בעוונותינו שרת המשפטים של ישראל, יצאה לאחרונה לחופשה ביוון. לגיטימי. כנראה גם יותר זול מחופשה בישראל. במסעותיה, נתקלה לבני בשלט שהעלה את חמתה. השלט, כתבה לבני בעמוד הפייסבוק שלה, קרא “תשוחרר פלסטין,” והוא כלל מגן דוד שהקווים החיצוניים שלו צוירו כגדרות תיל, כשבמשולשים של הסמל מופיעות שמות ערים פלסטיניות: ג’נין, שכם, חברון, עזה. לבני הודיעה קוממיות שהיא נרעשת מהחיבור “של סמל שאנחנו כל כך גאים בו עם שנאה ותעמולה אנטי ישראלית,” ואשר על כן היא קרעה את השלט, וגם הקפידה להצטלם כשהיא עושה את זה.

לפני כמה שבועות, יצא משרד המשפטים של לבני בעוד איזה קמפיין בעד סובלנות. אולי הלוגו החדש שלו צריך להיות תמונת שרת המשפטים מפגינה את הסובלנות המפורסמת שלה על כרזה במדינה זרה.

תומכיה של לבני מיהרו לטעון שזהו איננו ונדליזם; הם טענו שהשלט היה בלתי חוקי. קשקוש. קודם כל, אנחנו לא יודעים אם הוא היה חוקי או לא – ואני מעז לומר שלבני לא טרחה לברר. גם אם הצבתו היתה בלתי חוקית, בפעם האחרונה שבדקתי לבני לא היתה פקחית עירונית ביוון. ההשחתה שלה של שלט היא עדיין השחתה, והיא עדיין סתימת פיות. נשאל זאת כך: היה והפקחית החרוצה לבני היתה נתקלת בכיכר עיר יוונית בשלט פרו ישראלי שהוצב שלא כדין, האם היתה ממהרת להסיר אותו? והאם היתה מפרסמת את תמונתה כשהיא מסירה אותו למען האלקטורט היהודי?

לא, אה? אז בואו נרד מהקשקוש הזה.

איכשהו, גסות הרוח וסתימת הפיות הזו נראות לציבור היהודי כמו משהו טבעי לגמרי – וזו הסיבה שלבני פרסמה את התמונה. ליהודים בישראל יש סיפור אהבה עם השחתה של מה שלא נראה להם: לפני כעשור, הפך השגריר בשוודיה צבי מזאל לגיבור לאומי, אחרי שהשחית מיצג אמנותי שנראה לו פרו פלסטיני. לבני מכתירה את ההשחתה שלה כחלק מה”קרב על דעת הקהל העולמית.” אבל איך נראה לה שתראה דעת הקהל העולמית את שרת המשפטים של ישראל, כשזו משתוללת כחוליגנית מן השורה? לא, כמו כל הבולשיט הרגיל על hasbara, אקט הוונדליזם הקטן של לבני היה מיועדת לתצרוכת פנימית.

אז מה קרה פה? נורא פשוט. לבני יודעת שממשלת נתניהו לא תוציא את ימיה, בין השאר משום שכפי שציין עידן לנדו, היא לא תעז להעביר תקציב. ולבני יודעת שאת תרגיל ההונאה שהיא עשתה על הציבור הישראלי אפשר לעשות פעמיים, אבל לא שלוש. בפעם הראשונה, היא גרפה 29 מנדטים; בפעם השניה, רק שש. ועם אחוז החסימה החדש, שהיא סייעה להעביר, היא הולכת הביתה אחרי הבחירות הבאות. אלא אם היא תשכנע מפלגה לאומנית כלשהי – הליכוד? יש עתיד? – לצרף אותה לשורותיה. אז היא צריכה לשפר את המוניטין הלאומני שלה.

ומאחר וללבני יש בעיה עם הסיסמה “תשוחרר פלסטין” – למרות, כמה משונה, שפעמיים היא העמידה את עצמה לבחירה כשהיא מבטיחה להקים מדינה פלסטינית – אז הגיע הזמן שגם אנחנו נאמר שצריך לשחרר את הפוליטיקה הישראלית מציפי לבני. ספק אם נראתה כאן אי פעם פוליטיקאית כושלת כל כך ואופורטוניסטית כל כך.

מאיפה להתחיל? אולי מהחתרנות הבלתי נלאית. קונדליסה רייס כתבה בספר זכרונותיה שלבני הלכה מאחורי גבו של אולמרט והבטיחה לפלסטינים שאם רק יחכו לרגע שבו היא תהיה ראש הממשלה, היא תתן להם הרבה יותר. זה תרגיל שמייצג שרלטנות פוליטית מהסוג שהופגן על ידי פוליטיקאים חסרי מצפון כמו ריצ’רד ניקסון ובעידן רחוק יותר, אלקיביאדס האתונאי. שנתיים לאחר מכן, באמצעות עבריין המין המורשע חיים “הלשון” רמון, ניסתה לבני לבצע תרגיל דומה.

אה, רמון: היועץ הפוליטי של מי שאהבה לקרוא לעצמה “מיסיס קלין”, ושלא בחלה ביועץ פוליטי אחר, עד השקר המורשע עמרי שרון. לבני אוהבת להציג את עצמה גם כתומכת בזכויות אדם – אבל שם הרקורד שלה גרוע אפילו יותר. היא ברחה מההצבעה על חוק הפליטים, חוק כה בזוי שהוא נפסל אחר כך על ידי בג”צ פה אחד; היא מתהדרת בשמירה על זכויות הדת בישראל – אבל מכרה אותן בשקט לנפתלי בנט; וכשאביגדור ליברמן הודיע שמשאת נפשו היא גירושם של ערביי ישראל, ושלא יהיה שלום בלי “חילופי שטחים”, לבני בלטה בשתיקתה.

