החברים של ג'ורג': אחרי חמש השנים הראשונות
בשבוע האחרון עצרו קלגסי יחידת עוז תשעה ילדים זרים לפחות, וכלאו אותם. בחלק מהמקרים הילדים נכלאו עם הוריהם טרם גירושם, במקרים אחרים הובהר להורים שהם רשאים לבוא לבקר את הילדים – אבל שיקחו בחשבון את האפשרות שהם ייעצרו במקום. בחודשים שעברו מאז שמשרד הפנים הודיע שהוא דוחה את גירושם של הילדים הזרים, הוא מכרסם בעקביות בהחלטה הזו, בונה על כך שהמפגינים כבר הותשו. זה לא משהו חריג: סתם יום של חול במדינת היהודים.
לפני חמש שנים, כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, כנראה שלא הייתי מתעסק בידיעה הזו. הבלוג, כפי שתוכנן, היה שונה באופן ניכר מכפי שהוא כיום, חמש שנים לאחר הקמתו. הוא היה מיועד לשמש בימה לכתיבה על נושאים שהמעסיק שלי דאז, חדשות נענע, כנראה לא היה מפרסם. בעיקר כתיבה פולמוסית. בנענע, חובה לומר, לא היתה צנזורה, אבל מצד שני גם לא היתה במה בלתי מוגבלת. המוטו של הבלוג היה אז "ביקורת שמאלית וליברלית על צביעות – בתקשורת, בשמאל, בעיוורון מכוון, על פי מסורתו של ג'ורג' אורוול". לפני כמה חודשים שיניתי אותו: הוא כבר לא היה נכון. המוטו הנוכחי אומר "ביקורת שמאלית ליברלית ומעקב אחרי קריסתה של ישראל".
מה גרם לשינוי? שורה של גורמים. הוא התחיל להכתב בימים אופטימיים יחסית: שלושה שבועות לפני חטיפתו של גלעד שליט, חודש וחצי לפני מלחמת לבנון השניה. ראש הממשלה הטרי היה אהוד אולמרט, שדחף את תכנית ההתכנסות שלו. אלו היו הימים שלאחר ההתנתקות, כשנראה היה שאפשר לחסל את ההתנחלויות. אפשר היה להתעסק בתיאוריה ובשוטים ואידיוטים מועילים כמו בני ציפר ויצחק לאור. המציאות היתה הרבה יותר שפויה. אפשר היה לכתוב באריכות גם על אירועים בינלאומיים: לעקוב בלהיטות אחרי הבחירות בארה"ב, אחרי מעשי הנבלה של רוסיה הפוטיניסטית.
נקודת השבר הגיעה, מבחינתי, בעופרת יצוקה. נזפתי, אחרי היום הראשון שלה, באלו שמיהרו לתקוף את הפעולה הצבאית. חשבתי אז שראוי שצה"ל יכבוש את עזה ויחסל את שלטון החמאס. שכחתי על איזה צבא ועל איזה עם אנחנו מדברים: צבא שכל כך חושש מאבידות, שהוא מוכן להרוג מאות אזרחי אויב כדי שלא יפגע מי מאנשיו. צבא שמחצית מהרוגיו במבצע עופרת יצוקה היו מאש ידידותית. את הצבא הזה אסור להוציא מהקסרקטינים. הוא יודע בעיקר איך לפגוע באזרחים.
ואחרי עופרת יצוקה באה, כמובן, הממשלה הנוראית הנוכחית. בשעתו הייתי מטומטם מספיק כדי לברך על הקמתה: חשבתי שכמה שנים טובות של משטר ימני נקי יבהירו ליושבים בישראל עם מה יש להם עסק. בחלומותי הפרועים ביותר לא חשבתי שתהיה התדרדרות כזו בזמן קצר כל כך. אם ימי אולמרט היו השנים אשר אכל הארבה, ימי נתניהו הם השנים אשר אין בהן חפץ. כל יום גזירה חדשה, כל יום התדרדרות חדשה: מתוך שיחה כזו עם איתמר שאלתיאל נולד "מדרון חלקלק", שבתחילתו חשבנו שיצטרך לטפל באירוע אחד, אולי שניים שלושה, ביום. חשבנו שאיתמר יוכל לטפל בגרסה העברית ואני בתרגום לאנגלית. עכשיו יש למדרון, כמדומני, כעשרה מתנדבים; 15 אירועים ביום הם לא חזיון נדיר; ואני נשברתי. אני כבר לא אחד העורכים.
אחרי עופרת יצוקה, בימים שבהם שר החוץ הוא אביגדור ליברמן, גדעון "קבר לכל ילד" סער הוא שר החינוך, ואם תרצו היא תנועת הונאה פוליטית בעלת השפעה, התמקדות בתופעות מעיקות אך זניחות כמו לאור וציפר נראתה לי כמו בזבוז תחמושת יקרה על מטרות דמה. בסופו של דבר, כמות הזמן שאני יכול להקדיש לבלוג היא מוגבלת – מי שעקב יכול היה לראות איך מהשתתפות פעילה בדיונים ירדתי לכמה הערות קצרות, מעין צליפה – ויש דברים חשובים יותר מאשר להקדיש אותו ליתושים נוסח "ארץ האמורי". לא שאני מוותר על זכותי להכנס בהם יום אחד, אם אתעצבן מספיק, אבל זה לא עומד ובשנים הקרובות כנראה גם לא יעמוד בראש סדר מעייני. באותה מידה, גם חדשות חוץ ירדו מהפרק. כשהבית בוער, המים הגולשים בסיר של השכנים מעניינים פחות.
