החברים של ג'ורג'

אמש (ב') יצא צה"ל בהתקפה תקשורתית מתואמת כנגד פעילי בילעין ומשפחת אבו רחמה, וטען שלא רק שג'וואהר אבו רחמה לא נהרגה כתוצאה מגז, היא כלל לא נכחה בהפגנה בכפר ביום שישי. הדברים מגיעים על רקע פרסומים שלפיהם הגז שבו משתמש צה"ל מסוכן מהמקובל.

אה, בעצם, זה לא היה צה"ל: זה היה "גורם בצה"ל". דובר צה"ל (מדור רדיו ואינטרנט) מסר לי בעת כתיבת הפוסט שהעמדה הרשמית שלו היא עדיין שנושא מותה של ג'וואהר אבו רחמה נמצא בחקירה, ושיש לו תהיות על העמדה הרשמית של הפלסטינים. התדרוך, שבוצע לכל כלי התקשורת הישראלים (וגם לקבוצה נבחרת של בלוגרים אנשי ימין, כאלה שאפשר לסמוך עליהם שלא ישאלו שאלות קשות ושיבינו את תפקידם בתזמורת ה-Hasbara) נערך, על פי מקור, על ידי אלוף פיקוד המרכז, אבי "הבוזז" מזרחי בכבודו ובעצמו. מזרחי הוא חתיכת מקור בכיר; זו כנראה הסיבה שכל כלי התקשורת הישראלים הקדישו לטענות שלו מקום נרחב במיוחד – למרות שזו לא העמדה הרשמית של צה"ל. דובר צה"ל, ראוי לציין, נמנע מלהגיב לשאלה האם מזרחי הוא שערך את התדרוך, בנימוק שהוא לא יכול למסור את זהותו של אדם שמספק מידע-רקע; אבל התדריך של מזרחי לא היה תדריך רקע, הוא היה מיועד לגמרי לפרסום.

למה זו לא העמדה הרשמית? כי יש בה חורים בגודל חדלון האישים של מי שהיה ראש הלוגיסטיקה במלחמת לבנון השניה, שהמחדלים שלו אילצו את החיילים לבזוז, ובמידת הצורך דובר צה"ל יוכל להתנער מהן ולומר, בצדק מבחינתו, שאלו לא הטענות שלו.

הטענות של מזרחי, אם לסכם אותן, הן:

א. אבו רחמה לא נכחה כלל בהפגנה.

ב. הדיווח על פינויה מההפגנה היה מאוחר.

ג. אין סיבה טובה להניח שאבו רחמה נפגעה מגז.

ד. יש בלבול בין השעות שבהן הגיעה אבו רחמה לבית החולים ובין השעות שבהן קיבלה טיפול.

ה. היא קיבלה תרופות המשמשות חולי סרטן, ומכאן יש להסיק שהיא היתה חולה בסרטן, וזו סיבת מותה.

ראוי לשים לב להבדל בין העמדה המסתייגת של דובר צה"ל ("הנושא בבדיקה, יש תהיות") ובין הפסקנות של מזרחי, שהתבטאה היטב בכותרות עיתוני הבוקר (מעריב כתב על "עלילת בלעין?", וידיעות אחרונות כתב ש"מות המפגינה – פיברוק"). צה"ל, כרגיל, מנהל מערכת לוחמה פסיכולוגית כנגד הציבור הישראלי בשיטת הלם ואימה: מכה חזקה בכל כלי התקשורת, שמיועדת לקבע את הנראטיב שלו בקרב האוכלוסיה שממילא נוטה לאמץ אותו. מה שיבוא אחר כך, חשוב פחות. אף אחד לא יזכור את ההכחשה, כמו שרק מעטים זוכרים שהקסאם המפורסם ההוא התגלה בסופו של דבר כאלונקה.

נעבור על הנקודות של מזרחי אחת-אחת.

א + ב. שקר. כמה וכמה אנשים ראו את אבו רחמה בהפגנה. כפי שמיהר לציין הבוקר רחביה ברמן, ציוץ של "קול יהודי לשלום" דיווח על פינויה של אבו רחמה בשעה 14:36. מזרחי טען שמקורות פלסטינים לא דיווחו במהירות על האירוע; כפי שמוסרת הוועדה העממית של בילעין, סוכנות הידיעות הפלסטינית וואפא פרסמה ידיעה בנושא זמן קצר אחרי האירוע. יתר על כן, גם אם לא נכחה בהפגנה עצמה והיתה בביתה, מי שהיה בהפגנות יודע שבלשון המעטה, צה"ל לא מקפיד לפגוע רק במפגינים ושלעיתים קרובות הגז מגיע גם אל הכפר עצמו.

ג. שורה של עדי ראיה העידו (ראו דו"ח הוועדה העממית למעלה) כי היא נפגעה מגז, אם כי תגובתה לו היתה חריגה מהרגיל. נהג האמבולנס שהוביל אותה לבית החולים מעיד שהיא אמרה לו שהיא נחנקה מהגז. גם הדו"ח הרפואי שדן במותה מצא כי סיבת המוות היתה חנק כתוצאה מגז. עמדת-נסיגה של צה"ל במקרה כזה היא שהוא לא יכול להיות אחראי לפגיעה של אנשים הסובלים מבעיות חריגות; העמדה המשפטית המקובלת, כפי שמציין רועי רוטמן, היא שבמקרה כזה- "הלכת הגולגולת השבירה" – האחריות היא על התוקף, כלומר על צה"ל.

ד. צה"ל רומז שהמסמכים הרפואיים של אבו רחמה זויפו. הראיה שלו לכך היא שהיא הגיעה לבית החולים בשעה 15:20 וקיבלה בדיקות בשעה 14:45, כלומר לכאורה לפני שכלל הגיעה אליו. על פניו, כל מה שיש כאן הוא שגיאת הקלדה פעוטה: אם היא היתה מתחילה להבדק ב-15:44 במקום 14:45, הכל היה נראה בסדר. מן הראוי לציין, בעקבות ברמן, שאילו היו הפלסטינים רוצים לזייף מסמך, דווקא סוג הטעויות הזה היה נמנע.

ה. מזרחי רמז במהלך התדרוך שלו שאבו רחמה היתה חולת סרטן שמצאה לנכון להתפגר דווקא בעת ההפגנה, כדי לדפוק את צה"ל. ההוכחות שלו? היא קיבלה תרופות שעשויות לשמש גם חולי סרטן. מכאן קפץ מזרחי למסקנה שהיא סבלה מסרטן, ואפילו מתה ממנו.

הבה נקווה שמזרחי לא מקבל גישה לחומר מודיעיני, כי אם זו צורת הסקת המסקנות שלו, אנחנו בצרות. הדו"ח של הוועדה העממית מציין כי "ג'וואהר סבלה מדלקת באוזן התיכונה, שהשפיעה על יציבתה, וכחלק מהטיפול עברה לאחרונה בדיקת CT." בדיקת ה-CT לא מצאה שום דבר חריג. אבו רחמה קיבלה טיפול תרופתי נגד סחרחורות. הרופא שעמו עבדה אבו רחמה, ד"ר עודה אבו נחלה, מעיד שיום לפני ההפגנה היא פעלה כרגיל ולא היו לה שם בעיות ניכרות לעין.

בקיצור, צה"ל מבקש שנאמין שאישה בת 36 מתה לפתע, בדיוק ביום הפגנה, מסרטן שלא הפגין כל תסמינים קודם לכן, וששורה של אנשים היו מעורבים בקשר לזיוף נסיבות מותה. כל זאת, אגב, ללא ניתוח הגופה. כל זה קורה, יממה לאחר שגורמים בצה"ל נאלצו להודות שהחיילים שלכאורה מנעו "פיגוע דקירה" בעצם פיברקו את האירוע. וכל הערימה המהבילה הזו של חצאי שקרים ושקרים מלאים מגיעה אלינו מבכיר בצה"ל שלא מוכן שיפרסמו את שמו, כשדובר צה"ל מסרב למסור גרסה משלו.

בקיצור, לוחמה פסיכולוגית מהסוג שלמדנו לקבל מצה"ל, שמיטיב להפעיל אותה כלפי אלו שמקיימים אותו. הבעיה היא שעל רוב הישראלים זה עובד.

