ממשלת ישראל אישרה החלטה, שעד כה היתה הוראת שעה זמנית שנמשכה 11 שנים בלבד, שמאפשרת מעתה למשטרה שלא לתעד חקירות בטחוניות. המשמעות היא שבניגוד לחקירה פלילית רגילה, אותה יש לתעד בהקלטה, חקירות של חשודים בטחוניים לא יתועדו כך; ברגע שניתנת לשוטרים פרצה חוקית, שגם חוסכת להם במשאבים, הם ינצלו אותה.

החלטת הממשלה יוצרת הבחנה מעשית בין חשודים בפלילים ובין חשודים בעבירות בטחוניות: לראשונים יש זכות לדרוש, אם יגיעו למשפטם, את הקלטת החקירה שלהם. היא תאפשר להם להוכיח, תיאורטית, שההודאה שלהם הוצאה מהם באלימות או באיום באלימות, או שתיאור השוטר של מה שהתרחש בעת החקירה לא היה נכון. תיאורטית – כי אף שכבר נפסק כי בכמה מקרים של הרשעות שווא (כנופית מע"צ, עיזאת נפסו ומספר מקרים אחרים) ההודאות הוצאו מהנחקרים בעינויים, זה תמיד קרה בערעור ואחרי שנים. מעולם לא מצא בית משפט ישראלי במשפט-זוטא שהנאשם עונה.

לאחרונים אין זכות כזו. למעשה, לא יהיה תיעוד עצמאי של החקירה שלהם. בתי המשפט יצטרכו להסתמך רק על גרסת המשטרה לשאלה מה קרה בחדר החקירות. הנאשמים יתקשו הרבה יותר להוכיח שהם עונו. לכך, בהיסטוריה הבעייתית של כוחות משטרה, יש משמעות אחת: תוך זמן לא רב תהיה פה משטרה חשאית, רשמית או בלתי רשמית, של החוקרים שההתמחות שלהם תהיה בעינויים. מצפים מאיתנו שנאמין לחוקרי משטרת ישראל, שכבר הוכיחו שהם משקרים סדרתית לבתי המשפט, לא ישקרו דווקא כאן. נו, באמת.

לכך יש כמה משמעויות. קודם כל, עינויים מובילים ליותר הרשעות שווא. זה תפקידם: המענה לא מנסה למצוא את האמת, הוא מנסה לסחוט הודאה ולסגור את התיק, אחת היא לו אם האדם השבור שמולו (ומטרת העינויים היא לשבור את האדם) אשם או לא. שנית, יחידות עינויים מושכות אליהן סאדיסטים. אין במציאות מענים שלהם זה כואב יותר מאשר לנחקר. האנשים האלה יעברו אחר כך לתפקידים אחרים במערכת, ויקחו איתם את מוסר העבודה שלהם. שלישית, עינויים מנוונים את כוח המחשבה של החוקר. הוא מתרגל שאפשר להשיג הכל בגרימת כאב או השפלה, ושוכח איך מתנהלת חקירה אמיתית. דוגמא, אם מישהו זקוק לה, אפשר למצוא בשורת הכשלונות של המחלקה היהודית של השב"כ מול הטרור היהודי. אם הם לא יכולים לזרוק את הנחקר לתא קפוא ומטונף, שבו הוא ייאלץ לעשות את צרכיו, הם לא יודעים להביא תוצאות.

ורביעית, וגרוע מכל, ליחידות כאלה יש נטיה להרחיב את פעילותן. התירוץ של "סכנה לציבור", אחרי הכל, רחב מאד. כשאסרו על השב"כ לענות אלא במקרים של פצצה מתקתקת, היתה עליה דרמטית בשיעור הפצצות המתקתקות – למרות שמעולם לא הוצג לציבור ולו מקרה אותנטי אחד של פצצה מתקתקת. במשטרה – שכבר שנים משמשת כארגון כיסוי של השב"כ, כשחוקר משטרה רושם את ההודאה שהוציא איש שב"כ מעצור פלסטיני כאילו ניתנה לו מרצונו החופשי של העצור – טוענים שהקלטה עשויה לחשוף "שיטות חקירה." נכון – וזה נכון גם במקרה של חקירה פלילית. זה מחירו של שלטון חוק: הוא דורש לתת לנחקר/נאשם יכולת התגוננות כנגד הממשלה, וזה אומר שמדי פעם תרגילי חקירה ממצים את עצמם. ככה זה. תתמודדו.

חשוב לציין שההגדרה של "עבירות בטחון" רחבה מאד: היא כוללת, בין השאר, "הפרעה לפעולה התקינה של נמלי הים והאוויר". במדינה שבה חבר כנסת – אמנם, הומו סובייטיקוס מסיעת ברה"מ ביתנו – מציע ברצינות לעצור במעצר מנהלי אוהדי כדורגל אלימים, ההתדרדרות להגדרת שביתה בנמלים כ"עבירה בטחונית", ומשם להגדרת כל נסיון לשביתה כללית ככזו, קלה מדי.

ומעל לכל מרחפת העובדה שהודאה היא עדיין "מלכת הראיות" בבתי המשפט הישראלים, 300 שנים ויותר אחרי שאינקוויזיטורים מבועתים באירופה הבינו, באיחור ניכר ואחרי הרבה מאד גוויות, שמדובר בחלשה שבכל הראיות; שאין לך אדם שאין לו נקודת שבירה ושחוקר סאדיסט ימצא אותה כמעט בוודאות; שאנשים חלשים ברוחם עשויים להודות באשמה בפשע שלא ביצעו אפילו מבלי שייחקרו על כך; שהנחקר אומר לשופט שהוא מוסר את ההודאה מרצונו הטוב והחופשי, משום שהמענה אומר לו, קודם להבאתו בפני השופט, שאם לא יודה "תגלה שעד עכשיו רק שיחקתי איתך"; שהודאה סותמת את הגולל על כל כיוון חקירה אחר; ושכמעט אף פעם אין בהן אמת. אני רוצה לצטט מהזכרון מכתב של אחד מקורבנות ציד המכשפות בגרמניה: "בתי היקרה, מחר אני עומד לעלות על המוקד באשמת כישוף. אין בכך כל אמת, כל זה שקרים – הם מענים אותך עד שתאמר להם מה שהם רוצים לשמוע. זכרי אותי כאדם ישר."

משפטי ציד המכשפות רלוונטיים לנושא שלנו, משום שהם היו, במידה רבה, משפטי "עבירות בטחון." צריך לזכור – ומאד קשה לעשות זאת דרך 300 שנה של ספקנות שהוזנה, במידה רבה, על ידי תוצאות אותם המשפטים עצמם – שהן החוקרים, הן המענים (לא אותם אנשים, בחלק גדול מהמקרים), הן השופטים והן הנשפטים האמינו באמת ובתמים שכישוף, קרי קשירת קשר עם הגדול שבאויבי המין האנושי ומכירת נשמתך לו, הוא תופעה קיימת, ממשית, נוכחת בכל. בהתאם, החוקים ביחס למה שמותר לעשות לחשודה (כמעט כולן היו נשים, לעתים קרובות חריגות) היו חריגים מהחוקים הרגילים. השימוש בעינויים הורחב מאד (באנגליה, שבה היו העינויים אסורים משלב מוקדם מאד, השימוש בעינויים כלפי חשודות בכישוף הותר), זכויות הנאשמות (כמו הזכות הבסיסית להתעמת עם מאשימיהן) צומצמו באופן ניכר, השימוש בהלשנות היה רווח ועצם המגע עם החשודות או הדיבור בזכות הנאשמות הפך לבסיס סביר לחשד ולמעצר – מה שצמצם משמעותית את נכונותם של עורכי דין להגן עליהן.

