בכל פעם שאני נשבר וקורא שוב טקסט של ארי שביט – מהמנופחים, מהמנופחים שבכותבי ישראל – אני תוהה אחר כך למה עשיתי את זה לעצמי. במשך חודשים אילצתי את עצמי להתעלם, לא להתייחס. הטור של הבוקר היה הקש ששבר את גב הגמל. הבה נכספת אותו.

כדי שלא יאשימו אותו בחד צדדיות, שביט מתחיל ב:

אין כל ספק: שנת 2011 היא שנת 1989 של המזרח התיכון. ייתכן שהיא אף שנת 1789 של המזרח התיכון.

האמנם אין ספק? האמנם 1789 אכן היתה גדולה מ-1989? אל תהיו קטנוניים. הבשר האמיתי בהמשך. מיד לאחר הפסקה ההכרחית על ההזדמנות, מזנק שביט אל הסכנה:

במהפכה הערבית הגדולה טמונה גם סכנה גדולה. בעשור האחרון ארצות הברית פירקה את עיראק, פירקה את מצרים ואיבדה את טורקיה. בכך היא מוטטה את מערך הבלימה הסוני שעמד מול איראן. בימים אלה ארצות הברית מפרקת את בחריין, מערערת את ירדן ומסכנת את סעודיה. בכך היא הופכת את איראן למעצמה האזורית המובילה. אם המדיניות האמריקאית לא תשתנה, התוצאה עלולה להיות אסון גיאו-אסטרטגי.

אוי. הבה נתחיל. אין ספק, ארה"ב פירקה את עיראק. זו היתה ארה"ב תחת נשיא אחר, ששביט תלה בו עיניים מעריצות וקיווה שיעשה את העבודה עבור המשטר הציוני ויתקוף את איראן. זה לא קרה, ובגלל התקיפה בעיראק קשה מאד להאמין שזה יקרה.

ארצות הברית לא "פירקה את מצרים". מצרים עדיין שם. מי שפירק את משטר מובארק היו ההמונים המצריים. למצרים יש היסטוריה משלה, שלא תלויה יותר מדי בשאלה מי יושב בבית הלבן. באותה מידה, ארה"ב לא "איבדה את טורקיה". טורקיה יצאה לדרך משלה, אחרי סכסוך פנימי ארוך. היכולת האמריקנית להשפיע על התהליכים הללו היתה אפסית.

ושוב, לא ארה"ב "מפרקת את בחריין" ולא ארה"ב "מסכנת את סעודיה": ההמונים בבחריין ובסעודיה הם שקצו במשטרים המשוקצים ששולטים בהם. ה"סכנה" לסעודיה ולבחריין, אליבא דשביט, היא שהן תשלטנה על ידי התושבים שלהן, ולא על ידי אוליגרכיות מהמושחתות שבעולם.

לעיון מיוחד ראויה הפנטזיה של שביט, על פיה יש איזה נמר שיעי ערוך להסתערות, שנבלם בקושי על ידי "מערך בלימה סוני". הוא חוזר על כך מאוחר יותר, כשהוא כותב:

תחת הכותרת של דמוקרטיזציה, תתרחש השתלטות שיעית על חלק ניכר מהמפרץ הערבי.

שביט מתייחס כאן, כנראה, להתקוממות בבחריין. מעניינת ההתייחסות שלו ל"מפרץ הערבי", המכונה לעיתים קרובות "המפרץ הפרסי". עובדות: הסונים הם רוב מוחלט בעולם הערבי/האיסלמי, ובמזרח התיכון; בבחריין, דווקא השיעים הם הרוב (המדוכא); איראן לא יצאה במחצית השניה של המאה ה-20 למלחמה תוקפנית (בניגוד למדינות סוניות כמו עיראק, סוריה ומצרים); ואין שום סיבה להניח שהמשטר האיראני, ששולט בקושי על אנשיו שלו, ירצה להתפשט דווקא אל מדינות המפרץ. מה שמעניין כאן הוא שהשד השיעי הנורא, ששביט מפחיד אותנו מפניו, הוא בדיוק אותו שד שבו מנפנפות העריצויות הסוניות מזה שנות דור. סדאם חוסיין תואר בשעתו – כשהתחיל את מלחמתו התוקפנית באיראן – כ"חרב הסונה נגד השיעה". קצת משונה לראות את שביט מוכר לישראלים את הדגים הבאושים של בית סעוד. הלאה:

תחת הכותרת של שחרור, תתרחש השתלטות רדיקלית על חלק ניכר מהעולם הערבי.

קצת מתמיהה הפסקנות הזו. לאף אחד לא ממש ברור לאיפה אנחנו הולכים, אבל לשביט דווקא כן. עכשיו, מהי "רדיקליות", בעצם? ולמה היא בהכרח רעה, לערבים ולשכניהם?

השלום הישראלי-פלסטיני והשלום הישראלי-סורי יהפכו לבלתי אפשריים. השלום הישראלי-מצרי והשלום הישראלי-ירדני ידעכו.

למה? האם ישראל לא יכולה לחיות בשלום עם מדינות ערביות שנשלטות על ידי תושביהן, לא על ידי דיקטטורה? וקצת חצוף לדבר על דעיכת הסיכוי להסכם שלום עם הפלסטינים ועם הסורים, כשאתה תומך בעקביות במשפחת שרון, בבנימין נתניהו ובאהוד ברק. במיוחד בהתחשב בכך שהמאמר של שביט מתפרסם באותו בוקר שבו אנו למדים שנתניהו לא מוכן אפילו לשמוע על מו"מ עם סוריה.

כוחות איסלמיסטיים, ניאו-נאצריסטיים וניאו-עותמניים יעצבו את המזרח התיכון. למהפכה של 2011 עלול לקרות מה שקרה לזאת של 1789: בונפרטה כלשהו יחטוף אותה, ינצל אותה ויהפוך אותה לסדרת מלחמות עקובות מדם.

מישהו צריך להגיד לשביט שאיסלמים, ניאו נאצריזם וניאו-עותומניות שוללים זה את זה. הנאצריסטים רואים באיסלמיסטים אויב ולהיפך, ושני הצדדים דוחים בסלידה את הרעיון של שובה של האימפריה העות'מנית. בניגוד לצרפת, שהיתה לה מסורת של אחדות מדינית (להוציא כמה חלקים כמו ברטאן, למשל), קשה מאד להעלות על הדעת בונפארטה פאן-ערבי.

את השינוי בעולם הערבי צריך היה לחולל בזמן אחר: לפני עשור או שניים. את השינוי בעולם הערבי צריך היה לחולל בדרך אחרת: ברפורמה ולא במהפכה

שימו לב ל"צריך היה לחולל". אפשר היה וצריך היה, אבל זה לא קרה. ההיסטוריה של העולם הערבי היא כחומר בידי היוצר, היושב בוושינגטון כפי שפעם ישב בלונדון.