(יוסי גורביץ)

בשבועות האחרונים אנחנו חוזים בחגיגות השחרור של גבי אשכנזי: הרמטכ"ל יצא לסיור בשוק מחנה יהודה, לבוש כבר בציוויל, והתחכך עם הבוחרים. לשם שינוי, הוא גרר למקום גם את אשתו, רונית, נקודה שלא הייתי מעלה אלמלא הנ"ל שימשה ככל הנראה כ"מרכזיה" בינו ובין בועז הרפז. באותה הזדמנות, הוא גם ערך סיור מוצנע מעט יותר ב"עיר דוד", סיור שהובל על ידי דוד בארי, האיש והדריסה, שבסופו קיבלו חברי המטכ"ל – סטטיסטים בהופעה של אשכנזי – כובעים של העמותה, שלומר שהיא שנויה במחלוקת יהיה האנדרסטייטמנט של השנה. אשכנזי, מודע לבעייתיות הפוליטית ולנוכחותם של הצלמים (באמת מעניין איך הם הגיעו לשם; יכול להיות שדובר צה"ל, אבי בניהו, שימש גם כדובר השקת הקריירה הפוליטית של אשכנזי, בעודו במדים? ארור החושד בכשרים), לא חבש את הכובע.

לפני כשבוע, הבהיר אשכנזי שבניגוד למיתוס התקשורתי המקובל בעניינו (שוב, שלום לבניהו), הפקת לקחים היא לא בדיוק הצד החזק שלו. בשבוע שעבר שוב נערך השירושנור – למרות שצה"ל מקבל את חלק הארי של התקציב הישראלי, הוא עדיין חש צורך לקבץ נדבות, כנראה כי לחיילים לא נשאר מספיק אחרי שאנשי הקבע לוקחים את שלהם – ובמהלכו התייחס אשכנזי לפרשת מסמך הרפז-אשכנזי.

לאחר שהפיץ את השקרים המקובלים – לאף אחד בצבא, הוא אמר, לא היה חלק בכתיבת המסמך, מתעלם בחינניות מנסיונותיו-שלו להחזיר את הזייפן לשירות מלא ומן העובדה שמי שאחראי להדלפת המסמך הוא ראש הלשכה שלו – ולאחר שרמז בגסות שיש קונספירציה בפרשה (הוא אמר שיש לו שאלות שטרם זכו למענה וש"מתוקף הנסיבות אני לא מברר אותן"), הוא פלט את ההבל הגדול של אותו היום. במבט לאחור, אמר אשכנזי, אילו כעת היה המסמך מתגלגל לידיו, הוא לא היה מחזיק בו במשך חודשיים (ומראה אותו לראש הלשכה ומספר אלופים מעוניינים, שכח להוסיף), אלא פשוט היה גורס אותו. זה המקום לדפוק את הראש במגן המצועצע הקרוב: הלקח של אשכנזי מהפרשה שבה היה מסובך עד צוואר הוא שבפעם הבאה, במקום לפנות לפצ"ר – לשכת אשכנזי, כזכור, שיקרה בתחילת הבלגאן וטענה שעשתה זאת – הוא יעשה את הדבר הנכון וישמיד ראיות. התקשורת הישראלית דיווחה על ההצהרה יוצאת הדופן מבלי לעשות את הדבר הנדרש: להירתע לאחור, ולשאול "רגע, באמת אמרת את מה ששמעתי אותך אומר?"

אתמול, הלך אשכנזי עוד צעד קדימה בקמפיין שלו, ותקף את הממשלה. בנימין נתניהו – מלך אביון, דובר ועובר, דומה לעיוור – יצא לעוד סיבוב של ספין, והודיע שהוא פותר את הבעיה המציקה של תלמידי הישיבות בכך שבעוד חמש שנים תתחיל הממשלה להפסיק להעביר קצבאות לאברכים ובשלב כלשהו (החלק ×”×–×” של התכנית לא ×”×’×™×¢ להצבעה אתמול), גם תפטור אותם משירות צבאי. איפה הספין פה? בכך שנתניהו לא פתר את הנושא בחקיקה. ×–×” ×”×™×” שובר את הקואליציה שלו. הוא הסתפק בהחלטת ממשלה, החלטה שכל ממשלה אחרת יכולה לשנות בהצבעה פשוטה. ויהיו כנראה שתי ממשלות בחמש השנים הקרובות. בהחלט אפשר לראות את ציפי לבני, שאת היחס שלה לבעיות דת ומדינה אפשר להגדיר כזגזוג, דוחה את יישום ההחלטה ב, × × ×™×—, חמש שנים – כלומר, עושה בדיוק מה שנתניהו עושה והופכת את הנושא לבעיה של מישהו אחר.

ההחלטה הזו של הממשלה, עד כמה שהיא הגיונית, מאד לא פופולרית בציבור, שחלק ניכר ממנו שואף נקם על כך שהוא עצמו נאלץ לשמש שלוש שנים כעובד כפיה ורוצה שהחרדים יסבלו לא פחות ממנו. אשכנזי רכב על גל הטינה הזה להחלטת ממשלת נתניהו – שהיא, כאמור, הצהרתית בעיקרה – והודיע שהוא מתנגד להצעת הממשלה: הוא חושב שצריך לשלב את החרדים בצבא.

עכשיו, כמובן שזכותו של אשכנזי לחשוב כך ולמעשה יהיה משונה אם הוא יחשוב אחרת, בהיותו הנציג הבכיר ביותר של צה"ל. זכותו להביע את העמדה הזו בפורומים פנימיים, כולל זה של הממשלה עצמה, וזכותו להתריע שאם הממשלה מקבלת החלטה שמחסלת את מודל צבא העם – כפי שבעליל עשתה – הוא לא ישלים עם זה וישאיר את הדרגות על שולחן ראש הממשלה חודשיים לפני הזמן.

מה שאסור לגנרל מכהן במדים הוא לתקוף את החלטות הממשלה לאחר שהתקבלו. הממשלה היא המפקד של אשכנזי, לא הוא המפקד שלה. זו לא הפעם הראשונה שאשכנזי מנסה להעמיד את הממשלה במקומה; לפני כשנה וחצי הוא נכנס בנתניהו בישיבת הממשלה, אם כי אז הוא מיהר להתנצל. אז עוד היו לו, כנראה, אשליות על השנה החמישית הנכספת. עכשיו אין, והוא בוחן את מסלול ההמראה לקריירה הפוליטית. הסקרים כבר מבטיחים לו הצלחה פוליטית ניכרת. אמנם, ההיסטוריה מוכיחה שכאשר גנרל פושט את מעיל הרמטכ"ל ונכנס לפוליטיקה, המניות שלו צונחות מהר יותר מאשר הקריירה של יוצא תוכנית ריאליטי, כך שעל הסקרים לא כדאי לאשכנזי להסתמך, ויש גם חוק צינון – אבל נראה שאשכנזי מתכוון, כמו עמיתו הממורמר בדימוס בוגי יעלון, לבנות את הקריירה שלו על תקיפת הממשלה שלא רצתה בשירותיו, ושהוא מתחיל בזה כבר עכשיו.

ובדיוק כמו בוגי, זה מוכיח שהוא לא ראוי לשמש בתפקיד פוליטי, משום שהוא לא מבין את מבחני היסוד של משטר דמוקרטי: אחד מהם הוא כפיפותו של הדרג הצבאי לדרג הפוליטי. בקדימה, שחושבים שאשכנזי יכול לעזור להם – לבני, על פי שורה של דיווחים, רוצה אותו כתחליף לרמטכ"ל בדימוס המעיק עוד יותר, שאול "חסר החוליות" מופז – ולצורך כך המפלגה עשויה, על פי כל מיני קולות שהיא משמיעה, לבטל את חוק הצינון. אם אכן זה יקרה, יהיה בכך נזק כפול: כניסה של אדם לא ראוי לפוליטיקה, תוך כדי שינוי כללי המשחק לצרכיו האישיים. מדינה מתוקנת איננה מתנהלת כך.

אבל, אחרי הכל, במדינה מתוקנת אשכנזי היה הולך הביתה אחרי שהסתבר שראש הלשכה שלו הדליף מסמך שמטרתו חיסול יריב במטכ"ל, או במקרה קיצוני אתמול, אחרי ההתקפה על הממשלה. ישראל תקבל את המנהיגים שהיא ראויה להם: אחרי הספינר נתניהו יבוא, בשלב כלשהו, הספינר אשכנזי, שלא הצליח להציג הישג של ממש אבל הצליח לעשות הרבה רעש על "שיקום הצבא", ושהיה מעורב עד צווארו – יותר מכל קודמיו עד אהוד ברק – בתככי לשכות, חלקם על גבול הפלילי.

(יוסי גורביץ)

לפני כחצי שנה הגיח לחיינו לרגע, ונעלם מיד, אסיר מסתורי בשם "מיסטר איקס": על פי דיווח שפורסם בוויינט, ונעלם בתוך יממה, מוחזק בכלא איילון – הידוע יותר ככלא רמלה – אדם מסתורי, שהיה מבודד לחלוטין ממגע עם אחרים. מאז לא שמענו עוד דבר על מר איקס.

