בנימין נתניהו הודיע בימים האחרונים כי הוא מתכוון לשמור את תפקיד שר החוץ לאביגדור ליברמן, עד אשר יסתיימו ההליכים המשפטיים נגד הלז. ליברמן עצמו התריס כנגד יאיר לפיד, שנרמז בגסות שהוא רוצה את התיק; איך יועיל תיק החוץ למי שטען לאורך כל מערכת הבחירות שתפקידו הוא לייצג את מעמד הביניים, לא ממש ברור. די ברור שלפיד לא מתכוון – בצדק מוחלט, מבחינתו – להושיט את צווארו למאכלת ולשמש כשר האוצר הבא, זה שיצטרך להוריד גרזן על האזרחים שלא נראה כמותו מאז שימש נתניהו עצמו כשר אוצר. בינתיים, מסתפק ליברמן בתפקיד יו"ר ועדת חוץ ובטחון.

כל זה מסריח, ומכמה סיבות. קודם כל, המדינה היא לא המכולת הפרטית של ראש הממשלה. היא צריכה שר חוץ במשרה מלאה. ליברמן לא יכול לשמש כשר עד שיסתיים משפטו? בעסה. אנחנו עדיין צריכים שר חוץ. בניגוד לכל מיני משרדים מונפצים, כמו המשרד לפיתוח אזורי – זה שהמציא אהוד ברק כדי שיהיה מקום לייבש בו את שמעון פרס – או המשרד לאיומים אסטרטגיים (שהוקם תחילה כדי שליברמן ירגיש נעים בגב, בימי ממשלת אולמרט, ואחר כך הוחיה מחדש כדי שיהיה מקום מכובד לקבור בו את בוגי יעלון), משרד החוץ הוא משרד ליבה. יש כזה בכל ממשלה שאפשר להעלות על הדעת. המשרד, כמו משרד הבטחון, מצריך שר במשרה מלאה – אמנם, בעקבות ההיסטוריה של ליברמן עצמו וסילבן שלום שם, כנראה לאו דווקא שר בקליבר רציני.

הסיבה השניה בעייתית אפילו יותר. ליברמן חשוד בכך שחילק שוחד לשגריר לשעבר בבלארוס, זאב בן ארי, שמסר לו את המידע שהמשטרה מנסה למצוא עליו שם. ספציפית, השוחד כלל את מינויו של בן ארי לראש המטה של ליברמן ואחר כך גם לתפקיד שני של שגריר, למרות שהביקורות על בן ארי בתפקידו הראשון היו שליליות בעיקרן. חלק ניכר מהעדים צפויים להיות אנשי משרד החוץ שישבו בישיבות המינויים הרלוונטיות. מה אומר להם נתניהו? אל תחשבו בכלל להעיד נגד ליברמן, הוא עומד להיות השר הבא שלכם, הוא יקבע את עתידכם.

מה אומר נתניהו לשופטים? אל תחשבו בכלל להרשיע את ליברמן, אני צריך אותו כשר. אגב, בהנחה שמשרד המשפטים ישאר בידיים של נאמן ליברמן כלשהו, ובהנחה שישראל ביתנו תמשיך לנהל את ועדת חוק חוקה ומשפט, ממש לא כדאי לכם, רבותי השופטים, להתעסק איתו: האנשים שלו יהיו אחראים על קידומכם.

מליברמן, בריון שהורשע בתקיפת ילד, אף אחד לא מצפה לכלום. מנתניהו, למרבה הפליאה, יש עדיין אנשים שמצפים למשהו. נזכיר: זה האיש שכשנודע לו שיד ימינו היה מעורב בהטרדה מינית של עובדת, הביא להדחתם של חושפי הפרשה ועשה הכל כדי לשמור על נתן אשל לצידו. זה האיש שעולה לנו יותר מכל ראש ממשלה אחר בהיסטוריה, שהצליח לקושש לעצמו תקציב גלידה של 10,000 שקלים – אמנם, סעיף קטן בהשוואה לשאר סעיפי ההוצאות שלו. נתניהו מיהר לבטל את התקציב הזה לאחר שנחשף – בדיוק כפי שנהג בכהונתו הראשונה, כשהתחוור שהוא קימבן לעצמו סעיף הוצאות של סיגרים.

נתניהו הוא כנראה האדם המושחת ביותר, להוציא אולי אהוד ברק, שכיהן בתפקיד ראש הממשלה. הוא עושה עלינו סיבוב. ואם לצורך השרדותו הוא ישחית את המדינה עוד קצת, ירגיל אותנו למצב שבו משפטים לבכירי המדינה לא דומים בכלל למשפטיהם של סתם אנשים מהרחוב – שאפשר להשאיר את הנאשם כשוט על העדים, ואת נאמנו בתפקיד שוט על השופטים – אז מה טוב. הוא הרי יודע שסביר מאד שיום אחד יעמוד גם הוא למשפט. הוא כבר חמק מאחד כזה לפחות.

והספינה שטה.

ועוד דבר אחד: פרשת המוסד ממשיכה להתגלגל. מאז שמערכת המשפט ומערכת הבטחון נכנעו חלקית והסכימו להודות שאשכרה היה מישהו שמת במשמורת, אנחנו למדים כמעט כל יום פרטים חדשים. מערכת הבטחון והמשפט – כולל "פקיד בכיר מאד," מותר לנחש שמדובר ביועמ"ש וינשטיין – טענו בתוקף שזיגייר לא הועלם, משום שהמשפחה שלו ידעה על מעצרו. אבל בהנתן שהמשפחה לא יכלה לעשות שום דבר עם המידע הזה, בהנתן שהיא לא יכלה לעורר את דעת הקהל, ספק אם מצבו של זיגייר היה טוב במשהו ממצבם של עצירי הגולאגים – שגם במקרה שלהם, המשפחה ידעה על מעצרם. מעבר לכך, על פי פרסומים זרים, משפחתו של זיגייר קיבלה מידע מועט מאד – בין השאר, היא לא ידעה במה חשוד זיגייר. הייתי אומר שזה חתיכת מידע בסיסי. אגב, גם אנחנו עוד לא יודעים במה הוא הואשם, שנתיים ומשהו אחרי מותו. מערכת משפט שבה עציר צריך לקבל את אישורם של המחזיקים בו כדי לתת מידע על התיק שלו לעורך הדין שבו הוא רוצה היא מערכת משפט שכמו יצאה מכתביו של קפקא.

מעבר לכך, אנחנו למדים שאנשי המז"פ לא יכלו להכנס לתאו של זיגייר במשך שעות לאחר מותו, בזמן שכל מיני טיפוסים באזרחי הסתובבו בזירת המוות. עכשיו גם עולה שאלה בעייתית במיוחד: זיגייר הוכנס לתא מרושת במצלמות, אבל השב"ס מסרב לאשר או להכחיש את הטענה שבהנחיית המוסד, המצלמות הללו כובו. שלבו את זה עם העובדה שהמז"פ לא קיבל גישה לזירה במשך שעות, ושכמה מההתנקשויות של המוסד הוסוו כמוות טבעי – ההתנקשות במבחוח, ההתנקשות בחאלד משעל – והנחת היסוד שלנו צריכה להשאר כשהיתה: עד שיוכח אחרת, מדובר ברצח, לא בהתאבדות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