האמריקאים צודקים כשהם מצדדים בהמונים הדורשים את זכויותיהם. ואולם האמריקאים טועים כשהם ממוטטים בראש ובראשונה דווקא את המשטרים של בעלי בריתם. האמריקאים טועים כשהם סוללים במו ידיהם את דרך הניצחון של האחים המוסלמים ושל איראן.

לדפוק את הראש בקיר.

האחים המוסלמים והאיראנים, בלשון המעטה, אינם משתפים פעולה אלה עם אלה. הפלגים הקיצוניים של האחים המוסלמים, אנשי הג'יהאד האיסלמי, רואים לעיתים קרובות בשיעים יריב שיש להכחיד; אל קאעדה במסופוטמיה העמידה את השיעים בראש רשימת המטרות שלה. המשטר הפקיסטני, שחלקים ממנו מקורבים מאד לאחים המוסלמים, רודף את השיעים. כתוצאה מכך אף נוצרה, בימים ההמומים שלאחר פיגועי ה-11 בספטמבר, ברית קצרת ימים בין האמריקנים והאיראנים; בכיר איראני מסר לאמריקנים רשימת מטרות באפגניסטן; הטאליבאן היו מקיצוני רודפי השיעים.

האמריקנים אינם "ממוטטים את המשטרים של בעלי בריתם": הם נמנעים מלעמוד לצד משטרים דיקטטוריים. ההיסטוריה האמריקאית והאתוס האמריקני מקשים מאד על הממשל האמריקני לעמוד לצד משטרים שיורים באזרחים שלהם. לא שהם לא עשו זאת בעבר – במיוחד בדרום אמריקה ובמרכזה – אבל הם הקפידו לא לעשות את זה מול המצלמות. עכשיו המצלמות בכל מקום. שביט, עם כל ההתפתלויות, מעדיף שארה"ב תמשיך לתמוך בדיקטטורות הסונית. שביט מתאר את עצמו, אחרי הכל, כנביא ציוני מיוסר, והוא יודע שאם על הציונות לחיות, על הערבים לכוף את ראשם לשוטים ולעקרבים.

יש רק דרך אחת לצאת מהמלכוד. לעבור ממגננה למתקפה. […] אל תעשו זאת רק בתוניסיה, במצרים, בתימן ובבחריין. עשו זאת גם בהתערבות הומניטרית תקיפה בלוב. עשו זאת גם באיראן. קחו את רוח החופש של כיכרות קהיר והביאו אותה אל הכיכרות של טהראן. קחו את המרידות של גוגל, פייסבוק וטוויטר והביאו אותן אל האיאתוללות. מוטטו את הרודנות של אחמדינג'אד כפי שמוטטתם את הרודנות של מובארק. הילחמו בפשיזם הדתי של השיעים ובטירוף של קדאפי באותה נחישות שבה נלחמתם בדיקטטורות הפרו-מערביות.

וואו. וואו. מה כבר אפשר לומר? מה אפשר לומר על אדם בור כל כך, שהוא חושב שאפשר "לקחת את המרידות של גוגל, פייסבוק וטוויטר", מבחוץ, ולהביא אותן "אל האייטולות"? גוגל (איך לעזאזל היא השתרבבה לפה?), פייסבוק וטוויטר הם כלים. התוכן שבכלים הללו מיוצר על ידי המשתמשים, לא על ידי החברות. מותר להניח שחמינאי לא יתפטר, גם אם מארק צוקרברג יודיע לו בהכנעה שיש מיליון חברים בקבוצה שדורשת את זה, שאף סודני לא יצא לרחובות חרטום כי גרופאון יצאה במבצע של שלושה במחיר אחד על הפיכות, ושאף ירדני לא יצעד אל ארמון המלוכה מתוך תקווה קלושה להיות ה-Mayor שלו בפורסקוור. טוויטר ופייסבוק משמשים את המפגינים והמתקוממים לתקשורת; הם אמצעי למטרה שמתווים המשתמשים בהם; הם לא חוטים של איזה מפעיל-בובות שמקבל הנחיות מהבית הלבן.

תיאוריית הקונספירציה המשתמעת של שביט – אובמה יכול להפיל את המזרח התיכון, הוא פשוט לא רוצה – מעמידה אותו בשורה אחת עם הבדרן הפוליטי האמריקני גלן בק, שטען לאחרונה כי מנהלים בגוגל, שעומדים בקשר ישיר עם הבית הלבן, הם האחראים לנפילת השלטון במצרים, טענה שאותה השמיע גם סגן ראש ממשלת רוסיה. זו, איך לומר, חברה מוזרה לפרשן פוליטי בכיר בישראל.

מעבר לתיאוריות הקונספירציה ולתפיסה המכניסטית עד כדי להדהים של ההיסטוריה, שמפשיטה מעל הערבים כל יכולת פעולה (agency) משל עצמם, האם שביט כל כך בור בהיסטוריה של איראן, שהוא לא יודע איזו תוצאות קטסטרופליות היו בפעם האחרונה שה-CIA הפיל שם, ב-1953, ממשל פופולרי? ומה, לעזאזל, עושה ברשימה הזו מועמר קדאפי, שבשנים האחרונות עושה מאמצים ניכרים להתחבב על המערב – מאמצים שקנו לו כמה ימים של חסד, כשהחל לטבוח בבני עמו?

ומה ארי שביט מצפה שיעשו האמריקנים באיראן או לוב? האם הוא באמת מצפה שהם יפלשו לעוד מדינה מוסלמית? נניח שהאמריקנים מתערבים בלוב, מפסיקים את הטבח, ומפילים את המשטר. הכל ראוי. מה יקרה אחרי שבועיים, כשיגמרו לפנות את הגופות? יהיה לנו צבא מערבי שיושב בתוך מדינה מוסלמית – אפריקנית, לא פחות – שאת שפתה איננו דובר, שאת מנהגיה איננו מכיר, ושבסבירות גבוהה מכילה קבוצות עוינות לו, שעקב המצב שם ניתן להניח בסבירות גבוהה שהן גם חמושות. תוך שלושה שבועות תתחיל לוחמת גרילה, והאמריקנים – זה כוחה של סוג הלחימה הזה – לא יוכלו להבדיל בין הלוחמים ובין האזרחים. האם הם מקימים מחסומים ועורכים חיפושים על המקומיים? אם לא, לוחמי הגרילה יחמקו מבלי שיבחינו בהם; אם כן, ההשפלה שיגרום איזה רב"ט קצר רוח, ותמיד יש כזה, תהיה כרזת הגיוס הטובה ביותר של הגרילה. זה לא רק הלקח של עיראק ואפגניסטן; זה גם לקחה של ההתערבות בסומאליה. האם שביט באמת לא מסוגל להסתכל שלושה צעדים קדימה?