עד אתמול. ריצ'רד סילברסטין פרסם פוסט, בו הוא טוען שהאסיר הוא גנרל משמרות המהפכה של איראן, עלי רזה אסגרי, שנעלם ב-2007 ועל פי שורה של דיווחים ערק או נחטף למערב.

אני מפקפק בדיווח הזה, מכמה סיבות. ראשית, משום שהוא נשען על מקור אחד שאיננו מזוהה – אמנם, במקרה הזה, הוא גם לא יכול להיות מזוהה. שנית, משום שעדיין נותרו לי כמה גרמים של אמון ביכולת הבסיסית של שירותי האופל שלנו, ואם הם אכן היו שמים את ידם על גנרל פסדראן, אני בספק אם הם היו שמים אותו דווקא בכלא רמלה, ודווקא באופן שימשוך את תשומת הלב של הסוהרים, שאחד מהם היה המקור של וויינט. כלומר, לא חסרים מתקני מעצר שמורים וחשאיים יותר בישראל. במקרה הגרוע ביותר, אפשר היה לפתוח מחדש את מתקן 1391 ולסמוך על כך שלרגל הנסיבות החדשות בג"ץ יאשר בכניעה, כהרגלו, את כניעת החוק למולך הבטחון.

יתר על כן, מקורות אחרים העריכו – גם הם על סמך מקורות מודיעיניים – שאסגרי ערק מרצונו אל האמריקנים, מה שנתמך בכך שמשפחתו הצליחה גם היא לצאת בשקט מאיראן. בהתחשב בכך שזמן קצר לאחר העלמותו של אסגרי פרסמה מערכת המודיעין האמריקנית את המסמך המפורסם שלה שקבע שאיראן קרובה לפצצה הרבה פחות ממה שמערכת המודיעין הישראלית היתה רוצה שנאמין, זה נשמע סביר לא פחות.

כך או כך, בין אם מיסטר איקס הוא אסגרי שהצליח לעצבן את שוביו או אדם אחר, צריך לזכור שוב שבישראל, רשמית מדינה דמוקרטית, מחזיקים עצור בתנאים שהיו ידועים לשמצה כבר בימיו של לואי ה-14. אין מדינת חוק לחצאין: אם לשירותים החשאיים יש זכות לעבור על החוק, המדינה היא מדינת משטרה ולא מדינת חוק. תוצג נא זהותו של מיסטר איקס לאלתר. אם יש ראיות לכך שביצע פשע כלפי ישראל או אזרחיה, יועמד נא לדין. אם הוא קצין בצבא עוין, יש לנהוג בו על פי אמנת ז'נבה – שכוללת, בין השאר, את הזכות שבני משפחתו ידעו שהוא מוחזק בידי שוביו ואת הזכות לביקורי הצלב האדום. אם אין ראיות כאלה, יש לשחרר אותו.

למותר לציין, אגב, שאם ישראל חטפה קצין איראני, מדובר בפעולה שהיא קזוס בלי מובהק. גם גניחות האושר שעלו מהתקשורת הישראלית לאחר שגורמים עלומים התנקשו בשני מדעני אטום בטהראן לפני כשבועיים, תוך רמיזות שמדובר במתנת פרדה של ראש המוסד היוצא מאיר דגן, צריכות להזכיר לנו במה אנחנו מרשים לשירותים החשאיים שלנו לשחק. כשקצינים ישראלים ייחטפו בחו"ל, או מדענים ישראלים יירצחו במעבדות שלהם, צריך לזכור שההיסטוריה לא התחילה באותו מעשה; שקדמו לו מעשים אחרים. על דאטפת אטפוך, נאמר.

(יוסי גורביץ)

צה"ל לאזרחי ישראל: לכו תמותו

אלוף פיקוד הצפון, גדי אייזנקוט, הודיע אמש (ג') שבמקרה של התקפת טילים על ישראל, מה שסביר מאד שיקרה בכל קונסטלציה שבה יוציא אותנו צה"ל לעוד מלחמת שולל, האזרחים מתבקשים להתפגר בשקט ולא להפריע לצבא לעבוד. מערכות ההגנה נגד טילים הקיימות בישראל, הסביר אייזנקוט, יופנו קודם כל להגנה על בסיסי צה"ל, ורק אם ישאר גם קצת עודף, הם יגנו גם על האזרחים.

הזחיחות של אייזנקוט מרשימה, וראוי לצטט אותו: "שלא תהיה לתושבי ישראל אשליה שמישהו יפתח להם מטריה מעל לראש. המערכות נועדו להגנת בסיסי חיל האוויר, בסיסי חיל הים ובסיסי הגיוס – גם אם ×–×” אומר שבימים הראשונים של המערכה, לא ×™×”×™×” נוח לאזרחים". אהבתי את ×”"לא ×™×”×™×” נוח", אנדרסטייטמנט סטייל. רק שאייזנקוט כנראה לא יודע שאנדרסטייטמנט הוא נשקו של הסובל והחלש, שמיועד להפגין את העובדה שהוא מסוגל לעמוד בכל מה שזורקים עליו. כשזה מגיע מהצד המדושן והממוגן, ×–×” נראה הרבה פחות טוב.

טילים, הסביר אייזנקוט לקהל ההמום קמעא, לא מי יודע מה מסוכנים. עשרות אלפי רקטות נורו לישראל לאורך השנים, אמר, וגרמו בסך הכל ל-130 הרוגים, בעוד שחודש קטלני אחד באינתיפאדה השניה גרם ל-120 הרוגים.

וואלה. אם זה המצב, וטילים הם איום כל כך שולי, אז למה בעצם מתעקש צה"ל להקיף את עצמו במערכות נגדם? מה, אם אזרחים בתל אביב יכולים לעמוד בזה, חיילים – שזה, נזכיר, תפקידם – לא יכולים? ורגע, מי בעצם אמר לנו שהבעיה תהיה רק ב"ימים הראשונים של המערכה"? במהלך מלחמת לבנון השניה שימש אייזנקוט כראש אגף המבצעים במטכ"ל, כך שבהנחה שהוא לא לקה באלצהיימר בארבע השנים האחרונות, הוא אמור לזכור שצה"ל לא הצליח לשתק את ירי הרקטות של החיזבאללה לאורך כל המערכה כולה. יתר על כן, אייזנקוט אמר ב-2008 כי אין בעצם בידי ישראל אפשרות למנוע ירי טילים לעברה. כלומר, הדיבורים על "ימי המערכה הראשונים" הם קשקוש, ואייזנקוט יודע שהם קשקוש.

גם אלוף פיקוד העורף, יאיר גולן, מסכים עם אייזנקוט ואומר שהעורף הישראלי יוכל לעמוד במטחי הטילים, כי זה שום דבר לעומת הבליץ שחטפו הלונדונים. שלוש הערות: קודם כל, ישראל איננה לונדון והישראלים ממש גרועים ב-stiff upper lip. גולן ודאי שכח – פיקוד העורף היה מעדיף מאד לשכוח את שעתו הקטנה ביותר – מה קרה במלחמת לבנון השניה, איך חלקים נרחבים מתושבי הצפון נמלטו כמעט בלי שום סיוע ממשלתי, ואזורים שלמים ננטשו. למעשה, החיזבאללה שיתק את צפון המדינה. שנית, גולן עצמו אמר לפני כשנתיים שבמערכה הבאה, איום הטילים יהיה "איום הולך ומתעצם, שפועלים עליו לא מעט מרסנים, אך גם גורמים שיכולים להוציא את האזור מאיזון. מולנו נבנה מערך של אלפי רקטות. לא רק ראשי נפץ של עשרים קילוגרמים, גם ראשי נפץ במשקל 45, 90, 150, 180 קילוגרמים, חצי טון. אלה לא 42 טילי הסקאד שירה סדאם חוסיין במלחמת המפרץ, חלקם עם ראש בטון. זו כמות גדולה בהרבה". כמובן, יש לציין שאז נאבק גולן על תקציב הפיקוד שלו, כך שלא ברור מתי הוא אומר את דעתו האמיתית, אז או היום. ושלישית, מאד קל לדבר על "אפשר לעמוד בזה" כשלך יש בונקר ולאזרחים אין.

רגע, שניה – מערכת ההגנה הזו, כיפת ברזל, היא לא היתה אמורה להגן על תושבי שדרות מפני קסאמים? אז למה בעצם צה"ל לא מציב אותה שם? כי, כרגיל, צה"ל שיקר לנו. במשך שנים מכרו לנו קצינים ש"כיפת ברזל" מיועדת להגנה מפני קסאמים, למרות שמומחים טענו כי מאחר ומשך הפעולה שלה ארוך ממשך הטיסה של קסאם, מדובר באחיזת עיניים. כשהמערכת הפכה למבצעית, אמר "בכיר במטכ"ל" ש"הפרשנות שניתנה בתקשורת כאילו נועדה "כיפת ברזל" ליירט באופן שוטף רקטות קסאם וקטיושות גראד, מחמיצה את ייעודה האמיתי של המערכת. "זו מערכת שצריכה להתמודד עם רקטות כבדות יותר, שייתכן שנמצאות ברצועה, כמו פאג'ר 5". אתם מבינים? זה לא השקרים ארוכי השנים של צה"ל, זו "הפרשנות שניתנה בתקשורת". וכיפת ברזל, שפותחה בכספי משלם המיסים, מיועדת בכלל לסינגפור.

