מרצ'נדייזינג: אני מניח שזה היה חייב לקרות בסופו של דבר. גלעד שליט, אחרי הכל, הפך לסלבריטאי שבניגוד לכל בני מעמדו, מוכר לכל ישראלי וישראלי. אז עכשיו מגיע, בעקבות ספר הילדים, קו המוצרים השני.

משפחת שליט מארגנת צעדה, במטרה ללחוץ על ממשלת ישראל להסכים לתנאי העסקה של החמאס. התנהלותה של משפחת שליט זוכה לתמיכה צפויה לחלוטין של חוטפי בנם; הדבר היחיד המפתיע הוא פומביותה של התמיכה הזו, שלכל מסע פרסום אחר היתה מזיקה. אבל מסתבר שהמותג של גלעד שליט, הילד של כולנו, עומד יפה גם בעובדה שהצעדה שלו נתמכת על ידי וועדות ההתנגדות.

אנחנו שומעים, באדיבותו של מעריב, על הצעדה של משפחת שליט כבר שלושה שבועות כמעט. העיתון משקיע שטח פרסום עצום בקידום אירוע שטרם התרחש, ובין השאר החליטו שם לקרוא לקוראי מעריב ובעצם לישראלים כולם לענוד סרט צהוב לאות הזדהות. אלוהים יודע למה דווקא סרט צהוב (במעריב אמרו, בטעות, שמדובר בסמל בינלאומי לפדיון שבויים, בעוד שמדובר בסמל אמריקני לתקווה לשובם של חיילים שיצאו למלחמה); אולי בגלל שטלאי צהוב מסמל משהו שונה ולסרטים כחולים וכתומים כבר יש משמעות משלהם.

למה משקיע מעריב כל כך הרבה מאמץ בנושא? קודם כל, מפני שיש לו היסטוריה אומללה משלו בתחום (זוכרים את הקמפיינים של "די לאלימות" ו"איפה הבושה"?), ושנית משום שיש כמה וכמה בעלי עסקים גדולים שנותנים לכל הבלגאן הזה חסות, כשהבולט שבהם הוא רמי לוי, בעל רשת השיווק שניסה לאחרונה לרכב על גל העוינות לטורקיה והודיע שיפסיק לייבא מוצרים טורקיים. גלעד שליט, כמסתבר, הוא מותג לא מסוכן, שעסקים יכולים להשתמש בו ללא חשש.

במקביל מפעיל קונצרטיום שליט – משפחה, מטה מאבק, יחצ"נים, מרצ'נדייזינג, אלי הון, וסיוע עיתונאי כבד – לחץ כבד על צה"ל. הם דרשו – וקיבלו את הסכמת הצבא – שאחותו של שליט, הדס, תוכל להשתתף בצעדה למרות שהיא חיילת וכל חייל אחר שהיה משתתף בעצרת פוליטית היה עף, בצדק, לכלא. דרישה אחרת של הקונצרטיום, להפוך את חיילי חטיבה 188 למשתתפים בהפגנה נגד הממשלה, נדחתה. בינתיים. בקונצרטיום מכנים את חיילי החטיבה "חיילי יחידתו של גלעד". הם לא. חיילי היחידה שלו, אלה מהם שלא נהרגו בפעולה בה נחטף ושנשכחו מזמן מלב, השתחררו לכל המאוחר לפני שנה. אבל אם נתייחס אליהם כאילו הם חבריו לנשק של הסלב עצמו, אולי זה יעודד את הסחיטה הרגשית.

מעולם לא פעל כאן מכבש יח"צ כזה. כמו לפני החזרת הגוויות מלבנון, התקשורת מתגייסת כמעט כולה לצידו של הקונצרטיום. היא לא שואלת שאלות והיא מעלימה את הצד השני של הדיון. היא גם לא תשלם את המחיר, כשיהיה. נטען במעריב ש-20,000 הודיעו במסרוני SMS שהם יגיעו לצעדה; נראה כמה אכן יגיעו, כי צעדה בכל זאת דורשת קצת יותר מ-SMS. כשיצלמו אותם מהאוויר, רצוי יהיה שמישהו ישאל מי מהצועדים יירצח או ייחטף בעתיד על ידי משוחררי עסקת שליט.

דם תמורת גז: שר התשתיות הלאומיות, עוזי לנדאו – תודו ששמחתם לשכוח מקיומו – נאם אתמול (ה') נאום חוצב להבות. לנדאו, שחזר מן הנשיה הפוליטית באמצעות מפלגת "ישראל ביתנו", הודיע שישראל "לא תהסס להשתמש בכוח" כדי להגן על מצבורי הגז שנתגלו לאחרונה ושלבנון טוענת שהם שייכים לה.

אני לא יודע למי שייכים מצבורי הגז; חוסר האמון שלי בממשלת ישראל קטן אך במעט מזה שיש לי בהצהרות ממשלת לבנון. בכל זאת, יש שתי בעיות קשות בדברי לנדאו. קודם כל, האם הממשלה הסכימה לאיום הזה? האם היא התכנסה, דנה בשאלה הזו, והחליטה שהיא אכן מוכנה לצאת למלחמה עבור מצבורי הגז, והסמיכה את השר לנדאו להשמיע איומים בנושא? אם לא, באיזו זכות שר שתפקידו הוא רגולטורי במהותו מעז לקבוע מדיניות חוץ עצמאית, במיוחד בהתחשב בחשש למלחמה עם לבנון הקיץ?

הבעיה השניה קשה יותר. לפני כשלושה שבועות הודיע לנדאו שהוא יתנגד בתוקף לתכנית האוצר להעלות את אחוזי התמלוגים של ישראל מהמרבצים; הוא אף כינה את תכניתו של האוצר להינות גם הוא מ-140 המיליארדים המשוערים של יצחק תשובה "חזרה לימי פראבדה וצ'ה גווארה".

כלומר, מצד אחד לנדאו מתנגד שישראל תיהנה ממצבורי הגז, ומצד שני הוא מוכן להתחייב שהיא תשפוך את דם צעיריה עבורו. ספק אם נראה אי פעם בישראל שילוב כה דוחה של פטריוטיזם וקפיטליזם חזירי, בין התפיסה שהאזרחים חייבים הכל למדינה ובין התפיסה שהמדינה מצידה משאירה אותם לחסדיה הענוגים של היד הנעלמה. רק חסר היה שלנדאו יאמר "ההולכים למות יברכוך, תשובה".

