החברים של ג'ורג'

לרבנות אין די במלחמה שהיא אוסרת על החיים, או על המתים הטריים, וכעת היא התפנתה לנהל מאבק גם עם מתים נשכחים. הרבנות בחיפה רוצה להעביר מקברם ארבעה חיילים בריטים בני דת משה, שנפלו לצד חיילים בריטים אחרים ונקברו לצידם בבית הקברות הצבאי הבריטי בעיר, וזאת משום – לטענתם – שאין לקבור יהודים לצד גויים.

יש כמה סיבות להתנגד למעשה הגרוטסקה החדש הזה, שדורש לטלטל עצמות שנחות במקום מסוים מזה תשעים שנה. לא הייתי בבית הקברות הצבאי הבריטי בחיפה, אבל מספר פעמים הייתי בבית הקברות הבריטי בדיר אל בלח, והוא היה מרשים הרבה, הרבה יותר מכל בית קברות יהודי שהיה לי חוסר המזל לבקר בו; פיסה מוריקה של אנגליה שהועתקה במאמצים אל המזרח התיכון. כמו כמעט כל דבר שמשויך ליהדות האורתודוקסית, בתי הקברות היהודיים זועקים חוסר אסתיקה, כמעט אנטי-אסתיקה. לא במקרה זו הדת שיצרה את האיסור על "כל פסל וכל מסכה", ובעצם על כל אמנות פלסטית. זה לא מקרה: שורה של פסיקות הלכתיות אסרו על הפיכת בתי הקברות למקום נעים, ומאחר והדבר הפך מטבע הדברים את בית הקברות למקום מוזנח, התירו להעביר את ניהולו לידי ערים של גויים בעלי חוש אסתטי בסיסי.

שנית, הבריטים – שממשיכים לטפח את בתי הקברות שלהם, כאן וברצועה – צפויים לגלות התנגדות, ואם לישראל לא היו מספיק צרות בגלל התנהלותם של החיים בה, עכשיו היא צפויה להכנס לתקרית דיפלומטית בגלל עצמותיהם של כמה טומי'ס. בהתחשב בגל הנוסטלגיה למלחמת העולם הראשונה שעובר על בריטניה בשנים האחרונות, זה רעיון רע במיוחד.

ושלישית, וחשוב מכל, משום פריצת הגדר ההלכתית. המושג ההלכתי של דרכי שלום הוא פחות או יותר כל מה שעומד התפרצות כל השדים של ההלכה אל המרחב הציבורי; הוא אמור לבוא אל קיצו בימים שבהם "יד ישראל תקפה". הברייתא המפורסמת ביותר בנושא (גיטין, ס"א עמוד א') אומרת כך: "תנו רבנן: מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל ומבקרים חולי נכרים עם חולי ישראל וקוברים מתי נכרים עם מתי ישראל, מפני דרכי השלום". הדגשה שלי. הפסיקה הזו מופיעה גם אצל הרמב"ם: "אפילו הגויים – ציוו חכמים לבקר חוליהם, ולקבור מתיהם עם מתי ישראל, ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל, מפני דרכי שלום". פסיקה זהה מופיעה גם ב"שולחן ערוך" של יוסף קארו (יורה דעה, שס"ז: "קוברים מתי גויים").

אלו פסיקות מפורשות. ההתנגדויות לקבורת לא יהודים בבית קברות יהודי מגיעות כולן מרבנים אשכנזים מאוחרים, שנשענים על פלפול מפוקפק מהרגיל של רש"י, שמפרש את "קוברים מתי נוכרים עם מתי ישראל" כ"לא בקברי ישראל, אלא מתעסקים בהן אם מצאום הרוגים עם ישראל". שנאת המין האנושי של ההלכה האשכנזית חריפה באופן ניכר מזו של ההלכה הספרדית: אם זו האחרונה רואה את ימות המשיח כתהליך שבו הלא-יהודים רואים את האור ומתגיירים, הרי שהראשונה מדברת על השמדתם. שורש הדברים, כמובן, ביחסים האלימים מאד בין נוצרים ליהודים. בסופו של דבר הכל חוזר לתתנ"ו, לרצח הילדים היהודים על ידי הוריהם, שהיה מיועד למנוע את התנצרותם, ושכדי להמנע מהדיסוננס הקוגניטיבי הנורא – "עין מי תשמע ולא תדמע/הבן נשחט והאב קורא את שמע" – של העבירה על הטאבו האנושי הבסיסי ביותר הוגדר כ"קידוש השם".

על רש"י, כידוע, מספרת האגדה שאמו כמעט ונדרסה על ידי פרש נוצרי (בגלגוליה המקובלים, הפרש הופך לצלבן, אבל הוא נולד 60 שנים מוקדם מדי), ושנעשה לה נס; על כל פנים הוא היה עד בן הזמן למאורעות תתנ"ו. שנאת הנוצרים בקרב יהודי אשכנז מוקדמת, כמובן, למסעות הצלב, אבל היא התקבעה אחריהם, וכפי שאפשר לראות כאן, היא מקלקלת את השורה: רש"י מעקם הלכה פשוטה וברורה, שהובנה כפשוטה על ידי הרמב"ם והשולחן ערוך, בכדי למנוע מגע אפילו בין מתי היהודים ומתי הנוצרים. אחרי הכל, אם יהודים מצווים לרצוח את ילדיהם ובלבד שלא יהפכו לנוצרים, איך אפשר לדבר על קבורה לצידם של נוצרים?

אלה התהומות של שנאת האדם, החורגת אפילו משנאת האדם הבסיסית של ההלכה, שאליהם שוקעת הרבנות של חיפה. אבל יש כאן רובד נוסף: "קוברים מתי נוכרים עם מתי ישראל" היא אולי המצווה המוכרת ביותר של "דרכי שלום". הנסיון הראשון הזה לשנות מצב קיים, שעמד על כנו עשרות שנים – בניגוד להתחמקות מקבורה אקטיבית של חייל דרוזי, נניח, ליד חייל יהודי, שהיא דבר נפוץ למדי – בהחלט עשוי להיות איתות, השריקה לכלבים שכבר הורגלנו בה מצד רבנים, ש"דרכי שלום" מגיעות לקיצן בישראל, שאנחנו עוברים ממצב של "דרכי שלום" ל"יד ישראל תקיפה", כלומר ששעת שעבודם או השמדתם של הלא-יהודים עומדת בפתח.

