החברים של ג'ורג'

פרשנים מדברים בחדווה על האפשרות שש”ס לא תעבור את אחוז החסימה. המשמעות של המהלך הזה הוא החלשת הדמוקרטיה הפרלמנטרית, החלשה גם כך

הפרישה של אלי ישי מש”ס מעלה לראשונה את האפשרות שש”ס לא תעבור את אחוז החסימה. כמה וכמה פרשנים (בולטת בהם סימה קדמון) כתבו על כך בחדווה השבוע. ספק אם יש מהלך שיפגע יותר באמון השברירי בדמוקרטיה הפרלמנטרית הישראלית.

ש”ס קיימת יותר מ-30 שנה. היא נכנסה לראשונה לכנסת ב-1984. בהתחשב בכך שהגיל החציוני בישראל ×”×™×” בסוף 2013 29.6 שנים, רוב הישראלים לא מכירים מצב שבו ש”ס איננה חלק מהמפה הפוליטית בישראל. מאז בחירות 1988, היא קיבלה שישה מנדטים או יותר. ועדיין, יש סיכוי – אם להאמין לסקרים הנוכחיים – שש”ס לא תשרוד. לא הייתי בונה על הסקרים יותר מדי, בשלב ×”×–×” הם טועים בעקביות והם כמעט תמיד מנבאים לש”ס פחות מכוחה בפועל, אבל האפשרות הזו צריכה להטריד את כולנו.

אין צורך לומר שאני לא חובב של ש”ס. היא יצגה – ודאי תחת אלי ישי, אבל גם לאריה דרעי לא חסר – כמה מהצדדים הפחות סימפטיים של הציבוריות הישראלית. ש”ס היא מפלגה קסנופובית: היא שונאת לא יהודים, מפגינה שנאה של יוצאי ברית המועצות, והיא חלק בלתי נפרד מגוש הימין.

אבל. אבל, בניגוד למה שהרבה ליברלים אוהבים לומר לעצמם, ש”ס היא לא סרח עודף. היא לא טעות חישוב. היא מייצגת פלח של החברה הישראלית שלא יילך לשום מקום גם אם המפלגה לא תעבור את אחוז החסימה. עיקר מצביעיה של ש”ס הם עניים עובדים. הייתי שמח מאד אם הם היו מצביעים למישהו אחר, כמו למשל מפלגה שלא דופקת אותם בעקביות תוך שהיא משתמשת בהפצת שנאה כלפי אחרים כדי לקיים את עצמה, אבל מי שעולץ על האפשרות ששבעה עד שמונה מנדטים של עניים עובדים יתאדו, מזמין לעצמו אסון עתידי.

נזכיר: מי שאחראי להעלאת אחוז החסימה הם בעיקרם שלושה אנשים – יאיר לפיד, אביגדור ליברמן ונפתלי בנט. שלושתם אשכנזים במובהק; לפיד וליברמן בנו את עצמם על הפצת שנאה כלפי ש”ס (מותר להאמין שליברמן, כרגיל, ×”×™×” יותר ציני כאן, וניצל שנאת “השחורים” שמקובלת בקרב חלק ניכר מהאלקטורט שלו; התיעוב של לפיד כנראה אותנטי); ובנט מנסה לספח אליו חלק מהאלקטורט של ש”ס על ידי הפצת שנאה בעצמו, ובמקביל להכניס את אנשי המגזר שלו לשלל עמדות כוח (במיוחד בתחום הרבני) שמוחזקות כרגע על ידי נאמני ש”ס.

בהתחשב בכך שחלק מרכזי מהמשיכה של ש”ס, שברובו הוא מתחת לפני השטח ובחלקו מעל, הוא התחושה שהיא מתעלת את שנאת האשכנזים של ציבור שחש עצמו – בצדק או לא – כמי שנדפק על ידם, הרי שהיעלמותה של ש”ס אחרי שינוי כללי המשחק על ידי לפיד, ליברמן ובנט לא תתפס כתוצאה מצערת של פילוג בקרב מנהיגיה; היא תיראה בחוגים נרחבים כמו תוצאה של עוד קונספירציה אשכנזית. במילים חדות יותר, המהלך של בנט-לפיד-ליברמן ×™×”×™×” לומר לערבים היהודים שהם קודם כל ערבים.

המטרה של העלאת אחוז החסימה לא היתה לחסל את ש”ס: היא היתה לחסל את המפלגות הפלסטיניות-ישראליות. אבל לשינוי כללי המשחק יש תוצאות בלתי צפויות. זו צריכה להיות סיבה להיות זהירים מאד בשינוי שלהם.

ההיעלמות של ש”ס לא תסייע ל”משילות” במדינה היהודית, כפי שהמחיקה של רע”מ-תע”ל או בל”ד לא תסייע ל”משילות.” המטרה לא היתה “משילות”; המטרה היתה העלמת כוחם של הלא-יהודים. זו גם המטרה שמאחורי חוק הלאום. עכשיו, החוק הזה צפוי לאייד את קולותיהם של מאות אלפי יהודים. המשחק בכללי המשחק עשוי להביא להיעלמותה של מפלגה שהיתה בכנסת לפני מפלגת הדרך השלישית של קהלני, מפלגת המרכז של איציק מרדכי, שינוי של טומי לפיד, קדימה של שרון, הגמלאים, ויש עתיד; מפלגה שבניגוד אליהן היא לא מפלגת אווירה אלא מפלגה של ממש, עם כל הבעיות שיש לנו איתה.

המשמעות, מבחינת המצביעים שעכשיו יגלו שהמפלגה שלהם נעלמה, היא שהם הפסיקו להיות חלק מהמשחק. חלק מהם יתייאשו מהדמוקרטיה הפרלמנטרית; אחרים יעברו רדיקליזציה. אני חושד שהאחרונים לאו דווקא יצטרפו לבל”ד; הם יילכו לעוצמה לישראל או למסגרות אנטי-דמוקרטיות במובהק אחרות.

התוצאה של המהלך של בנט-לפיד-ליברמן תהיה חיסולה של מפלגה ותיקה ועליה בו זמנית של המיואשים מהדמוקרטיה הפרלמנטרית הישראלית. מי שמודע לפגמים של השיטה ועדיין זוכר שהיא עדיפה על כל אופציה אחרת, צריך להזהר מלהרחיב את מעגל המיואשים.

וכשיאיר לפיד ייעלם אל המקום הראוי לו, פח האשפה של ההיסטוריה, זה יהיה כנראה המהלך היחיד שלו שייזכר: הרחבת מספר המיואשים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בשבוע שעבר גזר בית המשפט המחוזי בתל אביב עונש מאסר של 27 חודשים על עלוב חיים בשם אלעד גבדאן. הלז הורשע בכך שהשליך שני בקבוקי תבערה לעבר בניין בדרום תל אביב שבו התגוררו מבקשי מקלט. 27 חודשי מאסר הם עונש קל יחסית, בהתחשב בכך שמדובר במה שנראה כמו נסיון לרצח; הפרקליטות ביקשה עונש שנע בין 30 חודשי מאסר ל-60 חודשי מאסר. לזכותה של משטרת תל אביב ייאמר שהיא חקרה את התקיפה, הביאה ראיות, והצליחה להעמיד לדין את התוקף. על משטרת ש"י אי אפשר לומר את זה.

גבדאן טען להגנתו שהוא איננו גזען, ובית המשפט דחה את הטענה הזו בבוז: גבדאן החליט לבצע את נסיון הפיגוע – הבקת"בים שלו, למרבה המזל, לא התלקחו – אחרי ששמע שמועה על כך שמישהי מהשכונה שלו טענה שמבקש מקלט הטריד אותה. אז, מאחר וכל האפריקאים זהים, הוא הלך להרוג לו כמה, ולא משנה שהם לא היו קשורים לתקרית שהיתה או לא היתה. אם זו לא גזענות, ספק אם יש כזו.

