הנה באים הספינים
אובמה מתנתק מישראל והפלסטינים, וממשלת נתניהו יוצאת במתקפת hasbara – על הציבור הישראלי, כמובן
זה פחות או יותר נגמר: נשיא ארה”ב, ברק אובמה, הודיע היום (ו’) שממשלת ארה”ב יוצאת מהמו”מ הישראלי-פלסטיני, כי שני הצדדים לא בשלים להחלטות קשות. במילים מנומסות יותר, הוא חוזר על ה”כשתהיו רציניים, תתקשרו אלינו” של בייקר לשמיר. בלשכת נתניהו כבר הספיקו להתלונן שהיחס האמריקאי למתרחש רך מדי כלפי הפלסטינים. נחזור בהמשך לנקודה הזו.
במקביל, פתח המשטר הציוני – אל תסתכלו עלי, ככה הוא מגדיר את עצמו – במתקפת hasbara. שורה של עיתונאים בכירים, ביניהם ארי שביט ונחום ברנע, חזרו על הקו שהמשטר מוביל: אבו מאזן מעולם לא היה בשל לשלום, לא יודע לעשות שלום, הוא תמיד בורח ברגע המכריע. רביב דרוקר עושה עבודה עיתונאית חשובה ומרסק את הקשקוש הזה. הטקסטים של ברנע ושל שביט כל כך דומים, שדי ברור שהם תודרכו על ידי אותו אדם או על כל פנים אותו צוות. ושניהם אומרים לציבור הישראלי לא את העובדות, אלא את מה שהממשלה רוצה שתחשבו שהן העובדות.
הממשלה מיהרה והוציאה סרטון hasbara מצ’וקמק עם אותו הקו. אפשר לראות אותו כאן. מבחינת הסרטון (והממשלה, והעיתונות השמאלנית לכאורה של ישראל), הסירוב של אבו מאזן להכיר בישראל כמדינה יהודית הוא “סירוב לשלום” ולא סירוב לאולטימטום; החתימה שלו על האמנה נגד עינויים, על אמנת ז’נבה, האמנה לכבוד האשה ואמנות אחרות היא לא רק “סירוב לשלום,” היא גם מהלך חד צדדי. וההסכם עם החמאס, על הקמת ממשלת מומחים והליכה לבחירות, גם היא סירוב לשלום.
כמה הערות. קודם כל, אף שהסרטון הזה דובר אנגלית, הוא מיועד לציבור הישראלי. איך אנחנו יודעים? כי הוא מתייחס לאבו מאזן כ-Abu Mazen ולא כמחמוד עבאס (Mahmoud Abbas), שזה השם שבו הוא מוכר בציבור דובר האנגלית. כרגיל, מטרת ה-hasbara היא קודם כל שכנוע הישראלים ורק אחר כך, אם בכלל, שכנוע אנשים שמחוץ לישראל. שנית, ממשלת נתניהו משחקת כאן את משחק ה”ארור אתה בבואך וארור אתה בצאתך” הקבוע שלה: כשהפת”ח והחמאס היו מסוכסכים, ישראל נהגה לטעון שאין טעם לדבר עם הפת”ח כי הוא לא שולט ברצועה. עכשיו, כשלממשלה הפלסטינית תהיה שליטה ברצועה, ישראל לא מוכנה לשמוע על זה כי זה “הסכם עם ארגון טרור.” הנה, למשל, שר החוץ של המשטר הציוני. שלישית, ממשלת ישראל מנסה, גם אחרי הערת ה”פוף” של קרי, להעמיד פנים כאילו לא היא אחראית לכשלון השיחות, בכך שלא עמדה בהתחייבות שעליה חתמה, לשחרר אסירים פלסטינים.
ציפי לבני, אם למישהו עוד היו צפיות ממנה, תמכה בנתניהו. רביב דרוקר מציין בארסיות שזה משונה, כי לפני כמה שנים, כשהחמאס והפת”ח היו על סף הסכם ונתניהו גינה אותו, לבני האשימה את נתניהו בבידודה של ישראל. מה השתנה מאז? נורא פשוט. לבני היא שרה בממשלה שיודעת שעתידה הפוליטי מאחוריה, ושהסיכוי שלה להבחר לכנסת הבאה – ודאי אחרי העלאת אחוז החסימה – דומה לזה של שאול מופז. אין לה באמת אפשרות לפרוש מהממשלה ולהשאר רלוונטית, אז היא צריכה לשמש את נתניהו כפי ששימש שמעון פרס את אריאל שרון – כמלבינה הציבורית שלו.