אחד התחומים שהבלוג התמקד בהם בשנתיים הראשונות לקיומו היה הסכנה מהתפשטותו של האיסלם הג'יהאדיסטי. הימים היו הימים שבהם נאלצה עייאן הירסי עלי לגלות מהולנד ושורה של תקריות אחרות שהראו שלתרבות המערבית יש, בלשון המעטה, קשיים בהבנת האיום האיסלמי, ושהאיסלם הרדיקלי מנצח בקרב המהגרים. מעבר לעובדה שיש מעט מאד שבלוג בעברית יכול לעשות בנושא, ומעבר לצמצום הפוקוס שכבר כתבתי עליו, אפשר לומר בזהירות שהסכנה הזו חלפה ברובה. חיסולו של בן לאדן כמעט ולא גרר תגובה במדינות הערביות. המהפכה הערבית הוכיחה שיש ציבור גדול וצעיר במדינות האיסלם שלא רוצה לחזור למאה השביעית, אלא להתחבר למאה ה-21. במותו, בן לאדן נראה רלוונטי בערך כמו ביל קלינטון: שריד לעידן אחר. הג'יהאד העולמי מסוגל, כמובן, עדיין להוציא פיגוע פה ושם – ובמקומות כמו פקיסטן, די הרבה מהם – אבל ספק גדול אם הוא מסוגל להניע מהפכה. המהפכה המוסלמית היחידה שהצליחה, זו של איראן, נלחמת על קיומה והיא צריכה לדכא לשם כך את ההמונים. זו, איך לומר, לא בדיוק הדוגמה המושכת ביותר שבנמצא.
מצד שני, התייהדותה של ישראל זכתה למעקב צמוד בבלוג. ספק אם יש תופעה מסוכנת יותר לישראל מאשר זניחת התפיסה האזרחית והזהות הישראלית – שתמיד, כמובן, היו רופפות ביחס – ואימוץ של הזהות היהודית. זו האחרונה, בגרסתה הישראלית, היא שונאת אדם, שונאת נשים, שונאת גאים – או, בקצרה, שנאת המין האנושי. בישראל, ככלל, ככל שאדם הוא יהודי יותר, כך הוא שונא יותר אנשים. השילוב המדאיג ביותר, כמובן, הוא בין שנאת המין האנושי ובין הצבא, כפי שהגיע לידי ביטוי בחומרים שחילקה הרבנות הראשית לצה"ל של רונצקי ערב "עופרת יצוקה". ישראל, מבחינה זו, היא איראן שקודם המהפכה: חלק ניכר מהציבור משוכנע שהשינוי הנדרש הוא מעבר למערכת חוקים "יהודית" יותר. האיראנים כבר למדו את הלקח. אנחנו, במקום ללמוד מלקחם, מתעקשים ללמוד את הלקח על בשרנו.
והיתה, כמובן, הרדיקליזציה שלי. ציינתי את עופרת יצוקה. צריך לציין עוד שני גורמים חשובים. האחד הוא ההגעה להפגנות בשטחים. אין כמו שעתיים בבילעין כדי להבין עד כמה צה"ל משקר כהרגלו, עד כמה הציבור הישראלי לא יודע מה נעשה בשמו – או, אם לדייק, מה הוא מוכן להדחיק, כי המידע גלוי לכל – וכדי להפנים את חוסר המוסריות המובהק של הכיבוש. ובילעין יחסית מבויתת. מה שקורה בנאבי סלאח וניעלין, זה סיפור הרבה יותר אלים. אחרי שחיילי הצבא שלך ניסו לחנוק אותך בגז משלושה כיוונים שונים, כדי שלא תוכל להמלט, לעולם לא תראה אותם שוב באותו האופן.
השני הוא ההבנה שמה שנראה זמני, הכיבוש, הוא לא זמני כלל ולא נועד להיות זמני. הוא קבוע. הוא מצב של מדינת אפרטהייד שמאד נוח לישראל. תחילה, כשלא היתה התקוממות פלסטינית, למעט מאד ישראלים היתה בעיה עם הכיבוש. מאז האינתיפאדה הראשונה – בדצמבר היא תהיה בת 24; הייתי בן 18 כשהיא פרצה – עושה ישראל מאמצים ניכרים להעמיד פנים שהיא בתהליכי סיום שלו. לתהליך אוסלו ימלאו בספטמבר 18 שנים. הכיבוש של גרמניה הנאצית ושל יפן נמשך שישית מהכיבוש הישראלי בגדה וחמישית מהכיבוש של הרצועה, שהומר מאז 2005 במצור מתמשך. 44 שנים של כיבוש הם לא מצב זמני: הם המצב הרצוי, אפרטהייד שאין קוראים בשמו.
המשמעות היא שבספטמבר נקבל את ההזדמנות האחרונה לפתרון של שתי מדינות, והוא עשוי להיות, כיאות, פתרון כפוי. בהתחשב בכך שנתניהו דחה את הפתרון בנאומיו בארה"ב, הסיכויים שנגיע לשם ללא שפיכות דמים גדולה נמוכים למדי. הבעיה היא הפתרון האחר, פתרון המדינה הדו לאומית, שהוא מתכון לשפיכות דמים גדולה עוד יותר.
הרדיקליזציה איננה רק שלי; היא של הציבור הישראלי בכללו. בחלקו הגדול, כמובן, הוא נע בכיוון ההפוך. מפלגות ה"מרכז" שלנו הן מפלגות ימין קיצוני באירופה. מפלגות הימין הקיצוני באירופה זעות באי נוחות כשמפלגות הימין שלנו ממהרות להודיע שהן איתן באותה הסירה: אלו שלנו היו מוצאות לחוק באירופה.
והרדיקליזציה הכללית הזו היא זו שדורשת, בשעה הזו, את מירב תשומת הלב.
