אופציית יוליאנוס: ספקולציה תיאולוגית-מדינית
אחד האירועים היותר מעורפלים בהיסטוריה היהודית הוא הנסיון להקים מחדש את בית המקדש השלישי. לא שמעתם עליו? זה לא במקרה.
סיפורנו מתחיל בבחור מתוסבך בשם יוליאנוס, נצר לשושלת הקיסר קונסטנטינוס, המכונה בטעות "הגדול". הלז ידוע בעיקר בגלל משום שהתנצר והפך את הנצרות לדת מותרת. נקודה שההאגיגרפים הנוצרים שלו השתדלו מאד להסתיר היתה שהוא היה פסיכופט לא קטן, אפילו יחסית לתקופה – המאה הרביעית לספירה – ושהוא רצח, בין השאר, את בנו. יורשו, לאחר כמה תככים ביזנטיניים במובן המילולי ביותר של המילה, היה קיסר מאוס במיוחד, כזה ששום היסטוריון מעולם לא ראה סיבה לכתוב עליו מילה טובה, בשם קונסטנטיוס. כתוצאה מהתככים הנ"ל נרצחה רוב משפחתו של יוליאנוס, וקונסטנטיוס יהרוג לימים גם את אחיו, גאליוס. כל זה נעשה בחסותה החסודה של הכנסיה, ויוליאנוס הצעיר הופך לאחד האנוסים הראשונים: כדי לשמור על חייו, הוא נאלץ להעמיד פני נוצרי אדוק, אבל בסתר הוא לומד את הפילוסופים הפגאניים. הוא נמשך במיוחד לניאו-פגאניזם, ויש סיבות להאמין שהוא השתתף בטקסים מאגיים, ביניהם טקסי כת אש אזוטרית.
בשת 355, והוא בן 24 שנים, הוא מזומן לחצרו של קונסטנטיוס. הוא מעריך שהוא עומד ללכת בדרכו של גאליוס, ולהפתעתו ולרווחתו המפלצת הזקנה ממנה אותו לנציג בכיר שלה – קיסר, בעוד קונסטנטיוס שומר על תואר האוגוסטוס – במערב האימפריה, שם יש בעיות עם ברבריים עקשניים. יוליאנוס מתגלה כמצביא מוצלח, אהוב על החיילים, וכעבור חמש שנים קורה הדבר הצפוי: הלגיונות מכריזים עליו כאוגוסטוס. הרומאים נערכו לסיבוב של הספורט החביב עליהם, מלחמת אזרחים, אבל קונסטנטיוס עשה לשם שינוי משהו מועיל והתפגר לפני שהמלחמה התחילה ברצינות.
יוליאנוס הופך לאוגוסטוס – לאחר הרפורמה הדיוקלטיאנית, יש שני דרגים של קיסרים: אוגוסטוס, המדרגה העליונה, וקיסר, הכפוף לו – והוא מתחיל בשורה של רפורמות, או שמא ריאקציות. הוא מנסה להחזיר את הקיסרות למה שהיתה לפני עליית הנגע הנוצרי. הוא לא עורך פוגרומים בנוצרים – למרות שכמה פוגרומים ספונטניים אכן פורצים, ונראה שהם לא מסבים לו סבל רב – אבל הוא מנסה לשבור את כוחה של הכנסיה. הוא שולל ממנה את כל המענקים שקיבלה, בתואנה הנהדרת שהוא רוצה להשיב אותה לתומתה ולעוניה – לך תתווכח עם זה! – והוא מנסה לארגן מחדש את הפולחנים הפגאניים. הוא מקים שורה של מקדשים שחרבו, והוא מנסה ליצור היררכיה פגאנית – מושג זר, מועתק מהנצרות, שלא מצליח לעמוד בכוחות עצמו.
כל ימי מלכותו של יוליאנוס הם כ-19 חודשים, והוא מת בקרב מול הפרסים. בין הנסיונות שלו להחזיר את העולם הקדום לתחיה, הוא מנסה גם להקים מחדש את מקדש היהודים בירושלים. זה לא עובד; יש שם תאונה מסתורית, אולי חבלה. ואחרי מותו, קיסרים נוצרים מגלים חוסר עניין מובן בהמשך היוזמה.
