החברים של ג'ורג'

מה אפשר ללמוד מאירועי יומיים בגדה על הטענה ש”אבנים הורגות”

ביום שישי הרגו חמושי צה”ל את סבא נידאל עובייד, בן 23, בהפגנה בנבי סלאח. על פי העדויות, צלף של הדיקטטורה הצבאית הישראלית ירה שוב ושוב לעבר צעירים שידו אבנים ולא היוו סכנה לחמושים בנשק מסוג רוגר. על פי נתוני בצלם, עובייד הוא ההרוג הפלסטיני השביעי בשנתיים האחרונות מירי של רובה רוגר.

×–×” לא מקרה, ×›×™ לפני שנתיים בערך שינה פושע המלחמה תא”ל תמיר ידעי את פקודות הפתיחה באש, והתיר שימוש בכוח חריג לפיזור הפגנות של פלסטינים. בהתאם להנחיות, הרוגר – רובה בקוטר קטן, אבל עדיין רובה – הפך לאמצעי לפיזור הפגנות. זו בחירה של צה”ל, שהתחיל להגדיר את ידוי האבנים כ”טרור עממי.”

אלא שיממה לאחר מכן הדגים לנו צה”ל שאבן יכולה להיות נשק קטלני, שמגיבים עליו באש ×—×™×” – אבל רק בתנאי שמי שמיידה אותה הוא פלסטיני. תחקירן שטח של ארגון יש דין צילם אתמול (ז’) בבורין קבוצה של פורעים יהודים מיידים אבנים לעבר פלסטינים, בעוד חמושי צה”ל מהלכים ביניהם בנחת ולא מנסים לבלום אותם.

פרעות השבת האלה הפכו להתנהלות קבועה, במיוחד – אלוהים יודעת למה – באזור יצהר. גם ההתנהלות של החמושים קבועה למדי. יש לתופעה הזו שם: עמידה מנגד. אפשר לקרוא עליה דו”ח כאן. ויש גם סרטון.

בתוך יומיים, אם כן, הרגו חמושי צה”ל צעיר פלסטיני בשל ידוי אבן ולא עשו שום דבר למתנחלים שביצעו אותה העבירה עצמה. אחת מן השתיים: או שחמושי צה”ל לא באמת מפחדים מאבנים והם משתמשים בידוי שלהן כתירוץ להריגת פלסטינים, או שאבן היא אכן נשק קטלני – אבל לחמושי צה”ל אין בעיה שמפעילים נשק קטלני בנוכחותם כנגד פלסטינים.

אגב, צה”ל טוען שעצם העמידה מנגד היא עבירה על פי הנהלים שלו.

מספר החיילים שהועמדו לדין על העבירה הזו? ניחשתם נכון. אפס.

כלומר, חייל יכול לעמוד לדין אם הוא לא צחצח את הנעליים, אבל לא אם הוא איפשר למתנחלים לתקוף פלסטינים במה שצה”ל טוען שהוא נשק שמצריך תגובה שעשויה להיות קטלנית. ידענו שחיי פלסטינים שווים פחות מחיי גמל, אבל פחות משפריץ של משחת נעליים?

עוד יום בצבא המוסרי בעולם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

נתניהו מקפיד להאשים את הרש”פ בטרור ובהסתה לטרור, ומסייע בשקט ובעקביות לטרור היהודי

בנימין נתניהו מרבה לדבר על טרור. הוא בנה את הקריירה שלו על הטענה חסרת הבסיס שהוא מומחה לטרור (הספר “הטרור – איך יוכל המערב לנצח” מורכב למעשה ממאמרים של מומחים אחרים), והוא מקפיד לדבר על טרור שוב ושוב. למעשה, אחרי “איראן” ו”שואה,” “טרור” היא כנראה המילה הנפוצה ביותר במילון של נתניהו.

עם זאת, כשנתניהו מדבר על טרור, הוא מקפיד להתייחס רק לטרור פלסטיני או מוסלמי. במילון של נתניהו, אין טרור יהודי. שאר העולם כבר הבין שזה לא המצב, ומחלקת המדינה האמריקאית עוררה השבוע גלים כאשר דיווחה על הטרור היהודי (המכונה בטעות “תג מחיר” – עוד פרטים למטה) כשווה ערך לטרור הפלסטיני.

על פי נתוני מחלקת המדינה, נרשמו בשנת 2013 399 אירועים – אלה האירועים המוכרים לאו”ם ולארגוני זכויות האדם, לא כל האירועים; חלק ניכר מהם לא מדווח משום שהפלסטינים מתייאשים מלדווח – של אלימות אזרחים ישראלים כנגד פלסטינים בגדה. לשם השוואה, דו”ח האנטישמיות העולמי שפורסם בתחילת השבוע מצא שכל עשרות מיליוני האנטישמים בעולם – על כל פנים, אומרים לנו שיש כאלה – הצליחו להנפיק רק 594 תקריות אנטישמיות. צרפת, שמובילה בדיווחים על תקריות אנטישמיות, כיכבה עם 116 תקריות. כלומר, המתנחלים הישראלים ועוזריהם הצליחו ליצור ב-2013 שני שליש ממספר פשעי השנאה שהצליחו האנטישמים בעולם כולו לייצר, ומספר הפשעים שהם ביצעו הוא יותר מפי שלושה ממספר פשעי השנאה האנטישמיים שבוצעו בצרפת.

שזה, תצטרכו להודות, די מרשים. זה שם בפרופורציה את מצבם של הפלסטינים לעומת, נניח, זה של יהודי צרפת. וכן, האלימות היהודית נגד הפלסטינים היא טרור. נהוג, בקרב המתנחלים וסייעניהם, לטעון שמדובר בסך הכל בקצת גרפיטי. בולשיט. הגרפיטי מושך את תשומת הלב, אבל הפעולות הן לעתים קרובות פעולות של הצתה. וכן, אם אתה מצית צלב על מדשאה של שחור בארה”ב, זו פעולת טרור. הגרפיטי עצמו הוא פעולת טרור. הוא שולח מסר: באנו לכאן בלילה, וגם חמקנו. הלילה לא הצתנו את ביתך בזמן שאתה ישן. אל תבנה שיהיה לך מזל כזה גם בפעמים הבאות.

פעולות “תג מחיר” מושכות את תשומת הלב של התקשורת, אבל רוב פעולות הטרור היהודי אינן פעולות “תג מחיר.” האחרונות מגיעות בעיקרן לאחר הפעולות הנדירות של הצבא כנגד המתנחלים, והן מיועדות להטיל אימה פחות על הפלסטינים ויותר על החמושים: אם תמשיכו כך, נדליק את הגזרה כולה ואתם תצטרכו לשלם מחיר גבוה מהרגיל על הכיבוש. רוב פעולות הטרור היהודי נעדרות זיקה כזו כלפי הצבא, והן מיועדות להרחיק פלסטינים מאדמתם. הן מתרחשות בנקודות שבהן מנסים המתנחלים לדחוק את רגליהם של כפריים פלסטיניים מאדמתם. מקרה מובהק הוא זה של המאחז עדי עד: המתנחלים שלו הצליחו להפיק 96 תקריות פליליות מתועדות, ביניהם 21 מקרי אלימות ועשרות מקרים של פגיעה ברכוש. התוצאה היתה נטישה ניכרת של הכפרים סביב המאחז, שמיהר להשתלט על עוד ועוד מאדמותיהם. מי אמר שטרור לא עובד?

אחת הסיבות לכך שהטרור היומיומי עובר ללא דיווח היא העובדה שהוא מתבצע בתמיכה מלאה של חמושי צה”ל. הסיפור הזה, על חמוש שמתערב בלינץ’ שמבצעים אזרחים ישראלים מיצהר בשני פלסטינים רק כדי לומר להם “זה מספיק”, לא הגיע לתקשורת הישראלית, אבל הוא טיפוסי הרבה יותר ממקרי “תג מחיר.” התקפות כאלה קורות כמעט על בסיס יומי, וכשהיודו-נאצים שלנו עצבניים במיוחד, גם בתכיפות גבוהה יותר. חמושי צה”ל מאבטחים את הטרוריסטים, לא עוצרים אותם.

ומה עושה ממשלת נתניהו? כלום. היא מדי פעם מדברת על כמה ש”תג מחיר” הוא תופעה מגונה, אבל אלימות המתנחלים היומיומית משרתת אותה. ישראל כבר הרגילה את העולם לכך שהיא מתכוונת להשתלט על “גושי ההתנחלויות,” אבל המטרה האמיתית שלה – מזה שנות דור – היא לספח כמה שיותר משטחי אזור סי. ההלאמה (”הכרזה על אדמות מדינה”) שביצע לאחרונה שר הבטחון לאלפי דונמים בגדה היא עוד הצהרה על כך. שטחים שמוכרזים כאדמות מדינה הופכים לשטחי התנחלויות ברובם המכריע. הממשלה צריכה את הטרור המתנחלי כדי שתוכל להרחיב את אחיזתה העתידית. כל שטח שהפלסטינים מתייאשים ממנו נתפס על ידי המתנחלים.