עדכון: הפוסט של אתמול התייחס לכך ששלשום אמר שכיר הדעה של אוליגרכי ישראל, רני רהב, שהאחים עופר לא מכרו ספינה לאיראן. הבוקר כבר התפרסמו ידיעות על כך שהאחים עופר מודים שהם מכרו ספינה לאיראנים, אבל הם טוענים עכשיו שזה היה תום לב. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שרני "רעה! רעה! רעה!" רהב יאמר משהו.
עוד דבר אחד: בסוף חודש פברואר, אמר לי דובר צה"ל שהתחקיר סביב נסיבות מותה של ג'וואהר אבו רחמה בעיצומו. זה היה לפני שלושה חודשים. התקשרתי אליהם שוב היום, והם הבטיחו לבדוק את הנושא. אבו רחמה, נזכיר, מתה ב-31 בדצמבר 2010. אם צה"ל לא מסוגל לסיים חקירת מוות תוך חמישה חודשים, כנראה שהוא לא רוצה לסיים אותה.
(יוסי גורביץ)
תודה.
מקווה שתהיה לך סיבה טובה לחזור לכתוב על ציפר, לאור וארץ האמורי, ושאת הביטויים הכי קשים בארסנל שלך תפנה כלפי סטיב ג'ובס*. במילים אחרות, מקווה שהמציאות הפיכה. מזל טוב.
*אין בנאמר כדי לעודד ביטויים קשים במיוחד כלפי סטיב ג'ובס.
כל הכבוד. באמת. מפעל מרתק
מזל טוב, וזה דורש הרמת כוסית איזה פעם. כמו שאתה יודע, בשבילי החברים של ג'ורג' היה בית ספר לבלוגינג, ואני עדיין לומד. מי יתן שבעוד חמש שנים נסגור את הבלוגים שלנו ונפתח במקומם בלוג משותף על בישול שבו נקיים מריבות פומביות בין אסכולת הסכין לכל מטרה לאסכולת המכשירים חוסכי הזמן.
יוסי
מפתיע אותי לקרוא שתמכת ביציאה למבצע צבאי ושהסיבה ששינית דעתך היתה הההרג הפלסטיני בידי הצבא. אז מה זה אומר ,שקנית את כל התעמולה הישראלית שנים טרום המבצע כאילו הם בצד השני פוגעים בנו ללא סיבה?האם אינך זוכר את ההשתלשלות ואת הסרבנות הישראלית על הפגיעות והמבצעים הקטנים על גבול ובתוך הרצועה? ומה אם הצבא היה כובש את עזה ללא פגיעה באזרחים.האם מיגור שלטון החמאס היה משנה משהו לאחר שהשתמשת בכוח צבאי כ"פצרון".ומה אחר כך.
בקיצור אני מקווה שכיום הסיבות שלך לא לתמוך במבצע יהיו שונות
אני גם תמכתי בזמנו ביציאה למבצע צבאי, לא משום ברבורי התעמולה ותותחי הלאומנות אלא משום שחשבתי שהמצב בשדרות צריך להיפסק.
אז כהיום אינני תומך מובהק בפציפיזם, משום שאני סבור כי ישנן זכויות אדם אוניברסליות שראוי להגן עליהן, גם במחיר מאבק אלים. כמו כן חשבתי אז, ואני ממשיך לחשוב היום כי הניתוק מן הפריפריה גרם ליחס מתנשא ואטום כלפי הטילים בשדרות, שגם כך היא אחת מן הערים העניות בישראל.
גם אז התמיכה הייתה מסוייגת, אך עלי להודות כי לא שיערתי עד כמה המלחמה הזו תהיה אכזרית, ועד כמה היא תעורר את הרגשות הלאומניים והגזעניים הנחותים ביותר. לא שיערתי גם כי מבצע כזה יכלול זריקת פצצות זרחן על ריכוזי אוכלוסיה והרג לצורכי נקם.
האמת היא שהדילמה הזו מתקיימת עבורי גם היום: האם יש להפציץ את קדאפי המנוול בכדי למנוע את הטבח ההמוני שהוא מבצע בעמו? האם אין בכך נבלה שווה לכך? איני יודע.
כך או כך, אני חושב שיש לבחון כל מקרה לגופו: לחשוב את החמאס למנוולים על שביקשו לפגוע בריכוזי אוכלוסין והשתמשו באזרחים כמגן אנושי, ויחד עם זאת לחשוב על אהוד ברק כעל פושע מלחמה שביקש לפגוע במכוון באוכלוסיה אזרחית.
די כבר למחזר את זיבולי הזרחן של אספן המזכרות הנאציות גרלסקו.
זה שקר גבלסי שחוזרים עליו שוב ושוב. אפילו הצלב האדום טוען שעיסוק ב"נשק אסור" זו טחינת מים, והשאלה היא אם פוגעים במכוון באזרחים או לא, ולא משנה מה הנשק.
והעובדה היא מאוד פשוטה – "פצצות המדוזה" מייצרות רק עשן, המבנה שלהן כולל מעט מאוד זרחן ספוג בהרבה לבד, ואין להן את היכולת הטכנית להרוג או לפצוע מישהו יותר משיש לבקלאוות (אם בקלאווה תיפטל לך ישר על הראש זה גם מסוכן).
היסטורית, גם אין תיעוד שאי פעם מישהו נהרג מהפצצה הזו.
גרלסקו (לפני שנתפס מאונן באינטרנט על סווצ'ר קפוצ'ון עם לוגו של האס-אס) גם האשים את ישראל בשימוש בנשק המדע הבדיוני "פצצות קובלט".
