חובשי הכיפות לא מסוגלים להתמודד עם המציאות שהתיאוריה שלהם יוצרת, ועל כן הם צריכים לעקם אותה. המקרה של יוסי בן עטר

יש, כמסתבר, שדרן בשם יוסי בן עטר, שפועל ב”גלי ישראל.” זה האחרון הוא הרדיו האזורי של הפולשים היהודים בגדה המערבית. מאחר והוא רדיו אזורי, הוא אמור להיות כפוף לרשות השניה; אבל מאחר והרשות השניה לא יכולה לפעול בגדה המערבית, כי רשמית השטח מעולם לא סופח לישראל, אז המוח היהודי מצא פתרון: “גלי ישראל” מופעלת על ידי “הרשות השניה לרדיו וטלוויזיה – איו”ש,” גוף שהוקם על ידי אלוף פיקוד מרכז. אתם יודעים, כמו “מל”ג איו”ש”, שהכירה ב”אוניברסיטת” אריאל.

למה אני מזכיר את בן עטר? כי לפני שלושה ימים הוא פרסם את הסטטוס הזה:

(הקרדיט לצילום המסך שייך לחיים לוינסון.)

אף מילה בסטטוס הזה לא נכונה. כן, יש סוחר נשק בשם מוחמד אבו ח’דיר שנעצר בחשד למעורבות בנסיון הפיגוע שמתאר בן עטר, אבל הוא חי ובמעצר. בן עטר טפל עלילת שווא על נער שנרצח על לא עוול בכפו. כשהובהר לו הנושא, וכנראה משהבין שלמשפחת אבו ח’דיר יש עורכי דין, נבהל בן עטר ופרסם את הסטטוס הפחדני הבא:

שממנו אי אפשר להבין בכלל מה הוא כתב.

למה בן עטר טפל את העלילה הזו על אבו ח’דיר? ובכן, סביר להניח שהוא לא האיש שבדה אותה. סביר להניח שהיא מסתובבת בצינורות המקובלים של המגזר כבר כמה זמן. אחרי הכל, המגזר כבר טען כלפי אבו ח’דיר שהוא נרצח על רקע הומוסקסואלי, או שהוא נרצח על רקע מריבת חמולות.

מי שמכיר את הנושא, לא באמת יופתע. אחרי רצח רבין, קמה תעשייה שלמה של תיאוריות קונספירציה. היא החלה יומיים אחרי הרצח, כשהתחילו בחלקים האחוריים של בתי הכנסת להפיץ שמועות על כך שיש איש שב”כ שהתאבד (באוזני שמעתי.) מעבר לטענות על כך שרבין לא נרצח על ידי הימין הדתי אלא על ידי השב”כ, שמעון פרס, או בכלל התאבד, מהר מאד עבר מגזר חובשי הכיפות לקו הגנה אחר: כן, רצחו אותו, אבל הגיע לו. תוך יממה מהרצח – שמעתי את זה בירושלים, בדרך לעבור על פני הארון – כבר החלו את הקשקוש על כך ש”רבין רצח יהודים באלטלנה.” לא נכנס עכשיו לכל סיפור אלטלנה, רק נזכיר שרבין לא פיקד על הכוחות שהטביעו את הספינה, ושהוא התמודד עם הנסיונות של מורדי האצ”ל להשתלט בכוח על מטה הפלמ”ח בחוף תל אביב – נסיונות שנעלמים כבמטה קסם כשתומכי הרצח מדברים על הפרשה.

ומי שזוכר את הטבח במערת המכפלה, ואת הצורך לתרץ אותו כשהאלכוהול התפוגג יחד עם הקריאות “פורים שמח, יהודים” של חנן פורת, יזכור שהתומכים ב”ברוך הגבר” השתמשו באותו הטיעון המפגר בדיוק: הקורבנות לא היו חפים מפשע כי הם תכננו טבח, גולדשטיין למד על התכנית שלהם, הלך והוציא לעצמו ביטוח חיים גדול במיוחד, הצטייד בנשק, שם אוזניות ירי כדי לא לשמוע את הזעקות, והלך לבצע את הטבח הקדוש שלו.