ועוד דבר אחד: ראש ממשלתנו היקר הוציא הודעה לעיתונות (שצוטטה בעיתון הבית שלו, "ישראל היום", כידיעה מטעם הכתב המדיני) על טיוליו עם רעייתו הנשגבת בוושינגטון. בין השאר נאמר שם שנתניהו דקלם מהזכרון את הצהרת העצמאות האמריקנית. מעניין אם הוא חשב ולו לרגע על המשמעות של אחת הפסקאות הידועות ביותר שבה:

We hold these truths to be self-evident, that all men are created equal, that they are endowed by their Creator with certain unalienable rights, that among these are life, liberty and the pursuit of happiness. That to secure these rights, governments are instituted among men, deriving their just powers from the consent of the governed. That whenever any form of government becomes destructive to these ends, it is the right of the people to alter or to abolish it, and to institute new government, laying its foundation on such principles and organizing its powers in such form, as to them shall seem most likely to effect their safety and happiness.

ואם הבין שהוא משחק במחזה הזה בתפקיד לורד נורת'. כנראה שלא.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ארגון להב"ה ("למניעת התבוללות בארץ הקודש") פרץ לכותרות בחודשים האחרונים, הרבה בזכותה של ח"כ ציפי חוטובלי (מנהיגות יהודית). הוא עוסק בנסיונות קדחתניים למנוע אפשרות של "נישואי תערובת", ולמנוע מבנות ישראל הזכות לטמא את עצמן במגע עם לא יהודים. הארגון גם ממהר להביע תמיכה במעשי לינץ' בלא יהודים, גם כאשר אין להם שום קשר לנושא. בסוף השבוע חשפו אורי בלאו ושי גרינברג כי להב"ה, שהיא ארגון כהניסטי מובהק ומוצהר, מקבלת מימון עקיף ממדינת ישראל – הם ממומנים על ידי עמותת "חמלה", שבתורה מקבלת כספים ממשרד הרווחה.

במקורה, "חמלה" אכן היתה עמותת רווחה, אבל החל מ-2002 היא הוסיפה למטרותיה שני סעיפים נוספים: "סיוע לנערות מבתים הרוסים הנתונות בסכנת שמד (כלומר התבוללות; א"ב וש"ג) והידרדרות לפשע, על ידי שיקומן בדירה וטיפול סוציולוגי ונפשי והשתלבותן בחברה היהודית", כמו גם "עזרה לאנשי הגבעות ביש"ע". בכירי "חמלה" הם אנשי כהנא, שאחד מהם ריצה עונש חמור יחסית – שישה חודשי מאסר – בשל חלקו בפיגוע ירי לעבר אוטובוס פלסטיני שבו נפצעו שישה. אחרים מחברי ההנהלה נעצרו במעצר מנהלי, צעד נדיר יחסית כלפי יהודים. מנהלת המעון לנשים של "חמלה", רחל ברנס, היא אחת החותמות על מכתב הרבניות. להב"ה מפעילה גם "מלשינון", שבאמצעותו אפשר לדווח על אנשים המעוניינים להשכיר דירות ללא יהודים, כמו גם מחלקת "תעודות כשרות" לעסקים שאינם מעסיקים לא יהודים. כל זה, מעבר להסתה הקבועה, שהורגלנו בה, לפגיעה בלא יהודים שמתרועעים עם יהודיות. מדינת ישראל, באמצעות משרד הרווחה, מממנת כמחצית מתקציבה של "חמלה", ומעבירה לה כ-600 עד 700 אלף שקלים מדי שנה.

כאן המקום לעמוד שוב על הגזענות שאיננה ניתנת להסתרה של פעולות כאלו: הלכתית, היהדות עוברת מאם לילדיה. ילדיהם של יהודיה שממירה את דתה, או סתם קושרת את גורלה בגורלו של מי שאינו יהודי, נותרים יהודים. לכל היותר הם תינוקות שנשבו. מצד שני, גבר יהודי שבוחר כזוגתו לא יהודיה מוציא את צאצאיו לצמיתות מהדת היהודית. איכשהו, זה לא הגבר שהולך לאיבוד דרך מרפסת שנמצא במוקד הקמפיינים; זו הנערה זהובת השיער, שחשופה לשיקויים של מכשפות פלסטיניות, כלומר סימן ההיכר של כל קמפיין גזעני, שמשלב היטב שנאת זרים עם מיזוגניה.

להב"ה איננה הארגון היחיד העוסק בנושא. קודם לה הארגון החרדי יד לאחים, שעוסק גם בפעילויות "נגד המיסיון". גם יד לאחים זוכה לסיוע מצד הרשויות: עיריית אשקלון מעמידה מבנה לרשותו, והארגון מקבל סיוע שיטתי מעובדי משרד הפנים – וגם מסייע לו למסד את ההגמוניה היהודית באמצעות מעקב ומאגרי מידע שאין עליהם ערעור. שלא במקרה, שר הפנים הוא אלי ישי, איש ש"ס.

חוטובלי נימקה את תמיכתה באנשי כהנא בכך ש"יש תפיסה של הציונות שאומרת שיהודים צריכים להנשא ליהודים", ובזה היא ודאי צודקת. האויבים הגדולים של הציונות לא היו האנטישמים – הם היו לעיתים בעלי ברית נלהבים, שכן מטרותיהם ומטרותיה של הציונות חפפו במידה ניכרת; שני הצדדים חשבו שלא צריכים להיות יהודים באירופה – אלא המתבוללים והבונדיסטים. הראשונים כפרו בתפיסת הגורל היהודי, והאחרונים התנערו מתפיסת ה"עם לבדד ישכון שלה", ובחרו לקשור את גורלם בזה של העמים האחרים ביורה הרותחת של מזרח אירופה. להוציא חריגים בולטים כמו ז'בוטינסקי, שכתב בעד התבוללות הפוכה – קליטתם של ערבים מתבוללים – הציונים היו עוינים כנגד יהודים שהחליטו לבחור בן עם אחר כבן זוג בדיוק כמו היהודים הרבניים. אידיאית, אפשר לטעון, הציונות יכלה להתקיים מבלי להיות גזענית. פרקטית, קשה להעלות על הדעת צורה של הציונות – הלאומנות של היהודים – שיכלה להיות שוויונית. גם הציונים שיצאו כנגד האיוולת והעוולות שבהלכה היהודית נבלמו בפני הפחד הקמאי שבחילול הדם.