נראה שלא. עם כל בכירותו, שביט הוא בסך הכל שופרה של האליטה הציונית, במיוחד של מערכת הבטחון ושר הבטחון הנוכחי; הוא מגבר שמשמיע לכל את סכום כל פחדיהם, שמתחיל לצרוח בקול רם שבגדו בו, נטשו אותו, מכרו אותו. הוא מוכרח להאמין שהמזרח התיכון מורכב רק מהאחים המוסלמים ומאייטולות, ושכוחם הדמוני של אלה הוא עצום.

שאם לא כן, הוא יצטרך להתמודד עם האפשרות של משטרים דמוקרטיים, שעם כל זה שהם חופשיים, עדיין עוינים את הציונות – משום שמהותה היא משטר דיכוי. הוא יצטרך להתמודד עם האפשרות שההמונים הפילו בתחריר את החומה, אבל שישראל עדיין שולטת על אוכלוסיה גדולה, נטולת זכויות, נשענת לצרכי לגיטימיות על רוב יהודי מפוחד ששולל את זכויות האחרים. הוא יצטרך, בקצרה, להתמודד עם המצב שבו אהוד ברק הופך, בראי העולם, לעוד מובארק.

העריצים הישנים, אחרי הכל, היו מבחינת הציונים פתרון מסוים.

עדכון: לפני כשבוע, כשחשפנו כאן את הקשרים בין חברתAccells ובין חברת Fundamo, שמספקת טכנולוגיה סלולרית בין השאר לאיראן וסוריה, טען רונן שובל שהוא לא עובד באקסלס (החברה של אבא שלו, נזכיר) כבר כמה חודשים. התקשרתי השבוע לאקסלס, בנסיון לברר אם הוא עובד או לא עובד שם, והם התחמקו מתשובה. היום פרסמה חברת אקסלס תגובה רשמית (לטמקא), והיא לא מזכירה את הקשרים שלה ל-Fundamo, אלא טוענת שהיא לא סוחרת עם הרפובליקה האיראנית, איש קש שאף אחד חוץ ממנה לא העלה. רונן שובל, שכזכור טען שהוא לא עובד שם כבר חודשים, מוגדר כעת כ"יועץ חיצוני לחברה". איך מסתדרת הטענה של שובל שהוא לא עובד באקסל, ושעל כן אין לו קשר אליה, עם היותו "יועץ חיצוני" שלה, ועם העובדה שאתר החברה עדיין מתאר אותו כדירקטור לשיווק אסטרטגי, לשובל הפתרונים.

(יוסי גורביץ)

לפני כשנה וחצי, רעשה הארץ כאשר תושב רמת אביב, לאוניד אריק קארפ, הותקף על ידי קבוצה של צעירים, שעה שניסה לגונן על בתו מפני הצקותיהם. קארפ הוכה מכות קשות, ומאוחר יותר מת מפצעיו. שלושה מן התוקפים הואשמו ברצח; ארבעה אחרים הואשמו, באופן חריג ביותר, באי מניעת פשע, ועבירה על חוק "לא תעמוד על דם רעך". לכל הפרשה לווה גוון גזעני בוטה, כאשר התקשורת – והמגיבים הארסיים – התמקדו בעובדה שלמספר צעירים ערבים התלוו שתי צעירות יהודיות, אחת מהן חיילת; הפרשה הפכה במהירות לעיסוק בחילול הדם היהודי. נשמעו טענות שמדובר היה בלינץ' על רקע לאומני. קרפ, כזכור, הותקף במכות, בידיים חשופות ובבעיטות.

לפני כשבועיים, תקפה כנופיה של ארבעה נערים דתיים, שניים מהם תושבי התנחלויות, את חוסאם רווידי, ואחד מהם דקר אותו למוות בתער. הכל, כמובן, על פי החשד; נזכיר שגם החשודים ברצח קרפ טרם הורשעו, ונזכיר מה ערכה של הודאה, במדינה שבה שוטרים וחוקרים מענים אינם נענשים, וששוטרים המרשים לעצמם לשקר על דוכן העדים אינם מועמדים לדין בשל עדות שקר. רצח רווידי, על פי המשטרה, היה לפחות בחלקו רצח לאומני: הקורבן נבחר משום שדיבר ערבית וכך זיהה את עצמו כבן הגזע הנחות. על פי עדויות של פלסטינים, שגם להן צריך להתייחס בזהירות, התקיפה בוצעה תוך כדי קריאות "מוות לערבים". לאחר מכן, טענה המשטרה, נעצרו שניים מן התוקפים כאשר הם מנסים להשליך את כלי הרצח, לבקשתו של הרוצח – מה שמעיד על תכנון, לפחות לאחר הרצח.

אף על פי כן, הפרקליטות מבקשת להעמיד את הדוקר לדין באשמת הריגה בלבד, לא רצח. העובדה שהוא פתח בקטטה בשל מוצאו של קורבנו, משום מה לא רלוונטית. העובדה שבניגוד לרוצחיו של אריק קרפ, הוא דווקא היה מצויד בכלי חד, גם היא לא רלוונטית. ראויה לציון העובדה שלמרות שחבריו סייעו לרוצח בתקיפה, וששניים מהם היו מעורבים בנסיון להעלמת כלי הרצח, לא מביאה לכך שהם יואשמו בסיוע לרצח – או אפילו באי מניעת פשע.

עכשיו, המשטרה טוענת שהתקיפה התחילה כהתקפה מכוונת והמשיכה כקטטה, ושהקטטה קדמה לדקירה. הטיעון הזה, ודאי, חל גם על תוקפיו של קרפ – אבל שם, כזכור, החליטה הפרקליטות שמדובר ברצח, וגם העמידה לדין את האנשים שלא היו מעורבים בתקיפה עצמה. אני לא משפטן, אבל ההגיון שלי אומר שאם אתה שולף סכין במהלך קטטה, אתה אמור לדעת שיש סיכוי שזה ייגמר במוות – סיכוי גדול משמעותית יותר מאשר בתקיפה באגרופים ובעיטות בלבד. ואף על פי כן, זו החלטת הפרקליטות. אכיפה סלקטיבית? עצימת עין לימין? ארור החושב אוון.