ואולי טוב שהיא סתמה את הפה, כי מי שעקב אחרי לבני לאורך השנים יכול היה לזכור שכשזה מועיל לה, אין לה בעיה להתחנף לאספסוף. כשהיא חשבה שהיא תצטרך את החרדים, היא לא היססה לומר שהחילונים שכחו מה זה להיות יהודים, ועברה בשתיקה על כך שהכרזות של מפלגתה בבני ברק העלימו את התמונה שלה. כי מה זו קצת הדרת נשים לעומת הסיכוי (הלא קיים, אבל היי – רמון בטח טעה כאן, כהרגלו) שהחרדים ימליצו עליה כראש ממשלה.

האם מישהו יכול להצביע על היצג כלשהו של הפוליטיקאית לבני – להוציא, כמובן, היותה ראש אופוזיציה גרוע יותר משמעון פרס? לא? גם אני חשבתי ככה. אז הגיע הזמן לשחרר את הפוליטיקה הישראלית מקללת הריקנות המתרפסת שנקראת ציפי לבני, ולהבהיר שכל מפלגה שלוקחת אותה, מקבלת נטל ולא נכס.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הנה באים הספינים

אובמה מתנתק מישראל והפלסטינים, וממשלת נתניהו יוצאת במתקפת hasbara – על הציבור הישראלי, כמובן

זה פחות או יותר נגמר: נשיא ארה”ב, ברק אובמה, הודיע היום (ו’) שממשלת ארה”ב יוצאת מהמו”מ הישראלי-פלסטיני, כי שני הצדדים לא בשלים להחלטות קשות. במילים מנומסות יותר, הוא חוזר על ה”כשתהיו רציניים, תתקשרו אלינו” של בייקר לשמיר. בלשכת נתניהו כבר הספיקו להתלונן שהיחס האמריקאי למתרחש רך מדי כלפי הפלסטינים. נחזור בהמשך לנקודה הזו.

במקביל, פתח המשטר הציוני – אל תסתכלו עלי, ככה הוא מגדיר את עצמו – במתקפת hasbara. שורה של עיתונאים בכירים, ביניהם ארי שביט ונחום ברנע, חזרו על הקו שהמשטר מוביל: אבו מאזן מעולם לא היה בשל לשלום, לא יודע לעשות שלום, הוא תמיד בורח ברגע המכריע. רביב דרוקר עושה עבודה עיתונאית חשובה ומרסק את הקשקוש הזה. הטקסטים של ברנע ושל שביט כל כך דומים, שדי ברור שהם תודרכו על ידי אותו אדם או על כל פנים אותו צוות. ושניהם אומרים לציבור הישראלי לא את העובדות, אלא את מה שהממשלה רוצה שתחשבו שהן העובדות.

הממשלה מיהרה והוציאה סרטון hasbara מצ’וקמק עם אותו הקו. אפשר לראות אותו כאן. מבחינת הסרטון (והממשלה, והעיתונות השמאלנית לכאורה של ישראל), הסירוב של אבו מאזן להכיר בישראל כמדינה יהודית הוא “סירוב לשלום” ולא סירוב לאולטימטום; החתימה שלו על האמנה נגד עינויים, על אמנת ז’נבה, האמנה לכבוד האשה ואמנות אחרות היא לא רק “סירוב לשלום,” היא גם מהלך חד צדדי. וההסכם עם החמאס, על הקמת ממשלת מומחים והליכה לבחירות, גם היא סירוב לשלום.

כמה הערות. קודם כל, אף שהסרטון הזה דובר אנגלית, הוא מיועד לציבור הישראלי. איך אנחנו יודעים? כי הוא מתייחס לאבו מאזן כ-Abu Mazen ולא כמחמוד עבאס (Mahmoud Abbas), שזה השם שבו הוא מוכר בציבור דובר האנגלית. כרגיל, מטרת ה-hasbara היא קודם כל שכנוע הישראלים ורק אחר כך, אם בכלל, שכנוע אנשים שמחוץ לישראל. שנית, ממשלת נתניהו משחקת כאן את משחק ה”ארור אתה בבואך וארור אתה בצאתך” הקבוע שלה: כשהפת”ח והחמאס היו מסוכסכים, ישראל נהגה לטעון שאין טעם לדבר עם הפת”ח כי הוא לא שולט ברצועה. עכשיו, כשלממשלה הפלסטינית תהיה שליטה ברצועה, ישראל לא מוכנה לשמוע על זה כי זה “הסכם עם ארגון טרור.” הנה, למשל, שר החוץ של המשטר הציוני. שלישית, ממשלת ישראל מנסה, גם אחרי הערת ה”פוף” של קרי, להעמיד פנים כאילו לא היא אחראית לכשלון השיחות, בכך שלא עמדה בהתחייבות שעליה חתמה, לשחרר אסירים פלסטינים.

ציפי לבני, אם למישהו עוד היו צפיות ממנה, תמכה בנתניהו. רביב דרוקר מציין בארסיות שזה משונה, כי לפני כמה שנים, כשהחמאס והפת”ח היו על סף הסכם ונתניהו גינה אותו, לבני האשימה את נתניהו בבידודה של ישראל. מה השתנה מאז? נורא פשוט. לבני היא שרה בממשלה שיודעת שעתידה הפוליטי מאחוריה, ושהסיכוי שלה להבחר לכנסת הבאה – ודאי אחרי העלאת אחוז החסימה – דומה לזה של שאול מופז. אין לה באמת אפשרות לפרוש מהממשלה ולהשאר רלוונטית, אז היא צריכה לשמש את נתניהו כפי ששימש שמעון פרס את אריאל שרון – כמלבינה הציבורית שלו.