זו לא הפעם הראשונה שצה"ל ממגן את עצמו על חשבון האזרחים: בעוד שהצבא התנגד בתוקף לרעיון של מיגון אזור אשקלון, את בסיס הטירונים בזיקים הוא דווקא מיהר למגן. שוב חוזר אותו הניגון עצמו: הצבא מגן על החיילים, לא על האזרחים. האזרחים הם לכל היותר מטרד, משהו שצריך לטפל בו כדי שלא יבכה בזמן שהצבא עסוק בדבר האמיתי.

צה"ל עלה לנו בשנת 2010 53 מיליארדי שקלים באופן רשמי, ובהתחשב במנהג של הצבא לדרוש תוספות תקציב כל כמה חודשים, כנראה יותר. סך התקציב של ישראל עמד על כ-321 מיליארדי שקלים. כלומר, כל שקל שישי בערך הלך לצה"ל. בהתחשב בכך שהוא שכח מה תפקידו והוא מתעסק בהגנה על עצמו, צריך לתהות אם יש הצדקה למפלצת תקציבית גדולה כל כך. כלומר, אם לא בראש של צה"ל להגן עלינו, יש לנו מה לעשות עם הכסף.

מעבר לתקציב, יש בעיה אחרת. צבא שמתרגל רק לחשוב על עצמו, שמתרגל לחשוב על עצמו לא כגוף משרת אלא כמטרה בפני עצמה, הוא גם כזה שמכיל בתוכו אלמנט פוטשיסטי. במשך שנים היה נהוג לומר שלא יתכן פוטש בישראל. היום זה בכלל לא בטוח: 81% מהציבור הביעו אמון בצה"ל בסקר שנערך לאחרונה. הרבה, הרבה מעבר לכל גוף ממשלתי או ציבורי אחר. זה קורה אחרי הכשלון בעזה, אחרי הכשלון בלבנון, ולעזאזל, אחרי פרשת מסמך אשכנזי. נראה שככל שצה"ל נכשל – והוא לא הצליח בשום דבר מאז 1973 ויש אומרים 1967 – כך הוא זוכה יותר לאהדת הציבור. במצב שבו הקודקוד המכהן נתפס, בשל הדרגות שעל כתפיו, כאמין יותר מראש הממשלה, השרים, הכנסת, בתי המשפט והתקשורת, צריך לשאול אם פוטש הוא לא שאלה של זמן. היינו די קרובים לזה ב-2003-2004, כשבוגי יעלון הרשה לעצמו לשלוח מכתבי נזיפה לכנסת, להתעלם מהוראותיה, ולחתור תחת הממשלה המכהנת. בכלל לא בטוח שהסכנה חלפה.

צריך לתהות ברצינות האם צה"ל הוא לא טפיל גדול מדי על החברה הישראלית. האם העובדה שהוא, מצד אחד, שש אלי הדק אבל, מצד שני, לא מסוגל לנצח; האם העובדה שהוא הדוחף העיקרי להמשך התבוססותה של ישראל בשטחים הכבושים, שהם עיקר תעסוקתו; האם העובדה שבשל נטייתו להגן על עצמו לפני המדינה, הוא מסבך אותה שוב ושוב בפשעי מלחמה שחותרים תחת הלגיטימיות שלה; האם העובדה שהוא הופך, בעקביות, למוקד ההזדהות של האזרחים הרבה יותר מאשר עושה זאת הממשלה, דווקא כאשר הצבא נכשל בהגנה עליהם ומצהיר בגאווה שהוא לא מתכוון להגן עליהם – האם כל אלה יחדיו לא הופכים את צה"ל לאיום האסטרטגי הגדול ביותר על מדינת ישראל.

(יוסי גורביץ)

לעמורה דמינו: האגדה היהודית מייחסת לאנשי סדום שורה של מעשי ברבריות, כשהאירוע שחתם את גורלה של העיר היה זה: נערה מבנות המקום העניקה, בניגוד לחוק, סיוע לקבצן. משנתגלה הדבר, קשרו אותה הסדומיים בקרבת כוורות ומרחו אותה בדבש. זעקותיה, על פי האגדה, הן שעוררו את יהוה לומר "ארדה-נא ואראה, הכצעקתה הבאה אלי עשו".

במהלך מלחמת העצמאות, הפעיל קצין פלמ"ח – מי שלימים היה רמטכ"ל – נוהל דומה. הוא קשר שבוי פלסטיני, משח עליו דבש והשאירו לדבורים. נחום ברנע, שנזהר מאד מלכתוב שמדובר ברפאל איתן, כתב לימים שהמעשה הביא את הפוליטרוק של הפלמ"ח, בני מהרשק, להתקף של זעם.

זעם או לא, הקריירה של אותו קצין לא נפגעה. גם לא הקריירה של אריה בירו, שפיקד על רצח שבויים מצרים, ביניהם כפותים, במהלך מלחמת השולל הראשונה, מלחמת סיני. הוא הגיע לדרגת תת אלוף. האל"מ שנתן את פקודת "אללה ירחמו" הידועה לשמצה ערב טבח כפר קאסם, ישכה שדמי, אמנם נאלץ לפנות לקריירה שניה מוקדם מהצפוי, אבל יצא מהעסק בעונש מגוחך ברשעותו: קנס של עשר אגורות. גם כשנאלץ צה"ל לכלוא רוצחי פלסטינים, רק לעיתים רחוקות הם ריצו את מלוא עונשם. במקרים רבים, הם הוגדרו כ"מטורפים תורנים". הנה, כעת מתגייסים כל מיני קצינים להגנתו של עמרי בורברג, הפושע מניעלין, בין השאר בטענה התמוהה עד למאד שמדובר ב"אירוע חמור" אך כזה שאינו "מעיד על עמרי כמפקד".

כך שגזר הדין שהוטל הבוקר על שני פושעי המלחמה החדשים של חטיבת גבעתי, שהשתמשו בילד פלסטיני כמגלה מוקשים, לא צריך להפתיע. מדובר במסורת, אחרי הכל. מסתבר ששני המעורבים אפילו יוכלו להמשיך ולשמש כמפקדים בצה"ל, ×›×™ על שיקול הדעת של חייל שהשתמש במריחואנה אי אפשר לסמוך, אבל על ×–×” של חייל שבדעה צלולה וללא כל סכנה החליט להשתמש כך בילד, דווקא אפשר. הדבר היחיד שאפשר להתנחם בו כעת הוא שככל הנראה, אחרי התרגיל ×”×–×”, מערכת הדין הצבאית איבדה את יכולתה לשמש כעלה תאנה, ומעתה תאבד ישראל את יכולתה לטעון שהיא חוקרת ושופטת מעשים כאלה כיאות. בתוך כך, מן הראוי לתהות מדוע עתה, אחרי שמדובר בפושעים מורשעים, שמם ותמונתם של שני החיילים אינם נחשפים, והאם מדובר בצנזורה משונה במיוחד, או בצנזורה עצמית של העיתונים מתוך התחשבות ברגשותיו של דובר צה"ל. מה שמוביל אותנו ל…

צה"ל מרמה אותך, מותק: דובר צה"ל ממשיך לנהל מלחמה פסיכולוגית כנגד הציבור הישראלי, ספציפית תוך נפנוף בדחליל הלא-קיים של "השתמטות". בכל העיתונים בסוף השבוע, הופץ הנתון הצה"לי על פיו תל אביב נמצאת במקום ה-53 ברשימת הערים הנאמנות לצה"ל. למשל, כאן.

אבל, כפי שיבהיר עיון בתמונה משמאל (רצוי להקליק עליה כדי להגיע לגודל המלא), זהו מצג שווא. התמונה היא מתוך רשימת הערים כפי שפורסמה בידיעות אחרונות ביום שישי, והיא מופיעה בקיצורים הנדרשים עקב גודלה.

הכותרת של ידיעות, כפי שצה"ל רצה שתהיה, היא ש"רהט עוקפת את תל אביב". רק שמדובר בשקר. הנתון בעמודה הימנית, זו שלפיה מסודרת הטבלה, הוא "מדד הקרביות". מה זה? שקלול – שלא מוסבר לנו איך צה"ל מגיע אליו – של "שיעור הגיוס, ההתנדבות לקרבי והיציאה לקצונה". בנתון הזה, רהט מקבלת ציון של 46.7% לעומת 45.3%.