מערכת הבטחון שלנו עוסקת, דרך קבע, בציד מכשפות. היא בולשת אחרי כל התבטאות חריגה ומעסיקה מספר עצום של מלשינים. היא שוללת מן הנאשם אפילו את שבב-הזכות שהעניקה האינקוויזיציה לעצוריה, הזכות למנות את אויביהם ואם המלשין נגדם היה אחד מהם, הדבר היה גורר את שחרור העצור. לזכותה של המערכת ייאמר שבמקרה שלה, אכן יש "מכשפות": אכן יש מספר לא מבוטל של אנשים שקושרים קשר לפגיעה בציבור הישראלי. אבל האימוץ של שיטות חקירה אינקוויזיטוריות, ראש וראשונה להן ההסתמכות על ההודאה, גוררת איתה בהכרח שיעור גבוה של הרשעות-שווא. ועדת לנדוי קבעה בשנות השמונים המאוחרות כי אנשי השב"כ שיקרו דרך קבע לבתי המשפט והכחישו את השימוש בעינויים; היא פסקה בצדקנות שהשופטים לא ידעו על כך. אם הסרט "שלטון החוק" שינה משהו, הוא פיצוץ הבועה הזו. השופטים ידעו, והם הרשיעו אנשים על סמך הודאות שהם ידעו שהוצאו בעינויים.

ועכשיו הממשלה רוצה להפוך את השיטה הזו, שבה אנחנו מוותרים מרצון על הידיעה מה קרה במרתפי החקירות, לקבועה. שלושה שרים – בני בגין, דן מרידור ומיכאל איתן – התנגדו להחלטה וערערו עליה. רשמית, הם מדברים רק על כך שההחלטה "תפגע בתדמיתה של ישראל" – ככה זה ב-Hasbara שיש לה מדינה – אבל רשמית פחות, הם מזהירים מעינויים.

זכרו: לראש הממשלה שלכם, לשר המשפטים שלכם ולשר הבטחון שלכם דווקא אין שום בעיה עם זה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות, ביניהן תרומה גדולה מאד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

חמושינו האמיצים הפעילו אתמול (ו') נשק חריג במאבק נגד ההתנגדות העממית הפלסטינית: כלבי תקיפה. יחידת הכלבים של צה"ל – יש דבר כזה, כמסתבר – שיסתה כלב תקיפה במפגינים בכאפר קדום, לעיני המצלמות. כשמוראד שאטווי, מאנשי ועדת ההתנגדות העממית בכפר, ניסה להתערב לעזרת המותקף, הוא הוטח ארצה, הותקף בגז פלפל, ונכבל. זו לא הפעם הראשונה שהחמושים מגייסים כלבים כדי לדכא מפגינים: בצלם זיהו חמישה מקרים כאלה ב-2011 והיה מקרה נוסף גם השנה. עדכון/תיקון: מ”בצלם” נמסר כי רוב המקרים שבהם הם תיעדו הפעלת כלבים היו כנגד פועלים שנכנסו לישראל דרך פרצה בגדר ההפרדה, אם כי לפני כשבועיים תועד מקרה של פלסטיני, אכרם חנאתשה, שהותקף על ידי חמושים בכלב ובאבן.

יש משהו מבעית בשיסוי של חיה באדם אחר. במקרה הרע זה מזכיר לך את הזירה בערים הרומאיות, במקרה הפחות רע את בול קונור והשוטרים שלו במונטגמרי מול הצועדים של מרטין לותר קינג. מה שמעניין הוא התגובה של הציבור הישראלי, כפי שהתבררה בתגובות: התגייסות כמעט מלאה לצד הצבא. התגובה של דובר צה"ל ("במהלך הפרת סדר אלימה בלתי חוקית…") היתה מגוחכת מהרגיל, במיוחד כשאתה זוכר מה משמעות "שלטון החוק" בגדה המערבית.

לחמושים יש הרבה מאד נשק נגד מפגינים. אחד מהם הוא כדורי גומי. מפגינה ישראלית נפגעה אתמול מכדור גומי בראש. הישראלים נוטים לטעון שיש קשר ישיר בין אלימות החמושים ובין אלימות מצד המפגינים. במקרה של השימוש בכלב, רף הראיות שצריכים החמושים לעבור הוא גבוה מאד: הם צריכים להוכיח שהכלב תקף את המטרה הנכונה ולא מפגין אקראי. עד כה, הם לא עשו זאת, וספק אם יעשו. למה להם? הציבור לצידם בכל מקרה.

במקרה של נאבי סלאח, הפגיעה ודאי לא מקרית. כדורים לא פוגעים סתם בראש של מישהו. במקרה הזה, החמושים אפילו לא ניסו לטעון שהמפגינה תקפה אותם. אחרי הכל, היא שמאלנית. לאף אחד לא אכפת.

במהלך האינתיפאדה הראשונה התחוללה שערוריה רצינית כאשר חמושי צה"ל צולמו כשהם קוברים מפגינים חיים. חמושי גבעתי שהרגו עצורים פלסטינים במכות נגררו לבתי המשפט פעם אחר פעם. אל"מ יהודה מאיר, שיכול היה לטעון ביושר שביצע את הפקודות הבלתי כתובות שקיבל מהקדוש לעתיד יצחק רבין (חברי הכת שלו לא אוהבים את התזכורת הזו), הורד לדרגת טוראי והודח מהצבא בשל העינויים שהורה לבצע – שבירת ידיים ורגליים – בעצורים פלסטינים. גם אז, רוב האוכלוסיה העדיפה לא לשמוע, אבל עדיין היה אז פלג חזק בציבור שדרש למנוע את ההתבהמות.

ספק אם אפשר. ההתבהמות היא חלק בלתי נמנע מהכיבוש. אי אפשר לשלוט על עם אחר מבלי להתבהם. אבל היתה אז תפיסה של "כיבוש נאור", של, אם תרצו, החזקת אדם באזיקים – אבל רפויים, לא הדוקים, מלפנים ולא מאחור. היא היתה שקרית: חדרי העינויים של השב"כ עבדו שעות נוספות גם לפני 1987; אחת הסיבות שפרשת השב"כ נגמרה בחנינות היתה שחלק מהמעורבים איימו "לפתוח את הפה" ולספר כל מה שהם יודעים, ובזה הם ודאי לא היו היחידים). פעילי שמאל גינו בשעתו את התפיסה הזו כצבועה, כמשתפת פעולה עם הכיבוש.

ועכשיו אנחנו לומדים שכאשר קליפת הצביעות הדקה, שהיא כל מה שמקיים תרבות אנושית, מתקלפת, אנחנו נשארים עם אלימות עירומה, שמוצדקת תמיד, כי היא "שלנו." שחררנו את החיה שבאדם, והיא פחות או יותר כל מה שנשאר: ספרטנים שמגינים בחירוף נפש על פעולות המשטרה החשאית שלהם נגד ההלוטים, מקפידים להכריז מלחמה עליהם בתחילת כל שנה כדי שזו, אוכלת הכל, תשמש תמיד כתירוץ האולטימטיבי. אנשים שנלחמים ללא הרף, מצדיקים כל דבר נבלה – לכאורה בשם אחוות לוחמים, בפועל בשם זכויות היתר של אליטה מצומצמת.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים. כמו כן, בעקבות הפוסט על יאיר לפיד, ראוי לציין שהוא לא טרח להתמודד עם הטענות שהועלו מולו ופטר אותן בזלזול, כדרכו.

(יוסי גורביץ)

(טל שניידר, בלוגרית שמאד שווה לקרוא, החלה לאחרונה לאסוף מימון כדי לערוך סקר בקרב מצביעי קדימה, עדיין המפלגה הגדולה בישראל. אני חושב שזה פרויקט עיתונות אזרחות חשוב, תרמתי לו, והנה טל מסבירה אותו במילותיה שלה. – יצ"ג)

אנשים שואלים אותי למה בכלל לערוך סקר פוליטי בקרב מתפקדי קדימה? את מי זה מעניין? המפלגה הזו על הפנים (אני מצטטת מן הזכרון), מלכתחילה היתה שענטז של כל מיני טיפוסים פוליטיים ומפלגה שאין לה אג'נדה פוליטית ממוקדת, שלא תתלונן על כך שהפכה למיותרת בהוויה הפוליטת הישראלית תוך כמה שנים.