יאיר לפיד, שהבטיח לבוחריו שהוא לא ייכנס לממשלה שלא תנהל משא ומתן (וכפי שציין דרוקר, עשה אחר כך בדיוק את זה), כתב השבוע טקסט צבוע מהרגיל שבו הוא מאשים את הפלסטינים בהכל. בפסקה שהוא השמיט במייל ששלח למנויים שלו, הוא חזר אחורה במנהרת הזמן והסביר לנו שהפלסטינים אשמים בהכל עוד מהזמן שהמופתי דיבר עם היטלר. הטמבל הלאומי – עוד על לפיד, בסוף – כתב שהפלסטינים היו צריכים לקחת את מה שניתן להם ולהמשיך משם, והעובדה שלא עשו זאת מוכיחה שהם לא רוצים מדינה. “פי 1000 יותר צוות יש עתיד” הלעיגו זאת היטב:

“תשאלו: האם יאיר אומר שהמדינה שניתן לפלסטינים עכשיו היא רק נקודת פתיחה למשא ומתן עתידי? האם הוא בעצם אומר שהפלסטינים צריכים לקחת חצי עכשיו, ואת החצי השני לכבוש מאוחר יותר במלחמות, ואז להחזיק את השטחים שהם כבשו עשרות שנים, לבנות בהן מלא התנחלויות, למנוע אזרחות וזכויות מהנתינים החדשים שלהם, לזרוע שם עוני וייאוש ושנאה, לחרבן על החוק הבינלאומי, ואז כשיגידו להם להחזיר הם יגידו שהם לא יכולים כי הם כבר יישבו את האמ-אמא של השטחים האלה ובכלל אלוהים נתן להם את זה עוד ממזמן מזמן? לא, זה לא מה שהוא אומר. זה פשוט אתם המטומטמים שלא מבינים אותו.”

מה המטרה של כל אחיזת העיניים הזו? פשוטה למדי: לחזור על השקר המוצלח של אהוד ברק מ-2000, ש”הצענו להם הכל והם בחרו במלחמה.” כדי לוודא שהפלסטינים יבינו את תפקידם במחזה, תקף צה”ל ברצועת עזה מיד עם ההודעה על ההסכם בין הרשות לחמאס. זה היה צירוף מקרים מוחלט, כמובן. למרבה האכזבה של ממשלת ישראל, אף שחמושינו המעופפים האמיצים – אין לכם מושג כמה זה מפחיד לטוס במרחב אווירי שבו אין שום דבר שמסכן אותך – הצליחו לפצוע כמה ילדים, טרם הגיע פיגוע התגובה הפלסטיני המסורתי. אם וכאשר הוא יגיע, כמובן, התקשורת הישראלית תשמיט את העובדה שהפעלנו ציוד בשווי עשרות מיליוני דולרים כדי לפצוע כמה ילדים פלסטינים לפני כן. כלומר, תעלים את הרקע. האלימות הפלסטינית תפרוץ לחיים הישראליים, כרגיל, בלי שום הסבר. נו, מי צריך הסבר? זה בדם שלהם.

אלא שהפעם, התרגיל של “הצענו להם הכל” לא יעבוד. כלומר, הוא כנראה יעבוד מצוין על רוב גדול של הישראלים, שלא רוצים לשמוע יותר על הפלסטינים. הוא לא יעבוד על אף אחד אחר. לא בכדי, בלשכת נתניהו ממש לא מרוצים מהתגובה האמריקאית. הרי כל המהות של משחק המו”מ של נתניהו הוא להגיע למצב שבו האמריקאים מאשימים את הפלסטינים. הוא אמר זאת במפורש. ועכשיו האמריקאים – בפעם השניה בתוך חודש – לא משחקים את תפקידם, וזורקים את התיק על שני הצדדים. גם זה לא הוגן, אבל זה הרבה יותר הוגן ממה שהפלסטינים הורגלו בו.

יתר על כן, בניגוד למקרה של ברק, שאשכרה העלה הצעות – לא הצעות שהפלסטינים יכלו לקבל, אבל הצעות – ממשלת נתניהו לא עשתה זאת. יותר ויותר מתחוורת העובדה שתשעת החודשים האחרונים היו טחינת מים: ישראל סירבה לדון בגבולות הקבע. אפשר היה ללמוד זאת מהתגובה הישראלית לדרישות אבו מאזן עוד קודם להסכם שלו עם החמאס. בתגובה לתנאים של אבו מאזן – שחרור האסירים מהפעימה הרביעית והמשך המו”מ לעוד שלושה חודשים, בהם ישורטטו גבולות הקבע – אמרו “גורמים מדיניים” ש”משמעות דבריו של אבו מאזן היא שהוא אינו מעוניין בשלום. מי שרוצה בשלום אינו מציג פעם אחר פעם תנאים שהוא יודע שישראל לא יכולה לקבל אותם.” כלומר, הדרישה שישראל תקיים הסכמים שעליהם חתמה, ושתשרטט את הגבולות שלה, הם “תנאים שישראל לא יכולה לקבל.” אף אחד אפילו לא מדבר על יישום נסיגה לקווים הללו – עצם שרטוטם הוא משהו שישראל של נתניהו לא יכולה לעשות.

המשמעות של נסיגה אמריקאית מהמו”מ היא, במידה ניכרת, השארתה של ישראל מול התוצאות הבינלאומיות של המדיניות שלה – מה שקרי אמר מלכתחילה שיקרה, אם המו”מ ייכשל. הוא נכשל. הנסיון להשיג נסיגה ישראלית מהשטחים שכבשה ושהיא מנסה לספח מזה שנות דור תוך הסכמה, עבר מן העולם. עכשיו הגיע תורו של מה שממשלות ישראל הצליחו לדחות ארבעים שנה ויותר – טיפול בינלאומי בסכסוך.

מחנה השלום הישראלי, מה שנשאר ממנו, צריך להתנער מהאשליה כאילו יש ממשלה בישראל שמסוגלת לפנות עשרות אלפי מתנחלים מרצונה, ומהאשליה כאילו ממשלת נתניהו-בנט-לפיד מסוגלת או רוצה ללכת למהלך כזה. הוא צריך להבהיר לפלסטינים ולעולם שמחנה השלום עומד לגמרי מאחורי כל לחץ בינלאומי שיאלץ את ישראל לסגת לגבולותיה. אנחנו נמצאים היום 20 שנה ויותר אחרי אוסלו. הימין הישראלי, בסיוע טקטי של הימין הפלסטיני, הצליח לטרפד את הנסיון להשיג הסכם. עכשיו נותר לאלץ את ישראל לסגת שלא בהסכם.