זו צריכה להיות הנחת היסוד שלנו: ש"האסיר X" נרצח. הידיעה על מותו הגיעה כחצי שנה לאחר שהבליחה לשברירי שניות הידיעה על עצם קיומו. הידיעה על מותו, שרשמית נחשב להתאבדות, הגיעה כשבועיים לאחר שריצ'רד סילברסטין טען שמדובר בגנרל איראני. (פיקפקתי אז בטענה הזו, ואני משוכנע שמזה זמן רב סילברסטין מוזן במידע שקרי על ידי המודיעין הישראלי, מידע שמטרתו הסופית היא לקעקע את האמינות של סילברסטין, שפעם היה מקור חשוב.) אבל הפרסום של סילברסטין משך הרבה מאד תשומת לב ביחס, ויכול להיות שמישהו החליט שאם על הקריירה שלו לחיות, על בן זיגייר למות. ומישהו עשה כאן פאשלה: העיתון האוסטרלי The Age ניסה בתחילת 2010 לשאול את זיגייר אם הוא סוכן מוסד. זיגייר הכחיש. איך הגיע The Age לזיגייר? ובכן, גם לו יש מקורות במודיעין האוסטרלי, ושם שמו לב שזיגייר שינה את שמו שלוש פעמים: תחילה לבן אלון, אח"כ לבן אלן ובסופו של דבר לבן בורוז. יתר על כן, זיגייר השתמש בדרכונים שלו כדי לנסוע… לאיראן, סוריה ולבנון. מאד, מאד מתוחכם.

כמובן, יכול להיות שסיבת המוות אכן היתה התאבדות, אבל מאחר וזו אפילו לא הגרסה הרשמית לאירוע שישראל הרשמית ממשיכה שלא להודות שבכלל אירע, אין שום סיבה לקבל דווקא את מה שהוא אפילו לא גרסה רשמית. כל מה שאנחנו יודעים הוא שהיה אדם, שהיה מעורב בפרשת מודיעין כלשהי – אולי, כפי שרומז דימי ריידר, הוא היה מעורב במשחקים המלוכלכים מאד של ישראל בהפעלת קבוצות טרור בתוך איראן – ושנכלא באופן מפוקפק ביותר, שמזכיר יותר מכל את פרשת "האסיר X" המקורית, זו של מוטי קידר. ושבניגוד לקידר, כאשר קיומו עלה לכותרות, הוא מת במפתיע – כשהוא מוחזק בתא שנבנה ספציפית כדי למנוע התאבדויות. פתאום חזרנו 50 שנה אחורה.

זה היתה עוד שעת שפל של התקשורת הישראלית, שהסיפור היה בידיה במשך שנתיים אבל לא עשתה דבר. אחת הסיבות לכך היא שהפרקליטות הוכיחה בשנים האחרונות שאין לה שום בעיה להגיש כתבי אישום בשל "ריגול חמור" על נסיון לחשיפת מידע בסיסי על עוולה של המדינה. יתר על כן, הערפל מסבך הכל. עם מי אתה מתמודד? עם הצנזורה? עם התרגיל המסריח שבמסריחים של הטלת צו איסור פרסום ואז הטלת צו איסור פרסום על עצם צו הפרסום? האם אתה עובר על צו של בית משפט שאתה אפילו לא מודע לו?

הסיבה השניה, המדכדכת יותר, היא שגם אם היה עיתונאי שהיא מוכן לעשות צדק ולו יפלו השמיים, כתב בטחוני נועז שמוכן לשרוף את כל המקורות שלו ולקבל טיפול אורי בלאו, ספק אם היתה עומדת מאחוריו מערכת. הסיבה לכך פשוטה מאד: זה עולה כסף – וזה לא מעניין אף אחד. האספסוף הישראלי לא רוצה לדעת. אם הרשויות החליטו, זה מספיק לו. ה"גדולים" יודעים ומי שמערער על כך הוא אויב ובוגד. העובדה שבשורה של פרשיות – נאפסו, קידר, קלינגברג – ההשתקה היתה מיועדת לא להגנה על בטחון המדינה (נאפסו לא סיכן את בטחונה מעולם; קידר הפסיק להיות סכנה משנעצר; ובמקרה של קלינגברג המפעילים שלו ידעו שנעצר שנים ארוכות לפני שהציבור הישראלי ידע על כך) אלא כדי להסתיר פאשלות מביכות מהציבור, לא מסייעת: הישראלי הממוצע לא ידע על מה אתה מדבר. עיתון שינסה להפוך את הצרכנים שקונים אותו לאזרחים ימצא את עצמו מוגדר על ידיהם כאויב. מה שכנראה יפגע במכירות.

מה שמעליב את האינטליגנציה שלי בכל הסיפור הוא המחשבה שאפשר, אחרי שתכנית טלוויזיה אוסטרלית חשפה את הפרשה, למנוע את הפרסום. ראש הממשלה היקר שלנו, שנאמר עליו שהוא לא מסוגל לשלוח אפילו מסרון SMS, מיהר לכנס בבהילות את ועדת העורכים, המוסד הארכאי שפעם היה סוכר את פיה של העתונות אם היה מקבל מידע סודי חם הישר מראש הממשלה. תעשו לי טובה. אם ב-1956, ניקיטה חרושצ'ב גילה להפתעתו שאפילו הנאום הסודי שלו לא מצליח להשאר סודי, מי שחושב שאפשר להעלים מאזרחי מדינת ישראל את מה שעושה הממשלה שלהם אחרי פרסום בחו"ל, הוא מטומטם. מותר גם לתהות מדוע כינס נתניהו – הידיעה על הכינוס חוסלה על ידי הצנזורה ולא הותרה לפרסום עד הבוקר – את העורכים אתמול בערב דווקא; מה, הוא לא ידע שהפצצה הזו מתגלגלת בכיוונו כשהתכנית האוסטרלית פנתה לשגרירות הישראלית בבקשת תגובה? מה, הוא חשב ששום דבר לא יקרה?

דווקא חברי הכנסת הוכיחו את עצמם בשעת משבר, והראו למה הם מסוגלים. זהבה גלאון (מי שבשעתו הביאה לסגירת מתקן 1391 הידוע לשמצה), דב חנין ואחמד טיבי הקשו אתמול על שר המשפטים, תוך ניצול מזהיר של החסינות המהותית שלהם ושל העובדה שמותר לצטט את מה שנאמר בכנסת, ודרשו ממנו תשובות בנושא. בלעדיהם, העיתונות לא היתה מעזה לדווח על מה שהתרחש. נאמן התחמק, אמר שהנושא לא באחריותו, והפנה את השואלים אל השר לבטחון פנים, אהרונוביץ'. הלז אמור היה לענות על שאלות בכנסת היום, אך ביטל את הופעתו, ככל הנראה כדי שלא יצטרך להסביר מה קרה פה או להתבזות בפומבי.

מטבע הדברים, המהלך הזה לא מצא חן בעיני האלמנטים הריאקציונריים בכנסת. ההומו-סובייטיקוס אביגדור ליברמן טען שמדובר ב"פשוט ניסיון לפגוע בביטחון המדינה", תוך שהוא טוען במקביל שהוא לא יודע כלום. מסתבר שמבחינת ליברמן, עדכון אזרחי ישראל על מה שממשלת נתניהו רוצה שכל העולם חוץ מהם יידע, הוא "נסיון לפגיעה בבטחון המדינה." חשוב לציין שעל פי ההגיון הזה, אויבי המדינה הם לא שירותי מודיעין זרים – אלה, מותר להניח, עקבו בעניין אחרי הפרסום האוסטרלי – אלא אזרחי ישראל עצמם; הם אלה שמהם צריך למנוע את המידע המסוכן, שמותר למודיעין האיראני אבל לא להם. מה שכמובן מחזק את התפיסה שהסיפור כאן הוא לא סכנה בטחונית, אלא סכנה לבטחון הממשלה ושלוחיה.

