החברים של ג'ורג'

תוגת הקלגס

מרד “דוד הנחלאווי” צריך להזהיר אותנו: צה”ל מסכן את ישראל גם בחוסר המשמעת שלו

לפני כשבוע פרץ לחיינו החייל דוד אדמוב, שנתפס מול המצלמות כשהוא דורך נשק על שני פלסטינים בחברון, מקלל אותם ומאיים לירות בצלם שתיעד את כל זה. שמועה על כך שדוד הנחלאווי – כפי שכונה מיד – נכלא בשל המהלך הזה התחילה מחאת פייסבוק, שבשיאה מאות או אלפי חיילים המרו את פקודות צה”ל והצטלמו עם שלטים שמביעים הזדהות עם אדמוב. ההיסטריה סביב התקרית, השגרתית מאד, לובתה סביב טענה שקרית של הימין היהודי, שמצאה לה הד בתקשורת הממוסדת, על פיה אחד הפלסטינים החזיק אגרופן. הוא החזיק מחרוזת תפילה. שלשום (ג’) התראיין אדמוב לתכנית “צינור לילה,” שם המשיך להמריד חיילים וקרא להם “לא לחשוב פעמיים אם לדרוך נשק” ואמר עוד שהמחאה היתה בגלל “הרבה חיילים שקרו להם סיטואציות כמו שלי וכנראה אולי הצבא לא גיבה אותם.” בפעם האחרונה שבדקתי, לחמושים אסור להתראיין ללא אישור דובר צה”ל, ואם דובר צה”ל אישר לאדמוב להתראיין – מה שלא סביר – הוא מטומטם אפילו יותר מהמקובל לחשוב. אם לא היה אישור, אז זה עוד משהו שאדמוב צריך להשפט עליו, אבל זה כנראה לא יקרה.

הצד החיובי של הפרשה הוא שימין ושמאל מצאו מה להתאחד מאחוריו: טמטומו של דובר צה”ל. הכסיל שעומד בראש הארגון הזה, כרגע תא”ל מוטי אלמוז, אמר לפני כשבוע שדו”צ “עוסק במה שקורה בשטח, לא במה שקורה ברשת.” האיש הזה עומד בראש ארגון שחזית הקרב העיקרית שלו היא כרגע הרשת. לא נראה שהוא מבין את זה.

התגובה של דובר צה”ל התחלפה כמה פעמים, כמקובל אצלו, בזמן האירועים. הגרסה הסופית של הגרסה היא שאדמוב נשפט לא על דריכת הנשק, אלא על כך שהוא תקף פיזית את המפקדים שלו. מה שדו”צ צריך היה לומר, אם צה”ל היה ארגון שאכפת לו מהתדמית שלו, הוא קודם כל שזה נכון שעד כה אדמוב לא הועמד לדין בשל התקרית, אבל שזה עומד להשתנות; ושנית, שהרמטכ”ל הורה למצ”ח למצוא את האחראים לתחילת המחאה, להעמיד אותם לדין על המרדה בבית דין צבאי, ולזהות ולהדיח כל קצין שהיה מעורב במחאה הזו. אם דו”צ היה עושה את זה, אולי היינו מצליחים להעלים עין מהעובדה שהשיקול של מפקדיו של אדמוב כה לקוי, עד שהם שולחים חייל שתקף את המפקדים שלו לעמדה שיש בה חיכוך עם אזרחים. מי שהפעיל אלימות כלפי מפקדיו, אילו מעצורים יש לו מפני הפעלתה כלפי אזרחים, ועוד אזרחים עוינים?

אבל די עם התקפה של מטרות רכות. קל ללעוג לדו”צ, וזה גם כיף ונדרש, אבל הבעיה האמיתית כאן היא לא דו”צ. הבעיה היא צה”ל. זה האחרון אמור להיות – זו המשמעות של הצ’ שבשם שלו – צבא. ההבדל בין צבא ובין כנופיית חמושים הוא משמעת. צבא במדינה דמוקרטית נדרש גם לכפיפות לדרג האזרחי.

חיילים הם אוכלוסיה מרירה תמידית. לנפוליאון היתה אוגדה שלמה שכונתה “הרטננים” (Les Grognards). לצה”ל יש היסטוריה של התמרמרות חיילים, שלוותה לעתים בתפיסת הסכין בגב. אחרי מלחמת יום הכיפורים התבטאו אריאל שרון וכמה קצינים אחרים (כמו שמעון “קצ’ה” כהנר) באופן שהזכיר כוונות פוטש. טענת סכין בגב של ממש עלתה ב”מחאת המילואימניקים” שאחרי מלחמת לבנון השניה. קבוצה של חיילים מחתה, בעקבות “עופרת יצוקה”, על העמדתם לדין של שני פושעי מלחמה שהשתמשו בילד כמגלה מוקשים, תוך יבבה שהם “קורבנות גולדסטון.” אבל בכל המקרים האלה היו מילואימניקים. כאן יש לנו חמושים בסדיר, כלומר לא אזרחים בהפסקה, אלא מגויסי כפיה באמצע תקופת הגיוס שלהם.

מה שהם דורשים בפועל הוא הסרת כל מעצורים מעל פעולות צה”ל. בפועל, מבחינת החייל בשטח, אין כל מעצורים כאלה. אין משהו שצה”ל לא יחפה עליו. הבעיה העיקרית, לדעתי, בפעולה של אדמוב היא לאו דווקא דריכת הנשק – המצב שבו מישהו מתקרב אליך מאחור הוא אכן מאיים, ובסופו של דבר הוא הרי לא הרג אף אחד וגם לא פצע – אלא דווקא האיום לירות במי שמתעד את התקרית. אבל מה שרוצים המורדים הוא שלא יהיה שום סוג של פיקוח על פעולות צה”ל. בקצרה, הם חוזרים על סיסמת המתנחלים מתחילת העשור הקודם: “תנו לצה”ל לנצח.” או, במילים של פושע מלחמה אחר, בהקשר אחר, “בלי בג”צ ובצלם.”