מחלקת המדינה מדברת בפירוש על טרור, והיא נוקבת בשמם של ארגוני הטרור. בין השאר, היא מזכירה בעמ’ 291 (זהירות, מסמך) את “הקול היהודי” כארגון טרור. המפעילים של “הקול היהודי” ידועים. שניים מהם הועמדו לאחרונה לדין באשמת הסתה – אבל לא בסעיפי טרור. מחלקת המדינה משייכת את הקול היהודי ל”כהנא ×—×™.” הקבוצה הזו היא ארגון טרור בארה”ב. בישראל היא הוכרזה כארגון טרור ב-1994, אחרי טבח גולדשטיין, והמשיכו להתייחס אליה ככזו עד אחרי רצח רבין.

במילים אחרות, עד שנתניהו עלה לשלטון. אחר כך, העניין בארגון דעך. פעילים ותיקים שלו, שבמסגרת תגובת-היתר המקובלת של הרשויות הוחזקו במעצר מנהלי, המשיכו לפעול בשלל ארגונים עם שמות שונים, תוך שממשלת ישראל עוצמת עין. לא כולם עצמו עין: מיכאל בן ארי, שנבחר לחבר כנסת מטעם האיחוד הלאומי, לא הצליח לקבל ויזה לארה”ב בשל עברו בארגון הטרור כ”ך. בארה”ב לא שוכחים. בישראל של נתניהו, מעלימים עין.

לפני מספר חודשים, המליצו כוחות הבטחון להגדיר את פעילי תג מחיר כארגון טרור. נתניהו, באופן תקדימי למדי, דחה את ההצעה והסתפק במילים ריקות: הוא הגדיר אותם כ”התאחדות בלתי מותרת.” זה היה בולשיט נקי: אין התאחדות כזו. אין נכסים שאפשר להחרים, אין מבנה פירמידה שאפשר למוטט.

בעצם, זה לא לגמרי מדויק. יש התאחדות בלתי חוקית שכנגדה אפשר לפעול. קוראים לה מזכירות יצהר. כתבתי כבר על כך שהגוף הזה החליט שלא להסגיר למשטרה פוגרומצ’יקים שאת זהותם הוא מכיר, ושזה עבר בשתיקה יחסית. ביצהר שאבו עידוד מכך, ועכשיו הם עומדים להביא להצבעה את השאלה האם תושבי ההתנחלויות יהיו רשאים לפגוע בחמושי צה”ל ומג”ב. נעשה את התרגיל המחשבתי הרגיל ונתהה מה היה קורה לחברי מועצת נצרת, נניח, אילו היו מעלים הצעה לסדר היום, שבה חלק מהם היו מצדדים בפגיעה בכוחות הבטחון ואחרים היו מסבירים למה זה רעיון מוצלח כל כך. הם היו נעצרים כולם בשנתם, בפשיטה מתוקשרת היטב. למנהיגות יצהר, אין צורך לומר, זה לא קורה.

למה לא הסכים נתניהו להכריז על הטרור היהודי כעל טרור? ראש הממשלה שרון שינה את השיח בשניה, כשדיבר על הבוגד עדן נתן-זאדה כעל “מחבל יהודי.” למה נתניהו לא מסוגל להוציא את המילים “מחבל יהודי” מהפה? קודם כל, יש את התירוץ הרשמי: אם ישראל תודה שיש בה טרוריסטים, זה יפגע בדימוי הבינלאומי שלה.

התירוץ הזה כבר לא כל כך עומד. הנה, מחלקת המדינה הכריזה על קיומם של טרוריסטים יהודים, ומחוץ לישראל ההכרזה התקבלה כמובנת מאליה. אז למה נתניהו בכל זאת מסרב להכיר בקיומם?

כאן צריך להבהיר משהו, ולהבהיר אותו היטב. כשאני מדבר על הכרזה על הטרור היהודי כעל טרור, אני כלל לא מדבר על הענקת סמכויות לשב”כ והמפלג המשטרתי בעל השם המדויק כל כך פשל”א (פשיעה לאומנית) להתייחס לתושבי התנחלויות כאילו היו פלסטינים. אני לא תומך במעצרים מנהליים ובמעצרים ללא גישה לעורך דין – ×”×™×” עוד אחד ×›×–×”, אגב, ביום רביעי האחרון. זוג מיצהר נעצר בחשד שהשאיל את כלי הרכב שלו לפעולת התג מחיר בפורדייס. הם הוחזקו ללא עורך דין במשך זמן קצר יחסית, אבל הפרקטיקה הפלילית הזו, שבה אנשים מועלמים על ידי המדינה ומוחזקים ללא זכויות בסיסיות, מתרחבת.

כפי שנכתב בבלוג ×”×–×” לא מעט פעמים, הפתרון הוא לא דיכוי בשם “הבטחון,” הפתרון הוא חקירה מוצלחת יותר וחוקרים מקצועיים יותר. היכולת להחזיק אנשים בבידוד תוך איום על ילדיהם – כפי שדווח שבוצע לבת הזוג מיצהר בסוף השבוע – לא מובילה למודיעין טוב יותר. היא יכולה אולי להוציא הודאות, אבל אלה יהיו הודאות חסרות ערך. אני אפילו לא מדבר על חוסר האנושיות שבאיום לקחת מאשה את ילדיה מפני שאולי היא או בעלה השאילו את כלי הרכב שלהם.

מה שצריך לקרות הוא, אם כן, לא מעצרים מנהליים, עוצר, עינוי ילדים (כן, כן) או כל אחד מהפשעים האחרים שמשמשים דרך קבע את כוחות הבטחון שלנו בגדה. מה שצריך לקרות הוא דבר אחר: הפנמה מצד החמושים, בצה”ל ובמג”ב, שחלק ניכר מהמתנחלים הם טרוריסטים. הפנמה שכאשר הם רואים טרוריסט יהודי תוקף פלסטיני, התפקיד שלהם הוא לא להגן עליו, לא לומר לו “זה מספיק,” אלא לעצור אותו – ואם הוא מסכן חיים, גם לירות בו. ההפנמה צריכה להגיע אל החוקרים של מצ”ח ושל המשטרה, שיצטרכו ללמוד כיצד חוקרים פשעים כנגד פלסטינים ולהתייחס לפשעים האלה כאל פשע פוליטי – כלומר, טרור; כרגע, שיעור ההצלחה שלהם הוא אפסי. בתי המשפט יצטרכו להפנים גם הם שמדובר בטרור. כדי שזה יקרה, צריך שמנהיגי המדינה ינצלו את הבמה שלרשותם – מה שמכונה באנגלית The bully pulpit – כדי להוביל קמפיין ציבורי בנושא.

אבל זה לא יקרה. הבעיה של נתניהו איננה החשש לפגיעה ב-hasbara. הרי מאבק נחוש של ממשלת ישראל בטרור יהודי היה מסייע ל-hasbara, לא פוגע בה. אם בעוד ארבעה חודשים, יוכלו המשטרה והשב”כ להודיע בגאווה שהם עצרו 30 טרוריסטים יהודים בכירים ושהם סיפקו לפרקליטות די ראיות כדי להעמיד אותם לדין, הדבר ייתפס כהוכחה לרצינותה של ישראל במאבק בטרור היהודי.

למה ×–×” לא יקרה? ×›×™ בסופו של דבר, נתניהו הוא תומך של הטרור היהודי. ×›×™ בסופו של דבר, הוא מוקף במתנחלים וחובשי כיפות אחרים, שלא מבינים על מה הרעש. ×›×™ בסופו של דבר, הוא מאמין בשליחותם של המתנחלים, ואין לו כל עניין בזכויותיהם של הפלסטינים. ×›×™ בסופו של דבר, האנשים שאחראים לטרור היהודי – אם על ידי מימונו וארגונו, כמו בני קצובר וגרשון מסיקה, אם על ידי ההטפה לו, כמו דב ליאור וגינצבורג – מקורבים למקורבים של נתניהו. חקירה רצינית של השב”כ לעבר שורשי הטרור היהודי יכולה להגמר רע מאד, מבחינת באי ביתו של נתניהו. ועל כן חקירה כזו לא תקרה. כאן המקום להזכיר, אגב, שהמתנחלים הפעילו לחץ כבד על נתניהו כדי שימנה ראש שב”כ שמתאים להם. כפי שמינה נתניהו יועץ משפטי לממשלה שלא יטלטל את הסירה, ומבקר מדינה שיודע מאיזה צד מרוחה החמאה, כך הוא מינה גם ראש שב”כ שיודע מה הבוס לא רוצה לשמוע.