החרתה החזיקה אחריו הפוסטמה הלאומית, מירי רגב. זו פנתה ליועמ"ש כדי שיעמיד לדין את הח"כים שעשו את תפקידם – שהוא, וזה כנראה יפתיע את רגב, לא לשמש כחותמת גומי של המשטר אלא לפקח עליו – וזאת כשהיא מפגינה בורות תהומית במשמעות של חסינות ובהיסטוריה של השימוש בו. גלאון הגיבה היטב: "מירי רגב משתמשת בתירוץ ה"בטחוני" המוכר כדי להצדיק סתימת פיות והתלהמות ריקה מתוכן. האיפול על הפרשה לא קשור לשום סכנה בטחונית, אלא למניעת "מבוכה" לרשויות. מה שבאמת צריך להביך את מדינת ישראל זאת העובדה שמירי רגב, שלא מבינה דבר על דמוקרטיה ועל העקרונות המהותיים שעומדים בבסיסה, הגיעה לשרת כצנזורית, כדוברת צה"ל והכי גרוע- כחברת כנסת."

נאמן נאלץ להודות, מעל במת הכנסת, שכנראה יש כאן מה לחקור. ואם וכאשר כשתקום ועדת החקירה – ממשלת נתניהו, כמובן, תעמוד על הרגלים האחוריות כדי למנוע את זה – צריך יהיה להתעלם מן הפיקנטריה המודיעינית, כמו מה אמר זיגייר לאיזה שפיון בכיר או מה גרם למוסד לחשוד בו. אלה זוטי דברים.

הבעיה האמיתית היא מערכת משפט שמאפשרת את המצב שבו אפשר להעלים אדם, לכלוא אותו ללא משפט פומבי, ולטייח את עובדת הכליאה הזו גם במשך שנתיים לאחר מותו. הבעיה היא פרקליטים שמעוותים את התפיסות הבסיסיות ביותר של צדק בחברה פתוחה – אפשר להתחיל מפומביות הדיון, שהיא ורק היא מאפשרת לבצע ביקורת ראויה על הליך משפטי – כדי לרצות את מערכת הבטחון. הבעיה היא שופטים שמזמן שכחו שהם אמורים לשרת את הציבור ואת הצדק, ולא את מערכת הבטחון, שיש להם היסטוריה של התייסרות מול עוול אבל קבלה שלו, פשוט משום שאין להם מקור מידע אחר והם לא מעזים לחלוק על מנגנוני האופל. הבעיה היא פרקליטים שמבקשים, ושופטים שנותנים ביד חופשיה, צווי איסור פרסום על צווי איסור פרסום. הבעיה היא הפרי הרעיל של "מידע סודי," טענות של מנגנוני האופל שמוצגות רק לשופט ולא לנאשם, שכתוצאה מכך נשפט על עבירות שאין לו כל אפשרות להתגונן מולן. הבעיה היא המנהג הבזוי של מניעת עורך דין מעציר למשך תקופות ארוכות, מניעה שכל מטרתה היא לשבור את העצור ולהוציא ממנו את "מלכת הראיות," ההודאה – מנהג בזוי שלא יכול היה להתקיים אלמלא משפטנים ביקשו אותו, ושופטים אישרו אותו, פעם אחר פעם.

הבעיה, בקצרה, היא מערכת משפט שהתרגלה להתכופף לכל גחמותיה של מערכת הבטחון, ושהתרגלה לחשוב כאילו אנחנו בלונדון על סף פלישה נאצית וכל חשוד הוא מינימום רודולף הס שבא לקשור עם בכירים בשליחותו של היטלר. והבעיה הזו היא, מבחינת מה שנשאר מהדמוקרטיה הישראלית, מסוכנת הרבה יותר מכל מה שזייגר היה עשוי לפלוט, או להדליף, או למכור.

(יוסי גורביץ)

צפו בכתבה הזו.

יותר מזה אני לא בטוח שמותר לי לומר. ספרו לי עוד על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אבל רק אם מערכת הבטחון מרשה לכם.

הפוסט סגור לתגובות.

(יוסי גורביץ)

השרלטן הפוליטי המוביל בישראל, רונן שובל, האיש שבמשך שלוש שנים ניסה לשכנע אותנו שהוא מנהיג "תנועת מרכז ציונית", חשף בסוף השבוע עוד טפח מפרצופו, כשפרסם מאמר ב"מקור ראשון" (צילומו מובא למטה), ובו קרא לבנייתו של לא פחות מאשר בית המקדש השלישי. הר הבית, קובע שובל, "הוא הלב הפועם של עם ישראל מבחינה רוחנית, ולכשיקום הבית השלישי הוא יהיה גם הלב הפועם של עם ישראל מבחינה פיזית." עוד כותב שובל שבניית בית המקדש היא המשימה הגדולה של דורנו, וש"אין אנו יכולים להסתפק רק בשריד מקדשנו [הכותל – יצ"ג]. עלינו לשוב ולעלות להר, ושוב לשוב לעלות אליו."

די בדברים האלה כדי לסגור את התיק בשאלת האם רונן שובל והתנועה שלו הם פאשיסטיים. כמובן שכן. שובל קובע שיש עם יהודי מיסטי, שיש לו מקום שמהווה "לב פועם," ושהלב הזה, אחרי שנסיים לעבוד עליו כמובן, גם יהיה "לב פועם פיזית", לא רק רוחנית.

שובל, חשוב לציין, הוא לא חושב הלכתי. ההלכה לא כל כך מעניינת אותו. הוא רוצה להחזיר את מטען הנפץ הקדום ביותר של היהדות, והוא מתעלם לשם כך מההלכות שאוסרות על עליה להר (אותן הוא מכנה "נוירוזות גלותיות שנכנסו לתוך ההלכה"; מישהו צריך לעדכן את שובל שבניגוד למיתוס הציוני, 99% מהכתבים היהודיים וההלכתיים נכתבו ב"גלות.") מטבע הדברים, שובל לא מתייחס לשאלה המעיקה כיצד יפנו את הר הבית מהמבנה שנמצא עליו כרגע, ושנמצא שם כבר כ-1,400 שנה – יותר מפי שניים ממשך קיומו של המקדש השני, למשל. שובל הוא פאשיסט יהודי; קיומה של כיפת הסלע היא עובדה זניחה וחולפת, המקדש היהודי הוא נצחי. נחזור לנקודה הזו.

האמירות האלה של שובל לא צריכות להפתיע אותנו יותר מדי. שובל אמר, במהלך משפט הדיבה שהגישה תנועתו כנגד קבוצה של אנשים שאמרו עליה את האמת – קרי שהיא קבוצה פאשיסטית – שהוא הגדיר את אהוד ברק כלא-ציוני משום שהוא "ויתר על הר הבית." יתר על כן, לאורך השנים הביעה "אם תרצו" שוב ושוב תמיכה באברהם “יאיר” שטרן, האיש שיצר את תנועת הלח"י ושלערכים הפולקיסטיים שלו התייחסתי כאן. ראוי לציין שדמויות ציוניות טיפה יותר מרכזיות, כמו למשל יצחק רבין, לא מופיעה ברשימת דמויות המופת של "אם תרצו." היא הפיצה, בין השאר, חולצה של שטרן.