עכשיו אנחנו למדים שמתחת לפני השטח, מדינת ישראל משתפת פעולה עם קיצוני הגזענים, כדי לנצל אותם לצרכי המאבק בזכותם של יהודים להפסיק להיות יהודים. משרד החינוך, מן הראוי להזכיר, כבר הודיע שגם הוא יירתם למאבק על ידי "הגברת הזהות היהודית", שמתבטאת בינתיים בחיסול לימודי האזרחות שאין כמוהם מסוכנים לזהות היהודית, ו"חינוך לחיי משפחה". אבל יש דברים שמשרד החינוך, אפילו משרד החינוך שאוסר על תלמידיו לקרוא את הצהרת זכויות האדם משום שהיא מכירה בזכות להמיר דת, לא יכול לעשות רשמית. הוא יחטוף מבג"צ. יהיה זעם בינלאומי. זו תהיה מכה למלחמת ה-Hasbara. בשביל זה יש ארגונים כמו להב"ה ויד לאחים, משמרות הצניעות הבלתי רשמיות של המדינה הציונית, שפועלות במקום שבו הטאבו החברתי כנגד נישואי תערובת – שחזק משמעותית יותר מהטאבו נגד "חילול הדם הגרמני" בחברה הגרמנית קודם לעליית הנאצים, למשל – לא מספיק.

הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, כן?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות לתורם.

(יוסי גורביץ)

איאן קרשאו, בביוגרפיה שכתב על היטלר, הציע תיאוריה להסברת הרדיקליזציה של המשטר הנאצי: המסר המעומעם של היטלר עצמו לא סיפק את הקנאים שבשטח, פעיליה של המפלגה, והללו שוב ושוב הפעילו לחץ מלמטה כדי לדרבן את ההנהגה לרדיפה אקטיבית יותר של אויבי המשטר. ההנהגה עצמה הגיבה על פי הצורך: חוקי נירנברג היו, בין השאר, תגובה לחשש להתפרצות אלימה מצד פעילי השטח ותיעול התסכול שלהם לערוצים מסודרים יותר וביורוקרטיים יותר. במקביל, המשיכה ההנהגה לפמפם הסתה ובעצם הזמינה לחץ עליה עצמה. ההנהגה היתה מודעת היטב לתפקידה: ברצותה – כמו, למשל, לפני האולימפיאדה של 1936 – היא היתה מסוגלת להרגיע את השטח על ידי הורדת רמת ההסתה. לדיאלוג הזה בין ההנהגה ובין פעילי השטח קרא קרשאו "לכוון לדעת הפיהרר": הפעילים ידעו מה כוונתו האמיתית של היטלר, וניסו לדחוף אליה כדי, בין השאר, לקדם את מעמדם-שלהם.

דיאלוג מעין זה מתנהל השבוע בין פעילי השטח היודו-נאצים בישראל ובין ההנהגה שלהם. בבבת ים נערכה הפגנה שמטרתה היתה מאבק בערבים, ספציפית בחשש ה"התבוללות", או, במילים מהז'רגון המדויק יותר והמכובס פחות, חילול הדם. אחד המשתתפים קרא להרוג נשים יהודיות שיוצאות עם ערבים. אפילו הנאצים לא הלכו רחוק כל כך.

חלק ניכר מהמפגינים בבת ים הופיעו יממה לאחר מכן בדרום תל אביב. הם אפילו נשאו את אותם השלטים: "יהודים, בואו ננצח! בנות ישראל לעם ישראל, המטה למען בת ים יהודית". אין שום הבדל בין השנאה לפליטים ובין השנאה לערבים: המדובר באותה השנאה ללא-יהודים. ההפגנה בדרום תל אביב היתה, לכאורה, נגד "עובדים זרים" – אבל באותה דרום תל אביב הופעלה אלימות כנגד חמישה אזרחים ישראלים, אחד מהם חייל לשעבר, שכל חטאם הוא דמם: הם לא היו יהודים. הם נאלצו לנטוש דירה שעליה שילמו, לאחר שאיימו לשרוף אותם בתוכה. זה לא היה איום סרק: טרוריסטים יהודים משכונת התקווה הציתו ב-2008 שתי דירות שבהן התגוררו ערבים. הידיעה הופיעה לרגע, ונעלמה. השבוע, בשיא ההסתה נגד הזרים, הושלך צמיג בוער, מלא חומר בערה, לעבר דירה באשדוד שבה התגוררו פליטים סודאנים, ורק כפסע היה ביניהם ובין מוות בשריפה.

מבחינת המסיתים ומבחינת המוסתים כאחד, אין הבדל בין הפליטים ובין הערבים. שניהם זרים ושניהם מאיימים – תודעתית, אם לא במציאות. רועי מאור מביא שורה של ציטוטים מצוינים בנושא.

ההסתה כנגד הפליטים מגיעה מלמעלה, מהממשלה. על צאצא המהגרים האפריקנים אלי ישי אין צורך להכביר מילים, אבל הוא רחוק מלהיות היחיד שבשרים המסיתים, רק הבוטה שבהם – כנראה מתוך ההבנה שהשנאה שהוא מפיץ היא נכס אלקטורלי, לא נטל, בקרב קהל מצביעיו. המפכ"ל דודי כהן הודיע שלשום (ד') שהוא חושש מפשיעה בקרב הפליטים, בהתעלמו מהעובדה שמחקר של הכנסת מצא (זהירות, PDF) שהפשיעה בקרבם נמוכה מאשר בקרב הישראלים. בהתחשב במה שקורה כאן בימים האחרונים, ההצהרה של כהן היא הסתה נפשעת, שיכולה לנבוע מבורות (אי הכרת החומר) או רשעות.

ומעל לכל, עומד המסית הלאומי. כל הקריירה של בנימין נתניהו רוויה בהסתה, מהשעטות שלו לזירות פיגועים בימי ממשלת רבין, עבור באסיפה ההיא בכיכר ציון, דרך ה"השמאל שכח מה זה להיות יהודים", עבור ב"כולם פה ליכודניקים" לפני שהסיר את השכפ"ץ, דרך "הם מ פ ח ד י ם" הידוע לשמצה, עבור בהסתה נגד ערביי ישראל במהלך תרגיל האש "עופרת יצוקה".