הטענה המעניינת יותר של גבדאן היא שהוא לא פעל על דעת עצמו, אלא לאחר שהוסת כנגד מבקשי המקלט על ידי מנהיגי הציבור. עוכר הדין שלו ציין כי באותה התקופה היו ביטויי הסתה רבים, שהגיעו מצד אישי ציבור כגון אלי ישי, אז שר הפנים, ומירי רגב, בעוונותינו אז כן כעת חברת כנסת. הטענה עצמה לא צריכה להפתיע יותר מדי: פושעים לאומניים שנתפסים תולים לעתים קרובות את מעשיהם בהסתה, בתקווה שבית המשפט יפחית מאחריותם למעשיהם. אם הם רוצחים יהודים, כפי שגילה להוותו יונה אברושמי שרצח את אמיל גרינצווייג, זה לא כל כך עובד. גם הטענה הדומה של יגאל עמיר – שהוא פעל בהשראת האווירה הציבורית במחנה שלו, שהוא לא היה רוצח את יצחק רבין אלמלא חש שיש לו תמיכה ציבורית – לא שימשה לו לעזר (יצוין שבניגוד לאברושמי, הוא לא התנער מאחריותו למעשיו.)

במקרה של גבדאן, התוצאה היתה שונה. השופטת קבעה ש"אמירות מסיתות של פרנסי הציבור הביאו את הנאשם וחברו לפעול באלימות" וש"להתלהמות ולהשמעת דברי הסתה יש השפעה על ציבור השומעים, ויש בה כדי להביא להתפרצות יצרים אצל קיצוניים." כלומר, אף שהיא הטילה על גבדאן את האחריות למעשיו, היא קיבלה גם את הטענה שהוא הושפע מן ההסתה של מירי "חס וחלילה, לא השוותי אותם לבני אדם" רגב ואלי "מפיצי מחלות" ישי. כפיים!

כנסת ישראל מיהרה לנקוט סנקציות כנגד חברת הכנסת חנין זועבי (בל"ד) לאחר שזו עלתה על סיפון המרמרה, אף שזו לא ביצעה כל עבירה ואף שהיועץ המשפטי הבהיר שאין כל עילה להעמיד אותה לדין. זועבי אף הותקפה פיזית על ידי חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו). חברי הכנסת התחרו ביניהם בגינויים לזועבי, וח"כ יוחנן פלסנר (קדימה) אמר, לקלונו, ש"שבוע אחד בעזה ונראה מה קורה לך. שבוע אחד בעזה רווקה בת 38 נראה איך מתייחסים אלייך שם!"

זועבי, כזכור, לא ביצעה שום עבירה. בשבוע שעבר קבע בית משפט שלהסתה של רגב וישי היתה השפעה על החלטתו של אדם לנסות לרצוח בני אדם אחרים. הכנסת לא התכנסה לדון בנושא, זכויותיהם לא נשללו ולמעשה אף אחד לא העלה את הנושא על סדר היום. ואולי, מתגנב הרהור עגום ומסוכן, מוטב כך: רגב היתה ממנפת כל נזיפה או סנקציה נגדה בשל ההסתה להישגים טובים יותר בפריימריז הבאים, באותה השיטה שחברי הכנסת מן הימין ממנפים פסיקות של בג"צ שפוסלות את המהלכים האנטי-דמוקרטיים שלהם.

תמונת מצב, התיאוקרטיה היהודית היחידה במזרח התיכון, סוף 2013.

(יוסי גורביץ)

(או: איך בגד יאיר לפיד בבוחריו. שוב.)

יאיר לפיד ידוע בכך שהוא, בלשון המעטה, לא האוהד הגדול ביותר של החרדים. למעשה, הוא כל כך ידוע בכך ששנאת החרדים היא לא רק מרכיב מרכזי במשיכה האלקטורלית שלו, היא גם השכפ"צ שלו: כשהוא היה צריך לפני כחודש ומשהו לענות על שאלות בכנסת על התכנית הכלכלית שלו, שתפגע קשות במעמד הביניים, הוא העדיף להתגולל על חברי הכנסת החרדים. בזה הוא היה די טוב: כולם אוהבים לרדת על החרדים ובחסות ההתקפה עליהם אף אחד לא זכר שהדיון היה על הגזירות הכלכליות של לפיד. בשבוע שעבר, הוא התחמק מההצבעה בכנסת על העלאת המע"מ, כשהוא מקפיד למשוך את משבר הדמה סביב ה"שוויון בנטל" עד יום ההצבעה עצמו, כדי לארגן לעצמו אש חיפוי תקשורתית.

השבוע הצביעה הכנסת על מועמדיה לוועדה למינוי דיינים. זו ועדה שתפקידה, ובכן, לבחור את הדיינים בבתי הדין הרבניים. באופן מפתיע, לאיש האופוזיציה בוועדה נבחר אלי ישי, אחד מגדולי הגזענים שכיהנו אי פעם בממשלת ישראל. זאת למרות שלאופוזיציה היתה מועמדת מצוינת בדמות מרב מיכאלי.

אני לא חשוד כאוהד של הרבנות, בלשון המעטה, ואין ספק שמדובר באחד המוסדות המסואבים והשנואים בצדק בישראל. עם זאת, ההתעלמות ממנו מצד חילונים היא משונה. מדובר, כפי שהודיע השבוע ראש האחים היהודים נפתלי בנט, במוסד שאמור לשמש כרב של החילונים. כן, הפתרון האידיאלי הוא להפריד דת ומדינה, לבטל את הרבנות ולשלוח את הרבנים אל חסדיו של השוק החופשי, אבל עד שזה יקרה – ובינינו, זה לא יקרה מחר, וגם לא מחרתיים – יש לכל חילוני עניין מובהק מאד שנציגיו ישבו בוועדה למינוי דיינים. למה? כי גם אם אתם לא מתחתנים ברבנות – ועל כך יש לברך – הרי שאם אתם נאלצים להתגרש, אין לכם מנוס מפניה לרבנות. ושם אורבות לכם מפלצות של ממש. מועמדת פמיניסטית במובהק בוועדה למינוי דיינים היתה אחת הבשורות הטובות ביותר שהכנסת הנוכחית יכלה לתת לנו.

אבל זה לא קרה. המועמד שנבחר, כאמור, היה אלי ישי. איך זה קרה? על כך יש מספר דיווחים. האתר החרדי "בחדרי חרדים" דיווח שלפיד הורה לאנשי סיעתו לתמוך בהצבעה החשאית באלי ישי. דיווח דומה הגיע מאלדד יניב, שמסר שחברת הכנסת עליזה לביא העלתה לדיון בישיבת הסיעה בנושא הצעה שהסיעה תתמוך במיכאלי – הצעה שלפיד התייצב מולה, על פי הדיווח הזה, בכל כובד משקלו והתעקש על תמיכה בישי. הדיווח הזה נתמך גם על ידי מספר מקורות המקורבים לסיעת "יש עתיד" בכנסת, וזו גם טענתה של מיכאלי עצמה.

העמדה הרשמית של "יש עתיד," עם זאת – כפי שאפשר לראות כאן – היא שהסיעה ניצלה את חופש ההצבעה בנושא, ואיש איש הצביע על פי מצפונו. מקור אחר ב"יש עתיד" אמר לי שאכן, הסיעה קיבלה חופש הצבעה, ושבעוד שלביא הצביעה עבור מיכאלי, לפיד עצמו הצביע בעד אלי ישי. כפי שמראה הקישור בתחילת הפסקה, דובריו של לפיד מסרבים להכחיש זאת. הם חוזרים שוב ושוב על האמירה שהיה חופש הצבעה, ו"כל עוד לא היתה משמעת קואליציונית, כל אחד יכול היה לבחור על פי השקפת עולמו."

זה נכון פורמלית, כמובן. אבל יש להניח שאם לפיד היה תומך במיכאלי, הוא היה ממהר להודיע על כך. העובדה שהוא לא מוכן לומר זאת אומרת כל מה שצריך לומר. לפיד, וחלקים ניכרים מסיעתו, בחרו לוועדה למינוי דיינים את אחד החרדים הריאקציונריים ביותר ששירתו אי פעם בכנסת. חשוב לציין שיש להניח שגם חלק מחברי מפלגת העבודה הצביעו עבור ישי: המקור שלי אמר שהסיעה ערכה דיל עם ש"ס, במסגרתו הם הצביעו עבור ישי בוועדה למינוי דיינים וש"ס הצביעה עבור בוז'י הרצוג בוועדה למינוי שופטים. אבל אי אפשר לומר שסדר היום של מפלגת העבודה בכל מה שקשור לחרדים דומה באיזושהו אופן לסדר היום שלפיד מקפיד לדבר עליו.