וכל זה, כמובן, לא כולל את תיאוריות הקונספירציה של ישראל הרשמית: את הטענה ששני ילדים שנורו על ידי שוטר מג”ב לא באמת מתו, לא באמת נורו, ככה לא נופלים אנשים שחוטפים כדור ואיפה הדם; את הטענה שמותר לירות למוות בילד בן 14 שיצא לקטוף קוצים כי הוא חצה גדר דרך פרצה מוכרת; את הירי בילד בן 11 בעיסאוויה שלשום כי, נו, הוא היה בהפגנה; ואת כל התירוצים הרשמיים שבהם היהודים בישראל משקרים לעצמם כדי לא לראות את המציאות. לא, המגזר בודה לעצמו קונספירציות משלו ברגע שבו אי אפשר יותר להכחיש את העובדה שתפיסת העולם שלו בוראת מפלצות.

לא שהעובדה שאנשים שחבר דמיוני עומד במרכז עולמם הרוחני ממציאים לעצמם עולמות אחרים צריכה להפתיע אוותנו במיוחד; אבל למה החיבה לתיאוריות קונספירציה שמחפות על רצח?

כי, אתם מבינים, הם באמת מאמינים שזה לא יכול לקרות להם. הם באמת מאמינים שהם שונים, טובים יותר. שהמיסטיקה שלהם היא לא מיסטיקה, היא באמת חיבור לעולמות העליונים; שיהודים הם רחמנים בני רחמנים, גם כאשר הם רוצחים בני רוצחים. ומאחר ואי אפשר להסביר את הרצח, ומאחר ואדם שפוי לא יכול לקבל אותו, ומאחר והתבוננות ישרה תודה שהרצח נובע מהחזרה הבלתי פוסקת על הטענה שלא יהודים אינם בני אדם, ומאחר וכל זה ישים את האדם הדתי ההגון – ויש עדיין כמה כאלה – במצב בלתי נתפס, אז צריך להכחיש את המציאות. ויש שתי דרכים בסיסיות לעשות את זה: אחת לומר “ידינו לא שפכו את הדם הזה” ולמצוא אחראי אחר (קנוניה של השב”כ, רצח על כבוד המשפחה), או לומר שכן, היה רצח, אבל הוא היה מוצדק.

לרצח אבו ח’דיר, נזכיר, קדמה הסתה כבדה מצד מנהיגים במגזר של חובשי הכיפות. בערב הרצח עצמו, קרא אריה קינג – ממנהיגי הימין הדתי בירושלים – בכנס של חב”ד “אני קורא מפה לכל הפנחסים שיש פה… משה לא עשה את המעשה, פנחס עשה את המעשה… לכל אחד מאיתנו יש את המשימה. אנחנו רואים את שלושת הילדים… המנהיגים שלנו עוברים על זה בשתיקה והחיים של האויבים שלנו הם חיי שגרה… השכנים הערבים מדי יום לפחות שלושה יהודים מותקפים בירושלים ואנחנו שותקים לא עושים מהומה… הרב’ע שנמצא פה איתנו מצפה מאיתנו לעשות את מעשה פנחס.”

פנחס בן אהרן הכהן היה האיש שלקח חנית ודקר למוות את הנשיא זמרי ששכב עם אישה מדיינית. כפרס על כך, העניק לו יהוה כהונה נצחית. פנחס, במיתולוגיה היהודית, הוא הקנאי שפועל גם בלי סמכות של בית משפט, ויש שורה של עבירות שעליהן הדין הוא “קנאים פוגעים בו.” קשה לחשוב על קריאה מפורשת יותר לרצח. אם קינג היה מטיף פלסטיני מוסלמי, יש סיכוי סביר שהוא היה מחוסל על ידי מל”ט; מאחר והוא יהודי, הרי שלמיטב ידיעתי הוא אפילו לא נחקר.

