הנה באים הספינים
אובמה מתנתק מישראל והפלסטינים, וממשלת נתניהו יוצאת במתקפת hasbara – על הציבור הישראלי, כמובן
זה פחות או יותר נגמר: נשיא ארה”ב, ברק אובמה, הודיע היום (ו’) שממשלת ארה”ב יוצאת מהמו”מ הישראלי-פלסטיני, כי שני הצדדים לא בשלים להחלטות קשות. במילים מנומסות יותר, הוא חוזר על ה”כשתהיו רציניים, תתקשרו אלינו” של בייקר לשמיר. בלשכת נתניהו כבר הספיקו להתלונן שהיחס האמריקאי למתרחש רך מדי כלפי הפלסטינים. נחזור בהמשך לנקודה הזו.
במקביל, פתח המשטר הציוני – אל תסתכלו עלי, ככה הוא מגדיר את עצמו – במתקפת hasbara. שורה של עיתונאים בכירים, ביניהם ארי שביט ונחום ברנע, חזרו על הקו שהמשטר מוביל: אבו מאזן מעולם לא היה בשל לשלום, לא יודע לעשות שלום, הוא תמיד בורח ברגע המכריע. רביב דרוקר עושה עבודה עיתונאית חשובה ומרסק את הקשקוש הזה. הטקסטים של ברנע ושל שביט כל כך דומים, שדי ברור שהם תודרכו על ידי אותו אדם או על כל פנים אותו צוות. ושניהם אומרים לציבור הישראלי לא את העובדות, אלא את מה שהממשלה רוצה שתחשבו שהן העובדות.
הממשלה מיהרה והוציאה סרטון hasbara מצ’וקמק עם אותו הקו. אפשר לראות אותו כאן. מבחינת הסרטון (והממשלה, והעיתונות השמאלנית לכאורה של ישראל), הסירוב של אבו מאזן להכיר בישראל כמדינה יהודית הוא “סירוב לשלום” ולא סירוב לאולטימטום; החתימה שלו על האמנה נגד עינויים, על אמנת ז’נבה, האמנה לכבוד האשה ואמנות אחרות היא לא רק “סירוב לשלום,” היא גם מהלך חד צדדי. וההסכם עם החמאס, על הקמת ממשלת מומחים והליכה לבחירות, גם היא סירוב לשלום.
כמה הערות. קודם כל, אף שהסרטון הזה דובר אנגלית, הוא מיועד לציבור הישראלי. איך אנחנו יודעים? כי הוא מתייחס לאבו מאזן כ-Abu Mazen ולא כמחמוד עבאס (Mahmoud Abbas), שזה השם שבו הוא מוכר בציבור דובר האנגלית. כרגיל, מטרת ה-hasbara היא קודם כל שכנוע הישראלים ורק אחר כך, אם בכלל, שכנוע אנשים שמחוץ לישראל. שנית, ממשלת נתניהו משחקת כאן את משחק ה”ארור אתה בבואך וארור אתה בצאתך” הקבוע שלה: כשהפת”ח והחמאס היו מסוכסכים, ישראל נהגה לטעון שאין טעם לדבר עם הפת”ח כי הוא לא שולט ברצועה. עכשיו, כשלממשלה הפלסטינית תהיה שליטה ברצועה, ישראל לא מוכנה לשמוע על זה כי זה “הסכם עם ארגון טרור.” הנה, למשל, שר החוץ של המשטר הציוני. שלישית, ממשלת ישראל מנסה, גם אחרי הערת ה”פוף” של קרי, להעמיד פנים כאילו לא היא אחראית לכשלון השיחות, בכך שלא עמדה בהתחייבות שעליה חתמה, לשחרר אסירים פלסטינים.
ציפי לבני, אם למישהו עוד היו צפיות ממנה, תמכה בנתניהו. רביב דרוקר מציין בארסיות שזה משונה, כי לפני כמה שנים, כשהחמאס והפת”ח היו על סף הסכם ונתניהו גינה אותו, לבני האשימה את נתניהו בבידודה של ישראל. מה השתנה מאז? נורא פשוט. לבני היא שרה בממשלה שיודעת שעתידה הפוליטי מאחוריה, ושהסיכוי שלה להבחר לכנסת הבאה – ודאי אחרי העלאת אחוז החסימה – דומה לזה של שאול מופז. אין לה באמת אפשרות לפרוש מהממשלה ולהשאר רלוונטית, אז היא צריכה לשמש את נתניהו כפי ששימש שמעון פרס את אריאל שרון – כמלבינה הציבורית שלו.