לפיד, בקצרה, מכר את הבוחרים שלו לאלי ישי. אם את אשה חילונית, ואת צריכה להגיע לבית הדין הרבני מסיבה כלשהי, לפיד דאג לכך שלא יהיה שום סיכוי שיהיה שם דיין סימפטי עבורך. הוא עשה את זה בדעה צלולה. במקרה הטוב ביותר, הוא העניק חופש הצבעה והצביע בעצמו עבור ישי; במקרה הגרוע יותר, הוא הטיל משמעת סיעתית למען ישי. כמה נוח שההצבעה הזו היתה חשאית, כך שהציבור לא יכול היה לדעת איך הצביע לפיד.

למה נקט לפיד בצעד שמזיק כל כך לציבור שלו? כנראה משום שהוא רוצה שאף אחד לא ירכב לו על הטיקט האנטי-חרדי. אם מיכאלי היתה נבחרת, סביר להניח שהיינו רואים קרבות של ממש סביב מינוי דיינים, כשהיא שולפת התבטאות אנטי-אנושית ואנטי-נשית של המועמדים זו אחר זו. זה אומר שלפיד צריך היה לחלוק את הנושא העיקרי שלו עם אדם אחר – ואדם רהוט, אינטליגנטי ויעיל הרבה יותר. כזה שהיה מביא קבלות. כזה שהיה הופך סדרי עולם, לא משאיר את המצב כפי שהוא ועושה הרבה רוח, כפי שעשה לפיד בנושא הגיוס.

רק זה היה חסר ללפיד לקראת הבחירות הבאות: לא רק שהוא היה מגיע אליהן כשוחט הגדול של מעמד הביניים, אלא שהיתה מתייצבת מולו מועמדת מוצלחת הרבה יותר בהגנה על זכויות החילונים. מה היה לו להציע לבוחריו?

אז הוא סיכל את המועמדות שלה. והעדיף במקומה את אלי ישי. מזמן לא נרשם כאן מהלך ציני כל כך, מצד מי שמתברר במהירות כמאחז העיניים הגדול של הפוליטיקה הישראלית. ולפיד הולך ללמוד את מה שלמדו מאחזי עיניים לפניו: שאפשר לעבוד על כל האנשים חלק מהזמן, ועל חלק מהאנשים כל הזמן, אבל לא על כל האנשים כל הזמן. מספר האנשים שעדיין מוכן להגן על לפיד מצטמק והולך, כשמצביעיו מתחילים להבין שהם נפלו, שוב, למלכודת הישנה של מפלגת מרכז.

זה בסדר. בבחירות הבאות תהיה אחרת, עם משיח-פח משלה. אולי רמטכ"ל בדימוס. הם יוכלו לאכזב את עצמם שוב.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בעבר אמרתי כמה דברים חיוביים על אריה דרעי. אמש (ג') הוא הדגים לי איזו טעות זו היתה. אני מבטיח לא לחזור עליה.

כזכור, דרעי התבטא לאחרונה כנגד "הרוסים הלבנים," ומיד לאחר מכן התנצל ואמר שזו היתה טעות מצידו. ואז, אמש, שידרה ש"ס את התשדיר הבא:

אחריו ברור למדי שההתנצלות של דרעי היתה קריצה, מסוג התרגילים של עורכי דין אמריקאים שאומרים לחבר המושבעים דבר שהם יודעים שהשופט יפסול, ואף על פי כן ייחרט בזכרונם של המושבעים. דרעי היה מסית גזעני בגלגול הקודם שלו והוא מסית גזעני גם בגלגול הזה.

מה יש לנו בתשדיר הזה? איסוף של כל הסטריאוטיפים כנגד מהגרים מחבר העמים. הכלה לא באמת יהודיה. היא מדברת עברית עילגת, מעורבת שוב ושוב ברוסית. היא לא מבינה מילים בסיסיות בעברית, כמו "מה" או אפילו "כן." אני מכיר לא מעט מהגרים מרוסיה. אף אחד מהם לא מדבר כך.

הלאה. מאחורי הכלה עומד… מאבטח. למה צריך מאבטח בחופה? לא צריך. הוא נמצא שם כדי לרמוז לנו בגסות מי הם קרובי המשפחה של הכלה, ולשייך מוצא למקצוע שנחשב נחות. רק חסר ×”×™×” שדרעי ילביש את הכלה כמו קופאית.

הכלה (שמה מארינה, אלא מה), כמובן, לא יהודיה. אבל זה בסדר: שירות מיוחד של ישראל ביתנו יהפוך אותה ליהודיה כשרה בלחיצת כפתור. וכאן מגיע השיא הגזעני של הסרטון: כשהכלה מבקשת לנשק את החתן, זה, שלמד הרגע שהיא איננה יהודיה, נרתע ממנה בסלידה. האשה שאהב מספיק כדי לקחת אל מתחת לחופה הופכת באחת למפלצת דוחה.

אין לכך שום קשר למציאות, כמובן. המציאות הישראלית היא ששאלת יהדותו של בן הזוג היא אחת הראשונות שעולה. כמובן, אי אפשר להתחתן בישראל – הרבה באחריותה של ש"ס, שהחזיקה במשרד הפנים ברוב השנים מאז 1984 – מבלי ששאלת היהדות תתחוור הרבה, הרבה לפני החופה. ההפתעה הזו לא יכולה לקרות במציאות. גם הסלידה בלתי מציאותית: אנשים לא מפסיקים לאהוב מישהו ונגעלים ממנו רק בגלל שמתברר שהדת שלו שונה משחשבו. אבל הסלידה הזו, הדחיה מהמפתה הזרה, היא מה שש"ס רוצה שנרגיש, היא מה שהיא משוכנעת שראוי שנחוש.

ספק אם שודר אי פעם בישראל סרטון בחירות גזעני כל כך. הוא מראה את פניה האמיתיות של היהדות החרדית (וחלקים ניכרים משאר האורתודוקסיה). הם שונאים לא רק ערבים (לכך יש תירוץ בטחוני) או פליטים אפריקאים (פה צץ התירוץ הדמוגרפי): הם שונאים כל מי שאיננו יהודי חרדי. הסרטון הזה הוא התגלמות המדינה היהודית כפי שהיא נתפסת על ידי ש"ס, ועל ידי חלק ניכר מן הציבור היהודי. לא במקרה, השופט רובינשטיין, שאישר את התשדיר הזה בעודו פוסל תשדיר של בל"ד שבו שרו את "התקווה" בהגיה ערבית, בירך את אלוהיו בטרם יצא לעבודה על כך ש"לא עשני גוי" ו"לא עשני אשה."

אחרי הכל, דרעי לא לגמרי טיפש. הוא יודע שש"ס מגיעה למערכת הבחירות הזו ללא כל הישגים. אין לה שום דבר להראות לבוחריה. היא היתה שותפה לממשלה האנטי-חברתית ביותר בהיסטוריה של ישראל, ממשלה שעיקר נפגעיה היו העניים ובני המעמד הבינוני התחתון, שלגמרי לא במקרה הם חלק ניכר מציבור הבוחרים של ש"ס.

אז מה עושים? בנימין נתניהו נמצא בפני בעיה זהה. הפתרון שלו הוא לדבר על איראן, איראן, איראן והעולם האנטישמי. לש"ס אין כל כך אופציה כזו. אז לאורך כל הקדנציה האחרונה, אלי ישי הסית נגד זרים. ולא רק הסית: הוא פעל נגדם בברוטליות ובגסות. הוא כלא אותם ללא משפט וגירש את משפחותיהם. הברוטליות והגסות הללו לא היו מקריות, לא היו תוצר לוואי: הם היו כל מה שאלי ישי יכול היה להציע לקהל הבוחרים שלו. מפלגת עוצמה לישראל נחשבת למפלגה הגזענית ביותר בישראל, אבל צריך הרבה מאד מאמץ כדי להבחין בין הרטוריקה שלה ובין הפרקטיקה של ש"ס. מה שעוצמה לישראל רק מדברת עליו, ש"ס מיישמת.

ועכשיו, כשלא נשארו כמעט פליטים לגרש, וצריך למצוא קהל אחר להסית כנגדו כדי לשכנע את הציבור הבור של מצביעי ש"ס שהמפלגה שלהם אולי לא עוזרת להם אבל לפחות דופקת את הגויים, מגיע אריה דרעי עם הסתה נגד הציבור הרוסי. זה לא יפריע לו לשבת בממשלה אחת עם אביגדור ליברמן אחר כך; שני אלה גנבו הרבה סוסים ביחד, והמשותף להם הוא ציניות מוחלטת כלפי ציבור הבוחרים שלהם.