כמו יגאל עמיר, ובמידה פחותה ברוך גולדשטיין, גם שלושת רוצחיו של אבו ח’דיר היו שליחי ציבור. הרצח לא בוצע סתם כך: הוא התרחש על רקע אווירה שבה בכירים בציבור חובשי הכיפות פמפמו שוב ושוב את הצורך בנקמה, מבנט בממשלה ועד לראש בני עקיבא העולמית שרצה “300 עורלות פלישתים.” חשוב לציין שנקמה היתה גם היתה: בצה”ל לא התאמצו יותר מדי לתפוס את החשודים ברצח שלושת הנערים בחיים, והחיילים הרסו בפועל את בתי המשפחות שלהם לפני שהגיע צו ההריסה הרשמי. אבל הנקמה הרשמית, הקבועה, זו שתמיד נמצאת שם, לא מספקת את חובשי הכיפות: הם תמיד רוצים יותר דם.

ואחר כך נבהלים מעצמם, מהמפלצת שמביטה אליהם מן הראי, ורצים לשטוף את הידיים – ולשם כך, צריכים מישהו אחר להטיל בו את האשמה, או לומר שהקורבן הרוויח את זה ביושר. ככה זה, במגזר הערכי ביותר בעיני עצמו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

המנעותה של המשטרה מאספקת מידע אמיתי ורשמי בזמן אמת על פרשת רצח מוחמד אבו חדיר מדרדרת את ישראל לעבר מלחמת אזרחים

להלן העובדות כפי שהן מוכרות עד כה: בבוקר רביעי שעבר, קצת יותר מיממה לאחר שראש הממשלה נתניהו דיווח על מציאת גופות הנערים החטופים תוך האמירה ש”נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן,” חטפו מספר יהודים את מוחמד אבו חדיר, נער בן 16 משועפט. הם רכבו במהירות מהמקום, הגיעו לחורשה סמוכה, שפכו דלק על גופו, אילצו אותו לשתות דלק, ואחר כך הציתו אותו. המשטרה, שקיבלה דיווח מיידי על החטיפה, איכנה את מכשיר הסלולר של אבו חדיר ומצאה את הגופה תוך שעה וחצי.

עם זאת, היא נמנעה מדיווח רשמי על כך במשך זמן ארוך. בזמן הזה, התחילו אנשים – יש סיבות טובות להניח שאלו היו שוטרים – להזין את התקשורת בדיסאינפורמציה. אחת השמועות היתה טענה על כך שאבו חדיר היה הומוסקסואל שנרצח על ידי קרובי משפחה. אחרת היתה שהוא נרצח כתוצאה מריב חמולות. שתיהן נופחו במהירות על ידי התקשורת היהודית – בלט בשקריו משה נוסבאום מערוץ 2, שכדי לטהר את הציבור היהודי שיקר על זהותו של ילד נוסף שכמעט נחטף, וניסה לשכנע את הצופים שהוא בן למשפחת אבו חדיר; הוא לא – ועודדו על ידי שתיקה משטרתית רשמית.

אמרתי “תקשורת יהודית,” והתכוונתי לכל מילה. מותו של אבו חדיר הוביל למהומות קשות בגדה, וגם בתוך ישראל. הציבור הפלסטיני קיבל את המידע הרבה יותר מהר, וככל הנראה בצורה הרבה יותר מדויקת, מהציבור היהודי. כתוצאה מהתפרצות של מהומות לאומיות, נאלצה התקשורת הישראלית לבחור צד: האם היא תקשורת ישראלית, כלומר של כל אזרחי המדינה, או יהודית, כלומר משרתת את האוכלוסיה האתנית השלטת. כמו כמעט בלי יוצא מן הכלל במצבים כאלה, התקשורת – כמו הציבור שהיא מתחנפת לו – ויתרה על ישראליותה והפכה בכל פרט לשמה הרשמי ליהודית.

