החברים של ג'ורג'

הוא היה מטורף, אמר פוליטיקאי משופשף

פעם, בימים הטובים ההם שבהם שלטו הירדנים במזרח ירושלים, נהגו מדי פעם חיילים ירדנים לצלוף לעבר ירושלים המערבית בלי התראה מראש. הגרסה הירדנית היתה, פעם אחר פעם, שמדובר היה בחייל משוגע. זו בדיוק היתה הגרסה הירדנית כאשר טבח חייל ירדני, אחמד מוסה דקמסה, בשבע תלמידות ב"אי השלום" סמוך לנהריים ב-1997: דקמסה היה מטורף. בשל כך, הוא נידון למאסר עולם ולא לעונש מוות. ספק אם דקמסה אכן היה מטורף. הוא היה מוסלמי קנאי, בהחלט, אבל מטורף? בואו לא נסחף. הטירוף שלו התמצה בכך שהוא לא רק הפנים אלא גם יישם את מה שאמרו הדרשנים. דקמסה זכה לתמיכתם של ארגונים ירדנים המתנגדים להסכם השלום עם ישראל.

שלשום הותקפה נועה רז, אשה יקרה, על ידי חרדי בתחנה המרכזית בבאר שבע. רז היא יהודיה קונסרבטיבית שנוהגת להניח תפילין. בשיחת טלפון הסבירה רז שהיא מניחה תפילין משום שזו מצווה; משום שהיא מאמינה שנשים מחויבות בכל המצוות. היא היתה בתחנה המרכזית, כשסימני התפילין עדיין על זרועה, ולפתע נתקלה בגבר חרדי, שהחל בוהה בה. או, ליתר דיוק, בזרועה. הוא ניגש אליה, קרוב מדי, והחל לשאול שוב ושוב אם מקורם של הסימנים ברצועות התפילין. תחילה רז התעלמה מהשרץ, אבל בסופו של דבר ענתה בחיוב. בשלב זה הוא תקף אותה בבעיטות, תוך שהוא צווח "אשה", "תועבה", "חילול הקודש". את התיאור אפשר לקרוא כאן, וגם בבלוג שלה.

ההנחה האוטומטית של רוב מי שקרא את הסיפור היתה שהחרדי שתקף את נועה הוא משוגע. הבעיה היא שהתואר המתאים הרבה יותר הוא משוגע תורן: מישהו שהתנהגותו איננה נורמטיבית, אבל היא נשענת על אידיאולוגיה, והיא מוכוונת-מטיפים.

התוקף הונע בעליל על ידי אידיאולוגיה יהודית-אורתודוקסית. אין הסבר אחר למילים שפלט בעת התקיפה ולהיותה של התקיפה מונעת על ידי מה שמתואר ברחבי המגזר האורתודוקסי כחילול קודש. עובדיה יוסף כבר פסק, בלשון הזהב שלו, ש"אשה תניח תפילין ניתן לה שתי סטירות, נעיף אותה".

התוקף רחוק מלהיות "המשוגע התורן" הראשון. ראשי הציבור החרדי נתנו חיבוק מאמץ לסאדיסט אליאור חן. כלפי חוץ הוא משוגע; כלפי פנים, הוא רב שנרדף על ידי המשטר המרושע. לפני כשבוע, הוכרז ג'ק טייטל – מי שהיה מסוגל לתכנן ולבצע יותר מתריסר פיגועים במשך עשור – כבלתי שפוי גם הוא. ג'וליאן סופייר, שרצח את נהג המונית הפלסטיני תייסיר קראקי – הוא תכנן את הרצח, תכנן להרוג רק ערבי – הוגדר גם הוא כבלתי שפוי, ושוחרר.

ישי שליסל, שביצע את פיגוע הדקירה במצעד הגאווה לפני כמה וכמה שנים, הוגדר כמטורף על ידי רבים בציבור – אבל גם הוא עשה, בסופו של דבר, את מה שאמרו הרבנים. נועם פרידמן, שפתח באש לעבר פלסטינים בחברון תוך שהוא צווח "אין גדר של חפים מפשע!" – קרי, הוא ציטט את הרב יצחק גינזבורג שקבע שפלסטינים אינם יכולים להיות חפים מפשע ועל כן דמם מותר – נמצא גם הוא בלתי שפוי ובלתי כשיר לעמוד לדין. כשעמי פופר ביצע את הטבח שלו בראשון, הוא מיהר לטעון שהוא סובל מטראומה בגלל שלכאורה נאנס על ידי ערבים כשהיה קטין. בית המשפט דחה את הטענה בבוז; בציבור תומכיו של פופר היא מושמעת שוב ושוב. אלירן גולן, שביצע שורה של פיגועים כנגד ערבים ישראלים – בין השאר, הוא ניסה לרצוח את חבר הכנסת דאז עיסאם מח'ול באמצעות מטען חבלה ברכבו – שרץ כשנה בבתי חולים פסיכיאטריים, ולאחר שנמצא כשיר לעמוד לדין, התאבד. למעשה, יש חפיפה רחבה בין הטרוריסטים הישראלים ובין "שגעון תורן". למותר לציין שמחבל פלסטיני הוא מחבל פלסטיני, אף פעם לא "משוגע".

בבואנו לבחון את טענת "המשוגע התורן", כלומר לברר האם אכן יש כאן שגעון, שווה לבחון את הדינמיקה בציבור פסיכי לא פחות מזה הישראלי. הסרט "כיצד יוצרים שאהיד", ששודר לפני כשלוש שנים, בדק את הנושא והגיע למסקנה מדכאת למדי: החברה הפלסטינית מעודדת פיגועי התאבדות בכך שפיגוע התאבדות מעלה משמעותית את מעמדו החברתי של המפגע, ולא פחות מכך – גם את מעמדה של משפחתו. כלומר, טיפוסים גבוליים, שהסיכוי שלהם להצלחה בחיים נמוכים, יכולים באמצעות פיגוע או נסיון פיגוע לשדרג בקפיצה את מעמדם. הסרט מתמקד בילד דחוי, חוסאם עבדו, שזכה ב-15 שניות התהילה שלו כשהגיע למחסום חווארה ועליו מטען חבלה. הוא נבהל ברגע האחרון, הסיר את המטען, חבלן פוצץ אותו, והוא הלך לכלא. שנתיים לאחר מכן, כשרואיין שוב, עבדו שינה את סיפורו: הוא ניסה לפוצץ את המטען, טען; המתג לא פעל. שנתיים בכלא הישראלי הבהירו לו שיש הרבה יותר הון תרבותי בנסיון פיגוע כושל מאשר בפחד מביצוע פיגוע.

צריך יהיה לערוך פעם מחקר כזה גם כלפי ה"משוגעים התורנים" הישראלים. בינתיים, צריך לפקפק אוטומטית בכל הנחת "טירוף" כזו. אנשים רצחו בשם אידיאולוגיה במשך אלפי שנים, פעמים רבות משום שהאידיאולוגיה הזו היתה מקובלת מאד בקבוצה ממנה באו, שהעריכה קנאות. זה הדבר שאנו עוסקים בו: פנאטיות, ולא טירוף. הדוגמא המושלמת היא זו של אנשי המחתרת הראשונה, שהפיגועים שביצעו לא רק שלא פגעו במעמדם אלא להיפך, העצימו אותו. כל זמן שאנחנו מעדיפים לתאר את מעשי הטרור הללו כטירוף ולא כקנאות, כלומר כבעייתם האישית והפרטנית של המפגעים, אנחנו מעניקים הנחה שאיננה במקומה לסוכני הפנאטיות, האנשים שמאחורי הקלעים מעודדים בדיוק סוג כזה של קנאות. בכך שאנו פוטרים את הטרוריסטים כמטורפים, אנחנו נמנעים מלהפוך את הקרקע בחיפוש אחר שולחיהם – ובכך מכשירים את הפוגעים הבאים.

כשנתחיל לרדוף את האנשים המעניקים לגיטימציה לפגיעה באחרים, כאשר נחליט שנמאס לנו להתמקד בקורבנות ההסתה – והקנאים הם במידה רבה קורבנות – וכשנחליט שהגיע הזמן שעובדיה יוסף, יצחק גינזבורג, ישראל רוזן וחבר מרעיהם יריחו את הליזול, צפויה ירידה ניכרת ברמת הטירוף במגזר האורתודוקסי.