השבוע הגדיש נתניהו את הסאה. בתגובה לגל ההתקפות הגזעני, הוא הודיע לאומה שכוונתם של המסיתים רצויה, אך מעשיהם לא רצויים. הוא קרא לאזרחי ישראל "לא לקחת את החוק לידיים". כאילו הצתת דירות ואיומים ברצח הם אמצעים חוקיים, שרק מופעלים על ידי אנשים בלתי מוסמכים. הוא שב ודיבר על הצורך ב"שמירה על החוק", והצהיר שוב ושוב בפני פעילי השטח שהוא הבין אותם, שהממשלה איתם, שהם בונים גדר. על ההסתה כנגד האזרחים הערבים הוא לא אמר מילה, גם לא על העירוב בין ההסתה נגדם ונגד העובדים הזרים. הוא דיבר על בניית גדר. הוא לא אמר מילה על מחנה הריכוז שהממשלה בונה בדרום, למי שיצליחו בכל זאת לעבור את הגדר. בלי אלימות חסרת סדר, בבקשה: הביורוקרטיה תטפל ב"בעיה" בדרכה שלה.

למה רכב נתניהו על הגל הזה? אולי משום שזה טבעו לרכוב על גלי הסתה. כך, אחרי הכל, בנה את הקריירה שלו. אולי הוא חושש שאלמנטים אחרים יציגו אותו כרכרוכי שלא מגלה את הנחישות שהאוכלוסיה רוצה. אולי, עולה חשד מטריד, משום שהוא יצית מדורות שנאה ברחבי ישראל, זה יסיח את הדעת מהשריפה בכרמל, ועל האופן שבו הוא וממשלתו, למרות דו"ח תוקפני של מבקר המדינה, חמקו מקבלת אחריות לה. אולי, אם הוא יתייצב לצד המסיתים, יישכחו לו שלל כשלונותיו.

בינתיים זה עובד לא רע בכלל.

עדכון: ביום שלישי נכחתי בכנס של "שוברים שתיקה" לרגל השקת הספר החדש שלהם, "כיבוש השטחים" (תמונות אפשר לראות כאן, את הספר עצמו אפשר להשיג כאן ובקרוב גם בחנויות הספרים). במהלך הכנס שאלתי את פעיל "שוברים שתיקה", מיכאל מנקין, מה הנהלים שעל פי הם מחליטים שעדות ראויה לדפוס, שאלה שכמה מגיבים העלו בתגובה לפוסט בנושא.

מנקין הסביר שהם פועלים כך: הם ממעטים לקבל עדים שפונים אליהם, וברוב מוחלט של המקרים מגיעים אל העדים בעצמם. המראיין הוא תמיד אדם ששירת באותו גזרה כמו המרואיין, הראיון נמשך שעות והם משתמשים בקריטריונים עיתונאיים לבירור ראיות. עבירות שמנסיונם של אנשי "שוברי שתיקה" הן נורמטיביות, כמו גניבות במחסום, מדווחות ללא חקירה נוספת; עבירות שמנקין הגדיר כ"חורגות מהנורמטיביות מבחינת ההתעללות" לא הופכות לדיווח עד שיש להן אישור מידי עד שני. אנשי "שוברים שתיקה", הוא הבהיר, ממעטים מאד בפרסום של עדויות שמיעה, ויש להם עדויות רבות שהם לא פרסמו, למרות שחלק מהן נמצאו אמינות. (העדכון הזה פורסם גם בפוסט הרלוונטי.)

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

או: דרכי שלום, ואין שלום

שערוריית מכתב הרבנים, שעד כה נוספו לו כ-300 חותמים ושבו נאסר על יהודים להשכיר או למכור דירות ללא יהודים, בין השאר מחשש לנישואי תערובת, נמשכת. 900 בוגרי ישיבות כתבו מכתב פחדני, שבו הגדירו את מכתב הרבנים כ"חילול השם". הרבה חילונים נוטים להתרשם מהביטוי הזה, ולא להבין שהמנעד שלו נע בעצם בין "אוי, אוי, אוי, איזה פאדיחות עשיתם לנו" ועד "אוי, אוי, אוי, למה דיברתם בפומבי על מה שמדברים עליו רק בבית המדרש, בשקט, כשאין זרים בסביבה". אם מישהו היה צריך לקבל דוגמא לכך, רבה של רעננה, יצחק פרץ – פעם שר הפנים מטעם ש"ס – הוא דוגמא קלאסית.

הוא משך את החתימה שלו על המכתב בהוראתם של מנהיגי הליטאים, אבל הקפיד להבהיר שהוא עושה זאת משום ש"הם אומרים שכיוון שזה יכול להזיק ליהדות העולם, וכיוון שהתקשורת עשתה מזה סיפור גדול, אז רצוי למשוך את החתימות", וש"היו נימוקים כבדי משקל שבגללם חתמתי על המכתב. אני לא חוזר בי, אלא מושך את חתימתי בעצת גדולי ישראל". כלומר, המכתב בעצם בסדר גמור, אבל הוא עשה יותר מדי רעש, הרעש מסוגל לגרום נזק ליהודים בחו"ל, ולכן צריך – בו זמנית – לומר שהחתימה היתה במקום ושאתה מושך אותה. כלומר, פרץ נוהג כאן על פי הדין הישן והמוכר של "חשש איבה" ו"דרכי שלום": לא צריך לומר את האמת, כשזה יכול לגרום נזק. את האמת יש להשאיר לימים שבהם תהיה "יד ישראל תקיפה".

במקביל, חשים גם הרבנים החרדים את הלחץ הציבורי להצטרף ליוזמה של רבני הערים – הציבור החרדי הוא הציבור שונא האדם ביותר בישראל, ובניגוד למיתוסים הוא מסוגל להפעיל לחץ כבד מאד על הרבנים שלו, כשהוא רוצה – וסביר שנוסח משלהם, כלומר מעורפל הרבה יותר אבל שאומר אותו דבר, יגיע בקרוב. בקרב חובשי הכיפות הסרוגות, מסתובב נוסח שלישי של המכתב, שהמארגן שלו הוא חיים דרוקמן. (במאמר מוסגר, ראוי לציין שחיים דרוקמן הוא מגן הרבנים הפדופילים המוביל של מגזר חובשי הכיפות; הוא הגן בשעתו על זאב קופולביץ' מישיבת נתיב מאיר, וכיום הוא מקדם במרץ את שובו לזירה של מוטי אלון. למרות זאת, ובניגוד למה שקרה למשל לקרדינל ברנרד לאו, שמאמיניו אילצו אותו להתפטר, דרוקמן ממשיך לשמש כדמות בעלת משקל במגזר).

המכתב של דרוקמן אמור לשמור על כל כללי "דרכי שלום": הוא יאסור על השכרת דירות לערבים – אבל רק ל"ערבים רעים"; לערבים "נאמנים למדינה", דווקא מותר יהיה. על המכתב הזה, הודיע יו"ר ארגון רבני צה"ר – שמנסים לשכנע אותנו שיש יהדות עם פני אדם – יחתום גם הוא. אפילו מי שהתחיל את התבערה, שמואל אליהו, הודיע שיתמוך בפסק של דרוקמן – כי, לדבריו, מדובר בעצם באותו הפסק. והוא צריך לדעת.