מה, רק 45.3% מהתל אביבים מתגייסים? לא, לא ממש. הנתון בטור השמאלי – זה שלצה"ל לא היתה ברירה אלא לפרסם, אבל מאד רצה שלא יבחינו בו, ולכן הפך את סדר הנתונים – מעיד ששיעור הגיוס בתל אביב עומד על 70.5%. ברהט הוא עומד על 59.5% בלבד. רהט עקפה את תל אביב? רק אם אתה חי ביקום המקביל של ראש אכ"א, שחושב שאם לא עשית מעבר לנדרש ממך בחוק, לא שרפת עוד שנה מהחיים כקצין או התנדבת למסגרת שלא מתאימה לך, אתה פושע ראוי לגנאי.

יתר על כן, יש מקום להטיל ספק בנתונים של צה"ל לגבי רהט. בדואים אינם מתגייסים, הם מתנדבים. ספק אם "שיעור הגיוס" הרגיל של צה"ל רלוונטי כאן, ספק עוד יותר אם הוא לא מעוות את הסטטיסטיקה של "מדד הקרביות", ואם הנתונים נכונים הרי שיחסה של ישראל כלפי הישוב היחיד בישראל שכמעט 60% מבניו מתנדבים לשירות בצה"ל הוא נפשע אפילו יותר משהורגלנו לחשוב.

שימו לב על מה צה"ל לא מדבר: על שיעורי הגיוס בירושלים. בעיר הנצח עומד שיעור הגיוס על 41.8% בלבד. בערים החרדיות האחרות הוא נמוך אפילו יותר. אבל עם החרדים צה"ל מעדיף לא להתעסק. הם מאורגנים והוא עסוק בהתחנפות אליהם. הוא מעדיף להסית כלפי תושבי תל אביב, אלה שבשירותם הצבאי אחראים לעובדה שהוא צבא הייטקי. הם בטח התרגלו; אחרי הכל, אלעזר שטרן שפך עליהם קיתונות של שופכין אחרי מלחמת לבנון השניה, והם ממילא היו שק האגרוף החביב של הציונים לדורותיהם. הרומנטיקה של הדם והאדמה, אחרי הכל, מתקשה לפרוח באקלים עירוני ובהתאם היא חשדנית כלפיו.

כן, מדינת אפרטהייד: בג"צ צפוי בקרוב לאמץ את הפשרה של משרד התחבורה בפרשת קווי המיזוגנים – הידועים בשמם "קווי המהדרין" – ולקבוע שההסדר שבו מותר לחרדים לקבוע שנשים ישבו בסוף האוטובוס יימשך, "ללא כפיה או אלימות".

לפעמים אתה תוהה אם שופטי בג"צ חיים ביקום משלהם, שבו אין קשר בין המציאות ובין הנתונים המגיעים לבית המשפט. אהרן ברק כבר הודה שבמבט לאחור, נראה שמערכת הבטחון סיבנה אותו לא מעט לאורך השנים – עובדות שכל אדם שעיניו בראשו יכול היה לדעת כבר בזמן אמת. אלימות בקווי המהדרין היא מציאות מתועדת. אפילו החברה שבחנה את ההליך מטעם משרד התחבורה הודתה שבשש מתוך 17 נסיעות – כלומר, יותר משליש – הבקרים שלה "התבקשו/נדרשו לעבור מקום, וכך עשו על-מנת לא להגיע לעימותים עם האוכלוסייה המקומית". במילים מכובסות פחות, הם נכנעו לאלימות.

אבל אם שופטי בג"צ אינם מסתפקים בכך, הם יוכלו להסתכל על התגובה החרדית להצעת הפשרה. הם אינם מסתפקים בה: הם דורשים שלא להתנות את הפשרה במניעת אלימות. ככה זה, כשהם מצפים להתקל בקיר ברזל ומוצאים את עצמם מול שמיכת פוך: במהלך הדיונים בבג"צ קודם להודעה על ההחלטה הצפויה, הדגישו הנציגים החרדיים שהרבנים כולם מתנגדים לאלימות ושהם יבלמו אותה. עכשיו, פתאום, הם כבר מתחילים לדבר על כך שאין להם שליטה על "השוליים".

אם בג"צ אכן יקבל את ההחלטה, ישראל תהפוך רשמית למדינה שבה מונופול ציבורי מתנהל על פי חוקי טומאה וטהרה שקובעים שנשים פסולות מלבוא בציבור. 55 שנה אחרי רוזה פרקס, אשה ישראלית שתרצה לשבת במושבים הקדמיים של קווי אוטובוס לא תוכל לעשות זאת, לא בלי סכנה. ושופטי בג"צ יאשרו זאת בחתימתם.

הערה: בעוד כשלושה שבועות, ביום שישי ה-10.12.10, ייערך מצעד זכויות האדם השני. המיקום עדיין לא ידוע, אבל השעה תהיה ככל הנראה 12:00. פרטים אפשר לראות כאן.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להודות לתורם.

(יוסי גורביץ)

פרשת "מסמך גלנט" הולכת ומתבררת כפרשת מסמך אשכנזי (לא שגלנט, שעל פניו העיד עדות שקר, הוא צדיק גדול במיוחד). מהתחקירים שהתפרסמו בסוף השבוע במספר עיתונים עולות העובדות הבעייתיות הבאות:

א. בחקירתו במשטרה, הודה ההרפתקן בועז הרפז, שהקרבה בינו ובין אשכנזי גדולה יותר משהיה האחרון רוצה שנאמין (ועל כך מיד), כי הוא זייף את המסמך כדי לאפשר לאשכנזי את השנה החמישית בתפקיד. אתם זוכרים, אותה השנה החמישית שאשכנזי הכחיש מכל וכל שהוא מעוניין בה או שהוא מדבר עליה. הוא כל כך לא דיבר עליה, שהאיש שזייף מסמך כדי שיקלע לדעתו היה משוכנע שזה מה שהוא רוצה.

ב. הרפז נבעט מצה"ל ב-2004, אחרי שהתברר כי הוא שלח בתחילת 2003 מכתב בעילום שם שהשמיץ את ראש אמ"ן דאז, אהרן "זאב, זאב" זאבי-פרקש, בטענה שהלז מתעלם מבעיות חמורות באחת היחידות של אמ"ן. על פניו, להרפז לא היה מניע לטרפד את הקריירה של זאבי-פרקש, שכן הלז זה עתה אישר את קידומו לדרגת אלוף משנה (קידום שלא התממש, עקב חשיפת זהותו של הרפז ככותב המכתב). אז למה הוא עשה את זה? בחקירתו, טען הרפז שכתב אותו בהמרצתם של שני אלופים – בוגי "הנחש בנעליים" יעלון וגבי "השתקן" אשכנזי. שני האחרונים הכחישו, כמובן, מעורבות כזו בתכך פנים-מטכ"לי; אבל אשכנזי אמר שהוא ממילא ידע על הכשלים האמורים, ושמבחינתו אין בעיה במכתב, שכן זו חובתו של קצין להתריע על כשלים.

×’. במחשבו הפרטי של הרפז נתפסה, באותה הזדמנות, כמות גדולה של מסמכים סודיים במיוחד, שעל פי חוות הדעת של הצוות שבחן אותם היו חשופים להדלפה, וזו "היתה ממיטה אסון על מדינת ישראל". אי לכך ובהתאם לזאת, הועלם מיד הרפז למתקן חשאי של השב"×›, נאסר עליו לדבר עם עורך דין, התקשורת קיבלה הוראה לא לדווח על הפרשה… סתם, סתם. מדובר, אחרי הכל, בסגן אלוף מקושר היטב, לא ברב"טית מלשכת אלוף הפיקוד. התיק של הרפז נסגר בנזיפה, הדחה מצה"ל עם כל הזכויות, והורדה חלקית בלבד בסיווג הבטחוני שלו. בשלב ×”×–×” צץ, ראו ×–×” פלא, האלוף אשכנזי, ומנסה לשכנע את ראש אמ”ן זאבי-פרקש לוותר להרפז. זאבי-פרקש, שכנראה לא שכח שכל העסק התחיל בקנוניה נגדו, החליט להתעלם מהבקשה של אשכנזי, ושחרר את הרפז מצה"ל.

