החברים של ג'ורג'

ידיכם דמים מלאו

חובשי הכיפות לא מסוגלים להתמודד עם המציאות שהתיאוריה שלהם יוצרת, ועל כן הם צריכים לעקם אותה. המקרה של יוסי בן עטר

יש, כמסתבר, שדרן בשם יוסי בן עטר, שפועל ב”גלי ישראל.” זה האחרון הוא הרדיו האזורי של הפולשים היהודים בגדה המערבית. מאחר והוא רדיו אזורי, הוא אמור להיות כפוף לרשות השניה; אבל מאחר והרשות השניה לא יכולה לפעול בגדה המערבית, כי רשמית השטח מעולם לא סופח לישראל, אז המוח היהודי מצא פתרון: “גלי ישראל” מופעלת על ידי “הרשות השניה לרדיו וטלוויזיה – איו”ש,” גוף שהוקם על ידי אלוף פיקוד מרכז. אתם יודעים, כמו “מל”ג איו”ש”, שהכירה ב”אוניברסיטת” אריאל.

למה אני מזכיר את בן עטר? כי לפני שלושה ימים הוא פרסם את הסטטוס הזה:

yossi ben atar

(הקרדיט לצילום המסך שייך לחיים לוינסון.)

אף מילה בסטטוס הזה לא נכונה. כן, יש סוחר נשק בשם מוחמד אבו ח’דיר שנעצר בחשד למעורבות בנסיון הפיגוע שמתאר בן עטר, אבל הוא חי ובמעצר. בן עטר טפל עלילת שווא על נער שנרצח על לא עוול בכפו. כשהובהר לו הנושא, וכנראה משהבין שלמשפחת אבו ח’דיר יש עורכי דין, נבהל בן עטר ופרסם את הסטטוס הפחדני הבא:

yossi ben atar 2

שממנו אי אפשר להבין בכלל מה הוא כתב.

למה בן עטר טפל את העלילה הזו על אבו ח’דיר? ובכן, סביר להניח שהוא לא האיש שבדה אותה. סביר להניח שהיא מסתובבת בצינורות המקובלים של המגזר כבר כמה זמן. אחרי הכל, המגזר כבר טען כלפי אבו ח’דיר שהוא נרצח על רקע הומוסקסואלי, או שהוא נרצח על רקע מריבת חמולות.

מי שמכיר את הנושא, לא באמת יופתע. אחרי רצח רבין, קמה תעשייה שלמה של תיאוריות קונספירציה. היא החלה יומיים אחרי הרצח, כשהתחילו בחלקים האחוריים של בתי הכנסת להפיץ שמועות על כך שיש איש שב”כ שהתאבד (באוזני שמעתי.) מעבר לטענות על כך שרבין לא נרצח על ידי הימין הדתי אלא על ידי השב”כ, שמעון פרס, או בכלל התאבד, מהר מאד עבר מגזר חובשי הכיפות לקו הגנה אחר: כן, רצחו אותו, אבל הגיע לו. תוך יממה מהרצח – שמעתי את זה בירושלים, בדרך לעבור על פני הארון – כבר החלו את הקשקוש על כך ש”רבין רצח יהודים באלטלנה.” לא נכנס עכשיו לכל סיפור אלטלנה, רק נזכיר שרבין לא פיקד על הכוחות שהטביעו את הספינה, ושהוא התמודד עם הנסיונות של מורדי האצ”ל להשתלט בכוח על מטה הפלמ”ח בחוף תל אביב – נסיונות שנעלמים כבמטה קסם כשתומכי הרצח מדברים על הפרשה.

ומי שזוכר את הטבח במערת המכפלה, ואת הצורך לתרץ אותו כשהאלכוהול התפוגג יחד עם הקריאות “פורים שמח, יהודים” של חנן פורת, יזכור שהתומכים ב”ברוך הגבר” השתמשו באותו הטיעון המפגר בדיוק: הקורבנות לא היו חפים מפשע כי הם תכננו טבח, גולדשטיין למד על התכנית שלהם, הלך והוציא לעצמו ביטוח חיים גדול במיוחד, הצטייד בנשק, שם אוזניות ירי כדי לא לשמוע את הזעקות, והלך לבצע את הטבח הקדוש שלו.

וכל זה, כמובן, לא כולל את תיאוריות הקונספירציה של ישראל הרשמית: את הטענה ששני ילדים שנורו על ידי שוטר מג”ב לא באמת מתו, לא באמת נורו, ככה לא נופלים אנשים שחוטפים כדור ואיפה הדם; את הטענה שמותר לירות למוות בילד בן 14 שיצא לקטוף קוצים כי הוא חצה גדר דרך פרצה מוכרת; את הירי בילד בן 11 בעיסאוויה שלשום כי, נו, הוא היה בהפגנה; ואת כל התירוצים הרשמיים שבהם היהודים בישראל משקרים לעצמם כדי לא לראות את המציאות. לא, המגזר בודה לעצמו קונספירציות משלו ברגע שבו אי אפשר יותר להכחיש את העובדה שתפיסת העולם שלו בוראת מפלצות.

לא שהעובדה שאנשים שחבר דמיוני עומד במרכז עולמם הרוחני ממציאים לעצמם עולמות אחרים צריכה להפתיע אוותנו במיוחד; אבל למה החיבה לתיאוריות קונספירציה שמחפות על רצח?

כי, אתם מבינים, הם באמת מאמינים שזה לא יכול לקרות להם. הם באמת מאמינים שהם שונים, טובים יותר. שהמיסטיקה שלהם היא לא מיסטיקה, היא באמת חיבור לעולמות העליונים; שיהודים הם רחמנים בני רחמנים, גם כאשר הם רוצחים בני רוצחים. ומאחר ואי אפשר להסביר את הרצח, ומאחר ואדם שפוי לא יכול לקבל אותו, ומאחר והתבוננות ישרה תודה שהרצח נובע מהחזרה הבלתי פוסקת על הטענה שלא יהודים אינם בני אדם, ומאחר וכל זה ישים את האדם הדתי ההגון – ויש עדיין כמה כאלה – במצב בלתי נתפס, אז צריך להכחיש את המציאות. ויש שתי דרכים בסיסיות לעשות את זה: אחת לומר “ידינו לא שפכו את הדם הזה” ולמצוא אחראי אחר (קנוניה של השב”כ, רצח על כבוד המשפחה), או לומר שכן, היה רצח, אבל הוא היה מוצדק.

לרצח אבו ח’דיר, נזכיר, קדמה הסתה כבדה מצד מנהיגים במגזר של חובשי הכיפות. בערב הרצח עצמו, קרא אריה קינג – ממנהיגי הימין הדתי בירושלים – בכנס של חב”ד “אני קורא מפה לכל הפנחסים שיש פה… משה לא עשה את המעשה, פנחס עשה את המעשה… לכל אחד מאיתנו יש את המשימה. אנחנו רואים את שלושת הילדים… המנהיגים שלנו עוברים על זה בשתיקה והחיים של האויבים שלנו הם חיי שגרה… השכנים הערבים מדי יום לפחות שלושה יהודים מותקפים בירושלים ואנחנו שותקים לא עושים מהומה… הרב’ע שנמצא פה איתנו מצפה מאיתנו לעשות את מעשה פנחס.”

פנחס בן אהרן הכהן היה האיש שלקח חנית ודקר למוות את הנשיא זמרי ששכב עם אישה מדיינית. כפרס על כך, העניק לו יהוה כהונה נצחית. פנחס, במיתולוגיה היהודית, הוא הקנאי שפועל גם בלי סמכות של בית משפט, ויש שורה של עבירות שעליהן הדין הוא “קנאים פוגעים בו.” קשה לחשוב על קריאה מפורשת יותר לרצח. אם קינג היה מטיף פלסטיני מוסלמי, יש סיכוי סביר שהוא היה מחוסל על ידי מל”ט; מאחר והוא יהודי, הרי שלמיטב ידיעתי הוא אפילו לא נחקר.

כמו יגאל עמיר, ובמידה פחותה ברוך גולדשטיין, גם שלושת רוצחיו של אבו ח’דיר היו שליחי ציבור. הרצח לא בוצע סתם כך: הוא התרחש על רקע אווירה שבה בכירים בציבור חובשי הכיפות פמפמו שוב ושוב את הצורך בנקמה, מבנט בממשלה ועד לראש בני עקיבא העולמית שרצה “300 עורלות פלישתים.” חשוב לציין שנקמה היתה גם היתה: בצה”ל לא התאמצו יותר מדי לתפוס את החשודים ברצח שלושת הנערים בחיים, והחיילים הרסו בפועל את בתי המשפחות שלהם לפני שהגיע צו ההריסה הרשמי. אבל הנקמה הרשמית, הקבועה, זו שתמיד נמצאת שם, לא מספקת את חובשי הכיפות: הם תמיד רוצים יותר דם.

ואחר כך נבהלים מעצמם, מהמפלצת שמביטה אליהם מן הראי, ורצים לשטוף את הידיים – ולשם כך, צריכים מישהו אחר להטיל בו את האשמה, או לומר שהקורבן הרוויח את זה ביושר. ככה זה, במגזר הערכי ביותר בעיני עצמו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

גדוד נהגי החמורים

ביום חמישי ערך המגזר המקומבן ביותר במדינה, זה של הכיפות הסרוגות, עצרת באזור E1, בהשתתפות אלפי צעירים וכמה חברי כנסת. למה דווקא ב-E1? כי שם אפשר לתקוע את המסמר האחרון בתכנית שתי המדינות. בקיצור נמרץ – האנשים הטובים של "עיר עמים" מסבירים כאן יותר – בניה יהודית ב-E1 תנתק את מזרח ירושלים סופית משאר הגדה המערבית, מה שיסתום את הגולל על הרעיון של מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה ירושלים. לרוב הציבור, כמובן, אין שמץ של מושג מה המשמעות של E1, וככה חובשי הכיפות הסרוגות אוהבים את זה: מהפלסטינים הם גונבים עוד דונם, לנו הם תוקעים עוד עז.

אבל הסיפור הוא לא E1. הסיפור הוא המשתתפים בהפגנה: רוב מוחלט שלהם היו בני ישיבות תיכוניות וישיבות הסדר שהוזעקו אליה במיוחד. כפי שחשף אתר "61", קודם להפגנה, הגיעו נציגים של תנועת "נחלה" הימנית-קיצונית לישיבות התיכוניות וערכו שם שעות הסברה על ההפגנה המתקרבת.

בדרך כלל זה לא היה מושך תשומת לב מיוחדת, כי כך מתנהלת מערכת החינוך הדתית-לאומנית מזה ארבעים שנה ויותר. הח"מ, בוגר ישיבת "נחלים," השתתף בשורה של הפגנות בצעירותו, לא כי רצה להשתתף בהן אלא בגלל שהובהר לו שכלפי מי שלא ישתתף יינקטו סנקציות. מי שזוכר את ההפגנות הגדולות בתקופת ההתנתקות, יזכור בוודאי את עשרות אלפי התלמידים שהגיעו אליהן, כמעט תמיד בצורה מסודרת באוטובוסים שאספו אותם מהישיבות שלהם. מי שזוכר את הפגנות "בדם ואש/את רבין נגרש" של 1994-1995, יזכור שבלטו בהן, שוב, תלמידי ישיבות, שהגיעו אליהן בצורה מסודרת.

