החברים של ג'ורג'

המסיכה שלא הוסרה

ועדת השרים לענייני חקיקה דחתה אמש, למרבה הצער, את הצעת החוק של חבר הכנסת כרמל שאמה (ליכוד) ואורי אריאל (האיחוד הלאומני), על פיה תופקע מן הממשלה הסמכות להקפיא את הבניה בהתנחלויות, וזו תעבור לכנסת לבדה. בין המצביעים נגד הצעת החוק היה השר בני בגין, שבימניות שלו אי אפשר לחשוד. ההבדל בינו ובין שני המציעים הוא שבניגוד לשאמה, בגין לא אידיוט ובניגוד לאריאל, הוא לא פסיכי.

שאמה כנראה לא יודע, לאריאל כנראה לא אכפת, אבל הצעת החוק שלהם, אילו היתה מתקבלת – ויש לקוות שהאספסוף הימני בכנסת עוד יעביר אותה על אפה וחמתה של הממשלה, כפי ששאמה מבטיח לעשות – היתה הורסת בהינף יד ארבעים ושלוש שנים של רקימת קורי שקרים שאיפשרו, עד כה, את שליטתה של ישראל בגדה המערבית.

* * * * *

בעקבות מתקפת הפתע של ישראל על מצרים, ירדן וסוריה ביוני 1967 – ישראלים מסוגלים לומר לעצמם בו זמנית שהם הותקפו ולהתגאות במתקפת הבוקר המזהירה ההיא שמחקה את חילות האוויר של מדינות ערב – תפסה ישראל את סיני, הגדה המערבית (בכללה ירושלים המזרחית), ואת הרמה הסורית. את מזרח ירושלים היא סיפחה מיד, ואת הגולן היא תספח ב-1981. הבדיחה המרירה בקרב פעילי שלום אמריקניים היתה ש-Sure Israel wants peace – a piece of Jordan, a piece of Syria… אף מדינה בעולם לא מכירה בסיפוחים הישראליים האלה; חוק הגולן מ-1981 היה עילה לסנקציות אמריקניות וחוק ירושלים מהשנה הקודמת גרם לכך שהשגרירויות הזרות יעקרו ממערב ירושלים לתל אביב. לסיפוח הזה יש מעמד בינלאומי שווה ערך לסיפוח כוויית על ידי סדאם חוסיין ב-1990.

את סיני והגדה המערבית ישראל לא העזה לספח. באחרונה היו יותר מדי ערבים. עם זאת, כמו בגולן ובירושלים, היא פתחה במערכה לייהוד האזור, והעבירה את אוכלוסייתה אל השטח הכבוש. מאחר והעברה כזו היא פשע מלחמה, דבר שמשפטנים ישראלים עמדו עליו מיד לאחר הכיבוש, היה צורך למצוא שיטה לעקיפת החוק הבינלאומי. מאות שנים של אימון בפלפול תלמודיסטי עשו את שלהם, ושטיק כזה נמצא. הוא לא יצליח לעבוד על האנשים שיבחנו אותו לעומק, אבל הוא יהיה שקר נוצץ מספיק כדי לשכנע את המתבונן האקראי.

הגדה והרצועה – את נושא סיני אני לא מכיר מספיק, אבל אני מאמין שזו היתה השיטה גם שם – הוכרזו כשטח שנמצא בתפיסה צבאית. הצבא הוכרז כריבון שלהם – אלוף פיקוד מרכז הפך למושל הגדה המערבית, אלוף פיקוד דרום למושל הרצועה. על פי החוק הבינלאומי, מותר לצבא לתפוס שטחים לצרכי התגוננות בטחונית או דברים דומים – מחקר, למשל. ההתנחלויות התחילו את דרכן כ"מחנות צבאיים" או "חפירות ארכיאולוגיות", שקר גס שבתי המשפט שלנו העדיפו לעצום עינים מולו במשך עשורים. החוק הישראלי מעולם לא הוחל בשטחים, משום שמשמעות הדבר היתה סיפוח, וסיפוח פירושו היה הענקת זכויות אזרח לפלסטינים – או בחירה פומבית מאד במשטר אפרטהייד.

אחר כך, משהמתנחלים פרו ורבו ושרצו ומלאה הארץ אותם, נמצאו שטיקים אחרים, כמו השקר הנתעב של "אדמות מדינה", ניצול הבלגאן ברישום הקרקעות בגדה כדי להחרים אדמות – ובניגוד לחוק, שמחייב את הכוח התופס להשתמש באדמות שהוא תופס ושאינן לצורך צבאי להשתמש בהן לצורכי האוכלוסיה, הצבא העביר אותן לידי המתנחלים. אף עיר חדשה לא קמה לצרכי הפלסטינים מאז 1967; הקמתה של עיר כזו, רוואבי, בימים אלה גוררת צווחות חימה מצד המתנחבלים. על מאמציה של ישראל לדכא את התעשיה הפלסטינית, ובמקביל לנתב את התעשיה בגדה אל ההתנחלויות, כבר נכתב הרבה.

במשך עשרים שנים החזיקה הפיקציה של ריבונות הצבא בשטחים מעמד. כמעט שאף אחד בעולם לא שם לב למתרחש. האינתיפאדה הראשונה שינתה את המצב. פתאום השקר של 20 השנים שחלפו זכה להרבה מאד תשומת לב עוינת. בעולם התחילו לדבר על אפרטהייד – ואין שום ספק שהמצב בגדה המערבית הוא אפרטהייד. יליד חברון ומתנחבל יכולים לגור באותו הרחוב, אבל האחד יישפט בבית דין צבאי והאחר בבית משפט אזרחי ישראלי; ביתו של האחד נתון למשיסת ליבו של "המפקד הצבאי"; לאחר יש זכויות קניין. או הו, יש לו זכויות קניין.

קורי העכביש של "תפיסה צבאית", שמכוחה קיימות ההתנחלויות ושמכוחה ניתן להסיר אותה באחת – כפי שהזכירה הפרקליטות בימי ההתנתקות, כל קיומן של התנחלויות נשען על "צורך צבאי", ואם אלוף הפיקוד שינה את דעתו, הצורך הצבאי מתפוגג ועמו עילת קיומה החוקית של ההתנחלות – נמתחו עד קצה גבול יכולתן.

החוק של שאמה ואריאל, כנראה בלי דעת מצידו של הראשון, במה שנראה כמו כוונת מכוון מצידו של השני, היה מעביר את השליטה בגדה מידי אלופי הפיקוד לידי הכנסת. כלומר, הריבון הישראלי היה פורש את חסותו על הגדה. יש פצצה מתקתקת באקט הזה, וזו הסיבה לכל אחיזת העיניים של 43 השנים האחרונות: אין ריבונות חלקית. אם הכנסת היתה מכריזה שהיא הריבון בגדה, התגובה הפלסטינית ההגיונית היתה לתבוע זכות הצבעה כדי לקבוע את הרכבה של אותה הכנסת.

זה מה שהבין בני בגין, שבכל זאת ניסה לרבע פעם את המעגל ולהציג ימין שתומך בזכויות אזרח. יש לקוות שהכנסת הזו, האיומה שבכנסות, לא תבין. יש לקוות שמירי רגב, יוליה שמאלוב-ברקוביץ', עתניאל שנלר, רונית תירוש, משה יעלון, גלעד ארדן, ציפי חוטובולי, דוד רותם, אנסטסיה מיכאלי ודומיהם – עם חברי האספסוף היג"ע ששכחתי הסליחה; צר המקום – יעלו בכל זאת להצבעה את ההצעה של שאמה ואריאל (ניחוש: ציפי לבני לא תגיע). אלא אם יקרה משהו חריג, היא תעבור; שאמה די משוכנע בכך והוא כנראה צודק. וכמה ימים אחר כך, אפילו הכתב של הניו יורק טיימס – ההוא שיש לו בן בצה"ל; מישהו מאמין שהני"ט היה שולח לכאן כתב שיש לו בן בכוחות המזוינים של הרשות? – יצטרך לדבר על אפרטהייד.

וזו תהיה תחילת הקץ המבורך.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו כמה וכמה תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. ברצוני לנצל את ההזדמנות להודות לתורמים.

(יוסי גורביץ)

זה כן פוליטי

צעדת מטה היחצ"נות של שליט נמשכת כבר שבוע, כאשר הצועדים מפגינים שוב ושוב שלהם מותר הכל: הצעדה שלהם היום במרכז גרמה פקקים קשים, שהזכירו לכמה אנשים את תקופת המחאה הזועמת של ימי ההתנתקות, בהבדל חד: הבריונים שחסמו אז את הכבישים פונו מהם, באלימות במידת הצורך; הפעם המשטרה מתאמת את חסימת הכבישים עם המפגינים – והצועדים הם מפגינים לכל דבר.

כמובן, רבים מהצועדים יזדעזעו מעצם ההשוואה. בר רפאלי, שהגיעה למקום, הודיעה על הזדהותה עם הצעדה, אבל כאשר נשאלה על תגובתה לנאומו של בנימין נתניהו בנושא, היא התקפדה מיד: "אני מעדיפה לא לדבר על פוליטיקה".