אפשר יהיה, אם תרצו, להגדיר את המהלך כהגנה על בריאות הציבור.

הערה מנהלתית ארוכה יחסית: תם ונשלם פרויקט 300, במסגרתו בחנתי את יכולתי לכתוב פוסט יומי, בן לפחות 300 מילה, במשך חודש. הפרויקט הגיע אחרי תקופת יובש קשה. במהלך החודש נכתבו 18,401 מילים, כלומר ממוצע המילים לפוסט עמד על 613 – יותר מכפליים מהמבוקש.

זה היה מתיש. אני לא בטוח שיש לי כוח לעשות את זה שוב. ביומיים הקרובים לא אכתוב דבר בבלוג; בשבוע הבא תתחדש הכתיבה. אני מתלבט בין "שבוע עבודה" שכולל חמישה פוסטים בשבוע ובין כזה שישלב בין כתיבה וצילום, למשל שלושה פוסטים ושתי תמונות מושקעות בשבוע. אשמח לקבל משוב, אבל אני לא מתחייב לציית לו. ועכשיו, אם תסלחו לי, אני הולך להזמין מצלמה. למעוניינים, מדובר ב-Panasonic Lumix DMC-LX3. ברצוני להביע תודה לכל התורמים שאיפשרו את רכישתה.

(יוסי גורביץ)

ובלבה חומה

משהו משונה עובר על רובי ריבלין בזמן האחרון: בלי שום התחשבות במעמדו כיושב ראש הכנסת, הוא אומר דברי אמת. לפני כשבוע הוא הודה שארץ ישראל השלמה חשובה לו יותר מישראל היהודית, ואמר שהוא מעדיף לקבל את הפלסטינים כאזרחים מאשר לסגת מהגדה. היום הוא אמר דברים שהעכירו את האווירה החגיגית בכנסת: הוא ציין ש"בפועל, ירושלים לא חוברה ולא יחדיו".

ריבלין היה ישר מספיק כדי להודות ש"יום ירושלים" הפך לחגא של חובשי הכיפות בלבד. השוו את הרעננות הזו לדברי התפלות של נתניהו, שאנחנו נחנקים מהם מדי שנה מחדש, על פיהם ירושלים איננה מוזכרת בקוראן, אבל, בו זמנית, "אני לא מערער על הקשר של הנצרות והאיסלאם לירושלים".

באמת תודה מצידו. במאמר מוסגר, האמת היא שישראל ערערה, ומערערת, על הקשר של האיסלם והנצרות לירושלים ולישראל עצמה מיום הקמתה. הארכיאולוגיה הרשמית מפארת ומטילה זרקור על התקופה הקצרה ביחס שבה היו היהודים רוב ביהודה ובגליל, ומצניעה ולעיתים מעלימה את העובדה הלא סימפטית שנוצרים ומוסלמים הם ששלטו בחור הזה במשך 1,600 השנים שקדמו להקמתה של ישראל – תקופה ארוכה פי שניים וחצי מתקופת הבית השני, שגם בה שנות הריבונות לא היו הרבה יותר משמונים. עברה של פלסטינה הוא רומאי ויווני וביזנטי וערבי וצלבני וממלוכי וטורקי, לא פחות ולעיתים הרבה יותר משהוא יהודי. ישראל חייבת, מעצם תביעתה לזכות היסטורית, לערער על זכויותיהם של הנוצרים והמוסלמים; היא חייבת לפאר את קורבנותיה כדי להעלים את קורבנותיהם.

אבל ירושלים איננה מאוחדת, ולא תהיה מאוחדת, משום שהסוס איננו מתאחד עם רוכבו והקורבן עם מנצלו. ישראל מנסה בכל דרך אפשרית, חוקית יותר וחוקית פחות, להוריש את יושביה הוותיקים של ירושלים. ציפי לבני, בנאומה, מצאה לנכון להעלות על נס דווקא את המהגרים מאתיופיה. זרים מאפריקה, שאין להם דבר עם המקום, שהגיעו אליו שלושים שנה ויותר אחרי הקמתה של ישראל, חשובים בעיניה יותר מהתושבים המקוריים של העיר.

אבל ריבלין, שנמצא לימינו של נתניהו כמו גם לימינה של לבני, הוא זה שצדק. עוד מתנחלים נכנסו היום לשכונת שייח' ג'ראח, בעוד גול עצמי לישראל. כן, בית המשפט אישר את המהלך. הוא אישר אותו על סמך חוק עוול, שבמסגרתו ישראל יכולה להפקיע רכוש יהודי שהוחרם ב-1948, אבל בו זמנית שומרת על האדמות הפלסטיניות והרכוש הפלסטיני שגזלה היא עצמה. מרבים בישראל לדבר על הסכנה שבזכות השיבה; ספק אם יש דבר השומט את הקרקע מתחת לדיבורים הללו כמו גישת ה"שלך שלי, שלי שלי" של ישראל, שאומרת שאפשר לפתוח מחדש את תיקי הקרקעות של 1948, בכל פעם שאיזו עמותה יהודית קיצונית רוצה בכך.

פעילי שמאל הפגינו מול הפרובוקציה הזו. היו, נמסר, כחמישים מהם. הפגנה בת פחות מחמישים איש איננה זקוקה לרשיון. המשטרה מיהרה להכריז על ההפגנה כ"התקהלות בלתי חוקית", ולעצור שניים מן המפגינים. היא גם טענה שהם תקפו שוטרים. מותר לפקפק בגרסה הזו.

עכשיו, אילו ירושלים אכן היתה מאוחדת, זה לא היה קורה. לא היה מקום להפגנות, משום צד; לא היה צורך במשטרה שתשמש כחיץ בין הפולשים ובין המקומיים הזועמים; לא היה צורך, בקיצור, בכל ההתנהלות של כוח כובש בעיר כבושה, כבושה גם 43 שנים לאחר שלכאורה אוחדה. אילו ירושלים לא היתה עיר כבושה, לא היה צורך בהגנה משטרתית על צועדים בה, חובשי כיפות נושאי דגלים שנכנסו לשכונה שעדיין יש בה כוח למחות על כיבושה.

ככל שמתברר שירושלים איננה מאוחדת, כך מגבירים נציגינו הרשמיים את שירת האחדות, כמקהלה שמנסה בשירתה להטביע את קול הצווחות. מדי שנה, נשבעים בירושלים עוד יותר. מדי שנה, הופכים הישראלים לאדישים יותר לעיר העניה ביותר, האדוקה ביותר, והאלימה ביותר שבמדינתם. "אחדותה" של ירושלים – כלומר, ההשקעה בהתנחלויות בה – טרפה כבר את העיר כולה, והמגזר היצרני הישראלי נס ממנה. שימון, ציפי, ביבי ואהוד יוכלו להמשיך ולדבר על "אחדותה" של ירושלים, ולהשבע שאם ישכחו אותה, תשכח ימינם; רוב הישראלים כבר הקשיבו לרובי ריבלין, ובמידה רבה ויתרו עליה.

או, אם לדייק, ויתרו על העיר האמיתית; אבל לרוע המזל העיר המיתולוגית, זו שברחובותיה מהלך מעדנות אלי ויזל, עדיין נמצאת בתודעתם. כמו צה"ל האמיתי, שהוא מושא לבדיחות, וצה"ל המיתולוגי, זה שכל גיחוך כלפיו מקביל להכחשת שואה, כך גם יחסם של הישראלים לירושלים: הם לא יגורו בה, וישתדלו לא לבקר בה, אבל כל ערעור על קדושתה יתקל מיד בזעם, לעיתים אלים – זעם שאלימותו נובעת דווקא מהעובדה שהוא מנותק מהמציאות ומחובר ישירות לפנטזיה.

"עם ישראל חי בסרט", אומר הגרפיטי הידוע. מישהו צריך לנתק את המקרן, רק לא ברור איך. אולי דבריו של ריבלין, אם יחדרו את חומות השמאלץ של נתניהו ולבני, יהיו ההתחלה.