במגזר המקומבן מכולם היה כל כך רגילים להתנהל ככה, שהם לא שמו לב שהמצב השתנה משהו. בשבועות האחרונים סערה המדינה בשל פרשת אדם ורטה, אחרי שכהניסטית צעירה בשם ספיר סבח האשימה אותו בפומבי באמירת אמת מובנת מאליה – שצה"ל עושה פעולות לא מוסריות. תחת לחץ ציבורי, נסוגה בה רשת "אורט" – שהמנכ"ל שלה, צבי פלג, הוא חבר לשעבר במפלגה היודו-נאצית "הבית היהודי" – מהכוונה לפטר את ורטה. סבח הפכה לגיבורה של הימין היהודי, כששרים כמו לבנת ויעלון אצים ללחוץ את ידיה, ושזכתה לאחר מכן ב"פרס המדינה היהודית" מטעם בן ארי וכהניסטים אחרים.

על הרקע הזה, זכתה השתתפותם של אלפי תלמידי ישיבות בהפגנה שאין פוליטית ממנה, בדרבונם הפעיל של המחנכים שלהם, לתשומת לב תקשורתית ניכרת ביחס. לא מספיקה, אבל ניכרת ביחס. עכשיו נשאר לראות האם שר החינוך פירון יתחיל בהליכי הדחה כלפי ראשי הישיבות התיכוניות הרלוונטיים, שהכניסו פוליטיקה אסורה ברגל בוטה כל כך לבית ספרם, והאם בוגי "משה" יעלון ידיח את ראשי ישיבות ההסדר, ששלחו את מי שהם טכנית חיילים להפגנה.

אני מתלוצץ, כמובן. פירון הוא בשר מבשרו של המגזר. כראש ישיבה, גם הוא שלח את תלמידיו להפגנות. יעלון מחזר אחרי חובשי הכיפות כבר יותר מעשור: הוא קלט שהם המושכים בחוטים. את הנאום הראשון שלו כרמטכ"ל הוא נשא בפני ראשי ישיבות דווקא. אנחנו מדברים על מי שלא הצליח, ויש להודות שגם לא מי יודע מה התאמץ, לסגור את ישיבת "עוד יוסף חי", הידועה יותר כישיבת תג-מחיר. אז דווקא על ראשי ישיבות ההסדר הוא אמור להוציא את חמתו, ועוד בגלל משהו שהם עושים כבר שנים ארוכות?

מה שמי שלא גדל במגזר לא יודע הוא, שבישיבות אין כמעט שיעורים נטולי פוליטיקה. כמחצית לפחות מיום הלימודים מוקדשים ללימודי גמרא ועוד כמה שיעורים למחשבת ישראל/תנ"ך ומקצועות נלווים. כמעט כל השיעורים האלה, כמעט בלי יוצא מן הכלל, הם בסיס להטפה פוליטית בלתי פוסקת, עמוסת שנאה כלפי כל מי שאיננו מהמחנה. לא במקרה כמעט ואין מורים חילונים במערכת החינוך הדתית; זה לא רק החשש המתחסד שמא הם יציגו לתלמידים "דרך אחרת" – העובדה שהסתגרות אינטלקטואלית היא לא רק לגיטימית, היא גם התירוץ הרשמי, אומרת דרשני – אלא גם החשש שהם ידווחו על מה שהם רואים ושומעים.

בעוד כל זה קורה, נסגר הדיל הגדול סביב חוק הבלוף בנושא הגיוס. הסיכוי שהוא אשכרה יביא לגיוסם של חרדים, או למשהו שדומה ל"שוויון בנטל", אפסי. מדובר בחוק שכל מטרתו הוא לאפשר לממשלה למשוך זמן מול בג"צ ולאפשר לנתניהו ויורשיו לא לאבד סופית את הסיכוי להקים ממשלה עתידית עם החרדים. הגיוס הראשון של חרדים אמור בכלל להתרחש ב-2017, כלומר אחרי הבחירות הבאות.

יש רק דבר אחד ברור בתוך כל הבלגאן הזה: שהמגזר המקומבן מכולם הצליח לשמור על קומבינת ההשתמטות שלו. בחורי ישיבות ההסדר, שמשרתים כעת 16 חודשים – פחות מחצי מבן גילם החילוני, שאינו מקושר – ישרתו מעתה, תחת לחץ, 17 חודשים. כלומר, עדיין פחות מחצי. חמישה מהחודשים הללו יהיו בכלל במילואים. אמור מעתה, על כל שנה שמשרתים משתמטי ההסדר, צעיר חילוני משרת שלוש.

איך זה יכול לקרות? איך המגזר הזה נטול כל בושה? יש לכך שתי סיבות עיקריות. הראשונה שבהן היא שהם שכנעו את עצמם שהם נזר בריאה. אין להם ספקות. הם באמת חושבים שהם החלק החשוב, החלק הארי, של החברה הישראלית, ושבהתאם כל השאר הם זיבורית ותינוקות שנשבו במקרה הטוב, מחכים שהחבר'ה הטובים עם הכיפה הסרוגה יבואו לגאול אותם, ורעל וערב רב במקרה הרע.

במשך שנים, השליטו תלמידי הרב קוק על מערכת החינוך הדתית את התפיסה שאנחנו באתחלתא דגאולה, ושהחילונים הם "חמורו של משיח" – מועילים כל זמן שהם מיישבים את הארץ או מסייעים לכך, אבל שוגים בכל דבר אחר. אין לדאוג: כשיזרח האור הגדול הם יבינו את טעותם ויצטרפו אל חובשי הכיפות הסרוגות.

כשזה לא קרה, ושתי המהמורות הגדולות היו פינוי סיני וההתנתקות, התיאולוגיה הקוקיסטית, שגורסת שאין נסיגות בגאולה, התעוותה. היה צורך למצוא תירוץ, והוא נמצא: החילונים וסתם עמך שלא תומכים במתנחלים הם או יהודים שאיבדו את דרכם או ערב רב. הפתרון הוא הפיכה אמונית. מנהיג המתנחלים בני קצובר אמר במפורש שזמנה של הדמוקרטיה הישראלית פג, ושהיא צריכה להכנע ליהדות. אליקים לבנון, ראש ישיבת הסדר, דיבר על הפיכה אמונית וקרא בפועל למרד בצה"ל. כלומר, החלק הזה של הציונות הדתית, שפעם ניתן היה להשוות אותו לאחים המוסלמים – שסבורים שכל מוסלמי הוא מאמין טוב ביסודו, ושצריך רק להעיר את המוסלמי שבו – הפך להיות למקבילה של הג'יהאד האיסלמי, שמאמין שרוב המוסלמים נסוגו אל תקופת הג'האליה ושיש צורך באליטה מהפכנית שתתפוס את השלטון, במידת הצורך תוך הריגה של מאמינים מזויפים.

והאליטה של העם היהודי לא כפופה לכל מיני שטויות כמו נהלים של משרד החינוך, היא עושה מה שבראש שלה. היא לא מאמינה בהפרדה בין פוליטיקה ולימודים – כלומר, לא כל זמן שזה מגיע לתלמידים שלה. אצלם היא שואפת לתפיסה הוליסטית. אצל האחרים, לא כל כך. זו אידיאולוגיה מתחרה, אחרי הכל, וצריך לשים לה רגלים. חמישים שנה של סגירות אינטלקטואלית הצליחו לשכנע את חובשי הכיפות – אלה מהם שלא מסירים את הכיפה אחרי הלימודים, והנתונים הלא ברורים מדברים על משהו שנע סביב הרבע – שהם נזר הבריאה. לנזר הבריאה מותר הכל. 47 שנים של שקרים וקריצה במגזר ההתנחלויות עשו גם הם את שלהם.

זה הצד האחד. הצד השני הוא זה של התקשורת. זו קנתה את הלוקש על בחורי ההסדר הנפלאים לפני שנות דור, והיא מפמפמת אותו בכל הזדמנות, כשהיא לא טורחת לברר את הנתונים. היא נפלה כאן לספין של סרוגי הכיפות: כביכול הם הדתיים "הטובים" בניגוד לחרדים "הרעים"; הם הרי משרתים (קצת) בצה"ל. ומאחר והמידה של התקשורת החילונית לטוב הוא השירות בצה"ל, היא נפלה בבור הזה ועוד לא שמה לב שהיא בבור.

צד נוסף של המשוואה הזו הוא שבמסגרת תכניתה של הציונות הדתית להשתלט על מוקדי הכוח במדינה – על הצבא, כפי שאמר לבנון, על בתי המשפט, כפי שכתב פירון (אופס!), ועל אחרים – היא מנסה להשתלט גם על התקשורת. הח"מ הוא בוגר הקורס הראשון לתקשורת של ישיבת "נחלים," שנועד לעשות בדיוק את זה: להכניס חובשי כיפות למה שנתפס כקבוצה עוינת. במקרה שלי, למותר לציין, זה לא כל כך הצליח (ובפגישת מחזור שנערכה לאחרונה, נראה שאף אחד אחר מבוגרי הקורס לא השתלב בתקשורת). במקרים אחרים, דווקא כן. המוסד הוותיק של כתב לענייני פלסטינים גווע בשנים האחרונות; הוא הוחלף על ידי כתב לענייני מתנחלים, או, כפי שהוא מכונה בתקשורת הימנית יותר, "ההתיישבות." הכתבים האלה הם כמעט תמיד חובשי כיפות סרוגות, והם מדווחים בהתאם.

כל זה, כמובן, לא יוציא את רגשי הנחיתות מתוך חובשי הכיפות הסרוגות. תחושת הנרדפות היא הכרחית למיעוט קנאי שרוצה להשתלט על מוקדי הכוח, גם כשההשתלטות קלה להפתיע ולא נתקלת כמעט בהתנגדות. באותה המידה שהימין מאשים את "הסמול" בכל חוליי המדינה 35 שנה לאחר שעלה לשלטון, חובשי הכיפות יצטרכו לרדוף אויבים מבית – אמיתים או מדומיינים – גם, ולמעשה במיוחד, אחרי שישלימו את ההשתלטות על מוקדי הכוח.

למה ההשתלטות הזו מתרחשת, למה רוב הציבור בישראל רופס כל כך, זה כבר נושא לפוסט אחר.