יאיר לפיד, שהבטיח לבוחריו שהוא לא ייכנס לממשלה שלא תנהל משא ומתן (וכפי שציין דרוקר, עשה אחר כך בדיוק את זה), כתב השבוע טקסט צבוע מהרגיל שבו הוא מאשים את הפלסטינים בהכל. בפסקה שהוא השמיט במייל ששלח למנויים שלו, הוא חזר אחורה במנהרת הזמן והסביר לנו שהפלסטינים אשמים בהכל עוד מהזמן שהמופתי דיבר עם היטלר. הטמבל הלאומי – עוד על לפיד, בסוף – כתב שהפלסטינים היו צריכים לקחת את מה שניתן להם ולהמשיך משם, והעובדה שלא עשו זאת מוכיחה שהם לא רוצים מדינה. “פי 1000 יותר צוות יש עתיד” הלעיגו זאת היטב:
“תשאלו: האם יאיר אומר שהמדינה שניתן לפלסטינים עכשיו היא רק נקודת פתיחה למשא ומתן עתידי? האם הוא בעצם אומר שהפלסטינים צריכים לקחת חצי עכשיו, ואת החצי השני לכבוש מאוחר יותר במלחמות, ואז להחזיק את השטחים שהם כבשו עשרות שנים, לבנות בהן מלא התנחלויות, למנוע אזרחות וזכויות מהנתינים החדשים שלהם, לזרוע שם עוני וייאוש ושנאה, לחרבן על החוק הבינלאומי, ואז כשיגידו להם להחזיר הם יגידו שהם לא יכולים כי הם כבר יישבו את האמ-אמא של השטחים האלה ובכלל אלוהים נתן להם את זה עוד ממזמן מזמן? לא, זה לא מה שהוא אומר. זה פשוט אתם המטומטמים שלא מבינים אותו.”
מה המטרה של כל אחיזת העיניים הזו? פשוטה למדי: לחזור על השקר המוצלח של אהוד ברק מ-2000, ש”הצענו להם הכל והם בחרו במלחמה.” כדי לוודא שהפלסטינים יבינו את תפקידם במחזה, תקף צה”ל ברצועת עזה מיד עם ההודעה על ההסכם בין הרשות לחמאס. זה היה צירוף מקרים מוחלט, כמובן. למרבה האכזבה של ממשלת ישראל, אף שחמושינו המעופפים האמיצים – אין לכם מושג כמה זה מפחיד לטוס במרחב אווירי שבו אין שום דבר שמסכן אותך – הצליחו לפצוע כמה ילדים, טרם הגיע פיגוע התגובה הפלסטיני המסורתי. אם וכאשר הוא יגיע, כמובן, התקשורת הישראלית תשמיט את העובדה שהפעלנו ציוד בשווי עשרות מיליוני דולרים כדי לפצוע כמה ילדים פלסטינים לפני כן. כלומר, תעלים את הרקע. האלימות הפלסטינית תפרוץ לחיים הישראליים, כרגיל, בלי שום הסבר. נו, מי צריך הסבר? זה בדם שלהם.
אלא שהפעם, התרגיל של “הצענו להם הכל” לא יעבוד. כלומר, הוא כנראה יעבוד מצוין על רוב גדול של הישראלים, שלא רוצים לשמוע יותר על הפלסטינים. הוא לא יעבוד על אף אחד אחר. לא בכדי, בלשכת נתניהו ממש לא מרוצים מהתגובה האמריקאית. הרי כל המהות של משחק המו”מ של נתניהו הוא להגיע למצב שבו האמריקאים מאשימים את הפלסטינים. הוא אמר זאת במפורש. ועכשיו האמריקאים – בפעם השניה בתוך חודש – לא משחקים את תפקידם, וזורקים את התיק על שני הצדדים. גם זה לא הוגן, אבל זה הרבה יותר הוגן ממה שהפלסטינים הורגלו בו.
יתר על כן, בניגוד למקרה של ברק, שאשכרה העלה הצעות – לא הצעות שהפלסטינים יכלו לקבל, אבל הצעות – ממשלת נתניהו לא עשתה זאת. יותר ויותר מתחוורת העובדה שתשעת החודשים האחרונים היו טחינת מים: ישראל סירבה לדון בגבולות הקבע. אפשר היה ללמוד זאת מהתגובה הישראלית לדרישות אבו מאזן עוד קודם להסכם שלו עם החמאס. בתגובה לתנאים של אבו מאזן – שחרור האסירים מהפעימה הרביעית והמשך המו”מ לעוד שלושה חודשים, בהם ישורטטו גבולות הקבע – אמרו “גורמים מדיניים” ש”משמעות דבריו של אבו מאזן היא שהוא אינו מעוניין בשלום. מי שרוצה בשלום אינו מציג פעם אחר פעם תנאים שהוא יודע שישראל לא יכולה לקבל אותם.” כלומר, הדרישה שישראל תקיים הסכמים שעליהם חתמה, ושתשרטט את הגבולות שלה, הם “תנאים שישראל לא יכולה לקבל.” אף אחד אפילו לא מדבר על יישום נסיגה לקווים הללו – עצם שרטוטם הוא משהו שישראל של נתניהו לא יכולה לעשות.
