החברים של ג'ורג'

הנסיונות לשבש את האירוע של “שוברים שתיקה” מעידים על הפחד של הימין היהודי מחשיפת האמת – ומשבירת קוד השתיקה של הכנופיה

השתתפתי אתמול (ו’) באירוע לציון עשור לקיומו של ארגון “שוברים שתיקה,” אירוע שבמהלכו הקריאו כ-300 אנשים קטעים מהעדויות שאסף הארגון לאורך השנים. האירוע היה פשוט: אנשים עלו לבמה והקריאו את העדות שהם קיבלו מראש. דרגה, יחידה, גזרה, שנים, ואחר כך העדות עצמה.

במקום היתה הפגנת נגד קטנה, של כשלושה עד חמישה משתתפים. הם הניפו שלט שאומר שהעדויות שמוקראות הן שקרים. גלינה, שלא מוותרת על הזדמנות להטרלה טובה, ניגשה אליהם, פעמיים, עם הספר של “שוברים שתיקה,” פתחה אותו וביקשה מהם להצביע על השקרים. הם לא ידעו מה לומר. אחד הודה שהוא כלל לא קרא את העדויות. גלינה הציעה את הספר למפגין שני. הוא אמר שהוא אפילו לא מוכן לגעת בו. משלא נותר להם מה לומר, אחד מהם התחיל בתרגיל הישן – נראה לכם שהיו יכולות להיות הפגנות כאלה ברמאללה ועזה? במילים אחרות, “לכו לעזה” הישן והרע. כנראה שלא עדכנו אותו שזה שודרג ל”לכו לסוריה.”

במהלך ההקראה שלפני וזו שלי, עלוב נפש כלשהו, עטוף בדגל ישראל, התייצב מול הבמה והתחיל לצעוק ולנסות לשבש את ההקראה. זו לא טקטיקה חדשה. “אם תרצו” נקטו בה שורה של פעמים. ככה זה בימין היהודי: הוא לא מוכן לתת למי שלא חושב כמוהו לדבר. אחר כך בא שוטר ולקח אותו הצידה.

אבל הבעיה היא לא הנסיון הכושל לסתימת פיות: הבעיה היא הדרישה לעצימת העיניים. הימין היהודי יודע היטב שמה שהוקרא על הבמה אינו שקר. הוא יודע היטב שיש עשרות ומאות תקריות, על בסיס יומי, של התעמרות של חמושים בפלסטינים. הוא יודע את ×–×” – אבל הוא לא מוכן שידברו על כך.

הקוד שלו, כפי שאמר אחד המפגינים לגלינה, הוא “למה לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ?” זה קוד השתיקה של המאפיה. זה הקוד שכופים אנסי ילדים על קורבנותיהם: אל תדבר, אחרת יהיה רע לכולנו. סותמי הפיות ועוצמי העיניים רואים בשוברי השתיקה בוגדים בדיוק בגלל שהם העזו לשבור את האומרטה. הזעם כלפי מי שהיה פעם חלק מהקבוצה ויצא מהשורה, תמיד גדול מהזעם כלפי מי שאף פעם לא השתייך לכנופיה.

הזעם הוא על חשיפת האמת, ×›×™ הימין היהודי רוצה שנחיה בשקר. הוא לא רוצה שנדע מה המחיר של הכיבוש. הוא רוצה שנמשיך לחשוב שזה משהו זמני ×›×–×”, לא נעים אבל יעבור, ושלא קורה שם משהו יוצא דופן. כשמאות אנשים שוברים את קוד השתיקה ומספרים מה עבר עליהם ומה הם עשו, × ×”×™×” קשה הרבה יותר להעמיד פנים שלכיבוש אין מחיר ושהנכבשים בעצם רוצים להיות כאלה (דוגמא לטמטום מהסוג ×”×–×” נרשמה לאחרונה בטמקא – “אתה תופס את הראש ומבין שאיכשהו אנחנו גם צבא ×”×”×’× ×” לפלסטין, ואיך ×–×” שאנחנו כל כך גרועים בלשווק את ×–×”?”.)

לכיבוש הבלתי פוסק יש מחיר. משלמים אותו, קודם כל ובשיעור בלתי נתפס על פני כל השאר, הפלסטינים; אחר כך, מגויסי הכפיה שנאלצים לשבור את נפשם כדי לדכא אותם; אחר כך, המתנחלים; ובסופו של דבר, שאר החברה הישראלית. מה שכופי השתיקה רוצים הוא את המשך ההדחקה. הם יודעים היטב שיש מה להדחיק. הם יודעים שיציאתו של המודחק תאלץ את החברה הישראלית להתמודד עם שתי שאלות מרכזיות לזהות שלה: מה עשינו לאחרים ולעצמנו ב-47 השנים האחרונות; ומה דמותו המוסרית של הצבא שלנו.

אלו שתי השאלות שהחברה הישראלית ברובה לא רוצה לראות. לכן היא מתעקשת לנפץ את המראות, לכנות את חושפי האמת, “חיילי החורף” שלנו, בוגדים. לכן המשטרה הצבאית פשטה על התערוכה הראשונה של “שוברים שתיקה.” לכן השנאה, הגידופים, האשמות השווא.

קשה להגדיר רבים משוברי השתיקה כגיבורים. הם מדברים על פשעים או מעשי עוול שהם היו עדים להם, לעתים שותפים להם; במקרים רבים, בזמן אמת הם הגיבו בשתיקה. אבל צריך לזכור את טיבו המצמית של השירות הצבאי: את הדרישה הבלתי פוסקת לציות, את ה”רעות” הרעילה, שהיא בפועל קשר שתיקה. כדי לשבור אותו אדם נדרש, אם לא לגבורה, אז לפחות לאומץ לב אזרחי חריג.

ומול הפחדנות המוסרית הכללית, אומץ הלב הזה בוהק למרחקים. יום יבוא וישראל החופשית עוד תודה לכם.

ועוד דבר אחד: הפרשן המדיני שמעון שיפר כינה היום בתכנית רדיו את שלי יחימוביץ’ “שלי חרמנוביץ’.” הוא צריך להיות מפוטר, ושלשום. מעבר לשובניזם הדוחה, שיפר מסגיר גם את חוסר היכולת שלו לשמש ברצינות כפרשן מדיני. מי שממשיך לשתף עם שיפר פעולה, צריך לדעת שהצרעת של שיפר תדבק גם בו ושמהכתם הזה הוא לא יינקה בקלות.

(יוסי גורביץ)

דובר מג”ב אומר שהשוטר שהיה מעורב בהריגת עלאא עודה בצומת תפוח, ירה גם בפלסטיני אחר באותה הצומת בנובמבר. מה הסבירות של זה?

כלי התקשורת הישראלים תיארו את מה שהתרחש בצומת תפוח בליל שני כפיגוע: על פי התיאור שלהם, עלאא מוחמד עוואד עודה, בן 29 מעוורתא, התקרב למחסום, היה בו משהו חשוד, מתנחל הפנה את תשומת ליבם של חמושי צה”ל ומג”ב אליו, וכשהם התקרבו אליו התפתח קרב יריות. בסופו, שכב עלאא מת על האדמה ושוטר (”לוחם,” בעגה הצבאית) מג”ב נפצע.

הגרסה הפלסטינית שונה לחלוטין. עודה, הם אומרים, כלל לא ירה לעבר החמושים. הוא נורה על ידיהם ללא פרובוקציה. בכלל, הם אמרו, הוא ×”×™×” אב לילדים ובעל לחנות סלולר מצליחה ביחס – לא הפרופיל של מחבל. והוא בכלל ×”×’×™×¢ למחסום כדי לאסוף משלוח של מכשירי סלולר. הגרסה הזו לא מסבירה כיצד נפצע שוטר מג”ב מירי.