מפלגת קדימה היא היום המפלגה הגדולה בישראל מבחינת מספר המנדטים בכנסת (28) ויש לה ציבור מתפקדים של כ-106 אלף איש (מתוכם לכ-96 אלף יש זכות בחירה בהצבעת הפריימריז לראשות המפלגה). לליכוד, מפלגת השלטון, עם 27 מנדטים בכנסת, יש ציבור מתפקדים גדול יותר, של כ-160 אלף איש. בבחירות לראשות העבודה בספטמבר האחרון היו כ-66 אלף בעלי זכות הצבעה (מספר המתפקדים שלהם גדול מכך ונע ככל הנראה בסביבות ה-80 אלף איש)

קדימה, שהתחילה בגדול, הולכת ומתכווצת למול עינינו. המעמד של מנהיגיה נחלש בעיני הציבור, למרות שראשיה חוזרים ואומרים שהם האלטרנטיבה השלטונית, קשה למצוא מישהו היום שרואה בהם ככאלה. אז את מי זה מעניין לערוך סקר פוליטי בקרב מתפקדי המפלגה? מה זה משנה מה חושבים המתפקדים של מפלגה שתחזיק בין עשרה מנדטים לשנים עשר מנדטים?

אני מזכירה לכל השואלים, שאת התחושה שיש להם כלפי קדימה כיום, הם מקבלים מטורי דעה, מכתבות בעיתונות וכן, גם מסקרים. מאיפה להם שקדימה מתכווצת? איפה הם שמעו על זה? אנשים יודעים שקדימה נחלשה, שקדימה לא מהווה אלטרנטיבה, שקדימה בצרות, כי סוקר אחר סוקר התקשרו לכ-400 איש ושאלו אותם לדעתם.

האמת, שכשהעלתי את הפרויקט שלי (http://bit.ly/xUThQt ) לעריכת סקר עצמאי, שקוף בקרב מתפקדי קדימה (רעיון שנבע אך ורק מן העובדה שאף אחד אחר, כלי תקשורת או מכון סקרים, לא ביצע סקר, ולא כי יש לי תוכניות להחליף מקצוע) ידעתי שתהיה חשדנות. תוצאות הבחירות לראשות קדימה ב 2008, בהן לבני ניצחה אך ורק בפער של 431 קולות הותירו את בעלי המקצוע בתחום מדממים. רוב הסוקרים חזו שהיא תנצח בפער גדול והאמת בשטח היתה כמעט שוויון בינה לבין מופז.

לא תיארתי לעצמי שהחשדנות תהיה כלפי סקרים, בשל היותם סקרים. כמה גולשים כתבו לי – למה צריך סקרים, לא עדיף ללכת לקלפי ביום הבוחר ופשוט להצביע? בלי שיש איזה כלי שמשפיע על ההחלטה? אדם אחד כתב לי באימייל (ציטוט מדויק): “אינני מבין למה חשוב שיהיה סקר. סקרים מתקשרים אצלי ל"חוק העדר.'"

את האמת, אני מגרדת בראשי. מגרדת בראשי שוב. ממתי סקר משפיע על ההחלטה? איך יתכן שאנשים בדמוקרטיה, דמוקרטיה כמו שלנו הישראלית, לא מבינים שיש דבר אחד בלבד בעולם שמשפיע על החלטת הבוחר – וזה הבן אדם עצמו.

אם אדם החליט להצביע כי הוא קרא איזה סקר, או קרא איזה מאמר, או שהשכן שלו אמר לו להצביע כך או כך, זו עדיין ההחלטה שלו. מי שהושפע מסקר, עשה זאת כי החליט להיות מושפע מסקר והאחריות לבחירה שביצע ביום הבוחר, היא עדיין האחריות שלו.

סקר הוא מידע. הוא מידע מקיף, מעמיק, שמבוסס על התקשרות עם 400 איש. כמה שיותר מידע, זמינות גדולה של מידע, כמה שיותר נתונים הנמסרים לציבור הקוראים/הבוחרים בשקיפות מלאה, כך אפשר לשכלל ולקבל החלטות פוליטיות שונות.

החשיבה הזו, שנשב כולנו בבית, נסגור עצמנו מפני מידע, ונלך 'נטורל' לקלפי ביום הבחירות, בלי שהושפענו ממידע – היא פשוט תמוהה, שלא לומר קצת ילדותית.

נניח שהייתי כיום עיתונאית היפר אקטיבית והייתי מחליטה לעשות כתבה על מצבה של מפלגת מרכז, ואיך השפיעו על מתפקדיה שלוש שנים באופוזיציה. לצורך הכתיבה שלי הייתי יוצאת לשוחח עם אנשי המפלגה. בעולם אידיאלי של עיתונות (שלא קיים כיום) עורך היה אומר לי, תשיגי כמה שיותר עובדות, שלא נכתוב סתם על רגשות של אחד או שניים מן המפלגה. אז הייתי בטח מתקשרת לכמה? עשרה אנשים? חמישה עשר אנשים? (אנחנו משחקים ב'נדמה לי', כן? מה שתיארתי לא קורה במציאות)

הייתי שואלת אותם 'אחרי שלוש שנים באופוזיציה מה את/ה חושב על המפלגה?', 'מה את/ה חושב על העומדת בראשה?', 'מי לדעתך צריך להנהיג?' וכו'. את הכתבה הזו הייתי מפרסמת בעיתון נייר כלשהו וכולם היו קוראים ומושפעים? היו קוראים ומצקצקים בלשונם, אוי, איך שהמפלגה התדרדרה. אז למה לא להתקשר בצורה מסודרת ל 400 איש ולשאול אותם, ולהעזר באשת מקצוע, סטיסטיקאית שמבינה את העבודה ולקבל מענה ממסה של נשאלים?

מי שמאמין שבשיטה דמוקרטית צריך אדם מקסימום מידע בידיו, יודע להעריך את החשיבות ואת העניין העיתונאי בפרויקט שאני מרימה.

(ותודה לקוראי הבלוג של גורביץ על שאירחתם אותי כאן)

(טל שניידר)

(כן, שוב עוסקים ביאיר לפיד)

יאיר לפיד נשא אתמול נאום פרוגרמטי בנושא החינוך, שבו הוא מתיימר להבין. כמו שרלטנית פוליטית ידועה אחרת, שרה פיילין, לפיד מתחמק בעקביות ממסיבות עיתונאים או כל מצב שבו הוא עשוי להשאל שאלות לא נוחות, ומסתפק בהעברת מסרים באמצעות נאומים מוכתבים מראש ובתקשורת עם מעריצים באמצעות פייסבוק. מה קרה לשרה פיילין כשהיא באה במגע עם עיתונות שיכלה לשאול כמה שאלות, כולנו זוכרים.

וסביר מאד שזה גם מה שיקרה ללפיד, שהמניות שלו צנחו מאד בחודש האחרון. הסיבה: הוא שרלטן שמתעצל מכדי לעבוד, והמידע שלו לא שורד מגע ראשון עם המציאות. לפיד פרסם את הטקסט של הנאום שלו כאן, ואני אשתמש גם בדיווח של נרג.

בפינלנד, אומר לנו לפיד, יש ארבע בחינות בגרות: מתמטיקה, אנגלית, הבנת הנקרא ומקצוע בחירה. זה לא מדויק: יש לפחות ארבע בחינות. הן כוללות בחינה בשפת אם, בחינה בשפה השניה של פינלנד (ולא "הבנת הנקרא"!), מבחן במתמטיקה, מבחן בשפה זרה (לא "אנגלית"), ומבחן נוסף במכלול של תחומי לימוד במדעים ומדעי הרוח. זה שלפיד לא רוצה שנלמד. מעבר לזה, הנבחן רשאי לבחור תחומים נוספים. בירור המידע הזה לקח דקה ומשהו בגוגל.