היחצ"נים והספינרים שעובדים עבור קמפיין שליט יכולים לרשום לעצמם הצלחה גדולה: הקמפיין שלהם נתפס כא-פוליטי כמו משחת שיניים, בעוד ההתנגדות לו היא פוליטית למשעי. האמת, כמובן, היא שצעדת שליט היא פעולה פוליטית לגמרי: היא מיועדת להפעיל לחץ על הממשלה הנבחרת כדי להשיג תוצאה רצויה למפעילי הלחץ. אין שום הבדל מעשי בין הפגנות ההתנתקות ובין הפגנת שליט; הכתומים אפילו עשו פעם משהו דומה, "שרשרת אנושית" בכל רחבי הארץ.

אבל הישראלים לא אוהבים שמדברים איתם על פוליטיקה. בעיניהם, יש משהו מגונה בפוליטיקה; הם נוטים לבלבל בינה ובין מפלגתיות ועסקנות, אבל זה לא רק זה. בתחילת שנות התשעים, עסקן צעיר בשם אברום בורג הצליח להגיע למקום בולט בפריימריז של העבודה. הסיסמה שלו היתה "להפריד את הדת מהפוליטיקה". לא, חס וחלילה, להפריד בין דת ומדינה; זה לא היה עובר במפלגת העבודה אפילו היום. אבל בין הזיהום שהוא הפוליטי ובין הקדושה שהיא הדת – זה כן.

וגם את זה צריך לציין ברשימת הסימפטומים של קריסתה של ישראל: פוליטיקה היא, במובנה הבסיסי ביותר, השתתפותם של האזרחים בחייה של הפוליטיאה. מעשה פוליטי הוא מעשה שמיועד לשנות את החיים הציבוריים, שהם נחלתם של כל האזרחים. מהסלידה הזו מהפוליטי אנחנו מגיעים בקלות לתפיסה שעצם הנסיון לערער תפיסת עולם, ליצור פרובוקציה – כלומר, ליצור שינוי – היא פסולה במהותה. ראו היבבה הישראלית כלפי המשט לעזה: "הם באו לעשות פרובוקציה!". והרי פרובוקציה משמעותה "לעורר", לטלטל את הסטטוס קוו.

הקונסנסוס תמיד יראה עצמו כא-פוליטי, אבל זו פשוט קבלת הפוליטיקה של המצב הקיים, הסכמה או הסכנה איתו. כך, אומרים לנו ש"ירושלים היא מעל לפוליטיקה", כלומר שהכיבוש של מזרחה איננו נתון לדיון; כך, אומרים לנו ש"צריך להשאיר את צה"ל מחוץ לפוליטיקה", כלומר בלי יכולת לערער על הפעולות הפוליטיות לחלוטין של הצבא ושל מה שהפך מזמן להיות הפלג הפוליטי שלו, הממשלה. אזרחים שמוותרים על הפוליטיקה כונו בדמוקרטיה האתונאית הדיוטיות; זה היה כינוי גנאי, שממנו קיבלנו את "אידיוט". מי שאין לו עניין בפוליטיקה, הוא אזרח גרוע; מי שוויתר על הפוליטיקה מוותר בעצם גם על הפוליטיאה – אבל בהתחשב בכך שישראל תמיד נמנעה מלחנך אזרחים, והעדיפה חיילים (ובשנים האחרונות, צרכנים ומבודרים), כנראה שזה לא יטריד את רוב אזרחיה.

תנו להם את גלעד שליט, ואת הגמר של כוכב דועך. לא בהכרח בסדר זה. את עתיד המדינה יקבעו אחרים.

(יוסי גורביץ)

השואה שמותר להכחיש

השואה היהודית, רציחתם של כ-5.7 מיליוני יהודים על ידי הנאצים וסייעניהם בין השנים 1938-1945, היא אחד הפשעים המתועדים ביותר בהיסטוריה האנושית. הרוצחים השאירו אחריהם תיעוד ממוסמך היטב. הם העידו על פשעיהם בשורה של משפטים, מנירנברג והלאה. אל העדויות הללו, שנותנות לנו מבט "מלמעלה" על מעשי הפשע, מצטרפות עדויותיהם של הניצולים ולעיתים של הנספים עצמם, שנותנות לנו "מבט שוחה". לכל אלה מצטרפים ממצאים פורנזיים רבים. אנחנו יודעים, אחרי שנים ארוכות של מחקר, שמות, תאריכים, מספרים, מקומות – מספיק כדי לספק את בית המשפט הקפדני ביותר. רק נבלים, מטורפים, נאצים לשעבר ותומכיהם בהווה מכחישים את השואה היהודית.

השואה הקומוניסטית האירופית – רציחתם בהרעבה, יריה, ועבודת פרך של עשרות מיליוני "אויבי משטר" ו"בורגנים" בין השנים 1917-1989, בעיקר בין השנים 1933-1953, ושיעבודם של מיליונים רבים – גם היא אחד הפשעים המתועדים ביותר בהיסטוריה האנושית. הרוצחים השאירו אחריהם תיעוד ממוסמך היטב. אנחנו יודעים, אחרי שנים ארוכות של מחקר עקשני מצד אנשים שהושמצו ארוכות בעבר, שמות, תאריכים, מספרים, מקומות. תיעוד זה, בצירוף עדויותיהם של כמה מהרוצחים ועדויותיהם של ניצולים רבים, מספק ראיות שישכנעו את בית המשפט הקפדני ביותר. רק נבלים, מטורפים, קומוניסטים בעבר ובהווה ואנשי Hasbara מכחישים את השואה הקומוניסטית.

* * * * *

מכון ויזנטל, שמשמיע זעקות חדות כאשר איזה חוליגן, באצטלה אקדמית או בלעדיה, מכחיש את השואה היהודית, הצטרף אל מכחישי השואה הקומוניסטית. במאמר שפרסם יוסי מלמן ב"הארץ" אתמול (ו') מצוטט אפרים זורוף, מנהל הארגון בישראל, כמי שמוחה כנגד "פרוטוקול פראג", שדורש יום זכרון מיוחד לקורבנות שני המשטרים הטוטאליטריים. זורוף מגדיר את מזכירי השואה הקומוניסטית כ"מעוותי השואה".

(כהערת אגב, יצוין שזורוף עצמו לא נמצא במקום טוב במיוחד לנהל את המאבק הזה. כשארגן סגן ראש עירית אור יהודה מטעם ש"ס, עוזי אהרן, שריפת ספרים בעירו, זורוף סירב לגנות את עצם השמדת הספרים. הוא הסתפק בגינוי האמצעי, שעורר זכרונות לא נעימים: "היה מן הראוי למצוא דרך הרבה יותר מכובדת והגונה להפטר מהספרות הזו". הספרים היו ספרי הברית החדשה. קל לשער איך היה זורוף מגיב על שריפת ספרי תורה באיזו עיר מזרח אירופית בהוראתו של איזה סגן ראש עיר קתולי או אורתודוקסי שמרני; קשה מאד להניח שהוא היה אומר שעדיף היה לגרוס אותם).

שורש הבעיה הוא בהיסטוריה המסובכת עד למאד של מזרח אירופה. הסכמי ורסאי שלאחר מלחמת העולם הראשונה הקימו על גוויותיהן של האימפריה הצאריסטית, האוסטרית והגרמנית שורה של מדינות שברוב המקרים לא היו קיימות קודם לכן (פולין, שחולקה שלוש פעמים בין פרוסיה, רוסיה ואוסטריה, ושתחולק ברביעית ב-1939 בין ברה"מ וגרמניה הנאצית, היתה חריג). חלק ניכר מהמדינות הללו – פולין, שלוש המדינות הבאלטיות, הונגריה, יוגוסלביה – נאלצו להתמודד עם פלישה קומוניסטית ישירה או עם התקוממות וחתרנות אלימה מצד מפלגות קומוניסטיות מקומיות, שקיבלו הוראות ומימון מברה"מ.

כמעט כל המדינות החדשות היו הטרוגניות באוכלוסייתן והכילו קבוצות אתניות ששאפו לעצמאות או אוטונומיה. המקרה הידוע ביותר הוא זה של הגרמנים בחבל הסודטים שבצ'כוסלובקיה, אבל גם הצ'כים והסלובקים עצמם לא הסתדרו אלה עם אלה, ועם קריסת הגוש הקומוניסטי התפרקה המדינה במהירות ובשלווה לצ'כיה וסלובקיה; וכאשר ביתרה גרמניה את גוויית צ'כוסלובקיה במארס 1939, ניקרה פולין בגוויה וחטפה לעצמה נתח שהיתה בו אוכלוסיה פולנית. אומה אוקראינית לא היתה כלל; חלק מהאוקראינים חיו בפולין, במתח עם הרוב הפולני, ורובם מצאו את עצמם – לאחר שעה קצרה של עצמאות ב-1918 – שוב תחת מכבש רוסי. חלק גדול מהמיעוטים היו גרמנים; אפילו ברוסיה גופא היה מיעוט אתני מרוכז של גרמנים – הגרמנים של הוולגה, שלאחר מאתיים שנים של קיום מועיל לאימפריה המפגרת מצאו עצמם נרדפים על ידי המשטר הקומוניסטי, ולאחר הפלישה הגרמנית ביוני 1941 – מושמדים.