ולכן, למרות רעשי רקע קבועים על יצהר ו”תג מחיר,” טרור המתנחלים ימשיך כסדרו.

ועוד דבר אחד: ואם כבר דיברנו על עינוי ילדים, הנה פוסט בנושא של נועם ר. אזהרה: מדובר בקריאה קשה. אל תאמרו שלא הוזהרתם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אורי אליצור, הכותב בשכר של נתניהו, מסרב לגנות את יצהר. הוא רק שוכח להזכיר לנו את עברו – ואת עמדת מזכירות יצהר

לימין היהודי יש שיטה. פעם בכמה שנים, הוא עושה מעשה שמעלה עליו את חמת הציבור. ×–×” יכול להיות רצח ראש ממשלה, ×–×” יכול להיות נסיון מרד, ×–×” יכול להיות סתם תקיפה של חיילים. עיתונאים שנמנעים מלדווח על ההתפרעות הרגילה של אנשי המופת מהגבעות – זו שמסתיימת בפלסטינים פצועים על בסיס יומי כמעט, כמו גם בהצתה סדירה למדי של רכוש – קורעים אז את בגדיהם ומקוננים: מה זאת ×”×™×” לנו. מי יכול ×”×™×” לדעת. רעם ביום בהיר.

המגזר מובא במבוכה. בהתחלה יש כמה גמגומים. אחר כך יש נסיון מהיר למצוא שעיר לעזאזל כדי להשליך להמון הזועם, תוך מלמול המנטרה על “עשבים שוטים,” “קומץ שאי אפשר להשליך ממנו על כל השאר”, תוך התעלמות בוטה מכך שעד לפני חמש דקות, עד שגרמו מבוכת יח”צ, העשבים השוטים היו מיטב הנוער וה”קומץ” המפורסם נהנה מגיבוי רבני וציבורי רחב.

ואז מגיע השלב השלישי: זה שבו מואשמת התקשורת, והשמאל הישראלי, בכך שהם רוקדים על הדם, ובמקביל נסיון לגמד את האירוע. אחרי רצח רבין זה קרה תוך שלושה ימים. מועצת יש”ע הגדילה לעשות וגינתה את רבין כבר בהודעת הגינוי של רציחתו. חגי סגל, טרוריסט מדופלם, כתב למחרת הרצח טור שכותרתו היתה “מה עשית, משוגע.” כאילו לא היתה הסתה. כאילו לא הוציאו הרבנים את תלמידי הישיבות לגעות “בדם ואש/את רבין נגרש” בכיכרות וברחובות, כאילו יגאל עמיר לא היה השפיץ שבשפיץ של הציונות הדתית, כאילו הוא לא יצא למשימת הרצח שלו אחרי שקיבל גיבוי רבני. אנחנו גם יודעים מי הרבנים: דב ליאור ונחום רבינוביץ’.

לעתים קרובות, השלב השלישי מסתייע, כמו בג’ודו, בכוחו של האויב. או, ליתר דיוק, בשימוש היתר שלו בכוח. במקרה של רבין, ההתנהלות של הממשלה כמו תרנגולת ערופה וההיסטריה שהובילה לכמה מעצרים – הרבה פחות ממה שחושבים, אגב – בגלל התבטאויות בזויות אך חוקיות לגמרי, הובילה לטענה שהציבור הדתי הפך לנרדף. במקרה של פינוי גוש קטיף, השימוש באיזה סרטון שנוי במחלוקת של אנשי הרבנות הצבאית ×”×™×” אמור לעשות את ×–×”, אבל לא כל כך הצליח מחוץ למגזר. ההשתוללות המשטרתית בעמונה סיפקה את החומר לקינה.

במקרה של יצהר, תגובת הנגד היא ההשתלטות של כוחותינו האמיצים על מבנה הישיבה (הריק) של ישיבת “עוד יוסף חי.” האנשים שלא העזו לעצור לפני שנתיים את דב ליאור כשהיה מבוקש לחקירה, העזו עכשיו, כשהם מגובים בגל ציבורי, להשתלט על הישיבה שממנה יצא הספר שעליו חתם ושבשלו אמור היה להיחקר.

ומיד לאחר מכן, התחילו זעקות השבר של הציונות הדתית: אוי-אוי-אוי מה עושים לנו. עכשיו, במובן בסיסי למדי, הם צודקים. אף אחד לא קשר, או על כל פנים לא הציג פומבית ראיות שקושרות, את ישיבת “עוד יוסף חי” לפוגרומים האחרונים של יצהר. אלא שזה כמובן קשקוש. האנשים שמקפידים על קוצו של יוד בזכויות הקניין של ישיבת “עוד יוסף חי” לא אמרו מילה כשהצבא הודיע שהוא מתכוון להפקיע 180 דונמים עבור עפרה, שהיא – נזכיר שוב – מאחז בלתי חוקי גדול מהמקובל.

אורי אליצור, אחד הכותבים הבכירים של המגזר, פרסם מאמר שבו הצהיר שהוא לא מתכוון לגנות את הפורעים של יצהר. וואלה.

השאלה היא מתי אי פעם גינה אליצור אלימות מתנחלים. הוא בכיר יחסית במגזר: בין השאר שימש מנכ”ל לשכת ראש הממשלה נתניהו (בכהונתו הראשונה.) בשנים האחרונות הוא שב לשמש ככותב נאומים עבור נתניהו.

אלא בשנת 2004, כשהתחילו הדיונים הראשונים על ההתנתקות, התראיין אליצור ל”בשבע,” שם אמר את הדברים הבאים: “כיוון שמדובר בפקודה בלתי חוקית, ומי שיבצע אותה הוא שיועמד לדין. לא בלתי הגיוני בעיני שהדברים יגיעו לכדי שפיכות דמים. כל אוכלוסיה בעולם תנהג כך בסיטואציה דומה, אם כי אינני סבור שזה יועיל למניעת הפינוי. בעיני, כל הפעלת כוח, מלבד נשק חם, היא לגיטימית במקרה כזה. בדיעבד, גם מי שיפצע את אלו שבאו לפנות אותו – אקבל בהבנה את התנהגותו.”

כלומר, אם מדינת ישראל מחליטה לפנות מבנים משטחים שבהם היא מחזיקה בתפיסה לוחמתית, מבחינת אליצור אין שום בעיה להתנגד באופן אלים לפינוי, כל זמן שההתנגדות עוצרת בנשק קר ומוגבלת לפציעה ולא להרג.

לאליצור ×”×™×” עשור לחזור מהדברים האלה. עד כמה שידוע לי, הוא מעולם לא עשה זאת. צריך לזכור את הדברים האלה, בפעם הבאה שיאמרו לנו שמדובר בעשבים שוטים: ×”× ×” בשר מבשרו של ממסד המתנחלים, לא רק שלא מוכן לגנות את אלימותו של “הקומץ” – הוא נתפס ברגע נדיר שבו הוא מחלק לו הנחיות על גבולות האלימות המותרים.

בימים אלה, נהוג לטעון בקרב המגזר – על ידי אליצור ואחרים – שאי אפשר לשפוט את כל תושבי יצהר בגלל מעשיהם של אנשים בודדים. שוב, צריך להצביע על הצביעות של אנשים שאין להם שום בעיה עם דרישה להטלת עוצר או אף להחרבת כפרים, כל זמן שאלה פלסטיניים כמובן, בשל פעולה של בודדים מתוכם; אבל הפעם הצביעות היא לא לב הסיפור. הטענה הזו היא, בקצרה, קשקוש.

כפי שדיווח איתמר פליישמן, זמן קצר אחרי ההתקפה על כוחות צה”ל, נערך דיון בנושא במזכירות יצהר. על הפרק: הדרישה של חלק מחברי המזכירות להסגיר לרשויות את הפורעים. ההצעה נפלה.

שאר הדיווח של פליישמן עוסק בוויכוח הפנימי ביצהר, סביב השאלה האם מותר להפעיל אלימות רק נגד פלסטינים או גם נגד חמושי צה”ל. ההתנחלות, כך נטען, קרועה בין שני הצדדים. הידיעה הזו מחמיצה את הסיפור.

והסיפור הוא פשוט: יש מועצה מקומית, מזכירות יצהר, שמקבלת תקציבים מהשלטונות בישראל; שחוסה תחת ×”×”×’× ×” של צה”ל; ושבמקביל יודעת מי הם האנשים המבוקשים על ידי המשטרה בשל פגיעה בכוחות צה”ל, אבל מסרבת לעשות את חובתה האזרחית ולהסגיר אותם. לא קומץ, לא עשבים שוטים – הגוף הנבחר של יצהר הוא ×–×” שפעל כך. על הסגרת פורעים שפוגעים בפלסטינים, כמובן, אפילו לא מדברים.