ד. התגובה של דובר צה"ל, אבי בניהו, שכנראה שכח שהוא דובר צה"ל ולא דוברו האישי של אשכנזי, היא שהפרסומים "מיועדים לפגוע בצה"ל ולהשחיר את העומד בראשו". למי שזה נשמע לו מוכר מאיפשהו, לפני כחודש טען דובר צה"ל כי לאיילה חסון יש "אובססיה בלתי מובנת נגד אשכנזי". זה היה אחרי שחסון חשפה שבין אשתו של הרפז ובין אשתו של אשכנזי הוחלפו 150 מסרוני SMS (מה שמזכיר, לוותיקי פרשות שחיתות, את החשיפה הגדולה שלה על פרשת בראון-חברון, שבה שימש אביגדור ליברמן בתפקיד דומה של "מרכזיה" מאחורי הקלעים). החשיפה של חסון באה על רקע טענתו, שבהתחשב במידע שנחשף כעת קשה להגדירה אלא כשקרית, של אשכנזי כי כלל לא הכיר את הרפז. נזכיר שאשכנזי הדיח שני קצינים בכירים ששיקרו, בשני המקרים כדי לחפות על עבירות של בני משפחה שלהם. איך צריך להתנהל רמטכ”ל ישר כל כך, כאשר הוא נתפס בסבך כזה?

מעבר לכל זה, מציין רונן ברגמן עובדה מעניינת נוספת: הקצינים הבכירים שנחקרו על ידי המשטרה בפרשה הקפידו להשמיע באוזני המיקרופונים מידע חשאי שכלל לא נשאלו עליו. המטרה, ככל הנראה, היא לפסול את העדויות הללו ככלי במשפט עתידי, ולהביא את המדינה לכך שתנסה להגיע להסכם טיעון עם המעורבים.

לזכור ולשמור, לפעם הבאה שגבי אשכנזי וחבר התועמלנים שלו יטענו שוב שהם הצילו את צה"ל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה בזאת להודות לתורמת.

(יוסי גורביץ)

שני בני עוולה לובשי מדי צה"ל נתקלו, במהלך מבצע "עופרת יצוקה" – מבצע שבלשונו של רוברט קונקווסט (הוא דיבר על מלחמת האזרחים הרוסית) התנהל "במעט אומץ ועוד פחות מכך חמלה" – בתיקים שהם חשבו שהם עשויים להיות ממולכדים. בפני החיילים עמדו כמה ברירות. הם יכלו לסגת. הם יכלו להזעיק חבלן. הם יכלו לבקש הנחיות מהמפקדים שלהם. הם יכלו לירות בתיקים מרחוק. במקרה הקיצוני באמת, הם יכלו לסכן את חייהם ולפתוח את התיקים בעצמם. הם בחרו לתפוס ילד בן תשע ולאלץ אותו לפתוח את התיקים.

בישראל הישנה, בשנות השבעים, עדיין אפשר היה אפשר למצוא בדפוס את הבדיחה שאמרה שנשים ערביות הולכות לפני בעליהן מפני חשש המוקשים. זה ביטא את הבוז לערבים, את התפיסה שהערבי הוא פחדן, שמוכן להקריב אחרים למען חייו. אפשר, בלי מאמץ רב, לזהות כאן את הבוז של הכובש הקולוניאליסט לעם הילידי המפגר, בוז שזיהה בקרב הציונים כבר אחד העם (אז, אגב, איש לא היסס לדבר על "קולוניות"; היום מי שמתייחס לציונים כקולוניאליסטים פסול לבוא בקהל). שלושים שנה אחרי שהבדיחה ההיא הפכה ללא ראויה לבוא בקהל, צמד חיילים עברים – משפנים קלו, מעכברים גברו – השתמש בילד, אמנם ילד מבני העם הנחות, כמגלה מוקשים.

התיקים ההם, לרוע מזלם של השניים, לא היו ממולכדים. אילו היו, איש לא היה חוקר את תעלומת מותו של ילד פלסטיני באיזה פיצוץ לא ברור ברצועת עזה. הוא היה מצטרף לסטטיסטיקה של 252 הילדים האחרים. נקמת דם ילד קטן? רק אם יש לו הדם הנכון.

אבל הוא נשאר בחיים. והשרץ כפוי הטובה התלונן. ועכשיו שני החמושים האמיצים מוצאים את עצמם בפני בית משפט, ואמאל'ה, הם עוד עשויים לתת את הדין. לא את הדין הצבאי המלא, כמובן: לא סביר שהם יועמדו אל הקיר. גם לא סביר שהם יקבלו את העונש האזרחי הראוי לאדם החוטף ילד בן תשע ומאלץ אותו לשחק ברולטה רוסית, משהו שנע בין 20 שנה למאסר עולם. לא, סר מעליהם מר המוות; אם הם יאסרו ליותר מחצי שנה, תהיה כאן הפתעה גדולה. ואם הם לא יקבלו חנינה, תהיה הפתעה גדולה עוד יותר. דין? דינצ'יק.

עכשיו יורדת הבהמה הירוקה על טלפיה וגועה געיה גדולה ומרה. שומעים אותה מדברי הכתב הצבאי אמיר בוחבוט, שכמו נכתבו על ידי הפרקליטים הצבאיים של שני החמושים: ילל ונהי, אכלו לנו ושתו לנו ומה רוצים מאיתנו ומה כבר עשינו. המג"ד שלהם מעיד לטובתם, אומר שהם "עשו טעות", שהטיפול בהם צריך להיות פיקודי. כלומר, להגמר ברמה של ריתוק לשבועיים, וגם זה בגלל שהם נתפסו.

לא, אדוני המג"ד עלום השם, לא; חטיפתו של ילד ואילוצו לסכן את חייו בזמן שנציגי תולעת יעקב תופסים מחסה הוא לא "טעות". זה מעשה מכוון, מודע, שמי שלא מבין שמדובר בפשע – בין אם מדובר בחפ"ש ובין אם מדובר במג"ד, בין אם מדובר באספסוף היג"ע – הוציא עצמו מכלל הראויים להקרא בני תרבות. ולכל האומרים "בעת מבחן, ינטוש כל אדם את התרבות, בעת מלחמה יעשה אדם הכל כדי לשרוד, וראוי הדבר, ואין פה אשם או בושה" – נו, באמת צריך להזכיר לכם למי יש זכויות יוצרים על הסנטימנט הזה?

ולכל הטוענים "לא היית במקומם", אשיב: הייתי גם הייתי. ירו עלי, ולא אחזתי בילד כמגן. זרקו לעברי רימון (נפל, אמנם, אבל היה מפחיד למדי בשעתו), ולא העלתי בדעתי להשליך עליו נערה. יתר על כן, כל האירוע התרחש – כפי שציינה התובעת – אחרי הקרב. החיילים לא היו בשום סכנה. ואף על פי כן, הם בחרו במסלול הפעולה הזה.

בכל מסע הקינה הזה, כפי שהעיר איתמר, אשם דובר צה"ל. אילו היה יוצא בהודעה נחרצת, אומר שמדובר בפושעים שביזו את המדים שהם לובשים, שהם חרפה לצה"ל ולהיסטוריה שלו, שהם העטו כלימה על החטיבה שלהם, ששמה מנומר גם כך. אילו היה דובר צה"ל נאבק על של שמו הטוב של צה"ל כפי שהוא נאבק על שאריות המוניטין של גבי "מסמך? איזה מסמך?" אשכנזי, סביר שהוא גם היה מנצח.

אבל זה היה דורש התמודדות עם קצינים קרביים – התמודדות, למעשה, עם הצייטגייסט הישראלי – ולא מעט אומץ. ובצה"ל, ובמיוחד בקצונה הבכירה שלו, יש מעט מאד אומץ ועוד פחות מכך חמלה.

הערה מנהלתית: תם ונשלם פרויקט 300 השלישי. אני תשוש מכדי לספק את הסטטיסטיקות הרגילות. נכתבו די הרבה מילים, ועל כל פנים יותר מ-300 לפוסט. אני לא חושב שיהיה לי כוח לעשות משהו כזה בתקופה הנראית לעין. אני מתכוון לצמצם את הכתיבה בבלוג לשניים עד שלושה פוסטים בשבוע, בין השאר משום שיש גם בלוג אנגלי רעב ללחם וחשבון פליקר שמרגיש זנוח. אבל הסיבה העיקרית היא שאני מתכוון לכתוב ספר. למעשה, התחייבתי בפני אנשים מסוימים לכתוב אותו כפי שהתחייבתי לכתוב את הפרויקט הזה, והפרויקטים היו שיטה לא רעה בכלל לחישול יכולת כתיבה גם כאשר כל מה שבא לך לעשות הוא להתכרבל.

אני מודה לכל האנשים שתרמו לקרן הטבק והאלכוהול, ובקרוב ארכוש עדשה חדשה. פרטים יבואו. כמו כן, עלתה דרישה ספונטנית– אני ממש צריך להזהר עם הבדיחות שלי – להרצאות היסטוריות-פוליטיות, תחום שנזנח. גם על כך יבואו עדכונים בקרוב, אני מקווה.