ראויה לציון גם התנהלות התקשורת הישראלית: הרצח של קרפ תואר כלינץ', ותואר כאירוע לאומני, אף שאין סיבה טובה להניח שהיה כזה. הרצח של רווידי תואר כ"קטטת שיכורים", אף שהיה בעליל פיגוע לאומני, והוא נעלם מהתקשורת במהירות שיא – אמנם, בחסות צו איסור פרסום ועל רקע אירועים בינלאומיים חשובים. ועדיין, אף אחד לא ניסה לברר מי החברות של ארבעת הפוגרומצ'יקים, וכנראה שלא יישמעו צקצוקי לשון מזועזעים על כך שהן יוצאות עם זבל אנושי כזה. ככה זה, כשאתה בן העם הנבחר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

עוד לא הספקנו להפטר מגבי אשכנזי, וכבר יש מי שרוצים שניקח אותו בחזרה: שורה של חברי כנסת – בעיקר ממפלגת סקטור השחיתות, קדימה – הודיעו שהם מתכוונים להעלות, שוב, הצעת חוק שתבטל את חוק הצינון ותאפשר לאשכנזי להכנס לחיים הפוליטיים כבר בבחירות הקרובות. הם זוכים לתמיכה נלהבת של חבר מפלגתם, הנשיא שמעון פרס, שבהתערבות שכבר הורגלנו לה בהליך הפוליטי הצהיר שהוא מתנגד לחוק, כי "חבל לאבד אדם כמו אשכנזי". בעיקום העובדות שהורגלנו לקבל מפרס, הוא אומר ש"מי שסומכים עליו שינהיג את צה"ל ואת מערכת הביטחון, יש לסמוך עליו שלא יערב פוליטיקה בשיקוליו לפני הפרישה". כדי שלא לערב שיקולים פוליטיים בהחלטותיו, ימים ספורים לפני שהוא הופך לפוליטיקאי, צריך קצין להיות מלאך. צה"ל, כמו כל צבא אחר (או, בעצם, כל גוף אנושי אחר), מפגין מחסור בולט במלאכים, וספק אם מלאכיות היא תכונה שמישהו שייך אי פעם לאשכנזי.

מותר לתהות מהן, בעצם, הסגולות הייחודיות שניחן בהן אשכנזי, שהופכות אותו להכרחי כל כך למערכת הפוליטית שלנו. במהלך שנות כהונתו, התכונות שבהן הצטיין אשכנזי היו שתיקה רועמת תוך ניהול פוליטיקת-לשכות קטנה ומלוכלכת. אין לנו מושג מהן עמדותיו הפוליטיות, להוציא שהצבא צריך להיות מעל לפוליטיקאים, ועל כך יעידו העובדות: הוא לא היסס לנזוף בראש הממשלה נתניהו (הוא התנצל אחר כך), הוא ניהל מלחמה ממושכת בשר הממונה עליו (תוך ניצול העובדה שהאיש מגעיל את השועלים), והוא הרשה לעצמו לתקוף החלטות ממשלה. קשה להמנע מן המסקנה שהסיבה היחידה שהפוליטיקאים רוצים את אשכנזי לצידם היא העובדה שלפני חמש דקות הוא ענד דרגות רב אלוף. מותר לתהות אם שלטון הקצינים הישראלי (דיין, רבין, וייצמן, ברק, שרון, במידה מסוימת נתניהו) היה הצלחה גדולה כל כך; להזכיר שראשי הממשלה המוצלחים של ישראל (אשכול, בגין, במידה מסוימת בן גוריון) היו אזרחים במובהק.

אפשר, כמובן, לטעון שכל דורשי טובתו של אשכנזי הם בעצם דורשי רעתו: שהם רוצים למנות אותו למשרה יצוגית של כבוד, להוריד אותו בדרגה מרמטכ"ל לראש ממשלה, מהאדם הפופולרי ביותר במדינה למושא חרפה. אבל מה שחשוב כאן הוא הבוז לחוק, שמושרש עמוק בתרבות הפוליטית הישראלית.

החוק מפריע? לא נכפוף את ראשנו בפניו, נשנה אותו. ברק, משנכנס לתפקיד ראש הממשלה, מיהר לשנות את חוק יסוד (!) הממשלה, כדי שיוכל למנות את הממשלה המנופחת ביותר בתולדות ישראל, שאפילו ממשלת נתניהו לא משתווה לה. בשלהי כהונתו הארוכה מדי של ברק, ניסו בליכוד ברצינות לשנות את חוק יסוד ראש הממשלה, כדי שבנימין נתניהו – שהתפטר מן הכנסת והיה אז רק "אזרח מודאג" – יוכל להתמודד מול ברק. התרגיל שעשה אז ברק – התפטרותו, בלי פיזור הכנסת – לא היה רק תרגיל ציני, שתקע את ראש הממשלה שבא אחריו עם כנסת לעומתית ובמידה רבה לא רלוונטית, הוא גם שכנע את נתניהו לא להתמודד – החלטה שעליה הוא התחרט מרות לאחר מכן.

הרעיון הזה, שחייה של מדינת ישראל אינם חיים בלי אשכנזי כלוחץ תינוקות ומנשק ידיים, שולח את חברי הכנסת להתעלל שוב בחוק, ומוכיח שוב שבישראל החוק הוא בדיחה. אם חברי הכנסת היו רציניים באשר לתפיסה שלהם, שחוק הצינון מזיק, אז הם היו מחילים אותו על הדור הבא של הקצינים, ודורשים שאשכנזי יקבל את הדין ושלא ישנו את חוקי המשחק עבורו. העובדה שהם לא עושים זאת אומרת מה הם חושבים על חשיבותו של החוק. וכאשר זו גישתם של המחוקקים, מה לנו כי נלין על העם?

הערה מנהלתית: אמש התקבלה תרומה נוספת בקרן הטבק והאלכוהול, ואני מאחל לתורם שלעולם לא יהיה תלוי בחסדיהם של פוליטיקאים.

(יוסי גורביץ)

שתי ספינות קרב איראניות עברו – כנראה, זה לא סגור – בתעלת סואץ, וישראל הרשמית נכנסה לפאניקה. שתי הספינות, שמהפרסומים בתקשורת הישראלית לא ברור מי הן ומאיזה סוג (כי הרי אין הבדל בין פריגטה ונושאת מטוסים) עברו בתעלת סואץ כשהן לא חמושות, ובישראל – התחיל שר החוץ ליברמן, המשיכו ברק ונתניהו – התייחסו לכך כאילו חיילים איראנים השתלטו על התעלה.