ועוד דבר אחד: חניכי קורס מ"כים נתפסו כשהם מרמים בניווט. בפני עצמו, זה לא צריך להפתיע: הם הרי מפקדים בצה"ל. שקר הוא חלק בסיסי מהתפקיד שלהם. רק שהמערכת לא אוהבת שמשקרים לה, ועל כן – בצדק – היא קבעה כלל שאומר שמפקד שנתפס בשקר מודח. הכלל הזה, למרבה הצער, לא מיושם כלפי קצינים בכירים מספיק, אלא אם התקשורת שמה לב. במקרה הזה, מתקבל הרושם שצה"ל עומד להזנות את עצמו עוד יותר, ולהחזיר את הנוכלים לשירות, בטענה המטומטמת ש"הם נדרשים להשתלב ביחידות צה"ל, והדחתם עשויה לפגוע בחטיבות השונות, שיוותרו ללא מפקדים." וואלה. בפעם האחרונה שבדקתי, אנחנו לא במלחמה בשתי חזיתות. החטיבות יסתדרו כמה חודשים, עד שיכשירו מפקדים חדשים. את האצווה הנוכחית יש לגרש מהצבא בקלון, כדי ללמד את הקצינים הזוטרים ששקרים גסים כלפי פנים מותרים רק מדרגת סגן אלוף ומעלה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מטהרים את מערכת החינוך

בשבוע שעבר נוצרה סערה קטנה, כשהחליט משרד החינוך לזמן לשימוע לפני פיטורין את רם כהן, מנהל תיכון נט, לאחר שהלה פרסם מאמר שבו קרא להצבעה עבור מפלגות שמאל על פני מפלגת המרכז הציונאל-סוציאליסטית, העבודה. על פניו נראה שלפעולת המשרד, המנוהל על ידי הקומישר סער, יש בסיס: טכנית, נאסר על עובדי מדינה להביע עמדה פוליטית (חוק שירות המדינה אוסר על עובדי מדינה להשתתף ב"תעמולה פומבית, בכתב או בעל פה"), אם כי רק לעתים נדירות מופעל הסעיף הזה. בדרך כלל, עולה החשד, הוא מופעל כלפי אנשים שמתנגדים לעמדתה של המדינה או שהם סתם לא יהודים, כמו במקרה של ג'והיינה חוסיין, שפוטרה אחרי שנשאה שלט אגרסיבי נגד צה"ל בעת "עופרת יצוקה."

המקרה שלפנינו, של עובד מערכת החינוך, מובהק עוד יותר. כל מי שעיניו בראשו וחי במדינה הזו יודע שהחוק הזה חל, אם בכלל, רק על מוסדות החינוך החילוניים. בבתי הספר הדתיים מכיר כל אדם – והח"מ יכול להעיד מנסיונו – את המנהג של לכנס את כל תלמידי בתי הספר ולהוציא אותם באוטובוסים להפגנות, לעתים על חשבון הלימודים. גם המנהג של ניצול תלמידי ישיבות – מכל הזרמים – לפעילות פוליטית לא יפתיע אף אחד. בימים אלה נחשפת העובדה שמפלגת הבית היהודי (על המצע שלה, שכל מערכת התעמולה שלה מיועדת להסוות אותו, בקרוב) משתמשת בתלמידי מכינות צבאיות וישיבות הסדר כדי לעבוד במערכת הבחירות למען נפתלי בנט. זה כבר שימוש בחיילים לצרכים פוליטיים, אבל כנראה שראש וועדת הבחירות אליוקים רובינשטיין לא יתרגש מזה יותר מדי, ולא יקנוס את המפלגה בסכום מזעזע, שיחסל את הקמפיין שלה ויגרום למנהיגי העתיד שלה לחשוב שוב לפני שינסו שטיק כזה.

האתר "שישים ואחת" ריכז שורה של אירועים כאלה שעלו לכותרות בשנים האחרונות; אפשר לראות אותה כאן. מדובר ברשימה חלקית מאד, טיפה בדלי, אבל היא כוללת את שליחתם של כל תלמידי מוסדות החינוך בגדה המערבית להפגנה פוליטית. ראשי ישיבות מדברים לעתים קרובות בתקשורת על העמדות המדיניות שלהם, ואף אחד לא עושה להם כלום. כשראש הישיבה שלי, יוסף בא-גד, רץ לכנסת, הוא ניסה לפקוד את תלמידי הישיבה לרשימה שאליה רץ – בהתחלה המפז"ל, אחר כך למולדת של זאבי. זה לא כל כך עבד, אבל הרעיון להשתמש בתלמידי ישיבה כנכס פוליטי נשמע לגמרי סביר כחלק מהעולם הזה, ובישיבות החרדיות הוא מקובל למדי. בין לבין, כמובן, מופעל לחץ לא תמיד עדין על התלמידים לשמש כבלוק הצבעה של ראש הישיבה. כולם יודעים, אבל אף אחד לא מדבר על זה, כי מי צריך את הכאב ראש הזה, להכפיף את חובשי הכיפה לחוק המדינה.

מדי פעם הם משתינים מהמקפצה ואז נוצרת מהומה. מקרה בוטה במיוחד אירע כשהמתנחל צבי הנדל – לשעבר מגוף קטיף – ששימש בעוונותינו כסגן שר החינוך, שלח איגרת למנהלי בתי ספר דתיים. המכתב, שנשלח בעת המרד הכתום כנגד ההתנתקות, מתח ביקורת – על נייר רשמי של סגן שר, כן? – על ראש הממשלה, וקרא למנהלים להוציא את התלמידים שלהם להפגנה נגד ההתנתקות. הנדל הגדיר את ההפגנה "עצרת" וטען שיש לה "ערך חינוכי." הנדל חטף ביקורת מהחוגים המקובלים, אבל ספק אם זה מנע ממישהו מהמנהלים לשלוח את התלמידים שלהם להפגנה; להמנעות כזו היה מחיר חברתי מצד קבוצת ההתייחסות שלהם, אבל לשליחת התלמידים לא היה שום מחיר.

ראוי להזכיר בעניין הזה את השימוש שעשו המתנחלים בילדים במהלך ההתנתקות. הם שלחו את הילדים קדימה, להיעצר, ובשורה של מקרים נעצרו ילדים – בעיקר ילדות – לתקופות ארוכות, משום שהן סירבו להזדהות. מערכת המשפט התחרפנה באותה תקופה והיתה שופטת שהסירוב להכיר בסמכותה כל כך פוצץ לה את הסעיף שהיא הורתה לשלוח ילדה כזו לקיבוץ דתי כדי להרחיק אותה מסביבה שהיא ראתה כפוגעת בה. דיברו הרבה על תפקיד ההורים בשימוש הזה בילדים, על כך שהם היו מוכנים להקריב את הילדים שלהם על מזבח האמונות שלהם-עצמם, שהילדים עדיין צעירים מכדי להבין. דיברו על ההורים – אבל לא דיברו על מערכת החינוך התומכת, שקיבלה היעדרויות ארוכות בשתיקה ובהבנה. וזו אפילו לא הבעיה העיקרית של מערכת החינוך הדתית: הבעיה העיקרית שלה היא שעיקר הפעילות שלה היא לא לימודים, אלא הטפה פוליטית, ולפוליטיקה של שנאה וגזענות. אבל זה מותר.

כבר התרגלנו שלמערכת המשפט שלנו יש עין עצומה לימין. התרגלנו לכך שמחבלי המחתרת היהודית מבצעים שורה של מעשי רצח ונתפסים בעת יישום טבח (הטמנת פצצות באוטובוסים), ותוך זמן קצר 300 אלף איש חותמים על עצומה לשחרורם ורוצחים הולכים הביתה אחרי שבע שנים (היום נרשמה חריגה אפילו באנומליה הזו, כשהמחבל היהודי חגי סגל הגיב ב-"24 שעות" על הסרט "שומרי הסף," שמתאר בין השאר את לכידתו שלו. לבני סלע לא היו נותנים פריבילגיה כזו). התרגלנו לכך שהממרידים, המומרדים והטרוריסטים מתקופת ההתנתקות קיבלו חנינה, בעוד מורשעי השמאל מרצים כל דקה מעונשם. התרגלנו לכך שענת קם מקבלת שלוש שנים בפועל על העברת מסמכים לעיתון שכפוף לצנזורה, בעוד שאנשי ימין שעוקבים אחרי תנועות צה"ל ומדווחים עליהן מקבלים חודש וחצי, במקסימום – כשהם נהנים מתמיכתם של בוגדים כמו זאב אלקין ואורי אריאל.

עכשיו מגיע תורה של מערכת החינוך לעבור התאמה פוליטית. ביקורים בחברון ואמירה שהיא צריכה להיות בריבונות ישראלית לנצח – זו לא אמירה פוליטית; איסור על תלמידים ללמוד על זכויות אדם, שמא ילמדו חס וחלילה שיש להם זכות מוקנית להמיר את דתם – זה לא פוליטי; השתתפות של תלמידים בהפגנות ימין, כולל בזמן הלימודים, לא מעוררת את משרד החינוך מרבצו, כי זה "לא פוליטי"; אבל השתתפות במצעד זכויות האדם, או כתיבה בעד מפלגת שמאל – זה סופר פוליטי ואתה תיענש על זה.

ואנחנו עדיין יכולים לשנות את זה. 21% מהבוחרים עדיין לא החליטו למי הם מצביעים. ביום שלישי הבא אנחנו עדיין יכולים לבעוט את גדעון סער מלשכת השר, ולשלוח את המשת"פים שלו מ"אם תרצו", ממכון שלם, וה"מכון לאסטרטגיה ציונית" ללשכת העבודה. עוד ארבע שנים של הקומישר סער, ובכלל לא בטוח שיהיה עם מי לדבר.

ועוד דבר אחד: הבחירות האלה, אסור לשכוח, הוכרזו משום שלבנימין נתניהו לא היה את האומץ להציג לציבור את רשימת הגזירות שלו ערב הבחירות. עכשיו מסתבר שלמרות העלאת המסים העקיפים, הגרעון עלה ב-2012 ב-4.2% במקום בשני אחוזים, והוא הוכפל ל-39 (!!!!1!!) מיליארדי דולרים שקלים, בניגוד לתחזיות. הקוסם עם הכובע הריק משפנים אומר לנו עכשיו שזה לא צריך לעניין אותנו, ומתעסק בנסיונות לגלגל על אולמרט את ההוצאות של ההתנתקות, כשהוא יודע שהתקשורת הממוסדת לא תזכיר שהוא היה שר האוצר עד שבוע קודם להתנתקות. אחרי הבחירות, כמובן, הוא יסביר לנו בפנים רציניות שאי אפשר לחיות עם גרעון כזה, ושצריך להדק את כל החגורות – להוציא את אלה של האוליגרכיה. לזכור ולא לשכוח, להזכיר ולא לתת להשכיח: ב-22 בינואר שולחים את נתניהו הביתה. אנחנו רק צריכים להעלות את אחוז ההצבעה, ולהזיז שישה מנדטים מצד אחד לאחר. זה בכוחנו, אם לא נתייאש. הבחירה, כפי שרואים בתשדיר הזה של מרצ – לא ברור איך זה קרה, אבל הוא מוצלח – היא בין לחטוף עוד כאפה או להתחיל להחטיף חזרה. אם כבר מלחמת מעמדות, שתהיה לפחות דו צדדית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שנשתה ביחד לרגל פרישתו של בנימין נתניהו מהחיים הפוליטיים.