למותר לציין שדה מארקר, שדיווח על דבריו של לנדאו אתמול, לא הזכיר את מה שהוא אמר לפני שלושה שבועות. הכנסת דבריו של שר לקונטקסט היא, אחרי הכל, הטיה פוליטית של הטקסט.

(יוסי גורביץ)

זבולון אורלב (הבית היהודי) מנע היום (ד') מנציג של וועדת המעקב לענייני חינוך לדבר בוועדת החינוך של הכנסת. הנציג, רג'א זעאטרה, רצה להציג נתונים על התרחבות הפער בין המשאבים המוקצים לחינוך במגזר היהודי ובין המוקצים לזה הערבי. אורלב סירב להניח לו לדבר, בתואנה שוועדת המעקב היא ארגון פוליטי ושהיא "הוקמה במטרה לרכז פעילות פוליטית הסותרת את חוק מטרות החינוך, לפיו חייבים לחנך את כל תלמידי ישראל שמדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית".

כלומר, אליבא דאורלב, מערכת החינוך הישראלית אפילו לא אמורה לנסות להעמיד פנים שהיא נייטרלית: היא צריכה להבהיר היטב לתלמידים הערבים שהם חיים במדינה לא-להם, מדינה יהודית. אמנם, המדינה גם דמוקרטית, אבל ברגע שנציג ערבי מנסה להצביע על העובדה שיש אפליה, היא הופכת מיד ליהודית: על זה אסור לדבר. עצם ההצבעה על אפליה פוגעת במדינה היהודית: הוא דורש שהמדינה תתייחס באופן שווה ליהודים ולאזרחים סוג ב'. מה שאורלב אומר בעצם הוא שברגע שבו ערבי מבקש שוויון, הוא מאבד את הזכות לשוויון.

ספק אם יש מישהו שיודע על הפערים בחינוך יותר מאשר אורלב. הוא היה מנכ"ל משרד החינוך במשך שנים ארוכות, ויצק מים על ידיו של שר החינוך הנצחי זבולון המר. אלו היו ימים שבהם למפד"ל עדיין היה כוח – כשעדיין, בעצם, היתה מפד"ל – ואורלב למד אז איך לגנוב סוסים, איך לטפח בתקציבים את מערכת החינוך הדתי על חשבון שאר מערכות החינוך, במיוחד זו הערבית, שתמיד נוחשלה במכוון.

פעם נחשב אורלב כגורם מתון. זה היה כשיצחק לוי החרד"לניק ירש את מקומו של המר כשר חינוך ומשך את המפד"ל ימינה, בסוף שנות התשעים. היום נוהג אורלב כאחרון בריוני הימין; האיש שלא מוכן לאפשר לנציגי ועדת המעקב לדבר בשל הפוליטיות שלה הזמין לדיוני ועדת החינוך את הפאשיסטים של "אם תרצו" ונתן להם יד חופשית לשקר ולהסית.

זבולון אורלב לא יכול עוד להעמיד פני מתון, פשוט משום שאין עוד מתונים שיצביעו עבורו. המפלגה שבה הוא חבר, הבית היהודי, מכילה בסך הכל שלושה חברי כנסת שהם בעצם שלוש סיעות שונות. אם אורלב רוצה לשרוד, הוא צריך לבלוט. אם הוא צריך לבלוט, הוא צריך להיות חבר ועדה פוליטי מאין כמוהו. אז הוא מספק מחסה לשיסוי באקדמיה של "אם תרצו", והוא משתמש בוועדה באופן שמיועד לפגוע בציבור הערבי – כי זה שמביא קולות במגזר שלו.

פעם, בשנות השמונים, התגאתה המפד"ל בשיעור הגבוה של ערבים שהצביעו עבורה: היא השיגה את הקולות האלה באופן שבו פואד בן אליעזר עדיין משיג אותם: הבטחה לחיבור לחשמל או למים זורמים. עזור לנו להגיע לשלטון ואנחנו נפעל מעט לקידום השוויון שלך. ההבדל בין בן אליעזר לאורלב הוא שאורלב לא יכול להרשות לעצמו היום להיראות כמי שפועל למען ערבים, או כמי שמקדם שוויון באיזשהו אופן. המפד"ל ההיסטורית יצגה את מעמד הבורגנים חובשי הכיפה. אורלב מייצג את מה שנשאר ממנו; ככה הוא נראה.

אבל יש כאן יותר מגזענותם של בורגנים אשכנזים חובשי כיפה. אורלב חשף את המלכוד של יהודית-ודמוקרטית: חוסר היכולת והזכות לערער על יהדותה של הדמוקרטיה, על כך שהיא דמוקרטיה ליהודיה ויהודית למיעוטיה. ערעור על כך מביא אותנו לדרישה למדינת כל אזרחיה – מושג שעזמי בשארה הבאיש את ריחו כל כך, שהוא מרחיק מיד את רוב היהודים. רובם מבינים שיש סתירה בין האפליה המובנית ובין התפיסה העצמית של דמוקרטיה – רוב מצטמצם והולך, יש לומר, לא מעט בשל האידיאולוגיה שקידם אורלב במערכת החינוך – אבל שוויון אמיתי מבעית אותם. אורלב, כמסתבר, מבין היטב את הפחד – ויודע בדיוק איך לנצל אותו. יש בזויים ממנו, אכן; אבל מאיווט ליברמן ובנימין אלון אף אחד לא ציפה לשום דבר.

(יוסי גורביץ)

ההתקפלות: את ההתחלה אפשר היה לראות כבר ביום חמישי שעבר, כשעשרות נשים פשוט סירבו למלא את צו בית המשפט ולהתייצב למעצר. בג"צ, במקום לעשות את הדבר ההכרחי – לא נעים, מצטלם זוועה, בעייתי ואף על פי כן הכרחי – הסכים לדחות את מעצרן ולדון בו שוב. מסקנה מתבקשת: אם יש מספיק בריונים בצד שלך, שיאיימו במהומות, בית המשפט העליון ייכנס איתך למשא ומתן. המדינה תתרפס ותרד על ארבע, ותמליץ לבית המשפט לוותר על המעצר שלך, כי מי צריך צרות.

וביום שלישי, אחרי כל זה, אחרי נסיון של החרדים לבטל את עצם הדיון על ידי הפעלת לחץ עצום על העותר המקורי, בג"צ בעצם נכנע. רק תשע מ-22 הנשים שנדרשו להתייצב למעצר יידרשו לעשות זאת מעתה (ניחוש: הן לא תתייצבנה, בהוראת ראש ארגון הפשע שלהן). כלומר, פחות ממחצית. אחד הגברים, עמי ברבר, שגם הוא לא טרח להתייצב למעצרו, אמר שהוא החליט על דעת עצמו "שאנו לא נמצאים ברמת פשיעה מספיק גדולה כדי להתייצב בבית המעצר". ברבר, נזכיר, הגיע להחלטה הזו אחרי שנים שבהן החליט על דעת עצמו שלא לעבוד ולהתפרנס מן המיסים שאני משלם.