בפשיטה הראשונה של הנ.ק.וו.ד. על בתי הגרמנים של הוולגה נמצאו בחלק ניכר מהבתים דגלי צלב קרס; יושבי הבתים הללו נרצחו ביריה במקום. אלו היו דגלים שהמפלגה הקומוניסטית עצמה חילקה לתושבים, לקראת ביקור אפשרי של היטלר בחבל באותה שנה. הקומוניסטים, תומכיהם היום מעדיפים לשכוח, היו בעלי ברית נלהבים של גרמניה הנאצית בין אוגוסט 1939 ויוני 1941. הם תקעו סכין בגבה של פולין ותקפו אותה ממזרח שעה שזו נלחמה על חייה כנגד הפלישה הגרמנית ממערב; שני הצבאות אף ערכו מצעד משותף לרגל הנצחון. סופר שהגנרל הרוסי סמיון קריבושיין הזמין את הגנרל הגרמני גודריאן לביקור במוסקווה. שנתיים לאחר מכן גודריאן היה קרוב מאד לביקור כזה, אבל כנראה לא בתנאים שעליהם חשב קריבושיין.

התוצאה הישירה של הקמת ברית המועצות, והאיום שלה על ריבונותן של המדינות החדשות כמו גם האיום ב"יצוא המהפכה" שלה, היתה רדיקליזציה ימנית של המשטרים במזרח אירופה. הפאשיסטים תמיד טענו שהם הבלם בפני התפשטות הקומוניזם; במזרח אירופה זו היתה האמת לאמיתה. חשוב לזכור, מה שלא זוכרים היום, שבשנות העשרים והשלושים הזוועה החיה של המהפכה הקומוניסטית, שרצחה חמישה מיליון רוסים עוד בימיו של לנין ונאלצה לדכא באלימות חסרת תקדים התקוממויות איכרים בלתי פוסקות ("המלחמה הירוקה") עד אמצע שנות העשרים, היתה מוכרת היטב, במזרח אירופה אם לא בקרב האינטיליגנציה מסוממת הקומוניזם של המערב. מיעוטים מדוכאים, וכאלה היו כאמור בכל מדינה מזרח אירופאית, היו כר פורה למשת"פים קומוניסטיים – דבר שרק דירבן את המשטרים, שטענו לעיתים לדמוקרטיות אך כמעט תמיד היו אתנוקרטיים, לדכא אותם עוד יותר. וחוזר חלילה.

בין הריחיים האלה של הפאשיזם והקומוניזם, כתב יעקב טלמון, נמעכה יהדות מזרח אירופה. חלק ניכר מהיהודים היו חרדים והללו תמכו במשטרים השמרניים. אלה היו לעיתים קרובות אנטישמיים במישרין או בעקיפין, אבל זו היתה אנטישמיות מהסוג שהיהודים למדו לחיות איתה. זו לא היתה האנטישמיות החסלנית של הנאצים. אבל האינטליגנציה היהודית היתה לעיתים קרובות קומוניסטית, ומספר עצום של יהודים – חברי הבונד – היתה סוציאליסטית במוצהר. זו עדיין היתה התקופה שבה סוציאליסטים טרם בידלו את עצמם בחדות מהקומוניסטים, טרם הבינו שלקומוניסטים אין שום בעיה אידיאולוגית למכור אותם לפאשיסטים.

* * * * * *

בעייתם של יהודי מזרח אירופה התגלמה בגנרל הרוסי שניצב לצד גודריאן במצעד הנצחון ההוא: סמיון קריבושיין היה יהודי. המשטר הסובייטי היה מלא ביהודים, ומספר דיספרופורציונלי שלהם החזיק בתפקידים בכירים במשטר, במיוחד בשירותי הבטחון. ראש הנ.ק.וו.ד בשנתיים הראשונות של הטרור הגדול, גנריך יאגודה, היה בן להורים יהודים. האיש שהמציא את השיטה הידועה לשמצה של הגולאגים – חלוקת מזון על פי כמות העבודה שביצע האסיר, שיטה שהביאה למותם בהרעבה של מספרים עצומים של כלואים – היה נפתלי פרנקל. שלושה מהבכירים הבולטים של המפלגה לאחר התפגרותו של לנין – טרוצקי, זינובייב וקמנייב – היו יהודים; לטרוצקי מיוחסת הבדיחה, בעת כינוס של ועדה בכירה כלשהי, ש"שאם רק יוציאו מכאן את הגוי הזה" – בוכארין – "יהיה לנו מניין כשר".

המפלגה הקומוניסטית הרוסית ניהלה כל ימי שלטונה מלחמה, לעיתים מלחמת השמדה, כנגד האוכלוסיה השבויה בידה. רתימתם של יהודים למלחמה הזו הועילה מאד למשטר, כי בשל ההזרה שחשו היהודים מהמשטר הצאריסטי והעובדה שהרוסי הממוצע היה אנטישמי עד לשד עצמותיו הם הוכיחו את עצמם כקאדרים נאמנים מאד, גם כאשר מה שאמור היה להיות גן עדן סוציאליסטי התברר כגיהנום טוטאליטרי. לא היה להם לאן ללכת. הבדיחה הרוסית רוויית השטנה משנות העשרים – "התה של ויסוצקי, הלחם של ברודצקי ורוסיה של טרוצקי" – העידה על טינתה של אוכלוסיה כבושה, ועל המקום שאליו ינתב סטאלין לימים את השנאה.

הקומיסארים היהודים של סטאלין הגבירו את האנטישמיות כלפי יהודים במזרח אירופה. קריסתה של רוסיה ועליית משטר הזוועות הקומוניסטי יצרו גל חדש של תמיכה בתיאוריות קונספירציה, כשהבולטת שבהם היתה, כמובן, "הפרוטוקולים של זקני ציון". בהתחשב בכך שהם נכתבו על ידי המשטרה החשאית הצארית, שהיתה עסוקה במלחמת התגוננות כנגד מהפכנים קומוניסטים ושחשבה שיש מזימה יהודית מאחורי הקומוניסטים, זה לא צריך להפתיע. בעיניהם של חסרי השכלה ומשכילים למחצה, ה"פרוטוקולים" דמו דמיון מעורר טרדה למציאות; ב-1920, אפילו הטיימס הלונדוני תהה בקול אם הם אינם יצוג מדויק שלה.

* * * * *

בתחילת ספטמבר 1939 פלשה גרמניה הנאצית לפולין, והחלה בכך את מלחמת העולם השניה. הצבא הפולני נלחם באומץ רווי טירוף, והושמד. לא מעט מחייליו, ביניהם סבי, מרדכי מלאכי (אנגלנדר), היו יהודים. בשיר הקצר "איטשי-מיאר" התייחס אליהם ואל גורלם טשרניחוסקי כך:

נכנס איטשי-מיאר אל הקסרקטין,

ללעג ולקלס לרב ולקטין.

"מבין איטשי-מאיר נכנס לשם מה?

למות בעד פולניה, לשמה ולשמה.

ביש-גד איטשי-מיאר! לא זה הוא הספר;

לו שם, כבר פרח, והיה קומיסר."

"אתה הז'ידק, קום עשה חובתך:

בא היטלר, קצץ יקצץ פאתך!"

עמד איטשי-מאיר בתוך חפירה,

חרגה מכונית כבדה ממטירה

סביב כדורים למאות על חוגה,

נפל איטשי-מאיר ראשון בפלוגה."

(ההדגשות שלי)

וכשבועיים לאחר מכן תקפו הקומוניסטים מן המזרח. הם מיהרו להטיל את שלטון האימים הרגיל שלהם, והחלו בהגליית אנשים לגולאגים. מעריכים כי מספר האנשים שהם הספיקו להגלות עד שהגרמנים בגדו בהם היה כמיליון. אף שהמשטר הקומוניסטי חיסל, בין השאר, גם את האליטות האורתודוקסיות היהודיות, העובדה שיהודים רבים שמחו לבואם של הקומוניסטים – בהתחשב באלטרנטיבה, קשה להאשים אותם – הפכה את כולם, מבחינתם של פולנים רבים, לבוגדים ומשתפי פעולה. מכאן, בין השאר, האדישות הרבה שגילו פולנים לגורלם של יהודים, האדישות האיומה של "קאמפו דה פיורי" של מילוש: התחושה שהיהודים הם אויבים, שותפים לפולשים.

מלמן מתייחס בזעם לעובדה שהאסטונים, ובני המדינות הבאלטיות בכלל, רואים בפולשים הגרמנים של 1941 משחררים; אבל הוא כלל לא מזכיר, ולו במילה, את העובדה שברה"מ כבשה את המדינות הבאלטיות – בהסכמה שבשתיקה גרמנית – שנה קודם לכן, ושמבחינת הבאלטים הגרמנים אכן היו משחררים מהעריצות הסובייטית. שבוע בלבד לפני הפלישה הגרמנית, מחקו הסובייטים את ההנהגה האסטונית וגירשו כ-10,000 מהאסטונים לסיביר; רק כ-4,000 מהמגורשים הצליחו לחזור בסופו של דבר. עם הפלישה הגרמנית, רצח הנ.ק.וו.ד מאות אסירים ברחבי המדינות הבאלטיות. אילו הייתי אסטוני ב-22 ביוני, גם אני הייתי רואה בגרמנים משחררים.