ה"עיקר" הסוגר ברשימת "עיקרי התחיה" של שטרן – אפשר למצוא אותם כאן – הוא "הבית": "בניין הבית השלישי כסמל לתור הגאולה השלמה." שטרן הוא הדמות הבולטת ביותר בציונות הימנית שדיברה על סוג של בית מקדש לא כמוקד דתי אלא כמוקד לאומי, אבל, כפי שהראה ד"ר ברוך פלח בשיחה עם תומר פרסיקו, התפיסה הזו קודמת לשטרן, והיא מלווה תמיד בתיעוב כלפי הדמוקרטיה הישראלית. היא מתחילה באב"א אחימאיר ו"ברית הבריונים" שלו, עבור באצ"ג ואחר כך ישראל אלדד. הוגה חשוב בתחום הוא שבתאי בן דוד, איש לח"י לשעבר ומי שהרעיונות שלו שימשו אחר כך את המחתרת היהודית של שנות השמונים, שאכן ניסתה לפוצץ את המסגדים על הר הבית. סממן מעניין אפשר למצוא פה ביחס של שובל לחוק הישראלי: הוא פוטר אותו בבוז כ"ערבוב מביך של חוקים עות'מאניים ובריטיים." החוק הישראלי, מבחינתו, כלל לא ישראלי; שובל מתגעגע ל"משפט העברי, [ש]מוטל בצד ללא דורש." המשפט העברי, שבו כזכור אין כל זכר לרעיונות מעיקים כמו שוויון או זכויות אדם ואזרח; המשפט העברי, שיהפוך רשמית את התושבים הלא יהודים של מה שהיתה פעם פלסטינה המנדטורית לתושבים סוג ב'.

רונן שובל הוא צאצא רוחני, כנראה מודע מאד – לאיש יש תארים מתקדמים – של המסורת המשיחית-ציונית הזו. קשה להאמין שהוא לא יודע שהמשיחיות נוסח הלח"י היתה תמיד תנועת שוליים בציונות – כה שולית עד שכמעט לא התייחסו אליה, ובצדק. אפילו בקרב יוצאי הלח"י, תנועה קטנה שבקטנות, רק מעטים ביחס אימצו את המיסטיקה של הר הבית ובית המקדש שאלדד אהב כל כך. אף על פי כן, במשך שלוש שנים ויותר מנסה שובל לשכנע אותנו שהוא-הוא המיינסטרים הציוני, כשהוא צריך לדעת שהוא הכל חוץ ממנו. תנועת המרכז של הציונות, מהחוגים שמשמאל למפלגת העבודה ועד לתנועת החירות, מעולם לא ראו את בניית המקדש כמשאת לב; במקרה הטוב, העדיפו להדחיק אותו ובמקרה הרע היתה אל כל הרעיון עוינות מובהקת. שובל הוא לא המרכז, הוא הוא השוליים המשיחיים שעכשיו מנסים להשתלט על המרכז. הוא הטפיל שמנסה לתפוס את מקומו של המארח. עכשיו אפשר גם להבין את יחסו אפילו אל השמאל הציוני: מדובר, אחרי הכל, באנשים שלא תופסים את המקדש כמרכז הקיום הציוני ושעבור הסכם שלום יהיו מוכנים לוותר על שליטה בהר הבית. אנשים כאלה, לדעת שובל, הם בסופו של דבר בוגדים ביעוד הלאומי. חבל שהוא לא אמר לנו את זה קודם, זה היה מאפשר לנו להכניס אותו לפרופורציה.

וזה מביא אותנו לשאלת הפרה האדומה: אם רונן שובל חושב שאנחנו צריכים לבנות את בית המקדש, הוא קודם כל צריך לענות על השאלה מה יש לעשות במבנה שנמצא שם כרגע. האם הקמת בית המקדש השלישי מצריכה, לדעת שובל, את הריסת כיפת הסלע, מה שצפוי להוציא את ישראל למלחמת גוג ומגוג? זו השאלה שעיתונאי צריך לשאול את שובל, בפעם הבאה שהלז מנסה ללהג שוב על "מרכז ציוני." שובל הוא לא איש מרכז – הוא מעולם לא היה, זה לא חדש – אבל צריך להבין שהמאמר האחרון שלו, ונראה שהוא חושב כך כבר שנים ומסתיר זאת מן הציבור, מציב אותו בשוליים המטורפים של הציונות הדתית.

(יוסי גורביץ)

צפיתי לפני מספר שבועות בסרט "שומרי הסף", שבו מרואיינים שישה מראשי השב"כ, מאברהם שלום ועד יובל דיסקין. הסרט מטלטל ומומלץ מאד לצפיה. הבוקר קיבלנו עוד תזכורת לכך שדיסקין, שאומר בסוף הסרט נחרצות שישעיהו ליבוביץ' צדק כשקבע שהכיבוש יהפוך את ישראל למדינת שב"כ, עבר את הטלטלה הגדולה מכולם: עכשיו הוא קורא להקליט את חקירות השב"כ, וההמלצה שלו על כך הפכה להמלצה של ועדת טירקל (עוד על ועדת טירקל, כאן).

דיסקין מצטרף בכך לשורה של אנשי בטחון בכירים שעם שחרורם מתפקידם מגלים לפתע עד כמה היה ההרסני התפקיד שיישמו ועד כמה יצגו עמדות שבעצם מזיקות למדינת ישראל. המופע הגדול הקודם בתחום שייך לגווארדיה שלמה של קציני פיקוד צפון, שקודם ל-2000, עם שחרורם, היו ממהרים לצאת בראיון חושפני – הכרחי לבניה מוצלחת של קריירה שניה, הטייקונים צריכים לדעת שהשתחרר עוד גנרל עם קשרים שמחפש עבודה – שבו היו מסבירים עד כמה רצועת הבטחון בלבנון היא שגיאה. המדובר באותם האנשים שרק שבועות קודם לכן היו מתראיינים ומסבירים בקול בוטח עד כמה רצועת הבטחון הכרחית לבטחונה של ישראל.

מהבחינה הזו, הדובר המעניין ביותר בסרט הוא דווקא אברהם שלום, המבוגר שבמרואיינים. שלום סבור שנעשו טעויות אסטרטגיות, בעיקר על ידי הדרג המדיני, אבל הוא עצמו לא מתחרט על כלום. פרשת קו 300, שהוא היה השחקן העיקרי בה, היא מבחינתו טעות טקטית. כשהוא נשאל על בעיות מוסריות, הוא מגחך. מוסר? הוא שואל את המראיין, מוסר? חפש אותו קודם כל אצל המחבלים. יש להניח שראשי שירות שקדמו לו היו מספקים אמירות דומות, אם בכלל היו טורחים להתראיין. קשה לדמיין, למשל, את איסר הראל, הדבר הקרוב ביותר לג'יי אדגר הובר שגדל פה, מספק למצלמה משהו פרט לחיוך לעגני, לאה מן החיים, שאומר "אתה לעולם לא תבין, אז אל תנסה."

בין שלום, יליד 1928, ודיסקין, יליד 1956, מבדיל לכאורה רק דור אחד. בפועל, עולם שלם נפער ביניהם. דיסקין גדל בגבעתיים הבטוחה. שלום נולד בווינה. היא לא היתה מקום בטוח ליהודים כבר אז, וב-1938 הגיע האנשלוס, הסיפוח לגרמניה הנאצית, שהווינאים ניצלו לאורגיה של התעללות ביהודים תושבי העיר. שלום היה בר מזל: המשפחה שלו קלטה לאן הדברים הולכים, והיא נמלטה לפלסטינה ב-1939. היא נמלטה בחוסר כל – זו היתה המומחיות של אדולף אייכמן, ככה הוא עלה לגדולה – אבל נמלטה.