(יוסי גורביץ)

התמונה האבודה

הביטו בתמונה הזו.

netanyahu

היא מתעדת את מסע ההסתה של נתניהו, כשנה לפני רצח רבין. אנחנו מכירים אותה בדרך כלל מזווית אחרת, שבה נתניהו צועד ליד הארון. אנשי הימין צווחו וצרחו מאז שזה בכלל לא הארון של רבין, זה ארון הקבורה של הציונות. וואלה. זו לא היתה הסתה ישירה, זו היתה רק סובלימציה. קריצה. בקריצות נתניהו טוב.

אבל פתאום, באדיבותה של סילבי קשת, צצה התמונה הזו. פתאום זה לא רק ארון. פתאום זו לולאת חנק של חבל תליה. אתם יודעים, כזה שממנו מתנדנדים בוגדים. זה סמל שקצת קשה יותר לתת לו משמעות אחרת.

ב-17 השנים כמעט שחלפו מאז ששליח הציבור הדתי-לאומני יגאל עמיר חיסל את מי שאיים על "מפעל ההתנחלות," ניסו לשכנע אותנו שהיה מדובר בעשב שוטה. בפעם המי יודע כמה, זה לא המצב. סביב עמיר פעלה מחתרת שלמה, אם כי חלק ניכר ממנה היה עסוק "רק" בתכנון פיגועים כלפי פלסטינים. ועמיר עצמו אמר שוב ושוב – לפני שהתחילו לשחזר את הזכרון שלנו – שהוא לא היה פועל אם לא היה חש שהציבור היה מאחוריו, ובלי גיבוי של רבנים.

הרבנים, כרגיל, ברחו. אבל שווה לשחזר את האווירה בציבור הימני-דתי אז. עמיר עצמו נהג להתחיל עם בחורות באוניברסיטת בר אילן כשהוא שואל אותן לדעתן על הגיבור שלו, ברוך גולדשטיין. הלז זכה להכרה רחבה בציבור הדתי; זכור איש הממסד הדתי, חנן פורת, כשהוא צווח בחדוות שיכורים "פורים שמח, יהודים." שלמה אבינר, רב חרד"לי מרכזי, נאלץ להוציא פסק הלכה שקובע ש"ראש הממשלה איננו ערב רב" – כש"ערב רב" משמעו עמלק שמתחזה, מדעת או מבלי דעת, ליהודי, וככזה דינו מוות.

נתניהו כנראה לא היה מודע לכל מה שרחש מתחת לפני השטח שם. אבל הוא ידע מה הכיוון, והוא רכב על הגל. המתנחלים תמיד היו הבסיס שלו, והוא מעולם לא התעמת איתם. הם רוצים להסית? לקבוע שראש הממשלה הנבחר הוא בוגד? הוא זרם עם זה, שיחק למה שהקהל רצה.

סביר להניח שהוא לא רצה רצח, כי למהלך כזה היה סיכוי של ממש לחסל את הקריירה שלו. אבל הוא רקד לפני הקהל. לא רק ליד הארון ההוא, גם בכיכר ציון ובשלל אירועים אחרים. הוא שמע את הקריאות "בדם ואש/את רבין נגרש" שעלו מהקהל בכיכר ציון, ולמרות שבכירי ליכוד אחרים – מרידור, דוד לוי – לא היו מוכנים לשתף פעולה עם התרת הדם והסתלקו משם במהירות, הוא דווקא עלה לנאום, והתמוגג.

אנחנו לא צריכים את האירועים הללו כדי לדעת שנתניהו הוא המסית הלאומי. הוא לא הפסיק להיות כזה. אנחנו צריכים לבחון את מה שהוא אמר כראש ממשלה: את ה"שמאל שכח מה זה להיות יהודי," שלחש על אוזנו של מכשף גוסס; את ה"כולם פה ליכודניקים" לפני שהסיר את השכפ"צ; את ההסתה הבלתי פוסקת כנגד ארגוני זכויות האדם בקדנציה הנוכחית. זה האיש. זה מה שהוא יודע לעשות. מזה הוא חי. אנחנו יודעים. אבל, מדי פעם, תמונה שווה יותר מאלף מילים.

אז הנה היא.

(יוסי גורביץ)

עיר שכבושה לה יחדיו

בשעות אלה נערך החגא של הציונות הדתית, יום ירושלים – אף אחד חוץ מהם ואנשי ימין מיסטי אחרים לא טורח לציין אותו – והוא מצוין, כמדי שנה, בפעולה של זריית מלח על פצעי האוכלוסיה הכבושה: מצעד דגלי הכובש בעיר העתיקה.

"הארץ" התחיל השנה להתייחס לאירוע הזה כאל מה שהוא: לא "חג לאומי" שרוב האוכלוסיה לא מודעת לקיומו, אלא מצעד של אנשי ימין. פרובוקציה לאומנית, המקבילה של מצעד חברי מסדר אורנג' בבלפסט.

בשנה שעברה, מצעד הדגלים לווה בקריאות שטנה מצד הצאן הקדוש: "מוות לשמאלנים", "שיישרף לכם הכפר", וחביב הקהל "מוות לערבים." השנה המשטרה לא לקחה סיכונים: היא ניסתה תחילה לערוך את המצעד רק במערב העיר, אבל אחר כך התקפלה ואישרה את המסלול במזרח העיר, שגם השנה יתחיל בשייח' ג'ראח. השנה הוסיפה המשטרה צעד נוסף: היא תלתה כרוזים בערבית שקוראים לסוחרים לסגור את חנויותיהם אחרי השעה חמש בערב כדי למנוע "מתח והסלמה," והורתה על איסור מכירת סחורה מחוץ לחנויות אחרי השעה ארבע בערב.

ספק אם יש משהו שמדגיש יותר את היותה של מזרח ירושלים – ושאר החלקים שסופחו אליה ב-1967, למרות שמעולם לא היו חלק מירושלים ההיסטורית – מאשר ההנחיה הזו. כל האשליה של "עיר שחוברה לה יחדיו," כל הלהג על "בירת הנצח של העם היהודי," מתפוגג מולה. כלומר, כל מי שטרח לבקר בירושלים יכול לראות בקלות היכן נגמרים השטחים שבהם חיים יהודים: לפתע, המדרכות נעלמות. ההזנחה של החלק הפלסטיני של העיר היתה עקבית החל מסיפוחו, והטרנספר השקט שנערך בה – שלילת תושבותם של פלסטינים העוזבים את העיר למספר שנים – נמשך כבר שני עשורים בערך. ובסופה של כל הרטוריקה הנבובה והנמלצת יש הנחיה משטרתית לתושבים לסגור את חנויותיהם בעת המצעד. כמובן, אף אחד לא יטרח לפצות אותם על ההכנסות האבודות, ומטבע הדברים המשטרה לא היתה מעלה על דעתה להוציא הנחיה דומה בעיר בישראל. אבל אלה רק פלסטינים כבושים, הפרנסה שלהם לא חשובה. זכותם של לאומנים אלימים – תוך כדי כתיבת הפוסט דווח על התקפה של בריונים שיהדותם גאוותם על הפגנת-נגד של אנשי שמאל ופלסטינים – לנפנף בדגלים חשובה יותר מזכותם של התושבים המקומיים לחיים נורמליים.

רוב היהודים הישראלים לא היו בירושלים, להוציא אולי בכותל, ולא מכירים אותה. הם לא מכירים את העובדות עליה, שנוחות לתפיסה הציונית הרבה פחות משמקובל לחשוב, אבל הם גם לא מוכנים לוותר על 70 הדונמים שסיפח רחבעם זאבי לעיר ב-1967. ירושלים, מבחינתם, היא הפגנה נצחית. וכל החזרה הבלתי פוסקת הזו על חוברה-לה-יחדיו-ובירת-הנצח נראית יותר ויותר כמו נסיון כפוי של ציבור נוירוטי להכחיש את המציאות שניצבת מול עיניו.

ועוד דבר אחד: משרד החינוך, בהנהגתו הנמרצת של הקומישר גדעון סער, מלמד את ילדינו בני השבע שטוב למות בעד ארצם, כי רק אחרי שהם ימותו אמם תוכל להתחבר שורשית לאדמה ולהיות חלק מהמדינה. סתם, שתדעו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבל סיוע לקיום הבלוג. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שיחיה במדינה שפויה יותר, שאולי אפילו תהיה יום אחד זו.

(יוסי גורביץ)

ערקתא דמסאנא, או: ההפיכה האמונית

אליקים לבנון, רב השומרון ורב ישיבת ההסדר באלון מורה, יצא אתמול (ה') בהתקפה חריפה על צה"ל. לדבריו, אם הצבא ינחה חיילים דתיים להשתתף בטקסים שבהם שרות נשים, "רבנים רבים" יורו לתלמידיהם לנטוש את הטקסים הללו "גם אם הם יועמדו מול כיתת יורים." התגובה הראשונית למשמע הדברים האלה היא סיבוב מהיר של האצבע לצד הרקה והנחה שלבנון, שלא היה סמל שפיות גם בימים כתיקונם, זקוק לאספקה מהירה של ברגים. בפועל, לבנון העלה את הסירוב לשמוע נשים שרות למדרגת שלושת האיסורים שהם בחזקת "ייהרג ובל יעבור": גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. בטוויטר פרץ מים מהיר של התאמת שירים צבאיים לדברי לבנון: התרומה של עבדכם הנאמן היתה "אולי היינו אריות/אבל מפאת/חשש עריות/אסור היה לנו להיות/על גבעת התחמושת."

הנטיה הראשונה שלי היתה לחשוב שלבנון העלה את החומרה של "קול באשה ערווה" למדרגת שלושת האיסורים הללו, ומכאן לחשוב שהוא התחרפן סופית. "קול באשה ערווה" היה אות מתה במשך אלפי שנים, כמו הציווי התלמודי של "אל תרבה שיחה עם האשה", שאירונית דווקא ברוריה – אשת רבי מאיר, שדווקא מוטב היה לו, לו הרבה שיחה עם אשתו – היא המפורסמת שבמצטטיו. ואף על פי כן, למרות האיסור ולמרות ברוריה, גברים יהודים שוחחו עם נשותיהם ב-2,000 השנה האחרונות; יש שיאמרו, הרבו לשוחח. התלמוד קובע גם ש"מרבה נשים, מרבה כשפים" – מה שלא הפריע ליהודי ספרד להמשיך בריבוי נשים הרבה אחרי חרם דרבנו גרשום, שבעצמו נקבע בסביבות 1000 לספירה והיה תוצאה של חיסול הפוליגמיה בקרב האוכלוסיה המקומית (סיפור ארוך), ועד שנקבע גם לגברי אשכנז לא היתה בעיה עם ריבוי נשים. התלמוד קובע עוד ש"רוב נשים מצויות בכשפים", ואף על פי כן האמירה האגבית הזו – שיש לה בדיוק אותו תוקף כמו ל"קול באשה ערווה" – לא הפריעה לגברים יהודים לחלוק את חייהם עם אנשים שיש סיכוי סטטיסטי גבוה שהן מכשפות. גם האמירה התלמודית שנשים הן "חמת מלאת צואה ופיה מלא דם" לא גרמה לרוב היהודים לוותר על מין הטרוסקסואלי. אלה אינן הלכות. אלה פטפוטי בית מדרש.