וכדי להוסיף עוד שכבה של ציניות, אנחנו למדים שהשחקנית שגילמה את מארינה, יאנה עברי אחת השחקניות שהשתתפה בסרטון בכלל לא ידעה שזה מה שהיא עושה. היא שימשה כתחקירנית של ש"ס, וביקשו ממנה להחליף ניצבת אחרת. ש"ס, המפלגה עם שיעור הנציגים הגבוה ביותר מאחורי הסורגים, ממשיכה להתנהג כמו כנופיה.

ואולי יש משהו חיובי בתשדיר הדוחה הזה: לקראת הבחירות הבאות – ובהתחשב בכך שהחבר הטוב של דרעי, ליברמן, עשוי בקרוב ללכת לכלא, הן יכולות להיערך בתוך שנה-שנה וחצי – ש"ס תתקשה הרבה יותר להתגונן מפני דרישה לפסול אותה בשל היותה מפלגה גזענית. עד אז, אני ממליץ לכל חברי המפלגות הליברליות בישראל לנהוג בש"ס כפי שנהגו בשעתו בכ"ך של כהנא: לסרב לשבת לצד חברי המפלגה, לסרב להשתתף בשידור משותף איתם, ולהבהיר לכולם שמבחינתו של כל אדם נאור, המפלגה הגזענית ביותר בישראל פסולה מלבוא בקהל.

עוד דבר אחד: בכירים בחד"ש ממשיכים לדבר בשתי שפות בקשר למה שנראה יותר ויותר כמו רצח עם בסוריה. עיסאם מח'ול, לשעבר חבר כנסת של חד"ש ובהווה החבר הפוליטבירו והוועד המרכזי של מק"י כתב צוטט באל אתחאד, בטאון מק"י, כאומר את הדברים הבאים: "ובתשובה לשאלה כיצד יש להתנהג במערכת הבחירות ביחס לעמדת המפלגה הקומוניסטית וחד"ש בנוגע למשבר בסוריה אמר מח'ול:
'עמדתנו ברורה כשמש. כאשר יש התנגשות בין הדרישות העממיות והמאבק של האופוזיציה הלאומית לבין המשטר, למען קיום בכבוד וחירויות דמוקראטיות ונגד תופעות של עריצות ושחיתות, הרי שאנו מצדדים בדרישות העממיות והאופוזיציה הלאומית, במידה והיא אכן לאומית.
ואולם בנוגע למתקפת הטרור העולמי שסוריה מתמודדת עימה, שבה משוסים כל כוחות הרוע, הברית האימפריאליסטית והציונות והריאקציה הערבית, על מנת להפיל את סוריה ולקרוע אותה לגזרים במסגרת בניית מזרח תיכון אמריקאי חדש, הרי שאנו עומדים ללא היסוס לצד סוריה, לצד עמה, ולצד הכוחות הלאומיים באופוזיציה ובמשטר במאמציהם לסכל את המזימה ולהגיע לפתרון פוליטי על בסיס המסד הלאומי.
לא אנחנו אלו שבעמדת מגננה בנוגע למתרחש בסוריה, להיפך, אנחנו אלו שמפנים אצבע מאשימה כלפי הכוחות המשתלבים ותומכים במזימה נגד סוריה, כולל בזירה הישראלית. הידיעות על גיוס מתנדבים ערבים מבינינו שנלחמים לצד ארגוני חמושים ואל-קאעדה כדי לפורר את סוריה, ועל גיוס תרומות לתמיכה בארגונים הללו, מעידות על רמת מעורבות חשודה בהקזת דמו של העם הסורי ומתן שירות למרוויחים האמיתיים מקריעתה לגזרים, ומהפיכתה לגרורה של האימפריאליזם ושל סייעניו המפגרים באזור." כמקובל במצבים כאלה במק"י, מח'ול אמר את הדברים בערבית; התרגום באדיבות נדב פרנקוביץ'.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אם קראתם את אתרי החדשות בסוף השבוע, ואת העיתונים שפורסמו אתמול (א'), אי אפשר יהיה להאשים אתכם אם אתם חושבים שההתקפה על חיילי צה"ל לפני שלושה ימים (התקפה ולא "פיגוע"; חיילי צה"ל הם מטרות לגיטימיות) בוצעה בחסות פליטים אפריקאיים.

עלוב פיקוד הדרום, טל רוסו, מיהר להודיע ש"חוליית המחבלים ירתה אל חיילי צה"ל בעת שטיפלו בקבוצת מסתננים מאפריקה והגישו להם מים." רוסו גם הבטיח ש"נגיע לכל מי ששלח את המפגעים ונבוא עמו חשבון," הערה לא חכמה במיוחד, בהתחשב בכך שהיא אומרת בפועל שצה"ל מתכוון לפעול בסיני.

ההערה של רוסו פשתה כאש בשדה קוצים, והפכה לכותרות ראשיות. יש רק בעיה אחת: אין לה בסיס. המח"ט שהיה אחראי על הגזרה הכחיש כל קשר בין ה"מסתננים" (לאיפה הם הסתננו, בדיוק?) ובין הפיגוע. אפילו דובר צה"ל הכחיש קשר כזה: "אני לא יודע לומר שהמחבלים הגיעו בחסות המסתננים, אין לנו מידע כזה." כמובן, הילד המפגר של דובר צה"ל, מיודענו פטר לרנר, מיהר להודיע ש"חקירת צה"ל מצאה שהחיילים הותקפו בזמן שסייעו למסתננים זרים." מישהו צריך להודיע לדובר צה"ל שהאיש שלו בפיקוד מרכז מגלה עצמאות חריגה, במיוחד במבנה צבאי, ממשרד האב. ושהאנגלית שלו בעייתית משהו: היש "מסתננים" שאינם זרים?

אז מה קרה פה? למה מיהר עלוב הפיקוד רוסו להכתיב את הכותרות ולקבוע ש"מסתננים" היו מעורבים בהתקפת טרור, כשזה לא היה המצב? למה דובר צה"ל אומר לשם שינוי אמת אבל דובר פיקוד מרכז מתעקש להמשיך לשקר? שימו לב לתמה: חיילי צה"ל נפגעו "בזמן שהגישו מים למסתננים." מזכיר לכם משהו? כמו כולם, רוסו ולרנר עדיין זוכרים את אסון היח"צ שפקד את צה"ל אחרי שהוא נתן פקודה להעביר לפליטים שבין הגבולות 214 מיליליטרים מים ליום, ואחר כך גירש אותם למצרים. המטרה כאן פשוטה מאד: לומר לישראלים שאסור לחיילים להיות הומאניים – לתת מים למסתננים – כי זה חושף אותם לאש אויב. כמובן, לצורך כך אנחנו מתבקשים להאמין שחיילי צה"ל עזבו את כל תפקידיהם כדי לספק מים לפליטים – ובואו נאמר שלאור ההיסטוריה האחרונה, זה לא נשמע סביר במיוחד.

האגדה הזו היא החוליה האחרונה בשורה של צ'יזבטים צה"ליים שמטרתם להעביר את המסר שאסור לגלות חמלה כלפי לא יהודים, כי הם מתגלים כאויבים או כסייעני אויבים. זה מתחיל מהמיתוס על הזקן שהל"ה לא הרגו, ושאחר כך הזעיק את לוחמי האויב שהרגו אותם, עובר בסיפורים על מחבלים שהעמידו נשים וילדים בפתח מערות בימי "ארץ המרדפים," ומגיע עכשיו לסיפור שבו חיילי צה"ל, רחמנים בני רחמנים, בסך הכל רצו לתת קצת מים לפליטים, כשמתוך התמסרות למלאכה ההומניסטית הם לא שמו לב שאויבים מתקרבים אליהם.

בקיצור, כשבוחנים את ההצהרות של רוסו וחלקים אחרים בצה"ל, המסקנה המתבקשת היא שצה"ל – או לפחות חלקים מרכזיים בו – רוצה להעביר את המסר שמסתננים מסוכנים לחיילי צה"ל, במיוחד כשהם עצמם לא מהווים לו סכנה. צה"ל, בקצרה, מכשיר את הקרקע לצעדים חריפים יותר כנגד הפליטים.