המשמעות של נסיגה אמריקאית מהמו”מ היא, במידה ניכרת, השארתה של ישראל מול התוצאות הבינלאומיות של המדיניות שלה – מה שקרי אמר מלכתחילה שיקרה, אם המו”מ ייכשל. הוא נכשל. הנסיון להשיג נסיגה ישראלית מהשטחים שכבשה ושהיא מנסה לספח מזה שנות דור תוך הסכמה, עבר מן העולם. עכשיו הגיע תורו של מה שממשלות ישראל הצליחו לדחות ארבעים שנה ויותר – טיפול בינלאומי בסכסוך.
מחנה השלום הישראלי, מה שנשאר ממנו, צריך להתנער מהאשליה כאילו יש ממשלה בישראל שמסוגלת לפנות עשרות אלפי מתנחלים מרצונה, ומהאשליה כאילו ממשלת נתניהו-בנט-לפיד מסוגלת או רוצה ללכת למהלך כזה. הוא צריך להבהיר לפלסטינים ולעולם שמחנה השלום עומד לגמרי מאחורי כל לחץ בינלאומי שיאלץ את ישראל לסגת לגבולותיה. אנחנו נמצאים היום 20 שנה ויותר אחרי אוסלו. הימין הישראלי, בסיוע טקטי של הימין הפלסטיני, הצליח לטרפד את הנסיון להשיג הסכם. עכשיו נותר לאלץ את ישראל לסגת שלא בהסכם.
צריך לזכור שהאינסטינקט של צה”ל במצבים כאלה הוא להרוג כמה פלסטינים, כדי להזכיר לפלסטינים שיש להם מה להפסיד. ראינו את זה בתקיפה בעזה. צריך גם לזכור שבשלב מסוים, אם יהיו מספיק הרוגים פלסטינים, יגיע גם גמול פלסטיני. כשהטרור יחזור, אל תתנו לדם להציף את עיניכם. שובו ושננו לעצמכם: זו מלחמת שלום ההתנחלויות. אלה הרוגי ההתנחלויות. דמם בראש נתניהו. דמם בראש בנט. דמם בראש לפיד. דמם בראש לבני. דמם בראש כל ישראלי שהעדיף לטמון את ראשו בחול, להעמיד פנים שאין כיבוש, ולחשוב שעם כבוש יכול להשאר רמוס לנצח. בישלתם את הדייסה; עכשיו אכלו אותה.
ועוד דבר אחד: יאיר לפיד כתב לפני כשבוע, עם מותו של הסופר גבריאל גארסיה מרקס, את הציטוט הבא:
“"הוא תמיד התייחס למוות כאל סיכון מקצועי בלתי נמנע."
“(גבריאל גרסיה מארקס, 1927-2014, "כרוניקה של מוות ידוע מראש")
כבר כתבתי על הנביבות האינטלקטואלית של לפיד, הצורך הבלתי פוסק שלו לשכנע שהוא יודע דברים. הציטוט אמיתי, לשם שינוי, והוא אפילו של מארקס – אבל הוא מספר אחר, “הגנרל במבוך.” אני יודע שלפיד חושב שסרגיי ברין הוא אדם בלתי מוסרי מתוקף היותו מיליארדר, אבל עדיין לא הצלחתי להבין מה יש לו נגד המוצר שלו, מנוע החיפוש של גוגל. מה יש לו כלפי הקוראים שלו, מצד שני, די ברור: בוז בלתי נשלט.
הערה מנהלתית: בימים האחרונים, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.
(יוסי גורביץ)
הלינק לדרוקר שבור. מצביע לברק רביד
תוקן, תודה.
ההספנה של ממשלת נתניהו (מלשון ספין) היא דבר לא מפתיע, משמים, ולא ממש ראוי לתגובה.
הפיוס בין הפת"ח לחמאס, לעומת זאת, אם ייושם, הוא בהחלט צעד חיובי. הפךסטינים ראויים להנהגה מאוחדת שתייצג אותם כעם, לא את האגו של מנהיג-מטעם-עצמו כזה או אחר. כמובן, שאלה טובה היא האם הסכם הפיוס אכן ייושם. אבל הנה, לשם שינוי, משהו שהכוחות הפוליטיים השונים בקרב הפלסטינים יכולים לעשות למען עצמם בלי תלות בישראל או בארה"ב.