יש שתי סיבות, מבחינתו של יוליאנוס, לנסיון הקמת המקדש: לאחד את יהודי האימפריה, שהם עדיין מיעוט גדול, סביב הקיסר – ולתקוע אצבע משולשת בעין של הדוקטרינה הנוצרית, שגרסה שמאחר וישוע ניבא את חורבן המקדש, הוא לא יוקם שוב. אבל כל הראיות – המעטות – שיש לסיפור הזה מראות משהו משונה מאד: חוסר עניין בולט מצד היהודים.
למה? אחרי הכל, המקדש השני הוקם בפקודתו של מלך זר, כורש הפרסי, והורדוס, מלך זר – כך, לפחות, כך נתפס על ידי נתיניו – בנה אותו מחדש בתפארתו. ישעיהו, אחרי הכל, יכול להתייחס לכורש כאל משיח: "כה אמר יהוה למשיחו, לכורש…" אז למה, שלוש מאות שנים כמעט לאחר חורבן המקדש, עמדו רוב היהודים מן הצד?
סימן מובהק לפתרון השאלה הזו נותן לנו התלמוד, שמשמש במקרה הזה ככלב הלא-נובח של שרלוק הולמס: הוא לא מזכיר את יוליאנוס כלל. שוב: קיסר רומאי מנסה להקים את בית המקדש, העבודה מתחילה וכושלת, ואין אפס קצהו של אזכור. למה?
התשובה שלי היא שהאליטה הרבנית, כמו במקרה של העסקה עם הרומאים אחרי המרידות הגדולות, שוב מכרה את העם לשם שמירה על כוחה. הפרושים/הרבנים, אחרי הכל, חגגו את נצחונם על הצדוקים השנואים, קבעו ימי חגיגה לשם כך – נצחון שלא היה מושג אלמלא חרב בית המקדש השני. הצדוקים היו בני מעמד הכהונה. שהם עדיין היו בסביבה ושעדיין היתה להם משמעות אנחנו לומדים מסיפור משונה מהמאה השישית, שבו נוצרים מדווחים על רדיפתם על ידי "כהנים מטבריה".
אילו הוקם בית המקדש השלישי על ידי יוליאנוס, סביר להניח שהרבנים היו מוצאים את עצמם במאבק מחודש על לב ההמונים – מאבק שלאחר שלוש מאות שנים של שיתוף פעולה עם הרומאים והביזנטים מצד האוליגרכיה של שושלת הלל היה בהחלט עשוי להגמר אחרת. אז הם זזו הצידה, עשו כמיטב יכולתם לא לסייע לפרויקט, נשמו לרווחה כשהוא כשל – ואחר כך, כמקובל, מחקו אותו מהגרסה שלהם של ההיסטוריה. המשמעויות מסמרות שיער: אילו היו הרבנים נותנים כתף, אילו הוקם בית המקדש בזמן שיוליאנוס היה עדיין חי, מהלכה של ההיסטוריה היהודית היה מסתחרר כל כך עד שקשה לשער היום איך היה נראה. אולי הוא עדיין היה עומד; אולי חורבן שלישי היה משחרר סופית את היהודים מאמונתם הנפסדת. כבר לא נדע.
זו לא תהיה הפעם האחרונה שהממסד הרבני יבחר באסטרטגיה הזו. אנשיו יילחמו בשצף קצף במהפכה הצרפתית ובנורמות הליברליות שהביאה עמה. אפשר להבין את הריאקציונריות הזו אם אתה אציל צרפתי או פרוסי; היא מובנת קצת פחות כשמדובר באליטה היהודית – עד שזוכרים שמשמעותה של האמנציפציה וקריסת חומות הגטו היא גם קריסתה של הסמכות הרבנית על היהודים. הם כבר לא היו נתונים למשמעתם.