עכשיו, אם אני הייתי מחליט שלא בא לי להתייצב למעצר – ולמי בא? – הייתי מוכרז כעבריין נמלט והייתי נשפט על עצם אי ההתייצבות. ברבר לא צריך לחשוש מכך. זה לא יקרה. מדינה נורמלית שומרת על מונופול על האלימות: ישראל ויתרה עליו היום. כל מי שיוצא נגדו צו מעצר יוכל לשאול, בצדק: למה הנשים החרדיות לא ואני כן.

ומילה על הציבור החרדי: בניגוד לסרבנים, שלוקחים בחשבון את העובדה שהם עוברים על החוק ושהם יצטרכו לשלם את המחיר על כך, החרדים דורשים גם לעבור על החוק וגם לא להיענש. כל הדיבור על "מסירות" הם הבל-הבלים, כשעסקניהם פועלים מאחורי הקלעים – הן בהפעלת לחץ על ללום הן בהפעלת לחץ על פרס, שבאופן מפתיע עמד בו ולא העניק להם חנינה עד לרגע כתיבת שורות אלו – כדי להסיר מעליהם את מר המאסר.

ההתנצלות: לגנרל סטנלי מק'קריסטל, מפקד הכוחות האמריקניים באפגניסטן, קרה דבר מביך: הוא אמר לעיתונאי מה הוא חושב על הבוס שלו, ברק אובמה ("לא מוכן, נראה מאוים"), על צוות הבטחון הלאומי של הנ"ל (שום דבר חיובי), על סגן הנשיא ביידן (אחד מקציניו של מק'קריסטל ירד על ביידן בנוכחותו של הגנרל, שבעצמו שאל "תזכיר לי מי זה"), ומוטב שלא לדבר על מה שהיה לומר על המקביל האזרחי שלו, השגריר באפגניסטן אייקנברי. לא ברור איך קרה דבר כזה, כל כך לא ברור עד שצריך לתהות אם מק'קריסטל נוהג לטעום מהיבול העיקרי של אפגניסטן. כפי שאפשר לנחש, אובמה לא אהב את מה שקרה, ומחר יצטרך מק'קריסטל להסביר את עצמו למפקד העליון שלו.

עכשיו, אם זה היה קורה כאן – כמו שקרה לבוגי, כמו שקרה למופז, כמו שקרה פחות או יותר לכל רמטכ"ל, מדיין והלאה (להוציא, אולי, משה לוי) ולהרבה קצינים בכירים אחרים (אל"מ משה תמיר הוא דוגמה מובהקת) – היינו מתחילים לראות את ההתפתלויות, את ההכחשות, את ה"דברי הוצאו מהקשרם", את כל חוסר היושר שהורגלנו אליו ושהפך לבדיחה את התפיסה שקצין צריך לומר אמת.

לא אצל מק'קריסטול. הוא מיהר להוציא התנצלות – לא הכחשה, לא הבהרה, התנצלות: "זו היתה שגיאה שהפגינה שיפוט גרוע ומעולם לא היתה צריכה להתרחש. לאורך הקריירה שלי, חייתי על פי עקרונות של כבוד אישי ויושר מקצועי. מה שמוצג במאמר הזה רחוק מלעמוד בתקן הזה. יש לי הערכה והערצה רבה לנשיא אובמה ולצוות הבטחון הלאומי שלו…" וכן הלאה. אף לא מילה אחת של תקיפה כלפי אחרים; כולן מופנות כלפיו.

כמובן, מק'קריסטל חושב על המשך כהונתו, או על כל פנים על מקומו בהיסטוריה. ואני עדיין חושב שאובמה צריך לעשות בו מעשה מק'ארתור ולשחרר אותו לאלתר מתפקידו. אבל איזה הבדל בין חייל מקצועי בארה"ב ומקביליו הישראליים!

ולהבדיל… המצור הישראלי על עזה קרס. אחרי ארבע שנים שבהן מנעה ישראל כניסה של שורה של פריטי מזון בסיסיים למדי לרצועה, ויתרה הממשלה אתמול רשמית כמעט על כל האיסורים.

דוברי הממשלה מנסים לעבוד עלינו בעיניים ולומר שהממשלה דנה בנושא עוד קודם למשט. תעשו לי טובה. לפני חודש עוד מכרתם לנו שאם יכניסו כוסברה לרצועה, נזק עצום ייגרם לבטחון ישראל. ופתאום, אחרי הפאשלה הצבאית על המרמרה שהפכה לפאשלה מדינית, המצור מתפוגג. אפילו חומרי בניה, שישראל חששה שישמשו לבניית בונקרים – עד כדי כך שנתניהו הגחיך את עצמו והציע לאירופאים לשלוח לעזה עצים לבניה – הותרו בכניסה. אז בשביל מה מתו תשעה אנשים? בשביל מה סירבנו ליחסים דיפלומטיים עם קטאר, שעלו על שרטון סירובה של ישראל להכניס חומרי בניה לרצועה? רק כדי להוכיח שוב שישראל מבינה רק כוח?

בנימין נתניהו, מהבזויים והמבוהלים שבראשי הממשלה שלנו, מי שלא העז לצאת להגנת בית המשפט העליון מול החרדים ומי שלא מחה כאשר סגן שר החינוך שלו העביר את לשכתו לאות הזדהות לכלא של גזעני עמנואל, מנסה עכשיו למכור לנו שהיה צריך להפסיק את המצור כי… הוא שימש את מערכת היח"צ של החמאס. נו? ולפני חודש הוא לא שימש אותם? מה, המשט נולד כמו אפרודיטה, מקצף הגלים? עד כמה אתה חושב שאנחנו מטומטמים? בעצם, אה, רגע, בחרנו אותך מחדש. שכח מהמשפט הקודם. נו, לפחות במקרה של אהוד ברק הטעות הזו לא תקרה.

חוסר מוסריות: אם יש מישהו שנראה פחות טוב מהממשלה אחרי הפיאסקו הזה, מדובר במשפחת גלעד שליט. לאורך כל הדיונים על הסרת המצור, צווחו תומכיה ודובריה שמדובר בוויתור על "קלף מיקוח" (ודיבורים דומים נשמעו בעת שחרורו מהכלא של איזה איש חמאס, אבל על כך העיוות שבתפיסה הזו כבר כתבתי).