במדינה נורמלית, מזכירות יצהר היתה מוכרזת אחרי האירוע הזה כגוף ממריד, מתייחסים לתושבים כאל מורדים, ומקפידים על אכיפת חוק קשוחה מהרגיל במקום.

אל תדאגו, זה לא יקרה. הצבא צריך את המתנחלים יותר מדי. אם תיעלמנה ההתנחלויות, ייעלמו גם רוב המשימות שלו והציבור ייזכר שמדובר בעצם בגוף מנופח, בזבזני ורשלן. עוד כמה שבועות של קריצות לכל הכיוונים, והעסק ייגמר. הקצינים הבכירים, שיודעים שעתידם תלוי בלובי המתנחלים, לא ימהרו לשרוף את הגשרים.

ומועצת המורדים של יצהר תשאר במקומה, מקבלת חיפוי פובליציסטי ממסיתים ותיקים כמו אליצור.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הפוגרום האחרון של מתנחלי יצהר מזכיר לנו את מה שצה”ל לא רוצה שנזכור – שהוא לא מסוגל לבצע את תפקידו הבסיסי בגדה המערבית

המתנחלים של קן הצרעות ביצהר – הם נוהגים לאיים בתביעות דיבה, אז בואו נראה מה אתם שווים – יצאו לעוד פוגרום הלילה. הפעם, במקום לפשוט על כפר פלסטיני, הם פשטו על מוצב של צה”ל והרסו אותו. אלו היו הדיווחים המזועזעים הבוקר (ג’).

ההתקפה על המוצב ×”×’×™×¢×” לאחר שהלילה הגיעו חמושי מג”ב ליצהר והרסו שם כמה מבנים. הם עשו את ×–×”, כך דווח, בתגובה על כך שלפני כמה ימים השפילו תושבי יצהר את הכבוד של המח”ט המקומי ופינצ’רו לו את הרכב. מי שמכיר את הצורה שבה מתנהל צה”ל בגדה, יודע שהוא נמנע בעקביות מהריסת מבנים בלתי חוקיים של מתנחלים. צה”ל, משרד הבטחון והפרקליטות אף פעם לא מכחישים את העובדה שמדובר במבנים בלתי חוקיים – הם פשוט אומרים שהפינוי שלהם יתבצע “על פי סדר העדיפויות” של כוחות הבטחון. פתאום, יומיים אחרי שהכבוד של המח”ט נמרח על הבוץ של יצהר, סדר העדיפויות השתנה בחדות. וואלה. מישהו עוד עשוי לחשוב ש”סדר העדיפויות” הוא בעצם שם נרדף ל”מה שרוצה אלוף הפיקוד בכל רגע נתון.”

ואז, אחרי הצהרים, הגיעה הפאדיחה האמיתית: לא רק שהמתנחלים הצליחו לפרוץ למוצב צה”ל ולהחריב אותו, הם גם עשו את זה ללא כל התנגדות מצד החמושים שם. דבריו של הקצין ראויים לציטוט:

“בתשובה לשאלה אם כוח החיילים עמד מנגד, אמר הקצין: "אני לא יודע מה זה עומדים מהצד. אם צריך להפיק לקחים, נפיק. חיילי עמדו בסיטואציה שלא אני ולא הם דמיינו. הם לא היו ערוכים לתקיפה על ידי יהודים, ואני לא הכנתי את ששת חיילי המילואים האלה להתמודדות עם 40-50 פורעים יהודים". כשנשאל מה היה קורה אילו התוקפים היו פלסטינים, אמר קצין המילואים כי "המשימה שלי היא להגן על יהודים. הסיפור הפלסטיני הוא סיפור אחר".”

וואלה.

ארגוני זכויות אדם מדווחים בשנים האחרונות על תופעה שמכונה “עמידה מנגד”: פוגרומצ’יקים מהגבעות יורדים לפרעות בכפרים פלסטיניים, כשאליהם מתלווים חמושי צה”ל. החמושים לא מונעים מהמתנחלים לפרוע, ולמעשה מאבטחים אותם מפני תגובה של הפלסטינים. לפני מספר חודשים, אירוע מסוג זה תועד בסרטון וידאו חד משמעי. הארכיונים של “יש דין” (גילוי נאות: אני הבלוגר של “יש דין” ואני מקבל על כך תשלום) מכירים עשרות, אם לא מאות, מקרים של “עמידה מנגד.” אל תטעו: המקרים שמצוינים פה הם רק אלה שהיה לי זמן לכתוב עליהם פוסט.

עכשיו אנחנו רואים שני דברים. קודם כל, שחמושי צה”ל לא מסוגלים אפילו להגן על עצמם מפני מתנחלים. מכירים את האגדה הישנה על כך שחיילים מפחדים לצאת לשטחים בלי עורך דין? אז היא אף פעם לא היתה נכונה לגבי פלסטינים. משנת 2000 ועד 2013, רק שישה חמושי צה”ל הורשעו בעבירות שקשורות להריגת פלסטינים – שיעור אפסי של הרשעות לעומת תלונות. באף אחד מהמקרים לא היתה הרשעה של רצח או של הריגה. לגבי המתנחלים, מצד שני, האגדה הזו לגמרי מוצדקת. החיילים מפחדים מהם, ובצדק. טוב, אולי לא החיילים עצמם – אבל חיל ורעדה אוחזים את הקצינים. הם רוצים קידום, אחרי הכל, והמתנחלים כבר הוכיחו את עצמם כאויבים יעילים מאד של קצינים שלוקחים ברצינות את חובתם החוקית (על החובה הזו, מיד.) כאן יש לשאול שאלת קל וחומר: אם החמושים לא מסוגלים להגן על עצמם מפני המתנחלים, האם אפשר לקחת ברצינות את הטענה של צה”ל שדווקא על הפלסטינים ורכושם הם שומרים כמיטב יכולתם?

ההערה השניה פשוטה ומרה יותר. המשפט הבינלאומי קובע שכוח כובש, וצה”ל מתנהל בגדה המערבית ככוח כובש ומוכר ככזה הן על ידי פקודותיו-שלו הן על ידי פסיקות בג”צ, מחויב בהגנה על האוכלוסיה הכבושה ועל רכושה. זו חובתו העיקרית של צבא כובש. שימו לב לתשובה של הקצין: “התפקיד שלי הוא להגן על יהודים. הסיפור הפלסטיני הוא סיפור אחר.”

אז זהו, שלא. החובה החוקית היחידה שיש לקצין הזה היא להגן על פלסטינים. נוכחותם של אזרחים ישראלים בגדה המערבית היא בלתי חוקית והיא פשע מלחמה. היחידים שמערערים על כך הם פושעי המלחמה ותומכיהם. ההגנה של הקצין על יצהר היא עצמה פשע מלחמה.

אבל הוא לא מבין את ×–×”, ויש שתי סיבות טובות לכך שהוא לא מבין את ×–×” – ושבהתאם, חמושיו לא מבינים את תפקידיו. הראשונה היא התעלמות מוסדית, שורשית, היסטורית של צה”ל מחובותיו החוקיות, תוך שיתוף פעולה הדוק עם פשע המלחמה של התנחלויות. צה”ל לא רוצה לדעת מה החובות החוקיות שלו. מישהו עוד יכול לשאול שאלות לא נעימות.

השניה היא פסיכולוגית. המצב שבו אדם נדרש להגן על אוכלוסיה שהיא עוינת – והפלסטינים, מהיותם בני אדם, עוינים את הכובשים שלהם ועוד איך, ובצדק – הוא בלתי אפשרי. זו הסיבה שכיבוש אמור להיות מצב זמני, קצר מאד. המצב שבו צבא כובש נדרש להגן על האוכלוסיה שכבש סותר את מהותו של צבא. הוא מוביל, כמעט בהכרח, לפשעי מלחמה.

“הלהב עצמו מסית לאלימות,” שר הומרוס, לפני 2,800 שנים כמעט; והמצב שבו חייל ניצב, חמוש, מול אוכלוסיה שכבש ואשר על כן הוא בז לה, ונאלץ לבוא במגע מתמשך איתה יוביל, בהכרח, לאלימות. מלחמה מולידה, בהכרח, פשעי מלחמה; מששוחררה החיה שבאדם, היא לא תלמד עוד משמעת. כיבוש מוליד, בהכרח, פשעי מלחמה נגד הנכבשים; אשר על כן, צבא שרוצה להשאר צבא ולא לרדת למדרגת כנופיה, יוודא שהכיבוש שהוא מנהל הוא קצר, שהוא הקדמה מהירה להסכם שלום.