האנשים שעדיין נתונים למשיסתם של הרבנים, כמובן, לא יודעים את זה וכנראה גם לא ידעו. איש לא אמר להם שבכל רגע משבר הקריבו הרבנים את מאמיניהם לשם שימור עצמם, עד הבגידה האולטימטיבית במהלך מלחמת העולם השניה, כשרבנים הצילו את עורם והפקירו את בני קהילתם מאחוריהם. הרבנים למדו מזמן את הפטנט: מבחינתם, בערות היא המפתח לכוח.
(יוסי גורביץ)
ובכך אתה מבהיר למה האמונה האינסופית במשיח שמחוייב להתמהמה מחויבת המציאות: כי כשהוא בא, לרבנים נגמר הכוח.
מכאן שציונות זה *באמת* לא יהדות אלא כפירה, נכון?
על איזה עסקה רבנית עם הרומאים לאחר המרידות הגדולות מדובר? "תנו לי יבנה וחכמיה"? מה היה לפרושים להציע לרומאים שיספק אותם? אני פשוט סקרן, גם כי אם נערוך משאל רחוב, ואפילו יהיו בו כמה חובבי היסטוריה, על ניקיון הכפיים של דמויות שררה, אפשר להניח שרבנים יזכו למקום ראשון(וברור, שלא בצדק, צריך רק לקרוא את הגידופים האיומים כלפי עמי ארצות, האלימות שבה נשרפו\נקברו ספרים של משכילים או מי שלא החזיק ברעיונות המתאימים)…
הרומאים רצו להחזיר את הארץ לתפקוד כלכלי נאות (מה שכמובן יאפשר להם לגבות מסים) ולשם כך הם הזדקקו למתווכים ביניהם לבין המוני היהודים.
מצד אחד המתווך צריך להיות בעל תבונה מדינית ואינטרסים כלכליים בהמשך השלום (שושלת הנשיאות הייתה מהאליטה הכלכלית של הארץ ובתלמוד אף מוזכרים עסקים שלה עם הקיסר) ומצד שני צריך להיות להם אמינות ויוקרה כלפי עמם (היעדרו למשל היה אחד החוסרים המרכזיים של השושלת ההרודיאנית ומשפחות הכהונה הגדולות) – את זה הם יכולים למצוא רק אצל האליטה הרבנית.
אני לא יודע מה הכוונה ב"ניקיון כפיים", אפשר לראות את הבחירה של משת"פות עם הרומאים כבגידה למרות שבאופן אישי אני סבור שזה לא היה חכם לדפוק את הראש בחומה הרומאית.
מופתי ומאלף. תודה מיוחדת על ההבנה לגבי חוסר התאימות של המבנה ההירארכי הנוצרי לפולחן הפגאני, נקודה שרוב האנשים לא מבינים.
זה נכון שאין תאימות בין המבנה ההיררכי הנוצרי לפולחן הפגאני, אבל רעיון האינטגרציה בין השניים לטובת הפגאניזם (ולא להיפך כפי שמוכר מההיסטוריה הנוצרית) דווקא מאתגר. אולי צריך לתת לזה עוד צ'אנס
יוסי תמשיך לכתוב כתבות על היסטוריה יותר מעניין מסתם כתבות
בפסקה האחרונה ציינת את מלחמת העולם השניה. זה דבר חדש לגמרי בשבילי ואשמח לקרוא עליו עוד.
חפש בגוגל "חסידות סאטמר", כנס לוויקיפדיה ותקרא תחת "תולדות החסידות" (אין לינק כי זה מבקש ממני קאפצ'ה ומנסיוני תגובות כאלו נופלות לתהום הנשייה)
מה שמדהים זה שעד היום הם חוגגים את יום הבגידה של האדמו"ר בחסידיו (שהרי כך הוא ניצל, ויכול היה לייסד את החסידות מחדש).