נתחיל מהפן המשפטי. לא ברור מהיכן שאב ליברמן את החוצפה להתאונן על כך שמצרים מתירה לספינות לעבור בתעלת סואץ. קודם כל, לא ישראל ולא מצרים נמצאות במצב מלחמה עם איראן, ואין שום עילה חוקית למניעת המעבר. שנית, בהתחשב בכך שישראל תקפה פעמיים את מצרים – ב-1956 וב-1967 – כאשר בשני המקרים זכות השיט החופשי היתה בין העילות לתקיפה, זו באמת חוצפה נדירה. משמעה ישראל שומרת לעצמה את הזכות לתקוף את מצרים, אם זו לא מרשה לה – כששתי המדינות במצב מלחמה, נזכיר – לחצות את תעלת סואץ, אבל מתלוננת כשזו מרשה לספינות של מדינה שאיננה במצב איבה לעבור בה. ספק אם יש הדגמה חדה יותר לתפיסת ישראל את עצמה כבריון שכונתי. מה קרה, ישראל לא רוצה, אז לאיראן אין חופש שיט? כל זה, ואפילו לא הזכרנו את העובדה שלעצמה – על פי מקורות זרים כמובן, אבל לא רק – ישראל מרשה לשלוח צוללות חמושות בטילים גרעיניים עד חופי איראן עצמה, ואפילו לשלוח צוללת דרך תעלת סואץ .

שנית, לא ברור מה ההיסטריה הבטחונית. מדובר בסך הכל בשתי ספינות לא גדולות במיוחד, שמתכוונות לשוט לסוריה כשכל הדרך הן תחת הכוונות של חיל הים הישראלי וחיל האוויר הישראלי. זה לא קרה עד כה, נכון, אבל זה בגלל שהצי האיראני לא יצא מהאזור הימי שלו לפני 2008.

ההיסטריה הגיעה לשיאה, מטבע הדברים, בהתבטאויותיו של נתניהו בנושא: "אנו יכולים לראות באיזה אזור בלתי יציב אנו נמצאים, כשאיראן מנסה לנצל את המצב ולהרחיב את השפעתה על ידי שתי ספינות המלחמה שיעברו בתעלת סואץ. ישראל רואה בחומרה את הצעד האיראני הזה. זה מחזק את מה שאני אומר, שצרכי הביטחון יגברו ושתקציבי הביטחון יגדלו". מה הקשר, לעזאזל, בין שתי ספינות ובין "אי יציבות" אזורית? מה נתניהו ציפה שמצרים תעשה – תעבור על החוק הבינלאומי כדי להרגיע את הפרנויות שלה?

ומה הקשר להגדלת תקציב הבטחון? מה, עם התקציב הנוכחי צה"ל לא יכול להתמודד עם שתי ספינות לא גדולות מדי, במרחק יריקה מהחוף שלו? אם אחרי ששפכנו כל כך הרבה אגמים של דולרים כדי להכין את חיל האוויר – לשווא – לתקיפה באיראן, משימה שהיא מסובכת ומסוכנת הרבה יותר, שמצריכה טיסה למרחק גדול משמעותית הרבה יותר, אם אחרי 20 שנה של התכוננות למשימה הזו, שתי ספינות מאיימות על ישראל – מה זה אומר על תפיסת הבטחון הישראלית?

במחצית השניה של שנות ה-90 הפחידו אותנו מהחזית המזרחית, זו של סדאם חוסיין שתגיע דרך ירדן. החזית המזרחית התפוגגה ב-2003, וצה"ל לא קיצץ את התקציב שלו למרות שאויב גדול ירד מהזירה. להיפך, הוא הגדיל אותו. אז התירוץ היה הפלסטינים. אחר כך התירוץ חזר להיות האיראנים. ואחרי כל זה, שתי ספינות מצריכות את הגדלת התקציב הבטחוני? מה נסגר?

מעבר לפראנויה ולפאניקה, כל ההצהרות האלה על הגדלת התקציב – זו לא הפעם הראשונה שנתניהו מצהיר על כך מאז שהתברר שחוסני מובארק נפל מן הקיר וכל סוסי המלך וכל פרשיו לא יצליחו להשיבו – גם אומרות לכל הסביבה שישראל בפאניקה. המעצמה הבטחונית המובילה במזרח התיכון לא אמורה לקפוץ מכל עכבר. היא היתה צריכה להתעלם בבוז הנדרש מהנפנוף האיראני בדגל, לא לצווח מול כל מיקרופון. אלא שכמובן, כל בהלת המלחמה הזו משמשת את ממשלת נתניהו היטב: הן כתירוץ לא לעשות כלום בזירה המדינית, הן כדחליל לאיים בו על הציבור שמתחיל להראות סימני התקוממות כנגד האוליגרכיה: מה אתם מתעסקים עכשיו עם מחירי המים, הדיור והדלק – האיראנים על הגדרות!

ולמרבה הצער, הדחליל הזה מוכיח את עצמו כל פעם מחדש.

הערה מנהלתית א': ועדת השרים לענייני חקיקה הפילה את "חוק האמנים המשתמטים", שיעבור כעת לגסיסה איטית בוועדה. אין מנוס אלא לומר מילה טובה על לימור לבנת, שהעזה לומר ש"אין דבר כזה משתמט – יש עריק, ויש אדם שקיבל פטור מהצבא".

הערה מנהלתית ב': הבוקר התקבלה תרומה נדיבה בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ועדת השרים לענייני חקיקה צפויה לדון מחר (א') בהצעת חוק של ח"כ משה מטלון (ברה"מ ביתנו), שתאסור על תמיכה ממשלתית באמנים "משתמטים". בהסבר להצעת החוק (זהירות, מסמך) נכתב בין השאר כך: " להתפשטות תופעת ההשתמטות משירות החובה בצה"ל תורמים תרומה מכרעת ידוענים המגיעים בעיקר מתחומי התרבות והספורט, אשר משמשים ללא ספק מודל לחיקוי עבור בני הנוער, ואינם מוכנים שהתרומה למדינה תפגע להם בקידום הקריירה האישית שלהם. הנוער מקבל בכך מסר חמור, לפיו ההערצה והאהדה שלהן זוכים הידוענים, אינן עוברות בהכרח דרך תרומה לקיום המדינה והחברה ונשיאה בנטל." מעניין מה חושב, אם כן, חבר הכנסת מטלון על הדוגמה שנותנות לנוער חברותיו לסיעה, הפטריוטיות הידועות פאינה קירשנבאום ואנסטסיה מיכאלי: תראו, ילדים, אפשר להגיע לכנסת, ולהיות מתלהם לאומני, גם בלי לשרת דקה אחת בצה"ל! אולי כדאי שקודם כל ינקה חבר הכנסת מטלון את ביתו-שלו?