הערה א': מארגני המחאה בשייח' ג'ראח יעמידו אוהל מחאה באוניברסיטת תל אביב ביום חמישי הבא. אם עוד לא ברור למה זה חשוב, כדאי להיות שם. פרטים פה.

הערה ב': בית המשפט, לחרפתו, אישר להמשיך ולשלול מאמיר מח'ול גישה לעורך דין. שווה לקרוא, בעניין זה, את חשיפתו של רחביה ברמן על "הסוכן הזר" איתו נפגשו מח'ול וסעיד.

(יוסי גורביץ)

מדריך מקוצר לפרשות בטחוניות

אתמול הותר לפרסום דבר מעצרם של אמיר מח'ול – על המעצר החשאי עצמו כבר כתבתי – וד"ר עומר סעיד, שמסתבר שהוחזק במעצר חשאי מזה כשבועיים. השניים חשודים במגע עם סוכן זר וריגול חמור.

וואלה. מה אפשר לומר? קודם כל, שיכול להיות שזה נכון. אני לא מכיר את האנשים, אבל גם אם הייתי מכיר אותם, כל תפקידו של המרגל הוא להטעות את סביבתו. הם בדרך כלל האנשים השקטים האלה, שנשמרים לעצמם. עדויות אופי עליהם לא יכולות, אם האיש אכן אשם, לומר את האמת: מרגל משקר בעקביות לסביבתו. בנוסף, נראה לי שמדובר באנשים שיתקשו לגייס להט אידיאולוגי להתנגדות לריגול נגד ישראל, להוציא כמובן הסכנות הברורות.

ואחרי שאמרנו שיכול להיות שזה נכון, צריך לזכור שהאמת במקרים כאלה כמעט אף פעם לא ברורה. לשירותים חשאיים מעולם לא היו עכבות בהסתרת האמת או בשימוש בזיוף. זיופים של קציני מודיעין צרפתיים הפלילו את דרייפוס (ובכך חיפו על המרגל האמיתי); האוכרנה הצארית הסתבכה כל כך בהפעלת סוכנים כפולים, עד שאחד הסוכנים האלה – אזף הידוע לשמצה – הצליח לרצוח את השר הממונה עליו בלי שהיא תבין מה קורה; הנ.ק.וו.ד. רצח כעשרת אלפים קצינים פולנים בקאטין באמצעות תחמושת גרמנית וממשלת ברה"מ התעקשה עד 1990 שהרצח בוצע על ידי הנאצים; זיוף מסמכים ושקרים עמדו בלב לבה של פרשת "עסק הביש" (ובה, לאורך כל התקופה, הוסתרו מעשי הטרור של ישראל במצרים מהציבור הישראלי); על פרשת השב"כ, הידועה גם כפרשת קו 300, מיותר להרחיב את הדיבור.

אז יכול להיות שמח'ול וסעיד מרגלים. יכול להיות. אבל יכול להיות שעובר עליהם מה שעבר בזמנו על ראעד סאלח: הוא הואשם בריגול עבור איראן, נעצר באישון ליל על ידי לא פחות מאלף שוטרים, ובסוף הורשע בסעיף זניח של תרומה לעמותת צדקה שהיתה קשורה לחמאס. אגב, סלאח זוכה היום מאשמת תקיפת שוטר, לאחר שהשופט מצא שעדויות השוטרים כללו זיופים ושקלטת שצולמה במקום הציגה את העדות שלהם באור מביך. אנשי בטחון שמשקרים – מי היה מעלה את זה על הדעת? יצוין, אגב, שבהתאם למסורת ארוכת ימים של שוטרים ואנשי בטחון שקרנים, הם לא יועמדו לדין על עדות שקר והקריירה שלהם לא תקטע.

יכול להיות שקרה להם מה שקרה לאנשי דרך הניצוץ: מעצר פומבי ורעשני בחשד לשיתוף פעולה בתכנון פיגועים יחד עם החזית העממית, שנסגר בקול ענות חלושה וכמה מאסרים קצרים.

יכול להיות שקרה להם מה שקרה לטלי פחימה: היא הרי נעצרה פעם ראשונה, נדרשה על ידי השב"כ לשמש כמשת"פית, סירבה – וזמן קצר לאחר מכן נעצרה שנית. הפעם היא הועמדה לדין בשורה של סעיפים שהבולט שבהם היה תכנון פיגועים. כל המידע הזה, אגב, היה מוכר לשב"כ עוד קודם למעצר הראשון. הפרקליטות הודיעה ברוב הדר שהיא לא תדרוש עונש מוות. זה נגמר בהרשעה בסעיף עלוב של אימון בנשק – כל השאר נמחק. תוך כדי, השב"כ הפיץ על פחימה שמועות, שהוא ידע שאינן נכונות, שהיא נמצאת בהריון מהחמוש הפוטוגני ההוא, זכריה זביידי.

אם הם יודו בהאשמות נגדם – מה שעד כה לא קרה – אולי זה בגלל שקרה להם מה שקרה לעיזאת נאפסו, שהיה קצין מצטיין: הוא עונה עד שנשבר והודה בפשע שלא ביצע. כמו במקרה של מח'ול וסעיד, השב"כ מנע ממנו עורך דין. ועדת לנדוי, שקמה לאחר פרשת קו 300 ופרשת נאפסו, מצאה שהשב"כ עינה בשיטתיות עצירים לאורך שנות השמונים ולאחר מכן, בבית המשפט, שיקר בעקביות בנושא במאות ואף אלפי תיקים. עם זאת, כמקובל, נמנעה הוועדה מלהעמיד לדין את החוקרים האחראים, ואף לא פסלה את העינויים כשיטה. יצוין כי בתוך עמם השופטים חיים: רוב היהודים בישראל אמרו לבי.בי.סי. ב-2006 שהם תומכים בעינויים כאמצעי חקירה. ישראל, אגב, הובילה אז בעולם מבחינת שיעור אזרחיה התומכים בעינויים. אחרי הכל, אם כבר הגעת לחקירת שב"כ, מבחינת רוב מוחלט של הציבור היהודי בישראל אתה ממילא כבר אשם. נשאר רק להוציא ממך את ההודאה. זה לא משנה שאם אתה אמור להיות מרגל, כדאי שיהיה לך מידע מועיל וסודי – מה שלמח'ול ולסעיד, שנמצאים מזה זמן רב על הכוונת של השב"כ, בעליל לא היה.

ויכול להיות, כמובן, שמה שקרה למח'ול ולסעיד הוא שהם עלו ליובל דיסקין על העצבים. ראש השב"כ כבר הודיע בעבר שארגונו יפעל נגד חתרנות תחת התפיסה של ישראל היהודית, גם אם החתרנות הזו תהיה חוקית. עד שלא יקום ראש שב"כ חדש שיודיע פומבית על שינוי הדוקטרינה הזו – שנוסחה, יש לזכור, בשיתוף פעולה מלא של הפרקליטות ושל היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז – יש להתייחס אל השב"כ בחשדנות כאשר הוא עוצר אנשים שעל פעילותם החתרנית הוא מקפיד לפזר מידע לציבור. יש להקפיד בשבע עיניים שההליך כולו יהיה פתוח יותר מהרגיל, דווקא בשל החשד הזה. ואם משהו בהליך נראה מסריח, צריך לצאת מנקודת הנחה שהוא אכן מסריח. גם הפרקליטות, כזכור, סבורה שזהותה היהודית של ישראל היא מעל לחוק. מה זה אומר עליה, זה כבר עניין לפוסט אחר.

יכול להיות, כמובן, שמח'ול וסעיד אכן נפגשו עם נציג של החיזבאללה ומסרו לו מידע כלשהו. מנסיון העבר, כדאי שלשב"כ יהיו ראיות של "עשר טון בטון מוצק" – כי אנחנו כבר לא בשנות השמונים והתשעים, וכל תרגיל כזה, שמתחיל בהר ונגמר בעכבר, מערער עוד יותר את ההנחה המעורערת גם כך שתפקידו של השב"כ הוא לשמור על הדמוקרטיה הישראלית.