ועכשיו, אל הרעל האמריקני הידוע כטבק.

(יוסי גורביץ)

פעם, לא כל כך מזמן, כשעמי איילון היה ראש השב"כ, הארגון עמד בחזית קידום הזכויות של ערביי ישראל והתריע לא פעם שקיפוחם הממוסד מסכן את מדינת ישראל. השב"כ הציע בשעתו, בין השאר, למנות שופט עליון ערבי.

אבל עמי איילון, כידוע, היה שמאלן מסוכן ועוכר ישראל, שהביע אמפתיה לדילמות הקשות של הפלסטינים הישראלים, שיעבוד לימים עם סרי נוסייבה על "המפקד הלאומי", שמטרתו היתה השגת הסכמה של אזרחים משני צידי הקו הירוק על פתרון שתי המדינות. ראש השב"כ הנוכחי, יובל דיסקין, הוא טיפוס אחר לגמרי, שחושל בלילות האימה הגדולים של האינתיפאדה השניה. במקום שבו דיבר איילון על אנשי השב"כ כעל עובדי מדינה ראשית כל, מנסה דיסקין להעניק להם יותר ויותר סמכויות; במקום שבו דיבר איילון על קירובם של ערביי ישראל, עושה דיסקין הכל כדי לדחוק אותם החוצה.

הערב פרסם "הארץ" ידיעה ממנה עולה כי המדינה נמצאת בהליכים לקראת הסכם טיעון עם אמיר מח'ול, במסגרתו תשמוט התביעה את הסעיפים הנוגעים לבגידה וריגול.פורסמו ידיעות שמהן עולה שהמדינה ועורכי דינו של מח'ול נמצאים במגעים לקראת עסקת טיעון, שבה יושמט הסעיף על "סיוע לאויב בזמן מלחמה" ונראה שסעיף הריגול החמור יצטמק לכדי ריגול ומגע עם סוכן אויב, או רק מגע עם סוכן אויב; הנושא עוד לא ברור. לא שהיה מסובך, גם בזמן אמת, לדעת שגם ההר הזה של השב"כ יוליד עכבר. רצוי להזכיר, שוב, את החגיגה התקשורתית שארגן השב"כ; את הפמפום של הטענה שהנה, מנהיג של ערביי ישראל משתף פעולה עם החיזבאללה ומוסר לו מידע חסוי (איזה?); את השימוש החוזר ונשנה בשופטת המחמד עינת רון מפתח תקווה כדי להעניק לשב"כ זמן-עינויים על ידי מניעה חוזרת ונשנית של פגישה בין מח'ול ובין עורכי דינו. ובסופו של דבר, הראיה היחידה נגד מח'ול היא הודאתו. מסתבר שאפילו למערכת משפט עם שיעורי הרשעה של 99.9% זה לא מספיק. נזכיר גם שאותו דבר עצמו קרה גם לשותפו לכאורה של מח'ול, ד"ר עומר סעיד; לראעד צלאח, שהואשם בשעתו במגע עם סוכן איראני והורשע בסופו של דבר על תרומה לעמותה לא סימפטית; לטלי פחימה, שהמשפט שלה התחיל בהצהרות רברבניות על כך שהתביעה לא תבקש עונש מוות ובטענות שתכננה פיגועים, ונגמר בקול ענות חלושה.

עוד זה מדבר וזה בא: הידיעה על העסקה עם מח'ול מגיעה שעות ספורות לאחר שנציג השב"כ אמר בכנסת, בעת דיון על חוקי ה"נאמנות" של ח"כ דוד רותם (ישראל ביתנו) שהשירות תומך בהם, כי הם ייצרו "הרתעה".

אני מניח שזה לא ירשים את דיסקין במיוחד, אבל אזרחות היא זכות יסוד, ששלילתה מנוגדת להצהרת זכויות האדם, שישראל חתומה עליה. אמנם, לזכותו של דיסקין ייאמר שהוא בסך הכל הולך בעקבות משרד החינוך, שכבר פסל את ההצהרה. יתר על כן, כפי שמיהרה האגודה לזכויות האזרח לציין, עד כה שלילת האזרחות היא סנקציה שהופעלה רק כלפי ערבים. השב"כ עצר במעצר מנהלי כמה יהודים לאורך השנים, ביניהם מאיר כהנא שהיום מלאו 20 שנה לסיכולו הממוקד, וחלק לא מבוטל מהם היה מעורב או מקושר לפעולות טרור; השב"כ סיכל כמה וכמה מחתרות יהודיות, שחלקן קשרו נגד אופיה הדמוקרטי של ישראל; ולמרות שאין מחסור בטרוריסטים או אנטי-דמוקרטים יהודים, אזרחותו של אף אחד מהם לא נשללה. כלפי הפלסטינים הישראלים דווקא אין לשב"כ בעיה עם שלילת אזרחות; כביכול אזרחותם איננה מובנת מאליה והיא חסד שעושים עמם היהודים, פריבילגיה שאפשר גם לשלול, אם יכעיסו את אדוניהם.

השב"כ איננו, כמובן, הגוף היחיד במדינת ישראל שמקדם בשקדנות את הרגע שבו ייפרמו החוטים האחרונים, ותהיה ליהודי ישראל עילה לעוד סיבוב של נכבה. אחד הנסיונות השקטים אך היותר מסוכנים בכיוון זה הוא זה של חריש.

חריש היא כרגע ישוב קטן ומוזנח באמצע ואדי ערה. השר אריאל אטיאס (ש"ס) מתכנן לבנות במקום עיר חרדית, המיועדת לכ-150,000 חרדים. התנועה המזרחית "המתונה" משלבת ידיים בלי שום בעיה עם מובילי הגזענות בישראל. ראש המועצה המקומית מטעם ש"ס, ניסים דהן, הסביר לתושבים את ההגיון שמאחורי ההחלטה כך: "מדינת ישראל רוצה לעשות כאן סדר כדי שהערבים לא ירימו את הראש. הערבים יכולים לסגור את ואדי ערה ולחתוך את המדינה לשתיים. 150 אלף יהודים שיגורו פה יכניסו אותם לפרופורציה. זהו נושא בעל חשיבות עליונה לביטחון מדינת ישראל".

בקיצור, מדינת ישראל הולכת לתקוע את האוכלוסיה הפחות סובלנית של יהודיה באמצע ואדי ערה, בלב ישובים ערביים. הכוונה היא במוצהר לעיר חרדית בלבד: מינוי פוליטי של אטיאס לוועדת התכנון המיוחדת לחריש, יגאל שחר, אמר לתושבים הנוכחיים ש"העיר הזאת מיועדת לחרדים. בתוכנית הזאת אין איזורים או שכונות או רובעים או מבנה אחד שהוא מיועד לאנשים חילונים. אין. לא קיים. חברים, אף אחד לא יעזור לכם להישאר פה. אתה רוצה אני אגייר אותך. תהיה עם כיפה אז תישאר פה".

ואם ×–×” לא ×”×™×” מספיק, פרנסתה של חריש תוטל על ערביי האזור. החרדים, אחרי הכל, הם בטלנים בני בטלנים, ארנונה הם לא משלמים, ומישהו אחר יצטרך לכלכל אותם. בהצעות ששלח דהן למשרד הפנים, הוא מתייחס לכך במפורש ועל כן הוא מציע להרחיב את גבולה של חריש כך שהיא תשלוט גם באזורים התעשייתיים המעטים שיש בוואדי ערה, כדי שכספי הארנונה שלהם יזרמו אליה ויממנו, בעמלם של הפלסטינים, את תינוקות בית רבן. פרטים נוספים על התכנית הזו – שהיא גם מסוכנת אקולוגית – אפשר למצוא באתר של המטה לעתיד חריש והאזור, שאני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להודות לאנשיו.

הציבור החילוני כבר התרגל, מתקבל הרושם, אבל קשה להניח שהפלסטינים היושבים בוואדי ערה יקבלו את התושבים החדשים בזרועות פתוחות. לא רק שמה שנותר מאדמותיהם אחרי הגזל הגדול שלאחר 1948 יחולק שוב לאחרים – למה, לעזאזל, גזל הקרקעות הישראלי הוא תמיד בכיוון אחד? – הם גם יראו בעיניים כלות איך מלאכתם מפרנסת אחרים, בעוד שהישובים שלהם משוועים לסיוע ולאזורים תעשייתיים.

לאחרונה ציינו – חלק מאיתנו – עשור למהומות אוקטובר. דיסקין ואטיאס פועלים, כל אחד בדרכו, מתוך זדון, טמטום או יהירות, לקרב את הרגע שבו הזעם יתגבר על הפחד ושוב תהיה התלקחות גדולה, ושוב יכול האספסוף היהודי לצווח "אמרנו לכם". כאילו הזעם פורץ מעצמו, כאילו אין לו סיבות, כאילו לא קדמו להתפרצות אלפי דקירות סיכה של התעללות ורוע.