ואכן, המסר נקלט במהירות: אלי ישי, שעוקף במהירות את בנימין נתניהו כמסית הלאומי, אמר ש"בכוונתנו לבקש מבכירי הצבא לקדם נוהל האוסר יצירת מגע עם מסתננים. אם בעבר היה מותר לחיילי צה"ל לעשות שימוש בטרמפים עד שהובהר כי הדבר עלול לעלות בחייהם, כך יש לנהוג כלפי המסתננים. על צה"ל לקדם הוראה ברורה האוסרת על חיילים יצירת מגע עם מסתננים. צעקותיהם של ארגוני זכויות האדם עדיפות על פני צעקותיהם של משפחות השכול." מיכאל בן ארי, שמימינו יש רק גדר תיל מחושמלת, מיהר לקדם את הצ'יזבט של רוסו ולרנר על "תחקיר צה"לי" שקבע שיש קשר בין הפליטים ובין הפיגוע, ותבע ש"מסתננים שרוצים מים שישתו בסודן או מצרים, מי שיתקרב לגבול יחטוף כדור בראש."

זכרו את זה בפעם הבאה שחיילי צה"ל, מפוחדים – זה המצב הטבעי שלהם – יסרבו לסייע לפליטים, זכרו את זה כשתבוא ההסלמה הכמעט בלתי נמנעת במצב תודעתי כזה, והם יפגעו בפליטים אקטיבית. הדם יהיה אז לא רק על ידיהם של ישי ובן ארי, אלא גם על ידיהם של רוסו ולרנר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כשייכתבו קורות קריסת הדמוקרטיה הישראלית, לאלי ישי יהיה מקום של כבוד. אם גזענים דוגמת כהנא ויורשיו – כגון מיכאל בן ארי, ציפי חוטובלי ודני דנון – פעלו בשולי מרכזי הכוח הישראלים, אלי ישי הוא אחד האחראים ללגיטימיזציה של גזענות בישראל. הוא מחזיק, זה כמעט עשור וחצי, בשורה של תפקידים מרכזיים – בדרך כלל הוא שר הפנים. התפקיד הזה חזק משמעותית מאשר במדינות אחרות: הוא יורש את רוב סמכויותיו של הנציב העליון ועליהן יש לו עוד סמכויות. ישי משתמש בו כדי להפוך את ישראל ממדינת היהודים למדינת היהודים בלבד.

לישי יש היסטוריה של גניבת הרעיונות של הכהניסטים: בעבר הוא הביע מספר פעמים את תמיכתו בשחרורם של מחבלים יהודים, ביניהם ישי שליסל, הדוקר ממצעד הגאווה. ישי חזר על הבקשה לשחרר מחבלים יהודים גם ערב עסקת שליט.

אבל את הגניבה הגדולה ביותר מהכהניסטים, ובהתאם את הלגיטימציה הגדולה ביותר, עשה ישי בנושא העובדים הזרים. הוא רכב על הגל הזה מראשיתו, תוך הסתה בלתי פוסקת נגדם. משרד הפנים, בהנהגתו, הצליח להחדיר לשיח את הביטוי "מסתננים" במקום "פליטים" או "מהגרי עבודה." מסתננים הוא ביטוי עוין, שמזכיר את יחסה של ישראל לפליטים הפלסטינים מיד לאחר מלחמת העצמאות: מדיניות של ירי כלפיהם כדי למנוע מהם לשוב לכפריהם השדודים. במכתב דוחה במיוחד ששלח לאחרונה לראש עירית תל אביב – כרגיל, בלי שמץ של הוכחה – טען ישי כי הפליטים הופכים בתי כנסת לבתי שימוש. מותר להיות ספקנים כלפי הטענה הזו: אחד המסיתים הבולטים האחרים בישראל, דני דנון, האשים לאחרונה את הפליטים בכך שהם גרמו לנטישת בית כנסת – אלא שהסתבר שבעלת הקרקע מכרה אותו. זה לא גרם לדנון לחזור בו.

אחרי ההצלחה הגדולה של גירוש הפליטים מדרום סודאן – כחמישה מהם מתו עד כה, ועשרות רבות חולים בעוד התרופות שלהם נשארות בישראל – החליט ישי לגרש גם את הפליטים מסודאן עצמה. צאצא המהגרים מאפריקה, שכבר הכריז שישראל שייכת "לאדם הלבן", וכבר הודיע שהוא מתכוון "להמאיס על המסתננים את חייהם," עומד עכשיו לכלוא סודאנים ואריתראים, שהם פליטים לכל דבר, רק משום שהם אינם יהודים. נזכיר שהאנשים הללו לא הורשעו בדבר, אפילו לא הועמדו לדין על הסתננות – ואמנת הפליטים, שישראל חתומה עליה, אוסרת על העמדה לדין כזו.

את הפליטים מסודאן, כ-15 אלף, אין בכלל אפשרות לגרש. סודאן היא מדינת אויב והיא לא תשתף פעולה עם ישראל. העברתם של סודאנים – רבים מהם פליטי חרב מדארפור – לידי אויביהם בנפש תהיה פעולה נפשעת בקנה מידה של העברת השבויים האוקראינים והקוזאקים מידי בעלות הברית לידי סטאלין אחרי מלחמת העולם הראשונה, פשע שישראל לא תנקה ממנו. רוב מוחלט של מדינות העולם מגדיר את המשטר האריתראי כמשטר נפשע, שרודף את אזרחיו, ומעניק בשיעור עצום מעמד פליט לאריתראים המגיעים אליו. ישראל, כאן המקום להזכיר שוב, לא עושה את חובתה ולא מבררת את שאלת מעמד הפליט של אנשים הבאים בשעריה. המשטר האריתראי – שישראל היא בין הבודדות שמנהלת איתו יחסים דיפלומטיים תקינים – כבר הודיע שהוא לא מעוניין שישראל תחזיר אליו את הפליטים.

אנחנו מדברים על כליאתם של עשרות אלפי אנשים ללא הליך משפטי ומבלי שביצעו כל פשע. מדברים על כליאתם למשך שלוש שנים – אבל אין שום סיבה להניח שבעוד שלוש שנים יהיו יחסים תקינים בין ישראל לסודאן (המקומיים לא אוהבים שאנחנו מפציצים אותם), הרי שהמעצר הזה יוארך שוב ושוב – בתי המשפט הישראלים, שכבר אישרו את הגירוש לדרום סודאן, ייאנחו ויאמרו שזה לא בסדר ושהיה צריך לעשות משהו אחר ושהם היו נורא שמחים אם מישהו יבדוק שוב את הנושא, אבל בסופו של הדיון הם ישמשו, כמו כמעט תמיד, כחותמת גומי. בפועל, שוב, אנחנו דנים עשרות אלפי אנשים לחיים במחנות ריכוז רק משום שהם לא יהודים, מתוך האובססיה הציונית לדמוגרפיה ומתוך שנאת האדם היהודית.

יש ויכוח אם ישי הוא ציניקן שמנסה לרכב על שנאת האדם של הציבור היהודי בישראל, או גזען של ממש; אם הוא מאמין במה שהוא עושה או שהוא עושה זאת כדי לקושש קולות. הנחת היסוד, על כל פנים, היא שהציבור היהודי הישראלי הוא גזען לא פחות מישי – והיא נתמכת בכך שהוא לא עושה, ברובו המוחלט, שום דבר להגנה על אנשים מבוהלים שברחו ממקום שבו ריחף עליהם איום בשעבוד או במוות. מהבחינה הזו, השאלה מה ישי באמת חושב לא ממש רלוונטית; חשובה העובדה שהציבור מקבל את הפעולות שלו באדישות.

בחוסר מודעות עצמית מדהים, כתב השבוע ישי ש"עקב המצב הבלתי נסבל שבה הגזענות מרימה ראש, וישנן מאות בנות שעדיין לא התחילו את שנת הלימודים בגלל חטאן שלא נולדו בצבע הנכון, הנחתי הבוקר את מנכ״ל משרד הפנים, לעצור מיידית העברת תקציבים לאותן רשויות מקומית המתקצבות מוסדות הנוהגות באופן גזעני ומפלות לרעה תלמידים אשכנזים, ספרדים, אתיופיים, או כל עדה אחרת. לא יתכן שכספי המדינה ישמשו לסיפסור בתלמידי ישראל, את הגזענות צריך למחוק ואנו ניאבק על כך בכל הכלים העומדים לרשותנו." וזו, אולי, התמונה העגומה ביותר: איך היודו-צנטריות של הציבור הישראלי הפכה את המילה 'גזענות' לשוות ערך לאפליה בין בני העם הנבחר בלבד, בעוד ששאר בני האדם – נו, הם אפילו לא יהודים. וחלק מהם הם בני חם מקוללים, גזע עבדים.