מצבן של מדינות מזרח אירופה באותה תקופה עיוות את הפטריוטיות שלהן, במיוחד לאור העובדה שהן נכבשו מחדש על ידי ברית המועצות במהלך 1944-1945, הפעם לארבעים ויותר שנים. מי שרצה להשען על גיבורים שהתנגדו לכיבוש, נאלץ לחבק אנשים ששיתפו פעולה עם הנאצים ושרק מעטים מהם היו נקיים מדם יהודים. קשה מאד לדבר על מסורת פטריוטית במדינות הבאלטיות, או באוקראינה, בלי האנשים האלה. אולי זה הפשע האחרון של סטאלין: הטינוף לבלי שוב של יכולתם של העמים הכבושים להתגאות בעצמם. אבל הדרישה מהם, מצד זורוף ומלמן, להעלים את ההיסטוריה הבעייתית הזו, להעמיד פנים שהשואה היהודית היא האירוע החשוב בהיסטוריה שלהם, היא כפיית היסטוריה אתנו-צנטרית יהודית עליהם: מבחינתו של האסטוני הממוצע, ודאי האוקראיני הממוצע, הכיבוש הסובייטי היה גרוע יותר – משמעותית יותר.

* * * * *

כשמבקשים מאנשים שקיבלו חינוך ישראלי להסביר מדוע, בעצם, השואה היהודית גרועה יותר ממה שעשו הקומוניסטים, הם מתקשים לתת תשובה ברורה. תשובה נפוצה היא שהקומוניסטים בחרו קורבנות בשל סיבה פוליטית בעוד שהנאצים בשל קריטריון גזעי.

קודם כל, זה לא נכון: שני הצדדים השתמשו בפנטזיה פוליטית. הנאצים דיברו על "טוהר דם", אבל גרמני "ארי" שהמיר את דתו ליהדות חדל באחת להיות ארי והפך מועמד להשמדה. לקומוניסטים לא היתה בעיה עם קריטריונים אתניים לאפליה או השמדה. המקרה הבולט ביותר הוא ההולודומור, שואת-ההרעבה האוקראיינית, שאפשר שגבתה שבעה מיליוני קורבנות. בעוד שמיליונים גוועו ברעב בערים ובכפרים, מנעו הצבא והמשטרה הסובייטים בריחה של אוקראינים אל מחוצה לה, או הכנסת מזון אליה. פחות או יותר במקביל, חיסל הנ.ק.וו.ד. את מה שנותר מהאליטה האוקראינית, וחוקים חדשים שנכנסו לתוקפם דיכאו את התרבות האוקראינית ואת השימוש בשפה האוקראינית. (יצוין שמדינות רבות, ביניהן ארה"ב, מכירות בהולודומור כרצח עם; רוסיה, כמובן, מתנגדת – וישראל מתנגדת גם היא, מסיבותיה). יתר על כן, המשטר הקומוניסטי הכיר גם הכיר במוצא כסיבה לענישה: ילדיהם של מתנגדי משטר, עד ימי חרושצ'ב, היו מטרות לגיטימיות לרדיפה, למניעת עבודה ולמניעת מזון – דבר שבחברה שבה אין שוק חופשי הוא שווה ערך להרעבה ממוסדת. בשנות העשרים, נוהג רווח בקרב אפרטצ'יקים של המפלגה היה אונס בנותיהם של מתנגדי משטר, בידיעה שאיש לא יתבע עונש או נקמה.

טיעון אחר הוא שההשמדה הנאצית היתה מזוויעה יותר. הטיעון הזה נובע, במקרים רבים, מחוסר הכרה של החומר על הפשעים הקומוניסטיים. המקרה הידוע של פאבליק מורוזוב – הילד שעל פי התעמולה הסובייטית הסגיר את הוריו לנ.ק.וו.ד. משום שהסתירו מזון, ושנרצח על ידי איכרים זועמים, ושבשל כך הפך למארטיר בולשביקי – הוא ככל הנראה זיוף; אבל הזיוף מעיד על מערכת הערכים של המשטר, שבה הלשנה על הוריך היא מעשה ראוי לשבח. קשה להסביר מדוע הזוועות שחוו אסירים מן השורה בגולאגים – אני אפילו לא רוצה לדבר על הילדים – גרועות פחות מאלו של אסירי מחנות הריכוז. על פי השיטה שהמציא נפתלי פרנקל, כל עובד קיבל כמות מזון על פי כמות העבודה שביצע באותו יום. הכמות הבסיסית לא הספיקה לצורכי אדם; מי שהצליח רק למלא את מכסתו, הגיע ליום הבא חלש יותר, ובהתאם הסתכן בכך שלא יעמוד במכסה, שהיתה לא סבירה ממילא. מי שלא עמד במכסה, קיבל כמות קטנה יותר של מזון. התוצאה היתה הרעבה איטית עד מוות. התופעה שלימים תוכר כ"מוזלמן" נראתה לראשונה בגולאגים. אבל אפילו אם נקבל את הטיעון, אפילו אם המיכון והתיעוש של ההשמדה הנאצית, השימוש המזוויע בגופות ובחלקי גופות, גרועים יותר מההזנחה והרשלנות של הסובייטים, הסובייטים הרגו ועינו הרבה יותר אנשים. סבלה של אם אוקראינית למראה ילדה הגווע ברעב, או של ילדה אסטונית שאביה נלקח לגולאג, לא היה חמור פחות מזו של אשה או ילדה יהודיה באותו המצב. לטעון אחרת משמעותו ליפול לתפיסה של עליונות יהודית, תפיסה שסבלם של יהודים הוא אוטומטית גרוע יותר מסבלם של איכרים מזרח אירופאיים כלשהם שעליהם איננו יודעים דבר.

ההבדלים, בכלל, בין השיטה הנאצית והשיטה הסובייטית קטנים משנהוג לחשוב. במובנים רבים, השיטה הסובייטית היתה המודל: כשהנאצים בנו את מחנות הריכוז שלהם, הם הסתמכו על השיטה הסובייטית ובכל מה שקשור ללא יהודים – שנחשבו לחסרי תקנה – הם היו מיועדים להביא ל"חינוך מחדש" ולשילוב של האסיר המשוחרר בחברה הגרמנית החדשה. שבויי מלחמה רוסים יצאו ממחנות גרמניים הישר למחנות סובייטיים, ולהוציא השפה של התעמולה התקשו להבחין בהבדלים. שני הצדדים היו מדינות משטרה שנוהלו על ידי מפלגה, שלא היססה לבצע סטיות אידיאולוגיות חדות לצרכים אופורטוניסטיים. שני הצדדים העריצו זה את הלהט של זה, הלהט מדכא המצפון ומאפשר הזוועות של המשטרים האנטי-בורגניים; לא במקרה הם היו שותפים כל כך מוצלחים. סטאלין נהג לומר, עד יומו האחרון, "אחח, מה שאנחנו והגרמנים יכולנו לעשות ביחד!".

לרשות הסובייטים עמדו שני יתרונות: ראשית, מערכת תעמולה שנשענה על אינטלקטואלים עיוורים מרצון במערב (כאן המקום לבעוט שוב בנבלתו של סארטר), שעשו כמיטב יכולתם לטשטש את האמת והתנהלו באופן שדומה להחשיד להכחשת שואה; ושנית, העובדה שהפרוטוקולים שלהם, שחשפו את הזוועות ללא עוררין, נפתחו מאוחר כל כך. הפרוטוקולים הנאציים נפתחו כבר ב-1945.

בספר הבדיוני Fatherland, שמתרחש בגרמניה הנאצית המנצחת ב-1964, מתואר מה היה קורה אם הגרמנים היו מגיעים אל הגולאגים: הם היו, כמובן, משתמשים בהם לצרכי תעמולה, והיא היתה נראית בדיוק כמו שאנחנו מכירים את תעשיית הנצחת השואה, כולל שימוש בניצולי מחנות כמדריכים.

הדרישה להכיר בזוועות הקומוניזם איננה "עיוות שואה": היא דרישה לאיזון היחס ההיסטורי שזכו לו המשטרים הקומוניסטיים. כשאסטונים או אוקראיינים מנסים לטשטש את הצד האפל של הפטריוטיות שלהם, קרי רצח היהודים שהם היו שותפים לו, יש להתווכח איתם על כך באותה נחישות שבה אנחנו נאבקים בהירואיזציה המתמסדת והולכת של פאשיסט (יאיר שטרן) שהפטריוטיות שלו התגלמה, בין השאר, בתמיכה בנאציזם. אבל התעלמות ממה שעשו הקומוניסטים ועוזריהם, והדחקת פשעיהם, איננה "עיוות שואה"; זו הכחשת שואה נקיה. והיא מתבצעת על ידי גורמים ממסדיים בישראל.

אותם גורמים שהכחישו את השואה הארמנית, עד שהפכה פתאום לנשק פוליטי נוח כל כך.

(יוסי גורביץ)

צו ההגליה של אלי ישי

מוחמד אבו טיר נבחר בשעתו לפרלמנט כנציג מטעם החמאס. זה היה ב-2006. במסגרת אחת מפעולות התגמול של ישראל על פעולת הקומנדו שבה נלכד גלעד שליט, גשמי קיץ – במהלכו הרגו חמושי צה"ל 394 פלסטינים, כשלטענתם 270 מהם היו "מחבלים", קרי חמושי אויב, ופצעו 1,000 פלסטינים נוספים – הוא נעצר, הועמד לדין באשמת משהו ונשלח לשמש כקלף מיקוח במשך ארבע שנים. דא עקא, ארבע השנים שלו חלפו, גלעד שליט עדיין נותר בידי החמאס, וקמפיין שליט תאב הנקם צווח ש"משחררים קלף מיקוח". היה, על כן, צורך לעשות משהו, ולו כדי להרגיע את דעת הקהל.