צה”ל, מימיו הראשונים בגדה, לא נהג כך. הוא קשר עם המתנחלים כדי להפוך את הכיבוש שלו לכיבוש של קבע. בעשור הראשון לאחר הכיבוש, עד בג”צ אלון מורה, נשבעו קצינים לשקר בעליצות וטענו שיש בהתנחלויות צורך צבאי. עכשיו הוא מקבל את גורלו הראוי: הוא הפך לכנופיה מבוהלת, שמובסת על ידי כנופיה אחרת.

והמקרה של אמש לא ייחודי: לפני כשנתיים וחצי, תקף כוח מאורגן של מתנחלים – היו מאות מהם, והם הובאו באוטובוסים – את מפקדת חטמ”ר אפרים. בין השאר, נרגמו המח”ט וסגנו באבנים. בתגובה, אמר דובר צה”ל דאז, תא”ל יואב מרדכי, לכרמלה מנשה ש”אני מניח, כרמלה, שאת לא היית מצפה שהמח"ט ×”×™×” פותח בירי לעבר יהודי שעמד ממולו, אני בטוח שלא לזה את מתכוונת.” ירי הוא כלפי פלסטינים בלבד. רוב מוחלט של פורעי חטמ"ר אפרים לא נעצרו, על אחת כמה וכמה לא הועמדו לדין.

ולא רק ירי: במקרה מתועד היטב של עמידה מנגד, כשפורעים יהודים תקפו קבוצה של פלסטינים שעמדו בתפילה, בנוכחות כוחות משטרה וצבא, ירו החמושים גז… על הפלסטינים. למה? כי “לא יורים גז מדמיע על ישראלים.” אלא, כמובן, אם הם מפגיני שמאל. ככה נראה צה”ל מודל 2014. זכרו את זה בפעם הבאה ששר הבטחון שלכם יודיע שהוא ינקוט יד קשה כנגד הפורעים.

להתנהלות הזו, של קריטריונים שונים להפעלת אלימות כלפי אוכלוסיות שונות בשל מוצאן, קוראים אכיפה גזענית, או במילים פשוטות יותר: אפרטהייד.

ברוכים הבאים למשטר הישראלי בגדה המערבית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

לא 2003, יותר כמו 1991: בימים האחרונים, אומרים לנו, מוטרדים בצה"ל ומערכת הבטחון מן ההיסטוריה הפושה בציבור לקראת המלחמה הממשמשת ובאה בסוריה. כדי להוכיח לנו שהוא מחובר לרחשי לב ההמון, הודיע אתמול (ד') דובר צה"ל שהסבירות לירי סורי לעבר ישראל "נמוכה." בטוב הטעם והמודעות העצמית המפורסמת של דו"צ, הוא יצא בהצהרה הזו שבועיים לפני יום השנה הארבעים למלחמת יום הכיפורים. זה, איך לומר, לא סייע.

התומכים בתיאוריית חכמת ההמונים יכולים להצביע על כך שבזמן שמערכת הבטחון היתה שאננה לגמרי ב-1991 ושלחה מומחים להודיע לנו שלא יקרה כלום כתוצאה ממלחמת המפרץ, הציבור היה הרבה יותר חשדן וטרח אשכרה להתארגן לקראת מלחמה. ב-2003, כשהאמריקאים עמדו לפלוש לעיראק ולסלק סופית את סדאם, המערכת יצאה בשלל התראות אימה ושר הבטחון הצטלם פעם אחר פעם עם ערכת המגן שלו. הוא היה פחות או יותר היחיד שעשה את זה. עד כה, ההמון הישראלי מוכיח שהערכת המודיעין הפרטית שלו מוצלחת יותר מזו של מערכת הבטחון. זו, להגנתה, יכולה לומר שהיא צריכה להשען על אמ"ן.

אז כשאנחנו צריכים לבחור בין המומחים של מערכת הבטחון, שאומרים שלא יקרה כלום, ובין ההמון, אולי כדאי להקשיב לאחרון. כשלעצמי, נכנסתי אתמול להתערבות פומבית שאומרת שאם ההתקפה האמריקאית בסוריה תמשך יותר מיממה, סוריה תירה לעבר ישראל.

על פי עקרון דומה, אולי הגיע הזמן להפסיק את המשחק המגוחך של נסיון להסתיר היכן פגעו הרקטות. רקטות אינן ארטילריה מקובעת, הן אינן ניתנות לאיכון בקלות – אם בכלל – משום שאם הן רוצות לשרוד הן צריכות להיות בתנועה, והן הרבה יותר מדויקות. ממילא המידע המדויק יעבור תוך זמן קצר במדיה החברתית. אולי כדאי שהפעם יחסכו מאיתנו פאניקה וקונספירציות ופשוט יפרסמו את המידע כמה שיותר מהר.

מה יהיה: רע מאד, ככל הנראה. למרבה הפאדיחה, האתר הפארודי האניון מספק תמונה מדויקת יותר של חוסר יכולת הפעולה בסוריה מכפי שמספקים כל כלי התקשורת הישראלים.

אשמח להתבדות, אבל אסד לא יוכל להערכתי להבליג על התקפה אמריקאית, והדרך שלו – כמו של סדאם ב-1991 – לקושש קצת סימפטיה בעולם הערבי תהיה ירי לכאן. צריך לזכור שבתפיסת הקונספירציה הרווחת בעולם הערבי, זו שישראל עושה הכל כדי לאושש, אין הבדל מהותי בין ישראל וארה"ב; האחרונה נתפסת כמופעלת על ידי הראשונה. חיילים אמריקאים בבגדאד שמעו ב-2003 את התושבים מתייחסים לפטרול אמריקאי שעבר קודם לכן כאל ה"יהודים." מהבחינה הזו, אם ננסה לקרוא לרגע את מוחו של אסד, ירי על ישראל לא יהיה גרירה של מדינה לא מעורבת למלחמה, אלא ענישה של מי שהתחילה את כל הבלגאן נגדו מלכתחילה. העובדה שישראל הרשתה לעצמה לנצל את החולשה של אסד בשנים האחרונות כדי לתקוף את סוריה מספר פעמים כנראה לא תועיל.

כשסדאם עשה את זה ב-1991, הוא רצה לפרק את הקואליציה הערבית שהתייצבה מולו. ראש הממשלה אז היה, למרבה המזל – כנראה הנקודה היחידה בכל הכהונה שלו שבה הביטוי הזה היה במקומו – יצחק שמיר, שבעורקיו זרמו מי קרח. עם קצת עזרה מאריה דרעי, הוא הצליח לבלום את הנסיון של צה"ל לגרור אותנו גם למלחמה הזו, תכנית שכללה הנחתת כוחות במערב עיראק ופלישה לירדן (!) כדי לחבור אליהם. הגאון האנליטי שמאחורי התכנית ההיא היה, איך לא, אהוד ברק.

ראש הממשלה כיום הוא בנימין נתניהו, שלא נודע ביכולתו לעמוד בלחצים ושבעורקיו זורמת בעיקר זיעה. יש לו צבא שמזמן לא עשה משהו מעניין ושר בטחון שכבר הגדיר את החברה האזרחית כחוליה החלשה. היכולת של נתניהו למנוע פעולה צבאית, אם בכלל ירצה, אחרי כמה טילים על מרכזי האוכלוסיה של ישראל, מוגבלת. ואם ישראל תגיב, זו תהיה הזמנה להתערבות של החיזבאללה, ומכאן הדרך לפתיחת שערי הגיהנום בדמות מלחמה אזורית קצרה למדי.

בהתחשב שהפטרון של אסד, פוטין, ישמח מאד לחרוך את זקנו של הדוד סם על ידי פגיעה בווסאל שלו, יש לכל זה פוטנציאל נפיץ מאד. ואף על פי כן, אני מסרב לאסוף ערכת מגן.

לא מטרה מותרת: מדי פעם אני נזכר בגעגוע בדוד לוי, אחד הפוליטיקאים המתונים והשפויים שחיו כאן, דמות שונה משמעותית מהקריקטורות הגזעניות שציירו יריביו, בוודאי במערכת הבחירות המחרידה של 1981 (לא ניתן לתאר, הייתם צריכים לחיות אז.) מלחמת המפרץ של 1991 היתה אחד מרגעי הנפילה של לוי: הוא דחק אז בממשלה לחלק בציבור מסכות גז.

הכוונה היתה כנראה טובה, אבל המסר היה אסוני. הוא אמר בעצם שישראל נערכת לכך שאזרחיה יהיו מטרות להתקפה בנשק להשמדה המונית. אני מסרב לראות את עצמי ככזה ואני מסרב, כאמור, לשאת ערכת מגן.