המכתב של דרוקמן הוא, כמובן, מלכודת. הוא מיועד להעניק לגיטימציה לגזענות ההלכתית, וזאת בשני מהלכים. הראשון, כמובן, הוא דרישה למבחן נאמנות רק מערבים. דרוקמן לא מעלה על דעתו – בינתיים, לפחות; גם ×–×” ×™×’×™×¢ – לדרוש הוכחת נאמנות גם מיהודים כשרים. אחרי הכל, אם יהודי כשר יכול להשכיר את ביתו רק למי ששומר על "צביון יהודי-ציוני" – אה, לא, סליחה: ×–×” הנוסח הנדרש בעצמון שבמשגב; התכוונתי לומר "רק למי שנאמן למדינה" – הוא צריך לבדוק בציציותיהם גם של יהודים. אבל ×–×” כמובן לא המצב. בינתיים.

שנית, דרוקמן והרבנים ודאי גיחכו בשקט מול פתיותו של חמורו של משיח. כל חובש כיפה יודע, לא משנה מה ההתפלפלות בפסק ההלכה, משהו בסיסי הרבה יותר: הלכה שעשיו שונא ליעקב. האמירה הזו מיוחסת לשמעון בר יוחאי, מחשובי התנאים ומי שנתפס – תוצאה של זיוף מאוחר ומוצלח – ככותב ספר הזוהר, וככזה גם כאחד מחשובי כותבי הקבלה וחשובי הרבנים בכלל. לא במקרה יש לו הילולה ידועה במיוחד.

כלומר, כשדרוקמן אוסר על השכרת דירות "לערבים רעים בלבד", הוא קורץ. המאמינים שלו יודעים שהוא מתכוון לומר שלערבי טוב אין דופק. לדרוקמן, נזכיר, יש היסטוריה ארוכה של קריצות: הוא תמך בקריצה גם במחתרת היהודית של 1981-1984. אבל כפי שלא הבינו החילונים את הקריצות של דרוקמן ואחרים בשנות השמונים, הם אינם מבינים אותן כיום. הקריצה מכוונת מעיקרה לרשויות החוק, ומטרתה להוריד את המדינה מהווריד של הרבנים: הם לא נגד ערבים באשר הם, אלא רק נגד ערבים "לא נאמנים". וכאן, אחרי הכל, נמצא איתם הממסד הציוני כולו, שאוהב את הערבים שלו כנועים ואסירי תודה מימי הרצל והלאה.

ובינתיים, בבת ים, פועלים תלמידיו של יצחק שפירא – כותב "תורת המלך" – כדי לארגן פוגרום נגד ערבים, תחת הסיסמא של "שומרים על בת ים יהודית" והעלילה על "15 אלף בנות יהודיות נלקחו לכפרים". נלקחו: שימו לב לפסיביות ולרמיזה הבוטה לאונס. מעבר לסיסמא הקבועה הזו, הפחד מפני אונו וקסמו האפל של הפרא, יש להם סיסמא חדשה: נגד השכרת דירות לערבים. ודרוקמן? ורבני צה"ר? הם יתמכו בהם, בדרכם. מי בקריצה ומי בהתפתלות.

הודעה מנהלתית א’: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות בזאת לתורמים ולציין שקראתי והפנמתי את המסרים שלהם.

הודעה מנהלתית ב’: המגזין טיימאאוט הכתיר את הבלוג כ”בלוג השמאלני הכי טוב”. שלום לקוראים שהגיעו לכאן מטיימאאוט, ותודה לערן כץ על ההפניה.

(יוסי גורביץ)

זה התחיל בצפת, יחסית בשקט, בפברואר האחרון: קבוצה של שוחרי "ערכי יהדות" החלה לנסות לשכנע את בעלי העסקים בעיר להמנע מהעסקת לא-יהודים, אם הללו לא יחתמו על התחייבות לשמור על "שבע מצוות בני נוח". שום דבר לא קרה להם.

בסוף אוקטובר האחרון, ערך שמואל אליהו – שבונה את עצמו כמשיח החרד"לי – עצרת בצפת, ובה חזר על פסק ההלכה שלו שאוסר על השכרת דירות ללא יהודים. הוא נחקר חמש שנים קודם לכן, ולא קרה לו כלום. הוא היה רגוע. האולם שבו נערכה העצרת, אגב, נשכר על המועצה הדתית של צפת. ימים ספורים לאחר מכן, החלו תומכי חב"ד – אוכלוסיה שאליהו מקורב אליה – בפוגרום כנגד הסטודנטים הערבים בעיר. המשטרה עצרה שניים מן המתפרעים, אחד מהם שוטר מג"ב שהשתמש בנשקו כדי לירות באוויר במהלך ההתפרעות. ראש עיריית צפת, אילן שוחט, בחר להאשים את דווקא את הסטודנטים הערבים. אלמונים איימו להצית את ביתו של אלי צביאלי, שהשכיר את הדירה שלו לסטודנטים ערבים. למותר לציין שלאליהו לא קרה שום דבר.

לפני כשבוע, חתמו כ-50 רבנים נוספים על פסק ההלכה של שמואל אליהו. הם נימקו אותו, בין השאר, ב"חשש מהתבוללות". שום דבר לא קרה ולא יקרה להם. הרבנים מנסים להשיג 500 חתימות, ובהתחשב בכך שמאות רבנים ניצבו לצידם של הרבנים שנחקרו בעקבות פרסום הלכות הריגת גוי, "תורת המלך", זה יעד מעשי. אפשר היה להשעות אותם מתפקידם, ולפתוח בחקירה נגדם, אבל הדבר מצריך את החלטתו של שר המשפטים. הלז, כזכור, הוא יעקב "משפט התורה" נאמן, מינוי אישי של אביגדור ליברמן, שמשרד המשפטים שלו עורך סמינרים על מצוות "לא תחנם", כלומר אותה מצווה עצמה שעומדת בבסיס פסק ההלכה האוסר על השכרת דירות. הסיכוי שזה יקרה, אפשר להעריך בזהירות, נמוך למדי. הנה המבחן לבנימין נתניהו, שגינה את פסק ההלכה: האם הוא גם יעשה משהו בנידון, גם במחיר משבר קואליציוני עם ליברמן, או שיסתפק במילים ריקות. אני חושב שהתשובה ברורה לכולנו.