שר הפנים שלנו, שאת ההבדלים בינו ובין מאיר מרטין כהנא נתקשה לזהות גם בעין מזוינת כדבעי, הוציא לאבו טיר צו הגליה. כמובן, הוא לא קרא לו כך – מנגנוני האפליה בישראל נזהרים מאד בדיבור בהיר; כך, למשל, תקנות מפלות לא מתייחסות ל"יהודים" אלא ל"מי שזכאים לעלות לישראל מכוח חוק השבות", והנה עוד סיבה למחוק אותו מספר החוקים שלנו – אלא פשוט "שלל את תושבותו" של אבו טיר בירושלים. כמו תושבי ירושלים הפלסטינים האחרים, לאבו טיר אין אזרחות אלא רק "תושבות", סטטוס שישראל העניקה לו בניגוד לרצונו ושהיא יכולה לשלול בכל עת – והיא מנהלת מערכה ארוכה לשלילת המעמד, אך ורק מפלסטינים.

משפחתו של אבו טיר יושבת בירושלים דורות רבים, הרבה לפני שמי מאבותיו של אלי ישי החליט שהגיע הזמן להפוך לפליט אפריקני. זכות התושבות שלו היא אינהרנטית, היא איננה נובעת מרצון זה או אחר של פקיד ישראלי, נבחר או ממונה: יש לו רכוש בירושלים, והוא החליט להתגורר בו. הוא לא ביקש מישראל להעניק לו זכויות כלשהן; היא זו שפלשה לתחומו, לא הוא לתחומה. ישי לא החרים את ביתו – זה כנראה היה נופל בבג"צ – אלא הפעיל את הסמכויות הרחבות הנתונות לו כשר פנים, ואדם שכבר שילם את חובו לחברה מצא שאין די בכך: המדינה ממשיכה לרדוף אחריו גם לאחר ששוחרר. תרגילים כאלה, והגליות במיוחד, היו חביבים על המשטר הצארי והסובייטי, ורווחו גם בקולוניאליזם הבריטי. עכשיו הם מופעלים גם על ידי המשטר הציוני – ובמה שהוא, רשמית, שטח ישראל גופא.

אבו טיר נעצר לאחרונה בעוון שהיה בביתו, או, על פי נוסח כתב האישום, "שהיה בתחומי מדינת ישראל מבלי שיהיה בידיו היתר שהיה כדין או היתר כניסה כדין או היתר תעסוקה כדין לכך". כלומר, יכול אדם להפוך לשוהה בלתי חוקי, בביתו-שלו, משום שלא נשא חן בעיני גזען בכיר.

במדינה נורמלית, התרגיל הזה היה נופל משום שזו ענישה כפולה. ישראל מזמן איבדה כל יומרה להיות מדינה נורמלית; מדינה שבה אדם כאלי ישי הוא שר הפנים לא יכולה להיחשב ככזו. אבו טיר צפוי להיות מורשע ולהכלא משום שהתעקש על זכותו לחיות במקום שבו גרו אבותיו – ולרוב מוחלט של תושבי ישראל היהודים לא יהיה אכפת מכך כלל, אם לא יתמכו בהתלהבות בפעולה.

אלו, רצוי להזכיר, אנשים שהאתוס המכונן שלהם טוען שהם שאפו מאז ומתמיד לשוב לארץ אבותיהם. יהודים היו, היסטורית, קבוצה שסבלה משמעותית מהגליות ומהצרת גבולה. אין לצפות שיהודי ישראל יבחינו בסתירה, בחריגה מכלל הזהב של "השנוא עליך לא תעשה לחברך" – ואם יבחינו בה, תמיד יוכלו לתרץ ש"אתן קרויין אדם ואין הם קרויין אדם”.וחוץ מזה, לנו היתה שואה.

(יוסי גורביץ)

לפני שנצטרך סרפיקו

ארבעה בלשים השתתפו בתקיפתו של גנב הרכב הפלסטיני עלאן אבו נג'מה מחברון. השוטרים, על פי הטענה – שאיננה מוכחשת – דחפו קנה של נשק לישבנו של אבו נג'מה, שפכו עליו אשפה, שמו סמרטוט מרוח בצואה על ראשו, והשתינו עליו. המחלקה לחקירת שוטרים הגיעה למסקנה שהשוטרים חיפו זה על זה ושיבשו הליכי חקירה. אי לכך ובהתאם לזאת, כמובן, היא החליטה להעמיד לדין פלילי רק אחד מהם.

כלומר, מתוך ארבע חיות אדם שאנסו והתעללו בחסר ישע, ואחר כך ניסו לטייח את הפשע, שלוש ימשיכו להיות חופשיות ויעמדו רק לדין משמעתי. אף על פי שמח"ש הגיעה למסקנה כבר בשלב מוקדם של החקירה שכולם, חוץ מאבו נג'מה, משקרים לה – השוטרים המשיכו בתפקידם.

זה לא המקרה היחיד, כמובן. בית המשפט המחוזי בחיפה זיכה אתמול עוד גנב רכב, מוחמד מוסא-חאלדי, מאשמת תקיפת שוטרים. מה שקרה בפועל, קבע בית המשפט, הוא שהשוטרים הם אלה שתקפו את מוסא-חאלדי תוך אלימות קשה. למזלו הנדיר של מוסא-חאלדי, נכח באירוע אזרח נורמטיבי מן הישוב, עורך דין, שהזדעזע ממה שראה והעיד לטובתו. אם היתה זו רק המילה שלו מול מילתם של שוטרים, סביר להניח שהוא היה סובל עוול כפול: סופג תקיפה חמורה מצד בריונים לובשי מדים, ויושב בכלא בשל עבירה חמורה שלא ביצע, תקיפת שוטר. מח"ש, אגב, סגרה את התיק נגד השוטרים שתקפו את מוסא-חאלדי.

שוטרים שתקפו אזרחים, או פושעים משעה שנאזקו, צריכים לעוף מהמשטרה. חד וחלק. תפקידו של השוטר הוא לא להטיל אימה אלא לאכוף את החוק. כוח מעורר בריונות וסאדיזם, ומי שלא עומד בדרישה המינימלית שלא להפוך לבריון לא יכול להמשיך ולהפעיל אלימות ממוסדת. על כך, בדרך כלל, אין עוררין אפילו בישראל.

אבל גם שוטר שהעיד עדות שקר, או שניסה לשבש הליכים, צריך לעוף מהמשטרה, מהר ובלי פנסיה. נטייתם של שוטרים לשקר כדי להגן על עצמם או על שוטרים אחרים, בדרך כלל בנסיון לטייח אלימות או רשלנות משטרתית, היא הבעיה החמורה ביותר שניצבת בפני כמעט כל כוח שיטור. זו בעיה מובנית, ולמשטרה אסור לגלות שום סובלנות כלפיה. שוטר ששיבש הליכים והעיד עדות שקר, ויצא מזה, ימשיך לעשות זאת גם בעתיד. מהסיבה הזו השוטרים שתקפו את אבו נג'מה צריכים להיות מושעים מכל תפקידי השיטור שלהם עד שיועמדו לדין, וההעמדה הזו לדין צריכה להיות פלילית ולא מנהלתית. רשלנות בלבישת מדים היא עבירה מנהלתית. עדות שקר או שיבוש הליכים הם עבירה פלילית. אסור לתת הנחות דווקא לשוטרים בעבירות כאלה. ואם הם יורשעו בדין, הם צריכים להפסל מלשמש בכל תפקיד ציבורי. כלפי שוטרים שסרחו צריך לגלות, בלשון הביטוי שהמערכת אוהבת, אפס סובלנות.

משטרת ישראל, זה סוד קטן מאד, היא ארגון שבור. הסיבה העיקרית לכך היא אי אמון נרחב מצד הציבור ביעילותה וחוכמתה. אי האמון הזה רק גובר כשנחשפת העובדה שעל השוטרים מופעל לחץ להפליל כמה שיותר אנשים – ובישראל, התבשרנו השבוע, שיעור הזיכויים בדין ירד לאחד מאלף, כך שפתיחת תיק פלילי היא שוות ערך לכל דבר ועניין להרשעה – וזו עוד סיבה לדרוש התנהלות הרבה יותר נוקשה כלפי השוטרים שלנו. משטרה שמתנהגת בהתאם לקודי השתיקה של המאפיה, חפה לי ואחפה לך, לא תוכל להשיב את אמון הציבור, ותהפוך במהירות למיליציה מושחתת, אם כבר איננה כזו.

 

הערה מנהלתית: פרויקט 300 חוזר לעוד סיבוב, ויימשך עד סוף חודש יולי. אני שומר לעצמי את הזכות לגלות גמישות: אם לא כתבתי פוסט בן 300 מילה ביום מסוים, אני מתכוון להשלים את הפער באמצעות כתיבת שני פוסטים ביום אחר. אם זה יצליח, אני מתכוון לשדרג את המצלמה העיקרית שלי או לרכוש עדשה מוצלחת. לתרומותיכם אודה.