צריך לזכור שהאינסטינקט של צה”ל במצבים כאלה הוא להרוג כמה פלסטינים, כדי להזכיר לפלסטינים שיש להם מה להפסיד. ראינו את זה בתקיפה בעזה. צריך גם לזכור שבשלב מסוים, אם יהיו מספיק הרוגים פלסטינים, יגיע גם גמול פלסטיני. כשהטרור יחזור, אל תתנו לדם להציף את עיניכם. שובו ושננו לעצמכם: זו מלחמת שלום ההתנחלויות. אלה הרוגי ההתנחלויות. דמם בראש נתניהו. דמם בראש בנט. דמם בראש לפיד. דמם בראש לבני. דמם בראש כל ישראלי שהעדיף לטמון את ראשו בחול, להעמיד פנים שאין כיבוש, ולחשוב שעם כבוש יכול להשאר רמוס לנצח. בישלתם את הדייסה; עכשיו אכלו אותה.

ועוד דבר אחד: יאיר לפיד כתב לפני כשבוע, עם מותו של הסופר גבריאל גארסיה מרקס, את הציטוט הבא:

“"הוא תמיד התייחס למוות כאל סיכון מקצועי בלתי נמנע."

“(גבריאל גרסיה מארקס, 1927-2014, "כרוניקה של מוות ידוע מראש")

כבר כתבתי על הנביבות האינטלקטואלית של לפיד, הצורך הבלתי פוסק שלו לשכנע שהוא יודע דברים. הציטוט אמיתי, לשם שינוי, והוא אפילו של מארקס – אבל הוא מספר אחר, “הגנרל במבוך.” אני יודע שלפיד חושב שסרגיי ברין הוא אדם בלתי מוסרי מתוקף היותו מיליארדר, אבל עדיין לא הצלחתי להבין מה יש לו נגד המוצר שלו, מנוע החיפוש של גוגל. מה יש לו כלפי הקוראים שלו, מצד שני, די ברור: בוז בלתי נשלט.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הספין והשקרים של ממשלת נתניהו-לפיד-לבני

ישראל כבר החלה בהפצת שקרים שמטרתם להפיל את האחריות לקריסת השיחות על הפלסטינים. לקראת מה שיהפוך להיות נקודות שיחה קבועות של הימין, הנה כמה עובדות לא נוחות

יריית הפתיחה במשחק ההאשמות הרשמי בין ישראל לפלסטינים בשאלת האחריות לקריסת שיחות תהליך השלום – אף אחד לא באמת חשב שהשיחות הללו יובילו לשלום, וראש הממשלה נתניהו כבר הצהיר שכל מה שהוא רוצה הוא להפיל את התיק על הפלסטינים – נורתה שלשום (ה’), כשישראל האשימה רשמית את הפלסטינים בקריסה. תועמלן הימין בן דרור ימיני מיהר לעשות את המעשה העיתונאי הנדרש ולהתייצב לצד הממשלה. ראוי לשים לב לפסקת הסיום שלו, היא אומרת הכל:

“ההסכם מחייב את ישראל לסיבוב אחרון של שחרור אסירים. הפעימה הרביעית. אבל כאשר הפלסטינים מודיעים מראש שהמשא ומתן ייפסק, זה בערך כמו המוכר שמתעקש שהקונה יעביר את התשלום האחרון, למרות שהסחורה כבר נעלמה. ולהבל הזה קוראים הפלסטינים "עמידה בהסכמים".

מה קורה פה? ובכן, ימיני נתקל בבעיה. יש עובדה שאי אפשר להתעלם ממנה, למרות שהתקשורת הישראלית עושה מאמצים ניכרים לעשות את זה: ישראל הפרה את ההסכם עליו חתמה. היא היתה אמורה לשחרר 26 אסירים פלסטיניים לפני כשבוע, ולא עשתה את זה. הסיבה? הימין היהודי לא היה מוכן עוד לחתום על שחרור אסירים, בעיקר משום שבמקרה הזה רוב האסירים שנותרו לשחרור על פי הקריטריונים שקבעה הממשלה – כאלה שכלואים מהתקופה שקודם להסכמי אוסלו – הם פלסטינים שישראל נזכרה פתאום שהם אזרחיה, משהו שהיא מקפידה לשכוח בימים כתיקונם. הימין היהודי, שלא מכיר באזרחות הישראלית כגורם קובע אלא רק במוצא יהודי, נזכר פתאום בתפיסה האזרחית הנשכחת כשזה מגיע לשחרור אסירים.

כפי שמזכיר רביב דרוקר, הפלסטינים ויתרו על שני תנאים אחרים לשיחות: הפסקת הבניה בגדה והתחייבות ישראלית לקבל את קווי 67’ כקווי הבסיס של השיחות. הם הסכימו להסתפק בשחרור האסירים. אפילו במעט הזה, המדינה היהודית לא מסוגלת לעמוד. השיחות עם הפלסטינים היו אמורות להמשך עד ה-29 באפריל, והשחרור האחרון היה אמור להתרחש חודש לפני תום השיחות. פתאום, נתניהו העלה את הדרישה ששחרור האסירים יתבצע רק אם הפלסטינים יתחייבו לנהל את השיחות ולא לפנות לאו”מ במשך תשעה חודשים נוספים.