כפי שכבר כתבתי בעבר, המאבק על זכויות הפליטים הוא נייר לקמוס שמבהיר את מהותה של החברה הישראלית: את שנאת הפלסטינים והמוסלמים נהוג לתרץ כאן בשלל תירוצים בטחוניים. במקרה של הפליטים, התירוץ הזה לא ישים. ואף על פי כן, מעטים מגינים עליהם: הם נעים בין השנאה היוקדת של היהודים הגאים והעילגים, ובין האדישות חדלת הידיים של חלק ניכר מהציבור הליברלי הטוב באמת, שאומר ש"זה באמת נורא מה שהבריונים האלה עושים להם, אבל אין מה לעשות." אין מה לעשות, כי זה לא באמת חשוב. אין מה לעשות, כי אנחנו לא מסוגלים לומר, כמו הסטודנטים של 1968, ש"כולנו יהודים גרמנים." אין מה לעשות, כי בסופו של דבר הפליטים אינם יהודים ובסופו של דבר רוב הליברלים היהודים הישראלים הם קודם כל יהודים – הם מסוגלים לגלות אמפתיה לפלסטינים, כי הם יודעים שישראל אשמה במצבם במידה רבה, אבל עדיין לא להזדהות עם הפליטים. ואחרי הכל, אין לנו מאבקים יותר חשובים?

אולי, אבל אני מתקשה לראות מאבק חשוב יותר מאשר מניעת כליאתם של עשרות אלפי אנשים על לא עוול בכפם.

ועוד דבר אחד: אם אתם או אני היינו מזייפים מסמך משפטי, היינו עפים לכלא לפני שעוכר הדין שלנו היה מספיק לומר "הבאס קורפוס." כשהשופטת אלשיך עושה את זה, כפי שמצא נציב תלונות הציבור על שופטים (ומבקר המדינה לשעבר) אליעזר גולדברג, ועוד כדי ל"שפץ" תלונה שהגישה נגד עורך דין, הגילדה של השופטים סוגרת סביבה שורות, ושום דבר לא קורה לה – אם כי סביר להניח שהפרשה הזו מחסלת את סיכוייה להגיע לעליון. בפעם הבאה שהשופטים ישאלו את עצמם למה אמון הציבור בהם מתדרדר, שיזכרו את פרשת אלשיך.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הרשויות הישראליות גירשו עד כה מישראל לדרום סודאן כ-700 בין 700 ל-1,000 פליטים מהמדינה הטריה. הגירוש נובע בעיקרו מהלהט הגזעני של צאצא הפליטים האפריקאים, אלי ישי, להוציא מהארץ כמה שיותר לא יהודים. ארגוני זכויות האדם עתרו לבג"צ כנגד הגירוש; זה דחה את העתירה, כשהוא מעדיף לקבל את התיאורים של נציגי הממשלה על המצב בדרום סודאן ולא את תיאוריהם של ארגוני זכויות האדם.

במקביל, הפעילו הרשויות הישראליות מגע מיוחד של רשעות: כפי שחשפה הפעילה יעלי כהן, ואחר כך דיווחה גם התקשורת הישראלית, רשות ההגירה סירבה להטיס לדרום סודאן כמות גדולה (11 עד 14 טון) של ציוד של הפליטים המגורשים כי "זה עולה כסף." בין הציוד גם תרופות וכילות נגד יתושים, שהגיעו לידי הפליטים מידי ארגוני זכויות האדם.

התוצאה הישירה של האישור של בג"צ והרשעות של ישי היא שחמישה מן הפליטים שגורשו, ביניהם פעוט בן שבעה חודשים בשם ניאן דה בול, מתו. הם ממתו ממחלות, אבל התרופות, כאמור, נשארו בישראל. אלה לא כל החולים: אלה רק האנשים שאלי ישי ובג"צ שלחו אל מותם עד כה. מספר החולים גבוה משמעותית יותר, כי ישראל בחרה לגרש אותם בשיא עונת המלריה. וכסף לתרופות אין להם.

המוות הזה, שהיה נמנע לחלוטין אם בג"צ היה חורג ממנהגו לקבל את עמדת הממשלה כאילו היא נטולת אינטרס, כנראה לא יהיה האחרון. זו משמעות הגירוש שמבצעת ישראל: סבל ומוות לאנשים שלא חטאו בדבר פרט לכך שלא היו יהודים. המוות הזה, באמצעות ברירה טבעית, גם לא יטריד את רוב היהודים הישראלים. לא מדובר ביהודים, אחרי הכל.

מאלי ישי והאחים היהודים אף אחד לא מצפה לדבר. הם שונאי המין האנושי, אם לא אויביו האקטיביים. מבג"צ נהוג היה לצפות שימנע מעשי עוול כאלה. אבל עיניו עצומות: הוא מעדיף לא לראות. הוא מעדיף לא לדעת איך באמת פועלות הרשויות. הוא מעדיף עשרות בשנים לא לדעת איך נראה הכיבוש באמת. בית משפט נאור, אילו היה מאשר גירוש, היה מקפיד לסנדל את הרשויות כך שתרגיל כמו "לא בא לנו להטיס את הרכוש שגנבנו ממכם, מה תעשו לנו" היה גורר ענישה כבדה.

ואולי אנחנו מצפים ליותר מדי מבית המשפט העליון ביושבו כבג"צ. אולי הציפיה הזו היא פרי שטיפת מוח של אליטה משפטית שמאז ה"המהפכה החוקתית" של 1992 סיפרה לנו בדותות על כך שבית המשפט הישראלי מגן על החלש מפני עוצמת השלטון. להם האגדות הללו הועילו; למערכת המשפט הישראלית יצא שם טוב מאד בחו"ל, כנראה משום שגם שם לא בודקים את העובדות יותר מדי. אולי אי אפשר לצפות שבית משפט יעמיד חומה ליברלית מול אוכלוסיה שבחלקה הגדול איננה רוצה בערכים ליברליים ואף סולדת מהם.

(יוסי גורביץ)

הבלוג הזה עסק בעבר – באדיבות עמותת גישה – במאבקן של ארבע סטודנטיות עזתיות לצאת ללימודים בגדה. בלב הדיון ניצבת העובדה שמזה מספר שנים, צה"ל מונע מעבר תושבים מהרצועה לגדה אלא במקרים הומניטריים מוגבלים מאד. הצורך של ילדים להתאחד עם בני משפחה בגדה, למשל, בדרך כלל לא מספיק הומניטרי מבחינת הצבא המוסרי יותר מהחמאס. במרכז הטענה של גישה – כאן המקום לציין שאני מספק להם מעת לעת שירותי תרגום בתשלום, כפרילאנסר – עומדת העובדה שאף שבג"צ אישר מספר פעמים את עמדת צה"ל, הוא המליץ למשרד הבטחון להקים ועדת חריגים, שתדון במקרים יוצאי דופן. כמקובל, צה"ל התעלם מההמלצה.

לפני שבוע היתה לעובדי גישה סיבה לחשוב שהם עומדים לנצח בקרב הקטן הזה: בג"צ, שקצה נפשו בתרגילים של מערכת הבטחון, הוציא צו על תנאי שהורה למדינה לנמק את החלטתה. כשדבר כזה קורה, מדובר בדרך כלל ברמז גס שהמדיניות איננה סבירה.

תחושת הנצחון היתה קצרת ימים. לפני מספר ימים מסר האלוף איתן דנגוט, המשמש כמתאם פעולות הממשלה בשטחים, את תגובת המדינה. אפשר לראות אותה כאן (זהירות, מסמך.) הסעיף שהעלה את חמתם של אנשי גישה הוא סעיף 61 למסמך. שם טען דנגוט שיש מניעה בטחונית לכניסתן של שתיים מהעותרות, עותרת מס' 1 (עזה עזאת קאסם כפארנה) ועותרת מס' 2 (סוהיר עבד אל מגיד עלי סיקא (שעת')); דנגוט טוען שיש מידע בטחוני שעותרת מס' 1 "עומדת בקשר עם פעילי טרור, ביניהם בני משפחתה מקרבה ראשונה"; לגבי העותרת מס' 2, הוא טוען שיש מידע על "מעורבותה בארגון טרור, וקשריה לפעילי טרור, ביניהם בני משפחה מקרבה ראשונה." לגבי שתי העותרות האחרות, הוא אומר ש"נוכח מידע מסוים בעניינן, ככל שיהא על המשיבים לבחון את עניינן הפרטני, יוזמנו עותרות אלה לתחקור." כלומר, אם הן רוצות לצאת מרצועת עזה, הן צריכות לעבור תחקיר שב"כ.