ועוד דבר אחד: ההשתלחות בלפיד הפעם היא ילדותית לגמרי. האיש אינו מומחה לספרות ואינו מתיימר להיות כזה. אז הוא התבלבל בין הספרים השונים של מרקס. ביג דיל. אינני יודע כמה מחברי הממשלה הנוכחית קראו איזשהו ספר של מרקס אי-פעם. לעומת זאת, תפיסה של עושר מופלג כדבר בלתי-מוסרי היא דבר שיש לשבח אותו, לא להלעיג אותו. בעצם, חבל שהיא נעלמה ליאיר לפיד אי-שם במעבר בין העיתונות לפוליטיקה.
אם אתה לא מומחה לספרות, אל תתיימר להיות מומחה לספרות. זה עד כדי כך פשוט. ואם אתה שר אוצר שכותב משהו לציבור, תשקיע את המחקר הקצר שנדרש כדי לוודא שאתה מצטט נכון.
ונו, אני חושב שמההכרות שלנו עם לפיד אפשר לומר שהוא אף פעם לא חשב באמת שיש משהו בעייתי בכסף. זו פשוט קנאת המיליונר במיליארדר.
אינך יכול לצפות ממישהו, ולא משנה איך קוראים לו, לבדוק בגוגל כל דבר שהוא מנסה להוציא מפיו או ממקלדתו. כלומר, אתה יכול לצפות, אבל:
א) ציפייה כזאת אינה מציאותית;
ב) היא מוזילה את הערך של ידע כללי שאינו נסמך על חיפוש מיידי בגוגל, ואני לא חושב שזה מה שאתה רוצה.
להפוך את קופרניקוס לחכם יווני קדום זו טעות מביכה; לשייך ציטוט לספר לא נכון של סופר מתוך קבוצה לא קטנה של סופרים עכשוויים מוערכים זה דבר סביר לחלוטין.
לגבי חוסר המוסריות שבעושר, נאמר שהעמדת פנים היא מס שהעוול משלם למידה הטובה. לא מצב אידיאלי, אבל גם זה משהו שלא צריך לזלזל בו.
אם הייתי יודע שאלפי אנשים יקראו, הייתי בודק מה שאני כותב בגוגל. ואם לא הייתי בודק, הייתי מתחיל לבדוק אחרי הפשלה העשירית.
אילו היית מייצר טקסטים בתדירות שבה אתה חוצה כבישים, מהר מאוד היית מפסיק לבדוק.
"מוזילה את הערך של ידע כללי" מה? איזה ערך יש ללזכור פרטי טריוויה? אתה רוצה גם להתלונן שטלפונים סלולאריים מוזילים את הערך של לזכור מספרי טלפון בעל פה?
גדולתנו כבני אדם היא היכולת לעשות אנליזה וסינתזה של רעיונות, לא לזכור רשימת מכולת של עובדות. תן למחשבים לעשות עבודה של מחשבים.
וכן, fact checking זה אלף בית של כל מי שמפרסם טקסט. לא צריך לבדוק כל מילה אלא רק את העובדות, שבטקסטים של לפיד הן לרוב מועטות ואנקדוטליות.
זה לא עניין של לזכור פרטי טריוויה אלא להתמצא בעולם בו אדם חי. למשל, בירושלים יש רחוב הנקרא "שדרות הנשיא השישי". אני הייתי מצפה מישראלי שמכיר קצת את ההיסטוריה של ארצו לומר בלי שימוש בגוגל על שם מי בדיוק נקרא הרחוב, ואני בטוח שאם הוא יעשה את זה הוא גם יבין למה לא קראו לרחוב על-פי שם משפחתו של אותו אדם.
א-פרו-פו טלפונים סלולריים, זה בהחלט לא טוב אם מישהו נסמך עליהם באופן גורף בתפקוד היום-יומי שלו. מדובר בסך הכל בקופסה קטנה שיכולה ללכת לאיבוד, לגמור את הסוללה, או להפסיק לתפקד מכל סיבה אחרת.
האמת כן, בדיוק שלשום חשבתי על זה שאני בעצם לא יודע מה המספר של הבית שלי או הסלולרי של אשתי. כלומר, אני יכול לקחת את הסלולרי שלי ולבדוק, אבל אם חלילה פסו בטריותיו, אני בעיקרון אבוד. וחשבתי על עשרות המספרים שזכרתי בנעוריי.