לא לכולם היה מזל כזה. אורי בן ארי (לימים מי שיבנה את תורת השריון של צה"ל, אז ילד ברלינאי, היינץ בנר) ראה כילד בן שמונה כיצד מכה כנופיה של חמושי אס.אה. את אביו, שלקינוח גם השתינו עליו. בליל הבדולח, ראו האב והילד בן ה-13 כיצד מוצת בית הכנסת שבו עלה לתורה. זמן קצר לאחר מכן, גורש בטקס משפיל מבית הספר שלו: "היינץ בנר! אתה בן הגזע היהודי אשר ביצע פשעים מחרידים כלפי האנושות וכלפי העם הגרמני! בית הספר מקיא אותך משורותיו ואתה מגורש בזה מבית הספר! צא משערנו והעלם מעינינו לעד. קדימה צעד! הייל היטלר!" בן ארי היגר לפלסטינה לבדו במארס 1939. אביו נשאר מאחור.

מהבחינה הזו, בן ארי היה טיפוסי יותר מאשר שלום. נהוג לתאר את דור הפלמ"ח כדור של צברים, אבל חלק ניכר מהם היו פליטים אירופאיים, לא ילידים; מי שתואר במשך דור כפלמ"חניק בה"א הידיעה, דן בן אמוץ, נולד באוקראינה בשם מוסיה תהיליםזוגער. כמו בן ארי, גם הוא חי בגפו; גם משפחתו הושמדה. שיעור היהודים שחיו אז בפלסטינה ושאיבד את קרובי משפחתו באירופה היה עצום. על כל הצרות האחרות – העוני והפיגור היחסי של פלסטינה, לפחות בהשוואה למרכז אירופה; הסכסוך עם הערבים; הסבל הרב שהיה מנת חלקם של קטינים פליטים מצד הקטינים הילידים ולעתים מצד המבוגרים, שפשוט לא היו מסוגלים להבין מה התרחש שם – צריך להוסיף את אשמת השורד. הפליטים שהגיעו לפלסטינה לפני 1941 האמינו שהם רק חיל החלוץ, שהמשפחה שלהם וידידיהם יצטרפו אליהם תוך זמן מה; רבים מהם אגרו כסף בשקדנות כדי לסייע לקליטה שלהם, לכשיבואו. בסוף 1945, במקרים רבים כבר היה ברור שהם השריד האחרון או כמעט-אחרון למשפחתם. העובדה שהם לא רק שרדו, אלא גם חיו ברווחה יחסית, גם היא ודאי לא תרמה לשלוות נפשם.

בן ארי ושלום הצטרפו לפלמ"מ ב-1946. זו היתה התקופה שבה הארגון הזה החל להכין את עצמו לקראת מאבק השחרור, שיבוא תוך שנה וחצי. זו היתה גם התקופה שבה התעוותה מזרח אירופה בשורה של מאבקים לאומיים מזעזעים בעקבות שינויי הגבולות שכפתה ברה"מ עם נצחונה על גרמניה הנאצית. המאבקים הללו – מדויק יותר לקרוא להם טיהורים אתניים – היו שטופים בדם וככל הנראה נרצחו שם מיליונים: אוקראינים, פולנים והרבה מאד גרמנים. הצ'כים רצחו, בהתפרצות פראית של שנאה של כבושים שהאזיקים הוסרו מעליהם, 20,000 גרמנים – בעיקר נשים, ילדים וקשישים – בימים שמיד לאחר שחרורם. הם לא מדברים על זה היום. גם לא על הגירוש של כמיליון וחצי גרמנים, או על בזיזת הרכוש שלהם. בסיור שערכתי בפראג לפני כחודשיים וחצי, המדריך הגדיר את מה שקרה שם כ"ג'נוסייד." רוב בני עמו מעדיפים לא לזכור. הפולנים הבהירו ליהודים שחשבו שיוכלו לשוב לבתיהם – בטבח בקיליצה ובמאות ואלפי רציחות טרור בדרכים וברכבות, רובן לא מדווחות אך מוכרות ומובנות היטב ליהודים – שגם הם מיעוט אתני שעבר זמנו. בלי הבנת האירועים הללו, אי אפשר להבין את שורות הלענה של אלתרמן ב"הילד אברם":

לפניו מתייצבות אז שבעים האומות,

ואומרות: הננו עליך!

בשבעים פקודות חוק ובשבעים קרדומות

אל הבית הזה נשיבך!

ואותך במיטה המוצעת נניחה

וישנת בה דום כאביך!

אורוול הבחין בכך ב-1946, ב"פוליטיקה והשפה האנגלית שלו", שמזכיר כל כך את טקיטוס על שפת העורמה הרומאית: "כפרים חסרי מגן מופצצים מן האוויר, ותושביהם מגורשים; בבקר יורים במכונות יריה; את הבקתות מציתים בקליעים נותבים; לכך קוראים ‘השכנת שלום’. מיליוני איכרים נשדדים מחוותיהם ונשלחים להשתרך בדרכים כשברשותם רק מה שהם יכולים לשאת; לזאת קוראים 'העברת אוכלוסיה' או 'תיקון גבולות'." אורוול דיבר על הצורך של העיתונים בשפה האנגלית לדבר על מה שממשלותיהם הסכימו לעשות מבלי שהקוראים יבינו מה משמעותן של המילים; במזרח אירופה הבינו היטב את המשמעות, שם אי אפשר היה לעטוף אותן ב"מסה של מלים לטיניות שצונחות על העובדות כשלג." שם, על כן, מיעטו ככל האפשר בדיבור.

פלסטינה של 1947 היתה, מבחינת האוכלוסיה היהודית שלה, סניף של מזרח אירופה, ואפשר לטעון שבמובנים מסוימים קשה להבין את ההיסטוריה שלה ב-1947-1948 מבלי להבין את מה שאירע שנתיים קודם לכן שם. מה שקרה שם, הדהד כאן מיד. וכשמעשי האיבה ה"רגילים" התלקחו באחת, אחרי החלטת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, עשרות אלפי אנשים שלא יכלו להשיב את משפחתם, ושלא יכלו לנקום בגרמנים – אחרים עשו את זה, עוד הוכחה לכאורה לאוזלת היד היהודית – הפעילו בפלסטינה את מה שעמים מזרח אירופאים הפעילו על אדמתם במשך יותר משנתיים: הם ביצעו טיהור אתני ובזזו את רכושם של בני העם האחר. אחר כך הם מחקו כל זכר של האנשים שישבו כאן קודם לכן, וכשהפליטים ניסו לשוב, הם ירו בהם. זו, צריך להזכיר, היתה לידתה האמיתית של בעיית הפליטים: לא הגירוש בזמן מלחמה, אלא הסירוב לאפשר להם לשוב בזמן השלום.

ואחר כך באה השתיקה הגדולה. יש דברים שעליהם אי אפשר לדבר, כי עם המילים אי אפשר לחיות. בני הדור של בן ארי ושלום הצטיינו בשתיקתם. אפילו פקודת הגירוש המוכרת מכולם, תנועת היד המפורסמת של בן גוריון כשנשאל מה לעשות בכפרים שנכבשו, היתה פקודה ללא מילים.