כמה הערות. קודם כל, זו הפעם הראשונה שצה"ל טוען שיש בכלל מניעה בטחונית כנגד העותרות. כפי שציינה גישה בתגובתה (זהירות, מסמך – סעיפים 17 עד 25), בעבר נשאלה המדינה פעמיים בבית המשפט האם יש מניעה בטחונית כלשהי כלפיהן, והשיבה בשלילה. עכשיו צריכה המדינה להחליט אם היא היתה רשלנית כשהשיבה בשלילה, או שקרנית עכשיו.

יום אחד קמות ארבע נשים ומגלות שצה"ל החליט שהן סיכון בטחוני. העובדה שהן סיכון בטחוני חדש, דנדש ונוצץ מושכת תשומת לב במיוחד לאור העובדה שהעותרות 3 ו-4 (ענדליב חסין אברהים אשחאדה (עדואן) ואמאל נמר חסן אבו עישה (ציאם)) נכנסו בעבר, כמה פעמים, לתחומי ישראל. מסתבר שעד שבג"צ הוציא צו על תנאי, הן לא היו איום בטחוני; אבל מהרגע שבו מערכת הבטחון גילתה שהיא עומדת להיות מובסת בבג"צ, פתאום צץ "מידע מסוים בעניינן." אפילו לא צריך לפרט מה הוא. כאן חובה לציין, שוב, שצה"ל צריך להחליט אם הוא לקה ברשלנות איומה כשהתיר לשתי מחבלות מסוכנות כאלה להכנס – מספר פעמים – לשטח ישראל, או שהוא ממציא עכשיו איום בטחוני שלא היה קיים לפני שבוע.

אשר לטענות נגד העותרות 1 ו-2, עיקרן הוא שהן מקיימות, אבוי, מגעים עם בני משפחה שהם פעילי חמאס. מבזק: החמאס שולט ברצועת עזה מאז 2007, ועיקר פעילותו תמיד היה אזרחי (פעילות צדקה והטפה, דעווה) ולא צבאי. פעילות הדעווה העניקה לו לא פחות לגיטימציה מאשר הפעילות הצבאית שלו: בזמן שערפאת הקים עוד מיליציה ועוד "מנגנון בטחון", השייח' יאסין הקים עוד מרפאה ועוד בית ספר. ישראל התעקשה תמיד שלא להבחין בין שני החלקים האלה של חמאס, ומבחינתה מי שניהל בית יתומים שמומן על ידי חמאס חבר בארגון טרור בדיוק כמו מי שהוביל חוליה צבאית. מאז עליית חמאס לשלטון ברצועה, ישראל הקשתה את החיים על תושביה, מה שרק אילץ חלק ניכר מהאוכלוסיה לפנות לקבלת סיוע מחמאס. גישה מציינת, בקשר לטענה שהעותרת מס' 2 "מעורבת בארגון טרור", שהיא מנהלת מחלקת פרויקט לנשים בהתאחדות ועדות החקלאים ברצועת עזה. מסתבר שגם הארגון הזה יכול להיחשב, כשהבהמה הירוקה נואשת במיוחד, לארגון טרור.

מה שמרגיז במיוחד בהאשמה הזו היא שאין שום אפשרות להתגונן מפניה. צה"ל, כמובן, לא יחשוף מי הם קרובי המשפחה של העותרות שלכאורה מעורבים בטרור, כי אז הוא יצטרך לאושש את הטענה הזו. אשר לדרישה שהעותרות 3-4 יתייצבו לחקירת שב"כ – הן דוחות אותה בתוקף – מעטים האנשים שאינם יודעים שהשב"כ נוהג לאלץ אנשים המבקשים ממנו אישורים לשמש כמשת"פים שלו. לעתים, הוא אף מפיץ שמועות שווא שאדם שמסרב להיות משת"פ הוא דווקא משת"פ.

עוכרי ישראל שמו לב מזמן שצה"ל משתמש בתירוץ של "סכנה בטחונית" גם בלי שיהיה לה שום ביסוס, פשוט כי זה עובד. עכשיו אנחנו רואים שהוא משתמש בה גם כשהוא עומד להפסיד בבית המשפט, ומעלה מן הריק טענה שלא היתה קיימת קודם. בפעם הבאה שצה"ל יטען בפניכם שיש סכנה בטחונית כלשהי, מאיראן ועד ארגון טרור כלשהו שתוקף מסיני אבל משום מה צה"ל מפגיז את עזה, זכרו שאמירת האמת מעולם לא היתה נר לרגליו, ושאלו שאלות. אין ספק שבפני ישראל עומדות סכנות בטחוניות; למרבה הצער, אי אפשר יותר להאמין למערכת הבטחון כשהיא מזהירה מפני כאלה.

ועוד דבר אחד: אלי ישי הודיע היום בשחצנות שהוא "ימאיס את החיים על האריתראים והסודאנים." זוכרים את גל הפשע של ה"מסתננים" שאיים להטביע את המדינה לפני חודש-חודשיים? מסתבר שבינתיים הוא שכך, וישי מנסה לעורר את ההיסטריה מחדש. "בינתיים," אומר אלי ישי, "אני מתכוון לכלוא אותם. לזה אני לא צריך אישור מאף אחד. טובת מדינת ישראל לנגד עיני." ברכותי. אתם חיים במדינה ששר הפנים שלה – היורש של סמכויות הנציב העליון – מתהדר בכך שהוא יכול לכלוא אנשים על לא עוול בכפם "בלי אישור מאף אחד." זה מסוג הימים שבו היית רוצה שיהיה גיהנום, רק כדי שאלי ישי יוכל להכנס אליו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ציד האדם החל: אנשי יחידת עוז וקלגסים אחרים החלו לעצור לקראת גירוש פליטים מדרום סודאן, ועשרות מהם נעצרו בשתי היממות האחרות. חטאם של הפליטים הוא העובדה שהם אינם יהודים; אילו השתייכו לבני העם הנבחר, הם לא היו מגורשים גם היו מגיעים במיליונים. הקלגסים עצרו חלק מהמיועדים לגירוש בבנקים, כשבאו לפדות את צ'קי המשכורת שלהם.

בג"צ, כמקובל בנושאים שמוגדרים על ידי הממשלה כענייני בטחון לאומי, יישר קו עם הממשלה ואישר את הגירוש לדרום סודאן ביום חמישי. בחלקים של סודאן מתרחשת מלחמה. משרד החוץ ומשרד הפנים טענו בפני בית המשפט שבטוח שם. כנראה שהם לא עדכנו את בית המשפט על כך שה-CIA מעריך שבדרום סודאן צפוי להתרחש רצח עם. בהחלט יתכן שה-CIA טועה – ההיסטוריה שלו רצופה יותר שגיאות מזו של אמ"ן – אבל צריך לתהות אם 1,500 הדרום-סודאנים הנמצאים בארץ הם סכנה גדולה כל כך, שצריך לבחון את השאלה הזו על גבם.

המעצר של פליטי דרום סודאן מתרחש למרות שביום חמישי, אלי ישי העניק להם ברוב חסדו ארכה של שבוע. המעצרים התחילו אתמול. ישי מנסה כעת לטעון שהוא עוצר רק את מי שעוד לא הגיע למשרד הפנים כדי להודיע שהוא מוכן לעזוב. כמה אנשים היו, לדעתכם, מסוגלים להגיע למשרד הפנים בין צהרי יום חמישי ובוקר יום ראשון?

במקביל, אמר היום נציג המשטרה שבניגוד לכל ההסתה הממלכתית ששופכים עלינו נציגי הממשלה, האחים היהודים והתקשורת, הפשיעה בדרום תל אביב "נסבלת ונמוכה." בפעם הבאה שגזענים מדרום תל אביב יחזרו על המנטרות הקבועות של "קבוצות שיכורים ברחובות" ו"אנחנו מפחדים לצאת מהבית", שאלו את עצמכם האם יש להתייחס לכך כתיאור מציאות אובייקטיבי, או כתיאור תפיסה של מציאות, והאם התיאורים החוזרים על עצמם קשורים לכך שיש אנשי ממסד שחיים משיווק הסיסמאות האלה.

משטרה פוליטית: המשטרה זימנה לחקירה שורה של פעילים חברתיים. סליחה, לא לחקירה – "לסור למשטרה." הפעיל היחיד שניסה לברר מה רוצים ממנו, תומר חג'ג', שמע מהשוטרים שהם רוצים לדעת מה הוא מתכנן לקיץ.