(יוסי גורביץ)

מסמרים נטולי ראש

(הערה: הטקסט הנוכחי נכתב במקור עבור "אחר" והוא מפורסם כאן ברשותו של רון מיברג, באיחור. שאר הטקסטים של חודש יולי יפורסמו גם הם – יצ"ג)

מבוכה דיפלומטית אירעה בשבוע שעבר: מאבטחים במעבר אלנבי פתחו את השק הדיפלומטי של שגרירות בריטניה, עבירה חמורה על הכללים הדיפלומטיים. את המחיר ישלמו ישראלים שעובדים או לומדים בבריטניה: האחרונה הודיעה שעד שישראל לא תנהל חקירה רצינית, לשביעות רצונה, בפרשה, עובדי השגרירות בתל אביב לא ינפיקו ויזות לישראלים. זה אותו מעבר אלנבי, נזכיר, שבו לפני פחות מחודשיים החליטה פקידה על דעת עצמה שלא לאפשר לפרופסור נועם חומסקי להכנס לישראל, וגרמה בכך נזק ניכר למעמדה המעורער גם כך של המדינה היהודית היחידה במזרח התיכון.

בתוך כך, הודיעה ישראל בעליצות שהיא לא מאפשרת את הכנסתן של מכונות הנשמה ששלחו נשמות טובות מחו"ל לשטחים, כי להללו יש גנרטורים ובשביל לייצר כלי נשק, כידוע, צריך חשמל, כך שמכונת ההנשמה היא בעצם סיכון בטחוני נורא. ההכרזה הזו הגיעה כיומיים אחרי שישראל הודיעה שהיא מסירה את הסגר מהרצועה, כולל הכנסת סכנות בטחוניות קשות כמו מלט או ברזל לבניה.

במקביל, בעוד נתניהו מנסה להגיע בשלום לפגישה עם אובמה בשבוע הבא, ומצליח במאמץ לדחוק לשוליים את החלטת מרכז הליכוד שאוסרת עליו להמשיך את הקפאת-הדמיקולו של הבניה בשטחים, הודיעה איזו ועדה משרדית שראשית כל, היא תרחיב בניה יהודית בירושלים, ושנית היא מתכוונת להרוס שורה של בתים פלסטינים, וזאת בשל הצורך המרענן לבנות דווקא שם פארק ארכיאולוגי.

עכשיו, כשנתניהו זועק שכל המקרים האלה בכלל לא קשורים אליו ושלא היתה לו יד במעל, אני דווקא מאמין לו. אני זוכר את ימי שרון. אצלו זה לא היה קורה. שרון, שאחרי הכל, המציא את שיטת דחיפת העיזים לראשי ממשלות – כפי שיעיד כל בכיר אמריקני שביקר כאן בזמן ששרון היה שר, וגילה שבניית התנחלות חדשה תואמה בדיוק עם הגעתו – לא היה מוכן שישחקו בו באותו האופן שבו הוא שיחק בראשי ממשלות אחרים, והתרגילים נפסקו. כלומר, ההתנחלויות המשיכו להבנות והקרקעות המשיכו להגזל, אבל בשקט. אצל שרון, לא דחפו אצבעות לעיניים של מיטשל.

מה שאנחנו רואים כאן הוא מרד לגמרי לא שקט של פקידים. במשך כמה עשרות שנים, אנשי מפד"ל, מתנחלים ואנשי ש"ס נכנסו למערכת השלטונית הישראלית. יש כמה שיטות בעולם לטפל בפקידים שנכנסו לתפקידם תחת השלטון הקודם: בארה"ב מקובל שהם מגישים את התפטרותם לנשיא עם הבחירות, גם אם מונו על ידי אותו הנשיא עצמו. בבריטניה, עובדי ממשלה נחשבים למשרתי הציבור והם אמורים להגיש לשרים סיוע ביורוקרטי ואדמיניסטרטיבי ללא כל צל פוליטי. משהו דומה לזה מתקיים גם בצרפת, אם כי שם – עקב מסורת של חילופי שלטון תכופים בזמן הרפובליקה השלישית – כוחה של הפקידות חזק באופן מסורתי.

ישראל נוקטת במודל ייחודי משלה, שבו לפקידים יש עמדות פוליטיות שבהן הם לא מהססים לנפנף ושאותן הן לא חוששים ליישם – ויאמר השר את אשר יאמר. לצה"ל יש מזה עשור "רוח מפקד" – שהתחילה כשברק היה שר הבטחון ומופז היה הרמטכ"ל – שגורסת שכל ויתור לפלסטינים הוא מסוכן, ועל כן יש למסמס כל כוונה לוויתור כזה. תחת ברק ב-2000, קיבל הצבא הוראה לפתוח את נמל התעופה הפלסטיני בעזה – ולמרות שהוא לא סירב פקודה, הוא פתח את הנמל אבל סגר את הדרך המובילה אליו. תחת ברק ב-2010, קיבל הצבא הוראה מבג"צ לפתוח את כביש 443 לתנועת פלסטינים – אז הוא התיר להם לנוע בין הכפרים, אבל מנע את הכניסות לרמאללה, הבירה האזורית, כניסה שאפשרית דרך כבישים אחרים.

הצבא רגיל לעשות שבת לעצמו, זה לא חדש. אבל המגיפה התפשטה גם לזרועות האחרות של הממשלה הישראלית. הסיבה לכך פשוטה: אפסותם של ראשי הממשלה נתניהו ואולמרט. הפקידים המפירים את הוראות הממשלה נהנים מגב פוליטי. הם יודעים שהם לא יפוטרו ולא ישלמו שום מחיר, כי נסיון לכפות עליהם תשלום מחיר כזה יערער את מעמדו הפוליטי של ראש הממשלה. אלי ישי, שאחראי לכמה מהתחבולות הללו כנגד ראשי הממשלה שהוא לכאורה משרת, יושב איתן על כסאו ויודע שלנתניהו אין את הביצים הנדרשות לפטר אותו יחד עם כל שרי ש"ס, כפי שעשה שרון בשעתו.

באותה מידה, התרגילים שנוקט צה"ל נגד נסיונותיו הנואשים והולכים של נתניהו להציג פנים חיוביות יותר של ישראל בעולם נשענים על כך שנתניהו לא יעז לפטר את שר הבטחון שלו, וברק עצמו לא מעז להתמודד עם הפקידים והקצינים שלו – בהנחה שהיה רוצה בכך – משום שמעמדו הציבורי נחות משמעותית לעומתם. למעשה, מעמדו הציבורי נחות מזה של מחלה חברתית ממוצעת.

היום התקפל בג"צ בפרשת עמנואל. ההורים המנצחים אמרו בגאווה ש"היום הזה התברר כי מי שקובע במדינת ישראל הם גדולי ישראל ולא אף אחד אחר". בג"צ מצא את עצמו עומד לבד במערכה: ראש הממשלה הודיע שהוא מהאו"ם ושהוא קורא לכולם לכבד זה את זה. בכירי המערכת הפוליטית, שפעם היו פולטים לפחות איזו הצהרה מפה ולחוץ שיש לכבד את החוק, נמנעו מכך הפעם. סגן שר החינוך פורוש העביר את משרדו לאוהל מול הכלא לאות הזדהות, ושר החינוך גדעון סער גמגם משהו על כך שפורוש מייצג את מפלגתו אבל לא את משרד החינוך. נתניהו אפילו לא העלה על דעתו לפטר את סגן השר שהעז לקרוא להפרת פסקי הדין של בית המשפט העליון.

אף אחד לא מצפה מנתניהו ומברק שיעמדו במשמרות במחסום אלנבי או שיפטרלו במסדרונות העמומים של ועדות הבניה השונות. ראש ממשלה או שר בטחון אמיתי לא היו צריכים לעשות את זה: היה ברור שמי שפועל בניגוד למדיניות הממשלה יצטרך להכפיף את עצמו לרחמי השוק החופשי. תחת מקס ומוריץ שלנו, מצד שני, שכל עניינם הוא שרידה זוחלת של עוד קדנציה ושתלך המדינה לעזאזל, מתקיים בנו הפסוק התנכ"י ההוא: איש הישר בעיניו יעשה. וכך אי אפשר לקיים מדינה.

כך זה נגמר.

(יוסי גורביץ)

אופציית יוליאנוס: ספקולציה תיאולוגית-מדינית

אחד האירועים היותר מעורפלים בהיסטוריה היהודית הוא הנסיון להקים מחדש את בית המקדש השלישי. לא שמעתם עליו? זה לא במקרה.

סיפורנו מתחיל בבחור מתוסבך בשם יוליאנוס, נצר לשושלת הקיסר קונסטנטינוס, המכונה בטעות "הגדול". הלז ידוע בעיקר בגלל משום שהתנצר והפך את הנצרות לדת מותרת. נקודה שההאגיגרפים הנוצרים שלו השתדלו מאד להסתיר היתה שהוא היה פסיכופט לא קטן, אפילו יחסית לתקופה – המאה הרביעית לספירה – ושהוא רצח, בין השאר, את בנו. יורשו, לאחר כמה תככים ביזנטיניים במובן המילולי ביותר של המילה, היה קיסר מאוס במיוחד, כזה ששום היסטוריון מעולם לא ראה סיבה לכתוב עליו מילה טובה, בשם קונסטנטיוס. כתוצאה מהתככים הנ"ל נרצחה רוב משפחתו של יוליאנוס, וקונסטנטיוס יהרוג לימים גם את אחיו, גאליוס. כל זה נעשה בחסותה החסודה של הכנסיה, ויוליאנוס הצעיר הופך לאחד האנוסים הראשונים: כדי לשמור על חייו, הוא נאלץ להעמיד פני נוצרי אדוק, אבל בסתר הוא לומד את הפילוסופים הפגאניים. הוא נמשך במיוחד לניאו-פגאניזם, ויש סיבות להאמין שהוא השתתף בטקסים מאגיים, ביניהם טקסי כת אש אזוטרית.