אם לסיים בנקודה אופטימית, בשנות החמישים היה אפשר להעלים את מוטי קידר ("האסיר איקס") ל-16 שנים, והעיתונות צייתה; בשנות השישים, אפשר היה לאסור את מקסים גילן ולאלץ אותו להמשיך לערוך מהכלא את הבטאון שלו, כדי שאיש לא יחשוד, וזאת לאחר שחשף את מעורבותו של המוסד ברצח בן ברקה; את דבר מאסרו של מרקוס קלינגברג, אישיות מוכרת, אפשר היה להסתיר במשך עשור, 1983-1993; לא עוד. מעכשיו נאמד זמן ההעלמה בשבועות, לא שנים. בכל זאת התקדמנו במשהו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו תרומות נדיבות בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות לתורמים על תרומתם, ולהתחייב בפני מי שביקשו זאת שכספם לא ישמש לרכישת טבק, אלא ככל הנראה מצלמה.

(יוסי גורביץ כתב, איתמר שאלתיאל ליבן ודירבן)

צחוק צבאי קצר

אם מישהו היה זקוק להוכחות נוספות על הפוטש הצבאי מרצון שעברנו, הוא קיבל אותן הבוקר, כש"הארץ" דיווח על כך שצה"ל החליט לא ליישם את החלטת בג"צ על פתיחת כביש 443 לתנועת פלסטינים.

כזכור, כביש 443 בנוי על אדמות שהופקעו מפלסטינים. כאשר בזזה המדינה את האדמות, לפני שנים ארוכות, עלה הנושא לבג"צ. מאחר והפקעה של אדמות בשטח כבוש אסורה אלא לצורך בטחוני, ומאחר ואפילו בג"צ – עם כל עצימת העיניים מרצון שגילה לאורך השנים – לא היה בולע את הלוקש שהכביש נסלל לצורך בטחוני, הבטיחה המדינה נאמנה שהכביש ישמש את תושבי השטחים והוא בעצם שימוש בקרקעות לצורך שיפור חייהם, דבר המותר בחוק הבינלאומי. בפועל, הוא שימש ככביש מעקף לכביש מס' 1 לירושלים.

באה שנת 2001 ועמה, לאחר שצה"ל ירה מיליון כדורים באוקטובר 2000 וביצע הפיכה שקטה, הגיעה הגזלה הסופית של הכביש מהאנשים שלשם נוחותם – כך צה"ל – הוא נסלל מלכתחילה. עקב כמה פיגועים, צה"ל אסר על פלסטינים לנסוע בכביש, והוא הפך לכביש ליהודים בלבד.

עכשיו, אם היו בישראל שאריות של צדק, היו קמים אנשים ואומרים: אה, לא. אם כבר, הכביש צריך להיות פלסטיני. הוא נסלל על אדמות פלסטיניות שהופקעו לשם כך. זו היתה עילת קיומו. נשאיר אותו, אם כן, לפלסטינים.

אבל אז היה נוצר פקק נורא בכניסה לירושלים. עד כמה היתה רצינית כוונתה של ממשלת ישראל לסגת מהגדה, אפשר ללמוד מכך שהיא לא נערכה לאפשרות שהכביש יועבר לידיים פלסטיניות. כביש אחר מן השפלה לירושלים לא נסלל. וממילא, כולנו היינו עמוק בתוך שלולית הדם של האינתיפאדה השניה, וכולם ידעו שערפאת – זוכרים אותו? – יכול היה לקבל הכל מברק אבל העדיף מלחמה, אז למי היה אכפת מכמה פלסטינים וזכויות התנועה שלהם.

שמונה שנים ויותר חלפו, ובג"צ קיבל עתירה נגד סגירת הכביש, והורה לצה"ל לפתוח אותו. לצה"ל זה לא מתאים, אז מה הוא עושה? הוא פותח קטע קטן של הכביש, בין כמה כפרים, ומסתפק בכך. הכביש לא יגיע לירושלים, לטענת צה"ל מסיבות בטחוניות, אבל הוא גם לא יגיע לרמאללה. לדברי צה"ל, יש כבישים אחרים שמגיעים לשם.

נניח שיש. אז מה? הכביש מיועד לשרת את הפלסטינים. בשביל זה הוא נסלל. אם גם לרמאללה, הבירה הזמנית שלהם, הם לא יכולים להגיע, מי צריך את הכביש? ישראלים, כמובן. וצה"ל, שהתאמן בתרגילים כאלה על הממשלה – לא סיפק מפות למנהלת השלום של ברק, וכשהורו לו לפתוח את שדה התעופה הפלסטיני הוא פתח את השדה, אבל סגר את הכביש המוביל אליו – מפעיל אותם עכשיו על בג"צ. הוא יודע שאם בג"צ יתערב, הוא יואשם שוב בשמאלניות. הוא יודע שזה מפחיד את שופטי בג"צ. בקצרה, כפי שהגיבה הנציגה של האגודה לזכויות האזרח: "המפקד הצבאי ממשיך לפעול בחוסר תום לב".

אם מישהו רוצה לראות את היצירתיות שצה"ל מסוגל לפעול בה, הוא צריך להסתכל על ישיבת "עוד יוסף חי" שביצהר – אם השם נשמע לכם מוכר, זו הישיבה שבכירים בה כתבו את הלכות הריגת ילדים פלסטינים. הישיבה הציקה לחיילי צה"ל ביום העצמאות האחרון, וכתוצאה מכך הוא הוציא לה צו הריסה. אבל זה בסדר: ביצהר לא מתרגשים. אחרי הכל, כבר הוצא צו הריסה כנגד הישיבה. ב-1999. עוד כמה שנים, והילדים של הבוגרים יוכלו ללמוד בה. ככה זה כשצה"ל עוצם עין בלתי מכוונת.

(יוסי גורביץ)

נבל ברשות החוק

כשדן גולדברג הגיע לבית המשפט למשפחה כדי לבקש צו שגרתי לבדיקת רקמות. המטרה היתה להוכיח שהוא אביהם של איתי ולירון, תאומים שנולדו לו מאם פונדקאית בהודו. הצו היה מאפשר לו להוכיח את אבהותו, ולהביא את שני הילדים הביתה.

רק שלרוע מזלו של גולדברג – שלו ושל שני הומוסקסואלים אחרים – פגע בו השופט פיליפ מרכוס. הלז הוא חרדי, ומה שהוא נוהל שגרתי – צו שכמוהו הוצאו עשרות בשנים האחרונות – הפך אצלו לעוד דרך להוכיח את אדנות הגבר היהודי.

כדי להבין מה קרה, צריך להבין את האופן שבו נראו הדברים לכבוד חסיד הדמון יהוה. גברים הומוסקסואלים, שדינם מיתה (ודי כבר עם הבולשיט של "הומוסקואליות היא לא משכב זכר", חובשי הכיפות ברובם המכריע לא עושים את ההבחנה הזו) מעיזים להגיע ולדרוש ממנו זכויות, שחוק חילוני כופה עליו להעניק להם בניגוד למצוות ההלכה. ואיזו זכות הם רוצים? לטמא את הארץ הקדושה בילדיהם של לא סתם גויה, אלא עובדת אלילים ממש, ילדים שלא רק שאינם יהודים אלא שלשיטתו יגדלו בחטא שאין גדול ממנו, זה שמוביל להקאת היהודים מארץ הקודש. מרכוס גם ידוע בהתנגדותו הכללית לאימוץ ילדים, ואף אמר בעבר שאין הבדל בינה ובין חטיפה, כך שאין ספק שאין מתאים ממנו לתפקיד שופט לדיני משפחה.

אז מה הוא עושה? מה שדיינים מושכי-משכורת ממדינת ישראל למדו לעשות מזמן: מעקם את הדין, במכוון. קודם כל מודיע מרכוס שהוא לא מוסמך בכלל לדון בנושא, ואחר כך הוא מסרב להוציא את הצו כי "אם יסתבר שאחד האנשים שיושבים כאן הוא פדופיל או רוצח סדרתי, אלו דברים שהמדינה צריכה לבדוק". העברית העילגת במקור.