עמדנו לפטור את הסיפור הזה, כשצצו כמה עובדות. קודם כל, הגרסה הישראלית ביחס לתקרית השתנתה. בגרסה המקורית של הדיווח, עודה ירה שני כדורים לעבר החמושים; בגרסה המאוחרת יותר, הוא ירה שישה. שום דבר שלא יוסבר על ידי התופעה המוכרת של ערפל קרב. אבל.

אתר “חדרי חרדים” דיווח שהשוטר שנפגע מהירי, א.ד., כבר ×”×™×” מעורב בהריגת פלסטיני חמוש – בשיר חבנין, שנורה למוות בנובמבר 2013 בצומת תפוח לאחר שחמושי צה”ל טענו שירה לעברם באקדח זיקוקים מאולתר. שיחה קצרה עם דוברות מג”ב אישרה את הדיווח של “חדרי חרדים”: השוטר שנפצע בערב ×”×—×’ ×”×™×” מעורב בהריגתו של חבנין.

וזה כבר צירוף מקרים שגורם לגבות להתרומם. בין נובמבר 2013 ויוני 2014, נהרגו שמונה פלסטינים בגדה, שצה”ל או מג”ב טענו שהם ביצעו ירי לעברם. בהנחה שבגדה יש ×›-10,000 חמושי צה”ל ומג”ב, הסיכוי ששוטר אחד ×™×”×™×” מעורב בהרג של שניהם הוא אפסי – בערך 3:1000. ×–×” צירוף מקרים שבעולם סביר יותר, ×”×™×” גורר חקירת מצ”ח.

אבל לא תהיה כזו. גם אחרי שהפרקליטות הצבאית נאלצה לסגת, באפריל 2011, מהפקודה שלה שקבעה שלא תהיה חקירת מצ”ח אחרי מות פלסטינים אלא במקרים חריגים – פקודה שמשמעה התרת דמם של פלסטינים – היא השאירה לחמושים פרצה. היא קבעה שבמקרים של “אירועים בעלי אופי לחימתי”, למשל חילופי אש, לא תהיה חקירת מצ”ח אלא תיערך בדיקה לאחר תחקיר מבצעי.

כלומר, אם חמוש ישראלי רוצה להסוות הרג של פלסטיני ולהמלט מחקירת מצ”ח, כל מה שהוא צריך לעשות הוא לטעון שהיו חילופי ירי. וזהו, לא תהיה חקירה אלא אם השקר היה מביך ואלא אם האירוע נתפס במצלמות. ולמצלמות של צה”ל יש נטיה פלאית להתקלקל באירועים שמביכים אותו. עד כה, למשל, צה”ל לא פרסם את הסרטון של התקרית בליל שני. מעניין למה.

יכול להיות שצה”ל אומר אמת בתקרית הזו – אנחנו לא יודעים, למשל, ממה נפצע א.ד.. יכול להיות גם – אל תפלו מהכסא – שצה”ל משקר. מה שברור הוא, שצה”ל לא יחקור את התקרית; מה שכבר צריך להיות ברור הוא שאי אפשר לסמוך יותר על אמירה של חיילי צה”ל.

חשוב להדגיש: אם אכן נורתה אש לעבר חמושי צה"ל ומג"ב, יש להם זכות מלאה להשיב אש קטלנית אל מקור הירי. חשוב להדגיש שאנחנו לא יודעים מה קרה בצומת תפוח באותו הלילה – ובאותה הנשימה, שאי הידיעה שלנו זהה לזו של הכתבים הצבאיים שדיווחו על התקרית כפי שמסר להם דובר צה"ל. בניגוד אליהם, אנחנו מסרבים לפרסם טענות בעייתיות של צה"ל ללא בדיקה.

המלך הנרי השני מאנגליה ייסד, באמצע המאה ×”-12, את מוסד חוקרי מחקרי המוות, שתפקידו ×”×™×” בין השאר לוודא שפקידי המלך אינם רוצחים את נתיניו. ×”×”× ×—×™×” של הפרקליטות הצבאית שלא לחקור כל מקרה מוות מחזירה את הפלסטינים שתחת שליטת צה”ל לימים שקדמו להנרי השני. ×”×’×™×¢ הזמן לחקור כל מקרה מוות שחמושים ישראלים מעורבים בו – ובהתחשב באוזלת היד של הרשויות הישראליות, באיטיות הממארת שלהן, בנטיה שלהן לסגור תיקים, החקירה הזו צריכה להיות בינלאומית. אי אפשר יותר להעמיד פנים שצה”ל ורשויות החקירה שלו הן גוף שראוי לתת בו אמון.

(הפוסט יפורסם בקרוב גם בבלוג o139.)

(יוסי גורביץ, נועם רותם)

מה קרה בביתוניא? חמוש של דו”צ ירה בפלסטינים להנאתו – והתקרית מעלה חשד לרצח מוסווה

ימים רעים עוברים על דובר צה”ל. שלשום, פרסם “הארץ” ידיעה על כך שבמהלך תקרית הירי המפורסמת בביתוניא ביום הנכבה, ה-15 במאי, אחד היורים היה איש של “מערך התקשורת” של צה”ל. בית דין צבאי הטיל צו איסור פרסום על הפרשה, אבל אתם יכולים, בוודאות גבוהה, לקרוא “דובר צה”ל” במקום התואר הנלעג “מערך התקשורת של צה”ל."

אישתון ואני עבדנו פחות או יותר במקביל על הטקסט שמופיע בפוסט הזה. הפוסט שלו כאן. המסקנות שלי שונות משלו. אבל נתחיל עם העובדות.

א. ב-15 במאי ירו חמוש או חמושים, של צה”ל או מסגרות שכפופות לצה”ל, כדורים חיים בארבעה פלסטינים בסמוך להפגנות בביתוניא. שניים מן הנפגעים מתו; שניים נפצעו.

ב. באותו היום, תוחקר החמוש על ידי מפקדיו, אחרי שהחמושים האחרים במקום לקחו ממנו את הנשק.

×’. הסרטון המפורסם פורסם חמישה ימים לאחר התקרית, ב-20 במאי. בצה”ל מיהרו אז לטעון – זו היתה הטענה המרכזית שלהם – שכל החמושים פעלו בהתאם לפקודות ועל כן מותם של הפלסטינים בלתי אפשרי. כלומר, במקרה הרע יותר, צה”ל שיקר לתקשורת הישראלית ביודעין: ימים אחרי שהוא השעה חייל ושלח אותו לחקירת מצ”ח על ירי בניגוד לפקודות, הוא טען שכל החמושים צייתו לפקודות. במקרה הטוב יותר, צה”ל הטעה את הציבור שלא ביודעין. לאור העובדה שצה”ל הוציא צו איסור פרסום בנושא, אין לתת לו ליהנות מן הספק. הוא ניסה אקטיבית להעלים את המידע ×”×–×”.

השקר האוטומטי הזה צריך לשמוט כל אמינות שיש לדובר צה”ל בפרשה הזו, בין אם הוא מדבר און רקורד ובין אם הוא מדבר בעילום שם.

ד. לפני כמה ימים, צץ הסרטון של CNN, שמראה את החמושים יורים לעבר הפלסטינים ומיד לאחר מכן פגיעה. דובר צה”ל טען אז שלא יכול להיות שהירי היה חי, כי על הנשק שנראה בסרטון מותקן הרכב מסוג “רומה”, שלטענת צה”ל לא יכול לשמש לירי חי. הטענה הזו זכתה להדהוד מיידי מצד פרשנים צבאיים.