למהלך כזה קוראים הפרת הסכמים, וזו הסיבה שימיני מתפתל כל כך, וזו גם הסיבה שבגללה התקשורת הישראלית לא מדברת על מה שקרה כאן בשבוע האחרון. בסופו של דבר, העיתונות הישראלית מודל 2014 היא עיתונות נרצעת. היא אומרת את מה שהשלטון רוצה שתאמר. היא כל כך מפחדת מהמצור הכפול שמוטל עליה – הנסיון של הקריקטורה האנטישמית שמממנת את ראש הממשלה לחסל את העיתונות מצד אחד, וההתבהמות הכללית של הציבור לכדי “פטריוטיות” עיוורת מצד שני, שרואה כל ביקורת ואמירת אמת כשמאלנות מסוכנת – שהיא לא מסוגלת לומר לציבור את העובדות הפשוטות: ישראל הפרה הסכמים ועכשיו היא מנסה להפיל את התיק על הפלסטינים.

מה אומר לנו ימיני, בעצם? הוא אומר שכן, יש הסכמים, אבל הסכמים זה משהו שלא צריך להתייחס אליו אם זה לא מתאים לנו. הפלסטינים התחייבו מראש למו”מ עד ה-29 באפריל. הם קיבלו קדחת. אין שום סיבה שהם יסכימו להמשך בזבוז הזמן הזה. קדחת? לא בדיוק. ישראל הרגה עשרות פלסטינים במהלך המשא ומתן, ולא חלף כמעט יום מבלי שהיא הודיעה על עוד בניה בגדה המערבית.

מספר ימים לאחר שישראל לא שחררה את האסירים כנדרש, ולאחר שנוכחו לדעת שארה”ב – “המתווך ההגון” – לא תכפה על ישראל את העמידה בהסכם, עשו הפלסטינים שרירים. לא, הם לא ירו בילדים יהודים מן המארב; לא, הם לא מנעו מים משכונות יהודיות; לא, הם לא בנו על אדמה שנגזלה בחוזק יד מחקלאים יהודים; הם פשוט חתמו על 15 אמנות בינלאומיות. בין השאר, הם חתמו על אמנת ז’נבה; על האמנה למאבק באפליית נשים; על האמנה נגד גזענות; על האמנה נגד עינויים; על האמנה נגד רצח עם; על האמנה נגד שחיתות; ועוד.

המהלך הזה הביא לישראל הרשמית את הסעיף, וכתוצאה מכך ציפי לבני – לכאורה, היונה בממשלת הנצים של נתניהו – דרשה מן הפלסטינים לשוב בהם מן החתימה, ולא, איימה, תטיל ישראל סנקציות על הרשות הפלסטינית. נחזור על זה שוב: ישראל דורשת שהפלסטינים יחזרו בהם מהחתימה על אמנת ז’נבה ועל האמנה נגד עינויים, ומאיימת עליהם בסנקציות אם לא יצייתו.

ספק אם אפשר להעלות על הדעת מהלך שפוי פחות מזה: המטרה של אמנות בינלאומיות היא לשכנע כמה שיותר צדדים לתחום עליהן. ישראל בעצם דורשת מהפלסטינים שלא לאסור על עינויים ושלא להתחייב לציית לכללי המלחמה. כן, יש לישראל יכולת למנוע את אשרור החתימה הפלסטינית – הן טעונות אישור מזכ”ל האו”ם וממשלת שווייץ. אבל איך לעזאזל תצא לקמפיין דיפלומטי בינלאומי שידרוש בלהט את אי קיום המשפט הבינלאומי?

הסנקציות הישראליות כבר מופעלות. בין השאר, ישראל מונעת פריסה סלולרית בעזה. זה קצת משונה: בימים כתיקונם, יש שרים בממשלת נתניהו שטוענים שאין טעם לדבר עם אבו מאזן כי ממילא איננו שולט בעזה. אם איננו שולט בעזה, מדוע להעניש את העזתים על פעולה שביצע מישהו שלא קשור אליהם? אה, זה בגלל שישראל כבר התרגלה להפוך את העזתים לילד הכאפות שלה, שבו היא חובטת כשהיא צריכה לפרוק את תסכוליה.

שימו לב, אגב, לספין שנלווה להטלת הסנקציות: ישראל מודיעה שהיא “משעה” את הפעימה הרביעית בשל ההחלטה הפלסטינית לחתום על אמנה נגד שחיתות ובעד זכויות האשה. אה, לא, זה שקר: ישראל אמורה היתה ליישם את הפעימה לפני שבוע, החתימה הפלסטינית על אמנות היתה תגובה להפרה הזו, ועכשיו מנסה ציפי לבני – זוכרים איך היו אנשים שהתלהבו ממנה? – לומר לנו ש”השעיית” שחרור האסירים היא תגובה על הפעולה הפלסטינית. היא מנסה לטשטש את סדר הדברים, להעלים את העובדה שישראל היא שהפרה את ההסכמים – עובדה שאפילו בן דרור ימיני נאלץ להכיר בה – ולטעון שוב שישראל רק “מגיבה” לפגיעות בה.

שציפי לבני היא אפס מאופס, במקרה הטוב, זה לא ממש סוד. סוד קטן עוד יותר הוא העובדה שגם שר האוצר שלנו הוא תולעת חסרת חוליות. הבלוגרית טל שניידר ליקטה כמה התחייבויות של לפיד מהחודשים האחרונים, בהם הוא הצהיר חגיגית שלא ישב בממשלה שלא תנהל משא ומתן. בין השאר, אמר לפיד לפני שבועיים את הדברים החדים הבאים:

“הגיע הזמן להעלות הילוך. ממשלת ישראל צריכה לענות על השאלה האם היא מנהלת את התהליך מתוך נסיון להגיע להסדר שלום. כי הבעיה האמיתי שאיתה רוצים להתמודד היא העובדה שזה אפשרי להגיע להסדר והגעה להסדר כרוכה בויתורים. אנחנו לא יכולים להמשיך לחמוק מן העובדה שלשלום יש מחיר. ראש הממשלה הצהיר שהוא מכיר במחיר ושהפתרון היחיד הוא יישום שתי המדינות. אני מאמין ומקווה שיש בו אומץ היסטורי דרוש כדי לשלם את המחיר. זה מה שהוא התחייב מעל בימת הכנסת. איני מעלה לדעתי לרגע שלא התכוון לכל מילה. תפקידו להפוך את ההצהרה לתכנית פעולה סדורה למרות כל הקשיים. הבטחתי שאם יבחר ללכת למו"מ אמיתי 'יש עתיד' תעמוד מאחוריו. […] אין לי זכות לעמוד מנגד. כל רגע שאין הסכם הוא סיכון של המדינה היהודית. הוא מקרב אותנו אל מדינה דו-לאומית שאליה שואפים הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני."