אלה דברים מדהימים. מרכוס ביטל למעשה את חזקת החפות. הוא מסרב להעניק זכות, שמוענקת כבר שנים, בגלל שהאנשים שמבקשים אותה לא טרחו להוכיח שהם לא פדופילים או רוצחים סדרתיים. בכך הוא מביע בדיוק מה הוא ושכמותו חושבים על הומוסקסואלים. כמובן, כאשר ישוב ויופיע בפניו גבר אורתודוקסי כשר, מרכוס לא ידרוש ממנו – קודם שיעניק צו כלשהו – להוכיח שהוא לא רוצח סדרתי או פדופיל.

במערכת משפט נורמלית, מרכוס היה עף מתפקידו מהר יותר משיכול היה להגות את המילה "פנסיה". שוו בנפשכם מה היה קורה לשופט שהיה מסרב להעביר ילדים לחזקתה של אם חרדית, בתואנה שידוע שהחרדיות מרעיבות את ילדיהן ומתעללות בהן. בישראל, לא רק שמרכוס ימשיך לכהן בתפקידו, אלא שבית המשפט המחוזי – בהרכב שרובו דתי – החזיר לו שוב את התיק לעיון, והחמיר עם גולדברג: עכשיו צריך למנות אפוטרופוס לילדים, מה שיאריך את ההליכים עוד.

ראוי לתמוה: מדובר בשני ילדים החיים בהודו שלא נכנסו לישראל. מרכוס סירב לאפשר לגולדברג להוכיח את אבהותו. מה עניינה של מדינת ישראל בשני ילדים שאין שום קשר בינם ובין ישראל? מדוע עליה להוציא תקציבים על אפוטרופסות עבורם? קשה שלא לתהות אם כל הכוונה בפרשה היא לדחוק את הקץ, ולקוות שגולדברג יישבר לפני שהנושא יעלה לבג"צ.

אז אם מישהו שכח למה אסור למנות את חסידי הדמון יהוה לשום משרה שבה הם יכולים להשפיע על חייהם של בני אדם, הנה עוד סיבה. משה דרורי, נועם סולברג – יש לכם יורש.

(יוסי גורביץ)

טלו קורה מבין עיניכם

בגליון "7 ימים" האחרון מופיעה כתבה ארוכה למדי. אני משער ששמעתם עליה: היא מתארת את עברו של השופט ריצ'רד גולדסטון כשופט תחת משטר האפרטהייד.

רוב מה שמופיע בה, אם הוא נכון, מדכדך למדי. גולדסטון מצטייר בכתבה כאדם שאפתני – הכתבה מקדישה לכך כמה וכמה פסקאות, כביכול יש משהו פסול בעצם העובדה הזו – שלשם קידום שאיפתו מוכן לשתף פעולה עם משטר נתעב. הדימוי הראשון שעלה במוחי היה "יום הדין בנירנברג", הסרט שבמרכזו משפט-השופטים הנאצים. ראיתי את הסרט מזמן, והתשובות של גולדסטון הזכירו מאד את הנאשם המרכזי, שתיעב את המשטר ואת חוקיו – אבל שיתף פעולה, כי מה אפשר לעשות. והרי אפשר היה לעשות: אפשר היה לא להיות שופט.

אבל בכל זאת יש לומר כמה דברים. ראשית כל, הכתבה עושה שימוש מנופח וצעקני בהאשמות נגד גולדסטון. הטענה הבומבסטית היא שגולדסטון אישר או השתתף באישור 36 גזרי דין מוות; בשקט מספרים לנו שכנראה אדם אחד הוצא להורג. היא מספרת את סיפור חייהם האומלל של שני אנשים שהוא דן למוות, ורק בין השורות אפשר להבין שבעצם מדובר ברוצחים דוחים למדי, שהיו מוצאים להורג בכל מדינה שיש בה עונש מוות. הכתבה לא מתחמקת מהעובדה הזו, אבל מצניעה אותה במשפט קצר בין אלפי המילים: "צריך לומר ביושר: כמעט בכל המקרים עמדו בפני גולדסטון רוצחים שפלים, חלקם הגדול רצחו באכזריות רבה…אבל ראוי גם לומר שבמדינות מתוקנות שבהן עונש מוות נחשב ללא לגיטימי, הרוצחים האלה היו יושבים בכלא תקופות ממושכות, ואולי אפילו זוכים לשיקום לבסוף."

וואלה. אני אזכור את המילים האלה בפעם הבאה ש-"7 ימים" יקדיש כתבה לעונש המוות בארה"ב ולוויכוח עליו. אני משתדל למצוא בזכרוני דוגמא של רוצח פלסטיני, שגם לו היו חיים לא מי יודע מה קלים, שרצח אזרחים ישראלים ושזכה ליחס רחמני כזה מצד "ידיעות אחרונות". משום מה, אני לא כל כך מצליח.

מה שבאמת הביא לי את הסעיף היה המומחה שמצא "ידיעות". "עונש מוות הוא דבר בלתי מוסרי שאי אפשר להצדיקו," מטיף לנו אסא כשר. מדובר, נזכיר, באותו אדם שקבע את קוד ההתנהלות של צה"ל ב"עופרת יצוקה": הוא מקדם את התיאוריה הקובעת שמאחר וחיילי צה"ל כבר מסתכנים בשביל הציבור הישראלי, אי אפשר לדרוש מהם להסתכן גם כדי למנוע פגיעה בבלתי לוחמים פלסטינים.

אז עונש מוות לרוצח מורשע הוא דבר בלתי מוסרי, אבל ירי ללא אבחנה – בניגוד מוחלט לחוקי המלחמה, אגב, דבר שכשר פוטר בכך ש"לא מדובר בחוקי תעבורה נוקשים" – בעת לוחמה בשטח בנוי, זה דווקא לגמרי בסדר. גולדסטון תלה אדם אחד, אולי; כמה דם יש על ידיו של אסא כשר? ואגב, בהתחשב בהנחות שכשר עשה לצה"ל, ושהביקורת עליהן התבטאה בצורה הבוטה ביותר בדו"ח גולדסטון – ובהתחשב בעובדה שכשר עשוי למצוא את עצמו מואשם בפשעי מלחמה, בשל עידוד פשעי המלחמה האלה – אולי היה רצוי ש"ידיעות" היה מוצא מומחה מעורב פחות, אולי היה רצוי שיהיה איזה גילוי נאות. אבל אין על מה לדבר.

הכתבה כולה היא מה שמכנים באנגלית Hatchet-job וברוסית "קומפרומט": כתבה שאין לה עניין באמת אלא בחיסול מושא הכתבה. הכותבים מכבירים מילים על זוועות משטר האפרטהייד ועל כך שלא ברור איך שופט-אפרטהייד יכול להחשב לבעל רקורד של זכויות אדם.

וזה צבוע עד כדי הקאה. צבוע כמעט כמו נסיונה הנוכחי של ישראל לעורר מחדש דיון ברצח העם הארמני. ישראל היתה בעלת בריתה הקרובה של דרום אפריקה, כמעט בעלת בריתה היחידה לאורך רוב שנות האפרטהייד. מעטים מאד היו העיתונים שהעזו אז למתוח על כך ביקורת: התירוץ הבטחוניסטי סתם את פיותיהם של כמעט כולם, המחאות נגד האפרטהייד נחשבו ללוקסוס של שמאלנים. אני זוכר את זה: חייתי אז. עכשיו, 16 שנים לאחר קריסתו של משטר האפרטהייד, פתאום זוועותיו תופסות מקום מרכזי ב"ידיעות".

לברית המצורעים בין ישראל ודרא"פ של האפרטהייד היו סיבות מובנות: ישראל עצמה מפעילה משטר אפרטהייד בשטחים הכבושים ויותר ויותר – גם בישראל גופא. אם ב"ידיעות" איסטניסים כל כך לגבי הרקורד של שופטים, אולי שווה להם להעיף מבט בתופעה ייחודית: שופטים צבאיים בגדה, שופטי אפרטהייד לכל דבר ועניין – למעשה, לא קשה לטעון שלשחור בתקופת האפרטהייד היה סיכוי טוב יותר לצדק מול שופט כמו גולדסטון מאשר לפלסטיני מול שופט צבאי, שמכור למידע הסודי של השב"כ – מקבלים תפקידים במערכת המשפט הישראלית, בלי שאף אחד מעז להעלות את עברם האפל. עליהם, ראוי לציין, לאסא כשר אין מילה רעה לומר.