למה בכלל טרחתי לעשות את החיפוש הזה? כי לפיד טען שבצרפת יש ארבע בחינות בגרות, ואני זכרתי מאמר ישן שאמר שהבחינות האלה הן הסיוט של התלמידים שם, אז הלכתי לברר. ובכן, תלמידים שניגשים לבגרות בצרפת יכולים לבחור באחד מתוך שלושה אשכולות של בחינות: מדעים, כלכלה ומדעי החברה, או ספרות. כדי לקבל תעודת בגרות בספרות, למשל, צריך תלמיד צרפתי לעבור שתי בחינות בשפה וספרות צרפתית (אחת בכתב, אחת בעל פה), בחינה במדעי הטבע, בחינה במתמטיקה ומדעי המחשב, בחינה מסיבית בפילוסופיה, בחינה בספרות, בחינה בהיסטוריה וגיאוגרפיה, בחינה בשפה זרה ראשונה, ובחינה בשפה זרה שניה (או שפה מקומית). אני סופר כאן שמונה בחינות שונות לפחות (יש גם אופציה ליותר.) שמונה בחינות הן, בדרך כלל, יותר משלוש – אבל אולי אתה צריך בגרות בשביל להבין את זה.

עכשיו, לפני שנקרע לגזרים את שארית הטקסט של לפיד, חשוב להתמקד בנקודה הזו: לפיד הלך לשאת נאום חשוב, וטעה בלפחות שתי נקודות שהיו אמורות לתמוך בטיעון המרכזי שלו (אליו נגיע מיד). את המידע הרלוונטי אפשר היה להשיג בחיפוש גוגל לגמרי לא מסובך. או שלפיד היה רשלני בצורה מדהימה ולא טרח לבדוק את העובדות, או שהוא סמך על כך שאף אחד לא יבדוק אותו וסיבן את הקהל. זה לא המקרה היחיד: למרבה המבוכה, לפיד שייך במהלך הנאום את מנוע החיפוש בינג של מיקרוסופט דווקא לגוגל ("אגף בינג בגוגל".) בפני עצמה, הטעות הזו לא חשובה כל כך, אבל כשהיא מצטרפת לשאר, יש לנו תמונה ברורה של שרלטן עצלן עם יחס אגבי לעובדות, מהסוג שחושב שזה רעיון חכם לתת לבן שלו לנהל את הקמפיין שלו בפייסבוק, כי הילד גאון וכמה זה כבר יכול להיות מסובך.

הלאה. על פי הדיווח של נרג, הוסיף לפיד – כנראה בהערת אגב, כי זה לא בטקסט שהוא פרסם – ש"אם תשאלו איפה הכסף אז תרדו למטה למטה בתקציב משרד החינוך, ותמצאו 906 מליון שקל לאברכים. זו מדינה שאין לה כסף לשלם למורים שלה, אבל יש לה כסף לשלם לתלמידים שלה." נו, באמת! התקציב של מדינת ישראל עמד (מסמך) בשנים 2011-2012 על 348.185 מיליארדי שקלים; תקציב משרד החינוך עמד על 34.9 מיליארדים, כלומר הסכום שעליו מדבר לפיד הוא פחות משלושה אחוזים משרד החינוך ופחות משליש האחוז מתקציב המדינה. לומר ששם נמצא הכסף האבוד, זו בדיחה גרועה, שמעידה על המספר אותה. שאלתי את לפיד בעמוד שלו לאחרונה על ההוצאה המתוכננת של חיל האוויר על ה-F35, שצפויה לעמוד על כ-15 מיליארד דולרים, והוא אמר שהוא צריך ללמוד את הנושא. מסתבר ש-15 מיליארדי דולרים עבור מטוס זה משהו שצריך ללמוד אותו, אבל הוצאה בסדר גודל של בערך 1:60 מזה היא מה שמטביע את תקציב החינוך. זה לא רציני.

אז מה בעצם רוצה לפיד? לחסל את מערכת החינוך ולהפקיר אותה לחסדי השוק החופשי. לפיד רוצה, קודם כל, לחסל את מוסד המפקחים במשרד החינוך. רגולציה זה רע, תמיד – עקרון בסיס של הניאו-ליברליזם. סמכו על המורה שלכם, קורא לפיד בקול גדול, אל תפקפקו בו. תנו לו להתמודד עם כיתה עמוסה ב-40 תלמידים, לבד, ויהיה בסדר. אל תדאגו. הוא לא צריך שמישהו יברר אם הוא אכן עושה את העבודה. הוא מקבל שכר מינימום, אחרי הכל, אז ודאי יש לו את כל המוטיבציה והכלים לקחת 40 ילדים בגיל ההתבגרות ולהביא אותם למלוא היכולת שלהם.

אבל רגע! מצד אחד לפיד רוצה לחסל את מוסד המפקחים, ומצד שני הוא רוצה לחייב את בתי הספר החרדים בשיעורי ליבה. שלא יהיו אי הבנות: הפטור שהוענק לבתי הספר החרדים משיעורי ליבה הוא בגידה חד משמעית של מדינת ישראל בתלמידיה החרדים. היא הכריזה שהיא מוותרת עליהם, היא אפילו הלכה לבית המשפט כדי לומר שמטרתה היא להגן עליהם מפני המודרנה וההשכלה. אבל אם מישהו רוצה לחייב את בתי הספר החרדים בלימודי ליבה, ולוודא שזו לא תהיה רק אות מתה מלווה במריבה ציבורית עזה, הוא חייב מערך פיקוח. כי, אחרי הכל, בהנחה שהמשיח לא יגיע במהרה בימינו אמן, רכוב על חדקרן ורוד ובלתי נראה, החרדים לא ישתכנעו פתאום שהם טעו כל השנים. הם יעשו את כל התרגילים הרגילים. מי שרוצה להקנות לילדיהם חינוך, חייב מפקחים. אז תחליט, לפיד: על מה אתה מוותר? על לימודי הליבה או על המפקחים?

הלאה. לפיד אומר לנו שהוא רוצה לבטל 262 מתוך 265 מקצועות בגרות בישראל, כדי שהתלמידים ילמדו רק שלושה: אנגלית, מתמטיקה, והבנת הנקרא. זה כל מה שהוא רוצה שתלמידי ישראל ילמדו לבגרות. כדי לטעון שזה יכול לעבוד, הוא הפריח את הצ'יזבט על בחינות הבגרות בפינלנד וצרפת שהוזכר למעלה. כשהתלמידים יגיעו לאוניברסיטה, הם יעברו בחינת כניסה. ובכל מקרה, הם יעברו בדרך בצבא והוא יעשה להם רק טוב.

נתמקד בצ'יזבט האחרון. לפיד מספר לנו ש

"יש בישראל תופעה מוזרה, שאף אחד לא יודע איך לאכול אותה: לפי כל המדדים שמשרד החינוך כל כך אוהב, צעירים ישראלים בני שבע עשרה הם מטומטמים, ואותם צעירים בדיוק, כשהם בני עשרים וארבע, הופכים לגאונים.בגיל 17 הם מהמקומות האחרונים בעולם המערבי במתמטיקה, באנגלית, במחשבים, בפיזיקה.

ובגיל 24 – אותם אנשים – מקימים יותר סטרט-אפים, כותבים יותר מחקרים מדעיים, מקבלים יותר תוארים אקדמאים, עושים יותר אקזיטים, ממציאים יותר אלגוריתמים וזוכים ביותר פרסים מכל קבוצה אחרת עלי אדמות.

מה קורה באמצע? אנחנו יודעים את התשובה. הצבא. החבר'ה האלה הולכים לצבא."

אוי. לפיד מוכר לנו את האגדה על אומת הסטארט אפ כאילו היא ייצוגית לכלל החברה הישראלית. כאילו בוגר התיכון הממוצע מסיים תיכון טיפש כמו נעל, מגיע לצבא, הופך איכשהו לגאון, ומיד מקים חברת סטארט אפ.