אז די כבר למחזר שקרים, זרחן זה טוב לדמוניזציה של ישראל, אבל זה בלוף מפגר.
אז מה שאתה אומר זה שצהל ראה לנכון לפזר על העזתים עשן?
למה? איזו מטרה, לשיטתך, אמורות למלא הפצצות האלה?
וד"א – אם אני יכול לבחור אם יזרקו עלי פצצה או קינוח, רק מתוך כבוד לשפה אני אבחר בקינוח.
וואו, איזה כישרון ניתוח – אם לא הצלחת להעלות על דעתך שימושים צבאיים למיסוך בעשן (רמז – זה מסתתר במילה "מיסוך"), אז בטח שמדובר באיזה נשק פלאים שטני שנועד לרצוח פלסטינים שבמקרה ניגנו בחליל במטעי הזיתים שלהם.
וכדי לשרוף אנשים, יש אמצעים הרבה הרבה יותר יעילים מפגזים שטכנית לא מסוגלים לשמש כנשק הצתה ושיוצרו במיוחד כדי להחליף פגזים שפעם היה להם אפקט מצית משני.
אבל זה בסדר, תמשיכו להתעלם מעובדות ולהתמוגג מתמונה של חתיכת גלגל שיניים שנתקעה לאיזה פלסטיני ברגל בתור "הוכחה לנשק עינויים שטני שמנוגד לאמנת ז'נבה" או כמו גרלסקו(הידוע בפורומים של אוהבי מזכרות נאציות כFlak88) תחליטו שאם נדמה למישהו שהוא ראה להבה אדומה אז זו בטח "פצצת קובלט מסרטנת".
רבים מהשמאל היה בעד יציאה למבצע צבאי. ההזדהות עם ישובי קו העימות שחלקם גם ככה סובלים בלי אף קטיושה שנוחתת עליהם. השנאה לחמאס שסימל מהצד הפלשתינאי את הכוחות הנלחמים בהסדר פשרה כלשהי. אני כמו רבים תמכתי במלחמה הנ"ל אבל כשראיתי שהיא חסרת תכלית וכל מטרתה היא לזרוע פחד והרס ומבלי לדבר על סיפורים ששמעתי מאנשים שהיו שם, מצאתי את עצמי מגיע להפגנות בקריה כנגדה.
אני יכול לומר על עצמי ש'עופרת יצוקה' (וגם הפגנות, וחברים ערבים… אבל בעיקר ההתקפה של עזה) שינו את הצורה בה חשבתי על ציונות וישראל.
זה היה צלצול השכמה נוראי.
כמובןהתכוונתי כ"פתרון" ולא "פצרון"
אני באמת תהיתי לגבי השינוי באופי הכתיבה בבלוג שתיארת. טוב שהבהרת את המניעים לשינוי.
ותודה על הבלוג עצמו.
גם אם לא אסכים עם חלק גדול ממה שתכתוב, הכתיבה שלך* מעודדת מחשבה.
זה לא מעט.
—
* בבלוג.
מזל טוב. המשך בעבודת הקודש, ותודה.
אתה ללא ספק הבלוגר החשוב ביותר בבלוגספירה הישראלית היום וכניראה גם הרבה יותר מזה, למעשה, במציאות הנוכחית ששיעורי אזרחות הופכים להיות שיעורי תושב"ע ושינון "עקרונות המפלגה" , אני חושבת ברצינות שהורים שהשכלת ילדיהם חשובה להם צריכים לתת להם שיעורים על הבלוג שלך.
תודה על חמש השנים האחרונות.
ראשון אצלי במועדפים, לא מפספס אף פוסט, רע לבריאות הנפש, טוב להשחזת המצפון.
תודה!
Ditto.
ענק. תודה. אתה מעצבן אותי לעיתים קרובות, אבל יברך אותך האל שאתה לא מאמין בו על עבודת הקודש שאתה עושה.
מצטרף לנוסח הברכה הזה.
מודה על הבלוג ועל כתיבתך
אקרא אותך עד שאסור יהיה.
התגובה הזאת העבירה בי רעידות פחד.
תודה, ומצטרף לשירלי (לעיל):
"הורים שהשכלת ילדיהם חשובה להם צריכים לתת להם שיעורים על הבלוג שלך"
למה לרדת ככה על ארץ האמורי? אין לי שם מניות, אבל "החברים של ג'ורג'" טוב מספיק בכדי שלא צריך להוריד מערכו על ידי ירידה על בלוגים אחרים אד הומינם.
תודה על בלוג נהדר וחשוב מאין כמוהו. הוא אחת הסיבות ששוכנעתי כי חייבים להפסיק לקטר ויש להתחיל לפעול לשינוי לפני שיהיה מאוחר מדי (ואני לא מאמין שמאוחר מדי).
מי יתן ועוד חמש שנים תספר על איך שהכל הסתדר בסופו של דבר.
כמעט בכל פוסט שלך אני מוצא משהו שאם היה לי כוח, הייתי חופר על למה הוא שטויות או מוגזם. אבל זה תמיד משהו קטן, אף פעם לא העיקר.
הבלוג הזה היה במשך בערך שנה החלון העיקרי שטרחתי להסתכל דרכו על המצב בארץ (משעברתי לגרמניה עד לעופרת יצוקה); הוא שיחק חלק מכריע בזה שהתחלתי להתעסק שוב בנושאים האלה אחרי אותה התקופה ואף לכתוב; והוא הנקודה שממנה התחלתי להכיר את שאר הבלוגוספירה השמאלית, ששכנעה אותי שיש טעם בכלל להמשיך להתעסק בנושאים הכאובים האלה.
כמעט מיותר לציין שאתה מהווה השראה לבליגתי האישית.