היה קופרניקוס, והיה זנון שלא רק חי במאה הלא נכונה אלא גם יוחס לו הפרדוקס הלא נכון (שלוש פעמים!), והיה התרגום המביך ליוליוס קיסר, והיו אבות אבותינו שהפכו לארבעת האבות (תוך אי ידיעת העובדה שיש שלושה), והיתה הטענה האומללה על מספר בחינות הבגרות בצרפת, והיתה ריקי כהן שחיה בעשערון השני אבל נחשבת למעמד ביניים, והיו עוד לא מעט שאני לא זוכר כרגע. רבאק ערס, אם כל כך הרבה פעמים תופסים אותך בטעות ואתה לא משקיע את המינימום כשאתה בא לכתוב, אתה לא סתם טמבל, אתה טמבל שמזלזל בקהל שלו.
וזה היה יכול לעבור אצל פובליציסט, כי כמה נזק זה כבר יכול לגרום, אבל לעזאזל, האיש שר אוצר. זה צריך להיות התפקיד השמרני והזהיר ביותר בממשלה. אם לא הרגלת את עצמך לבדוק עובדות עד עכשיו לפני שאתה פותח את הפה, אנחנו בבעיה. וכן, צריך להמשיך להצביע עליה. אחרי כל טעות. כי האשראי שלו נגמר מזמן.
חייבים להזכיר שהוא בסך הכל בובה מרוחה בג'ל שמנפנפים בה בפני הציבור בזמן שמייסדי 'יש עתיד שודדים את הקופה הציבורית.
"היה קופרניקוס" וגו' — ואתה לא חושב שבהשוואה לטעויות האלה, ייחוס של ציטוט לספר בלתי-נכון של מרקס הוא זוטות?
דרך אגב, סביר להניח שלפיד זכר את הציטוט של מרקס בתרגומו העברי, התרגום הזה אינו זמין בגוגל, והוא חשב (די בצדק) שלחפש ציטוטים ספרותיים על-פי תרגום עצמאי באנגלית אינו רעיון טוב.
אני גם לא חושב ששר האוצר צריך להיות בהכרח בעל "התפקיד השמרני והזהיר ביותר בממשלה". היו לנו שרי אוצר שמרניים למדי בעשור האחרון, ובגלל זה שוק הדיור בישראל נראה עכשיו איך שהוא נראה.
זה וויכוח עקר ומיותר, ליוסי יש סטנדרטים מסויימים לגבי נבחרי הציבור שלו ומני לא חולק אותם, זכותו, אין פה מה לשכנע.
ואם תרשו לי לצטט את מני זהבי מאחת התגובות באותו הקשר: "יוסי צודק".
(מצב שהציטוט שלי לא מדוייק, או לא קשור, או קשור לפוסט אחר, אבל זין אם אני אלך לבדוק, זה כולה אינטרנט נכון מני?)
בהתחשב בעובדה שהתגובה המדוברת שלי נמצאת באותו עמוד, זה לא כזה קשה למצוא אותה, אבל שיהיה.
My comment was about making a point, not scouring points
scoring, כמובן, כדאי להקליד לאט יותר.
הייתי אומר לך פשוט לבדוק את עצמך לפני שאתה לוחץ על האנטר, אבל אני יודע שאתה לא מאמין בזה 🙂
לא מומחה לספרות? הרי אם לא היה מי שעצר אותו הוא היה מקבל דוקטורט שכחת?
קשה לבוא בטענות לנתניהו. זה הרי מה שהציבור שבחר בו רצה. ליבני הונתה את הציבור שלה, ולכן גם תשלם על זה מחיר פוליטי. ולפיד סתם ג'וקר.
כלומר השיטה עובדת בדיוק כפי שהיא תוכננה לעבוד. כל תוצאה אחרת היא ערעור על המוסכמות.
אז אולי צריך להחליף את השיטה? יש מקום באכסניה הזו לדיבורים חתרניים מהסוג הזה?
האם יש פתרון ליברטריאני ריאלי לסיום הסכסוך באופן צודק?
באופן צודק? קשה להאמין, כי יש הרבה שחקנים, עם מידות שונות של צדק. אם אנסה לחשוב על משהו צודק יחסית, הייתי אומר כמה שלבים שפועלים לפי עקרונות ליברטריאניים (אני לא בהכרח מסכים באופן אישי עם כולם):
1. מדינת ישראל היא עובדה מוגמרת. זה השלב הקל, כי זה הקונסצנזוס. המדינה חייבת לקבל את כל מי שמתגורר בשטחה כאזרח (למעט אנשים שכבר יש להם אזרחות במקום אחר), עם זכויות מלאות. זה כבר החלק הקשה.