גם הטענה הזו היא שקר. הנה תמונה מתוך המפרט הטכני של הרומה, RCC-95, מתוצרת תע”ש:

ההדגשה שלי. כפי שאפשר לראות, במפרט מצוין במפורש שאפשר לבצע ירי ×—×™ מיד לאחר ירי גומי. והאמת, קשה לראות את הצבא רוכש ציוד ×›×–×” אם ×–×” לא ×”×™×” המצב. כשהחמוש שלך נמצא בהפרת סדר שיכולה להחריף, אף מפקד שפוי לא יתקע אותו עם ציוד שהופך את הרובה שלו לכלי שמסוגל לירות רק כדורי גומי. הקצינים שלי, באינתיפאדה הראשונה, נהגו להכניס למחסנית שלהם שלושה או חמישה תחמישים, לירי גומי; הקליעים שבאו אחר כך היו קליעים חיים. ההדרכה שאני קיבלתי – מחוץ לאימון אחד, לא יריתי בנשק ×”×–×” – אמרה שבמקרה שהמצב מחריף, לירות במהירות את התחמישים שבמחסנית ולעבור לירי ×—×™.

עד כאן העובדות. מכאן, המסקנות.

קודם כל, צריך לצאת מנקודת ×”× ×—×” שהצא”פ הצבאי מיועד למנוע מדובר צה”ל את אובדן שאריות האמון האחרונות שלו. אחרי הכל, אם יתברר שדובר צה”ל לא רק מטייח אלא גם מטווח, אף אחד בעולם לא יאמין – בצדק – למילה שלו יותר. בישראל ימשיכו להאמין לו לא משנה מה יאמר, אבל בעולם ×–×” ×™×”×™×” פחות או יותר הסוף.

שנית, צו איסור הפרסום מיועד למנוע דיווח על פשע מלחמה. כן, חברים: ירי שלא לצורך על אזרחים לא חמושים, ירי שמתבצע רק כדי לספק את הצורך של היורה באקשן או את הצורך שלו להפיג שיעמום, הוא פשע מלחמה. בגטו ווארשה נהגו לספר על השוטר הגרמני שעם הגעתו היו נפוצים כולם: הוא התפרסם בכך שהוא היה יורה, יום יום, רנדומלית ביהודי כלשהו.

שלישית, ודאי תמהרו לומר “רגע, החמוש של דו”צ ירה רק גומי.” אנחנו לא יודעים את ×–×”. זו רק הטענה של דו”צ, וכפי שראינו – האמינות שלו בפרשה הזו לא קיימת. כזכור, נורו ארבעה קליעים חיים בתקרית ההיא. כלומר, ארבעה קליעים חיים לפחות: ארבעה קליעים חיים שאנחנו יודעים שפגעו באנשים.

אז מה קרה שם?

כנראה שלעולם לא נדע, כי לצה”ל ולדו”צ יש את כל הסיבות לשבש כל חקירה אפשרית של הפרשה הזו. היא קושרת את צה”ל ואת דו”צ עצמו בפשע מלחמה מובהק (כן, גם ירי קליעי גומי באדם שלא מסכן אותך הוא פשע מלחמה.) אבל הנה פרשנות אלטרנטיבית לטענות של הצבא.

חמוש כלשהו החליט שמתאים לו להרוג פלסטינים, והוא חשב שהוא מצא שיטה לא להתפס. הוא הרכיב רומה על הנשק שלו, אבל המחסנית שלו, אחרי כמה קליעי תחמיש, הכילה קליעים חיים. הוא העמיד פנים שהוא יורה קליעי גומי, כדי שלא למשוך את תשומת הלב של המפקד שלו, אבל בפועל ירה קליעים חיים במסווה של ירי גומי. החמוש הזה, שאפשר לסמוך על צה”ל שלא נדע את זהותו לעולם, לא העלה על דעתו שהתקרית הזו תמשוך כל כך הרבה תשומת לב, ושיהיו כל כך הרבה מצלמות באזור.

ההנחה הסבירה היא שהיורה הוא דווקא לא האיש של דו”צ. על פי הדיווחים, האחרון השתמש בנשק של חמוש אחר. הוא ודאי לא ירה ארבעה פעמים, במשך יותר משעה, והנשק נלקח ממנו זמן קצר אחרי הירי. אפילו אני לא מוכן עדיין לחשוב שבכיתה של צה”ל היה יותר מרוצח אחד. וכן, מי שיורה כדי להרוג באדם לא חמוש, כשהוא מסווה את הירי שלו כירי של אמצעי לפיזור הפגנות, יודע מה הוא עושה. זו לא הריגה, זה רצח.

אבל למה הנשק נלקח מהאיש של דו”צ? אולי ×›×™ כשמישהו שלא אמור ×”×™×” לירות ירה, המפקד במקום הבחין שזה בעצם ירי ×—×™. הצלילים לא דומים, וההסוואה של הרומה לא עבדה עוד. אם ×–×” המצב, במקום חוקרי מצ”ח – אני אצא כאן בהנחה המגוחכת שהם אשכרה יפעלו כמו חוקרים במקרה ×”×–×”, לא כמו מטייחים – הייתי מוצא את כלי הנשק ×”×–×” במהירות ובוחן אותו בקפידה.

לזכור את התקרית הזו, בפעם הבאה שתשמעו את דו”צ משקר – קרי, בכל פעם פחות או יותר כשהוא פותח את פיו. לזכור אותה, כשהכתבים הצבאיים ימהרו להתייצב אוטומטית לצד הצבא ולשקר בבוטות ביחס ליכולות של ציוד צבאי; הם משרתים את הצבא, לא אתכם. לזכור אותה, כששאר התקשורת תיישר קו. כשזה מגיע ל-hasbara, אין בישראל עיתונות חופשית. כשזה מגיע לפן תעלוזנה בנות פלישתים, התקשורת הישראלית מצופפת שורות.

לזכור. לא לשכוח. יהיו עוד כאלה. במיוחד אם הרוצח ייצא מזה. והוא ייצא.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

התקווה הלבנה הגדולה לשעבר, גבי אשכנזי, נחשד במעורבות בפוטש נגד הממשלה – ולא, לא בנושא ההדלפה לעיתונאים

זוכרים איך לפני כמה שנים, כשגבי אשכנזי יצא בחגיגות פרישה מצה”ל שנמשכו חצי שנה, דיברו בו כעל ראש הממשלה הבא? אז אוי לנו אם זה יהיה המצב. אפשר היה לדעת את זה עוד קודם, אבל בימים האחרונים הוגדשה הסיאה.

בימים אלה מתנהלות שתי חקירות כנגד מקורבי אשכנזי. האחת, שגרפה הרבה מאד כותרות, מדברת על כך שאשכנזי וחבר חנפיו הדליפו מידע סודי מאד לעיתונאים, כדי לקדם את שמו הטוב של הגנרליסימו. על אותו הדבר בדיוק, הלכה החפ”שית ענת קם לשנים ארוכות בכלא. אם אשכנזי אכן ניצל את מעמדו כדי להדליף מסמכים סודיים, אין שום סיבה שהוא יהיה בכלא פחות מקם. יתר על כן, יש לציין את התירוץ המעניין של שניים מחנפיו של אשכנזי, אבי בניהו והקולונל וינר: הם טענו שהם אכן החזיקו מסמכים מסווגים, בניגוד לנהלים, אבל שהסיווג של המסמכים היה עניין טכני בלבד. זו טענה יהירה בחוצפתה, שספק אם מישהו אחר היה מעז להעלות. אם אכן אשכנזי היה מעורב בהדלפת מסמכים מסווגים, יש להעמיד אותו לדין באשמת ריגול חמור. כל משהו שהוא פחות מכך הוא עילה לאובדן אמון הציבור בעקרון בסיסי של המשפט: לא תהדר פני גדול.