תודה רבה, ויישר כוח!
יוסי שלום שוב
בקריאה שנייה ומאחר שלא ענית עדיין(ואני מקווה שתחליט לענות לתגובתי הקודמת כי תשובתך מעניינת אותי )אני מניח שבתהליך הרדיקליזציה שלך גם שינית דעתך מסיבות אחרות לגבי מלחמות הצדק של ישראל.
מאחר וסיכמת כאן חמש שנים אומר גם אני תודה על הפוסטים המעניינים .לפעמים כפי שכתבתי לך בעבר מצאתי בהן דעות מתלהמות שלך שהקפיצו אותי אך בסך הכל בלוג חשובשהוא אחד מהקבועים שלי.
עם זאת הערה על יחסייך עם המגיבים:לא פעם כתבתי לך ולא פעם לא נעניתי בתגובה. איני יודע מהן הסיבות אך זה מעורר תחושה לא נעימה של התעלמות אצלי.
הבלוג הזה הוא אחת הסיבות המרכזיות שכדאי להחזיק חיבור אינטרנט 🙂
לחיי הכוחות שיהיו לך להמשיך ולכתוב.
"אלו שלנו היו מוצאות לחוק באירופה."
התכוונת בוודאי לכתוב 'מחוץ לחוק'
אה כן, כבר כתבתי בעבר שאתה הבלוגר הכי טוב בארץ. אני מנצל את ההזדמנות כדי להסכים עם עצמי.
מצטרף לתודות, ולתקווה שתמשיך למצוא את הכוחות לכתוב.
לפני קצת פחות מחמש שנים גיגול אקראי על "ג'ורג' אורוול" הוביל אותי לבלוג זה. עד אותו יום שמעתי פה ושם על "בלוגים", אבל הם לא נראו לי כמו תופעה שכדאי להקדיש לה תשומת לב. בעקבות אותו גיגול, "החברים של ג'ורג'" הפך לבלוג הראשון שהתחלתי לקרוא באופן קבוע. באותם ימים עתיקים, זה היה עדיין על ידי שמירת כתובת הבלוג במועדפים של האקספלורר, ובדיקה כל יום-יומיים אם יש פוסט חדש.
מאז העולם השתנה, גיליתי עוד כמה בלוגים מעניינים, ובגוגל-רידר עמוס הבלוגים שלי יש בערך מאה פוסטים חדשים ביום. עם זאת, לא רק שאני זוכר ל"חברים של ג'ורג'" את חסד נעוריו, אני גם עדיין סבור שזה הבלוג הכי טוב ברשימה, בהפרש ניכר.
כה לחי, ומזל טוב על יום ההולדת החמישי. עלי הצלחת להשפיע. אני יכול רק לאחל לך ולכולנו שכתיבתך החריפה והמעמיקה תמשיך להשפיע באופן דומה ורב-היקף על המציאות בישראל.
תודה יוסי, כתיבתך נהדרת וחשובה.
באתרי החדשות של הימנאצים (רוטר, פרש, שאול הסריס מקריית שמונה שמראיין משוגעים שרובם עורכי דין מתנחלים מובטלים או זקנים שחזרו בתשובה) היו אמורים לנוח על זרי הדפנה ולצהול.
במקום זה, מזהים שם חשש מהעתיד, המתגלם בדמותו של גבי אשכנזי. גבי אשכנזי ידוע כמי שעומד להתפקד למפלגת שמאל (כנראה העבודה), הוא פופולרי יותר מישו ומהביטלס, והכי חשוב – לפי הספר "הבור" עושה רושם שמדובר בתחמן מקיאבליסטי ונחוש שכמוהו לא נראה מאז בן גוריון הגמד הארסי.
יש מצב שאחרי שהוא יכנס לפוליטיקה הליכוד יקבל חוקן בסגנון מפא"י. בתקווה נראה את תכולתו של "מרכז בגין" נזרקת לפח האשפה ואת הבניין עצמו נצבע בוורוד ומשמש כמועדון לקהילה הגאה.
אוי למי שגבי אשכנזי הוא תקוותו.
חשבתי שזה כבר ברור לכולי עלמא כי העבודה ואפילו לא מרץ אינם נחשבות למפלגות שמאל?! זה גורם לי לחשוב מה נחשב ימין בעיניי מי שתופס עמדה כזו.
מאמר מצוין!
וגם אתר מצוין.
יוסי, אתה עושה עבודה נפלאה וחיונית. צר לי שהעולם צריך ממך דווקא את השירות הזה ולא משהו אחר – אבל אם כבר נדרשת כתיבה כזו, נתמזל מזלנו שזכינו ואתה יכול לכתוב אותה.
תחזקנה ידיך, איש יקר.
ישר כוח!
מעטים מידי הם שמבינים שבסופו של דבר, לרוב ה"סמול" כואב כי (לפחות לגבי עצמי) הם אוהבים את המדינה הזאת ורוצים עתיד טוב יותר עבורה.
קל לעזוב את ישראל. הרבה יותר קשה להשאר ולהלחם את הקרב לעתיד שפוי יותר
בלוג נהדר, המשך במלאכת הקודש!
מזל טוב ויישר כוח, כמובן.
ואם כבר מדברים על הרדיקליזציה של הציבור היהודי בישראל, אז הנה חמש אגורות שלי.