יאיר לפיד, שהבטיח לבוחריו שהוא לא ייכנס לממשלה שלא תנהל משא ומתן (וכפי שציין דרוקר, עשה אחר כך בדיוק את זה), כתב השבוע טקסט צבוע מהרגיל שבו הוא מאשים את הפלסטינים בהכל. בפסקה שהוא השמיט במייל ששלח למנויים שלו, הוא חזר אחורה במנהרת הזמן והסביר לנו שהפלסטינים אשמים בהכל עוד מהזמן שהמופתי דיבר עם היטלר. הטמבל הלאומי – עוד על לפיד, בסוף – כתב שהפלסטינים היו צריכים לקחת את מה שניתן להם ולהמשיך משם, והעובדה שלא עשו זאת מוכיחה שהם לא רוצים מדינה. “פי 1000 יותר צוות יש עתיד” הלעיגו זאת היטב:
“תשאלו: האם יאיר אומר שהמדינה שניתן לפלסטינים עכשיו היא רק נקודת פתיחה למשא ומתן עתידי? האם הוא בעצם אומר שהפלסטינים צריכים לקחת חצי עכשיו, ואת החצי השני לכבוש מאוחר יותר במלחמות, ואז להחזיק את השטחים שהם כבשו עשרות שנים, לבנות בהן מלא התנחלויות, למנוע אזרחות וזכויות מהנתינים החדשים שלהם, לזרוע שם עוני וייאוש ושנאה, לחרבן על החוק הבינלאומי, ואז כשיגידו להם להחזיר הם יגידו שהם לא יכולים כי הם כבר יישבו את האמ-אמא של השטחים האלה ובכלל אלוהים נתן להם את זה עוד ממזמן מזמן? לא, זה לא מה שהוא אומר. זה פשוט אתם המטומטמים שלא מבינים אותו.”
מה המטרה של כל אחיזת העיניים הזו? פשוטה למדי: לחזור על השקר המוצלח של אהוד ברק מ-2000, ש”הצענו להם הכל והם בחרו במלחמה.” כדי לוודא שהפלסטינים יבינו את תפקידם במחזה, תקף צה”ל ברצועת עזה מיד עם ההודעה על ההסכם בין הרשות לחמאס. זה היה צירוף מקרים מוחלט, כמובן. למרבה האכזבה של ממשלת ישראל, אף שחמושינו המעופפים האמיצים – אין לכם מושג כמה זה מפחיד לטוס במרחב אווירי שבו אין שום דבר שמסכן אותך – הצליחו לפצוע כמה ילדים, טרם הגיע פיגוע התגובה הפלסטיני המסורתי. אם וכאשר הוא יגיע, כמובן, התקשורת הישראלית תשמיט את העובדה שהפעלנו ציוד בשווי עשרות מיליוני דולרים כדי לפצוע כמה ילדים פלסטינים לפני כן. כלומר, תעלים את הרקע. האלימות הפלסטינית תפרוץ לחיים הישראליים, כרגיל, בלי שום הסבר. נו, מי צריך הסבר? זה בדם שלהם.
אלא שהפעם, התרגיל של “הצענו להם הכל” לא יעבוד. כלומר, הוא כנראה יעבוד מצוין על רוב גדול של הישראלים, שלא רוצים לשמוע יותר על הפלסטינים. הוא לא יעבוד על אף אחד אחר. לא בכדי, בלשכת נתניהו ממש לא מרוצים מהתגובה האמריקאית. הרי כל המהות של משחק המו”מ של נתניהו הוא להגיע למצב שבו האמריקאים מאשימים את הפלסטינים. הוא אמר זאת במפורש. ועכשיו האמריקאים – בפעם השניה בתוך חודש – לא משחקים את תפקידם, וזורקים את התיק על שני הצדדים. גם זה לא הוגן, אבל זה הרבה יותר הוגן ממה שהפלסטינים הורגלו בו.