אבל הסיפור ×”×–×” הוא לא הסיפור המטריד באמת. התואר ×”×–×” שמור לפרשת אמיר קין. הלז משמש כמלמ”ב, אולי הגוף העלום והמטיל אימה ביותר משלל מנגנוני האופל שלנו. קודמו בתפקיד ×”×™×” יחיאל חורב הידוע לשמצה, שהחזיק בתפקיד 21 שנים – מתכון קלאסי להסתאבות. המלמ”ב (ממונה לבטחון מערכת הבטחון) אחראי, ובכן, על בטחון המידע בתוך מערכת הבטחון. קין קיבל הודעה מנתניהו שהוא עומד לפתוח בחקירת שב”כ כנגד מדליפים ממערכת הבטחון בנושא איראן. על פי החשד, קין מיהר לעדכן את אשכנזי שחקירה כזו עומדת להתרחש.

במילים אחרות, קין – שידע שראש הממשלה שלו הורה על חקירה – שיבש את החקירה, והזהיר חשוד עיקרי בה, הרמטכ”ל; הוא סייע לרמטכ”ל לעקוף את הפיקוח האזרחי על הצבא, כמו גם להמלט מעונש על כך שהדליף מידע בניגוד לדעת ראש הממשלה.

קשה לחשוב על מקרה מובהק יותר של מעילה באמון ושל חתירה מצד גורמי בטחון תחת הממשלה שלה לכאורה הם נשבעו אמונים. אם החשדות הללו יוכחו כנכונים, גבי אשכנזי צריך לשבת בכלא שנים ארוכות – לא לפני שהוא יודח מהצבא בטקס רשמי נוסח דרייפוס. מי שמגלה סלחנות כלפי התנהלות כזו של לובשי מדים כלפי הדרג האזרחי מזמין פוטש של ממש.

הדברים האלה, יש להזכיר, נכתבים בימים שבהם אנחנו רואים כיצד הרמטכ”ל המכהן מנהל מרד שקט בצבא, ומודיע על ביטול אימונים, בנסיון להפעיל את דעת הקהל נגד הממשלה המכהנת. אולי כדאי שאשכנזי יצטרף לגנץ, לאחר שזה יחנוך – מבפנים – את אגף האלופים החדש והמפואר בכלא שש.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה, התקבל מספר שיא של תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה – 13 מהן. אני רוצה להודות כאן בזאת לכל התורמים.

(יוסי גורביץ)

או: צה”ל משקר כהרגלו. על תגובת צה”ל הכפולה להרג בביתוניא

בימים האחרונים גועשת הרשת בישראל ובחו”ל, אחרי פרסום צילומים של מצלמות אבטחה מביתוניא, מהן עולה ×›×™ חמושים ישראלים – לא ברור אם אלה חמושי מג”ב או חמושי צה”ל – ירו למוות בשני צעירים פלסטינים ללא כל סיבה. מי שעוד לא ראה את הסרטונים יכול לראות אותם כאן. ארגון בצלם העמיד לרשות ערוץ 2 את חומר הגלם של המצלמות וזה ×”×’×™×¢ למסקנה שמדובר בשידור רציף. ארגון בצלם אף הזמין את כל מי שרוצה לראות את חומר הגלם בעצמו לסור למשרדיו.

ההרג העמיד את צה”ל ואת הדובר שלו בבעיה. הנה הולכים להם שני צעירים פלסטינים, מבלי לסכן איש, ואז הם צונחים מתים. מיד צצה תעשיה קטנה של הכחשה. רגע, אולי אלה לא אותם הצעירים שנקברו. רגע, אולי הסרטון מבוים. רגע, למה אנחנו לא רואים דם בסרטון. אתם יכולים לראות דם בצילומי הסטילס מהאירוע, אבל אני לא אציג אותם כאן (הם נראים קצרות בשידור של ערוץ 2).

דובר צה”ל עצמו לא עוסק בהכחשה ישירה. הוא רק אמר ש”הסרטון ערוך בצורה מגמתית ואינו משקף את האלימות בהפרת הסדר.” לזה קוראים הכחשה שאיננה הכחשה. על פניו, נראה שדו”צ טוען שהסרטון מגמתי, אבל קריאה שניה מראה שהמגמתיות שעליה הוא מדבר נובעת מכך שמצלמות האבטחה לא הראו את הפרות הסדר. בעסה.

אבל באותה ידיעה, יש דובר צבאי אחר, לא מזוהה ובהתאם לא רשמי. הוא טוען ש”בדיקה ראשונית העלתה כי כל החיילים שהשתתפו באירוע, לרבות לוחמי מג”ב, לא ירו באש חיה לעבר המפגינים אלא השתמשו בכדורי גומי וברימוני גז. עדות החיילים עולה בקנה אחד עם תדרוך הכוחות לקראת ההפגנות, שאישרה שימוש באש חיה ‘רק במצב קיצון של סכנת חיים ממשית.’” וזו, רבותי, התגובה הצבאית שחוזרת פעם אחר פעם: כל החמושים אמרו שהם פעלו בהתאם לפקודות, ובזה זה צריך להגמר. דו”צ אמר עוד (שם) שהפרקליטות הצבאית הורתה “על פתיחת חקירת מצ”ח מוגבלת בנושא.”

הטענה הזו – שלא יעלה על הדעת שחמושי צה”ל יפעלו בניגוד לפקודות שלהם – שבה ועלתה בדבריהם של שורה של דוברים לא רשמיים. מקורות אחרים בצה”ל, תמיד בעילום שם, טענו שהסרטונים מגמתיים עד מפוברקים.

ובכן, לא יודע איך להגיד את זה לסנגורים הקבועים של צה”ל, אבל ודאי שחיילים פועלים בניגוד לפקודות שלהם. הם עושים את זה כל הזמן. בגלל זה יש לנו משטרה צבאית ומצ”ח ופרקליטות צבאית. אם היה ברור מאליו שחיילים מצייתים לפקודות, לא היה צורך בכל הגופים האלה.

גם הטענה שחיילי צה”ל לא יעזו לסטות מהפקודות ולירות שלא לצורך היא, בלשון המעטה, נלעגת. המקרה הבולט ביותר הוא זה של תייסיר אל הייב, חמוש בדואי שבשנת 2003 הרג ללא סיבה או פרובוקציה את טום הרנדאל, פעיל שלום בריטי. לרוע מזלו של אל הייב, הוא היה בדואי בצבא יהודי, ועל כן הוא אשכרה הלך לכלא לכמה שנים. אל הייב לא לבד. בתחילת 2013, הודה הצבא שסמיר אחמד עווד, הנער שהרגו חמושי צה”ל סמוך לכפרו בודרוס, נורה בניגוד לפקודות. פחות או יותר באותו הזמן, פרסם צה”ל תחקיר שממנו עולה שחיילי צה”ל הרגו שלא לצורך את רושדי תמימי, בן 31, אחרי שירו בכיוון מפגינים 80 (!) קליעים חיים בניגוד לפקודות. לקינוח, הקצין שהורה על הירי בתמימי הסתיר את הירי מהממונים עליו ועד ש”הארץ” לא הלך לשאול שאלות בנושא, בדובר צה”ל לא ידעו על הירי.