אז למה אנחנו שומעים כל כך הרבה על "קול באשה ערווה" בשנים האחרונות? על כך מיד. קודם כל על המהלך ההלכתי של לבנון, שהוא מדאיג הרבה יותר. לבנון קבע שאם חיילים דתיים יאולצו לשמוע שירת נשים, הרי שמדובר ב"שעת שמד", שבמסגרתה קיימת חובה – ערקתא דמסאנא הוא השם ההלכתי – למסור את הנפש לא רק על שלושת איסורי "ייהרג ובל יעבור", אלא על כל איסור שהוא.

נסביר. ההלכה אוסרת על הכפופים למרותה שורה ארוכה של דברים, שהידוע שבהם הוא אכילת חזיר. עם זאת, במקרה של סכנה מותר להפר את רוב האיסורים האלה. למשל, במקרה ההיפותטי של חולה שרופא קובע (באופן מפוקפק משהו) שכדי להחלים הוא צריך לאכול בשר חזיר, עליו לאכול את הבשר, משום שזה איננו איסור שדוחה חיים. באותה מידה, אם היהודי תקוע על אי בודד שכל מה שיש עליו הוא חזירים מגחכים ברשעות, לא רק שמותר לו, הוא גם מחויב לשחוט אותם כדי לאכול אותם ולשרוד. באותה המידה, אם הוא צריך לחלל שבת כדי להסתלק במהירות מאזור סכנה, הוא לא רק רשאי, הוא מחויב לעשות זאת – וחי בהם. באותה מידה, הוא רשאי במקרה של סכנת חיים להפר פחות או יותר כל איסור אחר – מלבישת שעטנז ועד אכילת חגבים מבלי לבדוק את סימניהם תחילה.

ישנם שלושה יוצאים מן הכלל: שפיכות דמים – אסור ליהודי להרוג יהודי אחר כדי להציל את חייו ("מה ראית שדמך סמוק משלו?"), או להסגיר יהודי אחר להריגה כדי להציל את חייו-שלו; גילוי עריות, שהוא איסור (שחל גם על לא יהודים) לקיים יחסי מין עם קרובי משפחה מדרגות שונות, יחסי מין הומוסקסואליים (אליבא דרמב"ם), משכב בהמה וקיום יחסי מין עם אשה בעת נידתה (אבל לא, למשל, לקיים יחסי מין עם זונה); ועבודה זרה, כלומר נטישת מנהגי היהדות עבור מנהגי דת אחרת. על אלה מחויב יהודי למות ולא לעבור.

כל זה משתנה כשחל "שמד", כלומר שיש נסיון מאורגן מצד הרשויות לאלץ יהודים לעבור על דתם. כשזה קורה, כל איסור רגיל הופך – אם הדרישה לעבור עליו מתבצעת בפרהסיה, כלומר שיש חשש לחילול השם – ל"ייהרג ובל יעבור". גם אם הדרישה היא לנעילת נעליים באופן שונה. לכן, למשל, האגדה העתיקה על ה"אשה ושבעת בניה" בשעת השמד של אנטיוכוס הרביעי מציינת שהמלך, שכבר הרג שישה ילדים שסירבו לכרוע לו ברך (צורה של עבודה זרה), חמל על הילד השביעי והשליך לו את טבעתו כשהוא מבקש שיתכופף וירים אותה, ובכך ייראה כאילו הוא כורע ברך, והילד סרב.

במקרה של שמד, מתמוטטים גם האיסורים האחרים – כמו, למשל, האיסור על שפיכות דמים. במהלך מסע הצלב הראשון של 1096, שמוכר ליהדות כפרעות תתנ"ו, רצחו הורים את ילדיהם ובלבד שלא ימירו את דתם. האירוע הטראומטי הזה צרב ביהדות האשכנזית את תפיסת קידוש השם, והכוויה הזו מורגשת עד היום.

אפשר היה אחרת: אפשר היה להשכיח את האירועים הללו, אפשר היה לפרוש עליהם חשכה – הספרות ההלכתית מצטיינת בשכחה – ואפשר היה לומר שהאנשים הללו יצאו מדעתם. אחד מבעלי התוספות גם כותב שאחד מרבני הדור יצא בחריפות כנגד רב אחר, "ששחט ילדים בשעת השמד", וקרא לו רוצח ושופך דמים, והוא מוסר שהרב הקנאי מת אחר כך מיתה משונה. הרמב"ם, ואיתו רוב יהדות ספרד, הלכו בנתיב אחר: באגרת השמד שלו כותב אוכל הנבלות הגדול שמותר להמיר את הדת לאיסלם למראית עין (מה שאין כן לנצרות, שהיא עבודה זרה), ובלבד שלאחר מכן ימהר האנוס לעזוב את המקום ויחזור לדתו במקום שלו יותר. החוקרים מתווכחים עד כמה מושפעת התפיסה הזו מתפיסת התקיה השיעית ומאירועי חייו של הרמב"ם עצמו – יש יסוד להניח שהוא נאלץ להמיר את דתו לאיסלם ואחר כך שב ליהדות – אבל יהדות ספרד נעדרת כמעט סיפורים של מסירת נפש פומבית, וודאי שנעדר ממנה הטירוף של הורים שרוצחים את ילדיהם.

ואת כל המסורת הזו מחזיר פתאום לבנון כשהוא מדבר על "שמד", אם ייאלצו חיילים דתיים להקשיב לקולן של נשים שרות. עכשיו, נשים יהודיות שרו לאורך כל ההיסטוריה היהודית, ממרים והלאה; ודבורה הנביאה שרה יחד עם שר הצבא ברק. הן שרו גם בבתי הכנסת, בעזרת הנשים. יתר על כן, עד אמצע שנות החמישים בתנועת בני עקיבא התירו הרבה יותר משירה – הם גם התירו ריקוד מעורב של בנים ובנות. ההתחרדות שעברה על התנועה בחמישים השנה האחרונות, שהחלה עם הרב נריה ושמופיעה כעת בשיאה אצל לבנון ורבנים אחרים, אין לה דבר וחצי דבר עם ההיסטוריה היהודית.

פה אנחנו צריכים להזכר שוב מיהו לבנון. אחרי ההתנתקות, התראיין לבנון ל"העיר" ואמר שמטרתה של הציונות הדתית היא להשתלט על מוקדי הכוח, ראש וראשון להם הוא הצבא, כדי שתופעה כזו לא תוכל לחזור על עצמה. לפני שנה וחצי הוא פסק, ופסיקתו קוימה בהתנחלות שלו, שלנשים אסור להעמיד את עצמן לבחירה. היו לו שני נימוקים. האחד הוא שאשה בעלת שררה זהו ההיפך מהסדר הטבעי (וההלכה, יש לציין, אוסרת על נשים לשאת בתפקידים בכירים); השני היה מגוחך משמעותית יותר: לבנון פסק שיש חשש ל"התערבות בין נשים וגברים."

עכשיו, אם גם לכם נראה שהחשש שבחירתה של אשה למועצה של אלון מורה תגרור אורגיה המונית במהלך הישיבה הוא נלעג, צריך לראות מה מטרתו של התירוץ הזה. והתשובה היא ברורה מאד: הדחתן של נשים מכל תפקיד ציבורי והשבת המצב שבו "אשה משפיעה במועצה באמצעות בעלה", כדברי לבנון.

אם יש משהו שהחברה הליברלית הביאה שלא היה קיים קודם לכן, הרי שזה שחרור האשה. לא במקרה שונאי המין האנושי, בדרך כלל אנשי הדתות המונותאיסטיות – בעיקר האיסלם והיהדות האורתודוקסית – ממקדים את מאמציהם בהסגת זכויות הנשים לאחור. מכל ההישגים של החברה הליברלית, זהו החדש ביותר והפגיע ביותר – משום שדורות של נשים חונכו, ומחונכות, על ידי השמרנים הדתיים שהן פחותות מגברים ומגיעות להן פחות זכויות. ומקרה לבנון יוכיח: האשה היחידה שרצתה להתמודד למועצת אלון מורה נרתעה, והסירה את מועמדותה. אולי הבינה שמול התנגדות הרב, אין לה סיכוי לנצח.

ולבנון, כמובן, לא עוצר במועצת ההתנחלות שלו. הוא רוצה להוציא את הנשים מצה"ל, או על כל פנים להפוך אותן לחיילות סוג ב' – מתוך ידיעה שמה שמתקבל בצה"ל, יתקבל אחר כך גם בציבור הכללי. חיילי הסדר שיוצאים מהופעתן של נשים לא באמת חוששים שיצרם לא יעמוד בהם והם ייאלצו לעשות בה מעשה פילגש בגבעה מול החיילים האחרים; הם נוקטים צעד פוליטי, שמטרתו היא להסיג לאחור את זכויותיהן של נשים. לפני כמעט ארבע שנים, פסק לבנון – יחד עם נביא השקר של הציונות הדתית, מרדכי "היה לא תהיה" אליהו, דב ליאור ושאר הכנופיה הקבועה – שיש להתיר לחיילים לא רק לא לשמוע נשים שרות, אלא גם לא לשמוע נשים בכלל: שמפקדים צריכים להתיר להם לסרב לקבל הנחיות מחיילות. הם פסקו ש"חייל שפעילות כזו מפריעה לו מאד, היא אסורה עליו על פי ההלכה." זו יותר מקריצה לחיילים שלהם: הגיעה שעת תג מחיר כלפי החיילות. אליהו גם פסק שאסור להקשיב לסתם דיבור של אשה, אם היא "מדברת בתנועות ידיים." כלומר, הוא נתן לחיילים המוסתים ממילא שלו אישור לא להקשיב לקצינות.

בקיצור, למה שרוצים לבנון ושאר הרבנים שאיתו אין שום קשר לצניעות. ה"צניעות" היא פשוט התירוץ התיאולוגי לפעולה פוליטית של הפיכת נשים לאזרחים סוג ב'. כשלבנון מדבר על "שעת שמד", הוא משמיע שריקת-כלבים לחיילים שלו: הגיעה שעת מרידה צבאית של שחרית. יש להניח שהמתקפה של ה"ה אלקין ולוין בכנסת מספקת לו רוח גבית, שהוא חושב ששעתו הגיעה.