אבל צריך גם לומר שסאטמר בכל זאת הייתה אחת מרבות, ושלצד רבנים ואדמו"רים שהצילו עצמם על חשבון קהילותיהם היו גם רבים שנשארו, המשיכו להנהיג והלכו יחד עם כולם למשרפות. שחר אילן פרסם פוסט שעסק בפסיקות הלכתיות במצבים בלתי-אפשריים בשואה:
http://cafe.themarker.com/post/1545724/
יש גם את סיפורו של האדמו"ר מפיאסצנה שהמשיך לחזק את חסידיו באמונתם. דרשותיו נמצאו לאחר המלחמה ופורסמו בספר "אש קודש":
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A9_%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%A9
פוסט ממש מעניין מבחינה היסטורית, אם-כי מוסר ההשכל (אם הבנתי אותו נכון) ידוע, אז קודם כל תודה.
ידע והשכלה של ההמונים תמיד החלישו את כוחם של השליטים, והשליטים תמיד ניסו למנוע אותו. זה נכון לא רק עבור כהנים יהודים.
אגב, וללא קשר להנאתי הרבה מהפוסט, הכלב שלא עשה דבר באישון לילה לא היה כלבם של בני בסקרוויל, אלא כלב מסיפור שרלוק הולמס אחר, שאת שמו איני זוכר כרגע.
פוסט מצויין, כרגיל
רק הערה קטנונית אחת, הכלב המפורסם לקוח מהסיפור הקצר כתם כסף (silver blaze) ולא מכלבם של בני בסקרוויל
Is there any point to which you would wish to draw my attention?"
"To the curious incident of the dog in the night-time."
"The dog did nothing in the night-time."
"That was the curious incident," remarked Sherlock Holmes.
http://sherlock-holmes.classic-literature.co.uk/silver-blaze/ebook-page-10.asp
נכון! יתוקן מיד.
לא ידעתי על האפיזודה הזו, מעניין. לעומת זאת, על בגידתם המתמשכת של הרבנים בצאן מרעיתם ידעתי, והסיפור נכון לא רק לרבנות וליהדות אלא לכל אליטה. זכור פרק מהסדרה Yes Prime Minister בוהמפרי מסביר במלוא הרצינות לראש הממשלה למה חשוב שכך עובדי השירות הציבורי יהיו מוגנים בפני פצצות אטום ללא קשר להישרדותם של האזרחים.
מצד שני, הנסיך הארי שירת באפגניסטן.
Funny that.
אפגניסטן מקום גדול ובונקרים בו הרבה
יוסי, הרעיון שלך מעניין, ובאמת מדובר בפרשה שלא ידעתי עליה כמעט כלום. אבל נראה לי שבמסקנות שלך יש הכללה קצת מוגזמת כשאתה כורך ביחד רבנים שונים שפעלו במשך יותר מ-2000 שנה. נכון שיש דברים שלא השתנו, אבל כמו שכבר העירו לפחות חלק מהדברים האלה הם אוניברסליים ולא בהכרח מאפיינים של היהדות.
מרתק. אני מצטרף למי שכבר ביקש שתכתוב עוד ניתוחים היסטוריים.
נו, שוין. מצד אחד נמצא אדם קונקרטי, יוליאנוס. מצד שני ישות מטא-היסטורית אפיינית להיסטוריוגרפיה של תחילת המאה העשרים, היהדות הרבנית. הם בהתנגשות, למרות שאלו לא גופים שיכולים להתנגש. קבועי הזמן שלהם שונים בתכלית, וגם למי שמאמין ביישים מטא-היסטוריים, 19 חודשים הם לא הרבה זמן – מספיק זמן – בשביל שה"יהדות" תבצע סיבוב פרסה ביצועי.
יוסי- למיטב הבנתי לא כל(ואפילו לא רוב) הרבנים ניסו להציל את עצמם על חשבון קהילותיהם. היו כאלה שעשו זאת, היו כאלה שה"חצרות" כפו זאת עליהם מתוך הראיה שאם אין אדמו"ר אין המשכיות, והיו כאלה שלא עשו זאת כלל.
זה לא אומר שכל, או רוב, הרבנים צדיקים גדולים- אבל לא בהכל הם אשמים.