אבל היא לא היתה מועמדת בדילמה כזו, אלמלא המשטרה ובתי המשפט. המשטרה מטפטפת כבר כמה ימים שהיא יודעת שמדובר ברוצחים יהודים, שהסיבה לרצח היא לאומנית, אבל נמנעה מהודעה רשמית כלשהי. היום אמר בכיר ישראלי לסוכנות הידיעות AP – כלומר, לא לכלי תקשורת ישראלי, אף שצוטט בהרחבה – שהמשטרה עצרה שישה יהודים, ביניהם קטינים, בחשד לרצח. הם כבר קיבלו סיוע משפטי מטעם עמותת חננו, המייצגת הקבועה של מחבלים יהודים, וזה אומר דרשני.

כמובן, העובדה שמישהו נעצר – ודאי אם הוא נעצר על ידי משטרת ישראל – אין פירושו של דבר שהוא אשם במשהו. הוא רק חשוד. אבל המשטרה מסרבת לומר אפילו את זה לציבור. במדינה נורמלית, שבה המשטרה לא מנסה לכסות על התחת של ראש הממשלה, המשטרה היתה עושה ההיפך. היא היתה עורכת מסיבת עיתונאים יומית ומדווחת על מה שיש, והיא היתה מוציאה את הסרטונים של מצלמות האבטחה לציבור. אחרי הכל, הציבור עשוי לזהות שם מידע שיוביל לפענוח התיק, לא?

אבל משטרת ישראל תמיד שירתה את הממשלה, לא את הציבור. והפעם נתיב הדם הוביל ישירות אל המסית הלאומי, בנימין נתניהו. הוא ציטט את ביאליק שקרית: ביאליק החל את הציטוט שלו ב”ארור האומר נקום.” נתניהו השמיט את הרישא הזו, לא במקרה. הוא קרץ לציבור היהודי תאב הנקמה.

ואז, כמו שקרה לנתניהו לא אחת בעבר, השד ששחרר היה חזק ממנו. בפעם האחרונה שנתניהו רקד ככה על דם, בפעם האחרונה שהוא הפיץ שנאה בווליום כזה, נרצח כאן ראש ממשלה. זה לא היה משהו שנתניהו רצה. זה כמעט היה אסון פוליטי מבחינתו. אבל ככה זה: הפירומן לא שולט באש, ואף על פי כן הוא נמשך אליה. אולי בשל כך. ומה היה לנתניהו לומר על הרצח של אבו חדיר? הוא קרא לאזרחים “לא לקחת החוק לידיים.” כי הזנתו בכפיה של נער צנום בדלק, ואחר כך הצתתו, הם הצורה המקובלת שבה פועל החוק בישראל. מה, לא?

אז המשטרה לא יכלה לדבר על החקירה, כי זה היה גורם לכולנו להריח את אדי הדלק שעל ידיו של ראש הממשלה, ולכן היא שתקה. כדי לשתוק, היא הלכה לבית משפט והוציאה צו איסור פרסום. אם פעם היה לנו רב סרן שמועתי, אז היום הוא בגלימה ועניבה, שופט זוטר שחותם על צווי איסור פרסום – וגורם הרבה יותר נזק. עד שלשום, יומיים ויותר אחרי הרצח, התקשורת הישראלית נמנעה אפילו מלדווח על הדרך בה נרצח אבו חדיר. התוצאה היתה השתוללות של גל שמועות. אחת הבולטת שבהן היתה שהמשטרה מטייחת את החקירה ומפיצה שמועות – והיא הפיצה שמועות, ואף אחד לא יתפלא אם היא טייחה את החקירה, זו משטרת ישראל אחרי הכל – משום שהרוצחים היו שוטרים.

אני מסרב להאמין לשמועה הזו עד שיגיעו הוכחות מוצקות, כי המשמעות שלה היא שהכל נגמר ושאנחנו במצב של מדינה דרום אמריקאית בשנות השמונים, עם משטרה שיש בה חוליות רצח של קטינים. אבל המשטרה והטמבל שחתם על צו איסור הפרסום כלאחר יד הם אלה שמזינים את השמועות.