לבנון הוא ראש ישיבת הסדר, כאמור. בחורי ישיבות ההסדר אוהבים להעמיד פנים שהם אליטה. בפועל, מדובר בחיילי שוקולד שמשרתים 16 חודשים (ורק קו אחד) לעומת 36 החודשים של החייל הרגיל. כששירתתי ברצועה, היה לי העונג המפוקפק לשרת לצד שני בחורי ישיבות הסדר, ששניהם הגיעו ליחידה אחרי והשתחררו לפני. יתר על כן, הם פחות או יותר החיילים היחידים שמגיעים לצבא עם החברים שלהם מהבית, שיעמדו לצידם מול המפקדים, ומגיעים כשהם מצוידים באיגוד מקצועי מאחוריהם – ועד ראשי ישיבות ההסדר. הם משרתים פחות מחיילות – אבל דורשים לסתום להן את הפה.

הגיע הזמן לשים קץ להתנשאות חסרת הבסיס הזו, ולסגור את ישיבות ההסדר – זו של לבנון צריכה להיות הראשונה – ולהודיע לאליטה בעיני עצמה שהיא שווה בדיוק כמו כל חייל, או חיילת, אחר. ואם יש להם בעיה עם אשה ששרה, אז שיתאפקו או שכמו החרדים, ישיגו לעצמם הסכם במסגרתו הם לא משרתים (וכן, יש גם מסגרות כאלה – "ישיבות גבוהות" – לדתיים לאומניים). ואם יש להם בעיה עם קבלת פקודות מאשה, הם יכולים להתכבד ולשבת בכלא. או, שוב, לא לשרת. למרות התשבוחות העצמיות שלהם – שלא כל כך מסתדרות עם המציאות שבה, מאז עליית מספרם, צה"ל לא מצליח לנצח – עדיף לצה"ל מצב שבו אין לו חיילים שמקבלים פקודות מהרב.

אחרי הכל, כשלבנון מורה לחיילים שלו להיות נכונים לעמוד מול כיתת יורים – מה לגבי כיתת יורות? – הוא כפסע מאמירה לחיילים שלו להפנות את הרובים שלהם אל מפקדיהם. הדוגמאות הקלאסיות של קידוש השם – בזמן החשמונאים, עשרת הרוגי מלכות ובראשם רבי עקיבא, ואפילו, במידת מה, מתאבדי תתנ"ו – הרי לא בחלו בלחימה אקטיבית מאד ברודפיהם. לישראל יש די צרות; היא לא חייבת לסבול גם את ההסדרניקים והלבנונים.

ואפשר גם לעשות מעשה: שלחו נא פקס אל ראש אכ"א, והודיעו לה שאתם מתנגדים לזכויות היתר שדורשים לעצמם אנשי ישיבות ההסדר, ושאתם תומכים בפירוקן לאלתר. זה לא יקרה, כמובן, כי זה יצריך הרבה יותר אומץ ציבורי שיש בקרב הפוליטיקאים החילונים-לכאורה בישראל, אבל בצה"ל צריכים להרגיש שיש לחץ גם מהצד השני. אחרי הכל, הגנרלים שלנו, אמיצים כולם בשדה הקרב, מעולם לא הצליחו להפגין ולו שריד של אומץ כזה בשדה האזרחי.

(יוסי גורביץ)

הם נולדים וערווה במוחם

טרור פוליטי הוא הטלת אימה – לא בהכרח רצחנית, אבל בהכרח כוללת חשש אמין מהפעלת אלימות – כדי להשיג מטרות פוליטיות. על פי ההגדרה הזו, באזורים חרדיים משתוללות כנופיות טרור כבר עשרות שנים.

בשנות השמונים החליטו ה"גדוילים", השם הקולקטיבי למקבילה החרדית של הפוליטבירו הסובייטי – זקנים מסוידים ומעושני טקסטים אכולים, שמנוהלים במקרים רבים על ידי שמשיהם – שהם לא רוצים עיתונים חילוניים בבני ברק. אחרי הכל, מידע אסור עשוי לחלחל. תוך זמן לא רב, קיוסקים שמכרו עיתונים כאלה למרות האיסור, הוצתו. הבעלים הבינו את המסר. המשטרה לא עשתה כלום.

במסגרת המלחמה החרדית חסרת התוחלת על הליבידו שברא הדמון יהוה – היא נמשכת שישים שנה, בערך, אבל טירוף ה"צניעות" מגיע לשיאים שלא נודעו אף פעם – החליט מי שהחליט, כנראה איזה "גדויל" בשקל תשעים שמותנו צר מאגודל ילד בן עשר, שיש להפסיק גם את מכירות הפיאות בבני ברק. המערכה נגד חנויות הפאות באה והולכת, בגלים, כבר שלושים שנה בערך. העיוות שיוצר החינוך החרדי מביא לכך שגברים חרדים יכולים לומר ברצינות גמורה שהם מתגרים משיער מלאכותי. אמו של ידיד טוב שלי ניהלה אז חנות מצליחה לפיאות ברחוב רבי עקיבא. הגיעו האיומים הרגילים בהצתה. הוא אסף כמה חברים מקומיים, ארגן כמה לומים, והמתין לבריונים של משמרות הצניעות. בריונים הם פחדנים, ואחרי שכמה מהם נאספו מהמקום לבית החולים, האיומים נפסקו. החנות עדיין קיימת, אם כי לא באותו המקום; היא התרחבה.

לפני כמה שנים הגיע טירוף חדש: הדרישה להפרדה בין נשים וגברים באוטובוסים שמיועדים בעיקרם לחרדים. אחרי כניעה משפילה של משרד התחבורה הגיעה הכניעה המשפילה של בג"צ, שנקט כלפי החרדים את השיטה שהוא מפעיל כבר שנים כלפי המתנחלים וצה"ל, עצם את עיניו ואישר את ההפרדה בקווי האוטובוס "בתנאי שלא תהיה אלימות" – למרות שבפועל כבר היתה אלימות ולמרות ששיטת הפעולה של הקנאים ידועה.

בבית שמש, שם חזקה מאד הפעילות של הטאליבן הישראלי – מנהיגיו זעמו לאחרונה על הגדרתם כפדופילים, למרות שהם הצהירו שילדות בגילאי בית ספר יסודי מהוות בעיניהם מוקד משיכה מיני – קרתה בשבוע שעבר תקרית חריגה: קבוצת בריונים (המקומיים קוראים להם "סיקריקים") עלתה על אוטובוס "מהדרין", וציוותה על נשים שלא היו לבושות "בצניעות" לרדת מהם. הטרור עשה את שלו: לפחות אשה אחת ירדה מהאוטובוס, והנוסעים האחרים לא העזו להתעמת עם הבריונים.

רוב התושבים, כמובן, הביעו זעם כנגד המעשה. סביר שהם באמת ובתמים מתנגדים לו, שהם חושבים שהבריונים הגזימו. שצריך היה להסתפק באוטובוס מופרד, בשעות נפרדות בחנויות, ובמקרים מסוימים ברחובות מופרדים, אבל שכאן היתה הגזמה. האלימות, גם היא, מעוררת אי נחת.

אבל, כמו אותו רוב גרמני גדול שהוטרד מכל הזכוכיות האלה ברחוב אחרי הרייכסקריסטלנאכט, התוצאות הטרידו את הצופים – אבל הם לא ערערו על הבסיס שמאחוריהן. והבסיס הזה הוא התפיסה היהודית שנשים הן טמאות, נחותות, פסולות לעדות ולשלטון. האשה, אחרי הכל, היא זו שעל פי התפיסה היהודית הביאה את החטא לעולם (ועל פי התפיסה התלמודית, שלא מפספסת הזדמנות לפנטז על סטיה, גם קיימה יחסי מין עם הנחש).

(במאמר מוסגר, הנצרות יכלה להעמיד דמות אשה חזקה כמעט כמו זו של ישוע – ובמקרים רבים, גם חשובה יותר – בדמות מאריה; אבל התיאולוגיה הנוצרית, מפאולוס והלאה, ראתה במאריה גורם מרכזי בגאולת המין האנושי, שסיימה את הקללה שהטיל יהוה בעקבות החטא הקדמון. ואם הוא ייצג, בנצרות המוקדמת, את המלך הלוחם שבא לשפוט ביום הדין, היא יצגה את מידת הרחמים, הנכונות לסלוח תמיד ולכולם. ליהדות אין דמות כזו: הדמות הנשית החיובית ביותר בתלמוד, ברוריה אשת רבי מאיר, שמתוארת כגדולה מבעלה ומרבנים אחרים, מתוארת גם כמי שנאלצה להתאבד לאחר שרבי מאיר שלח תלמיד לפתותה.)

התלמוד, שקבע שהאשה היא "חמת מלאה צואה ופיה מלא דם והכל רצים אחריה", לא היה חריג בתקופתו. הבעיה היא שכותבי התלמוד סינדלו את היהדות: הם העניקו לעצמם סמכויות מפליגות, והפליגו בשקריהם על מפגשים שלהם עם מלאכים, אליהו הנביא וכן הלאה, כך שאף דור לאחר מכן לא ראה רשאי לחלוק עליהם – אלא במחיר של קביעה שדבריהם אינם דברי אלוהים חיים, דבר משמשמעו היה פרישה מהזרם היהודי המרכזי.

אבל שנאת הנשים הזו מעולם לא התבטאה כך. זהו טירוף של העשורים האחרונים. לפני כמה דורות, לראשי ישיבות לא היתה שום בעיה לשבת לצד נשים באוטובוס, ואם מישהו היה מעלה את הדבר בפניהם, הם היו מביטים בו בפליאה. אוטובוס הוא מקום ציבורי. הרעיון שאפשר להתפתות בו היה נראה בעיניהם נלעג ומופרך. גם ראש ישיבת חברון שבשנות השישים לא רצה שאשה תשב לצידו באוטובוס, נקט בשיטה אחרת לגמרי מזו של היום: הוא ירד מן האוטובוס. יבוא אחד אחר. הוא לא חשב שיש לו זכות להגביל את זכויותיהן של נשים במרחב הציבורי, ואם מישהו היה אומר לו שיש להפעיל אלימות כדי למנוע מנשים "לא צנועות" לנסוע באוטובוס, סביר להניח שהוא היה מתפלץ.

שלא במקרה, חלק גדול מהחומרות הללו מגיע מהחסידים, שואפי האדים של הקבלה, הזבל הרוחני הגרוע ביותר שיצרה היהדות אי פעם. אבל הם לומדים את הזוהמה הזו מגיל אפס, והם לומדים מהר מאד שאף אחד לא יעמוד בדרכם. לאספסוף שביניהם הפעלת טרור היא כלי מהיר וזול לרכישת הון חברתי.

חובה לשים לב שהרעיון של הגדרת האשה כערווה מהלכת כלל לא מוגבל לחוגים החרדיים. צריך לשים לב למאבק שמנהלים כעת החרד"לים נגד מה שהם מכנים "שירת נשים" בצה"ל, ולדרישה שלהם שלחיילים דתיים יותר להיעדר מאירועים כאלה. הבעיה היא לא "שירת הנשים": הבעיה היא הדרישה של החיילים הדתיים שתוענק להם זכות לומר בפומבי, בהתרסה, שנשים הם יצורים נחותים, שעצם קולן הוא ערווה. מי שמתייחס בסלחנות לדרישה הזו, כי זו האמונה שלהם ובולשיט דומה, שלא יתלונן אחר כך כשבריוני משמרות הצניעות מורידים נשים מהאוטובוס. זו אותה הדרישה עצמה, ואם כבר זו של הקצינים החרד"לים חמורה יותר: היא מיועדת במפורש להדרת נשים מהחיים הציבוריים, משמעה שעצם השמעת קולן היא אסורה.