אתמול הוא כבר נשמע אחרת:

“התנהלותו של אבו מאזן ביממה האחרונה מעלה ספקות קשים האם הוא באמת מעוניין להגיע להסכם. כשפורסמה אמש רשימת התנאים שלו – שנראית יותר כמו התגרות מכוונת שמטרתה לפוצץ את השיחות – הישראלים היחידים ששמחו הם אנשי הימין הקיצוני, שמעדיפים לחכות למשיח במקום לנסות להגיע לפתרון. יש עתיד תמשיך לתמוך בהיפרדות מן הפלשתינים, אבל אבו מאזן צריך לדעת שבנקודת הזמן הנוכחית, הדרישות שלו פועלות נגדו. אף ישראלי לא ינהל אתו מו"מ בכל מחיר.”

במילים אחרות, האפס שהתגלם בבשר מחפש עכשיו דרך לרדת מהעץ שעליו טיפס ולהמשיך לשבת בממשלה, למרות שעל פי דבריו שלו-עצמו רק לנפי שבועיים, “כל רגע שאין הסכם הוא סיכון של המדינה היהודית.” טוב, הוא תמיד אמר שהוא מתכוון לשבת בממשלה בכל מחיר. אבל רגע, על איזו רשימת דרישות הוא מדבר?

ובכן, בימים האחרונים מפיצים גורמים ממשלתיים טענות על דרישות מופלגות שהעלו הפלסטינים, לכאורה, בפני לבני בעקבות אי שחרור האסירים. זו טענה מעניינת, אבל יש בעיה אחת קריטית: הפלסטינים מכחישים שהיא הוצגה אי פעם. הרשימה קיימת, היא הודלפה לתקשורת הפלסטינית, אבל הפלסטינים אומרים שהיא לא הוצגה רשמית – וש”בישראל ידעו שאין רשימה כזו, אך תמכו בהעצמת הפרסומים כדי להציג את הפלסטינים כמי שמציבים תנאים מקדימים ומכשילים את שיחות השלום.”

במילים אחרות, לבני, לפיד ונתניהו מארגנים לנו את ספין כל הספינים, “אין פרטנר” גרסת 2014 – והתקשורת הישראלית משתפת פעולה בהתלהבות. כשיסבירו לכם עוד כמה ימים או שבועות שאין ברירה ושצריך לנקוט בצעדים צבאיים, זכרו-נא איך הגענו לפה.

וכשיגיע צו המילואים, סרבו להתייצב. אל תצאו למלחמת שלום ההתנחלויות.

הערה מנהלית: אתמול התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אפילו לשקר הוא לא יודע

במהלך הבחירות של 1999, היה לי חוסר המזל להפגש עם מספר חב"דניקים, ובמהלך השיחה תהיתי איך הם, אנשים שאמורים להיות מוסריים, מוכנים לתמוך בנתניהו, שעל השקרנות שלו אין חולק. הם קרנו מאושר: הוא שקרן, אמר אחד מהם, אבל הוא השקרן שלנו. אלו היו הימים הטובים של הברית בין חב"ד לנתניהו, לפני שהוא היה צריך להמלט מאסספוף זועם שלהם ב-2005, עקב תמיכתו בהתנתקות.

שקרן שכולם יודעים שהוא שקרן הוא שקרן די גרוע. מי שצריך היה לקבל עוד הוכחות לכך, קיבל אותן ב-72 השעות האחרונות. ביום שישי, בדאבוס, אמר נתניהו שהוא לא מתכוון לפנות אף מתנחל. זמן קצר לאחר האמירה הזו, הוא נלחץ; המשמעות הברורה שלה הוא שלא יהיה שום פינוי בגדה, כלומר היא אומרת לכולם שנתניהו לא באמת מנהל משא ומתן. אז אמש (א'), לשכת נתניהו הפריחה בלון ניסוי חסר תכלית, שבו נאמר שבכוונת נתניהו להשאיר התנחלויות בשטח שבשליטה פלסטינית.

ברור לכל שהרעיון לא מעשי ושהשארת מתנחלים בשטח בשליטה פלסטינית היא הזמנה לטבח – אחרי מה שהמתנחלים האכילו את הפלסטינים בארבעים השנים האחרונות, הפלסטינים יצטרכו להיות מלאכים כדי לא להחזיר קצת נקם ושילם, ויש מחסור ניכר במלאכים בגדה. גם לפלסטינים יש ימין קיצוני משלהם. המתנחלים נוהגים להתרברב שהם יטבחו בפלסטינים במצב כזה, אבל מה שווים הגיבורים הגדולים האלה בלי צבא פעולות התגמול לישראל ראינו בקוסרא. ברור לכולם שההצהרה של לשכת נתניהו היתה מיועדת להרחיק אותו מהדברים שהוא אמר ביום שישי.

נפתלי בנט, שכנראה מריח שהממשלה הזו עומדת להתפרק, מיהר להודיע שההצעה של נתניהו היא "אובדן עשתונות ערכי." פעם, כששמעון פרס היה ראש הממשלה, אריאל שרון כינה אותו "ראש ממשלה מעופף" בכינוי לגלגני כלשהו, ונאלץ להתנצל בפומבי אחרי שפרס שיגר לו מכתב פיטורין. יש דברים, אפילו בישראל, שאתה לא יכול לומר על ראש הממשלה ולהשאר שר.