כמה כלי תקשורת טענו השבוע שיוסף שלום אלישיב, ראש הציבור הליטאי, יצא נגד פסק ההלכה הזה. זה לא מדויק. אלישיב לא כתב פסק נגדי משלו, הוא הסתפק – או, מדויק יותר לומר, מקורביו הסתפקו – בהדלפה שזלזלה ברבנים שחתמו עליו: הוא תיאר אותם ככאלה ש"יש לקחת מהם את העט". אבל נגד הפסק עצמו הוא לא יצא, כי הוא יודע שזו לשון ההלכה. קצת מגוחך היה לראות את "הארץ" מתרפס לרגליו. (ובאותה הזדמנות, מה חושב אלישיב על רבנים שפרסמו קריאה לתמיכה באליאור חן ואחר כך טענו שדבריהם הוצאו מהקשרם? אולי גם מהם – או ממקורביהם – צריך לקחת את העט?)

אחד החותמים על פסק ההלכה הוא עזריה בסיס, מי שאוכל את לחמו של הציבור כרב הראשי של ראש העין. בסוף השבוע, בחן בסיס שוב את גבולות החוק: יחד עם רבנים אחרים בראש העין, הוא פסק שאסור לבעלי העסקים בעיר להעסיק יחדיו גם ערבים וגם נשים יהודיות. אחד ממקורביו של בסיס, ×—× × ×™×” צפר, אמר ש"יש להבהיר לבעלי העסקים, שעליהם להעסיקם בהפרדה. אם לא, צריך להודיע לציבור שלא לקנות אצלם. בכך הם יחליטו ממי הם מרוויחים – מהצרכן או מפועלים זולים. יש מקרים חמורים מאוד בהם נערות במצוקה מוצאות את עצמן עם מוחמד בכפר. אחר כך נולדים להן גם אחמד ופאטמה". פסק הדין נשען על תלונתה של איזו יהודיה טובה, שאמרה ש"מה שמתנהל שם ×–×” פשוט קטסטרופה. אני מגיעה לאותם בתי עסק ורואה את התימניות היפות שלנו עם ערבים, שנראים כמו יהודים. הם קונים להן מתנות, מדברים אליהן יפה ומסנוורים אותן. אחר כך הן מגיעות לכפרים ומקבלות מכות. במשפחה שלי מישהי עזבה את בעלה היהודי למען ערבי כיוון שהיא נכנסה להריון. בגלל ×–×” אני רגישה לכל העניין". בסיס, כמסתבר, כל כך חושש מהתבוללות, שלפני שלוש שנים הוא אסר גם על יריד עסקי משותף לנשים יהודיות ופלסטיניות. ואולי מה שהטריד אותו הוא החשש מפני העצמה של נשים.

צריך לשים לב לטקסט שפרסם השבוע ברנש בשם הראל חצרוני, שפורסם ב"ערוץ 7", אתר מיינסטרימי יחסית של חובשי הכיפות. לטענתו של חצרוני, שמתאר את עצמו כמי שעוסק ב"הצלתן של בנות יהודיות מכפרים ערביים", וטוען ששישים נשים יהודיות התאסלמו בחודשיים האחרונים (שימו לב למספר), הוא נפגש עם מוכתר כלשהו, ששמו לא מצוין, כדי לשכנע אותו להפסיק את הבעיה. המוכתר הבהיר לו, לדבריו, ש"כי כיבוש הבנות היהודיות הוא חלק מהמאבק בין העמים, מאבק שבו הוא מאמין שינצחו למרות צבאה החזק של מדינת ישראל".

רגע, לא סיימנו. לדברי חצרוני, לא מדובר בקשרים מקריים בין ערבים ויהודיות, אלא במזימה רחבת היקף: "במסגרת פעילותו ארוכת השנים בתחום הצלת הבנות מכפרים ערביים נודע לו שאין מדובר רק בגחמה רגעית של בחורים ערביים אלא במהלכים מתוכננים היטב הנעזרים גם בנשים זקנות המכירות מסורות עתיקות לייצור סמי הזיה ותשוקה מחומרים שונים כריאות של ארנבת וכיוצא באלה, אלה נטחנים לאבקה המוכנסת למשקה שנמסר לבת היהודייה ו"הבחורה שתשתה מהמשקה תימשך לבחור שהגיש לה אותו".

וואו. אנחנו יוצאים אפילו מתחומי פסק "הנער שחור השיער שאורב לנערה, אה, שחורת השיער" של עזריה בסיס וחוזרים במהירות לתקופה הפרה-מודרנית. כשקראתי את זה, המחשבה הראשונה שלי היתה שאני צריך במהירות ליצוק קליעי כסף. איזו בעיטה בראש חזרה למאה ה-17: מכשפות שמכירות מתכונים עתיקים רוקחות שיקויי תשוקה כחלק מקנוניה מחושבת שמטרתה לחתור תחת החברה המהוגנת. הן משתמשות במתכוני שיקויים שהיו מוכרים היטב לכל צייד מכשפות, כמו חלקי גוף של ארנבת שקושרו מאז ומעולם עם תשוקה מינית. החותרים מצליחים לעמוד במשימתם ביעילות שטנית, קורבן אחד ליום. המטרה, כמובן, היא נשים, שכידוע מימי חווה והלאה קל להטות אותן מן הדרך. פעם הן הקשיבו לנחשים מדברים; היום הן מסתפקות בישמעאלים.

בקיצור, חצרוני רוקח לנו כאן הילולת מכשפות שכמוה לא נראתה מימי ה-Malleus Maleficarum, ומשתמש בדיוק באותם דימויים של תקופת ציד המכשפות הגדולה, העלילה הרצחנית שאחרי שעברה סובלימציה התגלגלה לימים אל "הפרוטוקולים של זקני ציון". אם רודפי המכשפות חששו במיוחד מפגיעה בתומתן של נזירות ("כלות ישוע"), במקרה של חצרוני הקורבן המיועד הוא במיוחד צעירות דתיות. לתוך כל המרקחה הרעילה הזו, הוא מטפטף כמה טיפות של הפחד הכמוס של הקולוניאליסט מפני אונו המפורסם של היליד.

