עיר שכבושה לה יחדיו
בשעות אלה נערך החגא של הציונות הדתית, יום ירושלים – אף אחד חוץ מהם ואנשי ימין מיסטי אחרים לא טורח לציין אותו – והוא מצוין, כמדי שנה, בפעולה של זריית מלח על פצעי האוכלוסיה הכבושה: מצעד דגלי הכובש בעיר העתיקה.
"הארץ" התחיל השנה להתייחס לאירוע הזה כאל מה שהוא: לא "חג לאומי" שרוב האוכלוסיה לא מודעת לקיומו, אלא מצעד של אנשי ימין. פרובוקציה לאומנית, המקבילה של מצעד חברי מסדר אורנג' בבלפסט.
בשנה שעברה, מצעד הדגלים לווה בקריאות שטנה מצד הצאן הקדוש: "מוות לשמאלנים", "שיישרף לכם הכפר", וחביב הקהל "מוות לערבים." השנה המשטרה לא לקחה סיכונים: היא ניסתה תחילה לערוך את המצעד רק במערב העיר, אבל אחר כך התקפלה ואישרה את המסלול במזרח העיר, שגם השנה יתחיל בשייח' ג'ראח. השנה הוסיפה המשטרה צעד נוסף: היא תלתה כרוזים בערבית שקוראים לסוחרים לסגור את חנויותיהם אחרי השעה חמש בערב כדי למנוע "מתח והסלמה," והורתה על איסור מכירת סחורה מחוץ לחנויות אחרי השעה ארבע בערב.
ספק אם יש משהו שמדגיש יותר את היותה של מזרח ירושלים – ושאר החלקים שסופחו אליה ב-1967, למרות שמעולם לא היו חלק מירושלים ההיסטורית – מאשר ההנחיה הזו. כל האשליה של "עיר שחוברה לה יחדיו," כל הלהג על "בירת הנצח של העם היהודי," מתפוגג מולה. כלומר, כל מי שטרח לבקר בירושלים יכול לראות בקלות היכן נגמרים השטחים שבהם חיים יהודים: לפתע, המדרכות נעלמות. ההזנחה של החלק הפלסטיני של העיר היתה עקבית החל מסיפוחו, והטרנספר השקט שנערך בה – שלילת תושבותם של פלסטינים העוזבים את העיר למספר שנים – נמשך כבר שני עשורים בערך. ובסופה של כל הרטוריקה הנבובה והנמלצת יש הנחיה משטרתית לתושבים לסגור את חנויותיהם בעת המצעד. כמובן, אף אחד לא יטרח לפצות אותם על ההכנסות האבודות, ומטבע הדברים המשטרה לא היתה מעלה על דעתה להוציא הנחיה דומה בעיר בישראל. אבל אלה רק פלסטינים כבושים, הפרנסה שלהם לא חשובה. זכותם של לאומנים אלימים – תוך כדי כתיבת הפוסט דווח על התקפה של בריונים שיהדותם גאוותם על הפגנת-נגד של אנשי שמאל ופלסטינים – לנפנף בדגלים חשובה יותר מזכותם של התושבים המקומיים לחיים נורמליים.
רוב היהודים הישראלים לא היו בירושלים, להוציא אולי בכותל, ולא מכירים אותה. הם לא מכירים את העובדות עליה, שנוחות לתפיסה הציונית הרבה פחות משמקובל לחשוב, אבל הם גם לא מוכנים לוותר על 70 הדונמים שסיפח רחבעם זאבי לעיר ב-1967. ירושלים, מבחינתם, היא הפגנה נצחית. וכל החזרה הבלתי פוסקת הזו על חוברה-לה-יחדיו-ובירת-הנצח נראית יותר ויותר כמו נסיון כפוי של ציבור נוירוטי להכחיש את המציאות שניצבת מול עיניו.
ועוד דבר אחד: משרד החינוך, בהנהגתו הנמרצת של הקומישר גדעון סער, מלמד את ילדינו בני השבע שטוב למות בעד ארצם, כי רק אחרי שהם ימותו אמם תוכל להתחבר שורשית לאדמה ולהיות חלק מהמדינה. סתם, שתדעו.
הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבל סיוע לקיום הבלוג. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שיחיה במדינה שפויה יותר, שאולי אפילו תהיה יום אחד זו.
(יוסי גורביץ)