אבל שלושה שעשו בדיוק את זה – הרבנים של סאטמר, גור ובעלז הפכו לאחר מכן למנהיגים מכובדים ומוערכים ואף אחד לא חשב שאולי מי שנוהג כמותם לא ראוי להיות אדמו"ר.
הרבי מגור למשל קרע סרטיפיקט של אחד החסידים שלו שיכול היה להציל את חייו כי זה היה סרטיפיקט ציוני (אחר כך הוא ברח עם סרטיפיקט כזה בדיוק) אני יודע את זה כי החסיד ההוא שנספה היה סבו של מיכאל הרסגור. הרבי מבעלז ניבא נבואת שקר ואמר לחסידיו שרק טוב יהיה להם במקומם ושארץ ישראל נקנית בייסורים והוא נוסע להתייסר במקומם. זה שהיו גם דוגמאות הפוכות זו לא הנקודה , הנקודה היא ההתייחסות של הציבור המאמין למופת הזה וצריך לומר שהחסידים כאן יוצאים די פראיירים לא?
עם זה שהחסידים שי פתיים בנוגע לרבנים שלהם אני מסכים, אבל בפסקה האחרונה יוסי הציג את כלל הרבנים כמי שהונו את חסידיהם ונטשו אותם לאנחות. וזו פשוט תמונה לא נכונה, חבל לי שהוא קלקל מאמר יפה ומשכנע יחסית באנקדוטה לא נכונה.
דרך אגב ידועים לי לא מעט מקרים של רבנים שדחו(והורו לחסידיהם לא לקחת) סרטיפיקטים פשוט כי הם היו בטוחים ש"זהו" הגרמנים לא ימשיכו לתוך ליטא.לא שהקומוניסטים היו מציאה גדולה- אבל לפחות הם לא חיפשו ספציפית את היהודים לשלוח למחנות השמדה.
שאפו על הפגנת היושר האינטלקטואלי-ההקפדה לציין שזאת ספקולציה.
מה שמדביק את התזה הזאת ביחד היא ההנחה ש"הצדוקים עדיין היו בסביבה", והביסוס שלה הוא בעייתי. כלומר, מסמך נוצרי שמזכיר "כהנים" בטבריה (באיזו שפה הוא נכתב במקור ובאיזה מונח השתמשו? האם ייתכן שהנוצרים לא מבחינים בין כהנים לרבנים?) עוד לא אומר שממשיכי הצדוקים היו כוח פוליטי שצריך להתחשב בו.
צריך גם לוודא, בהנחה שאפשר לעשות זאת, שחבורת הרבנים הפרובינציאליים אכן היתה מעורה בתכניתו של יוליאנוס, ושאכן היתה זו תכנית ולא סתם רעיון שנזרק לאוויר. עד איזה שלב התקדמה התכנית? מה עלה בגורלם של מקדשים פגאניים אחרים שהוא רצה להקים מחדש?
קיצר, יש מה לחפור בנושא. ובכלל, שווה לכתוב ולדבר יותר על התקופה המרתקת הזאת, שנמחקה לגמרי מההסטוריה במדינת ישראל.
הנוצרים הבחינו היטב בין כהנים ורבנים – הם ידעו שאלו היו שתי סיעות נפרדות. הרבנים לא היו "חבורה פרובינציאלית": צאצאיו של הלל היו סמכות מקובלת ומוכרת בפלסטינה (בימי יוליאנוס הנשיא היה רבן גמליאל החמישי) ועוד בימיו של תיאודוסיוס, שהפך את הנצרות לדת רשמית, הוציא הקיסר להורג פקיד רומאי שלא נהג בנשיא בכבוד הראוי לו. בהתחשב בכל זה, ההיעדרות של המנהיגות הרבנית הרשמית מעוררת עוד יותר פליאה.
בהחלט יכול להיות. אני בור לגבי התקופה הנ"ל והתזה אכן עושה הגיון. אבל אם להתייחס לזה מחקרית, הסימוכין של המאמר הזה בכל זאת משאירים אותו ברמת הספקולציה. היות שזה מאמר בבלוג ולא דוקטורט, מותר לך.