2. כל מי שלא רוצה להיות חלק ממדינת ישראל, רשאי לעזוב אותה. אני לא מתכוון על לעזוב במובן הפיזי (למקום אחר), אלא לעזוב במובן האזרחי. זה תקף לפלשתינאים וגם לערביי ישראל (וגם לתושבי גבעתיים, מטולה, צפת, אילת, וכל אחד אחר).
3. מי שעזב את מדינת ישראל רשאי להקים לעצמו כל יישות עצמאית שבא לו (מדינה, עיר, אוטונמיה, בקשה לאזרחות במדינות אחרות, מה שעולה להם בראש).
4. סוגיית גבולות ישראל (וכן היישות הנוספת שתקום, אני מניח שזו תהיה מדינה) עוברת לבוררות בינלאומית רחבה. אחרי שכל הצדדים פורסים את טענותיהם ומתדיינים ביניהם בזמן קצוב, ניתנת החלטה מחייבת. ביצוע ההחלטה כולל רק נסיגה של כוחות רישמיים, לא תושבים. כלומר צבא, משטרה, משרדים ממשלתיים וכן הלאה.
הפתרון גם יכול לכלול פתרונות כמו החכרת שטחים, בעלות משותפות על אזורים מסויימים, בעלות בינלאומית, ועוד.
5. סוגיית הפליטים גם היא עוברת לבוררות בינלאומית. אתה לא יכול לדרוש מישראל לקלוט פליטים, אבל אתה יכול לדרוש ממנה לשלם פיצויים לפליטים שהיא אינה מוכנה לקלוט.
הסוגייה הזו קצת יותר ארוכה בזמן, כי היא דורשת, מעבר להחלטות גורפות, גם בדיקה של מקרים פרטניים. אפשר גם לנסות לעודד מדינות נוספות לקלוט פליטים ולתרום לפיצויים.
לא צריכה להיות כאן שום הגבלה של מספר או זמן. מי שהתגורר בשטח שעכשיו נקרא ישראל, זכאי לפיצוי אם נטש אותו בזמן המלחמה ויכול להוכיח זאת.
6. מי שלא שייך (אזרחית) לאחת המדינות אבל מתגורר בשטחה (ערביי ישראל שהחליטו לעזוב, פלשתינאים ומתנחלים) מקבל מעמד תושב, עד שיחליט (אם בכלל) לעבור לתחום המדינה אליה הוא שייך אזרחית. אם יחליט לעבור, זה יהיה באחריותו, אבל אני מניח שכל מדינה תרצה לעזור לאזרחיה לעבור ולפצות אותם בהתאם.
7. תשתיות ושירותים שמסופקים כרגע על ידי ישראל, צריכים להמשיך להיות מסופקים למשך זמן קצוב (נגיד 10 שנים קדימה), עד אז היישויות החדשות צריכות למצוא פתרונות עצמאיים (שיכולים להיות גם להמשיך לקנות שירותים מישראל).
8. כל יישות רשאית לאבטח את הגבול שלה איך שהיא רואה לנכון (בתוך שטחה), לאפשר מעבר אזרחים וסחורות כפי שהיא רואה לנכון, לחיות בשלום או להכריז מלחמה כפי שהיא רואה לנכון (בהתאם לנורמות המקובלות בעולם, אם היא תחליט לאמץ אותן).
ריאלי*
אם המציאות היא איזושהי אינדיקציה, הרי ששום פתרון אינו מציאותי
זה מצחיק שאתה קורא לו הג'וקר.
בנובלה הגרפית The Man Who Laughs, בא הג'וקר נתקל בבאטמן בפעם הראשונה, באטמן עוצר אותו שניה לפני שהוא מרעיל את מקור המים של כל גות'אם. באטמן (או שזה הפקח גורדון, אני לא זוכר כבר) אומר משהו בסגנון: "במשך כמה זמן מים עלו 10$ לבקבוק, אבל שרדנו."
מי ששרד הם העשירים של גות'אם, מי שיכלו לממן לעצמם מים ולא העניים שמתו בצמא, אבל ברוס ויין המיליארדר לא יכול היה לראות את זה בכלל.
בסוף הסרט "עליתו של האביר האפל", באטמן אומר שהוא לובש מסכה כדי להראות ש"כל אחד יכול להיות באטמן". כן, כל אחד שיש לו חברת ענק בבעלותו שהוא יכול למעול בכספים שלה כאות נפשו כדי לממן לעצמו את כל הגאדג'טים למיניהם, שלא לדבר על מספיק פנאי כדי להתאמן ולצאת לשטח.