זה לא סוג של פעילות שמשטרה במדינה דמוקרטית אמורה לעשות. תפקידה של המשטרה הוא לתפוס פושעים, לשמור על הסדר, ולהגן על זכויות האזרחים. ביניהן, חשוב לציין, הזכות למחאה בלתי אלימה כנגד המשטר. "שיחות" כאלה הן סוג של הטלת אימה, ויש להן היסטוריה ארוכה במשטרת ישראל. בשנות החמישים והשישים הן נועדו לדכא את האוכלוסיה הפלסטינית של ישראל; בשנות השבעים הן הופעלו נגד הפעילים החברתיים של הפנתרים השחורים; בשנות האלפיים גם נגד מפגיני ימין כנגד ממשלת אולמרט.

כשנחשפה, לפני כמה שבועות, שיחת איום טלפונית משוטר בירושלים לפעילות חברתיות שם, המפכ"ל הודיע שהנושא ייבדק. עד כמה לוקחים במשטרה ברצינות את הנושא אפשר להבין מגל הזימונים האחרון.

ואם המשטרה רוצה לדעת מה אתם מתכננים לקיץ הקרוב, לא כדאי שתעזרו לה?

עושי רצון אדוניהם: המשנה ליועץ המשפטי לממשלה פטר את הפולשים לגבעת האולפנה מהצורך לקבל אישורי בניה לקראווילות המיועדות להם. הנימוק הוא "צורך צבאי דחוף ומיידי," שאם לא יטופל יקום "חשש לסדר הציבורי והבטחון באזור."

כלומר, הפרקליטות מגדירה את ההתמודדות עם המתנחלים ואת ההתפרעויות הצפויות שלהם עם פינוי השטח הגזול כ"צורך צבאי." מן המקום, על כן, לשאול מדוע הפרקליטות לא נוקטת בצעדים נדרשים אחרים כנגד איום צבאי – למשל, פירוקם של האנשים הנחשבים כמסוכנים מנשקם; למשל, הטלת עוצר על ההתנחלויות; למשל, מעצר מנהלי רחב היקף כנגד ראשי נחש.

התשובה, כמובן, היא שלא מפעילים אמצעים כאלה כנגד יהודים, גם אם הם מתחילים להיחשב כאיום צבאי. אלה אמצעים שמופעלים רק כנגד פלסטינים, קרי השכנים שלהם, שחיים באותו "אזור" עצמו, שבו קיים כעת חשש חדש "לסדר הציבורי ולבטחון." מאליו עולה החשד שהפרקליטות לא באמת מאמינה לעצמה; שהיא לא באמת חוששת מסכנה לבטחון האזור. בסכנות אחרות לבטחון האזור היא, איך לומר, לא מטפלת על ידי הסרת הצורך באישורי בניה. מותר – צריך, למעשה – לחשוד שהמילים הגבוהות האלה הן עוד אמצעי להכשרת בניה בשטחים.

עכשיו, כפי שציין בפני משפטן, כדי לבנות בבית אל, יש צורך באישור של היועץ המשפטי לממשלה, כי בית אל בנויה כולה על אדמות פלסטיניות שהופקעו, ואחרי בג"צ בית אל בכלל לא בטוח שמותר לבנות מבנים פרטיים על אדמות שנתפסו לצרכים צבאיים. והנה, פתאום, צץ לנו "צורך צבאי דחוף ומיידי."

מצד שני, בהתחשב בשינויי העמדה של הפרקליטות – היא הסכימה מלכתחילה שהבניה בגבעת האולפנה בלתי חוקית, ואז, אחרי לחץ פוליטי, ניסתה לחזור לבית המשפט בבקשה שישנה את פסק הדין שכבר קיבל, בהסתמך בין השאר על עמדתה (!) – בכלל לא בטוח שהיא לא תשנה את עמדתה שוב. יש שמועות על חוות דעת שכתב היועץ המשפטי לממשלה בנושא, שמשום מה לא פורסמה – אולי משום שהיא סותרת את עמדת ראש הממשלה.

עכשיו, עמדה משפטית לא אמורה להיות נתונה למשא ומתן. משהו חוקי, או שהוא לא חוקי. הוא מותר, או מותר בתנאים מסוימים, או אסור. לא היינו מקבלים כאלה שינויים ממהנדס: ממנו היינו מצפים שיעמוד על כך שאם יש סכנה בבניית מבנה, אז יש סכנה, ולא משנה אם זה למורת רוחו של הטייקון שמשלם את משכורתו. כך צריך להיות גם לגבי הפרקליטות. פקידות שמתיימרת להיות מקצועית, ואז מתנהגת כמו שבשבת לפי הרוח שמגיעה מלשכת ראש הממשלה, מאבדת את עולמה.

הרבה מהכבוד שהמערכת המשפטית שלנו זכתה לה נובעת מהעמדות הראויות להערצה של מספר קטן של משפטנים בשורה של משברים בשנות השמונים, ראש וראשון להם פרשת השב"כ ונספחיה (כמו משפט נאפסו). נוטים לשכוח שאחרי זמיר, שעמד ללא חת מול הטרויקה של שמיר, פרס ורבין, ושגרר אותם לחקירות משטרה, היועץ המשפטי הראשון שנאלץ לקבל שומרי ראש, הגיע יוסף חריש הרופס. חריש מונה בדיוק כדי שלא יהיה זמיר. ההשוואות בינו ובין וינשטיין מתבקשות.

פייסבוקיסטאן: האגדה שמרבים לספר על פייסבוק אומרת שהיא היתה הכרחית למאורעות האביב הערבי. בולשיט. פייסבוק עשתה כמיטב יכולתה לשבש אותו. העמוד המצרי שסביבו התגבשה ההתנגדות למובארק, "כולנו חאלד סעיד", נסגר על ידי פייסבוק ארבע פעמים.

פייסבוק לא מיועדת לדיבור פוליטי, דיבור כזה מוליד מריבות וגורם לאנשים להמנע מהקלקה על פרסומות. די במספר קטן של תלונות על תוכן שנכתב בפייסבוק כדי להביא להסרתו. אין לכם באמת חופש דיבור בפייסבוק; מותר לכם לומר רק מה שמועיל לקו התחתון של מארק צוקרבורג, אולי הדוחה שבטייקונים המודרניים. החוקרת רבקה מק'קינון כינתה את חופש הדיבור אליבא דפייסבוק "פייסבוקיסטאן."

שורה של פעילי שמאל ישראלים חוו את האפקט על בשרם: הפוסטים שכתבו הרגיזו טרולים מימין, שמיהרו להתלונן בהמוניהם על "תוכן פוגעני." פייסבוק לא בודקת את התלונות; אין לה את כוח האדם והאמת היא שזה פשוט לא מעניין אותה. התוצאה, במקרה של מספר מספיק של תלונות, היא הסרה אוטומטית, ללא יכולת ערעור, של התוכן שמרגיז את הטרולים.

זה קרה לקריקטוריסט מיש, והבוקר דיווח עמיר שיבי שגם תמונת הפרופיל שלו – פרודיה על הברווז הגרעיני של נתניהו – הוסרה גם היא. זו היתה תוצאה של פעילות יזומה של חברי קבוצת פייסבוק בשם "כולנו נגד השמאל הקיצוני," שזו שיטת הפעולה שלה. אתם מוזמנים להתלונן עליה כקבוצת שנאה כאן. אחד מיוזמי ההתקפה על שיבי מכנה את עצמו "איציק לוי", והוא טוען שהוא שוטר שעובד גם במשרד ראש הממשלה. בהחלט יתכן שמדובר בזיוף – אבל מותר גם לומר שאם יסתבר ששוטר שעובד עבור נתניהו מארגן התקפות סייבר כנגד פרופילים ועמודי פייסבוק של יריבים פוליטיים, זה לא צריך להפתיע אף אחד.

אם אתם רוצים לכתוב תוכן פוליטי, אל תעשו את זה בפייסבוק. זה עלול להתגלות כבזבוז זמן ומאמץ.

מיקוד: נמרוד עברון כתב אמש בפייסבוק על מיקוד לבחינה באזרחות שאושר על ידי משרד החינוך, שבתשובה לשאלה על מכתב הרבניות מציע את התשובה "אני תומך במכתב הרבניות," ומנמק אותה ב… טוב, קראו בעצמכם. בנצי גופשטיין, מארגון להב"×”, מיהר להביע התלהבות. בא לי למות.

(יוסי גורביץ)