הכתבהלא נוגעת אפילו בדו"ח גולדסטון. היא לא מנסה לערער על אף אחת מהמסקנות שלו. היא פשוט אד הומינם אחד גדול, אד הומינם שמחליק עובדות לא נעימות – כמו ועדת החקירה שגולדסטון עמד בראשה וששימשה כאבן דרך לקראת ועדת האמת והפיוס. הוועדה מוזכרת, אמנם, אך תוך ציטוטים האומרים שגולדסטון התאים את עצמו למשטר החדש. אהם: זה מה שהוא אמור היה לעשות. האם לשיטת "7 ימים", גולדסטון היה צריך לשמש כמסמר ללא ראש של משטר האפרטהייד המת בתוך מערכת המשפט של המשטר החדש, הדמוקרטי? הוא מונה לתפקידו זה על ידי נלסון מנדלה, שיש להניח שהכיר את הרקורד של גולדסטון לא פחות משמכירים אותו תחקירני "7 ימים".

"7 ימים" החניף לקוראיו השבת, נתן להם להרגיש שהם בסדר, או לפחות שאם הקבוצה שלהם הפסידה, זה בגלל שהשופט בן זונה. העיתון פרסם בגאווה שהכתבה עומדת לשמש גם את מערכת ה-Hasbara הישראלית. כפי שאמרו כבר לפני, לא זו מטרתם של עיתונים במדינה חופשית.

(יוסי גורביץ)

מהדקים את הרשת

מתקבל הרושם שבשב"כ החליטו לשבור סופית את תדמיתה של ישראל כמדינה דמוקרטית: כשבועיים לאחר ששכנעו את אלי ישי לאסור על יציאתו לחו"ל של הסופר והפעיל החברתי אמיר מח'ול, תוך שימוש בתקנות שעת חירום הידועות לשמצה, עצרו אנשי שב"כ ומשטרה את מח'ול בביתו ביום חמישי לפנות בוקר.

כנראה שבשב"כ הבינו שמעצרים מתוקשרים נגמרים רע למדי מבחינתם – ההרים מולידים לעיתים קרובות עכברים כחושים למדי; ראו פרשות פחימה וראעד סאלח – והחליטו שם ללכת על כמה שפחות תקשורת. הם הוציאו צו איסור פרסום על הפרשה. לא שזה הועיל: ארגונים פלסטיניים הפגינו בוז חריג לבתי המשפט הישראלים, ודיווחו על המעצר כמה שעות לאחריו. אתר Youpost הישראלי דיווח עליו אמש, והסיפור כבר הגיע לבלוגים אמריקניים.

לא ברור במה חשוד מח'ול. השוטרים שפרצו לביתו, וסירבו להזדהות, הציגו בחוסר רצון בולט את צו המעצר, וסיבת המעצר היא "בטחונית". מדבריה של ג'נאן מח'ול, אשתו על אמיר, עולה כי צו המעצר נחתם ב-23 באפריל, כלומר כיממה לאחר שישי חתם על הצו שלו. לא ברור מדוע, אם הצו הוצא לפני כשבועיים, בוצע המעצר רק אתמול; אולי יש לכך קשר לעובדה שמח'ול קרא ביום רביעי להחרמת התוצרת המיוצרת בהתנחלויות, קריאות שמעוררות עצבנות קשה במערכת הבטחונית-שלטונית לאחרונה (וראו את דברי פנסיונר צה"ל, נחמן שי, על כך שהחרם "מערער את זיקתם של ערביי ישראל למדינה" ו"יוצר חיץ בינם ובין התושבים היהודים.").

לדברי גורמים פלסטיניים, שבהיעדר מידע אחר אין לי ברירה אלא לקבל, מעצרו של מח'ול הוארך בשישה ימים – ונאסר עליו לפגוש עורך דין במשך יומיים. בכך יש פגיעה ברורה ביכולתו של מח'ול להתגונן מהפללה עצמית, והדבר מראה באופן מדאיג עד כמה משחית הכיבוש את המופקדים עליו, שכן הנהלים הללו, שמופעלים דרך קבע כנגד עצורים פלסטינים בגדה המערבית, זולגים כעת לישראל גופא.

ההתנהלות החשאית של השב"כ ביחס לעצורים איננה ראויה. בכל ארגון מודיעין קיים מתח בין הצורך לאסוף מודיעין ובין הצורך לבצע מעצרים. במדינה דמוקרטית, ארגון ביון לא יכול גם לאכול את העוגה וגם להשאיר אותה שלמה: גם לעצור מישהו וגם לדרוש שפרטי המעצר יישארו חשאיים. אם יש לכם מידע מספק למעצרו של מח'ול, הבה נראה אותו. אם אתם חוששים שפרסום המידע הזה ישרוף לכם מקורות, שחשיפתם גרועה בעיניכם יותר, אז המנעו ממעצר. זה עד כדי כך פשוט: הצורך של מדינה דמוקרטית לוודא ששירותי הביון הפנימי שלה, שלמרבה הצער הם חיוניים, לא יהפכו למשטרה חשאית.

בהנתן שהשב"כ מונהג על ידי יובל דיסקין, שכבר הצהיר בעבר כי ארגונו יסכל את מה שהוא רואה כ"פעילות חתרנית" גם אם הפעילות הזו היא חוקית, הצורך בפרסום הפרשה דוחק משמעותית יותר. ההצהרה הזו של דיסקין שומטת את חזקת תום הלב של ארגונו ומציגה אותו כארגון שזכויות האזרח – ודאי של אזרחים ערבים – חשובות לו פחות ופחות.

המקרה של ענת קם – שבניגוד למח'ול, לא נמנעה ממנה גישה לעורכי דין – עורר סערה בבלוגוספירה הישראלית. ענת קם היא יהודיה מערבית וחלק מהברנז'ה. מח'ול הוא ערבי לא מתנצל. התגובה למקרה של מח'ול תהיה, במידה מסוימת, שעת מבחן לבלוגוספירה הישראלית: האם היא מתעוררת רק כשמופעלים אלמנטים של מדינת משטרה כלפי בשר מבשרה, או שהיא מסוגלת לעשות זאת גם כלפי מי שנתפס כ"אחר".

(יוסי גורביץ)

במושב ליצים

ההומור, ידעו רוב הדיקטטורים ותומכיהם לאורך הדורות – החל מאפלטון – הוא אחד הדברים המסוכנים ביותר למשטר: ברגע שהשליט הופך למושא ללעג, אנשים ממשיכים, אולי, לפחד ממנו, אבל הם מאבדים את יראת הכבוד. הומור מסוגל לחדור ישר דרך כל שריון ההגנות של הקלישאות שמשטרים בונים לעצמם. אחמד טיבי אמר את זה טוב מכולם: במשך שנים, אמר, אנחנו הערבים פחדנו פחד מוות מהשב"כ. ואז הגיעו יוצאי השב"כ – גדעון עזרא, אבי דיכטר ואחרים – לכנסת, ראינו עם מי יש לנו עסק, והפסקנו לפחד.

אם השב"כ היה חושב על זה עוד קצת, אולי הוא לא היה מגרש את הליצן הספרדי המוביל, איוון פראדו, כשהלז נחת בנתב"ג בדרכו לרמאללה, מלווה ב"אזרחית ספרדיה ממוצא ערבי" – שזו כמסתבר עבירה נפרדת. פראדו נחקר במשך שש שעות, ולאחר מכן נבעט הביתה. כל מה שהוא רצה לעשות היה לארגן פסטיבל ליצנים ברמאללה, שזה דבר שהוא מתמחה בו. עכשיו הוא מסתובב בספרד בזעם ומשמיץ, במידה רבה של צדק, את ישראל.

ותוך כדי כך, הוא גם מגחיך אותה במידה רבה. מה הסכנה האיומה הנשקפת מליצן? האם האף האדום שלו שימש להברחת סמטקס? האם היו מסרים מקודדים באיפור שעטה? האם הוא מפעיל מטעני חבלה מרחוק באמצעות המשרוקית שלו? האם, איום סביר הרבה יותר, הוא תכנן להטיל טרור על ילדי ישראל? כפי שאפשר לנחש, מנגנון ה-Hasbara לא כל כך יודע איך להתמודד עם הבעיה.