מההכרות עם צה"ל – הרמטכ"ל בנימין גנץ נפגש השבוע עם הרבנים הראשיים בנושא, כשהוא מקפיד לחבוש כיפה; טוב, אני מניח, שלא נישק את ידיהם וביקש סטירה – סביר להניח שהתגובה שלו לנסיון המרד הפוליטי תהיה רפויה כמו זו של המשטרה לכנופיות הטרור של הסיקריקים.

ועוד דבר אחד: הדיפלומטיה של ממשלת ליברמן-נתניהו רשמה עוד הצלחה מזהירה: עבדאללה מלך ירדן הצהיר שירדן לעולם לא תהיה פלסטין, עמדה שכל כלי התקשורת הישראלים ציטטו. אבל הוא אמר משהו נוסף: "יש לנו צבא ואנחנו מוכנים להלחם למען מולדתנו ולמען עתידה של ירדן". כלי התקשורת הישראלים לא שמו לב. עמי קאופמן דווקא כן. כשעבדאללה מתחיל לרמוז על מלחמה, המצב באמת קשה.

(יוסי גורביץ)

ובינתיים, בתיאוקרטיה הישראלית…

הסנאט של מדינת ניו יורק אישר הלילה (ז') נישואים אזרחיים בין גאים. ניו יורק, שהמאבק למען זכויות גאים החל בה, היא המדינה השישית בארה"ב שמאשרת את זכותם של גאים להנשא. דרום אפריקה העבירה חוק דומה לפני כשנתיים, ושורה של מדינות בעולם מכירות בברית (Union) בין בני זוג גאים.

ישראל מתיימרת להיות הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, וכזו שהיא ידידותית-לגאים במיוחד. הנקודה הזו משמשת את ההסברה הישראלית, במיוחד בשנים האחרונות: ישראל היתה אחת המדינות הראשונות שהכירה – באמצעות בית המשפט שלה, לא באמצעות חקיקה – בזכויות של ידועים בציבור לזוגות הומוסקסואליים. ישראל לא מכירה בנישואים הומוסקסואליים שנערכו בה, אבל מכירה בכאלו שנערכו בחו"ל.

וזה נראה ליברלי יחסית, עד שנזכרים שבישראל, יהודי ולא יהודיה לא יכולים להתחתן. בעצם, גם לא זוגות פרוטסטנטיים (להוציא אנגליקנים), שכן העדה הזו איננה מוכרת בישראל, שעדיין שלט בה משטר המילטים הטורקי, 93 שנים לאחר תום השלטון הטורקי ו-63 לאחר תום השלטון הבריטי. גם כהן וגרושה יהודים יכולים להנשא בישראל רק במאמץ, ותוך הכשר של בית המשפט העליון. אלו יהודים אורתודוקסיים, כמובן: על נישואים קונסרבטיביים או רפורמיים אין על מה לדבר. אלה אינן עדות מוכרות בישראל. מבחינת החוק הישראלי, אין מדובר ביהודים.

החוק הישראלי לא מכיר בלאום; בעקבות החוק הטורקי, הוא מכיר רק בעדות דתיות – כלי נוח מאד למשטר הציוני, שמאפשר לו (כפי שידעה כבר חנה ארנדט במהלך משפט אייכמן) להתחמק מהאימה היהודית הגדולה, זו של נישואי תערובת, תוך המנעות מחקיקה מפורשת בנושא. שיתוף הפעולה בין המשטר ובין הרבנות התאים לשני הצדדים: הוא העניק לגיטימציה שלטונית לרבנות, תוך הענקת לגיטימציה חלקית מצד הרבנים למשטר. והחשוב מכל: הוא איפשר לשני הצדדים בעסקה לקבוע יחדיו מי נמצא מחוץ לגדר.

עם זאת, לחלק ניכר מהאוכלוסיה היהודית בישראל ההסדר הזה לא התאים – בין אם משום שהם דחו את הרבנות אידיאולוגית, בין משום שהרבנות, בהשענה על חוקי ההלכה, לא היתה מוכנה לחתן אותם. לצורך כך נוצר שסתום לחץ, שצומצם בהדרגה: ישראל לא היתה מוכנה להכיר בנישואים אזרחיים (הם היו מאפשרים נישואי יהודים ולא יהודים), אבל היא היתה מוכנה להסכים – מתוקף מחויבותה להסכמים בינלאומיים – לכך שאזרחיה ייכנסו בברית נישואים על ידי מדינה אחרת. עד סוף שנות השמונים, הדבר עדיין ניתן היה לביצוע בקלות יחסית, על ידי נישואים בקונסוליות הזרות; לחץ ישראלי סגר את הפרצה הזו, ומעתה מי שרוצה להנשא אבל אינו מכיר ברבנות או שהרבנות אינה מוכנה להכיר בו, עולה על המטוס לקפריסין. כלומר, אזרחים ישראלים שמשלמים מיסים כדין ולעיתים קרובות גם משרתים בכוחותיה המזוינים של המדינה אינם יכולים להנשא בתוכה, כי האופציה שקיימת בכל מדינה חילונית – נישואים אזרחיים – מעולם לא נשקלה ברצינות בישראל. מן הראוי להזכיר שגם ההכרה בנישואי גאים בישראל נשענת על אותה הפרצה עצמה: מחויבותה של ישראל להכיר בנישואים שנערכו כדין במדינה שאיתה היא מקיימת יחסים דיפלומטיים.

הליברליות הזו היא מן הפנים ולחוץ, מכמה סיבות. ישראל מתהדרת בליברליות לכאורה שלה כלפי גאים – אבל בפועל, הליברליות הזו קיימת בפועל רק בחלק של ישראל שהממסד מקפיד להשמיץ, תל אביב. מצעדי גאווה בירושלים נזקקים תכופות להגנה כבדה של כוחות הבטחון, ולא תמיד – כפי שתעיד הדקירה במצעד הגאווה ב-2005 – די בכך. וכפי שמעיד הטבח בבר נוער לפני כשנתיים – שלא פוענח עד היום, כנראה בשל האומרטה ("דין מוסר") של הציבור הלאומני-דתי – גם שם המצב רחוק משלמות. לא כדאי לזוג נערים ללכת ברחובות באר שבע כשהם מחזיקים זה את ידיו של זה. הלגיטימציה להומוסקסואליות בחברה הישראלית מוגבלת מאד, והיא מוגבלת לחלקים המערביים – כלומר, הפחות יהודיים – של החברה. ככל שאדם הוא יהודי יותר, במובן הישראלי של המילה, כך הוא שונא אדם יותר, ובהתאם שונא יותר הומוסקסואלים.

שנית, נשארת סוגיית הגירושים. גם מי שטרח וטס לקפריסין או פראג ונישא שם, יזדקק לחסדיה המפוקפקים של הרבנות, או שלא יוכל להנשא שנית. מבחינתם של גאים אין, כמובן, כל אפשרות להתגרש בישראל; הקידושים שלהם אינם מוכרים מלכתחילה. הם ייאלצו להתגרש במקום שבו נישאו. אשר לאחרים, מעמדה של האשה נחות אפריורי בבית דין רבני – היא פסולה לעדות, פסולה כמובן לדיינות, ונחשבת למי ש"דעתה קלה". ואבוי ללא-יהודי שימצא את עצמו מתדיין בבית דין רבני.

ושלישית, מעמדן של נשים בישראל מתדרדר במהירות. בית המשפט העליון אישר בתחילת השנה את קיומן של "קווי הדרה", כאלה שמופרדים בין נשים וגברים. כמקובל בבג"צ בהגיעו לנושא עקרוני, הוא עצם את עיניו למציאות ואישר את ההסדר שהפך את ההפרדה בין נשים לגברים לחוקית בישראל תוך שהוא פולט אמירות חסודות על כך שהוא "יתבצע בהסכמה", ו"ללא אלימות" – גם כאשר החברה ששלחה בקרים לאוטובוסים מצאה שבשליש מהמקרים הבקרים שלה נאלצו לרדת מהם. האטנסטנציה הגבוהה ביותר של החרדים, שלמה יוסף אלישיב – התומך של הרב מענה הילדים אליאור חןפסק לאחרונה שמותר "לבזות" נשים שמסרבות לקבל את מקומן הראוי באוטובוס.

ההדרה איננה עוצרת באוטובוסים: גם בצה"ל, מעמדן של הנשים מתדרדר. פגיעה בכבודן מצד חיילים דתיים, שיוצאים מהופעות בהן חיילות שרות מטעמי "קול באשה ערווה", או מסרבים לשרת יחד איתן, עוברות בשתיקה ובעצימת עיניים מצד הקצונה. כמו במקרה של ה"יזכור", צה"ל מעדיף לשתף פעולה עם חובשי הכיפות על חשבון שאר האוכלוסיה. במאה שערים, בהסכמה בשתיקה של המשטרה, יש כבר רחובות שמופרדים בין גברים ונשים. מה שקורה שם, יקרה תוך זמן לא רב בכל עיר שיש בה מיעוט חרדי גדול, ואם לשפוט על ההתנהלות הצינית של הממסד הלאומני בנושא קווי ההדרה, שם שיחק שר התחבורה ישראל כץ את לידיהם של החרדים והעניק גושפנקא לדרישות שלהם, לא יהיה יותר מדי רעש

מידת החופש של חברה נמדדת על יחסיה למיעוטים ולנשים. במבחן הזה אין לישראל הרבה מה להתגאות. כן, המצב בישראל טוב יותר מאשר בריאד ובטהראן. אבוי לאותה נחמה.

ועוד דבר אחד: "הארץ" חשף אתמול את עולמו הרוחני המעוות של יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה. לטעמי, מעבר לעובדה שיש חשיבות בחשיפתם של גזענים, הכתבה החטיאה את המטרה: היא היתה צריכה להתמקד בשאלה איך בעצם קיבל נתניהו ג'וניור את התפקיד היוקרתי ביחידת דובר צה"ל, ואיך הוא מקבל כל כך הרבה חופשות. דורון רוזנבלום הגדיר פעם יפה את הימין הקיצוני כמי "שאומר את אותם הדברים כמו בנימין נתניהו, רק בלי להתגלח". לא צריך להיות מופתע מהחינוך שקיבל נתניהו ג'וניור – להוציא הכתיבה המזעזעת שלו. אפשר היה לצפות ממי שהוא נכדו של היסטוריון ובנו של רטוריקן, ומשמש ביחידת Hasbara, להיות מסוגל לעברית ראויה. כנראה שזו היתה ציפיה מוגזמת.