אגב, מה הם המקורות האחרים חוץ מהמסמך שהזכרת לקיומה של סיעת כהנים במאה הרביעית? ועד כמה התכנית להקמת מקדשים עלה על פסים מעשיים?
לגבי "רבנים פרובינציאליים", אני עדיין חושב שהם היו כאלה כי בכל זאת מדובר במנהיגות מוקומית בפרובינציה. אני מנחש, וזה רק ניחוש, שאם התכנית לא ירדה לרמת הממשל בפלסטינה, לא בטוח שהרבנים היו מודעים לה.
חוץ מזה, יאללה, תן לי לשחק את פרקליטו של השטן, מה אכפת לך?:)
Very interesting article. Please write more like this one!
תיאוריות קונספירציה. תמיד כיף.
לגבי ההתנגדות לאמנציפציה, עד כמה שקראתי זו לא היתה נחלת הרבנים בלבד, אלא של שכבה שלמה של אליטה יהודית, מה שהתפתח להיות "היהודי המיוחד". הם העדיפו לשמור על משטר שנתן להם זכויות יתר לצד מגבלות מאשר להפוך להיות סתם עוד יהודי, ולו שווה זכויות. גם אותם לא הטריד במיוחד גורלם ואיכות חייהם של דלת עמם. כמו שכתבו כאן, זה עניין של אליטות, לא המצאה של רבנים.
טוב, אני יודע שזה לא קשור אבל אין לי מושג מה זה 'טויטר' ואיך משתמשים בו ואני גם לא זוכר את כל הקטגוריות של תחרות הפרסים שלך, בכל אופן לידיעה הזאת מגיע פרס בקטגוריה בפני עצמה.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3913607,00.html
לא זה ולא זה – והסיפור ידוע: בית המקדש הנבנה ע"י יוליאנוס חרב עקב רעידת אדמה חזקה שהכתה ברחבי האיזור. וזה היה בתקופה שהאימפריה הרומית כבר שרתה בדעיכה מהירה.
לא יודע לגבי רעידת האדמה, אבל יוליאנוס מת ב-363, ובעת ההיא האימפריה הרומית הייתה בת 390 שנה (או 871 אם אתה מוסיף את הרפובליקה). היא תשרוד עד 1453 בצורה כזו או אחרת, ואיך שלא תסתכל על זה לפחות עוד 800 שנה אחרי יוליאנוס. אולי דעיכה, אבל ממש לא מהירה…
מצטרף לכל קודמי בשבחות על המאמר המעניין.
אם אפשר בקשה חוצפנית, הייתי שמח לראות מראי מקום לטענות שאתה מעלה בהקשרים היסטוריים.
אור
שוב, בניית בית המקדש ב 363:
מתוך
Israel Seismic Activity Since The Times Of Jesus
• 363 AD Severe earthquake affecting most of Palestine and Jordan; Severe damage at Caesarea Philippi, Capernaum, Tiberias, Gadara, Sepphoris, Scythopolis, Sebaste, Gophnia, Jerusalem, Caesarea, Ptolmais, and Petra of the Nabataeans.
הייתי רוצה שיעשו סרט בנושא. משהו שיהפוך להיות פופולרי כמו הזבלון של דן בראון, אבל עם הרבה יותר אמת מאחוריו. מעניין איך יקבלו את זה בארץ הקודש.
אם היום היו מציעים לנו לבנות מחדש את בית המקדש, היינו רוצים את זה?!
חס ושלום! רובנו, כולל אנשים דתיים(!), מודים לאלי ההיסטוריה שדאגו לשים על הר הבית את מסגד אל-אקצה ובכך לפטור אותנו מסכנת המקדש. לא רק החילונים לא רוצים לראות את ירושלים חוזרת להיות בית מטבחיים, גם לדתיים זה לא ממש מתאים. הדת היהודית של ימינו לא יכולה להסתדר על מציאות של מקדש. ונראה לי שגם בתקופה המדוברת זה כבר היה נכון, ולכן לא היתה שום בגידה של המנהיגות. פשוט כמעט אף אחד לא באמת רצה את המקדש. הרבה יותר טוב לייחל לבנייתו עם בוא המשיח מאשר לחזות בבנייתו בעולם לא מתוקן.