בשת 355, והוא בן 24 שנים, הוא מזומן לחצרו של קונסטנטיוס. הוא מעריך שהוא עומד ללכת בדרכו של גאליוס, ולהפתעתו ולרווחתו המפלצת הזקנה ממנה אותו לנציג בכיר שלה – קיסר, בעוד קונסטנטיוס שומר על תואר האוגוסטוס – במערב האימפריה, שם יש בעיות עם ברבריים עקשניים. יוליאנוס מתגלה כמצביא מוצלח, אהוב על החיילים, וכעבור חמש שנים קורה הדבר הצפוי: הלגיונות מכריזים עליו כאוגוסטוס. הרומאים נערכו לסיבוב של הספורט החביב עליהם, מלחמת אזרחים, אבל קונסטנטיוס עשה לשם שינוי משהו מועיל והתפגר לפני שהמלחמה התחילה ברצינות.

יוליאנוס הופך לאוגוסטוס – לאחר הרפורמה הדיוקלטיאנית, יש שני דרגים של קיסרים: אוגוסטוס, המדרגה העליונה, וקיסר, הכפוף לו – והוא מתחיל בשורה של רפורמות, או שמא ריאקציות. הוא מנסה להחזיר את הקיסרות למה שהיתה לפני עליית הנגע הנוצרי. הוא לא עורך פוגרומים בנוצרים – למרות שכמה פוגרומים ספונטניים אכן פורצים, ונראה שהם לא מסבים לו סבל רב – אבל הוא מנסה לשבור את כוחה של הכנסיה. הוא שולל ממנה את כל המענקים שקיבלה, בתואנה הנהדרת שהוא רוצה להשיב אותה לתומתה ולעוניה – לך תתווכח עם זה! – והוא מנסה לארגן מחדש את הפולחנים הפגאניים. הוא מקים שורה של מקדשים שחרבו, והוא מנסה ליצור היררכיה פגאנית – מושג זר, מועתק מהנצרות, שלא מצליח לעמוד בכוחות עצמו.

כל ימי מלכותו של יוליאנוס הם כ-19 חודשים, והוא מת בקרב מול הפרסים. בין הנסיונות שלו להחזיר את העולם הקדום לתחיה, הוא מנסה גם להקים מחדש את מקדש היהודים בירושלים. זה לא עובד; יש שם תאונה מסתורית, אולי חבלה. ואחרי מותו, קיסרים נוצרים מגלים חוסר עניין מובן בהמשך היוזמה.

יש שתי סיבות, מבחינתו של יוליאנוס, לנסיון הקמת המקדש: לאחד את יהודי האימפריה, שהם עדיין מיעוט גדול, סביב הקיסר – ולתקוע אצבע משולשת בעין של הדוקטרינה הנוצרית, שגרסה שמאחר וישוע ניבא את חורבן המקדש, הוא לא יוקם שוב. אבל כל הראיות – המעטות – שיש לסיפור הזה מראות משהו משונה מאד: חוסר עניין בולט מצד היהודים.

למה? אחרי הכל, המקדש השני הוקם בפקודתו של מלך זר, כורש הפרסי, והורדוס, מלך זר – כך, לפחות, כך נתפס על ידי נתיניו – בנה אותו מחדש בתפארתו. ישעיהו, אחרי הכל, יכול להתייחס לכורש כאל משיח: "כה אמר יהוה למשיחו, לכורש…" אז למה, שלוש מאות שנים כמעט לאחר חורבן המקדש, עמדו רוב היהודים מן הצד?

סימן מובהק לפתרון השאלה הזו נותן לנו התלמוד, שמשמש במקרה הזה ככלב הלא-נובח של שרלוק הולמס: הוא לא מזכיר את יוליאנוס כלל. שוב: קיסר רומאי מנסה להקים את בית המקדש, העבודה מתחילה וכושלת, ואין אפס קצהו של אזכור. למה?

התשובה שלי היא שהאליטה הרבנית, כמו במקרה של העסקה עם הרומאים אחרי המרידות הגדולות, שוב מכרה את העם לשם שמירה על כוחה. הפרושים/הרבנים, אחרי הכל, חגגו את נצחונם על הצדוקים השנואים, קבעו ימי חגיגה לשם כך – נצחון שלא היה מושג אלמלא חרב בית המקדש השני. הצדוקים היו בני מעמד הכהונה. שהם עדיין היו בסביבה ושעדיין היתה להם משמעות אנחנו לומדים מסיפור משונה מהמאה השישית, שבו נוצרים מדווחים על רדיפתם על ידי "כהנים מטבריה".

אילו הוקם בית המקדש השלישי על ידי יוליאנוס, סביר להניח שהרבנים היו מוצאים את עצמם במאבק מחודש על לב ההמונים – מאבק שלאחר שלוש מאות שנים של שיתוף פעולה עם הרומאים והביזנטים מצד האוליגרכיה של שושלת הלל היה בהחלט עשוי להגמר אחרת. אז הם זזו הצידה, עשו כמיטב יכולתם לא לסייע לפרויקט, נשמו לרווחה כשהוא כשל – ואחר כך, כמקובל, מחקו אותו מהגרסה שלהם של ההיסטוריה. המשמעויות מסמרות שיער: אילו היו הרבנים נותנים כתף, אילו הוקם בית המקדש בזמן שיוליאנוס היה עדיין חי, מהלכה של ההיסטוריה היהודית היה מסתחרר כל כך עד שקשה לשער היום איך היה נראה. אולי הוא עדיין היה עומד; אולי חורבן שלישי היה משחרר סופית את היהודים מאמונתם הנפסדת. כבר לא נדע.

זו לא תהיה הפעם האחרונה שהממסד הרבני יבחר באסטרטגיה הזו. אנשיו יילחמו בשצף קצף במהפכה הצרפתית ובנורמות הליברליות שהביאה עמה. אפשר להבין את הריאקציונריות הזו אם אתה אציל צרפתי או פרוסי; היא מובנת קצת פחות כשמדובר באליטה היהודית – עד שזוכרים שמשמעותה של האמנציפציה וקריסת חומות הגטו היא גם קריסתה של הסמכות הרבנית על היהודים. הם כבר לא היו נתונים למשמעתם.

האנשים שעדיין נתונים למשיסתם של הרבנים, כמובן, לא יודעים את זה וכנראה גם לא ידעו. איש לא אמר להם שבכל רגע משבר הקריבו הרבנים את מאמיניהם לשם שימור עצמם, עד הבגידה האולטימטיבית במהלך מלחמת העולם השניה, כשרבנים הצילו את עורם והפקירו את בני קהילתם מאחוריהם. הרבנים למדו מזמן את הפטנט: מבחינתם, בערות היא המפתח לכוח.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: נורמטיבי, אבל לפניך

טל מור, הצעיר שדרס את שניאור חשין ז”ל, מנסה בימים האחרונים להשתמש בכל נשק העומד לרשותו כדי שיואשם רק בגרימת מוות ברשלנות ולא בהריגה. וכך, ביום ראשון שעבר, התבשרנו על אתר חדש בשם “טל מור – לא מפלצת”, שהקים חברו (או לפחות כך הציג את עצמו) מאור ניסן, ושאינו נגיש כעת (ישנו עדיין עותק במטמון של גוגל). עורכת דינו של מור, תמי אולמן, אף סיכמה את הסוגיה בחוצפה יוצאת דופן:

‘’המשטרה התבלבלה בבקשת המעצר בין סעיפי האישום הריגה וגרימת מוות ברשלנות, כאשר על הראשון העונש המקסימלי הוא עד 20 שנה והעונש על גרימת מוות הוא עד שלוש שנים”.

מתקפת יחסי הציבור של טל מור מתמקדת במסר ברור: “טל מור הוא אדם נורמטיבי”. התאונה הזאת היתה רק תקלה קלה, לא עלינו.

סיבת התקלה, כך לפי סוללת חבריו ועורכי דינו, היא לא שטל מור נהג ללא רישיון, או שמיהר להימלט מזירת התאונה, לכאורה מסומם ובגילופין, או שלא הבחין בשמשת מכוניתו המנופצת אלא רק לאחר שהגיע לביתו בצפון. הסיבה היא חשין ז”ל עצמו. כיצד הוא העז לרכב בשוליים, המיועדים לשימוש הנהגים?

ושוב, כמו אחרי כל תאונה קטלנית, גם הפעם עולה הקריאה לאסור על רכיבת אופניים בכביש. למעשה, כבר הוצבו תמרורים שלא מאפשרים להגיע אל היישוב מטע באופניים כלל, אלא רק ברכב, וצה”ל אוסר את הרכיבה על חייליו באופן גורף.