המשמעות המבחילה היא שמשפחת שליט, משרתיה, דובריה, אחשדרפניה וכל השאר תומכים בענישה קולקטיבית של אוכלוסיה בגודל 1.5 מיליונים שחלק ניכר ממנה – כ-40% – הם קטינים. הם רוצים להפוך כמה מאות אלפי קטינים וילדים לבני ערובה, כאלה שמוצרי מזון בסיסיים נשללים מהם, וכל זה בנסיון שידוע מזה שנים שהוא נואל. המצור על עזה, הרי, התחיל עוד קודם לחטיפתו של גלעד שליט.

הפיכתם של אנשים שלא פשעו לבני ערובה לפעולתה של כנופיה חמושה היא מעשה בזוי וברברי. מי שנוקט בו, גם אם הוא מצויר בתקשורת תכופות כ"אציל" ו"שקט" – בתור משפחה שקטה, הם עושים המון רעש; בתור מי שלכאורה "לא מבינים בתקשורת" הם משתמשים בתקשורת כקהל שבוי די הרבה זמן, תוך הגעה לשיאים חדשים השבוע – הוא אדם בזוי וברברי. ולא, התפיסה ש"בשביל ילד עושים הכל" היא לא תפיסה ראויה בחברה תרבותית. אחרי הכל, על פי אותו ההגיון, אין להאשים הורים שמשחדים עדים במשפט שבו מואשם בנם, או מנסים לחלץ אותו מהכלא תוך פגיעה בסוהרים או אסירים אחרים. הכל בשביל הילד, לא?

ישראל כבר הודתה בשקט בשבועות האחרונים שענישה על החזקתו של גלעד שליט היתה אחת הסיבות למצור. מן הראוי לתהות בכמה זמן הוארך המצור, שכיום אפילו הממשלה מודה שהיה מיותר, בגלל שליטתה של משפחת שליט בתקשורת.

הפירומן הלאומי: הגרוטסקה של שר החוץ, אביגדור ליברמן, אמר היום שאם קדימה רוצה להצטרף לממשלה, היא צריכה לקבל עליה את עקרון הטרנספר, ולוותר על עקרון "שטחים תמורת שלום". כל מילה שלי מיותרת.

הערה כרונולוגית: חלפו 22 ימים מאז הקרב על המאווי מרמרה. דובר צה"ל טרם פרסם את הגרסה המלאה שלו לאירועים, וממשיך להסתיר את החומר שצילמו פעילים ועיתונאים שהיו על המשט. הוא כנראה יודע למה. התקשורת הישראלית, מצידה, מסרבת בנחישות מעוררת הערצה לשאול שאלות.

(יוסי גורביץ)

(יוסי גורביץ)

בוגי "משה" יעלון, בעוונותינו ממלא מקום ראש הממשלה, ממשיך להשיל עורות ולהראות את צבעיו האמיתיים. הוא נאם לאחרונה בכנס לרגל 70 שנה להקמת הלח"י. הוא בשיאו בכנסים כאלה: את נאום "נסיגה היא רוח גבית לטרור" שלו הוא נשא בכנס של רבני הסדר.

מלבד היללות שהתרגלנו אליהן מהנחש בנעליים, על כך שבשמאל שכחו מה זה להיות פאשיסטים – הפעם הוא אמר ש"לצערי, צאצאיהם הפוליטיים של מנהיגי המדינה מתייחסים לציונות בעירבון מוגבל, ואותה הגבלה חלה גם ביחס למקומה של ארץ ישראל במשנתם הפוליטית" – יעלון הוסיף ש"רעיונותיו של 'יאיר' צריכים לשמש מקור ללימוד ולדיון. תלמידי ישראל צריכים להכיר את הרוח הגדולה שהניעה את מייסד הלח"י ולשאוב ממנה מלוא חופניים אומץ ועוז רוח, כדי שבבוא היום יוכלו לשאת על שכמם את משא העם והמדינה."

חשוב להסתכל אל המקומות שבהם יעלון מדבר. פעם בקרב רבני הסדר, פעם – בנאום התולעים שלו – אל הפעילים היודו-נאציים של הליכוד, אנשי "החטיבה היהודית" של פייגלין, והפעם הוא משבח את שטרן בקרב אנשי הלח"י. הוא יודע למה: שטרן הפך בשנים האחרונות למושא הערצה בקרב נערי הגבעות וצעירי המתנחלים. זה הקהל שיעלון רוצה להנשא על כפיו אל ההנהגה.

הציבור הישראלי הרגיל – זה שהאכיל את יעלון היטב כל ימיו – בזוי בעיניו; בימים שבהם נשחט הציבור הישראלי, התפוצץ באוטובוסים ובמסעדות, נורה ונדקר – הכל בשל כשלונותיו של יעלון, בשל ברית הדמים שלו עם המתנחלים ובשל הסירוב הנלווה להקים גדר בינינו ובין הפלסטינים – העז יעלון לומר שהאנשים האלה, הרגילים, ההם שהסתובבו בלי המאבטחים והנהג האישי, לא עומדים במעמסה. הוא הודיע ש"מטרידה אותי יכולת העמידה של החברה הישראלית". מהציבור הישראלי, שאין לו כוח לכל הסער והפרץ הזה ובסך הכל רוצים לחיות את חייהם, אין לו שום ציפיות ועליהם הוא ויתר מזמן. הוא מדבר אל המהפכנים האמוניים.

בוגי רוצה שנחזור לערכיו של שטרן. כך יפה וכך נאה, ברוח הרטרו השוטפת אותנו, הרוח הבניימית הלוחשת כי כל דבר חשוב כבר נהגה . הבה נבחן מה הם אותם ערכים, על פי הטקסט המכונן של הלח"י שכתב שטרן, "עיקרי התחיה". מה יש לנו שם, בעצם?