השב"כ טוען שפראדו "נמנע מלמסור מידע מלא לאנשי הבטחון, במיוחד על קשרים שיש לו עם ארגוני טרור פלסטינים". וואלה. חתיכת שפן שלפו שם מהכובע. חבל רק שהוא מת. בואו נהיה רציניים: אם לשב"כ היה מידע אמין על כך שפראדו נמצא בקשרים עם ארגוני טרור, הוא לא היה מגורש, הוא היה נעצר. הרעיון שהשב"כ מתיר לליצן מסוכן עם קשרים לארגוני טרור, ועוד כזה שמסתובב עם "אשה ממוצא ערבי", סתם כך להתחמק מהמלתעות שלו לאחר שנכנס אליהן מרצונו החופשי הוא מגוחך. נזכיר שוב שמבחינת מנגנוני הבטחון שלנו, גם הפגנות לא אלימות, כמו אלו של בילעין, הן "פעילות טרור". כלל לא אתפלא אם ה"קשרים עם ארגוני טרור" הם איזו תרומה שנתן פעם פראדו לארגון פלסטיני שלא מוצא חן בעיני השב"כ. על כל פנים, אנחנו לעולם לא נדע.

אלא שבתוך כל המהומה והבדיחות, השב"כ חשף עובדה שישראל מאד רוצה שאף אחד לא יזכור: שהיא מטילה מצור לא רק על עזה, אלא גם על הגדה. פראדו הוזמן להגיע לרמאללה, הבירה הפלסטינית הזמנית, קרי שטח A פר אקסלנס. הוא לא הצליח להגיע לשם. כל תנועה אל הגדה ומחוצה לה, תלויה ברצונו הטוב של השב"כ, ויש שם מחסור חמור במוצר הזה – כמעט כמו כוסברה בעזה.

מטפחים אצלנו בשנה האחרונה את האגדה על הגדה המערבית המאושרת, עם פריחה כלכלית בערים, פלסטינים מרוצים ממצבם, ושיתוף פעולה בין צה"ל לכוחות הפלסטיניים. איכשהו, העובדה שצה"ל מתעלם כרצונו מהשליטה הפלסטינית בשטחי A – למשל, במעצר פעילות בינלאומיות; למשל, כשצה"ל מחליט לסגור חשבון ישן עם מבוקש – לא מקבלת את תשומת הלב הראויה.

העובדה שהשב"כ החליט להודיע בפומבי שהוא אחראי על היצע הבידור של ילדי רמאללה – ברצונו, יתן למופיע להכנס, ברצונו יאסור על כך, ברצונו יאסור את הבדרן – מחזירה את הנושא הזה לזרקור הראוי לו. טענה נפוצה של תועמלנים ישראלים מאז הסכמי אוסלו היא שרוב הפלסטינים, אלה המתגוררים בערים, כבר לא נמצאים תחת שליטה ישירה של ישראל, ושכל המריבה היא על כמה גבעות ושטחים כפריים. אחרי התרגיל האחרון של השב"כ, אפשר לצחוק בפה מלא מהטענה הזו.

(יוסי גורביץ)

המרצ'נדייזינג של גלעד שליט, או: שכול ובזיון

קצת הופתעתי לשמוע שמשפחת שליט הוציאה ספר ילדים, שנטען שנכתב על ידי בנם המוחזק בידי החמאס. הסיפור, כמסתבר, נמסר למשפחת שליט על ידי מורה של גלעד שליט, שלדבריה כתב אותו כשהיה בכיתה ה', והם הוציאו אותו לאור.

זה כבר נשמע לא טוב. רוב האנשים לא היו רוצים שמה שהם כתבו בגיל 11 ימצא את דרכו לעיניו של מישהו אחר, ונראה לי שאפשר לומר בוודאות שאף אחד לא שאל את שליט. הסיפור הפך למביך יותר אתמול, כשהסופרת שלי אלקיים תקפה את משפחת שליט בציינה ש"כשהכריש פגש את הדג" של שליט מבוסס בצורה ניכרת על ספרה, "כשהנחש פגש את העכבר".

אף אחד משני הצדדים לא ניחן בעודפים של טאקט. אלקיים כתבה על שליט שעם שובו "הוא יתחפר מרוב בושה, כי נמחה קו הגבול בין טהרן-עזה לירושלים-תל-אביב. עבורי, הקו הזה הוא זכויות היוצרים והאתיקה הבסיסית שמעצבת את פניהן היפות של החברה הישראלית". אני חושב שאם גלעד שליט יחזור הביתה, יהיו לו עניינים חשובים יותר ודחופים יותר לענות בהם במשך, הממ, 37 השנים שלאחר מכן. גם הכותרת "משפחת שליט וההולילנד של הספרות" היא, איך לומר, בומבסטית משהו.

עם זאת, תומכי המשפחה היו הרבה יותר גרועים. "שלי עשתה משהו שאיש לא העז לעשות מעולם – היא יצאה פומבית נגד משפחה שהיא סמל ופרה קדושה במדינת ישראל. יש הסכמה בשתיקה שלא יוצאים נגד משפחות שכולות ומשפחות חטופים. כאן נחצה קו אדום", אמר אחד מהם למעריב. על פי ההגיון הזה, משפחות שכולות ומשפחות של חטופים נמצאות מעל לחוק, או לפחות מעל לחלק מהחוקים. מותר להן, כמסתבר, לגנוב.

דובר משפחת שליט – יש תפקיד כזה, כמסתבר; יש גם קריאייטיב? מישהו צריך להיות האמרגן של כל המיצגים המשונים בנושא – סירב להגיב והמשפחה עצמה מסרה (למה יש לה קו שונה מזה של הדובר שלה?) שהיא "מעדיפה לא לעסוק בדברים שמסביב".

בזה אני בטוח. הם בטח לא צריכים את החור בראש הזה. אבל אין מה לעשות: המשפחה אולי התייעצה עם עורכי דין לפני שהוציאה את הספר, שהכנסותיו משמשות את העמותה למימון הפעילות לשחרור שליט (הממ, יש עמותה!), אבל מדבריה של אלקיים עולה (ואיש לא מכחיש זאת) שאף אחד לא טרח להתייעץ איתה. המשפחה/העמותה פשוט כתבה בתחילת הספר שהוא "מבוסס על" ספרה של אלקיים, וזהו.

אפשר, וצריך, להבין את כעסה של אלקיים: היא סופרת. היא חיה מהתמלוגים. מהם היא מאכילה את הילדים שלה. משפחת/עמותת שליט פשוט הטילה עליה מלווה חובה מרצון, תוך שהיא מדלגת על הצד ההגון של בקשת אישור – כנראה מתוך הנחה שהיא לא תעז למחות, כדי שלא להפוך בעיני ההמון הזועם לבוגדת שתוקעת סכין בגב גלעד שליט. ואכן, מי שעשה את הטעות וקרא את הטוקבקים בנרג, היה יכול לטעות ולחשוב שאלקיים מנסה לעשוק את משפחת שליט, במקום להיפך.

ראש מטה המאבק למען שחרור גלעד שליט – עוד גוף! – אמר לגלובס ש"חשוב לי לציין כי כל הכנסות הספר מוקדשות למען הפעילות לשחרורו של גלעד שליט במהרה, ללא רווח אישי של אף גורם כזה או אחר. צר לי ששלי אלקיים בוחרת לתקוף את משפחת שליט בשעה שבנה גלעד נמק במרתפי החמאס". זה היה אחרי שהוא טען, בשם מומחה שלא צוין, ש"המוטיב של חיה גדולה הנפגשת עם חיה הקטנה ממנה קיים בספרות העולמית עוד מימי ישעיהו הנביא, 'וגר זאב עם כבש'". לכזה דבר קוראים בדרך כלל 'הרצחת וגם ירשת": גם גזלת את הספר, וגם האשמת את הסופר הנגזל על כך שהוא מעז למחות.