המסר הישראלי צריך להיות הפוך לגמרי: האזרחים שלנו הם לא מטרה, ומי שיפעיל נשק להשמדה המונית נגדנו יגלה על בשרו שיש לנו נשק להשמדה המונית, רק הרבה, הרבה יותר יעיל. האיומים הסוריים – המובנים כשלעצמם, בהתחשב – יכלו להיות תואנה מצוינת לסיום מדיניות העמימות הגרעינית של ישראל. לנשק גרעיני, אחרי הכל, יש רק תפקיד אחד: הרתעה.

והערה לסיום על דו"צ: אתמול (ד') הותקפו חמושי צה"ל על ידי הקוזאקים של יצהר. הסיבה: הצבא העז להביא עובדים לא יהודים ךמקום, מה שלא מצא חן בעיני המקומיים. מזכירות ההתנחבלות הודיעה לצה"ל, על פי הדיווחים, שהיא לא מסכימה לעובדים פלסטינים בשטחה. בצה"ל, ייאמר לשבחם, התעלמו. פרצו מהומות. הפורעים השליכו אבנים על החיילים והשחיתו כלי רכב. בתגובה, אמרו בצה"ל בשעות הערב בשם "גורם צבאי בכיר" ש"רעולי פנים תקפו באבנים הבוקר ביצהר רכב ובו ישב קצין צה"ל, ניפצו את השמשות וניקבו את הצמיגים. רואים זאת בחומרה."

וואלה. אני זוכר במעומעם שכשבתחילת השבוע, הותקפו חמושים בקלנדיה באבנים, הם לא "ראו זאת בחומרה", אלא פתחו באש, הרגו שלושה אנשים – ביניהם עובד אונר"א שהיה בכלל בדרך לעבודה – ופצעו יותר מתריסר אחרים, ביניהם שישה פצועים קשה. מסתבר שאבנים יהודיות מסוכנות פחות מאבנים פלסטיניות. צה"ל, יש לציין, פועל כאן ברוח הדברים של דובר צה"ל, תא"ל יואב מרדכי, שאמר בשעתו לכרמלה מנשה, אחרי התקפה על מח"ט על ידי קוזאק יהוה חמוש באבנים, ש"אני מניח, כרמלה, שאת לא היית מצפה שהמח"ט היה פותח בירי לעבר יהודי שעמד ממולו, אני בטוח שלא לזה את מתכוונת."

×›×›×” ×–×”.

עוד דבר אחד: זוכרים את אגדת הסכין בגב של חמושי צה"ל, על כך שמשפטנים ופוליטיקאים מרושעים כובלים את ידיהם והם לא יכולים להרוג פלסטינים במידת הצורך, ושהם נאלצים לצאת לשטח עם עורך דין צמוד? אז מדובר בשקר מוחלט, וזה מוכח אמפירית.

(יוסי גורביץ)

המרירות של הח"כים החרדים, עם בעיטתם מהקואליציה, נובעת בין השאר מכך שהם ידעו לאורך השנים שהכסף הגדול לא הלך אליהם – כפי שדימה לחשוב, או שיטה בתומכיו, האיש שדימה אותם לכלבים רטובים – אלא למגזר של האחים היהודים, חובשי הכיפות הסרוגות. ההבדל היה בשיטה: לחרדים לא היה אכפת במיוחד ממה שחושב עליהם שאר הציבור. הם ראו בו ממילא ציבור עוין, ועל כן לא היה אכפת להם במיוחד להשתין מהמקפצה. מבחינת חברי הכנסת שלהם, פרסום שלילי בציבור החילוני היה אפילו סוג של בונוס: הם יכלו לנופף בו מול הרבנים שמינו אותם, כסוג של הוכחה לכך שהם עושים עבודה טובה. כרגיל במצבים כאלה, מה שהועיל לח"כים החרדים דפק את הציבור שלהם והקל על בניית הדימוי שלו כאויב האומה: גם לא משרתים בצבא, גם מעיזים לדרוש תקציבים. ולא משנה שהתקציבים האלה לא היו גדולים במיוחד.

המתנחלים ושאר אנשי הכיפות הסרוגות למדו בשלב מוקדם מאד שלא כדאי לעצבן את הרוב. אין בזה דיווידנדים. הם הקפידו על עריכת ערימה של דילים מסריחים – לעולם לא נדע כמה כסף באמת נקבר בגדה המערבית – אבל הם תמיד עשו זאת בשקט, בלי הצהרות, הרחק מאור הזרקורים.

וכמו שבראש מעייניה של ש"ס עומדת מערכת החינוך שלה, שבראיה צינית – שהח"כים שלה שותפים לה, יש להניח, לפחות חלק מהזמן – מבטיחה מאגר עתידי של מצביעים, כך גם למפז"ל לדורותיה היתה את מערכת החינוך הנפרדת שלה, שגם אותה צריך היה לטפח כי גם היא היתה (בין השאר) מערכת אידיאולוגית מאד שמבטיחה, או על כל פנים מנסה להבטיח, מאגר של מצביעי עתיד.

אם אפשר לעשות השוואה גסה בין האחים היהודים לסניף הפלסטיני של האחים המוסלמים, החמאס, אז 1987 והאינתיפאדה הראשונה היו קו שבר בשני המקרים. אם עד סוף 1987 הדעווה, פעילות הצדקה והתשתית החינוכית, עמדו בראש מעייניה של חמאס, הרי שאם תחילת האינתיפאדה הדגש עבר לפעילות הזרוע הצבאית, שהלכה והתחזקה עד שביצעה בפועל הפיכה נגד ההנהגה האזרחית של הארגון – זו היתה המשמעות של חטיפת גלעד שליט. החל מ-1988, עם ההבנה שאי אפשר יהיה עוד להמשיך במדיניות ההתנחלות השקטה כאשר רוב הציבור היהודי מוכן לשלם במחיר ההתנחלויות תמורת שקט, הלכה המפד"ל והקצינה. ממשלת רבין של 1992 היתה הממשלה הראשונה בהיסטוריה של ישראל שהמפד"ל לא היתה חלק ממנה – ואז החלו להשמע הקריאות הפנימיות שעבור ההתנחלויות, מקריבה התנועה גם את מפעל החינוך שלה, שהצריך שליטה במשרד החינוך, שהמפד"ל התרגלה לקבל.

ועם זאת, אף שמערכת החינוך של האחים היהודים עברה למבער האחורי לעומת המאבק בתחום ההתנחלויות (וכאן המקום להזכיר שמערכת החינוך הזו מספקת חלק ניכר מהמפגינים של המגזר, שמוסעים בהמוניהם מן הישיבות אל ההפגנה ובחזרה), הרי שהאחים המשיכו לשמור גם עליה. מהבחינה הזו, מינויו של חבר האחים שי פירון לשר חינוך בהחלט משרת את מטרותיהם, והוא אחת הסיבות לכך שהברית בין "יש עתיד" והאחים היהודים חזקה כל כך: לאחים יש סוס טרויאני במשרד החינוך.

השבוע קיבלנו לכך שתי דוגמאות. הבולטת שבהן היא זו שפורסמה הבוקר: כמחצית מהתיכונים שהמורים שלהם יקבלו בונוס על "חינוך לערכים" הם ממערכת החינוך הממלכתית דתית. מרכיב מרכזי מבונוס ה"ערכים" נובע ממספר יוצאי התיכון שמתגייסים לצה"ל ו/או לשירות הלאומי. כמובן, המתגייסים חובשי הכיפות הסרוגות הם בחלקם הניכר משתמטים ברשות שמשרתים פחות ממחצית השירות של האזרח החילוני, אבל את הבונוס בתי הספר מקבלים בכל מקרה. זו שיטה מצוינת להעדפה תקציבית תקנית לכאורה של בתי הספר הדתיים על בתי הספר החילוניים – ועל אחת כמה וכמה, כשמדובר בבתי הספר של ערביי ישראל. הכללת ה"שירות הלאומי" צריכה להרגיז במיוחד, משום שמדובר בלאטיפונדיה שנמצאת בשליטה מובהקת של חובשי הכיפות ושמיועדת בעיקרה לצעירות דתיות: כשצעירים ערבים ניסו להתקבל למסגרת הזו, הם נדחו לא פעם בתירוץ של "אין תקציב."

האחריות של פירון למהלך הזה חלקית, כי במקור מדובר בתרגיל של גדעון סער, ומותר לחשוד שפירון – שכנראה למד את השטיק מהבוס שלו – גוזר כאן קופון על מהלך של מישהו אחר. ההחלטה השניה, מצד שני, מגיעה לגמרי מכיוון פירון.