במבט הראשון, העובדה שהציבור נע ימינה בהשקפותיו בשנים האחרונות מפתיעה. אחרי הכל, אין כיום גורם כלשהו שיכול להפיק פעילות אלימה אשר תאיים באופן רציני על שלומם של אזרחי ישראל. האיום שנשקף אפילו מהפלסטינים לפני עשר שנים היה קשה יותר. לפני 12-20 שנה, ישראל השאירה בלבנון כעשרים חיילים הרוגים מדי שנה, מה שהיום נראה כזיכרון רחוק, ולא הייתה כאן שנאת ערבים בהיקפים כאלה. לכאורה, יש ליהודים בישראל הרבה פחות ממה לפחד עכשיו. אז מאיפה השנאה?
יכול להיות, כמובן, שיהודי ישראל מפחדים מאותה חיה מסתורית בשם "דה-לגיטימציה" שעליה מברברים שרי הממשלה. אבל קשה להאמין בכך. אחרי הכל, האיום הוא אמורפי בשלב הזה, ולא ברור מדוע אנשים שרמת ניתוח המציאות שלהם פשטנית מספיק כדי להתמוגג מנאום סרבנות השלום של נתניהו (עלייה של 13% בתמיכה ציבורית בביבי? על מה, לעזאזל?) צריכים לפחד מהאיום הנ"ל.
אפשר גם לייחס את התזוזה ימינה בדעת הקהל של היהודים בישראל לגורמים דמוגרפיים – קרי, גידול בהיקף האוכלוסיה הדתית. אבל הרושם שלי הוא ששנאת הערבים מתפשטת גם מחוץ לציבור הדתי, והיקפיה בציבור היהודי הכללי בישראל אינם ניתנים להסבר רק ע"ס גורמים דמוגרפיים.
אז מה נשאר? הנה ההשערה שלי, שבמבט נוסף נראית בנאלית להפליא. הציבור, כמו להקת אוהדי כדורגל, רוצה ניצחון. להבדיל מכדורגל, לא לגמרי ברור במה ניצחון כזה אמור להתבטא, או בשביל מה בעצם צריך אותו, אבל זה כנראה מה שהציבור רוצה. ובהעדר הגדרה סבירה של ניצחון, הוא מוכן להסתפק במשהו שייראה ככזה – למשל, בכך שהפלסטינים, או החזבאללה (כשזה רלוונטי), יקבלו את התכתיבים של ישראל. גם הפוליטיקאים מבינים את זה: זוהי, בעיני, הסיבה לכך ששרון התעקש לא לתאם את ההתנתקות עם הרש"פ, לכך שאולמרט חיפש נואשות אחר "תמונת ניצחון" במלחמה האווילית של קיץ 2006, לכך שממשלת אולמרט-ברק נמנעה מלהגיע להפסקת אש מוסכמת עם החמאס בינואר 2009 (הגם שבפועל, הם הגיעו להפסקת אש כזאת), ולכך שנתניהו מתעקש להציב לפלסטינים תנאים מוקדמים למו"מ שבאופן הצגתם נראים כמו השפלה מכוונת (הגם שחלק מהתנאים האלה מהווים דרישות סבירות, מן הסוג שניתן להעלות *במהלך* משא ומתן חשאי ע"מ שיתקבלו *בסופו*).
אומנם, בעיני כל "חיפוש הניצחון" הזה הנו חסר משמעות. אבל לאור המסקנה שהוא מהווה אחד הגורמים המונעים את הסיכוי לשלום בין ישראל לשכניה, גיבשתי לעצמי סוג של מה שנראה בעיני כתנאי הכרחי לקיומו של תהליך שלום אמיתי באזורנו (לא כזה שנועד לצורכי הסברה בלבד): התהליך צריך להתנהל באופן כזה שלא תהיה לא כל אפשרות להיתפס בעיני הישראלים כניצחון. לא מדובר בתנאי מספיק כמובן, אבל כן מדובר, בעיני, בתנאי הכרחי.
תיקון טעות: לא תהיה *לו* כל אפשרות וכו'.
כנראה שנשכחו ממך השנים הנוראות של פיגועי אמצע שנות ה 90 , והמשך בתחילת שנות ה 2000.
הציבור היהודי הלא-דתי השתכנע כי הפלסטינים יותר מכל מתאווים בהשמדתו,
והאהדה והתמיכה הטוטלית לפיגועים
לא רק בקרב הפלסטינים אלא ברוב העולם הערבי, גרמה לזום אאוט
שלילי כלפי העולם נערבי ככלל.
אולי זה יפליא אותך, אבל מבחינה רציונלית, לא משנה למה הפלסטינים מתאווים, משנה מה הם יכולים לעשות. וכל מה שהם יוכלו לעשות אי פעם, גם אם ישראל תיסוג מכל השטחים שמעבר לקו הירוק, יהיה הרבה פחות ממה שמצרים, למשל, עשתה לישראל בשנים 1967-73. לא נראה לי שהייתה כאן שנאה למצרים בשנים ההן, כמו שיש עכשיו שנאה לפלסטינים, ולערבים בכלל.
ראשית, דיון במסגרת ממשק של טוקבקים לבלוג מסורבל מידי (הסביבה המושלמת לפיתוח הנושא היא במסגרת פורום).
אתה קצת מערבב בין הדברים, טענת כי אינך מבין את פשר השנאה לפלסטינים,
הסברתי כי התשובה היתה מונחת לפתחך
ולכל מי שנוכח פה בשני העשורים האחרונים.
יש מידה מסוימת של רציונליות בשנאה, בני-אדם נוטים לשנוא את המאיימים על קיומם, אני לא יודע באיזו מידה התרועעת עם פלסטינים, אבל מאז שנות ה 80 המוקדמות בכל שיחה שהיתה לי עם פלסטינים (בד"כ מרצועת עזה) הם ייחלו מפורשות ליום בו יהיה להם מספיק כח, לגרש את היהודים במקרה הטוב, כשבד"כ דובר על גורל שיסתיים בשחיטה רבתי.