עובדות: רוב חברות הסטארט אפ נכשלות. מעבר לכך, רוב מוחלט של הישראלים לא עובד במגזר ההייטק ולא יעבוד במגזר ההייטק: שיעור עובדי ההייטק בישראל הוא 10% מכוח העבודה. זהו. אלו עובדות החיים: 90% מהישראלים לא יהיו הייטקיסטים, כי הם לא קיבלו את ההשכלה המתאימה. והשכלה לא צצה מהאוויר הריק. צריך לזכור את זה, בפעם הבאה שאיזה לפיד או איזה נתניהו או איזה ננו-פרס יספר לכם שההייטק יגאל את ישראל: הם מדברים על עתידו של העשירון העליון, ותו לא.

ויש קשר בין ההייטק הישראלי לצבא: חלק ניכר מעובדי ההייטק הם בוגרי יחידות המחשבים של צה"ל. כלומר, האנשים האלה שמקימים אחר כך חברות הזנק אכן קיבלו משהו מהצבא – שירות ביחידות הנכונות. לא במקרה היחידות האלה נחשקות כל כך: הן כרטיס צא-מהכלא שמוציא אותך במהירות ובמחיר נמוך יחסית ממעגל העוני שבולע את מה שנשאר מהמעמד הבינוני הישראלי.

עכשיו, מה רוצה לפיד שתלמידי ישראל ילמדו לבגרות? אנגלית (חיוני למגע עם בוסים ולקוחות מחו"ל), מתמטיקה (עשוי להיות שימושי להייטק), והבנת הנקרא. לא עברית, לא הבעה: הבנת הנקרא. לפיד רוצה שהילד שלכם יוכל להבין את המייל עם ההנחיות שהוא מקבל. זה הכל.

לפיד מחזיר אותנו לתפיסת החינוך של התקופה הנפוליאונית בצרפת: מטרתה היתה, באופן חד משמעי, לייצר חיילים ועובדי מפעל. ההתמקדות הזו בשלוש המקצועות לבגרות, שספק אם יש לה אח ורע בעולם, תוציא תלמידים נבערים, ואחר כך הצבא יחנך אותם, ואלו מהם שלא ילכו לאוניברסיטאות יילכו להייטק. והם יהיו נבערים: שלא יהיה לכם ספק בכך. הם נבערים כבר עכשיו והם יהיו נבערים יותר. כשיש רק שלוש בחינות בגרות, רק שלושה מקצועות חשובים, כל שאר המקצועות מאבדים משמעות. בחינות הן המדד. הן מדד גרוע מאד, בלי ספק, אבל לא נמצא מדד טוב יותר לחינוך המוני – וישראל, שמעמד הביניים שלה נעלם במהירות, צריכה חינוך המוני. כשיאמרו לתלמידים "החומר הזה לא לבחינה", הם כבר יבינו שהוא לא חשוב ויתייחסו אליו בהתאם. המורים יפעלו כנ"ל – וכל מה שנקבל הוא תלמידים משועממים בשיעורים שהוגדרו רשמית כלא חשובים ומורים מתוסכלים, שהקדישו שנים ללמידת נושאים שהוגדרו לפתע כלא רלוונטיים.

אה, כן, האוניברסיטאות: שם יצטרכו התלמידים לעמוד בבחינות מיון. אבל התלמידים הללו ידעו רק שלושה דברים: אנגלית, מתמטיקה והבנת הנקרא. הם אפילו לא יידעו להתבטא. איך יעמדו בבחינות הללו, כשמערכת החינוך הפסיקה ללמד את הנושאים הרלוונטיים? אה, פשוט, הם יצטרכו ללמוד אותם בעצמם. על חשבונם. כלומר, המדינה אליבא דלפיד תפסיק ללמד את תלמידיה היסטוריה, מדעי הטבע, ספרות, גיאוגרפיה, פילוסופיה ושפה זרה שניה (כולם מבחינת הבגרות הצרפתית), ומי שיזדקק להם בכל זאת לצורך לימודיו באוניברסיטה – ובכן, כדאי שיהיו לו הורים עשירים. הוא יזדקק להם. במילים אחרות, כדאי שייטיב להיוולד. זה המתכון של יאיר לפיד לשיפור החינוך בישראל. והוא רוצה להיות שר החינוך.

ספק אם נישא אי פעם בישראל נאום ניאו-ליברלי כל כך בתחום החינוך. לא במקרה רואה השרלטן לפיד את שלי יחימוביץ' כרדיקלית מסוכנת. לא במקרה הוא לא אומר מילה אחת רעה על בנימין נתניהו. חזונו הכלכלי של נתניהו הוא חזונו, ובנושאי בטחון – נו, לפיד כבר אמר שהוא סומך בכל על מערכת הבטחון.

אז צריך להלחם בנתניהו כאילו אין לפיד, ובלפיד כאילו אין נתניהו. האחד הוא קברנה של ישראל, השני יהיה המעדר שלו. לשניהם אסור להצביע. אני לא נוהג לעשות את זה בפוסטים, אבל אשמח אם תוכלו לקדם את הפוסט הזה במידת האפשר. ככל שירד לפיד בסקרים, והוא יורד, כך יפטור אותנו מעולו בהקדם האפשרי.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט של אמש התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים ולאחל להם שיחיו במדינה שבה יאיר לפיד ישוב להיות בדרן מבוקש.

(יוסי גורביץ)

גם מי שהתרגל לחוצפת שקריו של בנימין נתניהו נאלץ לשפשף הערב את העיניים: נתניהו התייצב בכנסת מול האופוזיציה והאשים אותה בתכנית ההתנתקות. "אתם הכנסתם את איראן לעזה, ואנחנו נוציא אותה משם… עזבתי את הממשלה כי לא הייתי מוכן להיות חלק מההתנתקות… אמרתי שיעופו טילים מעזה לבאר שבע." שאר ההתבטאויות של נתניהו מתייחסות לאובססיית איראן שלו וראויות לדיון אחר (אם כי שווה להתבונן בהתבטאויותיו של הדובר לשעבר שלו, אופיר אקוניס, ולתהות על הדמיון שבינן לבין אלה נתניהו.) נתמקד לכמה דקות בשקרים הבוטים של נתניהו על ההתנתקות.

עובדות: בנימין נתניהו שימש כשר האוצר של ממשלת שרון השניה. במאבק נגד ההתנתקות, לא נשמע קולו בציבור. הוא אמנם ניסה, ב-26 באוקטובר 2004, להפיל את חוק ההתנתקות, אך – במה שסילבן שלום, בשנינה נדירה, כינה "הפוטש בננה" – התקפל בפני שרון, נכנס לאולם הכנסת והצביע בעד החוק. הוא יצביע בכנסת עוד שלוש פעמים בעד תכנית ההתנתקות. הוא היה שר האוצר שהעביר את תקציב ההתנתקות.

פעלה אז בליכוד קבוצה שכונתה על ידי חנפי שרון בתקשורת "מורדי הליכוד", שהיתה למעשה נאמנה לעקרונות הליכוד; מי שסטה מהם היה שרון. נתניהו יכול היה להתחבר אליהם ולארגן כוח שיפיל את שרון. הוא לא עשה את זה. הוא לא הצטרף אליהם גם כששרון זרק לפח את משאל מתפקדי הליכוד. לא, הוא שמר על הכסא. אפילו בוגי יעלון עשה יותר נגד ההתנתקות מנתניהו, ושילם מחיר כבד יותר, אם כי הוא יילל על זה שנים אחר כך.