זה צד אחד. הצד השני הוא הדיווחים הלא רשמיים של “בכירים בצה”ל” על פקפוק בסרטון. כבר היינו בסרט הזה: בפעם האחרונה שהרג של חמושי צה”ל עורר רעש גדול, כשהם הרגו את המפגינה ג’וואהר אבו רחמה, צה”ל נקט בדיוק בתרגיל הזה. מצד אחד, דו”צ המשיך לטעון רשמית שהוא עוד לא הגיע למסקנות, ומצד שני אלוף פיקוד מרכז, אבי מזרחי, ערך תדריך לבלוגרים מבויתים שבו הפריח שקרים על נסיבות מותה. נראה שזה מה שצה”ל מנסה לעשות גם עכשיו. מצד אחד, לא להסתבך בשקר רשמי, שיחזור כבומרנג אם יופרך; מצד שני, להפיץ שקרים רשמיים למחצה בצינורות ניתנים להכחשה.

וצריך לומר כמה מילים גם על “חקירת מצ”ח מוגבלת.” אין לי מושג מה ×–×” אומר: שמצ”ח תהיה מוגבלת במה שמותר לה לחקור? מה שחשוב לציין כאן הוא שבאפריל 2011, נאלצה הפרקליטות הצבאית להסכים – כתוצאה מעתירה בבג”צ – לפתוח חקירת מצ”ח בכל מקרה של הרג על ידי חיילי צה”ל (זהירות, מסמך). זו היתה תוצאה של עתירה שהוגשה ב-2003 (!). בג”צ מרח את הזמן שלו שמונה שנים, אבל בסוף לא היתה ברירה. עד אז, החל מסוף 2000, היתה בתוקף הוראה של הפצ”ר שאומרת שאין לפתוח בחקירת מקרי מוות של פלסטינים אלא במקרים חריגים.

המשמעות היא שבין סוף 2000 ואפריל 2011, מצ”ח לא חקרה מקרי מוות של פלסטינים אלא במשורה. אין לדעת כמה חיילי צה”ל הרגו פלסטינים שלא כדין בחסות פקודת הלילה והערפל הזו של הפרקליטות הצבאית, בידיעה ודאית שאלא אם יהיו מצלמות באזור, המוות שהם יגרמו לא ייחקר. עכשיו צה”ל אומר שחקירת מצ”ח במקרי ההרג בביתוניא, שאין שום מחלוקת על כך שהם לא בוצעו בזמן לחימה, תהיה “מוגבלת.” צריך יהיה לעקוב אחרי ההתפתחויות ולראות שצה”ל לא מחזיר את ההנחיה הישנה ההיא דרך הדלת האחורית, למרות פסיקת בג”צ.

וצריך לומר עוד משהו, לסיום: האנשים שתובעים שצה”ל יחקור כל מקרה הרג, ודאי מקרה הרג שנראה דומה מאד לרצח, הם לא האנשים שרוצים לפגוע בצה”ל. הם האנשים שמנסים לשמור על שאריות שמו הטוב, שרוצים שהוא יהיה צבא ולא מיליציה. האנשים שדורשים להתיר את ידיהם של החמושים, להסיר מעליהם כל רסן, להורות לחוקרים הצבאיים להעלים עין, לפרקליטים לא להגיש כתבי אישום ולשופטים הצבאיים לגלות רחמנות, הם האנשים שרוצים לדרדר את הצבא למעמד כנופיה. ובינתיים, מן הפרקטיקה הצבאית עולה שידה של הסיעה השניה על העליונה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מחאת 2011 נרמסה ב-2012 ונבגדה ב-2013. אבל היא איתנו, היא לימדה אותנו הרבה, והיא עומדת לחזור ובגדול

נהוג לומר היום שהמחאה של קיץ 2011 היתה אירוע קצר, מדהים שנגמר והותיר טעם של אפר. מאות אלפי ישראלים יצאו לרחובות בדרישה לשינוי. ושום דבר לא יצא מזה. שני אירועים נחשבים למסמני דעיכתה של המחאה. האחד הוא מעצרה של דפני ליף ב-2012, שקרס בקול נפיחה רמה לאחרונה; השני ×”×™×” הבחירה ביאיר לפיד ויש עתיד ב-2013. הראשון ייצג את דיכוי המחאה, השני את הבגידה בה על ידי פוליטיקאי שהונה את בוחריו ומכר אותם לבנימין נתניהו – כפי שנחזה מראש בבלוג ×”×–×”.

אבל מי שמחפש קו ישר בהיסטוריה בדרך כלל מתאכזב. מהפכות מהירות נוטות להגמר באסון. ובמשחק הזה, שום דבר עוד לא נגמר. בימים אלה אנחנו מתחילים לראות את הפירות של 2011.

קודם כל, אנשים הרבה יותר מודעים כלכלית. הם יודעים יותר, הם מבינים יותר, והם קולניים יותר. השנתיים האחרונות היו פריחה יוצאת דופן של התאגדויות במקומות העבודה, אחרי שלושה עשורים של שבירה של העבודה המאורגנת על ידי ניאו-ליברלים, הן מן הליכוד הן מן העבודה (עבדכם הנאמן הצטרף אף הוא לאחרונה לאיגוד עובדים, זה של “יש דין”, שמאורגן תחת “כוח לעובדים”, ובין שלל המסים שאני משלם, את זה אני משלם בשמחה של ממש.)

שנית, תראו מה קורה בימים האחרונים לארגון העובדים של אנשי הקבע. הוא ניסה את השטיק הישן שלו, לאיים על התושבים במלחמה כושלת אם לא ישלמו לו עוד פרוטקשן. בשנים עברו זה קרה כמעט בלי קולות מחאה. הפעם זה לא עובר בשקט. מכל עבר עולים קולות מחאה, ואנשים תובעים מארגון הסחיטה של בוגי וגנץ להתייעל לפני שהוא בא לקחת מאיתנו עוד כסף. בצה”ל עוד לא מבינים איך זה קרה להם, אבל עוד כמה תרגילים כאלה, ולצה”ל תהיה בעיה של ממש. איתמר שאלתיאל כתב פעם שלכולנו יש שתי תדמיות של צה”ל: האחת היא של צבא מבריק, שבו הכל מתנהל כשורה, כל הקצינים מבריקים והכל מתקתק; השניה היא של הצבא כפי שכל אחד מכיר אותו: גדול מדי, בזבזו וטיפש כמו עוזי דיין ומירי רגב. הדימוי הראשון הוא אשליה, אבל זו אשליה חזקה מאד. גנץ ויעלון מאלצים את האזרחים להתבונן שוב ושוב בצבא שהם מכירים מנסיונם. כל מבט בו מפוגג את האשליה, וזה מצוין. אם על ישראל לחיות, על האשליה של צה”ל להשבר.

שלישית, לשר לענייני טייקונים שלנו קרתה תקלה מצערת. הוא ניסה למנות כיועץ אסטרטגי את מוטי שרף. הלז משמש כיועץ גם לשורה של טייקונים: רקפת רוסק-נתתי-הנחה-בלתי-סבירה-לנוחי-דנקנר-עמינח מבנק לאומי, שאול אלוביץ מבזק, עידן “לונדון מחכה לי” עופר, אליעזר “ידו בכל” פישמן, מוטי “הגביר השביר” זיסר ורבים אחרים. בשנים עברו, המינוי היה עובר בלי יותר מדי בלגאנים. לא עוד. קמה מחאה ניכרת, ויומיים אחרי המינוי, חגג “חדר המצב” נצחון: לפיד נאלץ לוותר על שרף.