"תאחז בזה," שרו הבילויים,

"אנחנו ניסינו מאד,

כיסינו את כל החורבות,

שינינו את שמות הרחובות,

ניסינו מאד,

היסינו שמועות…"

היסינו שמועות. מי שרצה לדעת, יכול היה לדעת. הטיהור האתני של 1947-48 היה סוד קטן מאד. אבל רוב בני הדור לא רצו לדעת. ושנים ספורות אחר כך הגיעו גלי הגירה גדולים, ששינו את פני המדינה ללא הכר. חלק ניכר מהם הגיע ממזרח אירופה, ושם כבר היו מורגלים בכניסה לבית שיושביו נטשו אותו במהירות, משאירים מאחוריהם את כלי הבית. עשור אחרי הקמת המדינה, והדור של בן ארי ושלום כבר היה מיעוט. הרוב לא ידע על אדמת מי הוא יושב והתאמץ מאד לא לדעת. התפתחה כאן אגדה מוסכמת שהפלסטינים עזבו מרצונם; ספר לימוד צ'כי שיצא לאחרונה מתאר את מאורעות 1945-6 במילים "ואז הגרמנים הסודטים שבו למולדתם."

שלום, כנציג של דורו, יודע היטב למה אסור לו להכנס לדיונים על מוסר. הם יפתחו את התהום הפעורה מתחת לרגליה של ישראל, כמדינה שעצם קיומה תלוי בטיהור אתני. הם יעלו את השאלה האם, בהתחשב למשל ביחסה של ישראל לבדואים – כעת היא רוצה לגרש אלפים מהם מהמקומות אליהם גירשה אותם ב-1948 – אפשר בכלל לדבר על הנכבה כאירוע תחום בזמן, שכבר הסתיים, או שמדובר בתהליך מתמשך.

לטיהורים האתניים של מזרח אירופה יש יתרון מסוים על זה שביצעו בני דורו של שלום: הם היו סופיים. הקיבוצים הגרמניים במזרח אירופה, שהיו במידה ניכרת מה שערער את כל המערכת שלאחר מלחמת העולם הראשונה, חדלו להתקיים. מזרח אירופה, שהיתה עד נצחונו של סטאלין קדרה מבעבעת של מיעוטים, חלקם עם הזיות גדלות ודרישות מופרכות, הפכה הומוגנית. התהליך היה רצחני ומיוסר, הרג מיליונים והסב סבל בל יתואר למיליוני אנשים אחרים – ככל הנראה, סבל שני בעוצמתו רק לזה של המלחמה עצמה. אבל הוא הסתיים. אין היום סכסוכים לאומיים פעילים במזרח אירופה.

הסכסוך במה שהיתה פלסטינה המנדטורית מעולם לא הסתיים. במידה מסוימת, היו לכך שתי סיבות: ישראל היתה חלשה ב-1948 מכדי שתוכל לכבוש את הגדה, ו-1967 כבר לא היתה 1948. היה טיהור אתני קטן, אבל דיין ידע שכבר מאוחר מדי לעשות בגדה את מה שעשה צה"ל במה שיהיה ישראל ב-1948.

אז כשהצ'כים מעדיפים לשתוק ולהדחיק, זו בעיה, אבל היא לא מסכנת את צ'כיה, רק את האופי הלאומי שלה, ודור צעיר ומודע מנסה לעורר דיונים בנושא. כשהישראלים מעדיפים להעמיד פנים שלא היה כאן טיהור אתני, זו בעיה מסדר גודל אחר: הסכסוך לא ייפתר אם ישראל לא תהיה מוכנה להודות בעוול שיצרה.

אבל העוול כל כך עמוק, כל כך בסיסי, שיש ישראלים רבים שיוותרו על פתרון ובלבד שלא ייאלצו להודות בו. מוטב היה לנו אילו דורו של שלום היה פותח סוף סוף את פיו; להם יאמינו. אבל מי שהורגל בשתיקה ארוכה כל כך, לא בנקל יפר אותה. אולי הוא עצמו מפחד מן הדברים שיאמר.

(יוסי גורביץ)

אם מישהו היה צריך הוכחה לכך שתכנית בנט היא הונאה אחת גדולה, צה"ל סיפק בימים האחרונים שתי הוכחות חד משמעיות לכך. המקרה הראשון אירע בשבת, כשצה"ל פירק מאחז שבנו הפלסטינים סמוך לבורין שבשטח B. כזכור, הסכמי אוסלו חילקו את הגדה לשלושה חלקים: שטחי A, שנמצאים באחריות בטחונית ואזרחית של הפלסטינים, והם כוללים כרגע בעיקר את הערים הגדולות; שטחי B, שנמצאים באחריות בטחונית ישראלית אבל באחריות אזרחית פלסטינית; ושטחי C, שנמצאים בשליטה ישראלית מלאה ושעליהם אמור היה לנסוב המשא ומתן.

המנהל האזרחי הודיע לצבא שאין לו כל סמכויות אכיפה על אזור בורין, משום שכאמור הוא נמצא בשטח B, אבל את הסמח"ט, סא"ל אוריה חצרוני, לא עניינו כל הדקויות האלה של חוק-שמוק. הוא רצה להרוס, והרס. יצוין שחצרוני הוא חובש כיפה, שכמג"ד גדוד "לביא" אף השתתף בטקס שבלשון המעטה נקרא לו בעייתי של הענקת תפילין לחיילי הגדוד; התפילין הגיעו מהארגון המיסיונרי חב"ד (אני מודה לאורי פולגר על ההפניה האחרונה). יצוין עוד שבעבר, חיילים דתיים קרעו בגדים ושמו אפר על ראשם כשאולצו להסיר מאחזים יהודיים בשבת; מסתבר שאין להם שום בעיה כזו כשמדובר במאחז פלסטיני. פה מותר ואף רצוי לחלל שבת.

המקרה האחר אירע הלילה. חמושי צה"ל פשטו על שורה של ערים פלסטיניות, רובן בשטח A, ועצרו כ-25 פלסטינים, חלקם חברי פרלמנט. העצורים נחשבים לאנשי חמאס, אבל לכו תדעו אם הם לא נעצרו כדי להפעיל לחץ על איזה קרוב משפחה; אין סיבה לתת בחמושים אמון בנושא הזה. על כל פנים, מה שהאירוע הזה מבהיר הוא שלצה"ל לא ממש אכפת מה נמצא בשטחי A, או אם יש לרשות הפלסטינית סמכות כלשהי. הוא פשוט פועל. ואם זה לא מוצא חן בעיני הפלסטינים, הם יכולים להתפוצץ.

עכשיו, נהוג בשנים האחרונות לרדת על אבו מאזן ולומר שהוא מנהיג פלסטיני חלש. אני לא בטוח שאני קונה את זה. אבו מאזן ידע שאסור לו לתת לצה"ל הזדמנות להגיב באלימות, כי האלימות תהיה דיספרופורציונלית, ועל כן הוא נסוג מהמאבק המזוין. הוא רושם, בשנים האחרונות, הצלחה אחרי הצלחה: הכרה בעצרת האו"ם במדינה פלסטינית, ההחלטה של מועצת זכויות האדם שההתנחלויות מנוגדות לחוק הבינלאומי. בפעם הראשונה, האופציה של סנקציות על ישראל מתחילה לקבל לגיטימיות בינלאומית.

ישראל התרגלה להפעיל את הכוח שלה באופן בלתי מרוסן. כשבנט ודומיו מדברים על סיפוח שטחי C – מעטים מוכנים עדיין לדבר על סיפוח הגדה כולה – וכשהם טוענים שלפלסטינים יש אוטונומיה ושהם צריכים להסתפק בה, צריך לזכור איך נראית ה"אוטונומיה" הזו: פרוצה לכל גחמה של סמח"ט או רכז שטח של השב"כ, מעטפת קלושה של סמי-לגיטימיות סביב המשך הכיבוש.