רק שבוע לפני ההתנתקות, כשהבין שאם הוא נשאר בממשלה הוא מקבל גט כריתות מהימין הדתי, שהוא בסיס הכוח האמיתי שלו – באירוע של חב"ד, שהכתירה אותו ב-1996, הוא התקבל בצעקות וכמעט אלימות – שבר נתניהו ימינה. הוא התפטר ברעש, ומכאן ואילך תקף את שרון. זה היה חסר כל משמעות פוליטית: המרד של כפר מימון (זוכרים אותו?) כבר נשבר, חלוץ כרמטכ"ל וראש אכ"א שלו אלעזר שטרן דיכאו ניצני מרד בתוך הצבא, ולכולם כבר היה ברור שההתנתקות תתרחש. הרבנים הממסדיים כבר עבדו על הדיל השקט שלהם עם הצבא, שיאפשר לכולם לבכות אבל יאפשר גם פינוי באלימות מינימלית. בנימין נתניהו אחראי להתנתקות הרבה יותר משלמה אבינר, למשל, אבל לימין הדתי חשוב לטהר את נתניהו מהבגידה הגדולה ביותר בארץ ישראל השלמה, אז מטשטשים את ההסטוריה.

ההתנתקות אירעה לפני פחות משבע שנים, וכבר נפוץ נראטיב לפיו מי שהיה אחראי להתנתקות לא היה הליכוד, אלא קדימה. זו שטות מוחלטת: ההתנתקות החלה בפועל ב-15 באוגוסט 2005, שרון דיבר עליה לראשונה בפומבי בסוף 2003, ושרון פרש מהליכוד והקים את קדימה בסוף חודש נובמבר 2005, כלומר כשלושה חודשים מאוחר יותר. אבל אפילו מי שמכהנים בעוונותינו כפרשנים בכירים נופלים בנראטיב הזה: בן כספית כתב לאחרונה, ואף עורך לא תיקן אותו, ש"אריאל שרון, שרצה לצאת מעזה ולהיפטר מצרחני המרכז וקבלני הקולות, הלך והקים את קדימה."

האמנזיה הציבורית הזו, או שמא שטיון, שמאפשרים לציבור לקבל זכרון שתול של מאורעות שלא היו – מאורעות שהתרחשו בעבר הקרוב מאד – היא זו שמאפשרת לנתניהו להטיל את האחריות להתנתקות על האופוזיציה. הוא יודע שאף אחד לא יזכור, ואם יהיה מי שיזכור, הוא יהסס ולא יזכיר. אחרי הכל, נתניהו תקיף כל כך כשהוא מפנטז. אם ימכור לציבור היסטוריה אלטרנטיבית בנחישות, הוא יודע, יש סיכוי שהגרסה שלה תתקבל. כך יכול היה לזכור את העצות הטובות שנתן לו השר רחבעם זאבי – שמעולם לא היה שר שלו. כך הוא יכול להיחשב גם היום, אחרי שכולם חוץ מנחמיה שטרסלר ומירב ארלוזורוב כבר הבינו שהוא האיש שחיסל את מעמד הביניים, ל"קוסם" כלכלי – והכוונה היא לא לכך שהוא מבתר את גופת הכלכלה הישראלית ומעביר אותה לטייקונים. לאחר השבץ השני של שרון, שבועות ספורים אחרי שהתייחס אליו כאל "דיקטטור מחייך", מיהר נתניהו לנכס לעצמו את מורשתו והכריז שהוא היורש הראוי. זה עבד – למרות שמורשת שרון היא ההתנתקות.

בארה"ב כבר מתחילים להתפכח, באיטיות, מאשליית הדיווח העאלק אובייקטיבי, שבו נותנים את זכות הדיבור לנציגי האמת ונציגי השקר. תפקידם של עיתונאים הוא לא למסור תקציר מדויק של שקרי הממשלה; תפקידם הוא לחשוף אותם. התקשורת היתה צריכה לומר על השקר של נתניהו שהוא שקר, ולעורר מהומה. ראו מה קרה לאוסם כשהיא שיחדה – סליחה, "תרמה" – את הוועדה האולימפית. הרעש הזה, הזעם הזה, הסופות האלה, צריך להיות מופנה פחות אל שקרי הפרסומאים הרגילים והרבה יותר אל שקרי הפוליטיקאים שלנו. רק כך, אם נחזיר את העובדות ואת הזכרון אל מה שהופך להיות ממלכת הגרסאות, נוכל לגרש מכאן סוף סוף את הברלוסקוני שלנו.

ועוד דבר אחד: עיתון מצרי מדווח שבספר הזכרונות של הרודן המצרי המודח מובארק טוען האחרון שבמשך שנים הוא שילם לבנימין "פואד" בן אליעזר 25,000 דולרים מדי חודש. בן אליעזר מכחיש בתוקף. לא ברור איך אפשר לחקור את הנושא, בהתחשב במקור, אבל צריך: אסור שעננת החשד ששר הבטחון של ישראל היא לא רק מלחך פנכתו של מובארק אלא גם שכיר שלו תרחף מעל החיים הפוליטיים שלנו. אשתו של קיסר צריכה להיות נקיה מחשד.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

האם חזינו בניסוי כלים לקראת תקיפה באיראן?

הג'יהאד האיסלמי וצה"ל הגיעו הבוקר, בסיוע מתווכים מצרים, להפסקת אש. בצה"ל, כמובן, לא מוכנים להכיר בכך שמדובר בהפסקת אש ואומרים ש"אם הם ישמרו על השקט, גם אנחנו נשמור", כי הרי לא יעלה על הדעת שאיזה ארגון קקמייקה יקבל אותו היחס כמו צה"ל הגדול. הרמטכ"ל בנימין גנץ, שבכל פעם שהוא פותח את פיו אתה נאלץ להזכר מה עושה שירות צבאי ארוך למוח, השתחץ הבוקר ש"בסבב הנוכחי לא הפעלנו אפילו אלפית מכוחנו," ונשיא המדינה שמעון פרס אמר בשדרות ש"יש לנו הכוח הצבאי לעצור את הירי," והוסיף ש"העוצמה של צה"ל בל תתואר."

במדינה שבה הצבא כפוף לרשות האזרחית, גנץ היה מזומן הערב לוועדת חוץ ובטחון. מה זאת אומרת, לא הפעלתם "אפילו אלפית מכוחכם"? מיליון ישראלים היו תחת אש, שגרת החיים של חלק ניכר מהדרום שובשה, ואתה כרמטכ"ל לא חושב שזה מספיק להפעיל אפילו אחוז מהכוח שבידך? בשביל מה אנחנו משלמים לך משכורת?

אשר לאמירה של פרס, אוי. הוא בסביבה הרבה זמן – הרבה יותר מדי זמן, למעשה – והוא צריך לדעת שזו שטות מוחלטת. חיל האוויר לא הצליח לעצור את ירי הרקטות של אש"ף מלבנון ב-1981, והוא הסתיים רק אחרי שהוסכם על הפסקת אש. לאורך 18 שנים של לחימה ברצועת הבטחון, צה"ל לא הצליח למנוע ירי רקטות לעבר ישובי הגבול. מאז 2002, לצה"ל אין תשובה לירי הרקטות מרצועת עזה. במלחמת לבנון השניה ובעופרת יצוקה, החיזבאללה וחמאס בהתאמה המשיכו בירי רקטות בלתי פוסק, שחיל האוויר לא רק שלא הצליח להשתיק, אלא שהוא אף התגבר.

מותר לחשוד שצה"ל הסכים להגיע להפסקת האש שאין קוראים בשמה לא מטוב לבו אלא בשל העובדה שהג'יהאד הצליח לירות רקטות לא רק לאשקלון ואשדוד, שהחל מעופרת יצוקה הפכו למטרות קבועות, אלא בעדה בעדה גדרה. למעשה, העובדה שהקרבות מסתיימים כשהג'יהאד מוכיח יכולת שלא היתה לו קודם, בניגוד לצה"ל, צריכה להגדיר את המיני-מערכה הזו כתבוסה צה"לית. בכירים בצה"ל כבר אמרו אמש (ב') בדאגה שמדובר ב"סבב הסלמה חסר תקדים בהיקפו." "התפתחות דרמטית מבחינת כמות וקצב האש", לדברי צה"ל, וגורם צבאי אמר לטמקא ש"כבר בשלושת הימים הראשונים של הסבב הנוכחי ראינו כמות רקטות גדולה יותר מהכמות ששוגרה לעבר ישראל בשני הסבבים הקודמים, באוגוסט ובאוקטובר, שהיו ארוכים יותר." או, בלשון צבאית פחות, אופס! הם לא משחקים לפי הספר!