תקציב 2015 עומד להגיע. במהלכו, כבר הודיע בנק ישראל, תצטרך הממשלה לקצץ הוצאות ולהעלות מסים בשווי של 18 מיליארדי ש”ח. השקרן ממשרד האוצר, שלפני שנה וחצי הבטיח לנו במיטב המסורת הניאו-ליברלית שבתוך שנתיים יהיה כאן טוב, יהיה זה שיצטרך לנצח על הקטסטרופה. גנב הקולות שהרג את המחאה יצטרך, בצדק פואטי, לאכול את העוגה שבישל.

המחאה תחזור, והפעם אנחנו צריכים לנצח. הכלל הראשון ×™×”×™×” שלא ליפול שוב בפח של נוכל נוצץ, ששוב ימכור אותנו ל-18 המשפחות. המועמד הבולט הפעם הוא תומך “החטיבה היהודית” בליכוד, משה כחלון, שעכשיו מנסה למצב את עצמו כאיש מרכז ופעיל חברתי – זאת למרות שאף אחד לא זוכר שום פעילות חברתית שלו כשהיה שר הרווחה (כן, הוא ×”×™×” שר הרווחה. נכון שגם אתם לא ידעתם?)

זה יום ייחלנו לו עוד יעל ויבוא. אל יאוש.

(יוסי גורביץ)

ח”כ נענש על כך שהוא חושף שצה”ל משקר לציבור – ×›×™ השקר ×”×™×” מסווג. מה ×–×” צריך לומר לנו על סיווג

חבר הכנסת עמר בר לב (עבודה) הושעה אתמול (ב’) מדיוני ארבע ועדות בטחוניות, זאת לאחר שחשף את העובדה שצה”ל משקר לציבור ומנהל נגדו לוחמה פסיכולוגית. כך דיווח אתמול הארץ.

ספציפית, בר לב חשף את העובדה שכאשר צה”ל מיילל על כך שלא תהיה לו ברירה אלא לבטל את התרגילים השנה, וזאת בגלל שהוא לא יודע לנהל את התקציב שלו כך שזה נגמר כבר במאי, צה”ל משקר משום שהוא כלל לא תכנן לערוך תרגילים במחצית השניה של 2014.

בכל מקום נורמלי, העובדה שהרמטכ”ל, קצינים בכירים אחרים והמשת”פ שלהם שמשמש כשר הבטחון מהלכים אימה על הציבור ומוליכים אותו שולל כדי להוציא עוד תקציב, היתה מביאה, לפחות, להתפטרותם של הגנרלים. קצינים בצה”ל אמורים לומר את האמת. זה חלק מהערכים שעליהם הם גדלים, לכאורה. בישראל, מי שנענש הוא חבר הכנסת שעשה את תפקידו, קרי להגן על הציבור מפני ארגון שרוצה לשתות את התקציב שלו ללא סיבה ולשם כך מפריח שקרים שלציבור אין אפשרות להפריך.

אבל בר לב הושעה, משום שהמידע שהוא חשף – שצה”ל מוליך שולל את הציבור – ×”×™×” מסווג. בואו נחשוב רגע מה ×–×” אומר. צה”ל מוציא לציבור מידע שהוא יודע שהוא שקרי, שהמטרה שלו היא ליצור בהלה ובשל הבהלה להביא להגדלת תקציבו. זו מעילה אחת באמון. המעילה השניה מגיעה כאשר צה”ל מכריז על המידע ×”×–×” כמסווג.

כי מה המשמעות של מידע מסווג? משמעותו שהציבור לא נחשף אליו. כאשר אנחנו מעניקים למערכת הבטחון סמכות להכריז על מידע כבלתי זמין, אנחנו נותנים אמון שהיא לא תעשה זאת לשווא. הנחת היסוד הסמויה היא שהציבור, שהוא הבעלים של מדינה דמוקרטית, צריך לקבל כל פיסת מידע שאיננה מהווה סכנה בטחונית ברורה; אחרת אין לו אפשרות פרקטית להחליט האם הממשלה שלו ראויה לאמון, וההצבעה שלו הופכת לטקס ריק.

בפועל, במקרה הזה, צה”ל סיווג מידע כדי שלא נוכל לדעת שהוא משקר לנו. כלומר, הוא השתמש באמון שניתן בו כדי למעול באמון שניתן בו. וזה צריך ללמד אותנו לקח חד משמעי: לגלות ספקנות כלפי העובדה שמידע מוגדר כמסווג.

יכול להיות, ולפעמים ×–×” כנראה קורה, שהסיווג אשכרה מיועד להגן על הבטחון. אבל בהרבה יותר מדי מקרים, הפיכת מידע לסודי מיועדת להגן על לא על הבטחון אלא על מערכת הבטחון. הסיווג מיועד להסתיר פאשלות, לאפשר קידום של קצינים שהיו צריכים לתקוע לעצמם כדור ברקה, וכמו במקרה שלנו – להסוואת העובדה שהצבא קושר נגד הציבור.

דוגמא קלאסית היא התחקירים ההיסטוריים של צה”ל. אף על פי שחלפו שנים ארוכות מאז האירוע שהם מתעדים, מחלקת ההיסטוריה של צה”ל קוברת אותם לעשרות שנים – ×›×™ הקצינים המתוארים בהם הפכו לגנרלים או כבר פרשו לקריירה הפוליטית השניה שלהם, ומידע מביך עשוי לפגוע בהם. כלומר, כדי להגן על שמם הטוב של גנרלים כושלים, צה”ל מסווג מידע שאמור להיות נחלת הכלל.

אז בפעם הבאה שמישהו ינסה לומר לכם שמידע מסויים הוא סודי, שאלו את עצמכם: מדוע הוא סודי? מי סיוג אותו? לאיזו מטרה? מערכות הבטחון כבר מזמן איבדו את הזכות להנחת תום לב. הן שיקרו לנו די והותר.

וכדי לתת לאירוע את הנופך האירוני הנדרש, שימו לב מי העניש את בר לב: ח”כ זאב אלקין (הליכוד ביתנו.) הלז הוא בוגד שכבר נתפס והודה בכך שהוא העביר מידע מסווג על תנועות צה”ל לנוער הגבעות. זה האיש שהעניש את בר לב על עשיית תפקידו. רק בישראל.

ועוד דבר אחד: ואם מישהו ×”×™×” רוצה עוד דוגמא לבעייתיות בסיווג, צפו בסרטון המופיע כאן, שמתעד את הריגתם של שני צעירים פלסטינים על ידי חמושי צה”ל (זהירות, הרג מצולם). מבלי להתייחס לקצף על שפתי עוג שהפיק דו”צ (לא מראים מה קרה קודם! בתדרוך נאסר לבצע ירי ×—×™ ולכן לא בוצע ירי ×—×™!), צריך להבין שהתחקיר המבצעי בפרשה מסווג. למה הוא מסווג? רשמית ×›×™ בצה”ל אומרים שהחמושים שלהם חשודים באמירת שקר ושאם הם ידעו שמה שהם אומרים יפורסם או יצוטט, הם ודאי ישקרו; בפועל, מותר לחשוד, כדי שלא נשמע את החיילים מפלילים את עצמם – ואת המערכת שסביבם מטייחת את הרצח.

הערה מנהלתית א’: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: עקב שורה של אירועים, חלקם הניכר פאשלות שלי, לא ייערך החודש אירוע השנה לבלוג. אעדכן אם אפשר יהיה לערוך אותו בחודש הבא. עמכם הסליחה.