• א. גזענות. אמנם מהסוג הרגיל, המקובל גם בקרב שמאלנים ששכחו מה זה להיות יהודים: התפיסה של היהודים כ"עם סגולה" (סעיף א').
• ב. כמיהה לארץ ישראל הגדולה, מנהר מצרים עד הפרת. רק שם, אומר שטרן, "ישכן לבטח העם העברי כולו". (סעיף ב'). זה אומר שבוגי כנראה מבשל לנו עוד כמה מלחמות, ומאחר והוא לא מצהיר על כך במפורש, כנראה שהוא לא רוצה שאנחנו הקטנים, משלמי משכורתו, נדע על כך.
• ג. מיליטריזם. ארץ ישראל שייכת לעם ישראל לא מכוח הבטחה כלשהי, אלא מכוח כיבושה בחרב. (סעיף ג'). בוגי ודאי גרגר מאושר כשקרא את הסעיף הזה.
• ד. מלוכנות משולבת בפאשיזם מיסטי. "אין תחיית האומה ללא תקומת המלכות". (סעיף ד').
• ה. סוציאליזם לאומי. ודי לחכימא. (סעיף יב').
• ו. טרנספר. או, בלשון שבוגי ודאי היה מעדיף, "חילופי אוכלוסין". (סעיף יד')
• ז. אימפריאליזם. שטרן העדיף את המילה "שלטון" (תרגום של ה-imperium הלטיני?), שמשמעה בלשונו "האדרת העם העברי להיותו גורם צבאי, מדיני, תרבותי וכלכלי [בסדר זה – יצ"ג] ראשון במעלה במזרח ובחופי הים התיכון." (סעיף טז').
• ח. בניית מקדש. בניגוד לרמב"ם, שטרן מכיר במשתמע בכך שאי אפשר לחזור לפולחן הקורבנות הישן, ושמנגל קדוש ורשמי בלב ירושלים לא רק יסריח את העיר אלא יגרור כמה גבות מורמות בעולם ובקרב היהודים עצמם, ועל כן המקדש שלו הוא "סמל לתור הגאולה השלמה" (יח').

כשקוראים את הערימה המהבילה הזו של זבל מחשבתי, קל להבין מדוע שטרן חשב שיש על מה לדבר עם הנאצים, מדוע השגריר הנאצי בטורקיה, מצידו, המליץ בהתלהבות לאדוניו ליצור קשר עם כנופיית שטרן, ומדוע שטרן הפך לאלילם של גברברי הגבעות: קשה לחשוב על טקסט יודו-נאצי מזוקק יותר.

אלה הערכים שבוגי יעלון רוצה שהנוער שלנו יתחנך לאורם. בהתחשב בדברים הללו, ובהיסטוריה של יעלון, קשה להמנע מן המסקנה שממלא מקום ראש הממשלה הוא יודו-נאצי מן השורה. כמעט גורם לך להתפלל לשלומו של נתניהו, שהוא הדבר היחיד שעומד בין בוגי ובין ההדק הגרעיני הישראלי, וגורם לך להתגעגע בעוגמה לתקופה שבה היה ברור מאליו שאסור להניח לאנשים כאלה להתקרב למושכות הכוח.

(יוסי גורביץ)

נקודה שנוטים לשכוח: הגזענות העמוקה באמת בעמנואל היא לא זו של החרדים האשכנזים – אף שהיא עמוקה עד למאד – אלא עצם העובדה שעמנואל קיימת; שאדמתם של פלסטינים הופקעה בתרגיל לגאליסטי או בריוני כלשהו (הנפוץ שבהם הוא הכרזה על "אדמות מדינה" והפנייתן של אדמות אלה, כמה משונה, לצרכי מהגרים ממדינה אחרת). כשתסתיים, אם תסתיים, פרשת חסידי סלונים, בעיית האפליה הקשה הרבה יותר כלפי הפלסטינים עדיין תשאר.

מלחמת תרבות א-סימטרית: חסידי סלונים, מתקבל הרושם, הגיעו לבית המשפט העליון לא כדי להגיע לפשרה כלשהי – הם הציעו הצעות נלעגות ומעליבות – אלא כדי לקבל מלחמה. הם התגרו מספיק, וקיבלו אותה. למה הם יצאו לקרב הזה? אולי כי החרדים ככלל חושבים שהם על סף נצחון, אולי כי מנהיג הכת חש שהוא צריך לשדרג את מעמדו בקרב קהילת האדמו"רים.

משהחל המאבק, הוא הפך במהירות לא-סימטרי. החרדים למדו היטב את לקח ההתנתקות: הם הציבו את הילדים והנשים בחזית המאבק. הם לקחו את הילדים עם האבות אל הכלא, כדי ליצור טראומה לעיני המצלמות. הנשים לא התייצבו למאסר, ואחד השמנדריקים הקבועים, דוד שמידל – ההוא מהמאבק סביב החפירות בברזילי ובעצם בכל חפירה, ההוא שהוביל את המאבק החרדי בפרשת האם המרעיבה – אמר שמה שהוא רוצה הוא ש"שהמשטרה תחפש אותן ותזיע. שתעצור אותן אחת אחת".

והנה, זה כבר עובד: בג"צ דחה את מעצרן של הנשים עד לדיון ביום ראשון, למרות שזו היתה הפרת חוק מאורגנת ומוכוונת מלמעלה. הגברים החרדים שבכל זאת הואילו להתייצב, קיבלו תנאים חריגים לעצירים, כמו הזכות להחזיק בטלפון. הנה, המדינה כבר מתכווצת. התמונות לא נעימות. והחרדים יודעים: זה יגמר בחנינה, כמו במקרה של מתנגדי ההתנתקות.

זה לא חייב להיות כך. אפשר להתייחס לכל הפרשה כאל שילוב של פשע מאורגן ומרי: מנהיג הכת, אחרי הכל, הוא זה שהורה לנשים שלא להתייצב למאסרן, והוא אף העניק 500 דולרים לכל אחד מההורים. לעצור את המנהיג, להחרים את רכוש הכת – כגוף ממריד או כארגון פשיעה – והדברים עשויים להשתנות. ההלם ודאי יהיה גדול: רבנים לא רגילים שמגיעים עד אליהם. הם התרגלו לכך ששלטון החוק מסתפק בדגי הרקק, לא בכרישים שמפעילים אותם.

בדיוק בגלל זה, כמובן, בגלל הפחד של הפרקליטות והמשטרה מהתמודדות עם רבנים – אותו פחד שראינו אחרי רצח רבין, במהלך ההתנתקות, אחרי שורה של התבטאויות של עובדיה יוסף, פחד שמשום מה לא מורגש כאשר הדברים מגיעים למנהיגי דת אחרים – החרדים צפויים לנצחון או שניים במאבק.

זעקת הבורות: הציבור החילוני יוצא למלחמת תרבות כאשר חלק ניכר מהתקשורת הישראלית מגיעה לקרב כשהיא נטולת תחמושת. הימים האחרונים היו הפגנת בורות אחת מביכה מצד הפרשנים החילונים המובילים.