הטענה שכוח אוויר מסוגל להכריע מערכה בעייתית מאד, ודאי כשמדובר בלוחמה כה א-סימטרית. כדי למנוע ירי רקטות משטח מסוים, אין מנוס אלא להחזיק בו. תקיפה של המקום שממנו בוצע ירי לפני זמן קצר איננה מועילה ולעתים מזיקה. כמובן, כיבושה של רצועת עזה הוא בעייתי בפני עצמו ומעמיד את צה"ל במצב שבו הוא כבר לא רוצה להיות: במצב שבו חייליו משמשים מגן לאזרחים וסופגים אש במקומם. צה"ל התרגל שהמצב הפוך.

מותר וצריך לשאול, בהנתן שצה"ל ידע שאין לו אפשרות למנוע ירי על אזרחים ובהנתן שהצדקנות שלו ("אנחנו לא רוצים הסלמה") אחרי חיסול מנהיג ועדות ההתנגדות העממיות לא שכנעה אפילו את יאיר "אני תומך תמיד בעמדת מערכת הבטחון" לפיד, למה הוא גרר אותנו ל"סבב" הזה. על הטענה שאל קיסי היה מעורב בפיגוע סמוך לאילת כבר כתבתי. בינתיים מסתברות עוד כמה עובדות: ברק מכחיש בפומבי שאל קיסי היה מעורב בפיגוע עתידי או שהחיסול שלו סיכל את אותו הפיגוע, ואלכס פישמן כתב שלשום שצה"ל דחה את ההתנקשות באל קיסי בשבוע כדי לאפשר לנתניהו לחזור מארה"ב בלי בלגאן ולאפשר לצה"ל להציב עוד סוללה של כיפת ברזל – ורק אחר כך חיסל אותו.

כלומר, כל הרציונל שמכר לנו צה"ל לחיסולו של אל קיסי מתגלה, שוב, כשקר. גם הצדקנות של "אנחנו לא רוצים הסלמה" היא שקר גס, כי מי שמציב עוד סוללה – למעשה, את כולן – של כיפת ברזל יודע בוודאות שתהיה הסלמה. צה"ל גם צריך היה לדעת שסיבוב הירי הארטילרי הזה לא יכריע שום דבר ושאין לו יכולת הכרעה מהאוויר. אז למה לשלוח מיליון ישראלים למקלטים?

זו שאלה שהממשלה חייבת עליה תשובה לציבור – שכמובן, לא יטרח בכלל להעלות את השאלה. החשש שלי הוא שמדובר בניסוי כלים לקראת תקיפה באיראן – תקיפה שנתניהו כבר אמר לפני שבוע שהיא תגיע ולא תוך שנים, תקיפה שברק כבר אמר שתגרום ללא יותר מ-500 הרוגים בישראל, תקיפה שהציבור הישראלי מתנגד לה בתוקף בכל סקר שנערך. מותר לתהות אם המטרה היא לשכנע את הציבור שכיפת ברזל מסוגלת למנוע פגיעה נרחבת מצד איראן בישראל בעקבות התקיפה. אולי כן, אולי לא – אבל צריך לזכור שתי נקודות. ראשית, שבניגוד לאירועי הימים האחרונים צה"ל כבר אמר בפומבי שבמצב מלחמה, הסוללות הללו יגנו על צה"ל, לא על האוכלוסיה; שנית, שלאיראן יש הרבה יותר אורך רוח והרבה יותר טילים מאשר לג'יהאד האיסלמי, ושהיא מסוגלת לשגר לכאן טילים במשך חודשים, בעוד שמטוסי חיל האוויר יתקשו לצאת לגיחות חוזרות ונשנות באיראן.

לא שלברק ונתניהו יש ממה לחשוש. ההיסטוריה מראה שעמדות שהיו שנואות על הציבור קודם להתממשותן הפכו ללגיטימיות לגמרי מהרגע שאכן התרחשו. אם אכן נתקוף את איראן, בתנאי שאפשר יהיה לדבר על איזשהו סוג של הצלחה – וכאן למערכת הבטחון יש יתרון עצום, שכן היא מסוגלת להציג כמעט כל מהלך כהצלחה – הציבור יתמוך בה, יאמץ את עמדות הממשלה, וישכח שאי פעם התנגד.

ועוד דבר אחד: קלגסינו האמיצים בעוד יום של שגרה בנאבי סלאח. אל תאמרו שלא ידעתם.

(יוסי גורביץ)

"הארץ" דיווח הבוקר (ב') על שורה של מקרים שבהם שוטרי משטרת ירושלים העידו עדויות שקר כנגד אזרחים. כמה מהמקרים ידועים, אחרים פחות. בולט במיוחד המקרה שבו קצין משטרה העיד כי שני קטינים פלסטינים תושבי מזרח אל קודס השליכו לעברו בקבוק תבערה, ושוטר אחר העיד שאף כמעט ונפגע מאותו בקבוק התבערה – ובית משפט אחרי בית משפט, בכלל זה נשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס, אישרו מעצר עד תום ההליכים בשל מסוכנותם של העצירים. רק מאוחר יותר התברר כי הקצין כלל לא היה במשמרת ביום שבו לכאורה אירעה ההתקפה.

אלה לא המקרים היחידים, כמובן. ידיעה אחרת ב"הארץ" היום עוסקת במשפטם של השוטרים שהפקירו למוות את השב"ח עומר אבו ג'ריבאן, כאשר השוטרת לבית כאווי מוסרת גרסה שבזהירות ניתן להגדיר אותה כבעייתית. כאווי לא זכרה כלום – אפילו לא את תאריך הגיוס שלה למשטרה. מה שכן זכרה, סתר את מה שאמרה בחקירתה ב-2008. אני מעריך את מחויבותו של המשרד לבטחון פנים לשילוב בעלי מוגבלויות בכוח העבודה שלו, אבל אולי בכל זאת לא צריך להתחיל דווקא עם האמנזיים.

חוסר הזכרון של כאווי הוא, למרבה הצער, תופעה רחבת היקף. ועדת אור, שבדקה את אירועי אוקטובר, קבעה שבמשטרה השתרשה תרבות של דיווחי שקר. אם מישהו חושב שתרבות השקר הזו פסה לפתע מן הארץ, או שהיא מוגבלת לשקרים לקצינים בכירים יותר, לפוליטיקאים ולוועדות חקירה, אבל נעצרת בשערי בית המשפט המקודשים, הוא כנראה שופט.

בסרט החשוב – צפו בהזדמנות הראשונה, אם עוד לא צפיתם – "שלטון החוק", אומר אחד המרואיינים, עודד פסנזון, שהוא ידע שלעתים אנשי השב"כ שיקרו לו בשבתו כשופט צבאי ("סיבנו אותו", בלשונו של נשיא העליון לשעבר אהרן ברק), ובכל זאת העדיף להאמין להם, כי הם היו שם כדי להגן על חייו. זו בעיה קבועה של מערכת החוק: היא מאמינה לשוטרים כמעט אוטומטית, ודאי מול מילתו של אזרח. אחרי הכל, הם אנשיה. אם לא תאמין להם, למי תאמין?

צריך להזכיר שרוב מוחלט של המשפטים הפליליים בישראל – 91% – מסתיימים בעסקת טיעון. הנאשם משוכנע על ידי הפרקליטות ועורך דינו שעדיף לו להודות באשמה פחותה כדי לקבל עונש נמוך יותר. העדויות שנאספות כנגד חשודים הן לעתים קרובות מדי עדויותיהם של שוטרים – מזכרים שכתבו בזמן החקירה, למשל, ושעליהם אין כמעט אפשרות לערער. כלומר, העדויות שנחשפו על שקרי המשטרה מגיעות מתוך תשעת האחוזים של המקרים שבהם בכל זאת נערך משפט ובכל זאת היה הליך של בירור הראיות, ושבהם הצליח השופט להתגבר על הרפלקס המובנה שלו להעריך הערכת-יתר את עדויות השוטרים. כנראה שהם היו שקרנים גרועים במיוחד.