משרד החינוך התייצב השבוע רשמית לצד הדרת הנשים, והודיע שהוא יממן הפרדה במוסדות הממלכתיים דתיים בין ילדים וילדות החל מכיתה ד'. עד כה, הפרדה כזו היתה רווחת למדי – אם כי היא התגברה מאד בשנים האחרונות – אבל מומנה לעתים קרובות מכיסם של ההורים. עכשיו המימון שמיועד להבהיר לנשים שהן ערווה מהלכת שמהווה סכנה לכל גבר יגיע ישירות מקופת משרד החינוך. זה משהו שסער, כשר חינוך חילוני, לא העז וכנראה לא היה מעז לעשות. הדרך המשותפת שלו ושל האחים היהודים נפסקת בהדרת נשים יהודיות.

חשוב לציין שפירון הרג כאן שתי ציפורים באבן אחת: הוא לא רק העניק גושפנקא רשמית לתמיכה של המגזר שלו בהדרת נשים, הוא גם הצליח באמצעות המהלך הזה להקטין את מספר התלמידים בכל כיתה – ובעצם, העביר מימון להקטנת מספר התלמידים בכיתה בבתי הספר של האחים היהודים. המשמעות היא שאם עד כה היה מיעוט של בתי ספר ממלכתיים דתיים שהתנגדו להפרדה כזו, עכשיו הם ימצאו את עצמם בעמדת נחיתות נוספת מול בתי הספר שכבר ביצעו הפרדה: הם לא צריכים עוד לבקש מימון מההורים או מהמועצה המקומית, הם יוכלו לקבל אותו ישירות ממשרד החינוך – ובמאבק הפנימי בין הורים שתומכים בהפרדה ובין המתנגדים יקבלו הראשונים רוח גבית משר החינוך.

אז יש לנו שר חינוך מ"יש עתיד," שמקדם את הדרת הנשים ואת החינוך של בני המגזר שלו על חשבון החינוך של כל השאר. או, בקיצור, שמשמש כסוס טרויאני של האחים היהודים. מצביעי "יש עתיד" שגילו שהם הכניסו מפד"לניק מהזן הישן למשרד החינוך (כן, הוא נאבק במערכת החינוך של ש"ס – זו, כזכור, לקחה את התלמידים שלה ממערכת החינוך של המפד"ל), שיש לו עניין בהדרת נשים, יוכלו להאשים רק את עצמם: פרצופו האמיתי של פירון נחשף בנובמבר 2012, שלושה חודשים לפני הבחירות. מי שלא ידע, העדיף לא לדעת.

אבל זה נכון, כמובן, ל"יש עתיד" כולה, בדגש על מנהיגה.

עוד דבר אחד: חמושי יס"מ הסתערו על בית ביצהר והשתמשו בטייזר כנגד אדם לעיני ילדיו, במצב שאין עוררין שבו הם לא היו בשום סכנה. אחר כך הם איימו לענות אותו באמצעות הטייזר גם כשכבר היה בידיהם, ויש יסוד לסברה שהם גם עשו זאת. הסרטון – זהירות, תמונות קשות – כאן. זמן קצר לאחר מכן, ועל זה התקשורת הישראלית כבר לא דיווחה, יצאו מתנחלי יצהר לפוגרום "תג מחיר" הקבוע, כשהם מתפרעים בצומת יצהר ומנסים לתקוף את הכפר ידוע הסבל בורין. חמושי צה"ל הגיעו למקום וכהרגלם, ירו גז מדמיע על הקורבנות. ישנם דיווחים שלא אוששו על ירי חי כנגד הפלסטינים.

(יוסי גורביץ)

תקרית בכפר עסירה אל קבליה שלשום (ז') משכה תשומת לב תקשורתית ניכרת, משום שהיא נלכדה במצלמות בצלם. קבוצה של מתנחלים מיצהר ניסתה לפשוט על הכפר, הציתה ככל הנראה את שדותיו, ושניים מאנשיה פתחו באש חיה לעבר המקומיים שנאספו כדי להתגונן, ופצעו קשה את אחד התושבים, פתחי עסאיירה – מבלי שחמושי צה"ל שנכחו במקום עושים משהו. דובר צה"ל גמגם משהו על כך ש"על פניו, נראה כי הסרטון המוצג איננו מייצג את האירוע כולו." שימו לב למה שדובר צה"ל לא אמר: הוא לא אמר מילה על מעצר מתנחלים שפלשו לכפר פלסטיני וביצעו ירי.

המתנחלים, שהופתעו מעצם העובדה שהתקרית זכתה בכלל לסיקור תקשורתי, העלו שלל טיעונים. ראשית, הם טענו שהאש הוצתה על ידי הפלסטינים, ושהפשיטה היתה נסיון התגוננות עם השריפה. שנית, הם טענו שיהודים דתיים לא יציתו אש בשבת. שלישית, הם טענו שהחמושים שלהם היו כיתת הכוננות של ההתנחלות.

הבה נבחן את הטענות הללו. הן חשובות להבנת תרבות השקר של המתנחלים. נתחיל מהטענה הראשונה. הנה סרטון של בצלם, שבו רואים את ראשית התקרית: המתנחלים יורדים מיצהר אל הכפר.

מה חסר בסרטון הזה? נכון, אין בו שריפה. היא עוד לא התרחשה. המתנחלים מבקשים מאיתנו להאמין שכאשר אנשיהם ירדו אל הכפר, הזדרזו התושבים לצאת לקראתם ולהצית שדות. אכן, סביר. עכשיו נתבונן בסרטון השני:

האש קרובה הרבה יותר לעסירה אל קבליה מאשר אל יצהר. יתר על כן, בסביבות 2:20 ניתן להבחין ברכב כיבוי פלסטיני. אני חושב שאפשר לומר בבטחה שהוא לא הוזמן על ידי המתנחלים. השקר הראשון של המתנחלים יורד.

נעבור לשקר השני. פשיטות של מתנחלים מיצהר על עסירה אל קבליה הן דבר די נפוץ, גם ויש מי שיאמר במיוחד בשבת, כשהצאן הקדוש אפוף בנשמה היתרה של השבת ומת משעמום. לפני שנה, תועדו מתנחלי יצהר כשהם פושטים על עסירה אל קבליה, רוגמים את התושבים באבנים, ומציתים כלי רכב. בין הפורעים היה גם יצחק שפירא מיודענו, ראש הישיבה של יצהר ואחד מכותבי "תורת המלך." למתנחלים היה אז תירוץ: מותר לחלל את קדושת השבת בעימות עם לא יהודים. תירוץ מאד נוח, מה נאמר. כנראה שהם לא חשבו שמישהו יזכור אותו אחרי שנה, ושהוא יחזור לנשוך את השקר החדש שלהם.

השקר השלישי הוא פשוט מאד: כמה פעמים ראיתם חוליית כוננות שיש בה רק שלושה אוחזי נשק, ואחד מהם הוא אקדח? ומה בעצם עושה חוליית הכוננות של יצהר מחוץ להתנחלות, בכפר סמוך? דופקת נפקדות?

אבל המתנחלים הם לא העניין. מתנחלי יצהר הם שור נגח שטיבו ידוע. העניין הוא צה"ל. הוא נמצא בגדה ככוח כובש, וככזה הוא מחויב בהגנה על האוכלוסיה. הוא מעולם לא הצליח בכך ואף פעם גם לא התאמץ יותר מדי. לא רק שצה"ל מסייע להעברת אוכלוסיה לשטחים כבושים, דבר שהוא פשע מלחמה, ולא רק שהוא מאבטח אותה שם (פשע מלחמה נוסף), הרי שבעקביות הוא מניח למתנחלים לפגוע באנשים שעל פי חוקי המלחמה נמצאים תחת הגנתו. חוקי המלחמה, נזכיר, הם העילה היחידה לנוכחותו של צה"ל בשטחים.

וזה לא רק יצהר, וזה לא רק הסג"מ בשטח. כשפתח נועם פרידמן באש על תושבי חברון, לפני יותר מעשור, חיילי צה"ל במקום לא ירו בו – הם קפצו עליו. הם כלל לא העלו על דעתם לירות במתנחל. בסוף 2011, אחרי ההתקפה של המתנחלים על חטמ"ר אפרים, ענה תת אלוף יואב מרדכי לשאלה איך היה המח"ט מגיב אילו האיש שהשליך עליו אבן לא היה בן העם הנבחר אלא פלסטיני כך: "אני מניח, כרמלה, שאת לא היית מצפה שהמח"ט היה פותח באש לעבר יהודי שעמד ממולו. אני בטוח שלא לזה את מתכוונת."