אני רואה הגיון רב בהתפתחות שנאה נגדית בצד היהודי שנתקל תדיר בהצהרות וביישום של שאיפות אלו.
אין קשר להשוואה שלך למצרים, מאחר ומדובר בצבאות סדירים הלוחמים ביניהם ללא עירוב האזרחים.
בעוד שהפלסטינים בחרו לרוב אזרחים כיעד לפגיעה.
לגבי שנאה לערבים ככלל, מה אתה חושב שהרגשתי כילד כשראיתי מרואיינים צעירים בראיון רחוב באחת ממדינות ערב הרחוקות (טוניס או לוב ) מצהירים על שמחתם הרבה בעקבות רצח הספורטאים במינכן ?
מציע לך לשם האוניברסליות לקרא גם תגובות של אמריקאים זועמים לסרטון יוטיוב בו נראים פלסטינים צוהלים מיד לאחר הפיגוע במגדל התאומים.
יש משהו בזה.
אני חושב שכמה שמשיגים יותר, ככה רוצים יותר. זה הקו של הציבור היהודי-ישראלי.
תודה על ההשקעה הרבה והכתיבה המדהימה.
הטור שלך הוא פינת אור בארץ מחשיכה
ברכות ו"שכוייח". הבלוג בעיני הפך לעיתון-זוטא: יש בו כתיבה פובליציסטית – לפרקים מעוררת-מחשבה, לפרקים הזדהות, לעתים מרגשת, ותמיד "מכל הלב". אולם פרט ל"עמודי הדעות" אתה מתחקר, ומברר, ומפרסם הרה ממה שחומק או נמחק מאתרי ועמודי החדשות.
גם עיתונות היא תורה, ואתה מביא לעיתונות העברית כבוד בזמנים קשים לכולה, ועלובים לרובה.
באמת כל-הכבוד, וברכות חמות.
וואו, אתם מאוהבים בעצמכם… זה מדהים כמה אנשים שקוראים ומגיבים לבלוג הזה שוכחים מדוע, בעצם, יש שטח כבוש, מדוע כה הכרחי שתהיה לנו מדינה וכמה זה עלה לנו, בם רב, בחלוציות מדהימה. מדהים איך אתם משווים בקלות בין השואה של העם היהודי, מליונים שהובלו אל תאי הגאזים (בגלל שלא היתה מדינה שתגן עליהם) לבעית העם הפלשתיני (בעיה נוראית, שלא אנחנו יצרנו, אבל בהחלט אנחנו משלמים עליה, אך בשום אופן לא מתקרבת למימדי השואה). ומצומררים בקלות מכל אמירה מלאת פתוס של אחד מכם. מדהים עד כמה אתם מעריכים את העולם המוסלמי, החמאסי, הרצחני, שאף אחד מכם לא היה מוכן לחיות בו.
אל תתאמצו להגיב, אין לי כל כוונות להכנס ולקרוא (אבל אתם יכולים להגיב כדי להרגיש צודקים ולטפוח שוב אחד לשני על השכם)
אני מאוד סקרן לגבי מה שיש לך להגיד (אבל אין לך זמן להגיד) על "ארץ האמורי".
אשמח אם תוכל לפרט בקצרה או להפנות אותי לאנשהו – שאדע במה מדובר.
עוררת את סקרנותי.
"לא מפספס אף פוסט, רע לבריאות הנפש, טוב להשחזת המצפון"
This.
הייתי רוצה לדעת מה מרתיח אותך כל כך בלאור ובארץ האמורי. בקשר לציפר אני מסוגל להבין – מדובר בפרובוקטור בשנקל, שכשהוא לא מתפייט על נפלאות התרבות האוריינטלית הקסומה של מצרים לפני המהפכה, מתלונן על כמה קשה לו עם ערסים ובכלל עם ישראלים. הוא לא ראוי ליחס מכובד. האמורי ולאור, עם זאת, הם סיפור שונה. האמורי הוא בלוג שאולי מציג רעיונות שנויים במחלוקת, אבל שווה קריאה רוב הזמן ומארח כותבים מוכשרים. לאור, למרות היותו טיפוס בעייתי, בלשון הזערה, הוא פעיל שמאל מסור ועקבי, והטקסטים שלו בהארץ ובכתב העת "מטעם" הם מהאורות הבודדים בחשיכה הגדולה.
דניאל,
מסכים בקשר לציפר והאמורי, לא ממש מסכים בקשר ללאור.
רוב הביקורת של לאור על המציאות הישראלית נובעת ממקום מוסרי: הוא מוחה באופן רהוט ומשכנע כנגד גזענות, אלימות כלפי החלש, דיכוי ועושק.
מטבע המעשים בהם נחשד, והרושם שהם קשורים לשובל ארוך שנים של דגם התנהגות שהיא שוות-ערך לגזענות, אלימות כלפי החלש, דיכוי ועושק (אבל כלפי נשים במקום כלפי ערבים) – אז המילים שלו, למרבה הצער, הופכות חלולות בעיני. השאלה אם אפשר יהיה להוכיח אשמה פלילית שלו באיזשהו חשד ספציפי הופכת להיות משנית.
לא לגמרי הבנתי, בעניין הביקורת שלך כלפי יצחק לאור, בני ציפר ו"ארץ האמורי".
אני קורא בבלוג די הרבה זמן ולא זכורה לי התייחסות אליהם.
תוכל להפנות אותי למאמר שכתבת בעניין (אם כתבת כזה) ?
תודה
תודה על הבלוג וההשקעה.
הוא מעניין, מעורר מחשבה, מחכים, מרגיז (לטוב ולרע) וחשוב מאין כמוהו במציאות הנוחכית.