הטקסט של חצרוני התפרסם לא רק בערוץ 7, כאמור ללא כל הסתייגות, אלא גם בעלוני שבת כלשהם, מהסוג שנקראים בבתי הכנסת בין התפילות. סביר שתוך שנה-שנתיים, כמו אותו סיפור המעשה בהומונוקולוס של אריסטוטלס והרמב"ם, גם זה ייכנס לפולקלור של בחורי הישיבות ויהפוך לעובדה שאין עליה עוררין. אבל גם קודם להבל של חצרוני, הפחד ההיסטרי מפגיעה בטוהר הדם היהודי שימש – כמו בדרום של חוקי ג'ים קראו, כמו בדרום אפריקה של האפרטהייד, וכן, גם כמו בגרמניה הנאצית; הדרישה החדשה של בסיס כמו הועתקה ישירות מחוקי נירנברג – את הרוב הרודף לצמצם עוד את צעדיו של המיעוט הנרדף. ככל שמתגברת הרדיפה, כך חש הרודף את עצמו לחוץ יותר, צריך ללחוץ את הנרדף עוד.

ומאחר והרשויות לא עושות דבר כדי לבלום את ההיסטריה, או – כמו במקרה של משרד המשפטים – נמצאות בידיהם של שונאי המין האנושי, כנראה שזה יימשך.

(יוסי גורביץ)

קצת צחוק חלול עוד לא הרג אף אחד: ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה השבוע את הצעת החוק (זהירות, מסמך) לתיקון פקודת העדה הדתית. מעתה, "תעודת אישור כאמור בסעיף קטן (1) שניתנה על ידי הרב הצבאי הראשי או אדם מטעמו למי שעבר הליך גיור במסגרת צבאית, במהלך שירותו הצבאי, יראו אותה כתעודת אישור שניתנה על ידי ראשו המקומי של סניף העדה היהודית בצבא הגנה לישראל". כלומר, על ראשי העדות הדתיות בישראל יתווסף בקרוב חכם באשי חדש, קצין בדרגת תת אלוף, שימונה על ידי המטכ"ל, ועל העדות הדתיות הרבות בישראל תתווסף עדת היהודים בחאקי. דת הדגמ"ח קורמת עור וגידים לנגד עינינו.

יתווסף? לא בהכרח. מדובר רק בהמלצת ועדת השרים, וזו נתונה להתנגדות ניכרת מצד חברי הכנסת החרדים. רק בשבוע שעבר הפילה הממשלה את ההצעה שאישרה ועדת השרים, על פיה הפטור משירות צבאי לנשים דתיות אכן יהיה לנשים דתיות ולא למתחזות לדתיות, וזאת משום שברגע האחרון אלי ישי התנגד. הממשלה, בקצרה, תמכה בהשתמטות, אבל כזו שמוכרת בסטטוס קוו. אין שום סיבה שאלי ישי לא יאלץ אותה גם להתנגד להכרה בכבוד קדושת מעלתו, אדוננו מורנו ורבנו הרבצ"ר, שהצעת חוק חדשה (זהירות, מסמך) גם משדרגת אותו לחבר מלא במועצת הרבנות הראשית.

מה קרה פה, בעצם? הממשלה החליטה שבסמכותה להחליט מיהו יהודי. יש רק בעיה אחת: זה לא פותר ולא עוקף את הבעיה העיקרית, שהיא שהרבנים החרדים המחזיקים כעת ברבנות הראשית לא מוכנים – בצדק גמור, מבחינתם – להכיר בגיור המזורז וההמוני שעורכת הרבנות הצבאית כגיור.

הגישה היהודית כלפי הגיור, מאז שהקיסר אנטונינוס פיוס אסר רשמית על הגיור באמצע המאה השניה, היתה ש"קשים גרים כישראל לספחת". קודם לכן, היהדות היתה דת מגיירת מאד. חורבן בית שני, וריסוק המרידות שבאו אחריו, בכלל זה מרד הגולה הגדול, הקשיח מאד את דעת הרבנים כלפי הלא-יהודים. מאז הגישה השלטת בנושא הגיור היתה חשדנות כלפי הגר: מה הוא כבר מנסה להרוויח מאיתנו. הרעיון של גיור המוני, גיור על רגל אחת כפי שעשה הלל הגדול, כבר לא עלה על הדעת. האליטה הרבנית, אחרי הכל, היתה אוליגרכיה של שת"פים חנפים של הרומאים; הנשיא שלה, צאצא של הלל, נהנה מסמכויות נרחבות עוד בימיו של תיאודוסיוס, שניצר את הקיסרות; ובסיפור הידוע על המחלוקת בין רבי יהודה ורבי שמעון בר יוחאי, שבה שיבח הראשון את הרומאים והאחרון קילל אותם, הופך דווקא רבי יהודה לנשיא העדה. הרומאים לא רצו בגיור, היו להם מספיק צרות עם הנוצרים, ולרבנים זה הספיק כדי להקשות עליו עד מאד. החלטות שהתקבלו בגלל המצב הגיאופוליטי במאה השניה, ו-18 מאות שנים של מערכת יחסים בעייתית, בלשון המעטה, עם לא-יהודים, ממשיכות להתוות את מדיניותם של הרבנים היום. (במאמר מוסגר, בכלל לא בטוח שהרבנים היו יוצאים למרד גם על רקע מדיניות רומאית חמורה הרבה יותר, כמו האיסור שהוטל בתקופת אדריאנוס על המילה – אי הבנה, אולי מכוונת, מצד המושל המקומי של איסור על סירוס ילדים – משום שהם התנגדו נמרצות למרד בר כוזיבא, שפרץ על רקע האיסור הזה).

אז הרבנות הראשית לא מוכנה להכיר בגיור הצבאי. קמה צווחה וצרחה, כנהוג, שהרי לא יעלה על הדעת שחייל לא יהיה יהודי רק בגלל שכמה רבנים שלא עשו צבא ומה הם בכלל מבינים בגירוז טנק חושבים ככה. אז עכשיו יהיה חוק, כנראה, שיקבע שהגיור הזה כשר יותר מהאפיפיור. האם זה ישנה את דעתם של הרבנים החרדים? בספק רב. האם זה יאלץ אותם להכיר ביהדותם של עוטי הדגמ"ח? אל תצחיקו אותי.

מה יקרה? יקרה אחד משתיים, או – סביר יותר – שילוב של השניים. במקרה הראשון, רבנים חרדים שנעוצים ברבנות כמו מסמרים נטולי ראש פשוט לא יכירו ביהדותם של מגויירי צה"ל. הם, למשל, ימררו את חייהם בבואם להתחתן עם יהודים כשרים. האפשרות השניה היא שהחרדים – וגם חלק ניכר מהחרד"לניקים – יבנו לעצמם רשימות שחורות של אנשים שיהדותם מוטלת בספק, ויוועצו ברשימות האלה לפני שהם יאפשרו נישואים בין בני העדה שלהם ליהודים החדשים.