יתר על כן, בניגוד למקרה של ברק, שאשכרה העלה הצעות – לא הצעות שהפלסטינים יכלו לקבל, אבל הצעות – ממשלת נתניהו לא עשתה זאת. יותר ויותר מתחוורת העובדה שתשעת החודשים האחרונים היו טחינת מים: ישראל סירבה לדון בגבולות הקבע. אפשר היה ללמוד זאת מהתגובה הישראלית לדרישות אבו מאזן עוד קודם להסכם שלו עם החמאס. בתגובה לתנאים של אבו מאזן – שחרור האסירים מהפעימה הרביעית והמשך המו”מ לעוד שלושה חודשים, בהם ישורטטו גבולות הקבע – אמרו “גורמים מדיניים” ש”משמעות דבריו של אבו מאזן היא שהוא אינו מעוניין בשלום. מי שרוצה בשלום אינו מציג פעם אחר פעם תנאים שהוא יודע שישראל לא יכולה לקבל אותם.” כלומר, הדרישה שישראל תקיים הסכמים שעליהם חתמה, ושתשרטט את הגבולות שלה, הם “תנאים שישראל לא יכולה לקבל.” אף אחד אפילו לא מדבר על יישום נסיגה לקווים הללו – עצם שרטוטם הוא משהו שישראל של נתניהו לא יכולה לעשות.
המשמעות של נסיגה אמריקאית מהמו”מ היא, במידה ניכרת, השארתה של ישראל מול התוצאות הבינלאומיות של המדיניות שלה – מה שקרי אמר מלכתחילה שיקרה, אם המו”מ ייכשל. הוא נכשל. הנסיון להשיג נסיגה ישראלית מהשטחים שכבשה ושהיא מנסה לספח מזה שנות דור תוך הסכמה, עבר מן העולם. עכשיו הגיע תורו של מה שממשלות ישראל הצליחו לדחות ארבעים שנה ויותר – טיפול בינלאומי בסכסוך.
מחנה השלום הישראלי, מה שנשאר ממנו, צריך להתנער מהאשליה כאילו יש ממשלה בישראל שמסוגלת לפנות עשרות אלפי מתנחלים מרצונה, ומהאשליה כאילו ממשלת נתניהו-בנט-לפיד מסוגלת או רוצה ללכת למהלך כזה. הוא צריך להבהיר לפלסטינים ולעולם שמחנה השלום עומד לגמרי מאחורי כל לחץ בינלאומי שיאלץ את ישראל לסגת לגבולותיה. אנחנו נמצאים היום 20 שנה ויותר אחרי אוסלו. הימין הישראלי, בסיוע טקטי של הימין הפלסטיני, הצליח לטרפד את הנסיון להשיג הסכם. עכשיו נותר לאלץ את ישראל לסגת שלא בהסכם.
צריך לזכור שהאינסטינקט של צה”ל במצבים כאלה הוא להרוג כמה פלסטינים, כדי להזכיר לפלסטינים שיש להם מה להפסיד. ראינו את זה בתקיפה בעזה. צריך גם לזכור שבשלב מסוים, אם יהיו מספיק הרוגים פלסטינים, יגיע גם גמול פלסטיני. כשהטרור יחזור, אל תתנו לדם להציף את עיניכם. שובו ושננו לעצמכם: זו מלחמת שלום ההתנחלויות. אלה הרוגי ההתנחלויות. דמם בראש נתניהו. דמם בראש בנט. דמם בראש לפיד. דמם בראש לבני. דמם בראש כל ישראלי שהעדיף לטמון את ראשו בחול, להעמיד פנים שאין כיבוש, ולחשוב שעם כבוש יכול להשאר רמוס לנצח. בישלתם את הדייסה; עכשיו אכלו אותה.
ועוד דבר אחד: יאיר לפיד כתב לפני כשבוע, עם מותו של הסופר גבריאל גארסיה מרקס, את הציטוט הבא:
“"הוא תמיד התייחס למוות כאל סיכון מקצועי בלתי נמנע."
“(גבריאל גרסיה מארקס, 1927-2014, "כרוניקה של מוות ידוע מראש")
כבר כתבתי על הנביבות האינטלקטואלית של לפיד, הצורך הבלתי פוסק שלו לשכנע שהוא יודע דברים. הציטוט אמיתי, לשם שינוי, והוא אפילו של מארקס – אבל הוא מספר אחר, “הגנרל במבוך.” אני יודע שלפיד חושב שסרגיי ברין הוא אדם בלתי מוסרי מתוקף היותו מיליארדר, אבל עדיין לא הצלחתי להבין מה יש לו נגד המוצר שלו, מנוע החיפוש של גוגל. מה יש לו כלפי הקוראים שלו, מצד שני, די ברור: בוז בלתי נשלט.
הערה מנהלתית: בימים האחרונים, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.
(יוסי גורביץ)