בן כספית, האיש והמושג, נדהם לגלות שהחרדים לא באמת מכבדים את מוסדותיה של ישראל, את החוק ואת מערכת המשפט שלה. בוקר טוב, בן! כפרשן פוליטי נחשב, משום מה, ודאי שמת לב שאין לנו שר בריאות אלא רק סגן שר. ניסית פעם לחשוב למה? אתה זוכר, במקרה – זכרון הוא כלי הכרחי לפרשן פוליטי – את ההפגנה החרדית הגדולה מול בית המשפט העליון ב-1999? זוכר איך עלון חרדי פרסם את תמונתו של אהרן ברק עם ציור מטרה עליה? לא?

בוקר טוב לסימה קדמון. במאמר מביך כתבת הבוקר (במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות", עמ' 6) ש"הרי אפליית נשים בחברה החרדית היא נושא לא פחות מטריד. נשים שם יושבות באוטובוס מאחור, כמו השחורים בארה"ב בתקופות חשוכות. למה זה לא מטריד את מנוחתנו. למה על זה אין בג"צים." ובכן, סימה, לא יודע איך להגיד לך את זה, אבל דווקא יש בג"צ בנושא. אמנם, בית המשפט לא ממהר לשום מקום ויש לקוות שהפרשה המחפירה הזו תסתיים לפני שיחלוף עשור מאז העתירה, אבל יש. יכולת, אגב, לגלות את זה בעצמך: הקישור למעלה הוא התוצאה הראשונה בחיפוש גוגל "בג"צ קווי המהדרין".

בוקר טוב לגדעון לוי. התמוגגת הבוקר מהעובדה שהחרדים יכולים להתאחד – בפקודה, כמו חיילים – ולארגן הפגנות. עם כל הכבוד, להט לא מעיד בהכרח על שום דבר חיובי: אחרי הכל, למתנחלים שאתה מתעב – ואני איתך – יש לא מעט להט. הם יכולים לארגן יופי של הפגנות, כי גם להם יש חיילים. שוב ושוב אתה יוצא להגנתו של הציבור הגזעני ביותר בישראל, החרדים. מתי תפנים שלישראל יש יותר מבעיה אחת, ושהחרדים הם בעיה בוערת מאד? מתי תרד מהעץ המפא"יניקי, שריד ימיך לצד מלחך הפנכה ההוא, שמעון פרס, ותבין שהחרדים לא יעלו שוב את השמאל לשלטון?

בוקר טוב לכל כותבי החדשות היום. מבזק: כשעובדיה יוסף אוסר על פניה "לערכאות" ומזדעזע מכך, יש שני דברים שצריך לציין:

• א. כשיוסף מדבר על "ערכאות" הוא רומז ל"ערכאות גויים", ומשווה בין בית המשפט הישראלי ובינן. השימוש ב"ערכאות" אסור בהלכה, והעובר על האיסור הזה מסתכן מאד בכך שיוכרז כ"מוסר" או "רודף". יוסף, בקצרה, מסית…
• ב. …כהרגלו. הוא אומר את זה כבר שנים. בכך הוא לא שונה בדבר מרוב הרבנים החרדים. עמדתו כעמדתם – דחיה חד משמעית של מערכת המשפט הישראלית, משום שהיא מבוססת על משפט לא יהודי. זה לב הסכסוך: דרישתם של החרדים, אשכנזים וספרדים כאחד, להחליף את המשפט הישראלי במשפט אנטי-דמוקרטי ואנטי-אנושי. אם לא שמתם אליו לב עד עכשיו, ורובכם לא שם, אתם במקצוע הלא נכון.

בוקר טוב לכל כותבי החדשות והפרשנות בישראל. קראו את ספי רכלבסקי. אם הייתם קוראים אותו לפני עשור, כשהוציא את "חמורו של משיח", ומתייחסים אליו ברצינות הראויה לו ולא דרך מסנן זעקות ה"הסתה" של הדתיים והחרדים. אולי היינו במקום טוב יותר היום.

הבגידה הגדולה: יש עדיין אנשים שסבורים משום מה שש"ס היא מפלגה חברתית. הבל הבלים, שטות ורעות רוח: ש"ס התייצבה תמיד נגד הצעות חוק חברתיות. היא הצביעה נגד חוק הדיור הציבורי של רן כהן ולפני מספר שנים ניסה אלי ישי לחסל את סבסוד הלחם.

ש"ס היתה, מרגע הקמתה, מפלגה של אברכים ועסקני-אברכים. היא לא היתה שונה במאום מאגודת ישראל וגרורותיה, להוציא במוצאם של מנהיגיה ומצביעיה. ש"ס היתה, במידת מה, פתרון למועקה שחשו גזעני אגודת ישראל כשנאלצו, מסיבות אלקטורליות, לצרף מזרחים לרשימתם. עם דעיכתו של הליכוד, מוקד להצבעת המחאה של מזרחים בימי בגין ושמיר, לקחה ש"ס הרבה מהקולות האלה. אבל היא מעולם לא היתה מפלגתם של קשי היום, ותמיד שמרה על התנשאות שקטה עליהם – התנשאות שירשה משורשיה האמיתיים, הליטאיים. המקרה שקרה לפני עשור, כאשר הסתבר שעוזריו של עובדיה יוסף השמידו שקים מלאים בפניות תחנונים אליו שהגיעו ממאמיניו וממצביעי המפלגה, היה אופייני.

עכשיו הושלם המעגל. ש"ס הוקמה כדי להיאבק בגזענות החרדית-אשכנזית שלא העניקה לאברכים המזרחים את הכבוד שחשו שהגיע להם. אריה דרעי, במובנים רבים האב המייסד של המפלגה, פלט פעם בזעם ש"אין ציבור יותר גזעני מהחרדים האשכנזים". הוא ידע על מה הוא מדבר. אבל האליטה של ש"ס כבר השיגה את שלה: ילדיה מתחנכים במוסדות אשכנזים-אליטיסטיים. הם מקבלים את הכבוד המגיע להם. צוחקים מאחורי גבם, כמובן, אבל לא בפניהם.

לכאורה, ש"ס היתה צריכה להקרע בין העולם החרדי שממנו באים מנהיגיה ובין העולם המזרחי, הנפגע מגזענות החרדים, של מצביעיה. בפועל, לא היה שום קרע: המפלגה התייצבה אוטומטית לצד החרדים. עובדיה יוסף תקף את הפעילים שהעזו לפנות לבג"צ בשל האפליה – אפליה שהוא לא ניסה לפתור, מצוקה שהוא לא ניסה להקל. כשאחד מחברי הכנסת של ש"ס – מריונטות בחצרות רבנים, צריך לזכור – העז להביע את זעמו על המתרחש, הוא כמעט והודח.