(יוסי גורביץ)

שופך דם האדם באדם

לפני כשנה וחצי, רעשה הארץ כאשר תושב רמת אביב, לאוניד אריק קארפ, הותקף על ידי קבוצה של צעירים, שעה שניסה לגונן על בתו מפני הצקותיהם. קארפ הוכה מכות קשות, ומאוחר יותר מת מפצעיו. שלושה מן התוקפים הואשמו ברצח; ארבעה אחרים הואשמו, באופן חריג ביותר, באי מניעת פשע, ועבירה על חוק "לא תעמוד על דם רעך". לכל הפרשה לווה גוון גזעני בוטה, כאשר התקשורת – והמגיבים הארסיים – התמקדו בעובדה שלמספר צעירים ערבים התלוו שתי צעירות יהודיות, אחת מהן חיילת; הפרשה הפכה במהירות לעיסוק בחילול הדם היהודי. נשמעו טענות שמדובר היה בלינץ' על רקע לאומני. קרפ, כזכור, הותקף במכות, בידיים חשופות ובבעיטות.

לפני כשבועיים, תקפה כנופיה של ארבעה נערים דתיים, שניים מהם תושבי התנחלויות, את חוסאם רווידי, ואחד מהם דקר אותו למוות בתער. הכל, כמובן, על פי החשד; נזכיר שגם החשודים ברצח קרפ טרם הורשעו, ונזכיר מה ערכה של הודאה, במדינה שבה שוטרים וחוקרים מענים אינם נענשים, וששוטרים המרשים לעצמם לשקר על דוכן העדים אינם מועמדים לדין בשל עדות שקר. רצח רווידי, על פי המשטרה, היה לפחות בחלקו רצח לאומני: הקורבן נבחר משום שדיבר ערבית וכך זיהה את עצמו כבן הגזע הנחות. על פי עדויות של פלסטינים, שגם להן צריך להתייחס בזהירות, התקיפה בוצעה תוך כדי קריאות "מוות לערבים". לאחר מכן, טענה המשטרה, נעצרו שניים מן התוקפים כאשר הם מנסים להשליך את כלי הרצח, לבקשתו של הרוצח – מה שמעיד על תכנון, לפחות לאחר הרצח.

אף על פי כן, הפרקליטות מבקשת להעמיד את הדוקר לדין באשמת הריגה בלבד, לא רצח. העובדה שהוא פתח בקטטה בשל מוצאו של קורבנו, משום מה לא רלוונטית. העובדה שבניגוד לרוצחיו של אריק קרפ, הוא דווקא היה מצויד בכלי חד, גם היא לא רלוונטית. ראויה לציון העובדה שלמרות שחבריו סייעו לרוצח בתקיפה, וששניים מהם היו מעורבים בנסיון להעלמת כלי הרצח, לא מביאה לכך שהם יואשמו בסיוע לרצח – או אפילו באי מניעת פשע.

עכשיו, המשטרה טוענת שהתקיפה התחילה כהתקפה מכוונת והמשיכה כקטטה, ושהקטטה קדמה לדקירה. הטיעון הזה, ודאי, חל גם על תוקפיו של קרפ – אבל שם, כזכור, החליטה הפרקליטות שמדובר ברצח, וגם העמידה לדין את האנשים שלא היו מעורבים בתקיפה עצמה. אני לא משפטן, אבל ההגיון שלי אומר שאם אתה שולף סכין במהלך קטטה, אתה אמור לדעת שיש סיכוי שזה ייגמר במוות – סיכוי גדול משמעותית יותר מאשר בתקיפה באגרופים ובעיטות בלבד. ואף על פי כן, זו החלטת הפרקליטות. אכיפה סלקטיבית? עצימת עין לימין? ארור החושב אוון.

ראויה לציון גם התנהלות התקשורת הישראלית: הרצח של קרפ תואר כלינץ', ותואר כאירוע לאומני, אף שאין סיבה טובה להניח שהיה כזה. הרצח של רווידי תואר כ"קטטת שיכורים", אף שהיה בעליל פיגוע לאומני, והוא נעלם מהתקשורת במהירות שיא – אמנם, בחסות צו איסור פרסום ועל רקע אירועים בינלאומיים חשובים. ועדיין, אף אחד לא ניסה לברר מי החברות של ארבעת הפוגרומצ'יקים, וכנראה שלא יישמעו צקצוקי לשון מזועזעים על כך שהן יוצאות עם זבל אנושי כזה. ככה זה, כשאתה בן העם הנבחר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מסע אחורה בזמן

המפד"ל של פעם היתה משהו שציונים חילונים אהבו ללעוג לו. על רקע כל האנטי-אינטלקטואליות של כובשי כנען בסופה (אנטי-אינטלקטואליות כפוזה; בפועל הם קראו המון וכתבו לא מעט, ולא רק בהשוואה לדורנו) האנשים ההם נראו מיושנים כל כך, מלומדים כל כך, בורגנים כל כך. יוסף בורג, במיוחד, היה נושא ללעג: הוא כונה "בורג תיאטר". הערכים של התקופה בין שתי המלחמות נדחו בבוז מפני איזו ריקנות מודעת לעצמה, סגידה לפעולה וליהדות השרירים על פני הגות. התוצאה המתבקשת אחרי 80 שנות שנאת אינטלקט, התחום שבו הצטיינו יהודים מאז ומעולם, היא דור שהריקנות שלו כל כך טבעית, שהיא לא מודעת לעצמה – למעשה, היא תתקשה לאיית את "מודעת לעצמה", שלא לדבר על להבין את המושג.

המפד"ל הישנה, שהגיעה מהבורגנות הדתית המשכילה, לא התרשמה מרבנים במיוחד. היא מעולם לא העניקה להם מקום בולט וודאי שלא קיבלה על עצמה "סמכות רבנית" כלשהי. היא היתה מפלגה גרמנית משהו, שהזכירה קמעא את מפלגת הצנטרום הקתולית: והיא העניקה כבוד רב מאד להשכלה.

סוסים טרויאנים בדמות רבנים קיצוניים התחילו להסתובב בשורותיה כבר בשנות החמישים, כשהרב משה צבי נריה התחיל להקים את הישיבות התיכוניות, שמטרתן היתה ליצור דור "אמוני" יותר, או במילים אחרות חרדי יותר. אחת הבעיות המרכזיות של הישיבות התיכוניות עד שנות השמונים המאוחרות היתה מציאת רבנים מתאימים ללימוד בהן: הציונות הדתית לא העמידה די רבנים משלה והיה צורך בייבוא רבנים חרדים. התוצאה של המהפכה השקטה של נריה היתה דור שהיה "אמוני" יותר מהוריו, והנכדים אדוקים עוד יותר. אחד הדגשים של נריה היה על "צניעות", ועל הפרדה בין נערים ונערות, הפרדה שהלכה והתגברה. בשנות התשעים, עם מותו של זבולון המר, דמות ביניים בין בורג והקריסה הסופית של המפלגה, המליכה עליה המפד"ל את יצחק לוי. והלז עשה צעד שהמפלגה הסתדרה היטב בלעדיו במשך שישים שנה: הוא העמיד לה "סמכות רוחנית", את הטרוריסט ונביא השקר מרדכי "היה לא תהיה" אליהו.

לפני כשבוע פרסם לוי ב"הארץ" מאמר מדהים, שבו הוא הגדיר את לימודי הליבה כדבר בלתי נחוץ שהוא בעצם כפיה מערבית על החרדים, בשל ההטיה "המערבית" של תכנית הלימודים. המדובר, נזכיר, במי שהיה שר החינוך. לוי הוא מציין, קיצוני אמנם, של מגמה: יותר ויותר רבנים מקרב המחנה הסרוג מסתייגים מלימודים אקדמיים, חלקם בשל האפיקורוסיות ההכרחית ללימודים אקדמיים (משה קוה, נשיא אוניברסיטת בר אילן, התלונן כבר לפני עשור על תלמידים דתיים בורים שמגיעים לאקדמיה וקובלים על כך שהלימודים מכילים "דברי כפירה"), אבל בעיקר מטעמי "צניעות". יש כבר מי שקורא להפסיק את הלימודים העיוניים אפילו בישיבות התיכוניות.

במשך שנים, דלדלו בעקביות בישיבות התיכוניות את לימודי הספרות והעלו במקומם את "מחשבת ישראל". פתאום אנטיגונה חזרה להיות "עבודה זרה", מסע אחורה ברכבת הזמן למרכז אירופה של 1820, לדיון בשאלה האם מותר ללמוד את "ספרות יפת". לכאורה, אנטיגונה היא דמות שתלמידים דתיים אמורים להזדהות איתה, ביצגה את התפיסה שבין החוק האנושי ובין המוסר האלוהי יש לבחור באחרון; אבל מדובר באשה, ועוד אשה חזקה שלא מהססת להתמודד עם גברים ולקרוא עליהם תיגר. לא בבית ספרנו. הניתוק מלימודי הספרות ודאי מיועד גם למנוע מן התלמידים הצצה לעולמות שמעבר לזה של האורתודוקסיה היהודית – או לפחות מיועד להיות מאמץ כזה; אירונית, דווקא הפיכתה של ספרות כללית לפרי אסור צפויה לעודד את התלמידים לקרוא אותה בעניין שהיה מעלה סומק בלחייהם של מורי ספרות בבתי הספר הכלליים. אבל צנזורים מעולם לא הבינו זאת.

בורג, אם היה בחיים, ודאי היה קורע עליהם קריעה. הווירוס האידיאולוגי שהחדיר נריה לציונות הדתית – שהפן המוכר שלו הוא המשיחיות, אבל הוא לא מצטמצם רק לכך – מחזיר לחיים את הוויכוח שהמפד"ל הישנה הכריעה בו מזמן בנושא ההשכלה. צאצאיו הרוחניים של נריה רוצים להחזיר את תלמידים לימי החת"ם סופר ו"חדש אסור מן התורה" שלו. וזה, כמובן, משתלב היטב במטרתן של הישיבות התיכוניות: לייצר לוחמים בצבא האל. ללוחמים כאלו אסור שיהיו ספקות. יש להסיר, אם כן, את כל מעוררי הספקות הפוטנציאליים מדרכם.

ותוך דור, אם המגמה הזו תנצח – ונראה שרוח הזמן בצידה – ההבדלים בין החרדים ובין הסרוגים יהיו מינוריים, להוציא האמונה היוקדת במיזם הבאת המשיח. המפד"ל תיארה את עצמה במשך שנים כגשר בין החילונים והחרדים. אבל גשר הוא דו כיווני מטבעו, והיא איבדה רבים מבניה – לפחות רבע – לחילוניות כזו או אחרת. עכשיו הגיעו לוי ודומיו למסקנה שהגיע הזמן לפוצץ את הגשר.

הנחמה היחידה היא שמגמות כאלה מעידות בדרך כלל על ספק, לא על אמונה, ועל כך שהעולם החיצוני לא מתנהל כפי שהוא ראוי להתנהל.

(יוסי גורביץ)