אז הנה התרומה הצנועה שלי לווידוא שסא"ל אוריה חצרוני לא יצא בשנים הקרובות לשופינג בלונדון, ועם קצת מזל, תוך כמה זמן יאשרו הפלסטינים את אמנת רומא ויתחילו להגיש תביעות על פשעי מלחמה כנגד קצינים ופקידים ישראלים. וכל פעולת התנחלות, או הגנה על התנחלות, תתחיל לכרסם בפועל את הלגיטימציה לא רק של הכיבוש – זו אבדה מזמן – אלא של המדינה הציונית עצמה. כלומר, ההתנחלויות וצה"ל יגרמו למה שהתועמלנים שלנו מייללים כבר זמן רב שעושים השמאלנים.

במובנים מסוימים, זה קצת אירוני. הישראלים תמיד אהבו לתאר את עצמם בתור דוד הנלחם בגוליית, והנה התחלפו התפקידים. מי אמר שהפלסטינים לא למדו שום דבר מאיתנו?

הערה מנהלתית: היום פורסם הפוסט הראשון שלי בבלוג של "יש דין," שנמצא בשלבי עיצוב. ניתן לקרוא אותו כאן.

(יוסי גורביץ)

אמש (ה') התחיל השימוע של צ'אק הייגל לתפקיד מזכיר ההגנה האמריקאי. המינוי של הייגל נחשב לסטירת לחי לבנימין נתניהו מצד ברק אובמה, מכמה סיבות. הייגל נחשב לפחות פרו-ישראלי מבין הבכירים בוושינגטון, ופעם הוא אפילו העז לדבר על הכוח המוגזם של הלובי היהודי. עד לאחרונה הוא התנגד נחרצות לתקיפה באיראן, והמינוי שלו נתפס כעוד דרך לוודא שאם נתניהו חושב שהוא יוכל להפעיל את הלובי היהודי (בשמו המדויק יותר, הלובי הליכודניקי – כבר רבין אמר לאיפא"ק לסתום את הפה, וזיהה את הנטיות הימניות שלו) כדי לאלץ את ארה"ב לתקוף עבורו את איראן, שישכח מזה. הוא יצטרך להתמודד עם מזכיר הגנה עוין לעצם הרעיון.

לימין הקיצוני האמריקאי יש מטבע לשון בעייתית. הוא מכנה את גבעת הקפיטול Zionist Occupied Ground ואת הממשל האמריקאי Zionist Occupied Government או בקיצור ZOG. השימוש בביטוי הזה נחשב כמזהה אוטומטי של אדם כאנטישמי. הבעיה היא, שבצורה שבה ישראל מתנהלת בארה"ב, בניצוחו של האמריקנולוג הידוע בנימין נתניהו, הביטוי הזה הופך יותר ויותר סביר ליותר ויותר אמריקאים.

כפי שאפשר לראות מהסרטון למטה, הסנאטור לינדזי גרהאם דורש מהייגל להסביר את ההתבטאות שלו, ודורש ממנו לתת שם של בנאדם אחד שאי פעם חש מאוים כתוצאה מהלובי הליכודניקי. אני מניח שהרבה אמריקאים שראו את הסרטון חשבו מיד על הייגל כמי שמאוים כך. הייגל, גיבור מלחמה, שהבין זמן קצר אחר הפלישה לעיראק את האיוולת שבמלחמה ההיא ויצא כנגד מפלגתו שלו, נראה כאן כמתגונן מאיזה אינקוויזיטור, שמייצג שילוב של אינטרסים של ממשלה זרה ועשור של כשלונות מהדהדים במדיניות חוץ. בחודש האחרון, איפא"ק וארגונים אחרים, ממומנים בין השאר על ידי הקריקטורה האנטישמית שלדון אדלסון, הציפו את ארה"ב בפרסומות נגד מינויו של הייגל. מעניין איך ולמה זה קרה.

החשיבה המקובלת היא שהנשיא אובמה חזק דיו כדי להעביר את המינוי של הייגל; הצלחה של הלובי למנוע אותו תהיה הפתעה. בדרך, האמריקאים מגלים משהו על אחת מקבוצות השתדלנות היותר חזקות בארצם, וסביר להניח שהם לא אוהבים את מה שהם רואים. משטר נתניהו כבר הצליח להפוך את ההזדהות עם ישראל, ברמת פעילי השטח, לעניין רפובליקני בלבד, ולהגביר את העוינות לישראל – היא הופכת למזוהה יותר, מטבע הדברים, עם הימין האמריקאי – בקרב פעילי השטח הדמוקרטים. זו רק שאלה של זמן, ולא יותר מדי זמן, עד שהתפיסה הזו תחלחל גם לנבחרים הדמוקרטים. העובדה שהימין האמריקאי מתייצב, כמעט אוטומטית, לצד נתניהו ולא לצד אובמה – שהוא מרשה לעצמו לתקוף את הנשיא האמריקאי גם מירושלים – משייכת את ישראל, במידה של צדק, עם חרחור המלחמה כנגד איראן ועם המלחמה הכושלת בעיראק. אנשים עוד לא שכחו שאת המלחמה ההיא תכננו אנשים שפחות מעשור קודם לכן הציעו לנתניהו להפיל את המשטר העיראקי.

אף אחד, פרט לימין הקיצוני, עוד לא מדבר על כך שלימין הפרו-ליכודניקי בארה"ב יש בעיית נאמנות כפולה. מדברים על טשטוש נאמנות – האמירה הבוטה ביותר היא זו של הייגל, "אני סנאטור אמריקאי, לא ישראלי" – ואובמה עצמו מתרחק מהתבטאויות בנושא כמו מאש. אבל אני בהחלט יכול לראות יריב דמוקרטי של גרהאם או מק'קיין (על אחת כמה וכמה, ג'ו ליברמן) משתמש בדיוק בטיעון כזה בפריימריז הבאים, והופך את הגלגל: מאלץ את הסנאטור להסביר איך הוא נאמן לארה"ב יותר מאשר למדינה זרה.

וכל זה מזכיר סיפור נשכח, זה של סין הלאומנית.

* * * *

לאמריקאים היה סיפור אהבה עם סין במחצית הראשונה של המאה ה-20. מספרים גדולים של מיסיונרים נסעו לשם, והם שלחו הביתה דיווחים על עם פשוט, עובד אדמה, שפתוח להטפה נוצרית ורווי באידיאלים שנתפסו – אלוהים יודעת איך – כאלה של אמריקה הישנה והטובה; דוגמא קלאסית היא "האדמה הטובה" של פרל בק. התוצאה היתה תרומות גדולות, קבועות, לסין מצד אמריקאים רבים, ואהדה מצד חלקים ניכרים של הממשל.

סין שלאחר המהפכה הלאומית בה היתה מקום בלתי יציב בלשון המעטה, וארה"ב, מטבע הדברים, התייצבה לחלוטין לצד הקומינטאנג, הממשלה הלאומנית שנשלטה על ידי הדיקטטור הצבאי צ'יאנג קאי שק. תוך זמן לא רב הוקם בארה"ב לובי סיני, שהתחזק עוד יותר לאחר נישואיו של צ'יאנג לסונג מיי-לינג, שלמשפחתה היתה השפעה ניכרת בארה"ב, נישואים שלוו זמן קצר לאחר מכן בהתנצרותו של צ'יאנג.