(יוסי גורביץ)

דובר צה”ל ממשיך להביך את עצמו, באמצעות הטאלנט שלו, סא”ל פטר לרנר

מכירים את הבדיחה על כך שאם תקשור חמור לגדר בקריה, תוך כמה זמן הוא יהיה רב סרן? אז החמור הגיע לדרגת סגן אלוף. הכוונה, כמובן, לסא”ל פטר לרנר, בכיר בדובר צה”ל. אתם עשויים לזכור את לרנר מהתמיכה שהוא הביע בארגוני הימין, מהטענה שלו שהבעת דעה איננה הבעת דעה, מההתייחסות להריגתו של מוצטפא תמימי תחת ההאשתג #fail, מהשקר על כך שמפגינה זרה נפגעה מאבן בזמן שהיא נפגעה מרימון גז צה”לי, ומשקרים אחרים.

למתי שבתי ללרנר? כי לפני מספר שבועות, קרא ארגון זכויות האדם Human Rights Watch לישראל להפסיק לירות בפלסטינים שעוברים סמוך ל”אזור ההרג” שקבעה לעצמה ברצועת עזה. הארגון מצא שישראל הרגה, מאז תחילת השנה, ארבעה עזתים ופצעה כ-60, רק בשל כניסה ל”אזור ההרג” שאיננו מוכר. עצם הכניסה אליו, גם ללא כל כוונה עוינת, די בה כדי לגרום לחמושי צה”ל לפתוח באש לעבר העזתים.

כמיטב המסורת שלו, לרנר קשקש בתגובה. הוא אמר ל-AFP ש”היו המון התקפות מאזור הגדר,” מבלי לציין אפילו אחת, הזכיר קסאמים (למה לעזאזל זה קשור?) ומנהרות (שוב, למה זה קשור?), וקינח באמירה ש”מרחב 100 המטרים” מגדר המערכת, שלטענת לרנר הוסכם בין ישראל והחמאס אחרי עמוד ענן, הוא “מוכר וידוע.” עצרו את המדפסות!

לרנר עובד בדובר צה”ל. בתחילת 2013, טען דובר צה”ל – בתגובה לארגון גישה – שהמרחב הוא מרחב של 300 מטרים. המתפ”ש (מתאם הפעולות בשטחים) טען, מצידו, שהמרחב הוא בן 100 מטרים בלבד. לרנר, שכזכור עובד בדו”צ, מאמץ עכשיו את עמדת המתפ”ש נגד עמדת הארגון שלו-עצמו.

כלומר, לרנר עצמו – כפי שהבחינו בגישה – לא יודע מה עמדת הארגון שלו לגבי אזור ×”×—×™×¥. ×–×” לא מפריע לו לחרטט על כך שהוא “מוכר וידוע.” הוא כל כך מוכר וידוע, שלרנר עצמו לא יודע מהו. רק אלוהים יודעת מה יודעים על כך החיילים בשטח, מה יודעים הפלסטינים, וכמה מהפלסטינים נפגעו בשל חוסר הבהירות ×”×–×”.

ובסופו של דבר, מעבר לספינים ולשקרים, מעבר לטמטום של עובדי דו”צ, מעבר לההאשמה האוטומטית של ארגוני זכויות אדם, זו העובדה החשובה: חמושי צה”ל יורים בפלסטינים בלתי חמושים ×›×™ הם נכנסים לשטח שאפילו זרועות הבטחון הישראליות לא מצליחות להגדיר. הם הרגו ארבעה בני אדם שאליבא דכולי עלמא, כולל לרנר, לא היוו סיכון – ולציבור הישראלי לא אכפת. הוא אפילו לא שמע על ×–×”. ואם ×”×™×” שומע, לא ×”×™×” אכפת לו. אלה רק עזתים, אחרי הכל.

ציבור? פחחחחח. נסו אספסוף.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות, ביניהן תרומה גדולה, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מרד “דוד הנחלאווי” צריך להזהיר אותנו: צה”ל מסכן את ישראל גם בחוסר המשמעת שלו

לפני כשבוע פרץ לחיינו החייל דוד אדמוב, שנתפס מול המצלמות כשהוא דורך נשק על שני פלסטינים בחברון, מקלל אותם ומאיים לירות בצלם שתיעד את כל ×–×”. שמועה על כך שדוד הנחלאווי – כפי שכונה מיד – נכלא בשל המהלך ×”×–×” התחילה מחאת פייסבוק, שבשיאה מאות או אלפי חיילים המרו את פקודות צה”ל והצטלמו עם שלטים שמביעים הזדהות עם אדמוב. ההיסטריה סביב התקרית, השגרתית מאד, לובתה סביב טענה שקרית של הימין היהודי, שמצאה לה הד בתקשורת הממוסדת, על פיה אחד הפלסטינים החזיק אגרופן. הוא החזיק מחרוזת תפילה. שלשום (ג’) התראיין אדמוב לתכנית “צינור לילה,” שם המשיך להמריד חיילים וקרא להם “לא לחשוב פעמיים אם לדרוך נשק” ואמר עוד שהמחאה היתה בגלל “הרבה חיילים שקרו להם סיטואציות כמו שלי וכנראה אולי הצבא לא גיבה אותם.” בפעם האחרונה שבדקתי, לחמושים אסור להתראיין ללא אישור דובר צה”ל, ואם דובר צה”ל אישר לאדמוב להתראיין – מה שלא סביר – הוא מטומטם אפילו יותר מהמקובל לחשוב. אם לא ×”×™×” אישור, אז ×–×” עוד משהו שאדמוב צריך להשפט עליו, אבל ×–×” כנראה לא יקרה.

הצד החיובי של הפרשה הוא שימין ושמאל מצאו מה להתאחד מאחוריו: טמטומו של דובר צה”ל. הכסיל שעומד בראש הארגון הזה, כרגע תא”ל מוטי אלמוז, אמר לפני כשבוע שדו”צ “עוסק במה שקורה בשטח, לא במה שקורה ברשת.” האיש הזה עומד בראש ארגון שחזית הקרב העיקרית שלו היא כרגע הרשת. לא נראה שהוא מבין את זה.

התגובה של דובר צה”ל התחלפה כמה פעמים, כמקובל אצלו, בזמן האירועים. הגרסה הסופית של הגרסה היא שאדמוב נשפט לא על דריכת הנשק, אלא על כך שהוא תקף פיזית את המפקדים שלו. מה שדו”צ צריך היה לומר, אם צה”ל היה ארגון שאכפת לו מהתדמית שלו, הוא קודם כל שזה נכון שעד כה אדמוב לא הועמד לדין בשל התקרית, אבל שזה עומד להשתנות; ושנית, שהרמטכ”ל הורה למצ”ח למצוא את האחראים לתחילת המחאה, להעמיד אותם לדין על המרדה בבית דין צבאי, ולזהות ולהדיח כל קצין שהיה מעורב במחאה הזו. אם דו”צ היה עושה את זה, אולי היינו מצליחים להעלים עין מהעובדה שהשיקול של מפקדיו של אדמוב כה לקוי, עד שהם שולחים חייל שתקף את המפקדים שלו לעמדה שיש בה חיכוך עם אזרחים. מי שהפעיל אלימות כלפי מפקדיו, אילו מעצורים יש לו מפני הפעלתה כלפי אזרחים, ועוד אזרחים עוינים?