יהיר לפיד דומה יותר לבאטמן מאשר לג'וקר, רק שהוא לא כ"כ בקטע הזה של "להועיל לקהילה בכללי".
אהבתי את האנלוגיה.
הערה לשונית קטנה – פסקה שביעית, לאחר הציטוט מהאתר שלועג ליאיר לפיד: אין דבר כזה ״האחזת עיניים״; יש אחיזת עיניים.
לגבי המשפט:
"המשמעות של נסיגה אמריקאית מהמו”מ היא, במידה ניכרת, השארתה של ישראל מול התוצאות הבינלאומיות של המדיניות שלה"
אבל זו בדיוק השאלה החשובה היחידה, האם ארה"ב באמת תשאיר את ישראל מול התוצאות הבינלאומיות של המדיניות שלה?
התשובה תגיע בפעם הבא שמועצת הבטחון תתכנס: אם יהיה ווטו אמריקאי אז ארה"ב לא שינתה בפסיק את המדיניות שלה, אם לא יהיה אז אכן התרחש שינוי אמיתי שהוא כיום השינוי היחיד במדיניות ארה"ב שבאמת יכול לשנות במשהו את המדיניות של ממשלת ישראל.
זה לא ממש מדויק. ההשלכות שישראל עומדת בפניהן לא באות מכיוון החלטות של מועצת הביטחון, אלא יותר מחרמות בינלאומיים. הטלת וטו על ידי ארה"ב אוממנם תצמצם את הנזק אבל בטח שלא תצליח למנוע את כדור השלג הזה. קרי גם דיבר על כך כשהזהיר את ישראל מכישלון המו"מ.
ארה"ב לא תשנה את המדיניות שלה מאחד לאפס תוך מספר שנים. זה תהליך. כבר היום דעת הקהל הצעירה בארה"ב נוטה כנגד ישראל. והצעירים של היום הם הממסד של 2 דורות קדימה. לא בדיוק מעודד, אבל גם לא מדכא לגמרי. אז בתור התחלה הם מאשימים את שני הצדדים באופן שווה, בשלב הבא הם יאשימו רק את ישראל, ועוד 10-20 שנה גם יתחילו שינויים רישמיים בצעדים קטנים.
יכין ובועז, דברי אלוהים חיים.
אבל הציטוט כן לקוח מכרוניקה של מוות ידוע מראש!
כל חיפוש בגוגל מניב תוצאה דומה.
שמישהו יסביר לי – למה קרי נסע והזיע ועשה קולות של מתאמץ ומתנשף? לא יותר פשוט – אם אמריקה רצינית בדעה ששתי מדינות זה מה שדרוש כאן – לאיים על ישראל בחיתוך הסיוע הבטחוני?
ואז מה יקרה? ישראל תציע לפלסטינים הצעה בדמות מתווה קלינטון – המתווה הבינלאומי המקובל להסדר שלום? ישראל כבר עשתה זאת לפני שנים בודדות, אבו מאזן דחה אותה. האמריקאים יודעים היטב שהבעיה היא לא בישראל.
זה לא ריאלי מכמה סיבות. קודם כל, ארה"ב לא יכולה לאיים בסיום הסיוע כי זה דורש החלטות של הקונגרס והסנאט, ולא הנשיא לבדו. דבר שני, קשה להאמין שהחלטות כאלו יתקבלו באקלים הנוכחי, זה עדיין מוקדם לכך. דבר שלישי, ואם ישראל תגיד שהיא מוכנה לוותר על הסיוע? אז ארה"ב בעצם סיימה את תפקידה לחלוטין והיא מוותרת על חלק ניכר מההשפעה שיש לה. זה לא צעד שאתה ממהר לעשות מבחינה דיפלומטית.
יוסי צודק לחלוטין – הציטוט הוא מ'גנרל במבוך', בדקתי את הנושא דרך גוגל ספרים, גוגל עצמו וגם אתרים כמו אמזון. יפה מאוד.
כתבתי על זה פוסט בהקשר הגוגלי כמובן, אבל גם הבאתי את צילום המסך של הספר עצמו.
http://freedomofsearch.blogspot.com/2014/04/blog-post_26.html
יוסי צודק עובדתית, אבל ההערה שלו בעניין היא טרחנות לשמה, ובגלל האזכור של ברין היא גם יצאה די מרושעת.
דרך אגב, אם כבר משחקים במשחק הזה, אז מה פתאום "unavoidable professional hazard" הוא "סיכון מקצועי יומיומי"? "סיכון מקצועי בלתי-נמנע", כגרסת לפיד, מדויק יותר.