נתניהו לא פיטר את בנט – כתמיד, הוא מקריב את האינטרס הישראלי על מזבח האינטרס האישי שלו; הוא יודע שפיטורי בנט הם קץ ממשלתו – אבל הוא לא נשאר חייב. לשכת ראש הממשלה האשימה את בנט ב"פגיעה חסרת אחריות לאומית במהלך שמנסה לחשוף את פניה האמיתיות של הרשות הפלסטינית, כדי לקבל כותרת לדקה. […] בנט פוגע בנסיון של ראש הממשלה להוכיח כי סרבנית השלום האמיתית היא הרשות הפלסטינית."

בואו נחשוב על זה רגע. נתניהו אומר בהודעה רשמית שההכרזות שלו לא מיועדות לצרכי משא ומתן אמיתי, אלא מיועדות בסך הכל לשמש כמוקש לרשות הפלסטינית. המשמעות היחידה שאפשר לתת להצהרה הזו היא שנתניהו נושא ונותן בחוסר תום לב; שהוא לא מנסה להגיע להסדר, אלא בסך הכל להפיל את האשמה לכשלון במו"מ על הפלסטינים. לשם כך הוא מגיע עם הצעות מופרכות.

כלומר, נתניהו מצהיר בפומבי שהוא שקרן, מי שמצהיר הצהרות שאין לו כל כוונה לעמוד מאחוריהן. התלונה שלו היא על כך שבנט מפריע לו לשקר. אם הייתי השגריר האמריקאי, הייתי שולח הבוקר מברק בהול וקצר לשר החוץ שלי, ואומר לו שראש הממשלה הישראלי מצהיר בפומבי שהוא מסבן אותו.

או שנתניהו לא מבין את המשמעות של מהלך כזה, ולגמרי יכול להיות שהוא כל כך הסתבך בשקריו שהוא כבר לא מבין, או שפשוט לא אכפת לו ובשביל כמה נקודות בדעת הקהל של הימין הקיצוני הוא מוכן להסתכן במשבר – לא רק עם בנט, אלא עם כל העולם כולו. מי יאמין להצהרות של נתניהו אחרי הפאדיחה הזו? אם הייתי ממתנגדי ישראל, הייתי מצרף את ההצהרה הזו של נתניהו לכל אמירה שלו, מעתה ועד עולם: דעו שיש לכם עסק עם שקרן שאיבד את הצפון וכבר שכח למי הוא אמור לספר איזה שקר.

מילא נתניהו. הוא שקרן פתולוגי, על גבול הפנטזיונריות. השאלה האמיתית היא מה עושה עדיין ציפי לבני בממשלתו של נתניהו; מתי היא תפסיק להעמיד פנים שיורקים עליה ושהיא בסך הכל עלה תאנה שמאפשר לנתניהו להמשיך את הסיפוח הזוחל.

אלא אם, כמובן, לבני פחות טיפשה מכפי שההתנהלות שלה מעידה, וכמו נתניהו, היא מעדיפה לשקר לציבור על מהות תפקידה בממשלה – הכל לצרכי השרדות פוליטית זמנית.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

האזרחות החלולה של ישראל

שר החוץ, אביגדור ליברמן, הודיע אמש (א') כי לא יתמוך בהסכם שלום שלא יכלול מה שהוא מכנה "חילופי אוכלוסין," שהוא שם נקי יותר לטרנספר. ליברמן דורש את העברתם של שטחים שמאוכלסים על ידי חלק ניכר מהפלסטינים הישראלים לפלסטין.

מליברמן אי אפשר לצפות להרבה. הוא "איש חזק" בסגנון הסובייטי-פוטיניסטי המוכר, איש של שלטון אתני ולא של שלטון המבוסס על תפיסה של זכויות. מה שבכל זאת צריך להפתיע היא השתיקה הכללית שבה התקבלה הדרישה שלו.

מדובר, אחרי הכל, בדרישה מדהימה מבחינה חוקתית. ליברמן רוצה לרוקן מתוכן, במקרה הטוב, את אזרחותם של מאות אלפי ישראלים, שרובם המוחלט נולד תחת שליטה ישראלית; הוא רוצה להעביר אותם לשליטה של ממשלה זרה. כלומר, גם אם הם ישמרו על אזרחותם הישראלית אחרי "חילופי האוכלוסין," היא לא תסייע להם בדבר.

המקרים בהיסטוריה המודרנית שבהם קרה משהו דומה לזה נדירים מאד. הבולט ביותר שאני יכול לחשוב עליו הוא התבוסה הצרפתית של 1870, כשחבלי המולדת של אלזאס ולוריין נקרעו מצרפת והועברו לגרמניה. הסנאט הצרפתי קיבל בדמעות את ההחלטה, תוך שהוא מכריז שאזרחותם הצרפתית של תושבי החבלים הכבושים תשמר לעד. כשיצאה צרפת למלחמת העולם הראשונה, 44 שנים לאחר מכן, היא יצאה אליה מתוך תחושה יוקדת להחזיר את האזרחים האבודים לתחומה. מאות אלפי צרפתים מסרו את נפשם על המטרה הזו.

ובישראל, שקט. שותק ראש הממשלה נתניהו, שמוכיח שוב שהוא לא ראש הממשלה של הישראלים אלא לכל היותר של היהודים, וליתר דיוק – של חלק מן היהודים; ראש ממשלה ישראלי, ראש ממשלה שגאה במדינתו, בתפיסת האזרחות שלה, בכך שבה שווים כל האזרחים בפני החוק, היה מפטר מיד שר שהיה מדבר בפומבי על שלילת אזרחותם של מאות אלפי בני אדם. אבל רגע, נתניהו כבר הביע את דעתו בנושא: ליברמן אמר אתמול שהוא כבר עמד על דרישתו "מול אומות העולם," והוא צודק. הוא אמר את אותם הדברים עצמם באו"ם, לפני יותר משלוש שנים. אז סירב נתניהו לגנות אותו, ועוזריו אמרו שהוא "איננו רואה את דעותיו של ליברמן כבלתי לגיטימיות." כלומר, ראש הממשלה הישראלי תומך בשתיקה באיונה של האזרחות הישראלית.