אבל די עם התקפה של מטרות רכות. קל ללעוג לדו”צ, וזה גם ×›×™×£ ונדרש, אבל הבעיה האמיתית כאן היא לא דו”צ. הבעיה היא צה”ל. ×–×” האחרון אמור להיות – זו המשמעות של הצ’ שבשם שלו – צבא. ההבדל בין צבא ובין כנופיית חמושים הוא משמעת. צבא במדינה דמוקרטית נדרש גם לכפיפות לדרג האזרחי.

חיילים הם אוכלוסיה מרירה תמידית. לנפוליאון היתה אוגדה שלמה שכונתה “הרטננים” (Les Grognards). לצה”ל יש היסטוריה של התמרמרות חיילים, שלוותה לעתים בתפיסת הסכין בגב. אחרי מלחמת יום הכיפורים התבטאו אריאל שרון וכמה קצינים אחרים (כמו שמעון “קצ’ה” כהנר) באופן שהזכיר כוונות פוטש. טענת סכין בגב של ממש עלתה ב”מחאת המילואימניקים” שאחרי מלחמת לבנון השניה. קבוצה של חיילים מחתה, בעקבות “עופרת יצוקה”, על העמדתם לדין של שני פושעי מלחמה שהשתמשו בילד כמגלה מוקשים, תוך יבבה שהם “קורבנות גולדסטון.” אבל בכל המקרים האלה היו מילואימניקים. כאן יש לנו חמושים בסדיר, כלומר לא אזרחים בהפסקה, אלא מגויסי כפיה באמצע תקופת הגיוס שלהם.

מה שהם דורשים בפועל הוא הסרת כל מעצורים מעל פעולות צה”ל. בפועל, מבחינת החייל בשטח, אין כל מעצורים כאלה. אין משהו שצה”ל לא יחפה עליו. הבעיה העיקרית, לדעתי, בפעולה של אדמוב היא לאו דווקא דריכת הנשק – המצב שבו מישהו מתקרב אליך מאחור הוא אכן מאיים, ובסופו של דבר הוא הרי לא הרג אף אחד וגם לא פצע – אלא דווקא האיום לירות במי שמתעד את התקרית. אבל מה שרוצים המורדים הוא שלא ×™×”×™×” שום סוג של פיקוח על פעולות צה”ל. בקצרה, הם חוזרים על סיסמת המתנחלים מתחילת העשור הקודם: “תנו לצה”ל לנצח.” או, במילים של פושע מלחמה אחר, בהקשר אחר, “בלי בג”צ ובצלם.”

החמושים הישראלים פיתחו זן של אגדת הסכין בגב, שמקובל מאד בקרב צבאות שנשחקים בלוחמה עממית, כלומר בלחימה נגד אוכלוסיה: “אגדת היד הקשורה.” כביכול, אם רק היו מאפשרים לצבא לפעול כפי שהוא יודע אך מונעים ממנו (”תנו לצה”ל לנצח/לכסח”), הכל כבר היה נגמר.

בפועל, היד הצבאית מעולם לא היתה קשורה. בשנה האחרונה, שום חייל לא נהרג במצב שבו “ידו היתה כבולה.” שני חיילים, למיטב ידיעתי, נהרגו על ידי פלסטינים בשנה האחרונה: אחד שנורה על ידי צלף, ואחר שנדקר בשנתו באוטובוס. לא היתה שום “יד קשורה.” מנגד, הרגו חמושי צה”ל 36 פלסטינים מאז תחילת השנה. חלקם אולי אפילו היו חמושים; על רובם אין מחלוקת שלא. חמושי צה”ל ידועים בפחדנותם: הם חשים עצמם בסכנה מנוכחותו של מזרק, הם לחוצים מקיומו של בקבוק שתיה, והם כל כך מבועתים מקשישים במיטתם שהם יורים בהם, וסומכים שהתקשורת הישראלית תטען אחר כך שהם “השיבו אש.”

ואחרי ההרג חסר ההצדקה, דובר צה”ל ממהר להודיע שתפתח חקירה. הוא רק לא מודיע על כך שהיא נסגרת ארבע שנים אחר כך בלי תוצאות. “שוברים שתיקה” פרסמו לראשונה, לפני שלוש שנים, עדויות מצולמות של חיילים, שגם הזדהו, על מה שהם ראו בשטחים. בתגובה הודיע דו”צ שהוא לומד את החומר ושתפתח חקירה. נכון לרגע ×–×”, שלוש שנים ויותר אחרי, לא נפתחה כל חקירת מצ”ח. גם כשיש כזו, הסיכוי של חמוש ישראלי לעמוד לדין על הריגת פלסטיני הוא אפסי, וגם כשהוא עומד לדין, הוא לא יועמד לדין על הריגה – על רצח אין מה לדבר. החייל היחיד שהועמד מאז 2000 לדין בשל הריגה – של פעיל וצלם בריטי, טום הורנדאל – הוא, לגמרי במקרה, בדואי. והוא שוחרר אחרי שש וחצי שנים בלבד.

כלומר, בפועל לצה”ל אין מדיניות של ענישת החיילים שלו על פגיעה בפלסטינים. אם דריכת נשק לעבר פלסטינים גוררת התפעמות כזו בקרב החמושים, מה יקרה – אני יודע, פנטזיה – אם צה”ל יחליט יום אחד להעמיד לדין חייל בשל רצח של פלסטיני? × × ×™×—, הצלף שירה והרג את יוסף א שוואמרה בן ×”-14, שיצא לאסוף קוצי מאכל? אני מניח שאז נראה התקוממות של ממש. המרד-זוטא של תומכי דוד הנחלאווי ×”×™×” רק יריית הפתיחה. חמושי צה”ל רוצים עכשיו לא רק להסיר את חובת המשמעת מעליהם; הם רוצים גם לקבוע את מדיניות הפעולה של צה”ל בגדה.

ויש להניח שהקצונה, שלא מבינה מאיפה ×–×” בא, קלטה את המסר, והיא לא תנסה להתגרות בחמושים שלה. ×”× ×”, ארבעה חמושים שנידונו למאסר – כנדרש – בשל הפגנת התמיכה שלהם באדמוב כבר יללו מספיק והעונש שלהם הומר בריתוק. את המחיר לכך שצה”ל חדל סופית להיות צבא והפך רשמית למחצה לכנופיה, ישלמו קודם כל – כרגיל – הפלסטינים. אבל כבר למדנו שכל דבר שמתחיל בצד השני של הקו הירוק מחלחל גם אל תוכו פנימה. היסטורית, חיילים שלמדו שהם יכולים לכופף את הקצונה ואת הדרג המדיני, לא עוצרים בהצלחה הראשונית שלהם. סוד הסודות של האימפריה הרומאית, כתב טקיטוס על הימים שלאחר התאבדות נירון, נחשף: אפשר להכתיר קיסר גם מחוץ לרומא, גם במחנה צבאי. החשש של צה”ל להתמודד עם המורדים שבו הופך אותו לגוף מסוכן לדמוקרטיה הישראלית עוד יותר משהיה בדרך כלל.

ועוד דבר אחד: הבלוגרית ואנדרסיסטר פתחה בפרויקט חשוב, שמפנה זרקור אל המתרחש במערכת הבריאות הישראלית, וליתר דיוק גסיסתה האיטית. הפרויקט, “מכתבים לבריאות” שמו, הוא מכתבים שמקבלת ואנדרסיסטר מאנשים שונים, על סיפורי הזוועה שלהם במערכת, והיא מפרסמת אותם ברשת, כמו גם שולחת אותם במכתב לשרת הבריאות, ראש הממשלה ושר האוצר. קראו, ואם נדבכם לבכם, תרמו. ואם איתרע מזלכם ויש לכם סיפור זוועה, שלחו אותו.

(יוסי גורביץ)