ומסתבר שזה עובד: לדבריה של אלקיים, היא פנתה להוצאות ספרים, סופרים אחרים ולאגודת הסופרים. כולם פחדו לעזור לה. כבר היו חטופים במדינה הזו. אף אחד מהם לא הפעיל מכונת יח"צ כל כך משומנת, כל כך מוצלחת, שהצליחה לכפות את עצמה על הציבור על ידי פניה למכנה המשותף הנמוך ביותר שלו. לאף אחד לא היה אומץ להתייצב מול ההמון, מול הפטריוטיזם הזול, חסר המאמץ או המחשבה, שגלעד שליט הפך מזמן לסמל שלו – משום שמשפחת/עמותת שליט הצליחה ליצור פטריוטיזם כה רדוד, כה ממוקד בסיפוק מיידי, עד שכולו מתמצה בתפיסה של "שמישהו אחר ישלם", בין אם אלה יהיו הקורבנות של משוחררי עסקת שליט ובין אם זו סופרת שקניינה נחמס.

(יוסי גורביץ)

מיניסטריון האמת של ynet (או שלא)

עדכון חשוב: גיא רונן, עורך החדשות של וויינט, שלח לי את המייל הבא:

יוסי שלום.

הערב הובא לידיעתי מאמרך בעניין "מיניסטריון האמת של ynet".

http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?p=1426

התיאוריה שבנית שם יפה מאוד, אבל אין לה כל קשר למציאות!

הסיפור האמיתי שונה כמובן לחלוטין:

בעקבות פרסום עיקרי הדו"ח בסוכנויות הידיעות, שאבו עורכי ynet את הדו"ח המלא מאתר "עיתונאים לזכויות אדם". אלא שאז התברר שלא היה זה הדו"ח המעודכן, כי אם זה של 2008 (שעסק בהרחבה גם בעופרת יצוקה). מיד עם היוודע הטעות, בין חצי שעה לשעה אחרי הפרסום אצלנו (וכאשר עלה הדו"ח המעודכן באתר שלהם), תיקנו את הנדרש. בדו"ח החדש צה"ל והחמאס לא מוזכרים.

מעבר לתיקון המיידי הנדרש כאן מצידך, אני מצפה להבהרה/התנצלות באותו פורום ובאותה תפוצה בה נכתב המאמר המקורי, שכבר מתפשט באש בשדה קוצים. ולהבא – בעיקר ממי שמתיימר למתוח ביקורת פוליטית עיתונאית – ניתן לצפות שיעשה את המינימום העיתונאי הנדרש: לבקש תגובה מהגוף המבוקר.

גיא רונן,

עורך החדשות של ynet

בעקבות המייל ניהלנו שיחת טלפון, רגועה בהתחשב, ובה הבהיר רונן שוויינט נמצא במאבקים מתמשכים מול צה"ל ושמעולם לא היה מעלה בדעתו להעלים ידיעה או לצנזר אותה, רק משום שהיא עשויה לפגוע בצה"ל. הוא הדגיש – מעבר לפאשלה הקשה שלי, של אי קבלת תגובה, שאני יכול לתרץ אבל אני לא בא לי לצאת יותר אידיוט היום – שמהלך כזה מנוגד לעקרונותיו וש-ynet נאבק בנסיונות צה"ל למנוע ממנו מידע במהלך "עופרת יצוקה".

יודגש, עם זאת, שבניגוד לדבריו של רונן, אתר עיתונאים ללא גבולות ממשיך להכיל את צה"ל ברשימת ה"טורפים" שלו ושהוא עדכני עד 2010. רונן קיבל את הדברים ואמר שיבדוק אותם מול העורך האחראי, ושתיקון יתבצע במידת הצורך. יש להתייחס לכל מה שמופיע למטה בהתאם.

עדכון נוסף: ynet החזירו את הטקסט המקורי של הכתבה.


ארגון "עיתונאים ללא גבולות" פרסם אתמול (ב') את רשימת "טורפי העיתונות" שלו, קרי האנשים והגופים שעושים כמיטב יכולתם להקשות על חייהם של עיתונאים ולעיתים גם לפגוע בהם. השנה הצטרפה גם ישראל לרשימה המפוקפקת שלו, בגלל פעולותיו של אחד מארגוניה, צה"ל. בישראל מעדיפים לשכוח, אבל כוחותינו המזוינים הרגו שישה עיתונאים במהלך התרגיל האוגדתי "עופרת יצוקה", ופצעו כ-15 אחרים. כמו כן, שני עיתונאים ערבים-ישראלים, שלא חרגו ממה שהרשה לעצמו רוני דניאל, הועמדו לדין בחשד ל"העברת מידע לאויב בעת מלחמה". כתב האישום היה כה קלוש, עד שהם נידונו לשני חודשי מאסר – שגם אותם ביטל בית המשפט העליון. מעבר לכך, חמושינו האמיצים נוהגים להפגין את נחת זרועם כלפי עיתונאים פלסטינים, ביודעם בבטחון שהם לא יועמדו לדין. לאתר היו גם כמה מילים נבחרות לומר על החמאס.

עד כאן, הכל סביר והגיוני. אתר החדשות העברי הנפוץ בישראל, ynet, מיהר להעלות כתבה בנושא, שהכותרת שלה היתה "דו"ח: צה"ל וחמאס בין 40 "טורפי" העיתונות", והטקסט שלה היה בהתאם. גם זה סביר והגיוני. סימנתי את הכתבה כחומר לפוסט.

אבל הבוקר היא כבר לא היתה שם. במקומה יש כתבה אחרת לגמרי. הכותרת שלה היא "דו"ח: אחמדניג'אד וקדאפי "טורפים" את העיתונות". צה"ל נמחק לחלוטין, גם מהכותרת וגם מהטקסט. ממש הקומיסר הנעלם. במקום הטקסט המקורי, שלא עושה כבוד לצה"ל, יש טקסטHasbara קלאסי, שמאפשר לישראלי הממוצע להמשיך להתגרד בשביעות רצון. כל הצרות האלה שייכות, כרגיל, למאורת החיות שמקיפה את הווילה שלנו בג'ונגל.

 

לא מאמינים? יש תמונה. ואפשר להסתכל על תוצאות החיפוש הזה בגוגל. הטוקבקים הראשונים עדיין מתייחסים לטקסט המקורי. בוויינט כל כך רצו לדחוף לנו את הנבלים הרגילים, שהם ויתרו על זה שמופיע בהתחלת המצגת של "עיתונאים ללא גבולות": עבדאללה מלך ערב הסעודית. המושחת המנוון הזה, שחולש נוסח ברז'נייב בימיו האחרונים על ממלכה שהדבר היחיד שמפריד בינה ובין תואר "המדינה האיומה ביותר במזרח התיכון" הוא המון דולרים של יח"צ, פשוט לא מוכר מספיק לציבור הישראלי. תדחפו לו שוב את אחמדניג'אד ואת קדאפי. את אלה הוא מכיר ואוהב. אפילו החמאס הוסר מהכתבה, אולי מתוך תחושת אי נוחות של העורך.

לא קל לכתוב היום כנגד צה"ל. אפילו אם אתה רק מצטט ארגון בינלאומי. הפוטש הצבאי מרצון – כל הזכויות שמורות לדורון רוזנבלום – שמשתולל פה כמעט עשור נעשה פחות ופחות סובלני. עיתון ישראלי שמזכיר לנו שצה"ל הורג מדי פעם עיתונאים, מסתבך עם צה"ל, עם הקוראים, לפעמים עם מפרסמים. הרבה יותר קל ללכת בעקבות מעריב ולהקדיש מוספים ועמודי אמצע ל"יום המילואימניקים".

אבל תפקידו של עיתון איננו לספק לקוראיו את מה שהם אוהבים לשמוע. התפקיד שלו הוא לספק להם את החדשות שהם צריכים לשמוע. עיתון לא אמור ללטף את האגו של הקורא. כל התפישה של חופש העיתונות נובעת מהנחת היסוד שציבור האזרחים צריך להיות מודע למתרחש במדינה שהוא בעליה, ושתפקידה של העיתונות הוא לספק לו את המידע הזה, ללא מורא ורצוי גם ללא משוא פנים. כשעיתון מתחיל להתחנף לקוראיו עד כדי כך שהוא מעוות את המידע שהוא מגיש להם, הוא מועל בתפקידו. הוא הופך להיות שופר – וחותר תחת זכות קיומו שלו. חבל שזה המקום אליו בחר ynet ללכת.

(יוסי גורביץ)