המאמר מעניין בשל העובדה שכל העניין הושתק בתלמוד, שלנו היהודים מהווה לא רק את ספר ההלכה אלא גם את מקור ההיסטוריה הקונטמפורלית החשוב ביותר. שני מקרים מפורסמים אחרים של השתקה תלמודית הם היעדר הדיון בדמותו של ישו (התלוי)ובדת הנוצרית, וכמובן, היעדר האזכור של נצחון החשמונאים על הסלווקים. מאורע חשוב ביותר בהיסטוריה האזורית בכלל ובהיסטוריה היהודית בפרט.
עם זאת המאמר סובל משתי בעיות.
האחת, ההצעה הקונקרטית לבנות את בית המקדש השלישי הועלתה רק מספר חודשים לפני מותו של יוליאנוס וכמובן נזנחה על ידי יוביאנוס יורשו אשר היה שייך בכלל לשושלת אחרת, ונפח את נשמתו תוך זמן קצר מעלותו לשלטון. ההסבר האלטרנטיבי ל"התנגדות גורפת מצד הרבנים" הוא שפשוט קשה להוציא פרוייקטים שכאלו לפועל תוך זמן קצר. מה לגבי "הולילנד" והרכבת הקלה? גם זה באשמת הרבנים? נוסף על כך ליוליאנוס היו מיזמים רבים שהוביל מלבד הקמת בית מקדש ליהודים, בזמן הקצר שכיהן כשליט יחיד של האימפריה. זה לא היה ה"שגעון" היחיד שלו אלא חלק מתוכנית גדולה שברובה נכשלה לקעקע את מעמד הנצרות באימפריה.
הבעיה השנייה היא הטענה שההתנגדות של הממסד הרבני הייתה גורפת ע"ח "המאמינים הפשוטים". יש כאן הטעיה מכוונת או סתם אנאכרוניזם בראייה של הממסד הרבני כמקשה אחת. היו תומכים והיו מתנגדים והחומר ההיסטורי חסר לצורך קביעת מסקנה חד משמעית. למי שמעוניין הנה נקודת מבט מעט שונה (אף שגם היא לדעתי מעט מפוקפקת ובוודאי מאוד סלקטיבית)לרצף המאורעות: http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/mahanaim/milhama-2.htm
בסוף המאמר ישנה כבר התדרדרות ללוגיציזם מהזן המוכר והרע לפיו: "יש רבנים שהם נבלות." משמע ש"כל הרבנים הם נבלות" משמע ש"כל הרבנים היו תמיד נבלות, הינם נבלות ויהיו תמיד נבלות". מעט חבל לי על כך. להשמצה הפרועה והגורפת של של רבני הקהילות שהפקירו את תלמידיהם/חסידיהם אני לא מעוניין להתייחס באריכות. רק אומר שמפאת כבודם ומפאת כבודך רצוי שתסיר אותה.
רק בשביל להוסיף למורכבות, לא ברור אם אותו "עם" או אותו מושג עמום של "המונים יהודים" היו מעוניינים בהקמת בית מקדש שלישי במאה הרביעית. כתב כאן עמנואל לפניי שכיום הדתיים לא מעוניינים בהקמת בית מקדש ובחידוש הקורבנות. הייתי דתי עד גיל שבע-עשרה ומזכרוני הנושא כמעט שלא עלה, לפחות לא בשיח הדתי-לאומי, וגם לא בשיחות עם קרובי משפחתי החרדים (מסוגים שונים). יש סבירות לא מועטה שכך היה כבר במאה הרביעית, ולא רק בקרב הממסד הרבני אלא גם בקרב "המאמינים הפשוטים" שכפי הנראה כבר אז היו מאמינים די מתוחכמים.