החמושים הישראלים פיתחו זן של אגדת הסכין בגב, שמקובל מאד בקרב צבאות שנשחקים בלוחמה עממית, כלומר בלחימה נגד אוכלוסיה: “אגדת היד הקשורה.” כביכול, אם רק היו מאפשרים לצבא לפעול כפי שהוא יודע אך מונעים ממנו (”תנו לצה”ל לנצח/לכסח”), הכל כבר היה נגמר.

בפועל, היד הצבאית מעולם לא היתה קשורה. בשנה האחרונה, שום חייל לא נהרג במצב שבו “ידו היתה כבולה.” שני חיילים, למיטב ידיעתי, נהרגו על ידי פלסטינים בשנה האחרונה: אחד שנורה על ידי צלף, ואחר שנדקר בשנתו באוטובוס. לא היתה שום “יד קשורה.” מנגד, הרגו חמושי צה”ל 36 פלסטינים מאז תחילת השנה. חלקם אולי אפילו היו חמושים; על רובם אין מחלוקת שלא. חמושי צה”ל ידועים בפחדנותם: הם חשים עצמם בסכנה מנוכחותו של מזרק, הם לחוצים מקיומו של בקבוק שתיה, והם כל כך מבועתים מקשישים במיטתם שהם יורים בהם, וסומכים שהתקשורת הישראלית תטען אחר כך שהם “השיבו אש.”

ואחרי ההרג חסר ההצדקה, דובר צה”ל ממהר להודיע שתפתח חקירה. הוא רק לא מודיע על כך שהיא נסגרת ארבע שנים אחר כך בלי תוצאות. “שוברים שתיקה” פרסמו לראשונה, לפני שלוש שנים, עדויות מצולמות של חיילים, שגם הזדהו, על מה שהם ראו בשטחים. בתגובה הודיע דו”צ שהוא לומד את החומר ושתפתח חקירה. נכון לרגע זה, שלוש שנים ויותר אחרי, לא נפתחה כל חקירת מצ”ח. גם כשיש כזו, הסיכוי של חמוש ישראלי לעמוד לדין על הריגת פלסטיני הוא אפסי, וגם כשהוא עומד לדין, הוא לא יועמד לדין על הריגה – על רצח אין מה לדבר. החייל היחיד שהועמד מאז 2000 לדין בשל הריגה – של פעיל וצלם בריטי, טום הורנדאל – הוא, לגמרי במקרה, בדואי. והוא שוחרר אחרי שש וחצי שנים בלבד.

כלומר, בפועל לצה”ל אין מדיניות של ענישת החיילים שלו על פגיעה בפלסטינים. אם דריכת נשק לעבר פלסטינים גוררת התפעמות כזו בקרב החמושים, מה יקרה – אני יודע, פנטזיה – אם צה”ל יחליט יום אחד להעמיד לדין חייל בשל רצח של פלסטיני? נניח, הצלף שירה והרג את יוסף א שוואמרה בן ה-14, שיצא לאסוף קוצי מאכל? אני מניח שאז נראה התקוממות של ממש. המרד-זוטא של תומכי דוד הנחלאווי היה רק יריית הפתיחה. חמושי צה”ל רוצים עכשיו לא רק להסיר את חובת המשמעת מעליהם; הם רוצים גם לקבוע את מדיניות הפעולה של צה”ל בגדה.

ויש להניח שהקצונה, שלא מבינה מאיפה זה בא, קלטה את המסר, והיא לא תנסה להתגרות בחמושים שלה. הנה, ארבעה חמושים שנידונו למאסר – כנדרש – בשל הפגנת התמיכה שלהם באדמוב כבר יללו מספיק והעונש שלהם הומר בריתוק. את המחיר לכך שצה”ל חדל סופית להיות צבא והפך רשמית למחצה לכנופיה, ישלמו קודם כל – כרגיל – הפלסטינים. אבל כבר למדנו שכל דבר שמתחיל בצד השני של הקו הירוק מחלחל גם אל תוכו פנימה. היסטורית, חיילים שלמדו שהם יכולים לכופף את הקצונה ואת הדרג המדיני, לא עוצרים בהצלחה הראשונית שלהם. סוד הסודות של האימפריה הרומאית, כתב טקיטוס על הימים שלאחר התאבדות נירון, נחשף: אפשר להכתיר קיסר גם מחוץ לרומא, גם במחנה צבאי. החשש של צה”ל להתמודד עם המורדים שבו הופך אותו לגוף מסוכן לדמוקרטיה הישראלית עוד יותר משהיה בדרך כלל.

ועוד דבר אחד: הבלוגרית ואנדרסיסטר פתחה בפרויקט חשוב, שמפנה זרקור אל המתרחש במערכת הבריאות הישראלית, וליתר דיוק גסיסתה האיטית. הפרויקט, “מכתבים לבריאות” שמו, הוא מכתבים שמקבלת ואנדרסיסטר מאנשים שונים, על סיפורי הזוועה שלהם במערכת, והיא מפרסמת אותם ברשת, כמו גם שולחת אותם במכתב לשרת הבריאות, ראש הממשלה ושר האוצר. קראו, ואם נדבכם לבכם, תרמו. ואם איתרע מזלכם ויש לכם סיפור זוועה, שלחו אותו.

(יוסי גורביץ)