החיות הביטו אל החזירים ואל בני האדם, ולא יכלו עוד להבדיל ביניהם – הם לבשו את אותן החליפות ועטו את אותם הכובעים.

התדרדרות בלתי מורגשת: במהלך ההפגנות החרדיות מול מגרש הרוסים אתמול, הגיע למקום חבר הכנסת ניצן הורוביץ ממרצ, יחד עם כ-20 מפגינים, כדי להעמיד הפגנת-נגד. החוק הישראלי מחייב אישור להפגנה רק אם משתתפים בה יותר מ-50 איש. אף על פי כן, המשטרה פיזרה את ההפגנה של הורוביץ והרחיקה אותו מהמקום.

שהמשטרה עושה כראות עיניה מול מפגינים, גם מפגינים ברשות, אנחנו יודעים כבר מזמן. שהיא מרשה לעצמה להתעלם מזכויותיו של חבר כנסת, ולהרחיק אותו, זה כבר חריג. סביר שהמשטרה, אילו נדרשה להסביר, היתה מעלה שיקולים של "בטחון" ו"סדר ציבורי". בפועל, המשמעות היא שלמשטרה אין כוח לכל הכאב ראש הזה של מדינה חופשית וזכות דיבור. לחבר כנסת יש זכות כמעט בלתי מוגבלת לנוע כרצונו. המשטרה צפצפה עליה אתמול, וכמעט אף אחד לא שם לב.

(יוסי גורביץ)

(יוסי גורביץ)

בין עמנואל וליטל רוק: לאחר שההורים החרדים הגזעניים – שני התארים האלה חופפים, כידוע – מעמנואל הודיעו לו בעליצות שהוא יודע לאיפה לדחוף את הפסיקה שלו, ואחרי שהם עשו לו הצגה באולם בית המשפט של "יהוה הוא האלוהים" ופצחו בריקוד סוער של "עצו עצה ותופר", נשרף לבג"צ הפיוז והוא הודיע שאם הם לא מצייתים לפסיקה שלו עד מחר, הם הולכים לכלא עד שיאמרו "רוצים אנחנו".

אני לא רואה הרבה ברירות אחרות שעמדו בפני בית המשפט, שאחרי הכל לא יכול לתת לכל רב ומצורע לבטל את הפסיקה שלו, אבל בהחלט יתכן שכמו במאבק המתנחלים בזמן ההתנתקות – שגם בו, כזכור, השתמשו המוחים בילדיהם ככלי פוליטי להשגת חמלה – הפסיקה הזו תגרום יותר נזק מתועלת, בכך שתהפוך את העבריינים לקדושים מעונים בקהילתם.

עם זאת, נוצרה תחושה לא נוחה. העליונים השוו את עצמם לבית המשפט של ארל וורן, שביטל למעשה את הסגרגציה בדרום ארצות הברית, ואמרו ש"הננו עדיין תקווה שבישראל לא יידרשו אותם אמצעים חריפים להם נזקקו בארצות-הברית לאכיפת פסק הדין שבמסגרתו בוטלה שם בתחום החינוך הדוקטרינה של 'נפרד אבל שווה'".

פסק הדין ההוא – Brown vs. Board of Education – אילץ את הנשיא אייזנהאואר להפעיל, באמצע שנת בחירות, את הצבא ולכבוש למעשה את ליטל רוק. שופטי בג"צ צריכים לדעת שאין להם כוח כזה. אחרי הכל, הצבא בז לפסקי הדין שלהם פעם אחר פעם, ונמנע מלקיים אותם. אבל שופטי בג"צ, שאחרי לכתו של אהרן ברק מעיזים לפחות להתמרמר, עדיין לא אצרו עוז לעצור את שר הבטחון או את אלוף הפיקוד בשל בזיון בית המשפט. נכון, למעצרו של ברק או של העלוב מזרחי תתלווה שערוריה איומה, אבל בית משפט שאכיפת החוק שלו היא חלקית, ושמרשה לעצמו כלפי סתם אזרחים את מה שהוא לא מעז מול בכירים חזקים, הוא-הוא המבזה את החוק, ואת הבוז כלפיו הרוויח ביושר.

יללת הפרזיטים: בשעה טובה ומוצלחת, ואחרי שהתלבט בנושא עשור אחד בלבד, פסק אתמול (ב') בג"ץ שיש לבטל את הקצבת הבטחת ההכנסה לאברכים. זה לא היה צריך להיות מסובך במיוחד: החוק קובע שקצבה כזו מגיעה רק למי שאין לו יכולת השתכרות, לאברכים יש – מה שחסר להם הוא הרצון לעבוד, הרגלנו אותם שבטלנותם היא על חשבון הציבור – ואף על פי כן, מדי שנה, הם מקבלים אותה. סטודנטים, לעומתם, לא רק שלא מקבלים קיצבה – מבחינת המדינה, הם יכולים וצריכים לעבוד; יש אברכים שצריכים פרנסה, אחרי הכל – אלא שהם חייבים לשלם ביטוח לאומי. אפליה לא מסובכת מדי, לא משהו שצריך לקחת עשור. ובכל זאת.

יצוין שהשופט אדמונד לוי, בדעת מיעוט, טען שיש להשאיר את ההקצבה על כנה משום ש"לימוד תורה הוא מצווה מדאורייתא", ועל כן יש "שונות רלוונטית" בין סטודנטים ובטלני ישיבות. כלומר, לשיטתו של לוי, יש אפליה בין השניים – אבל זו אפליה מותרת, וזאת על סמך עולם הערכים שלו, שאיננו מעוגן בשום צורה בחוק הישראלי. לוי, נזכיר, גם היה היחיד שפסק שממשלת ישראל איננה מוסמכת לסגת מרצועת עזה. לוי נחשב לסמן מתון של הציונות הדתית; מעניין מה יקרה כשמשה דרורי ונועם סולברג ישבו שם.