ואחרי הצחוק, ומעבר להצבעה על הצביעות של ברה"מ ביתנו, שכבר הורגלנו בה, יש שורה של אספקטים מדאיגים מאד בהצעת החוק של מטלון. קודם כל, כפי שכבר נכתב כאן כמה וכמה פעמים, אין דבר כזה, "משתמטים". צה"ל אחראי לשחרורו של כל מי שאיננו משרת בו. אף אחד לא משתחרר בלי שצה"ל יסכים לכך. ישנם אנשים שנמנעים מלשרת, למרות שחויבו בעבדות הזו, והם נקראים בחוק "עריקים" – בשנים האחרונות, מסיבותיו שלו, הצבא מנסה לטשטש את הגבולות בין עריקות ו"השתמטות", ומנסה לגרום לישראלים לחשוב שעריקים הם "משתמטים". אם צה"ל חושד שמישהו רימה אותו, וחמק באמצעות הונאה מהעבדות החוקית שהיא השירות הצבאי – עבדכם הנאמן נפטר ממנה סופית לאחרונה – הרי שעליו לאסוף ראיות לכך (מדובר בעבירה פלילית) ולגרור את אותו האדם לבית המשפט. משום מה, זה כמעט ולא קורה. אין תופעה של השתמטות; יש רק יללות צה"ליות.

צה"ל משחק בנתונים לצרכיו שלו: הוא רומז בעקביות שאנשים שמשוחררים עקב פטור נפשי הם מתחזים, ושהם באים מהציבור החילוני. אבל כשהוא נאלץ לספק את המספרים, הסתבר ש-45% (!) ממקבלי הפטור הנפשי הם בעצם חרדים. למה לחרדים, שגם כך פטורים מהשירות הצבאי, לבקש פטור נפשי? כי כך הם משתחררים מההסדר שכובל אותם לישיבה שלהם, ויכולים גם לעבוד. למה צה"ל משחק את המשחק הזה? זו כבר שאלה שהוא יצטרך לענות עליה, מתישהו. כל זה, נזכיר, קורה על רקע החלטת הממשלה לתמוך בהשתמטותן של נשים דתיות – כלומר, לא לבדוק אם הן אכן דתיות.

הלאה. החוק של מטלון דורש להעניש גם את מי שלא שירתו, כלשון החוק, ב"שירות הלאומי". רק שאין שום חובה חוקית על אזרח ישראלי לשרת בשירות לאומי; עקב לחץ של החרדים, חוק שירות לאומי מ-1953 מעולם לא לווה בתקנות, והחוק קובע שכל זמן שלא יהיו תקנות, הוא לא יהיה בתוקף. כלומר, אנשים יכולים להתנדב, אם בא להם, אבל אין שום חובה שיעשו זאת. יתר על כן, השירות הלאומי במתכונתו הנוכחית הוא תחביב – יקר למדי, יקר הרבה יותר משירותו של חייל – של בנות המגזר הלאומני-דתי.

אבל הדבר החמור ביותר בנושא השירות הלאומי הוא שמדובר באפליה לחלוטין לא סמויה כלפי אזרחים ערבים. אחרי הכל, כשצעירים ערבים רוצים לשרת בשירות הלאומי, המדינה עושה הכל כדי להגיד להם "לא". מבחינת ברה"מ ביתנו, זה סביר לגמרי שהמדינה תעניש בחרם את האנשים שלהם סירבה לאפשר לשרת בשירות לאומי, משום שלא שירתו בשירות לאומי. (ספקולציה: האם בולטות-היתר של חכ"י המפלגה לאחרונה, אנשים אנונימיים בדרך כלל, מיועדת להכין את השתית להמשך פעילותה של המפלגה גם לאחר שמשפטו של ליברמן יתחיל?)

החלק המשונה ביותר, והסובייטי ביותר, בהצעת החוק הוא הסמכות שניתנת לשר התרבות והספורט לאפשר הופעות גם אם האמן אכן לא שירת בצה"ל: " על אף האמור בסעיף קטן (א), רשאי שר התרבות והספורט לאשר מימונו של מופע לציבור כאמור ובלבד שראש הגוף המבוקר סבר כי יש טעמים מיוחדים לכך והעלה את נימוקיו בפני השר". כלומר, מטלון ושאר החותמים על הצעת החוק (זבולון "מגלגל העיניים" אורלב, עתניאל "מתנחל המחמד" שנלר, גדעון "מרחרח הבדואים" עזרא, ואריה "מי?" ביבי) רוצים להפוך את שר התרבות והספורט למהדורה ישראלית עדכנית של אנדריי ז'דאנוב: ברצונו, יוכל האמן להתפרנס; ברצונו, ירעב. ברה"מ ביתנו: המפלגה שמחליפה את השר בקומיסר.

אפילו לימור לבנת, השרה הנוכחית – מי שהחלה את הקריירה האמנותית שלה בהתפרעויות בהצגות תיאטרון שלא היו פטריוטיות מספיק לטעמה, לפני ששדרגה את עצמה למיצגי תקיפה פיזית של מפגינים, ועיקר תרומתה לתרבות הישראלית היתה הענקת השראה ללהקה "כאפה לפנים של לימור לבנת" – אפילו היא לא רוצה להיות ז'דאנוב, והיא הודיעה שהיא תתנגד להצעת החוק. גם יו"ר הכנסת, הפוסט ציוני המסוכן רובי ריבלין, הודיע על התנגדותו, אבל זה כבר צפוי.

הבעיה בהצעות החוק האלה, שכאילו נוסחו ע"י "אם תרצו", לא בהכרח נעוצה בכך שהן עוברות. בדרך כלל הן לא. הבעיה באווירת התרעומת שהן יוצרות, דווקא כשהן לא עוברות: תראו, תראו את המושחתים האלה בכנסת/בבג"צ, הם מגינים על משתמטים. הם כולם לא פטריוטים, כולם בוגדים. כך שומטים את הקרקע מתחת לפוליטיקה שפויה, פוליטיקה של אזרחות וזכויות אזרח, ומעמידים במקומה פוליטיקה של דם ואדמה, פוליטיקה של תרעומת בלתי חושבת.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

חברת הכנסת פאינה קירשנבאום היתה אלמונית עד לאחרונה, עד שההצעה שלה להקים ועדת חקירה למימון מקורות ההכנסה של ארגוני השמאל – ועזבו אתכם מכך שכל המידע גלוי – משכה אליה לא מעט תשומת לב.

ראתה קירשנבאום כי טוב, ושלפה הצעת חוק חדשה: למנוע את סבסוד לימודיהם באוניברסיטה של מי שלא שירתו בצה"ל. אחרי הכל, המדינה לא שייכת לאזרחיה, אלא רק לחבר אוחזי הנשק. גם אם בעצם לא אחזו בנשק.