הלוואי וכאשר יחגוג הבלוג עשר שנים המצב יהיה טוב יותר, ואם כן לפחות חלק קטן מזה יהיה בעיני בזכותך.
מעניין איך אתה מצליח להיות בעת ובעונה אחת כל כך פסימי וכל כך אופטימי.
כשאני במצב רוח פסימי, זה בדרך כלל בגלל שאני מכיר בזה שבמלחמת הרחם אנהחנו לא יכולים לנצח. הפנאטים עם האידואולגיה שגרומת להם להתרבות, ושגורמת להם לשטוף את המוח לילדים שלהם ינצחו, כי ככה זה אבולוציה.
אבל אז אני פסימי בקשר לפאנטים היהודים, המוסלמים והקתולים גם יחד.
אתה מצליח להיות פסימי בקשר למצב שלנו פה אבל אופטימי בקשר לאביב הערבי, ואני ממש לא מוצא סיבה כזו – בשביל הערבים דמוקרטיה פרושה שלטון הרוב, ואין להם שום מסורות או כוונה להגן על זכויות המיעוט, שזה הלק החשוב יותר של הדמוקרטיה.
הם לא רוצים עריץ – כי הם רוצים שהרוב יקבע, והרוב פנאטי ואנטישמי. ואת זה אני יכול לספר לך מעדויות יד שניה (חבר דובר ערבית מדוברת ומראה מזרחי, מספיק בשביל שיטעו בו לחשוב שהוא תייר ערבי כשהוא מבקר אצל השכנים מעבר לגבולות).
בקיצור – אתה לא עקבי בפסימיות שלך, ואני לא מבין למה, למרות שיש לי מחשבות בנושא. נראה לי שאתה כמו כל נערה מתבגרת טיפוסית. מסתכלת על עצמה במראה כל כך מקרוב שכל פגם נדמה כאילו הוא סוף העולם, בעוד שעל החברות שלה היא מסתכלת מרחוק ונדמה לה שיש להן גוף לא רע.
בזהירות הראויה (אני קורא בקביעות עשרות בלוגים) אני אומר שהבלוג הזה הוא לדעתי הבלוג הטוב ביותר בישראל כיום.
אני ממליץ לכולם לעבור גם בפינת הקפה של הבלוג:
http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?page_id=307
יוסי שלום,
זה כשנה אני קורא את הבלוג המצוין שלך. למדתי ממנו המון, וגם שיניתי כמה מעמדותיי בעקבותיו.
אני מבקש להעלות כאן נקודה שאולי לא הבאת בחשבון. במקרה יצא שהפוסט הראשון שלך שקראתי היה "הגנה על האיסלמופוביה". זה איפשר לי להבחין בינך לבין אידיוטים מועילים כמו ציפר ולאור, ולקבל ביתר קלות את הביקורת המוצדקת שלך על צה"ל וישראל.
אני חושש שמי שהתחיל לקרוא אותך אחרי השינוי שדיווחת עליו כאן, עלול לקבל רושם אחר. גם אם לא תשנה את המצב באירופה (ונדמה לי שהוא פחות ורוד ממה שתיארת), איזון בבלוג שלך יעניק לך יותר אמינות ויעניק יותר תוקף לביקורת על ישראל.
בעולם מושלם הדברים אולי לא היו אמורים לפעול כך, אבל רוב הקוראים, אם לא כולם, פגיעים להטיות אד-הומינם, ויש חשש שאם יתייגו אותך כמבקר לא הוגן וחד צדדי, ייפגע כוח השכנוע שלך ואולי אף תאבד חלק מקהל הקוראים.
בכל מקרה, שוב תודה על הבלוג המרתק והחשוב.
יוסי אהלן
קודם כל אני מצטרף לברכות. אני מכיר את הבלוג שלך רק שנתיים-שלוש אם אינני טועה.
אחת הסיבות לחשיבות שאני רואה בבלוג שלך, היא שהקוראים ראו בשידור חי ובאופן כנה איך איש קונצנזוס ובלוגר משפיע הופך ל"רדיקלי" כתגובה הגיונית וטבעית למציאות לא-הגיונית ולא טבעית. מכיוון שגם אני שייך למגזר הזה, אולי כמה שנים קודם, אני מזדהה עם הכתיבה שלך ועם היכולת – וגם הצורך – להסתכל לקונצנזוס בגובה העיניים ולתת לו בראש.
אם אוכל לתת עצה, לא יזיק לפרגן לאחרים שהיו שם קודם. אני, ורבים אחרים, התנגדנו לעופרת יצוקה, ללבנון 2 ולטיפול הצה"לי באינתיפאדה השנייה בדיוק מאותן סיבות שאתה גילית מאוחר יותר: כלומר, גם ממניעים ריאליסטיים הנובעים מהכרת המציאות (מה שאתה קורא "את הצבא הזה אסור להוציא מהקסרקטינים"), וגם ממניעים מוסריים ועקרוניים.
ובאותו עניין: חבל שאתה כורך בנשימה אחת את ציפר, לאור והאמורי. על ציפר אין מה להכביר במילים, פסול חיתון מכל מובן. לאור נחשד בפשעים, אשר מטבעם עלולים להטיל צל על כל פעילותו , לעומת זאת האמורי הם סתם בלוגרים שמאלנים אחרים שיש לך איזושהי צ'ילבה אישית איתם ואולי גם הבדלי סגנון.
אחרי הכל, אחת התרומות של אנשים כמוך לדיון הציבורי הוא היכולת להבדיל בין העיקר לטפל. אז אני מקווה שגם אתה וגם עופרי וגל תדעו להתעלות מעל ליריבות הזו ביניכם.