התוצאה היתה ילל וחרוק שיניים בחושך החיצון. בקרב מנהיגי הפרזיטים נרשמה התחרפנות חריגה, והם אמרו דברים שהם כנראה יתחרטו עליהם עוד כמה ימים. אהרן יהודה לייב שטיינמן אמר ש"זכות הקיום שלהם (החילונים – יצ"ג) זה להחזיק בכמה גרושים את לומדי התורה. אם הם יפסיקו, גם האמריקנים יפסיקו לתת להם כסף. זה בדוק ומנוסה." הבנתם, חמורים יקרים של משיח? זכות הקיום שלכם תלויה בכך שתמשיכו לפרנס את הטפילים הקדושים, ואם לא תעשו את זה – מיד תבוא עליכם "קפידא", ובסוף זה יעלה לכם יותר. אל תגידו שלא הזהרנו אתכם.

בהצהרה שמסבירה טיפה יותר מדי איך באמת מתקבלות החלטות בקרב ה"גדולים", נמסר שמפעיליו של יוסף שלום אלישיב החליטו שלא לספר לו בינתיים על החלטת בג"צ. מסתבר שטוחן ההרים הזה, "גדול הדור" עאלק, לא מסוגל לשמוע על הידיעה הזו בכוחות עצמו. לזכותו ייאמר שזה יכול לשמש תירוץ לא רע לעובדה שהוא הגן על הסאדיסט אליאור חן.

בשקט, בשקט, מעבר להרי החושך… כמה קילומטרים מכאן מחזיקה המדינה יותר מ-200 בני אדם במעצר בלתי פוסק, למרות שהם מעולם לא הועמדו לדין ועל אחת כמה וכמה לא הורשעו. אלה הבשורות הרעות. הבשורות הטובות הן שזה המספר הנמוך ביותר מאז 2001.

מצבם של עצורים מנהליים גרוע משמעותית מזה של עצורים או אסירים רגילים: הם אינם יכולים להגן על עצמם, משום שמהידע נגדם חסוי; לעיתים הם אף אינם יודעים במה הואשמו; ואם אסיר רגיל יכול לחכות ליום השחרור שלו, עציר מנהלי יודע היטב שאפשר יהיה להאריך את המעצר שלו גם ביום השחרור. ועוד פעם. ועוד פעם.

הפרקליטות, להגנתה, טוענת שהיא נשענת על אמנת ז'נבה הרביעית. נחמד מצידה. אולי היא תרצה להסביר, על פי אותה אמנה, מדוע יש התנחלויות בשטחים כבושים למרות שהאמנה אוסרת על כך. אולי גם תרצה להסביר האם היא באמת חושבת שהאמנה חלה על מצב שבו הכיבוש הוא קבוע לכל דבר ועניין, והאם היא באמת חושבת שכותבי האמנה העלו בדעתם מצב רפאים כזה, של מעצר בטחוני שנמשך שנים ארוכות מבלי שלעציר יש יכולת להגן על עצמו או להשתחרר.

לזכור ולא לשכוח: הכיבוש הישראלי בשטחים לא היה יכול להתבצע ללא שיתוף פעולה נלהב של פרקליטים ומשפטנים, מאהרן ברק ומאיר שמגר ומטה. לזכור ולא לשכוח: בתי המשפט הישראלים אישרו כל דבר תועבה ועוולה, כמו ענישה קולקטיבית והריסת בתים, על סמך דברו של "המפקד הצבאי". בלי החיפוי של הפרקליטות ובתי המשפט לכיבוש, הוא היה נחשף כבלתי לגיטימי לציבור הישראלי לפני עשורים. הכיבוש לא מתחיל בזמבישים או בנערי גבעות; הוא מתחיל בפרקליטים להוטים לדבר עבירה כמו פליאה אלבק, ובמנהלי המחלקה שלה – אהרן ברק, למשל – שהעדיפו להביט הצידה.

פֵטִיש הבור: יש כמה וכמה דברים שוועדת חקירה אמיתית, לא ועידת הדמה שהוקמה לאחרונה, לפרשת המשט היתה צריכה לחקור. השאלה איפה היה הרמטכ"ל גבי אשכנזי בזמן ההתקלות היא לא אחד מהם.

זו היתה כותרת ראשית שלשום: אשכנזי לא היה ב"בור" ברגע השיא. היה שם רק קצין זוטר, איזה אלופ'לה שבמקרה משמש כראש אגף מבצעים, טל רוסו. אה, כן, ועוד איזה שליש, שבמקרה פיקד על חיל הים באותו ערב (כמו בכל ערב), היה בשטח.

כל המבצע הזה היה, אולי, בסדר גודל חטיבתי. הוא לא הצריך, על כן, תשומת לב של קצין בכיר מאל"מ. הגיוני שמפקד חיל הים היה שם כי אחרי הכל המבצע הצריך חלקים ניכרים מכוח האדם של החיל שלו, אבל בהתחשב בנטייתו של אלי מרום לירות באוויר ללא צורך, אולי היה עדיף להסתפק בסגנו.

מה, בעצם, היה מועיל אשכנזי? האם זאב הים הוותיק מגולני היה נותן פקודות מדויקות יותר ללוחם על השייטת שעל הכבל? האם הקברניט המנוסה, שבע הסערות, היה מנווט את הספינות טוב יותר? כנראה שלא. אז למה השאלה הזו עולה בכלל? למי מועיל קצין בכיר שנמצא בשטח וסתם מלחיץ את הקצינים הזוטרים? למה אי אפשר היה לשלוח מח"ט, או מה שלא תהיה המקבילה של חיל הים לכזה, לעשות עבודה של מח"ט? למה הוא היה צריך פיקוח של שלושה דרגים מעליו?

בגלל ההתיילדות, זה למה. זה התחיל בלבנון, כשפעולה בסדר גודל מחלקתי – והפעולה בים, נזכיר, היתה בחלק גדול מהזמן פעולה של שורה של כוחות קטנים יותר, כיתות – היתה מצריכה אישור ומעקב צמוד של אלוף הפיקוד. אי אפשר לתת סתם לאיזה סג"מ, שבסך הכל הוסמך לעשות את זה לא מזמן, לקחת ילדים לשטח. לא, הוא צריך השגחה של מבוגר – רצוי מישהו שהפעם האחרונה שעשה משהו כזה היתה לפני שני עשורים. הוא יוכל לטחון לו את השכל בקשר, אם משהו יסתבך. לסג"מ זה לא יועיל מי יודע מה, אבל האלוף יוכל לומר אחרי זה להורים, אולי גם לוועדת החקירה, שהוא עשה כמיטב יכולתו.

הגיע הזמן להפסיק עם זה כבר. זו בראש ובראשונה חיילות רעה, והיא מנטרלת את יכולת החשיבה העצמית של המפקד בשטח. תמתק לאשכנזי שנתו.

(יוסי גורביץ)

(יוסי גורביץ)