פרשנים חדי עין היו שמים לב לכך שמנהיג שמשנה את דתו לנצרות, דת שאחיזתה בסין היתה זניחה, כנראה לא מקושר יותר מדי למציאות שבארצו. ו"לא מקושר למציאות" הוא כנראה הביטוי שמתאר את צ'יאנג טוב מכל: הוא לא הצליח להבין מה קורה סביבו בעת הפלישה היפנית ב-1937, ועוד פחות מכך כשהתחילה מלחמת האזרחים השניה עם הקומוניסטים ב-1945. הוא היה כל כך לא ערוך, שממשלתו ביקשה מהיפנים הנכנעים להחזיק בעמדותיהם במשך כמה חודשים, עד שיוחלפו על ידי חיילי הקומינטאנג – מהלך שבלשון המעטה לא היה פופולרי בקרב הסינים.

המשטר של צ'יאנג היה אחד הרצחניים ביותר במאה ה-20; רודולף ראמל, שטבע את המונח Democide – רצח המוני על ידי ממשלה – העריך שצ'יאנג נמצא במקום הרביעי ברשימת הרוצחים הגדולים בהיסטוריה, כשהוא מעריך שמספר הנרצחים על ידי משטרו עמד על עשרה מיליונים. כן, הקומוניסטים רצחו כנראה פי ארבעה לפחות, והמפלגה הקומוניסטית הסינית עדיין מחזיקה בשלטון שם, אבל זה, בלשון המעטה, לא כבוד גדול.

יתר על כן, המשטר של צ'יאנג היה אחד המושחתים שידעה המאה ה-20. הוא קיבל כמויות עצומות של ציוד וכסף אמריקאי במהלך מלחמת העולם השניה, ובמקום להשתמש בהם כדי להביס את היפנים, השתמש בהם כדי לקנות טובות הנאה ואת נאמנותם של גנרלים – מונח מודרני שבפועל תיאר אלי-מלחמה מקומיים שנאמנותם למשטר הקומינטאנג היתה רופפת. קצינים אמריקאים תיארו בזוועה כיצד המזון שנשלח לצבא הלאומני פשוט נעלם, משום שהקצינים מכרו אותו כדי לרפד את כיסיהם, והתוצאה היתה רעב המוני בקרב החיילים. בביוגרפיה שלה של ג'וזף סטילוול, מתארת ברברה טאקמן (נהוג לקרוא לה כאן "טוכמן") מקרה של אוגדה סינית שאיבדה, בשל הסוג הזה של שחיתות, 100% מהסד"כ שלה במהלך שנה אחת – מבלי שהיתה מעורכת כלל בלחימה. שנה מאוחר יותר, החליט המפקד שלה – שחשש שיירדף על ידי רוחות החיילים המתים – לשפר את המצב ואשכרה להאכיל את החיילים. בשנה ההיא האוגדה עדיין לא השתתפה בקרב – צ'יאנג לא אהב קרבות, אבל מאד אהב צבאות – אבל עדיין איבדה 45% מכוחה.

כל זה לא היה ידוע לציבור האמריקאי, שהאמין בפיקציה על כך שצ'יאנג הוא אחד מ"ארבעת הגדולים." הסיבה שהוא לא ידע על כך היתה שהלובי הסיני החזק מאד, חזק גם בממשל וגם בתקשורת, בלם את כל המידע המעיק הזה. כשסטילוול, ששימש רשמית כיועץ צבאי לצ'יאנג וקלט מה קורה בחצרו מהר מאד, ניסה להשכיל את הציבור ואת הממשל, הוא הסתבך קשות וכמעט שהודח על ידי גנרלים אמריקאים שהיו נאמנים ללובי הסיני יותר מאשר לארצם.

התוצאות היו במידה רבה טראגיות. האמריקאים הימרו על צ'יאנג גם במלחמת האזרחים השניה, שפרצה אחרי מלחמת העולם השניה, וזאת משום שלא היה להם מושג עד כמה שנוא המשטר שלו בסין. רוב התושבים לא תמכו בקומוניסטים – זה נכון פחות או יותר לכל מדינה – הם פשוט שנאו את צ'יאנג ומשטרו. האמריקאים העבירו לו כמויות גדולות של ציוד, אבל הבינו מספיק כדי להמנע מלהכניס כוחות קרקע לסין.

ויום אחד, ב-1949, התעוררו האמריקאים כשסין – המדינה הידידותית לכאורה, השותפה לכאורה לשאיפות האמריקאיות, שנהנתה מסיוע אמריקאי חסר תקדים – הפכה קומוניסטית, ואף אחד לא סיפר להם שזה קרה. בבת אחת, סין הפכה לאויב, ולאויב דמוני.

* * * *

האמריקאי הממוצע – ובמיוחד היהודי האמריקאי הממוצע – לא מכיר את ישראל. הוא יודע שהיא נהנית מסיוע רחב היקף, הוא מאמין – תוצאה של אפקט ארוך שנים של הלובי הישראלי – שהיא מחזיקה באידיאלים כמו-אמריקאיים, "המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון." הוא יודע, אם הוא קורא עיתונים, שיש איזו בעיה עם הפלסטינים וטרור, אבל הוא מאמין שישראל נמצאת בצידה של ארה"ב.

פתאום הוא מתחיל לקלוט שישראל מנסה לגרור את המדינה שלו לעוד מלחמה במזרח התיכון. פתאום הוא מתחיל לקלוט שיש לה השפעה לא סבירה על המערכת הפוליטית שלו. יותר ויותר הוא שומע דברים לא נוחים עליה: הדרת נשים באוטובוסים, למשל, או מניעת כניסת נשים לכותל, שזעזעה חלקים בממסד היהודי. המידע הזה עובר כי, מה לעשות, התקשורת האמריקאית יותר פלורליסטית היום משהיתה בשנות הארבעים – ומשום שהרשת מאפשרת לעקוף את כל התקשורת הממוסדת מלכתחילה. הדור הצעיר מתחיל להתייחס לישראל כפי שפקידים במשרד החוץ האמריקאי התחילו להתייחס לסין הלאומנית בסוף שנות הארבעים: בחשדנות שיש בה גם שמץ איבה. כשהם יתחילו להבין שהתעמולה הישראלית על "מדינה דמוקרטית" עם ערכים אמריקאים נכונה לכמה שכונות, בעיקר בתל אביב, ושהמפלגה המובילה בירושלים היתה מפלגה אורתודוקסית שמדירה נשים במוצהר, ההזדהות עם ישראל תצטמצם מהר מאד. אם נתניהו והלובי הליכודניקי אכן יצליחו להוציא את ארה"ב למלחמה עם איראן, כל זה יקרה הרבה יותר מהר ממה שחושבים.

הסיפור, מבחינת צ'יאנג והנאמנים שלו, נגמר יחסית בסדר. הם איבדו את סין, אבל השתלטו על טיוואן, וארה"ב ערבה לעצמאותה של זו מהמשטר הקומוניסטי עד היום. הסיפור נראה קצת אחרת מבחינת מיליוני התומכים שהם השאירו מאחור. לא צריך לדאוג לנתניהו ובנט אם ארה"ב תפסיק יום אחד, כשתקלוט מה באמת קורה פה, לתמוך בישראל; נתניהו תמיד יוכל לנסוע, כפי שאמרה אשתו, לארץ אחרת – ושהמדינה תשרף.

לרוב הישראלים אין אופציה כזו.

הערה מנהלתית א': החל מיום ראשון הקרוב, אספק שירותי פרילאנס לעמותת "יש דין", ספציפית אשמש כבלוגר שלה. העמדות שמופיעות בבלוג הזה מייצגות אך ורק את עמדתי ואין לראות בהן, אלא אם נכתב אחרת, כמייצגות את עמדותיה של "יש דין."

הערה מנהלתית ב': בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)