וכדי לכסות על התחת של המסית הלאומי, יש שתיקה. ואתמול כבר יצאו כנופיות יהודיות לרחובות, ויש מחאות אלימות בשורה של ישובים פלסטיניים – בגדה ובישראל. הרצח של אבו חדיר, שנזכיר שהוא תושב ישראלי, מחזיק תעודה כחולה, פורר במהירות שנים של הבניית זהות ישראלית. אנחנו מוחזרים במהירות שיא אחורה, מתפוררים במהירות ליהודים וערבים. ואם לא תהיה לנו זהות על, אם לא תהיה אזרחות, אם תהיה רק אתניות, אז נהיה יוגוסלביה. וכן, הזהות הישראלית היא במידה ניכרת פיקציה. אבל היא פיקציה הכרחית, היא הפיקציה שבאמצעותה אנחנו עוברים מהשלב השבטי המדמם לשלב שבו גם יהודים וגם קורבנותיהם יכולים לחיות באזרחות שווה, כדי שגם אם העבר היה נורא, עבר של טיהור אתני, לעתיד יהיה צל כלשהו של סיכוי.

וכן, רוב היהודים בישראל היו רוצים להאמין שלא יהודים הציתו את הדלק, כי הזוועה גדולה מדי. אבל בקרב היהודים השמחים, אלה שתמיד תומכים בפגיעה בלא יהודים – במילים אחרות, בקן הצרעות של ישיבת “עוד יוסף חי” – כבר מצאו סיבה מספקת לרצח. אבו חדיר, הם אומרים, הניף שלוש אצבעות לתמיכה בחטיפת הנערים. תמונות כאלו נפוצו בתקשורת היהודית – כן, שוב, יהודית – במהלך 18 הימים שבהן הוליכה אותנו ממשלת נתניהו שולל שמדובר בחטיפה ולא ברצח; בחלק ניכר מהמקרים, המדובר היה בתמונות ישנות, של פלסטינים שתומכים במועמד הפלסטיני ב-Arab Idol, שמספרו היה שלוש.

אבל שימו לב: ככה נראים סכסוכים אתניים. הם אכזריים במידה יוצאת דופן. ולכן אנחנו צריכים לפרק אותם, לא לקפוץ אליהם ראש. ואסור לנו לדרדר את היחסים בין יהודים ופלסטינים בישראל רק כדי להגן על המסית הלאומי שלנו מנתזי הדלק שהצית.

הימים האחרונים היו איומים. מותר לקוות, עם זאת, שהם לא רעמי תחילתה של מלחמת אזרחים, אלא שמדובר במשבר שעדיין אפשר לגשר עליו. אבל כדי שזה יקרה, המשטרה צריכה לומר את האמת, את כל האמת; וראש הממשלה צריך להודיע על התפטרותו, משום שהוביל לשפיכת דמם של אזרחים ישראלים.

וזה כמובן לא יקרה. אל תתפלאו, אם כן, כשיגיע הפיצוץ הבא.

ועוד דבר אחד: על פי הדיווחים, המשטרה מונעת מהעצורים בפרשת רצח אבו חדיר גישה לעורך דין. צריך לומר שוב שהגישה לעורך דין היא זכות יסוד, ושהמניעה שלה מיועדת אך ורק לשבירתו של הנחקר ולהוצאת הודאה. הגיע הזמן לשים לכך קץ. אם יש לכם ראיות, הציגו אותן. אל תפברקו הודאות – על אחת כמה וכמה במקרה רגיש כל כך. יש לציין שעל פי דיווחים פלסטיניים, זה בדיוק מה שניסתה המשטרה לעשות מוקדם יותר: היא עצרה כמה מבני המשפחה וניסתה לאלץ אותם להודות ברצח אבו חדיר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)