למחנה הזה שייכת גם קירשנבאום עצמה: שי אלקין הפנה את תשומת לבי לכך שלמרות שקירשנבאום היגרה לישראל בגיל 18 – היא ילידת 55', והיגרה ב-73' – אתר הכנסת לא מציין את השירות הצבאי שלה, סימן מובהק לכך שלא היה כזה. דוברת של חברת הכנסת אישרה כי אכן, קירשנבאום לא שירתה בצה"ל. לדבריה, כפי שהתקבלו במייל, "ח"כ פאינה קירשנבאום הגיעה ארצה בגיל 18 מאוקראינה. אחרי קליטתה בארץ החלה בלימודי עתודה לקראת גיוס. במהלך לימודים אלה התחתנה חברת הכנסת ובזמן שהיתה אמורה להתגייס היתה בהריון, ולכן לא התגייסה לצה"ל". כלומר, פאינה קירשנבאום רוצה להעניש אנשים בשל אותה עבירה שביצעה בעצמה. מזל שבשנת 1973 לא היתה בכנסת איזו תואמת קירשנבאום.

זה לא המקרה הראשון של מהגרים אובר-פטריוטים שבעצם מתקשטים בנוצות שלא להם: זכורה לרע חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ', תומכת נלהבת של "אם תרצו" ושל צה"ל, שהעלתה הצעה דומה לזו של קירשנבאום, וגם היא לא שירתה בצה"ל. היא טוענת שזה היה מתוקף נכות רפואית, ושהיא עשתה שירות לאומי. זה לא הפריע לה להשתלח ב"ג'ובניקים".

ככה זה.

(יוסי גורביץ)

אי אפשר היה להתחמק מזה: כל כלי התקשורת היו מלאים בידיעות חגיגיות עד דביקות, שנעות מחנפנות חצר דרך להג פרשנים וכלה בניתוחים מעמיקים על אישיותו של המונארך היוצא והשוואה לזה הנכנס. גבריאל הראשון פשט את מדיו, ובנימין הראשון תפס את מקומו.

זה עוד לא נגמר: מחר יחולקו בעיתונים תמונותיו של השליט הנכנס, והעיתונים ישובו ככלב אל קיאו ויתארו עד זרא את הטקסים – "המרגשים", לדעת הנכנס והיוצא – שאירעו היום. איך נראה האזרח הטרי אשכנזי עם תום הטקס; איך השתתפו השמש השוקעת והשמש העולה יחדיו בתפילה בכותל המערבי, בטקס צלבני למהדרין, על אחת כמה וכמה שמדובר בשני אנשים חילונים; יתוארו האגרת האחרונה של גבריאל והראשונה של בנימין; איך נשא בנימין שני ילדים מראש העין בידיו, בנסיון – המוכר למלכי צרפת מאז המרובינגים, ולמלכי אנגליה עד המלכה אן – להביא מזור באמצעות מגע; ורק חסר טקס השלכת זהב להמון המריע, טקס שבסיומו יפגין הראש והראשון את כוחו במימוש נס פח הדמים – קופה שאין לה תחתית, רליקה שמעביר רמטכ"ל לרמטכ"ל מימי רבין והלאה, ועליה פתשגן המציג מדי אוקטובר את האיום הבטחוני לנציגי משרד האוצר – ויראה איך שבו הזהובים לתקציב הצבא.

נער הייתי וגם זקנתי, וחגיגות כניסת רמטכ"לים לתפקידם תמיד הראו עד כמה ישראל היא צבא שיש לו מדינה. את כל תקוותיהם משליכים הישראלים על הרא"לים; מינויו של ראש ממשלה, שלא לומר נשיא, מחווירים בהשוואה לאלה של שרי הצבא. זה לא חדש. ישראל, בהווייתה, היא דיקטטורה צבאית מרצון שמתירה לפוליטיקאים שלה לשחק בדמוקרטיה בגבולות מוגדרים היטב. ראש הממשלה היחיד שיכול היה להרשות לעצמו להתעמת עם רמטכ"ל היה בן גוריון – והוא היה צריך רק להתמודד עם הרמטכ"ל השני, יגאל ידין, שהגיע לתפקידו אחרי רמטכ"ל נעדר, יעקב דורי; המסורת עוד לא היתה מקובעת.

אבל אין ספק שמשהו כמו חגיגות הפרישה של אשכנזי לא נראה בזירה המזרח תיכונית מאז המשתה המפורסם ההוא של אחשוורוש. שני הרמטכ"לים שלפניו פרשו תחת עננה, ולא היה להם זמן למסע הנצחון המתמשך של אשכנזי. צריך, לדעתי, לחזור עד כניסת אהוד ברק לתפקידו כדי לראות התמסרות תקשורתית דומה, וספק אם היה משהו דומה קודם לכן.

ועל פניו, זה משונה מאד. אחרי הכל, אם מעל בוגי הפורש רבצה עננה, מעל אשכנזי פרושה חזית רוסית. הוא לא פומפיוס החוזר מנצח, הוא לא ג'ורג' וושינגטון שמפרק את צבאו אחרי הנצחון, הוא לא ז'וקוב השב מברלין. אז מה פשר הצהלות והחגיגות החריגות? התשובה המתבקשת היא שלאשכנזי עמד אשף היח"צ אבי בניהו. מזמן לא עשו כל כך מעטים כל כך הרבה עבור אנשים כל כך בלתי ראויים. אבל, עם כל הכבוד, זה כנראה לא העניין, או לפחות לא כל העניין.

צריך לתהות אם לא מדובר בדיסוננס קוגניטיבי עמוק, אם כל הקשקושים האלה על "שיקום הצבא" – גנץ, בצעד שרומס את המיתולוגיה של בניהו, קרא היום לצבא "לחזור לעבודה" – השיגו את ההיפך הגמור. אחרי הכל, אשכנזי מוריש לגנץ צבא פגוע וחבול, עמוס תככי גנרלים כפי שלא נראו מאז מלחמת יום הכיפורים. המודיעין הצבאי, כולם יודעים, לא מסוגל לנבא אם מחר תזרח השמש. כמעט כל צעד צבאי שבוצע תחת אשכנזי גבה מחיר מדיני חריף, מההתקפה הפראית על עזה ועד ההתקפה הפראית לא פחות על המרמרה. הצבא שמוריש אשכנזי לגנץ נמצא במתקפה העזה ביותר על הלגיטימציה של פעילותו אי פעם.

דוגמא מצוינת להדחקה ולניתוק האלה ניתן למצוא במכתב ששלחה עדנה ממן, אם לחייל, לאשכנזי במסגרת הפרויקט המבחיל במיוחד של "מעריב" של שליחת מכתבי פרידה לאשכנזי: " הדאגה שלי לבני היתה כמו כל אמא אחרת: שחלילה לא יתקרר וכמובן לא לשכוח לאכול טוב, ואתה נתת לנו ביטחון שחיילינו נמצאים במקום בטוח".