(יוסי גורביץ)

ארגון ההדלפות וויקיליקס פרסם בסוף השבוע כ-392,000 מסמכים צבאיים מסווגים מעיראק, שככל הנראה הגיעו אליו באמצעות מדליף משורות הצבא האמריקני, בראדלי מאנינג, שכבר ממתין למשפטו.

המסמכים, שפורסמו במשותף יחד עם הניו יורק טיימס, הגארדיאן והשפיגל, מציגים את הפנטגון במערומיו. הם מראים כי בניגוד לשקר הרשמי של הפנטגון – שאין לו מושג כמה אזרחים נהרגו בעיראק – דווקא היה לו מושג מדויק למדי; הם מציגים את בעל בריתם העיקרי של האמריקנים בעיראק, ראש הממשלה השיעי נורי אל מליכי, כמי שפיקח, לעיתים אישית, על חוליות רצח ועינויים, והפך למיני סדאם חוסיין; ואת האמריקנים והבריטים כמי שמתעלמים מהעינויים שמבצעים בעלי בריתם. ההתעלמות מהעינויים היתה שיטתית כל כך, שניתן לה שם קוד מבצעי: Frago 242.

המשמעות היא שקצינים בכירים בכוחות הקואליציה ידעו על עינויים, ובחרו להתעלם מהם. הדבר מהווה, על פניו, עבירה על החוק הבינלאומי. כוחות הקואליציה אחראים לשלומם של האזרחים בשטחים שבהם הם נמצאים.

במסגרת העירוב הייחודי לישראל של בכיינות ושל ההנחה שאנחנו במרכז העולם, כותרת הגג של ידיעות אחרונות היא "לידיעת גולדסטון", והידיעה עצמה מוכתרת ב"מבחן גולדסטון". כלומר, מה זה חשוב, כמה עשרות אלפי אזרחים הרוגים; מה זה חשוב, שהצבא האמריקני הושחת בעיראק; העיקר הוא שיש מעורבים בפשעי מלחמה גדולים יותר מאיתנו.

לא בטוח שכדאי לציבור הישראלי ללכת בכיוון הזה. כן, הטענה של דוברי הפנטגון שהם הצבא המוסרי ביותר בעולם מוכרת מאיפשהו, אבל בניגוד לצה"ל הצבא האמריקני העמיד לדין פושעי מלחמה גם מבלי שדו"ח חיצוני יאלץ אותו לכך. יתר על כן, אם הצבא האמריקני מתעלם מהעינויים שמבצעים בעלי בריתו המקומיים, החמושים של צה"ל חוטפים אקטיבית מדי לילה אזרחים פלסטינים ומעבירים אותם ישירות לידי המענים. דובר צה"ל מפרסם בגאווה את הרשימה מדי בוקר, תחת הכותרת "מעצר מבוקשים". הידיעה מסתיימת בדרך כלל במילים "הועברו לחקירת שירותי הבטחון". אם הצבא האמריקני העלים עין מעינויים שביצעו כוחות אחרים, הרי שצה"ל מתלבט כבר שנתיים בשאלה האם עליו להעמיד לדין חמוש בכיר, אל"מ איתי וירוב, שהעיד בשבועה שהוא התיר לחייליו לענות. התשובה, אגב, היא שכנראה לא.

יתר על כן, מהמסמכים ניתן להסיק שמספר האזרחים העיראקים שנהרגו בשוגג על ידי פעולות צבא ארה"ב – במשך שש שנים – עומד על כעשרים בלבד. סביר מאד שהמספר נמוך מדי. הבה נעלה אותו פי עשרה. הוא עדיין נמוך משמעותית ממספר האזרחים שהרגה ישראל במהלך מבצע עופרת יצוקה, שנמשך כחודש ושהתנהל כנגד אויב הרבה, הרבה פחות מסוכן מאל קאעדה במסופוטומיה. אבל לא זו הנקודה.

היום פרסם גלובס כי הפרקליטות מתכוונת להגיע לעסקת טיעון עם ענת קם, במסגרתה היא לא תואשם בסיכון בטחון המדינה. את העובדה שהר האימים של יובל דיסקין יוליד עכבר כחוש ושהמילים "ריגול חמור" לא נועדו אלא להטלת אימה על קם קל היה לנחש כבר במאי, כשהודיעו על כתב האישום.

קם ומאנינג ביצעו עבירה דומה מאד: הדלפת מסמכים מסווגים. השאלה היא מי סיווג את המסמך, ולמה. מחנכים אותנו לחשוב ש"הגדולים יודעים" ושאם משהו מוגדר כסודי הרי שיש לכך סיבה טובה. כפי שהראו לנו קם ומאנינג, לעיתים קרובות מאד סיווגו של מסמך – כלומר, הגדרתו ככזה שאין לציבור גישה אליו – מיועדת לא להסתרת מידע שאסור שיגיע לידי האויב, אלא להסתרת מידע לא נעים. לעיתים פאדיחה בשדה הקרב (כמו השקר שניסה להסתיר את מותו של מאט טילמן מאש ידידותית), לעיתים מידע שיפריע לצבא במלחמת התעמולה שלו (כמו העובדה שחלק ניכר מהצילומים מאבו גאריב עדיין חסוי) – ולעיתים, חיפוי על פשע מלחמה. כמו שניסה בן גוריון לעשות בכפר קאסם, כמו שניסה הצבא האמריקני להסתיר את המידע של וויקיליקס, וכמו שניסו צה"ל והשב"כ לעשות בפרשת נווה-קם.

עם פרסום המידע של וויקיליקס, שנראה שקדמה לו התקפה על שרתי הארגון, הפנטגון צווח שמדובר בסיכון חיי אדם. זה מה שהוא אמר גם אחרי ההדלפה הקודמת של וויקיליקס, בנושא אפגניסטן; אחר כך הודה בשפל רוח שלא ממש. צה"ל והשב"כ ניסו לשכנע אותנו שענת קם היא האיום הגדול ביותר על צה"ל מאז איילה חסון. היום התברר שלא ממש.

למנגנוני החושך יש מה להסתיר: במקרה של מאנינג, החשיפות שלו מרסקות לרסיסים את תיאוריית ה-COIN של הגנרל האמריקני המוביל פטראוס, שאומרת בבסיסה שעל הכוחות מדכאי המרד לשתף פעולה עם הכוחות המקומיים, תוך המנעות מפגיעה באזרחים. אם בעלי הברית שלך הם מענים סדרתיים, והקורבנות יודעים שאתה יודע ויודעים שאתה שותק, כל הרעיון מתרסק. במקרה של קם, את העובדה שמבחינתו של צה"ל וקציניו הבכירים, הוראותיו של בג"צ הן המלצה לא מחייבת במקרה הטוב ומשהו שצריך לעקוף במקרה הרע.

מניעיהם של חושפי שחיתויות אינם תמיד טהורים – מה לעשות, אנחנו לא חיים בסרט של דיסני – ויריביהם מנסים להתלות בכך. ארגון ההדלפות וויקיליקס הוא בעייתי, ונגד ראש הארגון, ×’'וליאן אסאנג', הועלו שורה של טענות – החל מכך שהוא מנהל את וויקיליקס כמו ממלכה פרטית וכלה בהאשמות על מעשים מגונים (טענות שבעטיין הוא מצוי כעת תחת חקירה בשוודיה). אסאנג' לא ×™×”×™×” הראשון ולא האחרון מאנשי השמאל שהרשה לעצמו להתנהג כמו בהמה כלפי נשים, רק משום שהוא כבר הוכיח לעצמו שהוא אדם מצפוני. ענת קם, אומרים, רצתה לקדם את הקריירה שלה. ×–×” חשוב, אבל חשוב פחות מהמידע שהם חושפים (ואם אסאנג' אכן עשה את המיוחס לו, אז מקומו בכלא; לחושפי שחיתויות לא מגיעות הנחות).

בכל פעם שמודיעים לנו שמידע הוא סודי, אנחנו צריכים לשאול למה הוא סודי. אסור לצאת מנקודת הנחה שיש סיבה הגיונית לסיווג. כוח משחית; וכוח סודי משחית במיוחד. אם נראה שגוף סודי מנסה להסתיר משהו לצרכיו, ולא לצרכי המדינה, זה כנראה המצב. בפעם הבאה שיציגו לנו את קם או את מאנינג התורנים כאויבי העם, בוגדים ומרגלים, יש מקום לתהות מי הבוגד כאן.

בדרך כלל זה לא החושף.

(יוסי גורביץ)