מכאן עולה שיש לנו סיבה טובה לחשוד שחלק ניכר מהאסירים שנמצאים היום בבתי הכלא הורשעו על לא עוול בכפם ובשל עדויות שקר של שוטרים. כשאדם רגיל מעיד עדות שקר, הוא פוגע במדינה; כשפוליטיקאי מעיד עדות שקר, הוא פוגע בדמוקרטיה ובמוסדותיה; כששוטר מעיד עדות שקר, הוא פוגע כמעט בוודאות בשמו הטוב של הנאשם במקרה הטוב, ושולל את חירותו במקרה הרע. אל עדות שקר של שוטר צריך להתייחס כאילו היתה קשר לשלילת חירותו של אדם.

ואף על פי כן, באופן מדהים, באף אחד מהמקרים הללו השוטר שהעיד עדות שקר לא הועמד לדין. המערכת ממשיכה לחפות עליהם, כאילו לא בגדו באופן המחפיר ביותר שבאפשר. כל זמן שהפרקליטות לא תורה מיידית לא רק על הדחתו מהמשטרה של שוטר שנתפס בעדות שקר, אלא גם על העמדתו לדין – כפי שוודאי היתה עושה במקרה של סתם אזרח – אי אפשר לומר שמערכת המשפט נוקטת בצעדים רציניים למניעת התופעה הזו. כרגע, לשוטר שמשקר לבית המשפט אין שום סיבה לפחד – במיוחד אם הוא גייס לצידו עוד כמה שוטרים. לא העכבר גנב אלא החור גנב; הפרקליטות ובתי המשפט אחראים לתרבות השקר של המשטרה לא פחות מהשוטרים עצמם. הם אלה שלימדו אותם שהשקר משתלם.

בפרקליטות יאמרו ודאי כי העמדה לדין של שוטרים שקרנים תיראה לשוטרים כרדיפה מצד הפרקליטות, ותפגע במוראל שלהם. בעסה. אלה החיים ואלה דרישות הבסיס משוטרים: לומר אמת לפחות לבתי המשפט. אם משטרת ישראל לא מסוגלת לעמוד ברף הנמוך למדי הזה, אולי הגיע הזמן לפרק את המסגרות שלה ולבנות אותן מחדש.

ועוד דבר אחד: תנועת השרלטנות הפוליטית "אם תרצו" עורכת בימים אלה תערוכה שנקראת "שבוע האפרטהייד הערבי." בהפוך על הפוך, האנשים שרוצים לחסל את זכויות האדם שלכם ושלא מוכנים שיאמרו להם שישראל מבצעת הפרות זכויות אדם, נורא מזועזעת ממה שקורה בסוריה וסודאן. אירונית, זה מזכיר משהו את התנהלותם של בכירים במק"י: מה שמוחמד נפאע לא מוכן לשמוע על סוריה, רונן שובל לא מוכן לשמוע על ישראל. ובכן, מסתבר שהמסר הזה היה קצת יותר מדי מורכב לכמה מהחסידים השוטים של התנועה, שמחו בזעם על ההתייחסות לזכויות האדם של ערבושים בזמן שהדרום חוטף טילים. באיזשהו מקום בלשכת ראש הממשלה, יחצ"ן דופק את ראשו בקיר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אתמול (ו') חיסל צה"ל מהאוויר את זוהיר אל קיסי, המזכ"ל של ועדות ההתנגדות העממית ברצועת עזה. יחד עם קיסי חוסל גם מחמוד חנאני, שבהודעת דובר צה"ל מתואר כ"סייענו." המהלך הזה הוא ששם קץ לשקט היחסי בגבול הדרום והוביל לירי הטילים לעבר הישובים שם. בהודעת דובר צה"ל נאמר בצדקנות ש"צה"ל אינו מעוניין בהסלמה אך ערוך ומוכן להגן על אזרחי מדינת ישראל ולהגיב בעוצמה ובנחישות כנגד כל ניסיון להוצאת פעילות טרור." אני שמח לשמוע שצה"ל איננו מעוניין בהסלמה, כי מהפעולות שלו אפשר לנחש את ההיפך.

יש בעיה רצינית עם הדיווח של דובר צה"ל: הוא מייחס לאל קיסי את תכנון הפיגוע באילת בקיץ שעבר, שבו נהרגו שמונה ישראלים. אבל כפי שכבר למדנו לדעת, ועדות ההתנגדות העממית לא היו מעורבות בפיגוע באילת. הוא בוצע על ידי חוליה של ג'יהאד איסלמי שהורכבה מתושבי סיני. זה לא הפריע לצה"ל ולאהוד ברק לחסל שישה ממנהיגי הארגון שעות ספורות לאחר הפיגוע, ולא הפריע לבנימין נתניהו להודיע ש"האחראים לפיגוע כבר נענשו." למעשה, זמן קצר אחרי החיסול של מנהיגי הוועדות, צה"ל החל לבצע תמרון לאחור שבו הוא התנתק מהטענה שהאחראים לפיגוע הגיעו מרצועת עזה. יתר על כן, בנובמבר עצרו המצרים חשוד בתכנון הפיגוע ההוא.

כל זה לא מפריע עכשיו לצה"ל לייחס, שוב, את הפיגוע ההוא לוועדות ההתנגדות העממיות. אחרי הכל, הוא יכול לסמוך על כך שאף אחד לא יזכור שהוא כבר נתפס בשקר בנושא. הכתבים הצבאיים שחוזרים עכשיו כתוכים על הטענה שאל קיסי היה מעורב בפיגוע באילת ודאי לא יעשו זאת. על רקע השקרים העקביים של צה"ל בנושא, מותר לתהות אם גם הטענה האחרת לגבי אל קיסי – שהוא היה מעורב בתכנון פיגוע עתידי באזור גבול מצרים – אמינה באותה מידה. אחרי הכל, אין לנו שום סיבה להאמין למה שצה"ל טוען בנושא.

סביר להניח שיועלו תיאוריות קונספירציה על הסיבה להתקפה ברצועה דווקא עכשיו. לא צריך שום קונספירציות: זה פשוט ההרגל המותנה של צה"ל. אם יש לו הזדמנות לחיסול של מישהו שעצבן אותו – אל קיסי היה מעורב, או על כל פנים טען שהיה מעורב, בחטיפת גלעד שליט – הוא יעשה את זה, יהיו אשר יהיו התוצאות. שלום האזרחים, אחרי הכל, הוא אף פעם לא גורם בתכנון של הגוף ששותה מיליארדים מכספיהם כדי להגן עליהם.

ועוד דבר אחד: סימה קדמון דיווחה על תכך אווילי במיוחד בלשכת הרמטכ"ל בדימוס והאיש שזכה לרחוב על שמו בעודו בחיים, גבי אשכנזי. היא הציקה לאשכנזי בשעתו בבקשות לראיון, ואשכנזי ממש לא רצה. אחרי שאשכנזי ביטל שלוש פגישות, עלה אחד מחנפיו על תירוץ מצוין עבור קדמון: לשלוח את הבקשה לראיון לשר הבטחון ברק, שוודאי יסרב לה. החנף של אשכנזי מיהר להודיע לקדמון שברק הרשע דחה את הבקשה שאשכנזי האומלל רצה מאד להיעתר לה. המהלך היה אמור להרוג שתי ציפורים במכה אחת: גם להרחיק מאשכנזי את מר הראיון, גם לסכסך בין קדמון ובין ברק. דא עקא, ששר הבטחון דווקא אישר את הראיון.

שמו של מלחך הפנכה, אליבא דקדמון? תת אלוף אבי בניהו. מי שהיה אז דובר צה"ל. האיש והאמינות. לפעם הבאה שדובר צה"ל רוצה שתאמינו לו במשהו.

(יוסי גורביץ)