וזה בעצם אומר הכל. צה"ל לא יכול, שזה בן דוד של לא רוצה, לעשות את חובתו ולהגן על הפלסטינים מהפולשים שהביא אליהם. הגנרלים שלו אפילו לא מבינים שזו חובתם, ושככוח כובש זו חובתם הראשונה – הרבה לפני אבטחת התנחלויות. משזה המצב, ומאחר ותהליך השלום הוא בדיחה, צריך להתחיל בקמפיין להחלפת צה"ל בכוח שמירת שלום בינלאומי. לצה"ל היו 45 שנים להוכיח את יכולתו כצבא כובש, שזו עילת נוכחותו בשטחים; הוא נכשל. הגיע הזמן להביא כוח אחר שיוכל להגן על הפלסטינים.

ועוד דבר אחד: יו"ר מועצת יש"ע, פליט לשכת נתניהו ומקים ארגון הקש "ישראל שלי," נפתלי בנט, מנסה כעת להתמודד על ראשות המפז"ל. הוא הגיע למסקנה שהדרך הטובה ביותר היא הפצת שקרים פרועים על הפליטים מאפריקה והקרן החדשה לישראל. דנית גוטפריד מפריכה אותם כאן. מיכאל בן ארי, במקביל, מארגן מחר הפגנה נגד הפליטים; פרטים פה. אשמח אם תגיעו כמשמרת-נגד; אני מתכוון להיות שם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מפקד אוגדת איו"ש היוצא, ניצן אלון, קרא היום (ג') בטקס חילופי התפקידים להגביר את המלחמה בטרור היהודי. מאליה עולה השאלה הדוקרנית מדוע הותיר אלון את המלאכה הזו ליורשו; מדוע לא הגביר אלון עצמו (ש"כמפקד הצבאי" בשטח מחזיק בכל הכוחות של גנרל בריטי כובש ופחה טורקי) את המלחמה בטרור היהודי; מדוע לא הורה על החרבת בתיהם של חשודים בטרור יהודי כפי שהורס צה"ל את בתיהם של חשודים בטרור שבעורקיהם לא זורם דמם הטהור של בני עם הנצח; מדוע לא הטיל עוצר על התנחלויות חשודות במעורבות בטרור, כפי שהיה מוטל עוצר בלי ספק על כפר פלסטיני.

התשובות לכל השאלות האלה ברורות מאליהן: משטר האפרטהייד שהנהיגה ישראל בשטחים עשרות בשנים, והכוח הפוליטי של הטרוריסטים ותומכיהם, לא מאפשר מאבק אפקטיבי בהם. על האפרטהייד, מערכת החוק הכפולה בגדה המערבית – צבאית לילידים וישראלית לפולשים – נכתב די והותר. נתמקד לרגע בעובדה שרבים מנסים להתחמק ממנה: הטרור הפוליטי היהודי בשטחים נתמך, במישרין, על ידי הממסד הישראלי וממומן על ידו.

הנה דוגמא. הקול היהודי, האתר שמקדם את פוגרומי תג מחיר, פרסם אתמול (ב') מאמר מאת יוסי אליצור, שבו קרא אליצור לרצוח חשודים בטרור ולא להביא למעצרם. אליצור אמר עוד כי גם אם אדם הוא כבול וכבר איננו מהווה סכנה, גדר דין רודף עדיין חל עליו משום שחזקה ש"מחר הוא ינסה שוב".

צריך להבין את הדברים. דין רודף ("לא תעמוד על דם רעך", בקוד אחר) מסויג מאד. הוא קובע שעל אדם חלה הזכות למנוע מרודף לסכן את חיי רעהו, אבל ראשית כל עליו לנסות ולמנוע את הפגיעה באמצעים פחותים מהרג. אם אין בהם די, אז "מצילים נרדף בחיי רודף." אבל ברגע שבו אדם מפסיק "לרדוף", כלומר מפסיק לסכן אקטיבית את חייו של מישהו, שוב אין הוא רודף. מה שמבצע אליצור כאן הוא סילוף של ההלכה הקלאסית.

הסילוף הזה איננו חדש. שמעתי אותו לפני 26 שנים בערך, כשהייתי תלמיד בישיבת נחלים. הביאו לשבת איזה דרשן מקריית ארבע והוא בחר דווקא בנושא הזה, ואמר שם שיש לירות לעבר רודפים גם אחרי שנסו. הרב של הכיתה שלי, מנשה רשובסקי, הגיע מישיבת חברון, שלמרות שמה היא ישיבה חרדית ותיקה, והוא נחרד ונרעש. באופן חריג, הוא כינס את כל הכיתה אחרי הדרשה, ושם הסביר לנו באריכות – זעק, צעק עלינו – שמה ששמענו עכשיו היה סילוף; ש"רודף" הוא מונח זמני, שנובע מהסכנה הקיימת; שמשעה שהניח הרודף את נשקו, הוא אדם לכל דבר. רבים מאיתנו בהו בו ולא הבינו מה הוא רוצה, ממה הוא התרגש כל כך. אבל הוא ידע, כבר אז – הימים שלאחר המחתרת הראשונה, שלכאורה גרמה לזעזוע בקרב חובשי הכיפות – לאן זורמים הדברים.

זום אאוט. אליצור הוא רב בישיבה ביצהר. הוא אחד משני הכותבים של "תורת המלך" הידוע. "הקול היהודי" הוא עמותה של תלמידי יצהר. כלומר, הישיבה ביצהר היא המדגרה האידיאולוגית של הטרור היהודי – לא היחידה, אבל אחת הבולטות שבהן – וה"קול היהודי" מתפקד כאן על תקן הדר שטירמר או רדיו רואנדה, מי שמפיץ את הבשורה בצורה קלה לעיכול לאספסוף. מן הראוי להזכיר שבבית הדין בנירנברג, יוליוס שטיירכר נידון למוות בשל חלקו בהסתה; ושבתי דין כבר שפטו את אנשי הרדיו הרואנדי כנושאים באחריות לרצח העם שם.

יש זרוע שלישית במשולש הזה, והיא נקראת עמותת חוננו. העמותה הזו, שכבר דנתי בה, אחראית לייצוג חשודים בטרור יהודי. כלומר, יש לנו את המדגרה האידיאולוגית, יש לנו את מפיצי הרעל שמעודדים את הפוגרומצ'יקים, ויש לנו את מי שמעניקים להם טיפול משפטי.

שלוש הזרועות קשורות זו לזו. הדובר של עמותת חננו הוא אלחנן גרונר, שהוא גם תלמיד בישיבת יצהר וכותב פעיל מאד ב"קול היהודי." הוא אף נעצר בעבר על ידי השב"כ, וכרגיל במחלקה היהודית, שוחרר זמן קצר לאחר מכן.

ישיבת יצהר מקבלת מימון ממשלתי בלתי פוסק. יוסי אליצור הוא לכל דבר ועניין עובד מדינה, שמקבל ממנה תשלומים כדי שיוכל להמשיך ולהפיץ את תורת הרעל שלו. עמותת חננו מקבלת פטור ממס, כלומר מדינת ישראל מממנת בעקיפין את פעילותה. מתוך כ-15,000 ארגונים שפועלים בישראל ומוכרים כמלכ"רים, רק כ-12,000 מוכרים כפועלים לשם מטרה ציבורית, ומתוכם – רק 3,800 קיבלו פטור ממס על תרומות על פי סעיף 46. אישור כזה מצריך אישור של משרד האוצר ושל ועדת הכספים. חננו, שבין האנשים שלהם היא מסייעת מונה בין השאר את הקושר לרצח רבין חגי עמיר (תוך הסתרת העובדה הזו והסתתרות מאחורי "עבירות נוספות"), ומי שסייעה משפטית גם לג'ק טייטל, היא בין המיעוט של המלכ”רים שעבר את המשוכות הללו.

כלומר, ביד אחת מדינת ישראל מממנת את ההסתה של יוסי אליצור, וביד האחרת היא מממנת את ההגנה על הפוגרומצ'יקים שלו. בין כף אחת לאחרת, נטחנים צבאה ושירותי הבטחון שלה. בהנחה שאלחנן גרונר הפעיל מאד מקבל שכר כדובר מחננו, במידה מסוימת ישראל מממנת גם את הפעילות של "הקול היהודי."

אלה תשתיות הטרור היהודי. הן ממומנות על ידי ישראל. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שממשלת ישראל תודיע שהיא דורשת מהפלסטינים "למגר את תשתיות הטרור." נאה דורש, נאה מקיים.

ועוד דבר אחד: אם כבר יוסי אליצור ותפיסת "הרודף הנצחי" שלו, הנה דברים שאמר לאחרונה עזיז אבו שרה (גילוי נאות: אנחנו שותפים למיזם 972). צפו בסרטון הזה.

(יוסי גורביץ)