רוכבי אופניים אכן לא צריכים לרכב בשוליים של כבישים בין עירוניים. על פי תקנות התעבורה הנהוגות בישראל, אופניים הם כלי רכב לכל דבר, ועליהם לרכב בנתיב כמו כל כלי רכב אחר, בסייג שעליהם להשתדל לרדת לשוליים ולתת לרכב מהיר לעקוף אותם, אם הדבר אפשרי, ועל המדרכות, אגב, אסור בכלל לרכב (תקנה 129 בתקנות התעבורה).

אני מקווה שאין צורך להסביר על היתרונות של האופניים,  ודי אם נזכיר את תרומתם לשחרור האישה. הם  כלי תחבורה חסכוני, יעיל, ונגיש, בפרט במדינת ישראל שהיא מישורית ברובה, המרחקים בה קצרים, ומזג האוויר נוח.

אלא שרישיון הנהיגה הפך בישראל לזכות יסוד. אינך רשאי להיקרא אדם אם אתה לא מחזיק ברישיון נהיגה, ולראיה, בישראל שלילת הרישיון היא סנקציה פלילית, ולא הליך מנהלי של רשות הרישוי. התעודה כמעט ואינה משמשת כעדות לכשירות המחזיק בה, שאז היינו מצפים שברגע שהוכחה אי כשירות, ולו מזערית, שתבוטל מיד בידי משרד התחבורה, ולא כחלק מגזר הדין.

וכיאה לזכות יסוד, גם קבלת רישיון הנהיגה קלה למדי. הנהג הישראלי, כפי שיספר לכם כל נהג ישראלי, אינו יודע לנהוג. אני לא מוכן לקבל את הטיעון הגזעני שזהו פגם בגנום של אזרחי ישראל. בכישורי הנהיגה איננו שונים מהגויים, אלא בחינוך. והחינוך הוביל לכך שבישראל קם דור שלם של נהגים שבטוח שהכביש שייך לו ואוי למי שיפריע לו בדרך. על הכביש בישראל כל אחד הוא ליברטריאן כלפי עצמו וקומוניסט כלפי הזולת.

אך טל מור, בהיותו אדם נורמטיבי, מתחרט על מעשיו, אף שלא היתה זו אשמתו, כדבריו, שסטה עמוק לשוליים ודרס את חשין ז”ל. לא היתה זו גם אשמתו שהפקיר את הקורבן למותו וברח ממקום התאונה. הנה, הוא הסגיר עצמו למשטרה רק 14 שעות לאחר התאונה, כשידע שבידה מספר הרכב שלו. והוא גם עשה זאת בהקדם האפשרי, מיד לאחר שהתראיין בדמעות תנין לחדשות ערוץ שתיים, והקפיד לעשות זאת בשבע בערב, כדי שלא יספיקו לערוך ולבדוק את הראיון לפני השידור בשמונה.

ועוד ממשיך וטוען מור, בין דמעה לדמעה, שלא רק שחשין ז”ל העז לרכב בשולי הכביש (ששייכים הרי לנהגי המכוניות), הסיבה האמיתית שמתנכלים לאדם נורמטיבי כמוהו היא מבחן בוזגלו. לולא אביו של חשין ז”ל היה שופט עליון, הרי שלאף אחד לא היה אכפת מדריסתו, כמו במקרים רבים אחרים.

מור בהחלט נסמך על גדולים.  הנה, אלי ישי התלונן שנוהגים איפה ואיפה, כשאת השד העדתי החילוני "עושים מאמץ לסגור את הבקבוק, ואצל החרדים – ללבות את האש". ה-Hasbara הישראלית מתלוננת יומם וליל שכולם מבצעים פשעי מלחמה, אבל רק לישראל נטפלים. וכל שר הנחשד בפלילים ישמח לספר לכם על קופת השרצים של חבריו שרק מחכה להיפתח.

כך שטל מור הוא אכן אדם נורמטיבי. הוא אכן מתנהג בהתאם לנורמות הנהוגות בחברה הישראלית. שחררו אותו לבכות את דמעות התנין שלו בביתו, וכלאו במקום זאת את כולנו.

(שי אלקין)

בשערי קאנוסה

אתמול קיבל בית המשפט העליון את "הצעת הפשרה" של עובדיה יוסף וראש כנופיית סלונים, שמואל ברזובסקי, בפרשת האפליה בעמנואל. ברזובסקי ייצג את הכנופים שלו; יוסף את החרדים הסרים למשמעתו. נוכחותו של יוסף לא התירה לעותר הראשי, יואב ללום, כל ברירהף; לאחר כמה ימים שבהם עמד באומץ לבדו מול פחות או יותר כל העולם הרבני, לאחר שפטרונו יעקב יוסף התגלה כשפן וערק, לאחר שהוא ננזף על ידי יוסף וספג גינוי חריף מבית דין רבני, הוא נאלץ להסכים לפשרה.

התוצאה היתה שבג"צ קיבל על עצמו הסכמה שהתקבלה בין שני רבנים – או, כמו שאמר את זה היטב אחד ההורים מעמנואל, "היום התברר שהקובעים הם גדולי ישראל ולא אף אחד אחר". זכויותיהן האישיות של התלמידות הספרדיות צומצמו; מעתה הן לא ילדות בזכות עצמן, שיש להן זכות לחינוך ללא אפליה, אלא נתינות של שליט פיאודלי, שגורלן נקבע לא על פי חוקי מדינת ישראל אלא על פי ההסכמה של אדונן עם אדונים פיאודליים אחרים. הקביעה הזו מאשרת שיש קבוצות שבהן ההורים אינם אפוטרופסים ריבוניים על ילדיהם, אלא כפופים לרצונם ולשגיונם של "גדוילים".

החרדים לא ישכחו את זה. הם לא שוכחים דבר. הם למדו שעם מעט נחישות, אפשר לכופף גם את מערכת בתי המשפט. מלכתחילה, היה הטיפול בחברי כנופיית סלונים בכפפות של משי: האבות שנעצרו זכו לתנאים מיוחדים, ובית המשפט התקפל ובסופו של דבר לא שלח אף אחת מהאמהות למעצר. התוצאה הסופית של בג"צ עמנואל היא חיזוק חומות ההפרדה הגזענית במגזר החרדי: יוסף – תוך שהוא מודה בנומרוס קלאוזוס הקיים במוסדות האשכנזיים – קרא למאמיניו שלא לשלוח את ילדיהם לבתי ספר אשכנזיים. הפריבילגיה הזו תהיה שמורה רק לבכירי ש"ס. אלי ישי אמר דברים דומים: "אני לא חושב שנכון לקחת ילדה, להושיב אותה בתוך בית ספר, ששם התנכלו לה, והיא תלמד שם בכפייה". זונות מפרכסות זו לזו, תלמידי חכמים לא כל שכן: הרבנים האשכנזים והספרדים התאחדו נגד צאן מרעיתם, בלמו את נסיונותיהם של כמה מהם להגיע לעצמאות – וקיבלו גושפנקה של בג"ץ להמשך שליטתם בהם.

וכדי לוודא שלא יהיה מזור לילדים שיסבלו מאפליה גזענית, שלא יוכלו לשחק עם ילדים בהירים מהם, ושהוריהם "יחזו בעננים המאיימים של נחיתות הנוצרים בשמי מוחה הקטנים, ויראו כיצד היא מתחילה לעוות את ישותה, בפתחה מרירות בלתי מודעת כלפי אנשים לבנים" ממנה, דחתה הממשלה השבוע הצעת חוק שניסתה לקבוע שאסור יהיה להפלות ילדים במערכת החינוך.

נחזור על זה שוב: 56 שנים אחרי Brown vs. Board of Education, ממשלת ישראל מסרבת לומר שלכל ילדי ישראל יש זכות שווה לחינוך. אסופת הפחדנים הזו, ששומרת מכל משמר על כסאה, מוכנה להסגיר ילדים לגזעני החרדים, לחשוכים של ש"ס, ולבתי הספר הממלכתיים-דתיים שמפלים ילדים אתיופים. היא מוכנה לכרות במו ידיה אפילו את התפיסה – שמעולם לא היתה בה אמת רבה – שישראל היא מדינה שוויונית, כדי לסחוט עוד כמה חודשי שלטון. זו אותה ממשלה, נזכיר, שלפני חצי שנה דחתה הצעת חוק שקבעה שחלוקת הקרקע בישראל תהיה שוויונית. כמו אז, גם הפעם הצעת החוק היתה עשויה, שומו שמיים, להפסיק את האפליה הממוסדת של אזרחים ערבים בישראל.

ושוב הוכיחה הממשלה עד כמה נפסדת התפיסה של "יהודית ודמוקרטית", עד כמה היהודית תמיד תבוא על חשבון הדמוקרטית. ממשלת נתניהו פורמת במהירות שיא כל צעיף שהסתיר את האתנוקרטיה שתמיד היתה כאן, כאילו התגאתה בכיעורה ורצתה להפגין אותו בעיני העולם כולו.

הדבר המנחם היחיד הוא שזה לא יוכל להמשך עוד הרבה זמן. ואולי גם זו אשליה.

(יוסי גורביץ)

תמונה: מקטרת, כשל

pipe FAIL

מקטרת התירס הזו התלקחה עשר דקות בערך לאחר שהודלקה לראשונה. לקח: לא קונים מקטרת בחמישה דולרים.

(יוסי גורביץ)