בקצרה, יקרה מה שתמיד מאיימים שיקרה אם יוציאו את הסמכות לגייר ולערוך נישואין מידי הרבנות: "קרע בעם". זה לא משנה, מבחינת המחמירים בדת, אם המגיירים הם רפורמים או רבנים אורתודוקסים שמוכנים לקצר כמה הליכים ולדלג על כמה משוכות. המושג של "גיור לקולא" הרי לא קיים אצלם.

וזו בכלל לא אשמתם. הם בסך הכל נאמנים למסורת ארוכה של שנאת המין האנושי. הבעיה היא במשטר הציוני, שהחליט לשלב את הדת היהודית עם הממשלה, ולהעניק לרבנים שליטה על תחומי חיים נרחבים. שילוב בן דת ובין כוח, ידעו כבר בתקופת הנאורות, משחית גם את הדת וגם את מחזיקי הכוח. הדרישה מהרבנים לכופף את אמונתם, לאלץ אותם להכיר במה שאינו ראוי להכרה, לשם נוחותם של מגויירי-סדיר ולשם הרגעת המצפון הגזעני של רוב הציבור, קרובה במידה מסוכנת לרדיפה דתית.

הפתרון ההגיוני היחיד הוא הפרדה בין דת ומדינה. מישהו רוצה להתחתן עם בתו של הדרקון הלבן הגדול של בני ברק, והוא לא עלינו צאצא קוזאקים דווקא? או שישכנע אותה לברוח איתו, או שיעמוד בדרישות המחמירות של אביה. אין שום סיבה שהמדינה תתערב בסיפור הפרברים המשונה – והנדיר עד למאד – ×”×–×”.

אבל, כמובן, זה לא יקרה. התביעות להפרדת דת ממדינה ימיהן כימיה של המדינה. הראשונים לאחוז בהן היו ערי ז'בוטינסקי והלל קוק. זה לא קרה, ולא יקרה. הציונים, אחרי הכל, גירשו מכאן עם שלם והשתלטו על אדמתו. הם עשו זאת מתוך הטענה שהם יהודים ויורשיהם של היהודים שחיו כאן. הבעיה היא שהם לא באמת היו יהודים. הם היו מורדים ביהדות, מזריקי לאומנות לקבוצה דתית שדחתה את הלאומיות במאה השניה. הם, אחרי הכל, דיברו על בריאת "היהודי החדש", שינתק את כל הכבלים עם היהודי הישן. הם התבטאו כלפי היהודים שעדיין העדיפו לחיות במזרח אירופה בסלידה שהתחרתה בזו של האנטישמים, ועל יהודי ארצות האיסלם באותו אופן עצמו שבו דיברו על הערבים.

וכל זה נגמר פחות או יותר עם הקמת המדינה. האדמות הגזולות הצריכו לגיטימציה. המקור היחיד ללגיטימציה בהיסטוריה היהודית היו הרבנים: מי שדחה את סמכותם תמיד נדחק החוצה, מהצדוקים – האליטה היהודית המקורית – דרך האיסיים, עבור בקראים (שהיוו איום של ממש על היהדות הרבנית בשעתו), כלה במשכילים שלא יכלו לשלב בין זוועות ההלכה ובין ההומניזם. היהדות החסידית כמעט ונבעטה החוצה גם היא. היהודים הרבניים לא מכירים ביהודים הרפורמים והקונסרבטיביים עד עצם היום הזה, וזאת למרות שמבחינת הפרקטיקה שלהם, רוב היהודים הישראלים יכלו בקלות להיות יהודים קונסרבטיביים – כלומר, בהנחה שהיו טורחים לחשוב יותר מחמש דקות על משמעותה של יהדותם, מה שהם לא עושים.

בקצרה, הרבנים מצאו את עצמם שוב מול מדינה שרצתה שהם יהיו משת"פים שלה, שיעניקו לה לגיטימציה ויקבלו בתמורה חלק בשלטון, במיוחד שלטון על בני עדתם. זו היתה העסקה הקלאסית, והם קיבלו אותה. לא בלי היסוס, כי בניגוד לרומאים כאן היה מדובר בשלטון של יהודים כופרים, עבריינים חייבי מיתה – כאן המקום להזכיר שמבחינת הרבנים בנימין נתניהו הוא נואף החייב בחנק, ומאחר ואשתו השניה עברה גיור רפורמי הוא גם בועל ארמית, כזה ש"קנאים פוגעים בו"; לידיעת מאבטחי השב"כ – אבל קיבלו אותה. אגודת ישראל, אויבת קנאית של הציונים ערב הקמת המדינה ומיד לאחריה, היא היום חלק בסיסי מהמשטר.

כדי להעניק לגיטימציה לקיומה של המדינה היהודית הכופרת, שניסתה להקדים את הקץ, היה צריך לשלב את ההלכה בחוקיה. המאבק על שאלת "מיהו יהודי" היה ארוך, משום שעל השאלה הזו גם לציונים היה מה לומר; אבל הוא הוכרע, לטובת הרבנים כמובן. בנקודה אחרת לא ניהלה המדינה כל מאבק: דיני אישות הועברו מראשית ימיה לבתי הדין הדתיים, משום שהדבר איפשר איסור "נישואי תערובת" מבלי הצורך לכתוב חוק מעיק כל כך, פחות מעשרים שנה אחרי חוקי נירנברג.

ועכשיו יש שוב סכסוך בין הרבנים ובין המדינה. האחרונה רוצה להעניק לחיילים שלה שאינם יהודים את התחושה שהם דווקא כן, אבל היא לא מוכנה לעבוד מול הרבנים, משום שכאמור הללו מצידם לא יכולים להסכין עם גיורי-קפיצה-על-רגל-אחת כאלה. הפעם העימות הוא בין התחושה הציבורית ששירות בצבא צריך להפוך אותך ליהודי – תחושה לאומית במהותה – ובין מה שנתפס כקשיחות יתרה מצד הרבנים. אבל זה סוג המאבקים שבהם הרבנים האורתודוקסים לא יכולים להרשות לעצמם לוותר. לא יכול להיות מצב שאיזה אוכל שרצים ובועל נידות יקבע מהי ההלכה. איך זה יגמר? כפי שנכתב לעיל, בעקמומיות, בקריצה, באישור רשמי שאין לו כל תוקף מעשי.

אנחנו חיים בישראל, אחרי הכל.

(יוסי גורביץ)