שותק גם שר האוצר, יאיר לפיד. האחרון הרי כבר כתב פעם, גם אחרי שהפך לשר, ש"[אנחנו] גם אומרים שאחרי הפלשתינאים נצטרך להתמודד עם ערביי ישראל, כי הם לא מתים עלינו." באותו המאמר, כתב לפיד ש"אנחנו גם יהודים וגם דמוקרטים, אפילו שלא ברור מה זה אומר" – כלומר, ה"אנחנו" של לפיד לא כולל 17% מאוכלוסיית ישראל. קבוצת ההתייחסות שלו היא היהודים הישראלים (האמידים, אבל עזבו עכשיו) בלבד. כנראה שהמשמעות של "אנחנו גם יהודים וגם דמוקרטים" היא "אנחנו לא נפריע לשלול את זכויותיהם של לא-יהודים." אחרי הכל, אם הוא יעשה את זה, הוא עוד יצטרך, ר"ל, לדבר עם הזועביז.

מהדהדת שתיקתה של מגינת הדמוקרטיה בעיני עצמה, ציפי לבני, שמשמשת כנייר הטישו של הממשלה, שבו מוחים את כל הליחה האנטי-דמוקרטית שממשלת נתניהו משפריצה לכל עבר בנסיון להתחבב על האספסוף היהודי. כאן היא לא פתחה את הפה. האם היא עדיין חושבת שיש לה עתיד פוליטי? האם היא עדיין חושבת שהיא תוכל לחזור על ההונאה של 2009, ושהיא עשויה להזדקק לליברמן בעתיד? האם, ארור החושב אוון, לא מתאים לה לצאת להגנת ערביי ישראל משום שקולות הדרוזים הם אלה שעלו לה בהנהגת קדימה?

מן הימין הליברמני ועד המרכז-שמאל של לבני עולה שתיקה גדולה בכל מה שקשור להגנה על זכויותיהם של אזרחי ישראל שאינם יהודים. וזה לא צריך להפתיע: היהודים בישראל תמיד ידעו שישראל איננה מדינת לאום. אילו היתה מדינת לאום, היא היתה נאמנה לאזרחיה. היא לא מדינת לאום: היא מדינת אתנוס. האזרחות שהוענקה לפלסטינים שלא רצחו או גירשו אבותינו, תמיד נראתה מעושה ומאולצת. הפלסטינים הישראלים מעולם לא הוזמנו לקואליציה, כלומר לחלוק בכוח; מימיה הראשונים של הכנסת, זכות ההצבעה שהוענקה להם נראתה במקרה הטוב כסוג של חסד, במקרה הרע כסוג של מס שפתיים לאומות העולם כדי שנוכל להעמיד פני דמוקרטיה.

משרד הפנים תמיד התעקש שאין כאן כל לאום, שאין ישראלים בעולם כלל; שיש רק יהודים, ערבים וכמה אשורים. בית המשפט העליון, פעם אחר פעם, קיבל את העמדה הזו. אז אם אין ישראלים, אם יש רק יהודים וערבים, אז מה בצע לנו באזרחות? מילה ריקה, מילה שהעתקנו מן האירופאים מבלי שהבנו את משמעותה, מילה שמנופפים בה כדי לומר שישראל היא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון." בפועל, כמו שכנותיה שהתהדרו במילים כמו "רפובליקה ערבית" כדי להסתיר את שלטון הסונים או השיעים, גם "מדינת ישראל" היא לא רפובליקה, אלא אתנוקרטיה. אולי הגיע הזמן, מאחר והממשלה לא מכירה בישראלים, להפסיק לדבר על "שר החוץ הישראלי" – הרי אין דבר כזה, ישראלים – ולהתחיל לדבר על "שר החוץ היהודי." פתאום זה לא נשמע כל כך טוב, אה?

סביר להניח שמדבריו של ליברמן, כרגיל, לא יצא כלום; שליברמן אמר אותם כי במילות רהב הוא אלוף, כי הוא יודע שגם כוחו שלו, לא רק כוחה של לבני, מתאייד עם השתלבותם של המצביעים שלו בקהל המצביעים הכללי והתפוגגות הצורך במפלגה "רוסית." אבל בכל זאת יש להן משמעות. הן מבהירות ל-17% מהאוכלוסיה הישראלית שהיא לא באמת ישראלית, שגורלה הוא עלה נידף ברוח, שאפשר להכריע בו בלי לדבר איתה כלל. בצירוף מקרים, קיבל אתמול (א') יאיר שמיר, שר החקלאות ממפלגתו של ליברמן, את האחריות על יישום מתווה פראוור. כלומר, תכנית הטרנספר לבדואים הועברה לידי מפלגה שחרטה את הטרנספר על דגלה. כל פלסטיני ישראלי צריך להבין עכשיו שמבחינת נתניהו, לפיד ולבני, גורלו וגורל משפחתו צפוי להיות כגורל הבדואים.

בלי נאמנות אין אזרחות, אמרה הסיסמה של ליברמן. יש להפוך אותה על ראשה: בלי אזרחות, אין זכות לצפות לנאמנות. בהתחשב במצבם ובתקדימים העולמיים, הפלסטינים הישראלים היו כנראה המיעוט הדרוס והמנושל השקט ביותר בהיסטוריה. ליברמן, ושותפיו לממשלה השומרים על זכות השתיקה, מערערים את תחושת השייכות שלו ואת תחושת היציבות שלו. הם משחקים באש, אבל הם יכולים לסמוך על כך שאם וכאשר היא תפרוץ, היהודים בישראל יקבלו באנחת רווחה את ההתלקחות: סוף סוף, אפשר יהיה לשמוט את העמדת הפנים הרפובליקנית, ולהיות מה שרצינו להיות תמיד. מדינת יהודים, ליהודים בלבד.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות, ביניהן תרומה גדולה במיוחד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)