(הערה: אני יודע שמרקס כתב בספרדית, ומן הראוי לבדוק גם את המקור הספרדי וגם את התרגום העברי הקיים, שבאופן בלתי-מפתיע אינו זמין בגוגל בוקס. אבל זין אני עושה את זה אם מה שאני כותב הוא תגובה בבלוג או סטטוס בפייסבוק, להבדיל ממאמר ביקורת ספרותית.)
ועוד משהו שדווקא ראוי לומר לשבחו של לפיד (לשם שינוי, יש לזה קשר לתפקידו הציבורי):
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4513254,00.html
אני די ספקן לגבי הכוונה של לפיד לממש את מה שהוא אמר, אבל לפחות או אומר את זה.
בלי להתייחס להאשמות נגד ממשלת ישראל, הנכונות (למרבה הצער) בחלקן הגדול, מגעיל לראות איך גורביץ ממשיך להתעקש להיות הדובר של חמנאי ואחמדינ'אד בארץ הקודש ולהשתמש בביטוי "המשטר הציוני". ולא – אף דובר רשמי לא משתמש בביטוי הזה.
בהתחשב בזה שזה מה שהמשטר הציוני טוען על עצמו, וזה כלי הניגוח העיקרי שהוא משתמש בו בויכוחים הפנים-ישראלים, זוהי אירוניה משעשעת (כשהבדיחה היא, כמובן, על חשבוננו). קשה לי להאמין שאתה לא יכול לראות את זה.
אנחנו מדברים על ממשלה שנשבעת בשם הציונות על ימין ועל שמאל, שמעניקה פרסים על "יצירה ציונית" ושרודפת לא-ציונים; על כך שבממשלת ישראל מעולם לא ישבו שרים ממפלגות לא ציוניות (החרדים האשכנזים הסתפקו בסגני שרים, וממשיכים בכך עד ימינו אלה). המשטר הוא ציוני, הוא מצהיר על כך, הוא פשוט לא יוצר את הצירוף "המשטר הציוני" כי זה לא נעים. עדיף לדבר על "מדינה יהודית שפורמלית היא דמוקרטית."
אתה מיתמם, ומתעלם מהמשמעות של הצירוף שאתה יוצר. אם משה כחלון יקים מחר מפלגה לאומית במישור המדיני, אבל עם עמדות של שמאל חברתי, אז תקרא לה "המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית"?
מעבר לזה, מגוחך לומר ש"לא ציונים" נרדפים כאן. הציבור החרדי הוא לא ציוני ברובו, ואם כבר הוא מצליח לחסוט הטבות וויתורים מהממשלה, לא ההיפך. הטיעון על סגני השרים הוא מביך. יהדות התורה אינה מעוניינת בשר. אם היתה מעוניינת – היו נותנים לה מזמן את התפקיד. ש"ס, גם היא מפלגה מחוץ למיינסטרים הציוני, דווקא קיבלה שרים, ואפילו בכירים.
גם לא נראה לי שאתה נרדף במיוחד, וקשה להיות יותר אנטי-ציוני ממך. לפני זמן מה, השלכת בבושת פנים את בנו של "מנהיג המשטר הציוני" מהבלוג שלך. אם "המשטר" היה מנהל "מדיניות רדיפה של לא ציונים", הבלוג הזה כבר מזמן לא היה באוויר, תאמין לי.
אז אולי במקום להשתמש בביטוי שהיחידים שמתמשים בו הם אנשי המשטר האיראני (ואפילו הם פחות מפעם, עכשיו בתקופת רוחאני) תתחיל לומר "שר החוץ הישראלי" במקום "שר החוץ של המשטר הציוני"?
אם כחלון ישתמש בצירוף הזה, הוא לא יוכל להאשים אף אחד פרט לעצמו בבדיחות שיתחילו לרוץ תוך שניות. בהתחשב בהיסטוריה של כחלון – שיתוף הפעולה הנלהב שלו עם "מנהיגות יהודית" – הדימוי הזה אפילו יהיה במקום.
הם יהודים. מה באשר לציבור הלא-ציוני האמיתי, כזה שלעולם לא יוכל לראות בעצמו ציוני? אתה יודע, זה שאת האסון שלו ממשלת ישראל מכחישה רשמית?
אלוהים אדירים, אתה באמת מאמין שזה היה יאיר נתניהו? למה, כי הוא השתמש בכינוי הזה?
אני לא רק אנטי-ציוני, אני גם יהודי ואשכנזי. יש לי מסך פריווילגיות שמלווה אותי, מגן ובל ייראה, בכל אשר אלך. אם הייתי פלסטיני, כבר הייתי במעצר או במעצר בית.