אבל תפקידם של חיילים אינו "להיות בטוחים", הוא להבטיח את בטחונם של האזרחים. הפירמידה הזו התהפכה מזמן: כבר עשרות בשנים שהמדינה משרתת את הצבא במקום שהוא ישרת אותה, ואם הישראלים היו מוכנים לקבל הרוגים בקרב אזרחיהם, הם לא היו מסוגלים לסבול אבידות בקרב חייליהם. הם ספגו מאות הרוגים בפיגועי התאבדות במהלך האינתיפאדה השניה, אבל 121 חיילים הרוגים הורידו אותם על ברכיהם – וכמעט שאף אחד לא ספר את 44 האזרחים שנהרגו.

אשכנזי לא שינה את המצב הזה. להיפך: הנכונות להפעיל אש כדי למנוע סיכון מהחייילים רק גברה, והגיעה לאבסורד שבו במהלך "עופרת יצוקה", כמחצית מהרוגי צה"ל היו מאש ידידותית. מי שיורה בלי לוודא מה המטרה שלו, מחסל גם את חייליו שלו. צה"ל, כפי שהוא קיים כיום, הוא נזק מתמשך לישראל. הוא לא מצליח לחזור לימי התהילה שלו, לימי אנטבה – וכל זה רק יוצר ערגה חזקה יותר לימים ההם, שמתורגמת להערצה עיוורת לאנשים שאין כל סיבה להעריץ וספק אם יש סיבה להעריך. ואולי זו הסיבה לחגיגות: התקווה הנואשת שאולי לואי חדש ישנה את המצב, יוציא אותנו מהבוץ. זה נכשל כל פעם, אבל זה לא מפריע לקוות שוב. והבוץ הפעם עמוק כל כך: המצביאים התגלו כקושרים וכנוכלים. גנץ, נזכיר, גם הוא היה חלק מקשר השתיקה סביב מסמך הרפז-אשכנזי.

וכל זמן שהצבא הוא מושא התקווה של ישראל, לא תהיה לה תקווה.

הערה מנהלתית: הבוקר התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מחר נפטר סוף סוף מגבי אשכנזי, שיילך לעשות לביתו (גלנט, כשיפטור אותנו מנוכחותו, ודאי ילך לעשות לטירתו), ובדיוק עכשיו מתחילים להתחוור כמה אמיתות לא נעימות באשר לאשכנזי.

שני עיתונאים, אחד מסוג החנפים והמקורבים לשררה (דן "החבר המאוכזב" מרגלית) ואחד חופר שו-שו ותיק, שכבר מצא את עצמו בצד הלא נכון של מנגנוני האופל (רונן ברגמן), חושפים בספר חדש הרבה מהמוגלה של ימי אשכנזי. הם מעלים מספר טענות נגדו: שהוא הסתיר את הקשרים ההדוקים בינו ובין בועז הרפז, מזייף המסמך; שהוא גונן על הרפז, שאותו הוא ממשיך לטעון שהוא כלל לא מכיר, במשך שנים; שאשכנזי "לא אמר אמת" לוועדה שבדקה ב-2005 את שאלת הסיווג הבטחוני של הרפז; שהרפז שימש כחפרפרת של אשכנזי בלשכתו של שר הבטחון אהוד ברק; והם רומזים למעורבות עמוקה הרבה יותר של אשכנזי בזיוף מסמך הרפז – בין השאר, הם טוענים שאשכנזי ביקש שהרפז "יעלה את המידע שהשיג על הכתב", ושכנראה שאשכנזי הכיר כמה גרסאות של המסמך.

התגובה של דובר אשכנזי – בניהו איננו דובר צה"ל, לא באמת; הוא האיש מאחורי מסע הפרידה המתוקשר מאד של אשכנזי מצה"ל, כנראה מסע הפרידה הארוך ביותר אי פעם – ראויה לציטוט: "הרמטכ"ל וצה"ל אינם מוצאים לנכון לשתף פעולה עם פרסום דיבתי ומגמתי זה, אשר מכוון לפגוע ברמטכ"ל ערב פרישתו מצה"ל ולהוציא דיבתו רעה. ברור ונהיר כי 'הספר' מונע מרוח גבית של גורמים אינטרסנטיים, והוא נכתב בחופזה על ידי כתבים שכבר הביעו את עמדתם הברורה והבלתי מאוזנת". שתי הערות: קודם כל, שאפו ל"הארץ" על כך שהתייחסו לתגובה הזו כאל "טענה" של דובר צה"ל; יש לקוות שיקפידו על כך בעתיד. שנית, מאחר ובניהו טוען שספרם של מרגלית וברגמן הוא "דיבתי", יש לקוות שכתב תביעה בנושא יוגש בימים הקרובים. אם זה לא מה שיקרה, והניחוש שלי הוא שזה לא יקרה, הנחת היסוד צריכה להיות שמרגלית וברגמן אומרים אמת. ראוי גם לציין שמהתגובה של בניהו נעדרו שני דברים: איום מפורש בתביעה – והכחשה.

נקודה נוספת שהעלה יואב יצחק בסוף השבוע היא החקירה המחודשת, והחשאית, שהורה היועמ"ש, יהודה "עובד זר? אצלי בבית? וואלה?" וינשטיין, לנהל בנושא. בכירים בפרקליטות אמרו שלא מדובר בפרשת המסמך עצמו; יצחק טוען שמדובר בקשרים עסקיים בין "משפחת אשכנזי" ובין הרפז, שקידמו עסקאות בטחוניות מפוקפקות. אשכנזי, נזכיר, פרש מצה"ל, עבר לעסקים, חזר לשמש כמנכ"ל משרד הבטחון ורק אחר כך מונה לתפקיד הרמטכ"ל. לאשכנזי, כפי שחשף דה מרקר ב-2009, יש דמיון עם שר הבטחון שהוא מתעב ועם שר החוץ: גם לו יש בן מוצלח, איתי, בן 30 בסך הכל וכבר מתווך בעסקאות בטחוניות ומקשר בין אביו לסוחרי נשק אחרים. אשכנזי לא דיווח על הקשרים העסקיים הענפים של בנו – למרות שהוא עבד בחברות שעומדות בקשרים עסקיים עם צה"ל. לאשכנזי יש גם חברת "יעוץ", שהוא מסרב לומר מה נעשה בה.

רמטכ"לים מאבדים את שכבת הטפלון שלהם מיד עם שחרורם. במקרה של אשכנזי, מתקבל הרושם, הציפוי נסדק כמה עשרות שעות מוקדם מהרגיל. המשך יבוא. תזכורת: מעולם לא היה רמטכ"ל שאותרג כל כך על ידי כלי התקשורת, שקשרו לו כתרים ותיארו אותו – בלי שום סיבה נראית לעין, פרט למערכת היח"צ המשומנת שלו – כ"משקם צה"ל". אשכנזי נמנע עד כמה שיכול מלהתראיין במהלך כהונתו. כנראה שהוא ידע למה.

(יוסי גורביץ)